שיעור בוקר 22.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 31.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/UwUzH6gb?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", אסופת "דרגות הסולם"

מאמר 879, "כתיבה וחתימה טובה"

כתיבה וחתימה טובה

"אנו רואים, שאין האדם בעצמו צריך לכתוב את המכתב, מה שהוא רוצה לכתוב לחבירו, בין להודיע לו משהו או לבקש ממנו משהו. שאם האדם חותם על המכתב זהו מספיק כבר שהמכתב שנכתב הוא אמת ושהוא שולחו.

וכמו כן להיפך, אם האדם כתב בעצמו את המכתב אבל איש אחר חתם על מכתבו, המכתב הזה אינו ראיה שיהיה המכתב אמת, הגם שהוא מכיר שזהו כתב ידו של חבירו." זאת אומרת הכול תלוי בחתימה. מי החותם.

"ובעבודת ה' נקרא כתיבה שחור על גבי לבן, היינו מה שהאדם עוסק בתורה ומצוות נקרא שהוא כותב על לוח לבו, זאת אומרת שהמעשים מה שהאדם עושה נכתבים."

"לב" נקרא רצונות של האדם, וכל מה שהאדם עובר ברצונות שלו, זה נקרא שעובר על ליבו. אומנם זה עובר על ליבו, נכתב על ליבו, אבל כדי שהוא יכתוב, הוא כבר צריך לעבוד עם הרצונות שלו. איך עליו לעבוד עם הרצונות שלו? עם המסָכים. אם הרצונות שלנו הם כולם לקבל, אז הם מתפעלים ממה שמרגישים בצורה אינסטינקטיבית, כך מרגישים ועוברים את זה. אם כך מה נקרא שאדם כותב? שהוא מנהל את הרצונות שלו, איך הוא רוצה שהם יעבדו כלפי מה שהוא מרגיש.

לכן אנחנו מבינים שאם אדם סתם עובר את החיים ומתרשם ממה שמרגיש בתוך החיים, אז בעצם לא הוא כותב, אלו לא אותיות שלו ולא מילים שלו, אלא זו התרשמות של הרצון לקבל שלא הוא ברא והוא לא שלו, ומאורעות שהוא עובר והם לא שלו, וזה לא נחשב בכלל שזה שייך לאדם, אלא מין יצור המרגיש, מרגיש את המקרים שהוא עובר.

מה שאין כן, כתיבה על הלב ברצונות, היא אם אדם יכול להיכנס לרצונות. את הרצונות עצמם אנחנו לא יכולים לשנות, את התפעלותם אנחנו לא יכולים לשנות, אלא אם אנחנו משנים את כוונתם, איך אנחנו משתמשים בהם, זה דבר היחידי שאנחנו יכולים להתערב בו ועל ידי זה כבר הכתב יהיה לגמרי שונה והכול יהיה על חשבוננו.

כמו שאנחנו לומדים בכלי, שהאור והרצון באים מלמעלה ורק המסָכים, הכָּוונות, בשביל מה אני מקבל, לשם מי אני מקבל, ממי אני מקבל, למי אני רוצה להשפיע על ידי הקבלה שלי, זה המקום שבו אדם יכול להוסיף מעצמו, בלבד. לגלות את המקום הזה זו הבחירה החופשית שלנו. לעשות משהו בזה, זאת אומרת להוסיף כוונה, זה המעשה היחיד החופשי שלנו. וראש השנה מסמל לנו את יכולת האדם לעשות זאת. זו תחילה חדשה, נעשה כאן אדם מִסתם יצור שמרגיש איך החיים עוברים עליו.

"ובעבודת ה' נקרא כתיבה שחור על גבי לבן, היינו מה שהאדם עוסק בתורה ומצוות נקרא שהוא כותב על לוח לבו, זאת אומרת שהמעשים מה שהאדם עושה נכתבים.

ורוצים שהכתיבה תהיה לטובה, היינו מעשים טובים. והחתימה, היא הכוונה המעידה על עצם המכתב, היינו שהכוונה מעידה על מצוות של מי הוא מקיים. פירוש, אם כוונתו בקיום המצוות הוא לשם שמים, או חס ושלום לא.

נמצא, שהכתיבה, היינו המצוות ומעשים טובים, זה נקרא כתיבה טובה, היינו שיכול להיות להיפך, שעושה מעשים רעים חס ושלום. נמצא מקודם צריכים להיות מעשים טובים, שהם קיום תורה ומצוות בתכלית הפשטות.

ואחר כך בא ענין של הכוונה, הנקרא לכוון שהכל יהיה לשם שמים. כי בלי תשומת לב, עוד לא ידע האדם לשם מי ולצורך מי הוא מקיים תורה ומצוות, יכול להיות שכל כוונתו היא שלא לשם שמים. לכן אומרים, "כתיבה וחתימה טובה", היינו מקודם צריך להיות מעשה, המכונה "גוף", ואחר כך כוונה הנקראת "נשמה".

במילים אחרות זו כל העבודה שלנו שעליה אנחנו מדברים ברוחניות. יש לנו נקודה שבלב שמתחילה להתעורר באדם על ידי השאלה "מה הטעם בחיים שלי? בשביל מה אני חי? מה היעוד שלי?", וכשאדם מגיע על ידי הנקודה הזאת למקום שבו הוא יכול לפתח את הנקודה, זה מקום שבו לומדים קבלה. כי כמו שכותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות קנ"ה, שעל ידי לימוד חכמת הקבלה בא לאדם אור מיוחד מלמעלה, שממלא בעולם אין סוף את הנשמה שלו ומאיר לו משם מרחוק כמקיף ומושך אותו לאותו מקום, לשורש שממנו באה הנשמה שלו.

