שיעור בוקר 22.06.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קטעים נבחרים בנושא – העבודה באמונה למעלה מהדעת

קריין: "העבודה באמונה למעלה מהדעת" מקטע 71.

יש כאן שאלה. אני רוצה להגיע להזדהות עם הבורא, להתקשרות עם הבורא, להשפעה לבורא, להיות אדם. עדיין הרצונות שלי הם אגואיסטים, ואומרים לי שלהגיע באמת להשפעה, לתכונת הבורא אנחנו יכולים בשני צעדים. צעד ראשון, הוא להגיע לאהבת הבריות. וצעד שני, להגיע לאהבת הבורא.

ולהגיע לאהבת הבריות, זה העיקר בשלב הראשון. זאת אומרת, אפילו שיש לי קשר עם הבורא, אני מבקש ממנו שיסדר לי אהבה לבריות, לחברים, לעשירייה, עד כדי כך שזה יותר חשוב לי מלהגיע לאהבת הבורא. שאני משתמש בבורא, כדי להשיג אהבת הבריות, אהבת החברים, שזה בשבילי העיקר, ממש יותר מזה לא רוצה. אני יודע שיש עוד שלב אחרי זה, אבל אני לא מרגיש בו חשיבות, אלא החשיבות בעיקר היא באהבת חברים, ורק על זה בעצם אני מבקש מהבורא, "תן לי כוחות", תן לי נטייה, תן לי כל מה שאני צריך כדי להגיע לאהבת החברים". שהחיבור בינינו הוא יהיה כך שאני לא ארגיש שום פער בינינו, שום הבדל. כמו שכותב רב"ש ש"קרקע באלפי פרסאות לא מפרידה בינינו, שכולם, כל החברים עומדים בליבי".

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שיש אהבה, יחס, נטייה לחברים, יותר גדולה ממה שלבורא? ואני משתמש בכוח העליון, בבורא, כדי להתחבר עם החברים. רק את זה אני צריך. זה השלב הראשון, והוא חייב ככה להתקיים. האם אנחנו מתקרבים לזה? האם אנחנו נמצאים בזה? כל אחד צריך לשאול את עצמו. והאם אנחנו דואגים שזה יקרה? האם אני דואג שזה יקרה? האם אני מודע שרק זה עכשיו עומד לפני. איפה, מה עם אהבת חברים? העשירייה שלי, האם היא באמת הכי הכי חשובה לי, שאין שום דבר חוץ ממנה?

זה לא שאני צריך על זה לצעוק לכולם, לספר, לשיר, לא, לאו דווקא. אלא פשוט אני רוצה להגיע לזה, אני רוצה לחיות בזה, אני רוצה שרק זה ימלא אותי, את הראש, את הלב, את הכול. כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה". והבורא אני מבקש ממנו רק את זה, "תן לי אפשרות להרגיש את החברים שנמצאים בליבי כולם, כולם, שאין אף חלק מאף חבר שנמצא מחוצה ללב שלי". ואם אני מגיע לזה, אז באמת זה בא והולך, זה בא והולך בהדרגה. כרגיל אנחנו לא יכולים לגלות את כל הרצון הנסתר הזה, השבור הזה גם כן שיש ביני לחברים, אבל אם אנחנו מגיעים לזה, אנחנו מגיעים לשלב הראשון של התיקון שלנו. ואחר כך אז נדבר על השלב השני "מאהבת החברים לאהבת הבורא". זה כבר צורה אחרת של העבודה.

סדנה

אז בוא עכשיו אנחנו נברר בינינו בעשיריות, איך אנחנו דואגים רק לזה, רק לקשר בינינו עד אהבה. ו"אהבה" זה נקרא, שלא מרגישים שיש איזה הבדל ביני לבין החברים, אלא אנחנו כולנו יחד נמצאים בכזו ערבוביה, בכזה מיקס כל אחד בתוך השני, וכולם בתוכי, שזה ממש נמצאים כאיש אחד בלב אחד?

איך אנחנו בהרגשה יכולים לתאר לעצמנו שנמצאים בלב אחד?

