שיעור בוקר 12.06.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 482,

מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם" בעמוד 482 את המאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות".

אנחנו לומדים ושומעים כבר הרבה זמן על זה שתיקון הכלים שלנו הוא בחיבור בינינו, כי אנחנו כולנו מגיעים למצב שלנו דרך השבירה. היה רצון אחד שהבורא ברא, הרצון הזה התפתח עד שהוא נשבר, זאת אומרת לא יכול היה לקלוט את כול האור שהיה צריך למלא אותו בעל מנת לקבל ולכן נשבר, ומתוך זה יש לו התרשמות מהאור שצריך למלאות אותו. ההתרשמות הזאת היא נקראת רשימות. בנו נמצאות הרשימות בכלים השבורים, שהכלים נעשו על מנת לקבל כי לא יכלו לקלוט את האור העליון הזה בעל מנת להשפיע.

אחרי השבירה, יוצא שבכל אחד מאיתנו יש כלים שבורים שרוצים לקבל את המילוי על מנת לקבל ואנחנו צריכים לתקן אותו, את הכלי הזה, כל אחד את הכלי שלו על ידי זה שהוא נכלל מכולם. כי התיקון הוא לא בכלי אחד, אין מה לתקן בכל כלי וכלי אלא רק בהתכללות הכלים. לכן אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו משתדלים להתחבר, משתדלים להשפיע זה לזה, משתדלים להיות יחד בכמה שאפשר. לא להיות יחד לפי הכלים שלנו, לפי הרצונות שלנו כמה שאנחנו רוצים להיות מחוברים. כי אם אנחנו רוצים להיות מחוברים, אלה חיבורים לא רוחניים, אלה לא חיבורים כמו שהיו אז מלפני השבירה שלנו, אלא לפי מצבינו כאן ועכשיו, לפי הבחנות אגואיסטיות. איך אנחנו יכולים להיות מחוברים לפי החשבונות שהם למעלה מהאגו שלנו? איך נדע על זה? איך נתקרב לזה?

לשם זה ניתנה לנו הרגשה שהיא נקראת "אהבה". אנחנו לא מבינים מה זו אהבה, כי אהבה אצלנו זה נקרא התענוג הכי גדול בשימוש בחיבור עם משהו שאני מאוד מאוד מעריך, אוהב. זה יכול להיות אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שאני מאוד נהנה, נדבק ממש למקור התענוג שלי, זה נקרא שאני אוהב אותו. כאן זה צריך להיות ההפך. כאן צריכה להיות אהבה לא לשמי אלא לשמו מה שנקרא. זאת אומרת לא מזה שאני נהנה ממה שאני מקבל, אלא אני נהנה מזה שנהנים ממני, שזאת אהבה חלוטה, זאת אהבה אלטרואיסטית, אהבה על מנת להשפיע.

אבל למה השם הזה של אהבה? מפני שאין לנו כנגד רצון לקבל שמתגלה כשנאה שהוא אגואיסטי, אין לנו תכונה הפוכה ממנו אלא אהבה. אז אהבה שהיא כנגד שנאה, הרצון לאהוב, להשפיע, לתת, כנגד רצון לקבל, זה מה שאנחנו מבינים שצריך להיות. את הידיעה הזאת מקבלים מהמקובלים, ובואו נראה מה זה נקרא אהבה לפי איך שמסביר אותה בעל הסולם ובכלל כל מיני מקובלים. השם אהבה, המילה הזאת זו מילה שמשתמשים בה בכל מיני צורות לא נקיות שבעולם הזה, אבל אנחנו צריכם לראות מה התוכן שלה בעיני מקובלים.

קריין: אנחנו ב"כתבי בעל הסולם", עמוד 482, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות".

אהבת ה' ואהבת הבריות

"ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. (ב"ר כ"ד)"

כלל ופרט

"המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו. כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".

ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?"

בעל הסולם משתדל כאן מיד לשאול למה המילה אהבה, "ואהבת לרעך כמוך", תכונת האהבה, יחס של אהבה הוא יכול למלא לנו את כל המציאות. כל החיים שלנו בעולם הזה, בעולם הבא, כל היחסים בינינו, כל ההתקדמות שלנו, היחס שלנו בינינו וכלפי הבורא, ובכלל, כל המציאות שאנחנו לא מבינים ולא מכירים מהי, העולם שלנו וכל הגלקסיות שלנו שבכלל לא נחשבים שקיימים, עד כדי כך, כי הכול דומם, איך כל המציאות הזאת היא קיימת? בגלל שיש מעליה חוק האהבה.

במה הוא כל כך מיוחד שהוא מגיע אלינו בצורה כזאת של "ואהבת"? זאת אומרת, אדם מגיע למצב שהוא אוהב את הכול מחוצה לו, הוא מגיע למצב שהוא משיג, מרגיש, מקבל, רוכש את כל מה שיש במציאות ובזה הוא רוכש את התורה, כי כתוב "כלל גדול בתורה", וחוץ מזה, איך דרך האהבה לחברים, לזולת, הוא מתחיל להכיר את כל המציאות, את כל העולמות? מה יש בזה? זה כל כך לא עומד יחד אחד ליד השני.

כשאני מתקרב לחברים אני בזה מתקרב לגילוי של כל העולמות, של כל המציאות. מה הקשר? ותכונת האהבה, אנחנו יודעים בעולם שלנו שאהבה היא שאנחנו אוהבים את הקרובים, אנחנו אוהבים דברים שמביאים לנו איזה מילוי, תענוג. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, במידה שאני יכול ליהנות מהם אני אוהב אותם. ממה עוד אני יכול ליהנות? למה אני צריך לאהוב את הזולת? אני לא רואה ממנו שום דבר חוץ מדחייה. הוא דוחה אותי, אני דוחה אותו. אני לא מסוגל להתחבר עד כדי לאהוב. איפה הרווח, שהוא אומר לנו שאין יותר חוץ מזה, שדווקא אם אתה רוצה להשיג את השכר הכי גדול שבמציאות, אתה משיג את זה אך ורק על ידי חיבור וחיבור צריך להיות עד אהבה חלוטה.