ואז הנקודה שבלב מתחילה להתעורר, מתחילה לגדול, להתנפח, ובה האדם כבר מתחיל להרגיש כל מיני רצונות, שהיא מורכבת באמת מתרי"ג רצונות. וכשהוא מתחיל להרגיש את המורכבות הפנימית הזאת שבנקודה שבלב, כבר מתחיל להיות לו יחס - איך אני אתייחס לכל רצון ואיך אני אכוון כל רצון ואת כל הרצונות יחד, באיזו מידה הם מתגלים, מה הגודל של כל אחד, וכמה התגלו מתרי"ג הרצונות וכמה עוד לא התגלו. כל הרצונות האלה הם בכוונה לבורא, או להנות ממנו או להשפיע לו, אחד משניים, ואדם צריך למיין את הרצונות האלה, לראות עד כמה הוא יכול לפעול בהם ומה הוא רוצה לעשות בהם, איך לממש אותם.

אם הוא מממש אותם כמו שהם בעצמם, אז הוא עדיין נמצא בקליפה מה שנקרא, בלהשפיע על מנת לקבל. הוא רוצה להגיע לבורא, הוא רוצה להיות בלימוד ובהתקדמות אבל הכול עדיין לתועלת עצמו. מזה מתחילים. בעולם הזה אנחנו גם נולדים כך, כמו שאומרים "פרא אדם יולד", שכולם נולדים אך ורק ברצון לקבל, בכוונות להנות בו בלבד.

אבל כשאדם נכלל בקבוצה ובלימוד, הוא מתחיל לקבל התרשמות מהלימוד ומהקבוצה שכדאי להגיע לכוונה אחרת, לכוונת ההשפעה, כי כוונת ההשפעה משנה את המעשה שלו מלקבל ללהשפיע. ואם המעשים שלו יהיו להשפיע, אז בזה הוא יידמה לבורא, לכוח העליון. ולפי ההתאמה, לפי הדימוי הזה הוא ירגיש אותו ויתקרב אליו. זה נקרא שיתקרב לשורש נשמתו, לאיפה שנמצאת הנשמה שלו, כי נשמתו של אדם היא חלק אלוה ממעל.

יוצא שעל ידי הלימוד הוא מקבל כל פעם יותר ויותר מהאור שממלא את הנשמה באין סוף למצב שהוא נמצא בעולם הזה, והאור הזה מושך אותו, מה שנקרא "בראתי יצר רע", תרי"ג רצונות שלנו, "בראתי תורה תבלין", היינו חכמת הקבלה, ש"המאור" על ידי הלימוד שלה בא מלמעלה לאדם ו"מחזירו למוטב", היינו מחזיר את הנשמה שלו לשורשה. כל זה קורה על ידי זה שהוא כותב אותיות נכונות, מילים נכונות, היינו משתדל להיות בכוונות הנכונות בזמן הלימוד, שהמאור יאיר עליו ויתקן אותו, זו בעצם הכוונה היחידה.

הוא לא יודע איך זה פועל בדיוק ואילו רצונות הוא עכשיו מתקן, על ידי אילו אורות, אלא הוא פשוט רוצה שיבוא אור התורה ויתקן אותו, ותיקון כל רצון מכוונה על מנת לקבל לעצמו, כוונה אגואיסטית להנות בעצמו, לכוונה להגיע לרוחניות, להשפעה, שינוי הכוונה נקרא "עשיית מצווה". לכן יש לנו תרי"ג רצונות ובתיקון הכוונות עליהם אנחנו מגיעים לתרי"ג שינויי כוונות, לתרי"ג מצוות. כתוצאה מזה הרצונות של האדם נעשים בהתאם לרצונות הבורא. האדם רוצה להשפיע כמו שהבורא רוצה להשפיע וזה נקרא שתיקנו את הנשמה, ולפי התיקון הזה היא מתמלאת באור שנקרא בורא, כוח עליון, חיים רוחניים.

אם כך "כתיבה וחתימה טובה" אלו אותן הפעולות שהאדם מתכוון לעשות במשך כל השנה ועכשיו הוא עומד בתחילתה, בתחילת הפעולה הזאת, וחותם שמעכשיו והלאה הוא מתעסק אך ורק בתיקון הרצונות שלו שיהיו כולם בכוונה להשפיע. בזה הוא מתחיל שנה חדשה. ודאי שזה לא קשור ללוח השנה שלנו או לחגים שלנו אלא זה יכול להיות ביום אחר. מתי שבאה לאדם היכולת הזאת, ההבנה הזאת, מתי שבא לאדם הרצון הזה, אז נקרא שהוא מתחיל שנה חדשה.

תלמיד: מה זאת אומרת, שקודם צריך לעשות מעשים טובים, ואחר כך מגיעה כוונה? האם המעשים הטובים הם לא כבר עם הכוונה?

בהתפתחות שלנו אנחנו לומדים שאדם עובר ארבעה שלבים בהתפתחות. הוא מתחיל בעולם הזה, חי כמו כולם ולא יודע כלום. גומר את החיים האלו בעולם הזה, כלומר עובר מספיק גלגולים, מת וחי ומת וחי, עד שמתחיל להרגיש נקודה שבלב. זו תחילת הנשמה.

כל העולם הזה וכל החיים שהיו קודם היו מלאים משני סוגי רצונות, גופניים ואנושיים. גופניים הם מה שהגוף שלנו זקוק כבשר, כבהמה, ואנושיים הם מה שהחברה לימדה אותנו לרצות - כסף, כבוד, מושכלות, כל מיני דברים מלאכותיים, שאם הייתי לבד, אז לא הייתי משתוקק לזה, אבל החברה מחייבת. שני סוגי הרצונות האלו נקראים "העולם הזה". את זה יש לכל אדם ואדם.