*

כשאנחנו מדברים על הקשר בין כולנו, אנחנו מעדיפים לדבר על איך שאנחנו משתוקקים לזה, ולא עד כמה שקשה בצורה פרטית למישהו להרגיש. אנחנו רוצים לעורר ולרכך את ליבם של החברים, ולא לעורר אותם לקושי שלפעמים נמצא בדרך. לא אומרים כך.

קריין: קטע מספר 71. מתוך מאמר "מהו בעבודה, איש אשר מום לא יקרב" רב"ש.

"מטרם שהאדם הולך לעשות מצוה ולברך עליה, הוא צריך מקודם לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כלומר, אף על פי שעדיין אין לו הרגשת וחשיבות של תורה ומצות, הוא צריך להאמין למעלה משכלו, שהם דברים חשובים מאוד. שהאדם, מטעם שעדיין לא ראוי להרגיש את גדלותו של תו"מ, שזהו מטעם, שיש תיקון, המכונה שלא תהיה בחינת "נהמא דכסופא", שבגלל זה שורה בחינת הסתרה על תו"מ. לכן צריכים להתחיל בעבודה דלמעלה מהדעת, ולא להתחשב עם הרגשה שלנו, אלא מוטל עלינו לומר "עינים להם ולא יראו". ובשיעור ההתגברות באמונה על החשיבות של תו"מ, בשיעור זה האדם יכול לתת תודה רבה. כלומר, שהברכה, מה שהאדם נותן לה', תלויה במדת החשיבות של תו"מ."

(הרב"ש. מאמר 25 "מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב" 1989)

אין שאלות. טוב, אז אני אשאל.

בוא נתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים באיזה מקום שיש שם כל מה שאנחנו רוצים, כסף, כבוד, בריאות, ממש כוחות, מה שאתם רוצים, אבל אנחנו יכולים לראות את זה, רק בתנאי שאנחנו משתמשים בזה לטובת הזולת. איך אנחנו מתנהגים? זה בעצם התיאור של המצב שלנו.

ניתן לנו כל העולם, רק בתנאי שאתה יכול להשתמש בו לטובת הזולת. לטובת הזולת הכוונה לא לקרובים שלך שיש לך מישהו קרוב שאתה דואג, "זולת" זה נקרא שהוא זולת, שאתה לא מרגיש בו ברצונות האגואיסטים שום נטייה. ויש לפניך כל מה שאתה רוצה, רק לקחת משם ולהעביר לפי האהבה שלך לזולת. לזולת זאת אומרת, שאין לך אליו שום רגש, לא לעצמך שהיית רוצה להשתמש בזה לעצמך, אלא לזולת, שאתה מעדיף לתת את זה לזולת. ומעדיף לא בגלל שזה נסתר ואין ברירה, אלא בגלל שאתה מתגבר על הרצון שלך לקחת את הדברים האלה הטעימים נגיד ולהשתמש בהם בעצמך, אלא אתה מעדיף להעביר את זה לזולת.

איפה תיקח את החשיבות הזאת של הזולת שהוא לגמרי נמצא במנותק מימך, אתה באדישות אליו טוטאלית. איך אפשר לקחת דברים טובים, יפים, שאתה רואה בהם חשיבות, מרגיש בהם טעמים, מילויים גדולים, ולהעביר את זה למישהו שלגמרי הוא נמצא אדיש, שאתה אדיש אליו. איך אתה תעשה את זה? איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו לומדים לעשות כך בעשירייה?

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הבורא מתגלה בקשר בינינו? איך אנחנו מסדרים את הקשר בינינו שהבורא שם מתגלה, בינתיים. באיזה צורה, באיזה מצב נמצא רשת הקשר בינינו בעשירייה, ששם הבורא רוצה ויכול להתגלות? הרשת הזאת, היא יכולה להחזיק אותו? שהרשת הזאת היא מכל אחד לתשעה חברים, מכל אחד לתשעה, מכל אחד לתשעה. האם יש לנו רשת כזאת? האם ישנם כל החוטים כעשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, ושאנחנו מגיעים לכזאת רשת אפילו שכל חוט הוא דק מן הדק, אבל הרשת הזאת קיימת, אז כבר אנחנו יכולים להרגיש את הבורא כאור הנפש בינינו. האם יש בינינו כזו רשת קשר בינינו? בוא נבדוק מה אנחנו חושבים. בבקשה.