דעלך סני לחברך לא תעביד

"ואם בדוחק אפשר ליישב את המאמר הנ"ל, הרי בא מאמרו של הלל הזקן באותו נוכרי שבא לפניו ובקש ממנו שיגיירו כפי שמובא בגמרא: "... גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. וכו'. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]. זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושא הוא זיל גמור".

הרי אנו רואים להדיא שהוא אמר לו שכל התורה כולה היא הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

ועתה לפי דברי הלל, רבן של כל התנאים, ושהלכה כמותו, נהיר לנו בודאות גמור, אשר עיקר הרצון שבתורתינו הקדושה היא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בפירוש הוא אומר: "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו, מפרשים לנו איך לבוא לכלל הזה.

והנה לפלא הוא, איך קביעה זו תצדק ברוב פרשיות התורה העוסקים בדינים שבין אדם למקום, ואשר כל בר בי רב יודע בעליל, שהמה העיקרים שבתורה, ולא הפירושים לבירור הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"."

זאת אומרת, התנאי הזה, לאהוב את הזולת, הוא תנאי הכרחי ויחיד, אין יותר, זה תנאי יחידי, אם אתה מקיים אותו אתה מכסה בזה את הכול, כולל הבורא, כולל יחס להכול. אתה לא צריך לעשות שום פעולה חוץ מלהגיע לאהבת הזולת. ולא שהזולת צריך את זה, אלא אתה צריך את זה כדי לתקן את עצמך ולהגיע לאותה דרגת התיקון שאליה אתה חייב להגיע, ומה שיש לך לעשות בעולם הזה, זה רק את זה, רק את זה לעשות. לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה מה שעומד לפניך, תברר איך עושים את זה, תקיים עד כמה שאתה מסוגל וגם מעבר לזה. אין לך לפניך, אין לך בחיים שלך בעיה אחרת, פקודה אחרת, שעומדת לפניך, אתה חייב רק את זה לבצע.

מוזר, איך יכול להיות שרק את זה? אבל בעל הסולם מעמיד את התנאי הזה בצורה כזאת, מאוד חדה.

שאלה: אמרת שאהבה אמיתית היא כשאני מגלה איך נהנים ממני, זה מה שרשמתי. כשאנחנו מתכללים בחברים, מרגישים אהבה כלפיהם, באיזה שלב אני מרגיש שהבורא נהנה מהעבודה הזאת?

כשתרגיש את הבורא אז תרגיש את זה גם.

שאלה: בעל הסולם כתב בזמנים מאוד קשים מול קהל שבטוח היה אדיש לכל קיום הכלל הזה, במצוות, בתורה ובהכול. השאלה שלי, האם דווקא יצירות כאלה נהדרות, כמו שהוא כותב פה, אם יש התנגדות מהקהל הרחב, זה גורם להתפתחות?

אתה לא צריך לגשת לקהל הרחב ולספר לו על זה, כי הם יצחקו ממך.

תלמיד: אבל איך בעל הסולם עשה את זה? הוא כתב את המאמרים ודיבר מול הקהל?

הוא כתב, אבל לא דיבר מול קהל, מה פתאום, מאיפה אתה לוקח את זה?

תלמיד: שמעתי שבראש חודש, בחגים, הוא כתב את המאמרים ודיבר מול הקהל הרחב, היה איזשהו קהל שהוא יכול היה איכשהו להביע את עצמו בפניו.

רק התלמידים שלו. מאיפה? אם תצא עכשיו לרחוב ותתחיל לנאום על זה שאתה מושך את כולם לאהבה, יחשבו עליך שאתה עושה את זה מפני שאתה רוצה להיות איזה ראש הממשלה, או שאתה פועל כדי להרגיע את הרוחות באמריקה, ששם הורגים זה את זה שחורים ולבנים, או עוד כל מיני דברים כאלה. אבל אם אתה סתם נואם את זה, ואתה אומר "לא, זה צריך להיות, זה טוב, זה לתיקון העולם", אז יצחקו ממך. אם אתה עושה את זה למטרה שברורה לכולם, או שאתה רוצה לעלות במשרה, לקבל על זה כסף, כבוד, שליטה, כל מיני דברים, זה מובן שאז אתה מדבר על אהבה, הם מדברים כולם כך, אבל אם לא, אז אתה משוגע, אז המקום שלך ממש בבית חולים, ולא אחרת.

בעל הסולם גם מבין שבצורה כזאת אין מה לגשת, הוא כתב את זה מפני שאלו חוקי התורה, ולאט לאט, עכשיו אנחנו צריכים ללמוד איך לממש אותם גם בקהל הרחב, אבל בהדרגה. לך ותתחיל לדבר בפני האוסטרים שלך שצריכים לאהוב, תדבר איתם, בוא נראה אותך, שאתה עם הפרצוף שלך תופיע לפניהם ותתחיל לדבר על זה. צריכים להיות יותר מציאותיים, תפסיקו לשאול שאלות שאין בהן שום משמעות.

שאלה: יש בעיה גדולה באהבת הזולת, אם אתה סתם משתתף עם העשירייה בכל האירועים, אז ההרגל עוזר בזה, אבל כשאתה בכל הכוח רוצה להתכלל בחברים יש פחד.

זה מצוין, זה שאתה מרגיש שיש לך אז פחד שאתה נעלם, זה יפה מאוד. זאת אומרת, זה שאתה יכול להדלל ככה, להיטמע בהם, זה טוב מאוד, זה נכון מצד אחד. מצד שני זה כמו טיפת זרע בתוך הרחם, שהיא מתחילה להתכלל בתוך הרחם ומתחילה לקבל הזנה מתוך הרחם, ואז מהטיפה הזאת מתחיל להתפתח עובר. דווקא בצורה כזאת אנחנו צריכים להתכלל בקבוצה, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, והרחם מיועד לזה.