כשמתעוררת בו הנקודה שבלב, הוא מתחיל לשאול "בשביל מה אני, מי אני, מה אני", זה תחילת הנשמה. הנשמה נמצאת במקום שנקרא עולם אין סוף, זה כלי גדול, זאת אומרת תרי"ג רצונות המלאים באור שנקרא "תרי"ג אורחין דאורייתא", תרי"ג אורות דתורה. הם מלאים בלי שום הגבלה, לכן זה נקרא עולם אין סוף. עולם זה המצב של הרצונות, ומפני שהם מלאים לגמרי זה נקרא עולם אין סוף (ראו שרטוט מס' 1).

אדם בעולם שלנו שמתעורר בו רצון כזה שנקרא נקודה שבלב, הוא בעצם משתוקק לחזור לאותו מצב שבו הוא נמצא באין סוף. כי כל הבריאה התחילה מאין סוף, ואז מנשמת האדם נעשתה פעולה כזאת שנקראת ירידה לעולם הזה. אותה הנשמה ירדה בלהצטמצם דרך כל העולמות למצב שנקרא העולם הזה. היא לא מורגשת בנו, אלא אחרי הרבה גלגולי חיים מרגישים ממנה נקודה, והנקודה הזאת מתחילה למשוך את האדם לאותו מצב. האדם לא יודע שהוא נמשך לאין סוף, לאותו מצב, לשורש נשמה.

כשהוא מגיע לזה, מביאים לאדם אמצעים על ידי מה הוא יכול לתקן את עצמו. אין אדם שהנקודה שבלב אצלו מתעוררת והוא לא מגיע לחכמת הקבלה, לא יכול להיות, כי הוא משיג אותה, הנקודה הזאת מושכת אותו. החיים שלנו הם לא הגשמיות הזאת שבה אתה רואה גופים, גושים כאן בעולם הזה, ובחומר, דומם, צומח, חי, בני אדם, אלא העולם שלנו הוא שדה הכוח באמת. ואדם נע כל פעם למקומות אחרים בגלל שמרגיש משיכה, כמו איזה מטען חשמלי בשדה חשמלי.

כך הוא מגיע למצב שיש לו קבוצה, מורה וספרי קבלה, ומתחיל על ידי זה ללמוד. כשלומדים, מעוררים על ידי הלימוד אור מלמעלה שנקרא אור מקיף, שממלא אותו בעולם אין סוף, והוא מאיר מרחוק דרך כל העולמות לאדם. אם האדם מתכוון באמת לחזור לאותו מצב, זאת אומרת שמהנקודה שלו התפתח רצון גדול, תרי"ג רצונות, וכולם יקבלו כוונה בעל מנת להשפיע, אז ככל שהוא משתוקק, ככל שהוא מכוון את עצמו, כך בהתאם לזה הוא נותן לאור לפעול. זאת אומרת, תלוי מה האדם רוצה. הוא יכול ללמוד ספרי קבלה, לא להבין כלום ולא להשיג כלום. הוא יכול להבין משהו, חוכמות, על מה כתוב שם, אבל ללא שיפור פנימי, כי לא לזה הוא מתכוון. הכול בא אחר הכוונה, כוונת האדם.

כשהאדם מתחיל לעבוד על זה בכוונה הנכונה בקבוצה, בספרים, לפי ההנחיות שאומר לו המורה, אז הוא נכנס להסתר כפול ולהסתר רגיל. הוא עושה מעשים, כל מיני מעשים שדורשים ממנו. עדיין אין לו כוונות, כלומר הכוונות שלו עדיין כולן לעצמו, עד שהוא עובר מחסום.

כשהוא עובר מחסום, מכאן והלאה כבר מתחיל להיות כלי של נשמה, הוא מתחיל לתקן אותה למידת הכלי. מתגלים לו תרי"ג רצונות שאת כולם הוא מתקן בכוונה להשפיע, או על כל רצון שמתגלה, או על כמה רצונות יחד, זה כבר איך שכל אחד מתקדם. אנחנו לא קובעים מה יהיה, איזה רצונות נקבל, איזה תנאים נקבל, זה לא תלוי בנו. בנו רק תלוי להשתדל בכל מצב ומצב להרכיב כוונה נכונה על הרצונות שמתגלים בנו.

אז הוא מגיע לכוונה על מנת להשפיע, הוא משתדל להרכיב אותה על כל הרצונות שלו, מהאפס, מהרצון הראשון ועד רצון מספר תרי"ג. כשרכש את הכוונה הזאת, הוא מתחיל לעבוד עם הכוונות האלו על הרצונות שלו בלקבל על מנת להשפיע. עד שמגיע לזה שמקבל על מנת להשפיע בכל הכלי, זה נקרא שהגיע לדרגה העליונה שנקראת עולם אין סוף, מצב שמקבל על מנת להשפיע ללא הגבלה, בלי גבול, בלי סוף.

אז יש מעשים שעושים, ואחרי המעשים מגיעים למצוות עצמן, לפעולות עצמן. במקום הזה נותנים יגיעה, ואחרי היגיעה מגיעים למציאה, "יגעתי ומצאתי". כאן כבר יש לנו כוח ואנחנו עושים את המעשים בלהשפיע על מנת להשפיע או בלקבל על מנת להשפיע. אז יש הבדל בין הכנה שהיא יגיעה, ובין הפעולה עצמה מהמחסום והלאה.

שרטוט מס' 1

תלמיד: שאלתי על הרצונות האנושיים והגופניים והיחס שלך אליהם, כי אמרת שהרצונות האלה זה רצונות של האדם עצמו, זאת אומרת אתה מתייחס לזה בסלחנות, כלומר, "לך לבורא שעשאני", ככה בנוי הבן אדם.