*

אם אני לא מרגיש, אז היא לא קיימת. אין דבר כזה שהיא קיימת, אבל אני לא מרגיש. מדברים על הרגשה, הרגשה זו השגה.

באיזה צורה אני משתדל לתת דוגמה לחברים על חיזוק הרשת בין כולם, תשע כפול תשע,. או עשר כפול עשר. איך אני נותן דוגמה קבועה, תמידית לכל החברים, שצריכים לעבוד על חיזוק הרשת. שאם אנחנו לא מתאמצים לחזק אותה כל רגע, אז היא נעלמת. אין דבר כזה שאפשר לעזוב, והיא חיה.

*

איך זה נקרא שאנחנו מחזיקים את הבורא בינינו, וזה בעצם הביטחון שלנו, הבטחה שלנו, הביטוח שלנו שאנחנו לא ניפרד, ושאנחנו נישאר בקשר בינינו, ואפילו קשר המתגבר? איך זה נקרא שאנחנו מחזיקים אותו, שאנחנו צריכים אותו, הוא כדבק בינינו? איך אנחנו מחזיקים את הבורא כדבק בינינו, שהוא ישרת אותנו לזה. שהעיקר זה חיבור בינינו בינתיים, והוא ככוח המשרת, ככוח המקיים, ככוח המחבר? איך אנחנו מרגישים את העשירייה ובורא בינינו, שמחזיקים אותו בכוח, שבלעדיו אנחנו לא נהיה קשורים זה לזה?

*

מתי אנחנו מרגישים שמקשר בינינו שהבורא מחזק את הקשר, ומבטיח את הקשר, מקיים אותו, אנחנו יכולים מתוך הקשר בינינו לעבור לקשר לבורא. מדבקות בין החברים, מאהבת הבריות לאהבת ה'. מתי אנחנו עוברים? באיזה נקודת ההרגשה, באיזה איכות של הקשר?

מה אנחנו צריכים להרגיש בקשר בינינו, כדי להגיד, סוף סוף עכשיו אנחנו גם כן יכולים לפנות לבורא. לא להשתמש בו, אלא לעבור אליו?

*

שאלה: הכוח שדוחף אותנו להמשיך בבניית העשירייה זה כמו לדאוג לילד קטן?

לא יודע, זה תיאור, כל אחד שיתאר לעצמו איך שהוא, אני רואה שבניית העשירייה זה כמו מגש שאנחנו מגישים לבורא שהוא צריך להחזיק אותו, לחזק אותו, לייצב אותו כי זו נקרא עבודת ה' ובזה אנחנו עושים לו תענוג גדול, טובה גדולה, שאנחנו נותנים לו את העבודה הזאת. מצד שני אנחנו יודעים שאנחנו מכינים את זה בשבילו שיתגלה וייהנה, אבל זה בשלב הבא.

שאלה: שאלת בסדנה, באיזה רגע אנחנו עוברים מההרגשה של העשירייה, להרגשה של הבורא בעשירייה, הייתי רוצה להבין איך זה מתרחש?

אני לא יכול לענות לך על זה כי עניין של ההרגשה, לכן זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'", כל מה ששייך לבורא אנחנו צריכים לגלות בתוך ההרגשה, שאנחנו עוסקים בזה ורוצים שהוא יחזק אותנו ויחזיק אותנו, אנחנו בעצמנו לא מסוגלים להיות בקשר בינינו, אבל אני צריך אותו כדי להחזיק את הקשר בינינו, שעכשיו בשבילי חשובה רשת הקשר בינינו, ואז אני פונה אליו ואז ודאי שאנחנו עובדים יחד, אני העשירייה והבורא, אבל עכשיו חשובה בשבילי העשירייה, כי בלי עשירייה אני לא יכול לגשת אליו, אז לעת עתה אני עכשיו דואג רק לרשת הקשר בינינו, שאני מצידי והבורא מצידו. בואו אנחנו נבנה את רשת הקשר הזאת שנקראת "כלי".

שאלה: חיזוק הקשר בעשירייה נעשה בצורה הדרגתית מהכי קרוב עד הכי רחוק או אמור להיות בצורה אינטגרלית, עם החבר הכי קרוב והכי רחוק באותה מידה?