תלמיד: איך לעבור את השלב הזה? כי זה כזה חושך שאתה מפחד מכל דבר ודבר. איך לעבור את זה? אתה כאילו לא יכול לזוז.

יפה מאוד. כולם עוברים את זה. אתה מפחד לעזוב את האגו שלך, את הרצון לקבל שלך, כי אתה בלעדיו לא יודע מי אתה. אם אתה עוזב את הרצון לקבל שלך, אתה הופך להיות לרשימו בלבד. ואז על הרשימו הזה, שאתה ביטלת הכול ורק הוא נשאר, על הרשימו הזה מתחיל להשפיע האור העליון. זה כל העניין של העיבור. שטיפת הזרע נכנסת לתוך הרחם ונדבקת שם בתוך הרחם, ומתחילה לקבל משם הזנה. על ידי זה שאתה מתבטל אתה נכנס לתוך הרחם, והרחם מביא אותך, הכוחות העליונים מביאים אותך לאיזה מקום שממנו אתה מתחיל לקבל את ההזנה, זאת אומרת, לגדול. ככה זה קורה.

אנחנו לומדים את זה ב"תלמוד עשר הספירות", זאת צורת ההתפתחות שלנו. כך גדלנו להיות בן אדם גשמי וכך נגדל להיות האדם הרוחני. לפנינו כניסה לרחם, וזו כניסה לקבוצה, שאנחנו מאבדים את הכול, ובתוך זה, כשנכנסים בצורה כזאת לקבוצה, מתחילים להרגיש שהקבוצה יכולה למלא את כל החיים הרוחניים שלי. בגשמיות אני ודאי שמתפקד כרגיל, וברוחניות אני מתבטל כלפי הקבוצה, וכך כל אחד מתבטל כלפי הקבוצה. ואז אנחנו בינינו, מה שנשאר מכל הביטולים שלנו, אנחנו מתחברים ומזה נעשה "אדם", הפרצוף הרוחני. כך אנחנו מתקדמים.

ואהבת לרעך כמוך

"עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת." כן, כמו שאתה אוהב את עצמך אתה צריך לאהוב את האחרים, שיהיו בשווה כולם, שגם לך יש מקום. ולפי התנאי "ואהבת לרעך כמוך" אתה צריך לעזוב את עצמך לגמרי ולהיות רק כלפי האחרים, ואתה כביכול לא קיים.

"אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות. ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ימלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו.

לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?

ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו"."

זאת אומרת, התנאי "ואהבת לרעך כמוך" הוא תנאי לכולם, כולל עבדים, כולל שונאים, כולל אויבים, כולל קרובים ורחוקים, זה לא חשוב. מדובר לא על היחס לזולת, אלא על התיקון של טבע האדם. שבפנים, בתוכי, אני צריך לתקן את עצמי כך, שלא יכול להיות שאני אתייחס למשהו שמחוצה לי אלא רק באהבה. זאת אומרת אני קונה את תכונת הבורא ואני בזה דומה לבורא, מתאים את עצמי אליו בצורה השלימה, המושלמת. זה מה שהתנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך" דורש מאיתנו.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו צריכים להגיע לאהבה כללית, והאהבה הזאת היא שבונה את הכלי דרך תפילה משותפת. אנחנו צריכים להתפלל בתוך העשיריה שיהיה לנו שדה משותף שאליו נגיע באהבה הזאת?

בתוך העשיריה אנחנו רוצים להגיע למצב שהעשירייה שלי, אני קודם כל דואג לעשיריה שלי, שהיא תהיה מחוברת כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: בהמשך לשאלה הזאת, איך להיכנס לעשיריה כך?

מפני שברוחניות לא קיים אחד, רק עשרה. עשרה זה אחד ברוחניות. לא יכול להיות פרצוף שאין לו עשרה חלקים. וכאן אין לנו מה לדבר, או שעושים את זה, או לא עושים, או לא קיימים.

תלמיד: זה משהו משותף שכולם צריכים לבקש עליו בו זמנית?

צריכים לבקש רק על דבר אחד, להתכלל יחד באהבה חלוטה, שלא יהיה שום הבדל בינינו, שכולנו נמצאים באהבה.

שאלה: למה הבורא ברא את הצורה, שכדי לגלות אותו אני צריך לפתח מערכת יחסים עם חלקים ממני? כי יש שם אנשים שאני לא רוצה לקבל אותם.

זה עוד יותר טוב. אם יש אנשים שברור לך שאתה שונא אותם, דוחה אותם, זה עוד יותר טוב, אז ברור לך מה אתה צריך לעשות כדי לתקן את עצמך. זה תמיד ככה. ולא חשוב לאיזו קבוצה אתה תיכנס, אם תתקדמו נכון לתיקון, אתה תתחיל להרגיש עד כמה אתה לא מסוגל להיות איתם, עד כמה אתה שונא אותם.

כמו תלמידי רבי שמעון, אתה חושב שהם מלכתחילה רצו להרוג זה את זה? לא. ותסתכל על העשיריות שלנו היום, תרשום את מה שאתה חושב, ונעבוד איתך בעוד שנה, ואתה תראה כמה אתה מתחיל להעביר עליהם ביקורת, שונא, לא יכול, אבל יחד עם זה, זה בא לסירוגין עם מצבים שאתם משיגים את הרוחניות. כי כל פעם מתגלה שנאה, אתם עובדים על זה, מתחברים מעל השנאה, מעל לשנאה כשאתם בונים כלי דהשפעה ואהבה, שם על כל פשעים תכסה אהבה, אז אתם מתוך האהבה שלכם מגלים אהבת הבורא אליכם.

שאלה: במאמר כתוב ו"אהבת לרעך כמוך". איך אני צריך לאהוב את עצמי? מה צריך להיות היחס בין לאהוב אחרים לבין אהבה עצמית?