לא, "לך לבורא שעשאני", לא מדובר על הרצונות הגופניים. עשאני זה נשמה.

תלמיד: עשאני מרצונות כאלה?

לא. כשאני נמצא בעולם הזה והעולם הזה משפיע עלי כל מיני רצונות, לכדורגל, לבילוי, ועוד והגוף שלי גם בנוי כך שאני רוצה לאכול עשר פעמים ביום, אני לא צריך לפנות לבורא ולהגיד, אני צריך להיות צנוע, אני צריך דיאטה ועוד. לא. אני לא צריך לדאוג לרצונות האלה שיש לי בעולם הזה, אני צריך לדאוג לתקן את היחס שלי כלפי הבורא. זו הבעיה, שאם אנחנו מתחילים לעסוק ברצונות העולם הזה, אנחנו נמצאים בעולם הזה בלבד ולא יוצאים ממנו.

תלמיד: ברור לי כשמתחילים תהליך יש איזשהו שינוי שלאט לאט האדם עובר בכיוון של הרוחניות.

לא. הרוחניות מתחילה מהנקודה שבלב שהיא לגמרי לא שייכת לגוף, לרצונות הגופניים ולרצונות האנושיים. אתה מתחיל לטפל כמו שציינתי כאן בנקודה שבלב בלבד, ורק אותה אתה עכשיו מטפח. את הגוף שלך תעזוב כאילו הוא לא נמצא. אתה רוצה לגדול ברוחניות, אז תגדל ברוחניות.

הנקודה הזאת זה טיפת הזרע הרוחני שלך, תתחיל לדאוג לה. אתה נמצא בגוף, אתה נמצא בעולם הזה, בחברה, בספרים בכול, כדי להתייחס רק לנקודה הזאת ולחשוב רק איך לפתח אותה, וכל מה שיש לך בגוף ובחברה ובמשפחה והכול זה רק כדי להתקיים, אבל כל תשומת הלב כלפי הנקודה.

תלמיד: השאלה שלי, איך תוך כדי העבודה אני מתייחס לרצונות האלה? כי בכל זאת אני חי בגוף הזה ובעולם הזה והלוואי ויכולתי להתנתק ולעלות.

אתה לא יכול עם הרצונות האלה לעשות.

תלמיד: אין לי אפשרות, אני עדיין כבול בגוף הזה עד לגמר התיקון וככה כולנו.

כן.

תלמיד: אבל בינתיים אני עדיין כבול ברצונות שלי ובגוף שלי ואני לא יודע איך ההתייחסות שלך לאילוץ הזה שככה אנחנו נבראים.

ככל שתהיה שקוע ודואג להתפתחות הנקודה שבלב, בהתאם לזה כל תשומת הלב שלך תתרכז בזה, וכמה שתרצה, כמה שתרגיש שאתה בכל זאת חייב להתייחס לגוף תתייחס אליו מאין ברירה כי אתה קיים, ודווקא הגוף הזה מאפשר לך בצורה בלתי תלותית בנקודה עצמה להתייחס אליה מבחוץ, כמשהו זר.

למה אנחנו קיימים בגוף הזה ובעולם הזה, בחברה כזאת? כי אני יכול לבוא לנקודה שבלב שלי ולהגיד אני עכשיו הולך לטפל בה, אני עכשיו הולך להגדיל אותה, לתקן אותה. ואני חי ונמצא בתוך הגוף שלא תלוי בה כביכול, ויכול להתייחס אליה ולא להתייחס.

זאת אומרת העולם הזה נותן לי הזדמנות להיות לא תלוי ברוחניות. ואני יכול להתייחס לרוחניות בצורה לגמרי צדדית, אובייקטיבית. כמו שכתוב על רבי שמעון בר יוחאי, שלפני שהגיע ועשה כבר כמעט את כל הדרך עד הסוף ונשארה לו רק מצווה אחרונה, כי את כל השאר קיים, אז הוא הרגיש שנפל משם למדרגה שנקראת "שמעון מן השוק", שזה מושג הפוך ממנו לגמרי.

אז יש לך בסטה, יש לך אבטיחים או משהו אחר וחוץ מזה אתה לא יודע כלום בחיים ולא רוצה לדעת. בא הביתה, מדליק טלוויזיה, רואה כדורגל וחוץ מזה אין לך שום דבר ואתה לא יודע כלום בחיים.

לדרגה כזאת האדם נופל, ואיזה אדם הוא, זה כבר לא אדם, כי באיזה גובה הוא נמצא. והוא נופל כדי להגיע, להרגיש שעכשיו יש לפניו עלייה גדולה ביותר, כי נפל כל כך עמוק, זאת אומרת שהתנתק.

הוא חייב את זה. כל פעם אנחנו עולים ויורדים, עולים ויורדים, עולים ויורדים, כמו שכתוב "מציון תצא תורה", מיציאות יוצאת תורה חדשה, אור חדש, גילוי חדש. לכן זה נקרא ארץ ציון, רצון שבא מתוך היציאות, מהרוחניות, ולכן העולם שלנו הוא כל כך חשוב, לא מזלזלים בו, אבל אתה לא נותן לו תשומת לב, אתה נופל בו מתי שצריך, כמו שכתוב, אלף פעם ייפול צדיק וקם, ולא שאתה הולך לפתח את הרצונות האלה או למלא אותם במשהו או להגביל אותם.