אני לא עושה חשבון על זה, בשבילי זו עשירייה, אם חסר אחד אז הכול חסר ולכן אני לא שם לב האם לעשות קשר עם זה ואחר כך עם זה, ואחר כך עם זה, אני רוצה את העשירייה כולה בצורה אינטגרלית.

שאלה: הגענו לתשובה כזאת בשאלה האחרונה, שאם הבורא מעורר את האדם, מביא לו חברים אז יש לו דאגה עבור החברים והקבוצה ואחרי זה עובר לעולם כולו זאת נקודת המעבר, שהאדם מקבל תוספת אחריות על כל העולם?

לא חשוב לי עכשיו כל העולם, אני לא יכול לתפוס את כל העולם, אני נמצא בעשירייה וגם אחר כך כשאני הולך ומרחיב את העשירייה אני לא מרחיב אותה כך שאני מרחיב אותה לכל העולם, אלא את כל העולם אני מכניס לתוך העשירייה, המושג עשירייה הוא נשאר עשירייה, רק אחרי כל חבר יש לי מיליונים, מיליארדים אולי אנשים.

שאלה: האם תוכל להסביר מה זה אומר לפנות לבורא, לא כדי להשתמש בו אלא כדי שאנחנו נתקשר אליו דרך העשירייה?

כמו שאתה מתקשר לחבר, אני עכשיו נגיד פונה למישהו מהקבוצה האיטלקית ואומר לו תתרגם לי את זה מאיטלקית לאנגלית, ככה זה, אני פונה, אני משתמש בו, ממש משתמש בו כי העיקר בשבילי זה קשר בחברה והכוח שעוזר זה הבורא, זהו, זה רק אחד מהאופנים שישנם בבורא אבל בזה אני צריך עכשיו להשתמש.

אל תפחדו לפנות בצורה כזאת, אנחנו צריכים אותו שיגלה את הקשר בינינו, שיחזק את הקשר בינינו, שיפתח לנו שאנחנו נהיה כאלו קשורים זה לזה, אחרי שהוא קושר, בטוח עושה את זה, אנחנו נתחיל להרגיש שהוא נהנה מזה כי זו נקראת עבודת ה', בשבילו זו הנאה.

מה הוא עוד יכול לעשות? זה מה שאנחנו מבקשים ממנו, לחזק אותנו לעשירייה זה בשבילו כל התענוג וזה שאנחנו מגלים את היצר הרע יותר ויותר ומבקשים ממנו תעשה עוד ותקשור בינינו עוד יותר ועוד יותר, אנחנו נותנים לו תענוג ואת התענוג הזה אנחנו מרגישים כאור נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, זה תענוג מההתחברות.

תלמיד: אני מבין את מה שאתה אומר אבל לצערי, אני כרגע מדבר על עצמי, זה כאילו שאני לוקח יותר מהחברים ואני לא מצליח לתת, וזאת הרגשה חזקה מידי ולכן אני לא מצליח לזוז, להתיר את הקשר הזה.

זה מפני שאתה מסדר את הדברים בצורה לא נכונה, מה אתה יכול לתת? כלום, אתה רק יכול לפנות לבורא שהוא יעשה את זה, שהוא ייתן, שהוא ימלא, שהוא יעשה, תפעילו את הכוח העליון שיעבוד, זה בשבילו תענוג כי הוא רוצה להשפיע, בזה שאתה מבקש ממנו לחבר, לעשות תיקונים, אתה משפיע לו, אתה נותן לו, לא שאתה מקבל ממנו.

שאלה: בסדנה שעשינו עלתה שאלה מחבר, הוא שאל האם עליו להימנע מלהרגיש הנאה בעבודה עבור העשירייה? כי לפעמים אני מעדיף לא להרגיש את התענוג הזה בשבילי, לא ליהנות ממנו.

צריכים ליהנות, אני צריך ליהנות זה שאני עושה תיקונים בתוך העשירייה ואני מרגיש בזה התרוממות רוח, זה טוב, אני לא צריך לסבול, זה לא סימן שאני עובד בעד הרצון לקבל או נגד רצון לקבל, זה סימן שאני נמצא בשמחה כתוצאה ממעשים טובים, תקראו על זה.