האהבה העצמית שלך תגדל בהתאם לעד כמה שתשתדל לאהוב את האחרים, תמיד זה כנגד זה יהיה. אתה תתחיל לגלות עד כמה אתה אוהב את עצמך, שלא חשבת קודם שאתה כל כך נמצא באהבה עצמית. זה תמיד יהיה מאוזן, כמה שאתה צריך לאהוב את האחרים, אתה תרגיש שאתה במקומם אוהב את עצמך. ותמיד תהיה לך אפשרות להתעלות למעלה מאהבה עצמית לאהבת הזולת.

שאלה: קראנו עכשיו "אם שוכב עליו בעצמו". מה זה?

שנותן לעצמו תענוג מה שהיה צריך להעביר לזולת.

שאלה: האם נשאר משהו מאהבה עצמית כשאני מתבטל?

מאהבה עצמית כשאתה מתבטל נשאר רק ביטול, שהוא הופך להיות לאהבת הזולת. עביות היא נשארת, היא לא מזדככת, אלא עליה אתה בונה עכשיו אהבת הזולת. בצמצום מסך, אור חוזר, מאהבה עצמית זה הופך להיות לאהבת הזולת.

שאלה: האם אפשר להשיג את אהבת הזולת מחוץ לעשיריה?

אני לא חושב, זה מאוד קשה, וזה גם לא לזמנינו. כמו שאני חושב, זה היה אפשרי בעבר. כשנלמד איתכם על גלגולים, אנחנו נדבר על זה, אבל בזמנינו זה בלתי אפשרי, רק עשיריה. זה לא בזמנינו, זה אחרי חורבן בית המקדש במיוחד, מזמני רבי שמעון והלאה. הם קבעו את העשיריה כבר כהתאמה לפרצוף הרוחני, העשיריה של רבי שמעון, זה היה לפני 2000 שנה, עד היום הזה, ולא יכול להיות שיהיה משהו אחר. לכן אין לנו ברירה רק להיות בעשיריה ולקיים את זה. עשיריה זה לאו דווקא עשיריה, אני הייתי בשישייה אצל רב"ש, היו שישה אנשים, וזה בסדר, הוא אמר שאין שום בעיה. היינו ככה.

שאלה: אנחנו עוברים בשיעור של שלוש שעות כל כך הרבה מצבים. איך אנחנו יכולים להחזיק כלל אחד כזה שמחזיק את כל התורה, "ואהבת לרעך כמוך"?

כן, אתה צודק. אני בכוונה עשיתי את זה ככה היום. אנחנו היינו באמונה למעלה מהדעת, ולא ידענו איפה הרגליים, איפה הידיים, איפה אנחנו, לא מבינים מה קורה, מה זה בכלל הכלל הזה אמונה למעלה מהדעת, לא שייכים לזה. איפה אנחנו ואיפה הדרישה שאנחנו צריכים להיות בהשפעה. ופתאום אנחנו מגיעים למצב, שאמונה למעלה מהדעת, כאלה דברים אנחנו לא מבינים איך לאחוז בהם, איך לתפוס אותם, ממש לא, ופתאום אומרים לך, "לא מה פתאום, זה כאן, באהבת החברים אתה יכול להשיג את הדבר הזה". זה דווקא טוב מאוד שאנחנו כך מצרפים את שני החלקים האלה. אחד, שאנחנו לא מסוגלים להשיג, ושני, איך בכל זאת אנחנו כן יכולים להשיג. זה רק על ידי עבודה בעשיריה. אתה יכול לעזוב את כול החוכמות, אם אתה נכון מתפקד בעשיריה, אתה תשיג הכול.

תלמיד: אם אני מרגיש שזה נכון, ולפעמים אני מרגיש שאני פוגע בעשיריה?

לא, אם אתה מרגיש, זו לא בעיה, כולם צודקים לפי הרגשה שלהם. ההרגשה הבהמית הזאת, הגשמית, האגואיסטית, זה לא אומר כלום. זה בשבילי לא אינדיקציה, לא הוכחה, לא שום דבר. האם אתה מתפקד נכון או לא נכון לפי האמת, ולא איך אתה מרגיש, זה העניין.

שאלה: אנחנו קמים בבוקר לפעמים בהרגשה קשה, או כאסיר, כל מיני דברים.

מה אתה אומר? אף פעם לא הרגשתי כך.

תלמיד: ופתאום ההרגשה משתנה לשמחה, לאהבה, ואתה מרגיש את החברים, שאתה רק רוצה לחבק אותם.

אז תראה איזה בן אדם אתה, פעם ככה, פעם ככה.

תלמיד: ההרגשה הזאת שפתאום מתהפכת, איך זה פתאום קורה? אנחנו מסתכלים כמו איזה ינשופים.

נכון. רוצים להראות לך עד כמה אתה ניתן לשינוי. לכן במצב הכי גרוע, הכי מבולבל, שאתה לא יודע, אתה מתפוצץ, אתה הולך להתאבד, אתה לא יודע מה לעשות, אתה בכל זאת צריך לדעת שתוך רגע זה עובר. הכול תלוי במאור המחזיר למוטב, קצת יותר והכול מסתדר.

תלמיד: שמחה אדירה, באמת.

טוב מאוד. אבל לעומת מה שהיה לפני שעה, היית ממש במצב מבולבל, מעורפל, "זה משהו שאי אפשר לסבול, אולי לברוח, איך אני סוגר את השיעור הזה, ובכלל את הכול העניין", וכאן אומרים לנו פשוט מאוד, יש פתרון, והוא נמצא לידך למימוש, בקבוצה, בעשירייה. שאתה יכול שם להיטמע, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, שיעבדו עליך. תתבטל, וזהו.

תלמיד: ואז אני באמת רואה את השמחה גם אצל החברים, זה משפיע, זה מדבק?

אני מרגיש את זה. לכן תראה, זה שיעור לדוגמה, עד כמה שהיה קשה, לא מובן, ומגעיל, ודוחה, השיעור הראשון, ולעומת זאת מהחצי השני, שהוא מושך, נותן תקווה, ואור לפנינו. כן, לחיים.

שאלה: מהי אהבה חלוטה ברוחניות. האם בגשמיות אהבה חלוטה גורמת לשנאה?