גם אל תגביל אותם, אל תתחיל להתייחס אליהם. אל תיכנס לצומות ועינויים וכל מיני דברים. מזה לא תהיה צדיק, מזה רק תפתח גאווה, שכבר מגיע לך, "תראה כמה צמתי, כמה עשיתי". ככל שאתה פחות עוסק בעולם הזה וכל הכוונות שלך לפיתוח הנקודה שבלב, זה בעצם הכיוון הנכון.

ואז בצורה טבעית, ככל שאתה נמשך לחיות בתוך הנקודה ולגלות בה את הרצונות ודרכם הבורא והעולם הרוחני שלך, הנצחיות, השלמות, ההשפעה, מאליו יוצא שאתה לא נמצא באותו מצב שדואג לרצונות גופניים ולרצונות אנושיים ואתה דואג להם רק בצורה טבעית כמה שאתה עדיין זקוק לזה.

כל פעם לפי דרגת האדם הרצונות האלה מתעוררים ולפעמים באים מכשולים למיניהם מלמעלה שנותנים לאדם פתאום נפילות כאלה והוא נופל לתוך הרצונות האלה ויורד, כפי שהוא צריך לפי שורש הנשמה שלו, או בגלל שהוא כלול עם אחרים לתת דוגמה טובה או רעה כלפי האחרים או כלפי עצמו.

יש בזה הרבה חשבונות, ולנו אסור לעשות איתם שום דבר אלא רק כיוון אחד, ישראל, ישר-אל, ומה שקורה באמצע עם החיים האלו בעולם הזה, עם כל מיני ההפרעות, מה שקורה קורה. אני לא יודע, אני לא עושה עליהם חשבון. כי הם באים כמרכיבי הנשמה, ואיני יודע למה זה צריך להיות ורק אחר כך אדע.

תלמיד: כל פעם שמופיע במאמר העניין של המוח והלב זה קצת מבלבל. האם אפשר להגיד שהבורא הוא כמו השכל והשכינה היא כמו הלב, או לפי עשר הספירות, העליון הוא המוחא והתחתון הוא הליבא?

לא, אנחנו לא לומדים כך. כי המוח קיים אך ורק ליד הלב כדי לעזור ללב לממש את מה שהלב רוצה, אין לו שום תפקיד אחר. זה לא שייך לתשע ספירות כך שהן המוח והספירה העשירית היא הלב. זה לא נכון. תשע ספירות הן ספירות דהשפעה, אלו תכונות הבורא שהן מתגלות לאדם, ומלכות כנגדן חייבת לקבל את התכונות האלו, לקלוט אותן, לעכל אותן ולממש אותן על עצמה.

המוח הוא עוזר, הוא לא נמצא בכלל ברוחניות, הוא רק נמצא כאיזשהו מחשב, או מערכת ליד הרצונות. הבורא לא ברא מוח. רק בעולם אין סוף קורה שהרצונות מקבלים מה שהם רוצים, אבל בפחות מעולם אין סוף הרצונות לא מקבלים מה שהם רוצים ונמצאים באיזה מין דיכוי, ריקנות. לכן ליד הרצונות מתפתחת מערכת מיוחדת שנקראת מוח, שכל המטרה שלה היא איך אני יכול לכוון את עצמי, את הרצונות האלו ואת הכוונות שלי, כדי להשיג מילוי. זאת אומרת אם לא היה חוסר במילוי, אז לא היה לנו מוח. הוא גדל אך ורק במידת הצורך למלא את עצמו. אין לו שום ממשיות לעצמו, לא צריך לייחס אליו איזו חשיבות. המערכת המוחית תמיד תגדל באדם במידה שהוא רוצה להשיג את מה שהוא רוצה להשיג.

גם בעולם הזה אנחנו רואים שזה קורה כאשר אדם נכנס לצרות, לבעיות, או כמו שאנחנו מלמדים ילדים, נותנים להם תרגילים. אני מגיע לנכד שלי ואני נותן לו לגו, שירכיב ויראה איך בונים, ואני רואה כמה הוא מזיע, ממש נותן יגיעה כדי לבנות. אנחנו תמיד לומדים מהתרגילים, מהבעיות, ומזה אנחנו גדלים במוח.

לכן כשאדם משתוקק להגיע לתכונות ההשפעה ולא יכול, כי יש כל הזמן מעצורים, הפרעות למיניהן שבאות בדרך, בלבולים, והוא לא יודע איפה הוא נמצא, אז מזה דווקא מתפתחת אצלו מערכת מוחית. מתוך המערכת הזאת האדם מתחיל להבין מה הבורא רוצה ממנו, למה הוא ברא את הבריאה, מה התהליך, מה התכלית. יש במערכת הזאת חשיבות רבה, אבל היא גדלה ונבנית רק מתוך זה שאדם משתוקק להגיע לתכונות החדשות.

תלמיד: וזה בדעת?

זה למעלה מהדעת מה שנקרא. מי שהולך למעלה מהדעת, יש לו כל פעם דעת יותר גדולה. כשאני רוצה להגיע לתכונות החדשות, אז בזה שאני רוצה להשתדל להיות ברצונות ובכוונות יותר גבוהים וחדשים, מזה באה התפתחות המערכת המוחית שעוזרת לי בזה, כך גדל האדם. כלומר תלוי איזה מוח יש לאדם, או מוח להשיג משהו לעצמו, או מוח להשיג דברים רוחניים, רצונות כאלו או כאלו.

לכן כתוב "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". כי יכול להיות שיש לו את כל החכמות מכך שהוא משתוקק למלא את עצמו, אבל אדם שכך משתוקק לא יכול, לכן הוא נקרא גוי. אומנם כן מתפתחת בו יכולת להשיג את מה שהוא רוצה, אבל לעצמו, לכן זה נקרא חכמה. ואילו תורה זה נקרא שהולך להשיג תכונות רוחניות, אז יש לו מוח אחר שנקרא תורה.