תלמיד: אני לא יודע בדיוק איך לשאול אבל אני מרגיש איזשהו חלל כזה, וכל אחד מאיתנו כנקודה שבלב בתוך החלל הזה ובינינו נמצא הבורא וכדי להגיע למטרה צריך פשוט לבקש מהבורא שבינינו שנוכל להגיע לקשר הזה בינינו.

בסדר גמור, כן, טוב הוא צייר אז הוא מתאר את זה בצורה יותר ציורית, יפה מאוד.

שאלה: איזו צורה הייתה עדיפה עכשיו בסדנה, לעשות כמו סיעור מוחות, גם אם אין לך בדיוק מה להגיד אתה אומר, היינו צריכים פשוט להשלים זה את זה או שאנחנו שותקים ביחד?

אני לא יכול להתקשר לזה, תנסו כמה שאתם מסוגלים, אין לי לזה תיאור כזה, לא.

שאלה: אמרנו שאנחנו מתוך הקשר עם החברים יכולים לעבור לקשר עם הבורא, ולא להשתמש בקשר הזה עם הבורא אלא לעבור אליו, מה ההבדל בין להשתמש לבין לעבור?

אני משתמש בבורא כדי שהוא יבטיח קשר בינינו, אחרי שיש קשר בינינו שהבורא כביכול מבטיח לנו את זה, הוא נמצא בזה, אז אנחנו מתחילים להשתמש בקשר בינינו כדי להתייחס אליו, למלאות אותו, זה ההבדל בין השימוש בבורא לצורך בניית הכלי, ושימוש בבורא כמקום המילוי, יש בזה הרבה דברים, אנחנו עוד נראה, כל הסולם בנוי מזה.

שאלה: אמרת שאנחנו עושים נחת רוח לבורא רק כשאנחנו מבקשים ממנו חיבור בכלי כאחד. זה נשמע מאוד פשוט, איפה ה"קטץ'" כאן, כיוון שהעשירייה שלנו כל יום מבקשת חיבור מהבורא, ואנחנו בונים תפילה, זאת אומרת, משהו חסר בתמונה הזאת, כי אנחנו בעשירייה תמיד נותנים נחת רוח לבורא, תמיד מבקשים ממנו 24/7.

כנראה שלא כל כך, או עדיין לא מספיק. אתם צריכים לבקש אותו נכון, אבל אתם צריכים להיות בטוחים שהוא עוזר, ושהוא עוזר דווקא כדי שיחבר ביניכם ולמה אתם צריכים להיות מחוברים.

יכול להיות שזו כוונה אגואיסטית, עד כמה אתם בודקים את הכוונה הזאת, עד כמה אתם רוצים שהחיבור שלכם יהיה למען השפעה הדדית, ומתוך זה שכל אחד משפיע לתשעת החברים, אתם רוצים להשפיע את ההשפעה המשותפת הזאת אליו? וכן הלאה.

תבדקו. כאן זו העבודה שלנו וצריכים להתעמק בה יום יום.

תלמיד: אני רוצה לברר דבר מה. הגענו עד גבול מסוים, הכול אצלנו עובד בצורה מאוד ברורה. ש"ץ, גבאי, בונים תפילה, מבקשים, במהלך היום העשירייה נפגשת, ואיכשהו בפנים נתקענו במשהו ולא יודעים איך להמשיך, משהו חסר. מה להוסיף?

את הלב.

שאלה: ישנה איזו תקיעות בלפנות לבורא בצורה פשוטה כמו שאתה אומר כל הזמן, איך להתגבר על זה?

יחד כולם.

שאלה: בזמן הסדנה אנחנו רוצים למצוא את התשובה בקשר בינינו, אבל כשמסתיימת הסדנה אנחנו מרגישים את הקשר הזה קצת פחות. איך אנחנו עובדים עם זה?

העיקר זה להחזיק את הקשר בינינו. לא כל כך חשוב השיעור עצמו, אלא שכל הזמן הקשר בינינו מתחזק יותר ויותר ונשאר אחרי השיעור, ובין השיעורים, ומשיעור לשיעור הוא עוד יותר ועוד יותר חזק, זה העיקר מה שאנחנו צריכים. לא לדעת מה לומדים ולא כלום, רק קשר המתגבר משיעור לשיעור.