אהבה חלוטה גורמת לשנאה, אם אתה מביא אותה כלפי האגואיסט, כי הוא לא יכול לסבול את זה, שבכל דבר ודבר הוא לא מקבל תגובה, רק אהבה. הוא לא יכול לסבול את זה.

שאלה: איך לרכוש אהבה?

והרבה רגש, והרבה ניסיון, והרבה דוגמה מבחוץ. זאת אומרת צריכים לבנות סביבה שעל ידה האדם כן לומד מה זו אהבה, מה זה לאהוב, מה נדרש ממנו, זה לא פשוט, זה לימוד לא פשוט.

אנחנו רואים עד כמה שאהבה יכולה לקלקל את כולם, וכמה שהיא יכולה לעזור לכולם ולתקן את כולם, זה הכול בעיה גדולה. לכן ללמוד לאהוב זה לכל אחד, צריכים. זה בעצם החינוך שלנו שאנחנו רוצים לעשות, זה החינוך האינטגראלי, זה חינוך לאהבה. זה חינוך ש לכל אחד ואחד אני רוצה לספק אמצעי להתחבר לכולם כדי שכל העולם יהיה מחובר יחד, למעלה מכל ההבדלים, למעלה מכל השנאה הגדולה שנמצאת בכל המציאות, בכל העולם, בכל הכלי השבור, וזה יכול להיות רק על ידי אהבה.

אז החינוך שלנו זה חינוך לאהוב, וזה לא פשוט, הרבה שכל, הרבה רגש, הרבה שלבי התפתחות. לימוד מדבר והיפוכו כל פעם, אהבה, שנאה, שנאה אהבה, בכל מיני רמות, כך אנחנו מגיעים לתיקון של כל אחד כלפי העולם ואז העולם יהיה מתוקן, זה עלינו, זה על דורנו לעשות, על בני ברוך.

תלמיד: המאמר הזה קצת עצוב, לזלזל בזולת אם אתה רק רוצה לנצל אותו.

טוב, תתרגל.

שאלה: בסופו של דבר, אהבה זה חוק, זה כוח?

אהבה זה החוק העיקרי והתנאי העיקרי של כול המציאות. לכן הבורא נקרא "אהבה", תכונת הבורא היחידה היא נקראת אהבה. מתוך האהבה שאנחנו לא יודעים מה זה, זה משהו פילוסופי נגיד, מתוך העיקרון הזה שנקרא אהבה, מופיעה כל המציאות ו[הנברא] נולד, מתפתח כדי להביא אותו בחזרה לדבקות בבורא שיהיו שניהם אוהבים זה את זה, בדבקות. כל הפעולות שהבורא עושה עלינו, כולל דברים נוראים שאנחנו עוברים, זה הכול מגיע אך ורק מתוך אהבה חלוטה.

שאלה: האם נהיה מסוגלים להגיע למצב של ואהבת לרעך כמוך רק בגמר התיקון?

כן, ואהבת לרעך כמוך ממש, במלואו רק בגמר התיקון אנחנו מגיעים אליו, לכן זה נקרא גמר התיקון. גמר התיקון זה שבמקום השנאה שלנו, של הרצון לקבל האגואיסטי, אנחנו נכנסים לחיבור באהבה.

שאלה: האם יהיה נכון לחשוב או להרגיש שהזולת זה מי שלא בתוכי?

כן, זולת זה לא מי שבתוכי, ומי שלא בתוכי סימן שאני שונא אותו, אפילו במקצת.

מצוה אחת

"וכאן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים, כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים. וז"ש: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?

ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה.

וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" - על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?

יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו."

(כתבי "בעל הסולם", מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות", מצוה אחת)

אם ישנה שאלה, האם כלפי כל העולם אנחנו צריכים לקיים את ה"ואהבת לרעך כמוך" כן, כי כל העולם זה הכלי שלנו. כל העולם שאני רואה זה הכול הרצונות שלי, רק שאני רואה אותם מבחוץ, וכל האנשים האלה שאני רואה אותם כולם נמצאים בי, רק מופיעים מבחוץ כדי שיהיה לי יותר קל לראות עד כמה שאני נמצא באהבה או בשנאה בתוך הרצונות שלי, שזה מופיע לפניי.

ולכן ברור לנו שאנחנו צריכים להגיע בתיקון שלנו למצב שאנחנו באים לאהבה שלמה, חלוטה, לכולם, אבל מתחילים מעיגולים, עיגולים, עיגולים יותר ויותר רחבים. כך אנחנו צריכים בסופו של דבר [להיות], כמו שהיה בבבל שאברהם רצה לתקן את כולם בבבל וזה לא הלך. אז אנחנו נשתדל לגרום לזה וחברים שלנו שבכל העולם יחד כולנו, אם אנחנו נרצה בצורה כמו שאנחנו עכשיו פרוסים על כל הכדור הארץ, אנחנו כן מסוגלים למשוך לזה, להסביר את כל המטרה הזאת לכולם כי העולם שלנו מתקדם לכאלו צרות, לכאלו בעיות שתהיה לכל אחד אוזן קשבת להבין מה שאנחנו מדברים ושאין ברירה אלא באמת רק בתנאי האהבה נוכל לתקן את המציאות ואנשים ישמעו.

שאלה: אתה אומר שאסור להגיד בצורה ישירה לאנשים שלא יחשבו שאנחנו רומנטיקנים אבל איך הפנימיות הזאת, אותו החוק מועבר?

אתה יכול לדבר לא על אהבה, אתה יכול לדבר על חיבור. המילה אהבה היא דוחה, זה משהו כמו איזו זנות או משהו, מה זה אהבה? מיד חושבים שאהבה זה איזשהו אקט ארוטי. זה לא נכון, כאן מתכוונים למשהו אחר, כאן מתכוונים לחיבור בין בני אדם בצורה רוחנית פנימית, אז אל תדבר על אהבה, המילה אהבה לא טובה, תדבר על החיבור, שחייב להיות חיבור בין בני אדם בצורה כזאת שכל אחד מבין את הזולת ומתחבר כך שממש נכנסים כמו שקע לתקע. ממש מתברגים זה בזה, משלימים זה את זה.