תלמיד: איך אדם יכול להיות בטוח שהמעשה שלו באמת משפיע, או שזה לא חשוב, אלא העיקר הכוונה?

על הרצונות שמתגלים בנו אנחנו אף פעם לא יכולים לשלוט. בעוד רגע אתה תרצה משהו או תחשוב על משהו, ואתה לא יודע על מה. הילד שנולד הוא לא יודע מה יקרה לו במשך כל החיים, איזה רצונות ומחשבות יעברו דרכו. אתה יכול להגיד שזה בהתאם למעשים ולחברה, במה שהוא נכלל ומה קורה לו, אבל הוא לא יודע.

לכן אנחנו לא צריכים ליחס לתהליך עצמו שעובר בנו יחס מיוחד, כי זה לא תלוי בי, אז בשביל מה לי כל הזמן לחשוב באיזה מצב אני נמצא. אני צריך לחשוב איך אני מתייחס למצבים שאני עובר, איך אני משתמש בהם, ולא למה נתנו לי את המצבים האלה. אחרת כמו שכתוב, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" - "למה אני ככה, ולמה זה כך? למה אצלי זה לא מצליח, ולמה אני מקבל את זה בחיים ולא את זה".

אדם שמתחיל לבקר את מה שהוא מקבל זה עוצר אותו מהתקדמות, כי הוא לא יודע שמה שהוא מקבל אלו הדברים הטובים ביותר. הם באים מתוך שורש הנשמה, הם באים מתוך הרשימות. כמו שהנשמה שלנו ירדה מלמעלה למטה, אז כשהיא ירדה היו לה 125 רשימות בירידה ב 125 מדרגות. וכשאדם מתחיל לעלות, אז יש לו אותן 125 מדרגות. אני כל פעם מקבל רשימו חדש, אני לא יודע מה זה, זה רשימו שיש בו אור ויש בו כלי, זה נקרא רשימו. במקום הכלי שיש לי בעולם אין סוף והאור שבתוכו, יש לי תמיד רק רשימו, רושם, נתון. אתה צריך להגיע למימוש של הנתון שעכשיו מתעורר בך, כשהנתון הזה כלול מאור וכלי. נגיד שאומרים לי שחייב להיות לי עכשיו 10 גרם רצון ובהתאם לזה 10 גרם מילוי, אז אני צריך לממש את זה. אני לא צריך לחשוב איזה רצונות יתעוררו בי ולמה, כי מאיפה אני מכיר ויודע מה צריך להיות. לכן עליי לקבל את החיים כנתון, זה מה שיש (ראו שרטוט מס' 2).

הכול תלוי איך אני עכשיו מתייחס למה שאני מקבל. אם אני אתייחס לזה כמו לדבר הטוב ביותר, כי זה באמת הדבר הטוב ביותר שהתגלה בי עכשיו כדי להגיע למצב הבא של הנשמה, אז אני צריך לדאוג רק למימוש. אני צריך לדאוג שיבוא המאור המחזיר למוטב ויממש לי את הרצונות האלה. קיבלתי את הרצונות האלה, עכשיו אני דואג איפה האור המקיף שנקרא "תורה", איפה הוא משפיע עלי, ובמקום רשימות שיעשה לי כלי ואור שבתוכו.

מימשתי את זה, מתגלה לי הרשימו הבא שבו גם יש אור חדש וכלי חדש. ושוב אני צריך לדרוש אור מקיף שישפיע עליי. אני צריך רק לדאוג לאור המחזיר למוטב בקיצור. ואיזה רצונות מתגלים, מאיפה אני יודע למה זה צריך להתגלות כך או כך, אנחנו לא בעלי הבתים על זה בכלל. כשמגיעים לגמר התיקון, אז נודע הכול, או שבדרך אנחנו כבר מתחילים להבין את העקרונות. אבל כל פעם אני נמצא כלפי מצב חדש שאני לא מכיר אותו ולא יכול להבין אותו, ממש כמו לפני חושך. אלא הבעיה שעומדת לפניי, היא רק איך לקבל כוחות דלהשפיע כדי לממש נכון את הרשימות.

שרטוט מס' 2

תלמיד: במהלך כל השנה אנחנו לומדים איך לעבוד עם מעשים, עם כוונה. מה הערך הנוסף של ראש השנה בשבילנו, כשכל שיעור הוא ראש השנה.

האם ניתן להגיד לאחר שאתה יושב פה היום ושומע שהעיקר זו הכוונה ושעליך להחליט עכשיו לדאוג אך ורק בקשר אליה, איך היא תשלוט על כל הרצונות שלך, ושכולם יקבלו את הכוונה הנכונה כלפי האור העליון, הבורא, העולם הרוחני, ההשפעה, "ואהבת לרעך כמוך", וכן הלאה?

נניח שאתה מחליט על כך, זה נקרא שאתה ממליך את הבורא עליך, את הכוונה דעל מנת להשפיע, הבורא הוא השפעה ואתה רוצה שההשפעה תרכב, תשלוט על כל הרצונות שלך, זה נקרא שאתה רוצה "להשליט את הבורא" עליך. זה סימן, סמל, של ראש השנה, המלך, שהבורא הוא המלך. זאת אומרת, שאתה רוצה שהכוח העליון ביותר בבריאה, אלוהים בגימטרייה הטבע, כוח ההשפעה ישלוט גם על הרצונות שלך. אתה מגלה את עצמך כחלק לגמרי הפוך, אנטי טבע, ורוצה לשנות את עצמך ומגיע להחלטה כזאת, והיא נקראת "ראש השנה". אז אני לא יודע במה עסקת במשך השנה, ואולי כבר החלטת על כך פעם, ואולי אחר כך שכחת. אבל בכל פעם שאתה מחליט זה נקרא "ראש השנה".