תלמיד: אמרת קודם שאתה רואה את העשירייה כמו מגש שצריכים להעלות לבורא. איך אנחנו מעלים מגש משותף ומה זה בעצם לעשות את זה ביחד?

ביחד זה שאתם מרגישים שאתם לא יכולים להתנתק זה מזה, ביחד זה שאתם גוף אחד, אין אחד, שני ושלישי, אלא ממש בהרגשה שאתם יחד. זו הרגשה, אי אפשר להסביר את זה במילים.

תלמיד: עכשיו עשינו סדנה. כל אחד בעשירייה אמר דברים שמצטיירים לי כמנוגדים אחד לשני. איך אני יכול להביא את זה לאיחוד?

האם ביקשתם מכל אחד ואחד חיבור ביניכם וכל הזמן חשבתם על חיבור, האם תיארתם לעצמכם מה זה נקרא חיבור ואיך הבורא נמצא ומחזיק אותו, האם זה נמצא, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא"?

שאלה: בדיוק בהמשך לשאלה של החבר, כשאני מבקש עבור זה ומרגיש את הקשר עם החברים בסדנה ובשיעור, עד כמה זה באמת ביחד?

עד שתרגיש שכולם אתך יחד, כל הזמן תשתדל כך להרגיש. מה שאתה מרגיש, בכל זאת אתה מרגיש, נכון. האם כך מרגישים האחרים? הבורא יחבר את כולכם וייתן לכם הרגשה משותפת, ואחר כך תהיו בהרגשה משותפת גם עימו.

תלמיד: זה מה שאמרת על הדרגות השונות של הרגשת האורות נפש, רוח ונשמה?

אין יותר עכשיו, זה עוד מוקדם. זה באמת ההבדל בחיזוק הקשר המהותי בין מדרגה למדרגה. עד כמה שאנחנו מרגישים יותר, במוח ובלב זה את זה, נכללים זה עם זה, מבינים, יכולים להחליף זה את זה אפילו בכל מיני צורות, זה כל העניין של נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. כי כביכול רצון לקבל זה רצון לקבל, אור זה מילוי, זה כן, אבל ההבדל ביניהם הוא במהות הקשר.

שאלה: אנחנו רוצים להשתמש בבורא כדי להכיר אותו. אני כתינוק שמסתכל על הגדול, איפה עלי להסתכל?

על החיבור שהוא צריך לעשות בינינו. דברתי על זה. על החיבור שהוא רוצה לעשות בינינו.

שאלה: האם להחזיק את הבורא אנחנו יכולים רק אם אנחנו מוסיפים בקשר בינינו כל יום משיעור לשיעור?

נכון. אך ורק אם אנחנו מחזקים כל הזמן את הקשר, מרגע לרגע, לא משיעור לשיעור אפילו, מרגע לרגע, כל הזמן, כל הזמן חושבים על חיזוק הקשר בינינו. רק בצורה כזאת אנחנו מתקדמים או לא נופלים, לא נעלמים מהרוחניות.

שאלה: אנחנו מחזיקים את הבורא ביגיעה שלנו.

אם אנחנו יחד רוצים לחזק את הבורא, להחזיק את הבורא, לחייב את הבורא, אז רק יחד. כל אחד מאוד חלש בזה.

שאלה: אני מרגיש את הקשר עם הבורא כשאני מגיע לתפילה. אני מתפלל כשאני מודה לו על משהו או כשחסר לי משהו. כלומר, חיסרון לחיבור. האם קיימות עוד איזה תחושות?

אין. רק על ידי התפילה, רק על ידי פנייה לבורא אנחנו יכולים להתחיל להרגיש אותו וליצור קשר עימו.

תלמיד: יוצא שהרשת שמתגלה בינינו, שזה הבורא, זה רק בתפילה?

כן.

שאלה: מה זה אומר להתעלם מהרגש שלנו ובאיזה אופן אפשר לעשות את זה?

רק יחד. אלה דברים שאני כבר לא יכול לברר עכשיו. יש כאן יותר מדי אנשים.

שאלה: מה ההבדל בין האופן שאני תופס את עצמי ואת העולם בתוך הדעת לבין מעל הדעת?

זה ההבדל בין גשמיות לבין רוחניות.