תדבר על זה כך וזה יהיה ברור, וברור שבצורה כזאת של המערכת האינטגראלית כמו שאנחנו רואים היום, אנחנו חייבים להתקיים.

שאלה: רוב בני האדם רוצים להרגיש אהובים ולא אוהבים, למה זה ככה, שכולם רוצים להרגיש אהובים אבל לא לתת אהבה?

כי מתוך זה שאתה תרגיש איך מתייחסים אליך זה ישפיע עליך, לכן יש מצווה שאתה תעשה את זה, שאתה תאהב את הזולת, ואז הזולת יקבל ממך את ההרגשה הזאת, ואז הוא יהיה מאוד מאוד רגיש, "אוהבים אותי פחות, אוהבים אותי יותר". איך התינוק כל הזמן דורש אהבה, יותר או פחות, במידה שלא כל כך [מקבל] הוא בא אליך ודבוק אליך, במידה שהוא מרגיש את האהבה שלך הוא יכול להתרחק, אין בעיה, הוא מרגיש את האהבה. הוא כל הזמן דורש את האהבה, אחרת הוא לא יכול לגדול. ככה זה.

תלמיד: האם הגעת כבר לים האם כבר ראית את הים?

לא. בימים האלה עוד לא ראיתי את הים, ונראה לי שאנחנו נכנסים לשלבים כאלו של הווירוס שעוד מוקדם ללכת לים. עוד מוקדם. גם לא מרגיש משיכה לזה השנה, בדרך כלל זה היה אצלי יום יום, היום אני לא מרגיש את זה, יש אפילו דחייה מהים.

תלמיד: אנחנו בימים האחרונים כתבנו הרבה על אהבה, בכל מקום וזה עובד בתנאי שמתארים את השנאה שקיימת בין כולם וכולם מרגישים אותה, אז המסר של אהבה דווקא כן מתקבל.

יפה. רק תמשיכו אני מבקש, תמשיכו כל הזמן. תהיו בטוחים שזה עובד, זה עובד. אפילו שאתם לא רואים כל כך תגובה.

תלמיד: הקהל מקבל את זה כי אם מדברים איתו על אהבה שמבוססת על שנאה הוא מקבל את זה. ואם סתם מדברים על אהבה זה לא מובן לו?

כן, זה ברור. אתם תלמדו איך להתייחס לקהל, איך להגיע אליו, אני סומך עליכם. תנסו, תנסו בכל הכוח.

שאלה: אנחנו נתקלנו בקורס שאתה מדבר על חיבור, אבל חיבור זה משהו שדוחה עוד יותר אנשים?

לא חשוב לי מה שאתם מדברים. אתם צריכים להבין שאף אחד לא רוצה, לא איחוד ולא אהבה, לא חיבור ולא כלום. אבל אם אתם מסבירים שזה חוק הטבע, אז הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. אבל איך הם יכולים להגיד נגד החוק, "אני לא רוצה". הבעיה אם כך שאתם לא מסבירים עד כמה אנחנו פועלים ממערכת עגולה, אינטגראלית, וכמה כל פעם שאנחנו פועלים אנחנו נתקעים באותן הטעויות שלנו. למה אנחנו לא מצליחים? למה רוסיה לא מצליחה כל הזמן, למה, חיים שם טוב? תצא ממוסקבה ותראה מה שקורה. למה? כי לא מרגישים שחייבים חיבור, רק מדברים על זה יפה אולי במשהו, אבל לא מרגישים שצריכים חיבור, לא מרגישים שחיים במערכת אינטגראלית, וכך גם כולם.

אבל עכשיו הגיע הזמן. תראה מה שאנחנו מבזבזים, כמה כוחות וכסף אנחנו מבזבזים על חימוש, על כל הדברים האלה, מה זה, כך להמשיך? הטיפשות שלנו שהתרגלנו לחיות כך. האגו שלנו, שהתרגלנו כל הזמן למלא אותו, להאכיל אותו. האגו שלנו, הגאווה שלי שאני צריך להיות יותר מכולם. בואו נראה את העולם האינטגרלי, זה חוק הטבע שמעלינו והוא לא ייתן לנו להצליח, לאף אחד, אלא רק יחד. אני לא מבין, הגישה הזאת כבר צריכה להסתלק מאיתנו במשהו.

שאלה: איך לדעת שאני מתבטל נכון עבור העשירייה?

הביטול הנכון שלי בעשירייה הוא בזה שאני עושה כל מה שהחברים רוצים, פשוט מאד. שאני לא בולט ביניהם אלא רק כדי לחבר את כולם יחד. שאני דואג רק לחיבור, זה נקרא החיבור הנכון שלי. אני משתדל לעשות כל מה שהם אוהבים.

שאלה: שמעתי אותך אומר שזה מוקדם ללכת לים, אז אתה ממליץ לא ללכת בגלל הקורונה?

אני חושב שאנחנו עוד לא גמרנו עם הקורונה, אני חושב שיש לנו עוד בעיה עם זה. והבעיה היא שאנחנו לא משתדלים להיות נכונים כלפי הווירוס, גם בצורה פנימית וגם בצורה חיצונית. כמו שאנחנו עכשיו לומדים "על כל הפשעים תכסה אהבה", אנחנו צריכים להיות יותר מחוברים פנימית ואז אנחנו יכולים לנצח את הווירוס.

יחד עם זה אנחנו צריכים לשמור זה על זה. כשאני יוצא לרחוב ואני לא שומר על כל התנאים האלה, אני קודם כל לא דואג לאחרים. זה לא שאני לא דואג לעצמי, אדם שלא דואג לעצמו שימות. אבל כשאני לא דואג לאחרים הווירוס מתחשב בזה. אנחנו חושבים תמיד בצורה הפוכה, אנשים צריכים ללבוש את המסכות מפני שהם בזה שומרים על עצמם מאחרים. אני שומר על האחרים מעצמי, וזאת השאלה, על זה צריכים לעבוד, זאת העבודה הנכונה נגד הקורונה, "איך אני לא אזיק לכולם?".