תלמיד: אמרת שבכל פעם שמתקדמים מתגלה רשימו חדש ועל זה אין לנו שליטה. בשלבים הראשונים שהוא מתגלה זה חושך. האם החברה יכולה להביא את האדם למצב שלא יהיה לו חושך?

לא. החברה לא מספקת אור לאדם, היא יכולה לספק לו רק תמיכה הנקראת "ערבות". ועל ידי הערבות הזאת אדם יכול לצאת מהרשימו השבור שלו, רשימו תמיד מתגלה כשבור כי כולנו תחת שבירת הכלים, ולהתחיל להבין שעליו לתקן את הרשימו, היינו, שהרצונות והכוונות שלו שכולם לעצמו צריכים להיות לכוונת ההשפעה. אם חברה מספקת לאדם את גדלות ההשפעה ותומכת בו שיעשה זאת, אין לאדם ברירה. אם הוא נכלל בחברה הוא מתרשם מזה, ואז בזמן הלימוד ובכלל בזמן החיים שלו, הוא מצפה למאור המחזיר למוטב. כמו שכתוב, כשאדם מגיע לעולם הבא שואלים אותו רק שאלה אחת "עסקת בתורה, ציפית לישועה?" כלומר, למדת וחיכית שיבוא המאור למחזיר למוטב או לא? עשית זאת או לא? את זה דורשים ממך.

תלמיד: איך יכול להיות שאדם התלוי ברצונות הבסיסיים ביותר להישרדותו, יוכל להתעלות מעליהם ולהתעסק ברוחניות כמו שאמרת?

אנחנו אומרים שאם אדם מתעלה מעל כל רצונותיו השייכים לרצונות הגופניים והאנושיים, מפני שהנקודה שבלב שלו דורשת זאת, אז יהיה לו יחס נכון בין הכוחות שהוא משייך להתפתחות הנקודה שבלב, לבין הכוחות אותם הוא משייך לקיום ההכרחי בעולם הזה. ודאי שכל דבר צריך הסבר, וחכמת הקבלה דווקא עומדת על כך שאדם צריך לחיות בעולם הזה, הוא חייב להיות בעל משפחה, הוא צריך לעבוד ולשרת את החברה בה הוא נמצא. העיסוק שלנו הוא בצורה הנכונה בה נוכל לחלק את היחס שלנו. יש מאחוריי משפחה וקרובים והורים וילדים, יש חברה ומדינה וכל העולם, ואסור לי להתעלם מזה ולהגיד, אני לא שייך, שהקטנים האלה יתעסקו במה שהם מתעסקים ואני הולך עכשיו להיות מלאך.

לא, אני חייב להביא את כל הדברים האלה בחשבון יחד עם ההשתוקקות שלי לפי הנקודה שבלב לרוחניות, אבל איך לחלק את עצמי ביחס נכון להתפתחות הרוחנית ולהתפתחות הגשמית, ולהחזיק את עצמי ואת העולם לפי מה שנדרש ממני בגשמיות? אומרים שאם אדם משתוקק לרוחניות ומתעסק בגשמיות לפי מה שהוא חייב, זה נקרא הכרחי, "לא יגונה ולא ישובח", ואז זה לא נקרא שהוא מקדיש לעולם הזה משהו, כי הוא עושה זאת מטעם ההכרחיות בלבד.

מה זו הכרחיות? בעל הסולם אומר שכשאדם חייב להתעסק בגשמיות אבל לא שמח להתעסק בה, זו הכרחיות. זאת אומרת, יכול להיות שעליי לעבוד שמונה שעות ואולי אני צריך עשר שעות למשפחה וכו', וללימודים ולכל הדברים האישיים נשארה רק חצי שעה, ובחצי השעה הזאת אני כל הזמן משתוקק ובשאר הזמן ביממה אני ממש מתענה, לא רוצה את זה, אז היחס הזה שלי הוא הקובע בעצם מה אני עושה עם החיים שלי. חצי השעה ביממה שיש לי לממש, לעסוק בנקודה שבלב בפועל, מצטרפת לעשרים ושלוש השעות וחצי, כי בשעות האלה אני שואף להגיע לחצי השעה הזאת, ואז נקרא שכולי נמצא ברוחניות. הכול בא אחרי הכוונה. אבל שוב, העיסוק בעולם הזה הוא חובה ואין להתרחק מהציבור וכן הלאה, הקבלה מחייבת. לא לחשוב שאנחנו צריכים להתנתק, ההיפך, אנחנו צריכים לחיות בשני העולמות.

פעם נתתי הרצאות במכון ברג ובעקבות כך הגיעו משם כארבעים בחורים ללמוד אצל רב"ש, הם הגיעו, לא משכתי אותם, ורב"ש אמר, אתה רוצה שהם ייכנסו ללמוד? תדאג שכולם יעבדו ויתחתנו, רק לאחר מכן אקבל אותם. ממש בכיתי לפניו שיקבל אותם תוך הבטחה שהכול יסתדר, הוא הקציב לכך חודשיים. היו הרבה ריצות ובעיות ולקח חצי שנה עד שהם התחתנו ומצאו עבודה.