שאלה: האם ברגע שאנחנו מזהים קושי של הזולת, אני יכול להעלות תפילה ואיכשהו לקשור את העשירייה, שמהעשירייה תבוא הבקשה?

אתה יכול לעורר את העשירייה שהבקשה תבוא מכל העשירייה. זה בעצם מה שאנחנו רוצים לעשות.

שאלה: כשאנחנו אומרים "מה הטעם בחיינו", מה הטעם בחיינו ברוחניות?

השפעה לזולת. אהבת הזולת.

שאלה: על ידי הבקשה שלנו לחיבור אני צריך לראות יותר חיבור בחברה, בחברים או שאין קשר בין מה שאני רואה בין החברים לבקשה?

אני רוצה לראות יותר קשר. ואם לא, אז אני מבקש עוד ועוד ועוד, עד שהבקשה שלי תתקיים.

שאלה: למה המקובלים לא מבטיחים לנו כל מיני תענוגים ומתנות אם אנחנו פשוט הולכים בעקבותיהם?

זה לגמרי ההפך מהאמת, שאתה תמלא את הכלים דקבלה שלך. אבל בתחילת הדרך אנחנו כך עושים. אנחנו מספרים להם מה חכמת הקבלה פותחת לאדם, במה היא יכולה למלא אותו. ממש כך אנחנו עושים.

רק אנחנו לא מספרים שצריכים בשביל זה להפוך את עצמנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זו הטכניקה שאנחנו על ידי פעולה כזאת מגיעים לתענוגים רוחניים. התענוגים הרוחניים זה תענוגי השפעה ולא קבלה.

אנחנו לא מספרים את זה למתחילים כי בכל זאת לא יבינו, וזה ידחה אותם מההתקדמות. ואלו שמספרים שהם מגלים עולמות, ספירות, פרצופים, פעולות, שהכול ברור יהיה בעולם, בהיסטוריה שלנו, בהכול, אבל הם לא מספרים על התיקון עצמו בעל מנת להשפיע, כי גם להם זה לא יהיה מובן, מה זה. ולכן אנחנו כך מדברים.

אסור לנו לדבר בצורה כזאת ש"אתם תסבלו, יהיה לכם רע." חס ושלום. ובכלל, למה צריך להיות רע? נתנו לך קבוצה. על ידי הקבוצה אתה צריך להתגבר על החיבור. בתוך החיבור תגלה תענוגים נצחיים, אין סופיים, כל כך גדולים שכל התענוג של העולם שלנו לא שווה.

בבקשה, רק צריכים לעבור על זה. יש כאן איזה התעלות פסיכולוגית, נגיד. אבל הכול לפניך. אנחנו לא משקרים בשום דבר. רק בכלים שיש לאדם הוא לא יכול להכיר רוחניות. אבל גם אי אפשר לדבר על זה. כי מי שלא עובר את השינוי הזה, הוא בכל זאת לא מבין על מה מדובר. לא מבין. גם הרבה מהחברים שעכשיו נמצאים איתי לא מבינים על מה מדובר. אז מה? כך מתקדמים.

ככה גם ילד לומד. מאיפה הוא יודע מה יש לפניו? אנחנו הגדולים יודעים שהוא יצטרך לעבור את זה, וזה, וזה, ואז תהיה לו הרגשה בדברים האלו ובעוד דברים כאלו. ועכשיו אין בינתיים הרגשה. כך גדלים.

שאלה: לפעמים הכמיהה לחיבור מורגשת כמו אהבת החברים שזה הכלי, ולפעמים זה קופץ להיות הבורא. איך לכוון נכון כך שנשתוקק נכון לחיבור שהוא לא יהיה הבורא אלא שהוא יהיה אהבת החברים?

אנחנו צריכים כמה שיותר להיות מחוברים בינינו, בין החברים, כדי לברר עד כמה אנחנו צריכים להיות מחוברים עם הבורא, כדי לקיים את רשת הקשר שלנו עד כדי כך כדי להתחיל לגלות אותו ולעשות לו נחת רוח. זה הכול, סך הכול.

שאלה: מקובל שמח יותר בחושך מאשר באור כי הוא יודע שמיד אחר כך הוא יקבל את כוח המסך?