הווירוס עובד לא בצורה שאנחנו האגואיסטים חושבים, הוא כבר ווירוס אחר, הוא כבר ווירוס של איך אנחנו מתייחסים אחד לשני. אם לא נלמד ממנו, יבוא ווירוס מסוג אחר, יותר ערמומי, אבל בכל זאת הם ילמדו אותנו לא איך להישמר מכולם, "אני אברח לאיזה אי בודד באוקיאנוס", אלא הוא יכוון אותנו לשמור את האחרים ממני.

למה אנחנו צריכים להגיע? אנחנו צריכים להגיע לזה שאנחנו מצמצמים את האגו שלנו, אחר כך עושים עליו מסך ואור חוזר. לצמצם את האגו שלנו זה שאני שם מסכה על הפה שלי כדי לא להוציא מעצמי את כל הרעלים שיש בי, ממש כך.

שאלה: מה הגישה שלך היום כלפי הילדים שלנו, כן לצאת, לא לצאת, אנחנו שומעים שעדין המצב עם הקורונה מסובך?

אני מרגיש שכל מה שקורה קורה באשמת משרד הבריאות שהוא נותן חופש לאנשים, מתחשב בכלכלה, במובטלים שלא יהיה להם מה לאכול, והוא לא מתחשב בזה שיהיו חולים. זה לא בסדר, זה לא תפקיד של משרד הבריאות, לתפקיד הזה שידאגו המשרדים האחרים.

ולכן זה שנתנו לאנשים לצאת ולעשות כאלו התפרצויות ברחובות, בפאבים ובכל מיני מקומות, זה לא מקובל בעיני לגמרי, אני לא הייתי נותן להם לצאת. אז מה? שישבו בבית, שיצאו לשעה אחת מקסימום, ובינתיים לתת להם לא את הסדרות האלה בטלוויזיה שנותנים אלא ממש דברים שיכולים לסדר את הדברים, שיכולים לטפל בווירוסים האלה.

זו בעיה גדולה, עם התקדמות כזאת, "התקדמות" בגרשיים, אנחנו לא נצא מזה אף פעם. כל עוד ייצא מהפה שלך רע לאחרים, הקורונה לא תעזוב אותנו, יבוא במקומה סוג אחר.

שאלה: איך אתה רואה את ההמשך של הקהילה שלנו, זה יהיה מחובר, יהיה מגובש בצורה פיזית או רק וירטואלית?

בעיקר וירטואלית בכל זאת, אם אתה נמצא שם בנהרייה או איפשהו ואנחנו כאן, זה שלוש שעות נסיעה, אולי שעתיים בלילה, זה לא פשוט. אני לא חושב שזה אפשרי, וזה רק במסגרת המדינה הקטנה שלנו, ומה לעשות עם היתר? תראה כמה חברים יש לנו בכל העולם וזה עיקר הכלי שלנו. אני בעד להמשיך את זה בצורה כזאת, אבל נגיד בסוף שבוע או בראש חודש או בחגים או בכנסים שאנחנו עושים, אנחנו נשמח לקבל את כולם כאן, מי שמסוגל להגיע. נרצה לקבל אנשים שיבואו לכאן לשבוע, שבועיים, לסטאז' לתקופה מסוימת, אנחנו נרצה את זה ונסייע עד כמה שאפשר לכולם. זה מה שיהיה, אבל בכל זאת הלימוד העיקרי, כל הלימוד יהיה דרך קווי האינטרנט. מה רע לך שכך זה?

תלמיד: אני לא מתלונן, לא רע לי, אני רק רוצה לשמוע את הגישה של הרב.

הגישה שלי, ככל שיותר אנשים יוכלו להשתתף בצורה כמה שיותר חיה, זה קובע לנו מה אנחנו נעשה.

תלמיד: והקהילה של פתח תקווה?

הקהילה של פתח תקווה גם נראה. יכול להיות שתהיה להם אפשרות לבוא לכאן ויכול להיות שיישבו בבית. אני לא יודע. אני לא קיים בשבילה, אני קיים לכולכם.

שאלה: היום בשעה שתיים במהלך היום אני וחבר נעביר את שיעור הצהריים. מה דעתך, כדאי להקדיש אותו להפצה, נניח איך להעביר אירוע הפצתי נכון או לחזור על שיעור הבוקר, מה עדיף?

לא הייתי ממליץ לחזור על שיעור בוקר אלא תעשה מה שקרוב אליהם. שיעור בעניין ההפצה אם הוא טוב, הוא הכי מועיל להתקדמות. זה מה שאני ממליץ.

.

שאלה: מה ההקשר בין ביטול לאהבה?

בלי ביטול לא יכולה להיות אהבה, בלי אהבה לא יכול להיות ביטול. שניהם תלויים וקשורים זה בזה וכך מייצבים זה את זה.

שאלה: הרבה חברים קבעו את מקום המגורים שלהם קרוב לקבוצה הפיזית והיום שעוברים ללימוד וירטואלי עד כמה חשוב להישאר לגור קרוב לקבוצה הפיזית, כי זה מאבד מהחשיבות עכשיו.

אנחנו רואים שהנטייה לעבור ממרכז לפריפריה קיים היום בכל העולם, כי כל העולם מתחיל להרגיש שאפשר את רוב העבודות לעשות בצורה אינטרנטית. וגם אנחנו רואים שקבלת השיעורים והתקשרות בין החברים כנראה שהיא יכולה להתקיים בצורה כזאת וירטואלית, כמו השיעורים שלנו. אז מצד אחד ודאי שכן, מצד שני ודאי מפגש בעשירייה זה בכל זאת משהו.