זו דוגמה כמה לימוד הרוחניות מחייב את האדם לעמוד על הקרקע. אתה חייב לעבוד, חייב להיות נשוי, אלו הסימנים שאתה נמצא בעולם הזה, כי רק מהעולם הזה אתה יכול כבר להיכנס לרוחניות. ובכל פעם מהרוחניות והיציאות ממנה, מהנפילות לעולם הזה, כמו רבי שמעון שהפך לשמעון מן השוק, אתה עולה ויורד, עולה ויורד. בכל פעם בין המדרגות יש לך נפילה, כי הנפילה הזאת היא קבלת הרשימו החדש שאותו אחר כך תממש ותעלה. וכדי לעלות שוב למדרגה הבאה אתה חייב שוב ליפול עוד יותר עמוק, כמו שכתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אתה נופל יותר עמוק ושוב עולה יותר גבוה, ושוב נופל עוד יותר עמוק ועולה עוד יותר גבוה. וכך עד שתגיע לאין סוף מפני שנפלת למינוס אין סוף.

תלמיד: אנחנו רואים שכשאדם גדל אז יצרו גדל, הרצון לקבל שלו גדל, ואז החושך גם גדל. אז איך זה יכול להיות שהסתר כפול גדל בלי הסתר רגיל?

הסתר כפול זה נקרא לא לפי גודל ההסתרה אלא לפי שזה הסתר בשני הערוצים. אני לא מרגיש בתוכי שבא לי משהו טוב בחיים והבורא הוא טוב ומיטיב. אז אני לא מרגיש טוב אלא רע ואני לא מרגיש שזה בא מהבורא. יש לי פעמיים הסתרה. לכן אני קורא לזה "הסתר כפול".

בדרגה הבאה אני מרגיש רע אבל אני איכשהו מרגיש שזה כבר בא מהבורא, יש לי איזו מין הרגשה שיש ברע שאני עובר משהו, יד מכוונת ואני צריך להתגבר על זה ולהבין שזה ההפרעות המכוונות שדרכן אני, כמו דרך התרגילים, מגיע לפתרון ולמשהו טוב. לכן זה נקרא "הסתר כפול", ואחר כך אני מגיע כבר לגילוי.

תלמיד: שאלה בנושא ההתפתחות של המדרגות הרוחניות. האם בהתפתחות המדרגות האלו כל פעם שהנשמה של האדם מתפתחת, ההכרה בשפלות שלו גדלה?

הכרה בשפלות שלו גדלה, נכון, אבל אנחנו עכשיו מייחסים את השפלות שאנחנו מרגישים - אלינו. כשאדם מתחיל לעלות, הוא לאט לאט מתחיל להבחין בשפלות הזאת, שהיא שייכת לו אבל ולא שייכת לו, כי זה בא כעזר כנגדו ממערכת הקליפה. ואם לא הייתי מקבל את השפלות הזאת, לא הייתי משתוקק לצאת ממנה ולגלות את הבורא.

האדם בסופו של דבר מגלה את עצמו כנקודה הניטראלית בין מערכת הקליפה שמספקת לו את כל הרצונות הרעים האלו שנקראים "פרעה", "בלעם", "נחש", "ג' הקליפות הטמאות", וכן הלאה, לא חשוב איך לקרוא לזה, לבין מערכת הקדושה מצד ימין שאלה תכונות הבורא, הכוח העליון. והאדם לא שייך לא לזה ולא לזה.

מה כתוב? מצד אחד "בראתי יצר רע" ומצד אחר "בראתי תורה תבלין" אז מה עליי לעשות? עליי למזג נכון בין שניהם ולבנות את עצמי משניהם יחד. וזה נקרא "האדם". הנקודה הזאת שבאמצע יש לה חופש והיא לא שייכת ליצר הרע ולא שייכת ליצר הטוב, לכלום, שניהם זה שני המלאכים, שני הכוחות שנמצאים לרשותי ואני בונה את עצמי באמצע, בקו האמצעי ביניהם, בלי לשייך את עצמי לא לזה ולא לזה.

לכן אדם לא אומר "בסופו של דבר אני השפל והנבזה והכול בגלל הרצונות האגואיסטיים האלה שאני מגלה. הרצונות האגואיסטיים האלה הם לא שלי", אלא אם הוא מגלה את החולשה והשפלות שלו, ולא מסוגל נכון, מהר ומיד, לחבר את הרצונות האלו עם האור המחזיר למוטב.

לא בגלל ששקוע ברצונות הרעים, זה כמו שכתוב "לך לאומן שעשאני", זה לא אני, כמו שלא אני שייך לכוחות הטובים, לאור, אבל כשאני משתדל להרכיב את שניהם יחד ומהם לבנות את עצמי, כאן אני מגלה את החולשה שלי, את חוסר ההבנה שלי, ועל זה אני מרגיש את השפלות שלי. וכאן אני יכול לדרוש מהבורא שייתן לי דוגמה איך להרכיב את השניים יחד, כמו ילד שבא ודורש, "תראה לי", ולא חשוב אם אתה מראה לו איך לעשות, אלא אחר כך כשהוא חוזר על זה, הוא מקבל מזה שכל משלו.

ואנחנו אף פעם לא יודעים איך נכון להרכיב את היצר הרע עם כוח התורה הטוב כך ששניהם יהיו כיחד, שיצר הרע יהיה כרצונות, וכוח אור התורה יהיה ככוונה, כמסך על פני הרצונות. אנחנו לא יודעים אף פעם איך לחבר אותם יחד. אלא אנחנו פונים לפרצוף העליון מה שנקרא, לבורא והוא מראה לנו את זה.

וככה אנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" אימא עוזרת לנו, היא מאריכה את רגליה, נותנת את האח"פ שלה מתוך הזו"ן ואז היא מראה איך האח"פ שלה צריך לבנות את עצמו.

אז השפלות היא לא על הרצונות הרעים שיש לנו, אלא אדם שמשתדל להיות טוב, אז הוא רואה איפה החולשה שלו ואז מתוך החולשה הזאת שרואה את עצמו, באה לו התפילה, הבקשה לדוגמה.

(סוף השיעור)