המקובלים שמחים בחושך מפני שזה מקום העבודה, שבו הם יכולים להביא את אור החסדים, תיקון, ואז הבורא יכול להתגלות.

חושך זה נקרא שהבורא נמצא לפי עוצמת החושך, אבל לא יכול להתגלות מחוסר אור החסדים. אור חסדים זה תלוי בנו, במידת ההשפעה בינינו, במידת הקשר בינינו, ואז אנחנו מגלים את הבורא כאור החכמה.

שאלה: מה שאתה אומר על הביחד, האם זה המסך על הרגשות האישיים שלנו, או שתהיה לנו את אותה כוונה?

העיקר שתהיה לנו אותה כוונה. ברגשות האישיים שלנו אנחנו לא יכולים לברר, לבקר ולדון.

שאלה: אמרת שאם אחד חסר בעשירייה אז הכול חסר. אני רוצה לשאול לגבי חבר מאוד יקר שכולם מכירים שלא נמצא די הרבה זמן, הוא לא מגיע, אנחנו לא מצליחים לעורר אותו להתפלל, הוא עזב גם תפקידים שהיו לו בהפצה. מה אפשר לעשות, האם מספיק בפנימיות להרגיש שהוא לא חסר, או שאנחנו צריכים לעשות הכול שהוא לא יהיה חסר גם בפועל, בשיעורים, בתפקידים?

חסר אז חסר, אתם צריכים להשלים אותו ולהפסיק להצטער. זה כמו שכותב בעל הסולם שעוד הרבה יפלו בדרך ואין מה לעשות. לא לשבת כל הזמן ולבכות איפה הוא. צריכים כמו עם החמור, פעם ועוד פעם עוזרים לו לקום ולהמשיך בדרך, אם לא קם פעם שניה, אנחנו עוזבים אותו וממשיכים הלאה, ולא לעשות מזה איזה פולחן.

שאלה: איך אנחנו יכולים לגרום שתהיה לנו אהבה אינטגראלית לחברים שלא מגיעים לשיעור הבוקר?

אם חבר לא מגיע לשיעור הבוקר, הוא לא חבר, פשוט מאוד, בעיניי זה ככה. ותפסיקו לטפל באנשים שבצורה קבועה לא מגיעים לשיעורים, לא מופיעים בשיעורים, זה לא טוב. תדאגו למי שנמצא ולא למי שלא נמצא. אנחנו צריכים לטפל במי שחי ולא במי שמת.

שאלה: בעל הסולם כותב שיש את חומת הברזל שהוא רוצה לפוצץ כדי שאנשים יתחילו לקבל את חכמת הקבלה. אנחנו, התלמידים שלך משתדלים לעשות הפצה, אנחנו פועלים בתוך העשיריות שלנו כדי להתחבר עד אינסוף, ויחד עם זאת יש לנו חומה של ברזל כדי לעשות הפצה. כל אחד מהעשירייה עושה הפצה, אז מה מפריע לנו, איך לפוצץ את החומה?

זה לא שייך להפצה, אלא רק אם אתם תתחברו ביניכם עד בלי גבול, תכנסו כך ממש בלב אחד, רק זה מה שחשוב.

שאלה: אנחנו בהתאספות של העשירייה שלנו דיברנו על שאלה כזאת, האם שווה לעשות כזה תרגיל, שאת אחת מהפגישות שלנו במהלך היום לעשות בלי חיבור פיזי בזום, אלא לנסות לעשות אותה בצורה ווירטואלית?

אני לא חושב שזה טוב, אנחנו עוד לא מסוגלים להיות לגמרי בקשר רוחני ללא קשר מהעולם הזה.

שאלה: במדינות רבות כמו באנגליה, הסירו את הסגר, וזה הופך אותנו להיות יותר עסוקים ממה שהיינו קודם. מה העצה שלך כדי להחזיק את הקשר שלנו כמו שהוא היה בזמן הסגר?

אני לא יודע, אני לא יכול להמליץ לכם מה לעשות עם סגר, בלי סגר. אתם שומעים מה שאנחנו מדברים, מזה אתם יכולים כבר להוציא מסקנות. אני לא נכנס לבירורים כאלה, היום ככה, מחר ככה, בכל מדינה, לא.

(סוף השיעור)