אני עצמי השבוע נפגשתי עם העשירייה שלי והרגשתי שזה בכל זאת מוסיף הרבה עד מאוד לחיבור וליחס שלי אליה, לעשירייה. לכן אני חושב שאם אדם מתרחק, בכל זאת שלא יתרחק מהעשירייה או שהוא יוכל להחליף את העשירייה שלו איכשהו כך, שמדי פעם בכל זאת נפגש איתם, לפחות פעם בשבוע אולי, באיזו התאספות פיזית.

אני מאוד מקווה שאנחנו נעשה, כמו עכשיו, שיעורים וירטואליים, כי יש כאן מקום בבניין שלנו הגדול להכניס את כל מי שרוצה לכיתות ולאולם הלימוד שלנו הגדול ואפילו לאולם הסעודות, שיישבו אלפי אנשים ויילמדו. ואני חושב שבכל זאת אנחנו נעשה בסוף שבוע תמיד כך, שכל אחד יכול להגיע מכל קצוות העולם, מכל שכן מישראל ולהשתתף איתנו גם בשיעורים וגם בסעודות. כך נראה לי.

חוץ מזה, אני חושב שאנחנו צריכים לחכות בסבלנות עד שיעברו הזמנים האלה, העולם יקבל צורה אחרת, זאת אומרת שהעבודה, מספר המובטלים, צורת הקיום, צורת החיים, לאט לאט יקבלו צורה חדשה, ואז אנחנו נצטרך להבין איך אנחנו צריכים להתקיים. אבל יהיה הרבה יותר קשה כלכלית וצורה חדשה של קיום. לכן עוד מוקדם להגיד לעתיד מה שיהיה, אבל בטוח שצורה וירטואלית תתקיים ובטוח שהמקום שלנו יתקיים והוא צריך להיות מקום לכל אחד שרוצה לבוא מהעולם ולהתקיים כאן.

אני חושב שעתיד העולם יהיה כזה, והעתיד לא רחוק, נניח אני חי נגיד במקסיקו ומקבל עכשיו איזו מלגה מפני שאין עבודה, הרי רובנו נהיה באבטלה. שבעים שמונים אחוז מהאוכלוסייה לא תעבוד, מה עושים? מחלקים להם משהו כדי שיתקיימו. יכול להיות שבצורה כזאת אני יכול לבוא לכמה חודשים ולשבת כאן בבני ברוך וללמוד. אנחנו נשתדל לכאלו אנשים איכשהו לעזור להם לבוא ולהיות איתנו יחד.

וחוץ מזה, דווקא בגלל חוסר עבודה יכולים אנשים לנוע מקבוצה אחת לקבוצה שנייה ולשבת איתם וללמוד, זאת אומרת, למרות שנראה לנו שהצורה וירטואלית תתפתח, אבל גם הצור הפיזית תתפתח בגלל חוסר עבודה שאנשים היו יותר מוביליים ואיכשהו יסתדרו להגיע לחיבור ביניהם.

זה עוד לפנינו אנחנו עוד נדבר על כל הדברים האלה, אבל העיקר תשמרו על הבריאות ותשמרו על אחרים. כי אתם לא יודעים, אבל דווקא אתם יכולים להעביר את הווירוסים האלה, אפילו שאתם לא חולים, ואנחנו צריכים לראות בזה יחס לזולת.

אני לא רוצה להרעיל את הזולת. זה מה שאני רוצה קודם כל ולכן כך אני מתייחס לכולם, זה שאני הולך עם מסכה ברחוב זה מפני שאני לא רוצה לכולם להעביר את הווירוסים שלי, ולא שאני מפחד לקבל מהם את הווירוסים, בואו אנחנו נחשוב אחרת, ותאמינו לי שזה יעזור לנו להיות בריאים יותר מהכול.

תלמיד: אנחנו נעדכן על הלו"ז זמנים. אבל רצינו לשאול לגבי שיעורי הצהריים של שישי שבת, אם אתה משתתף?

אני אשמח להשתתף בשיעורים בשישי שבת רק אני רוצה לדעת כך, כמה אנשים יכולים להשתתף בשיעורי הצהריים האלה גם בשישי שזה עדיין יום עבודה בחו"ל וגם בישראל יש מקומות שעובדים, וכמה בשבת יכולים להשתתף בשבת בשיעור הצהריים, יכול להיות שהוא צריך לבקר את חמתו, מה אני יודע? וזו גם סיבה חשובה. אז אני רוצה לדעת מה הם כמות התלמידים שמוכנים להיות בשיעורים האלה, זה דבר אחד.

דבר שני האם כדאי לנו בגלל שכל החברים שלנו מחו"ל נמצאים ביום ראשון בחופש להעביר את השיעור משבת בצהריים ליום ראשון, לעשות שיעור ביום ראשון, אולי שעה אם לא שעתיים. תחשבו. יכול להיות שזה נכון. אנחנו רוצים בכל זאת להתחשב בכל הכלי שלנו העולמי ויום שישי זה בטוח לכולם יום עבודה לחברינו מחו"ל. אז אני מבקש לבדוק את זה. חוץ מזה באמת אני משתדל לעשות את זה אבל אתם מרגישים עד כמה שאני כבר נמצא בצרידות.

מה יהיה עכשיו? יש לי מתשע בבוקר עד עשר ועד אחת עשרה שיחות ואחר כך מאחת עד שלוש שיעור. אני לא יודע אם אני מגיע לזה ומסוגל לדבר, אם יהיה לי קריין טוב שהוא יקרא ואני אענה רק על כמה שאלות, זה בסדר. צריכים לראות איך לארגן את זה, אני פשוט משתף אתכם בכל הבעיות, צריכים לחשוב על זה, זה דבר אחד.

ודבר שני בואו נראה, אני מוכן אבל תבדקו את כל הדברים האלה, כמה מסוגלים להתחבר מהעולם ביום שישי ומכאן מישראל, כמה ביום שבת, כמה מיום ראשון, ונראה איך לעשות. ודאי שאני מעוניין שכמה שיותר אנשים יהיו נמצאים בשיעור.

(סוף השיעור)