סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 07.12.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
עיבור - קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא - עיבור, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 1.
עיבור זה המצב הרוחני הראשון שאנחנו צריכים להשיג. למצב הזה האדם מעלה את עצמו בתנאי שאין לו שום דבר יותר חשוב מלבטל את עצמו כלפי כל מה שיש לו.
ולכן הוא כותב בקטע מספר 1 "עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה." (בעל הסולם. "מצווה אחת") זאת אומרת, לבטל את עצמו כאילו לא קיים בכל הנתונים, בכל התנאים הפנימיים, הסביבתיים, לא חשוב מה, הוא צריך להביא את עצמו למצב שלא פועל עליו כביכול שום דבר, או ההיפך שפועל עליו הכול אבל יחד עם זה הוא לא מושפע מזה. על זה הוא מסביר לנו המשך. אתם תשאלו, תדברו ותנסו למדוד על עצמכם עד כמה אתם מתאימים להיות כבר עוּברים או לא.
קריין: קטע מספר 2 כותב הרב"ש.
"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם," זאת אומרת, התנאי הראשון הוא "לבטל עצמותו". "כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".
והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
שאלה: מה זאת אומרת לבטל את עצמו לחלוטין ולהיכנס למצב הזה של העיבור?
בעבודה שלנו בחברה, בקבוצה, כשכל אחד מבטל את עצמו כלפי החבר, כל אחד רוצה להדבק בכולם ולאט לאט במשך הזמן הוא מרגיש עד כמה לפחות רוצה או לא רוצה, יכול או לא יכול, אבל הוא מקבל איזו התרשמות ממה שעומד לפניו, וכך מתקרב ליישם את התנאי הזה.
תלמיד: לדוגמה חברים בעשירייה, איך אני יכול עכשיו להיכנס אליהם ולחיבור שבינינו דרך העבודה הזאת כדי שהעבודה הזאת תהפוך לעיבור?
תרגילים ועוד בתרגילים, אין מה לעשות. רק תרגילים שאני מבטל את עצמי עוד ועוד כלפיהם, אני משתדל ממש להיות כאין וכאפס, אני משתדל לעזור להם בכול וכך, בצורה כזאת אני נכנס למצב של עיבור, שהם בשבילי הכול, כמו אמא, כמו רחם ואני קיים בהם ורק בשבילם, וזו העבודה הרוחנית הראשונה שלי, וזו עבודה קשה, כמו שבעל הסולם כותב במשפט הראשון "עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה.", שאני אדבק בהם כמו טיפת זרע בתוך דופן הרחם ושם יתחיל להיות העיבור.
תלמיד: בתחילת השיעור בהקדמה אמרת שאני צריך בכלל לבטל את הכול בחיים שלי למען הנקודה הזאת של הדבקות בחברים. איך לבטל את הכול?
אני ממשיך להתקיים במשפחה, בעבודה, בכל מה שיש לי, אבל הכי חשוב בשבילי בפנים זה להיות בעיבור בעליון. תראה אישה מעוברת עם תינוק שמתפתח בה, לא אכפת לה כלום בעולם, שום דבר לעומת מה שמתפתח בה, זה הדבר הכי חשוב שעכשיו היא מרגישה.
שאלה: הגורם הזה של, את מי אנחנו מהנים, רק שזה מופיע, יוצא שאנחנו יכולים גם לבטל עצמנו וגם את האהבה העצמית? הרי זה מגיע כמתנה כתוצאה מעבודה קבוצתית של ביטול בפני החבר כשאנחנו מחפשים משען בבורא כשאי אפשר לסבול יותר, בכל זאת, זו מתנה?
אני לא יודע על איזו פונקציה של מתנה אתה מדבר.
תלמיד: ההרגשה של מי נהנה בתוך כל המצב, שזה יהיה ברור, שהאדם יוכל להתבטל.
אני נהנה מזה שאני יכול לעשות את כל זה לשם הבורא.
תלמיד: אבל שההרגשה תהיה ברורה, איך לקבל אותה?
כל הזמן לחשוב על זה, לטפח את זה.
תלמיד: כמתנה, כתוצאה של עבודה בקבוצה?
אני לא יודע מתנה, לא מתנה, אני לא אוהב מילים מיותרות כיוון שהן רק מסיטות אותנו ומבלבלות אותנו. אמרת מילה אחת, זהו. כשהאדם מרגיש שבו נולד כזה יחס לקבוצה, לבורא שזה העיקר בשבילו, הכי חשוב, אז אין דבר חשוב מזה.
תלמיד: מה מפריע לנו להרגיש את הנקודה הזאת בצורה ברורה? יש הרגשה שהאהבה העצמית, האגו זו מין דעה שלנו לגבי הנקודה הזאת, ואת זה צריך לסלק כדי להרגיש את אותו המקום שהבורא נהנה ואנחנו יכולים להחליף איתו את התחושות האלה.
הדבר היחיד שמפריע הוא שאנחנו חושבים על עצמנו ולא מחליפים את המחשבה הזאת במחשבה רק על הבורא ואיך להיכנס לשם ולהידבק בו.
שאלה: במאמר כתוב על כך שהוא מבטל את עצמו ונכנס בעיבור לבטן האם, האם זאת פעולה מצידנו או זאת לידה של רצון חדש או שניהם?
זו פעולה מצד הבורא ופעולה מצידנו שאנחנו רוצים להידבק בו והוא רוצה לקבל אותנו ולקלוט אותנו בתוכו.
שאלה: בשבועות האחרונים דיברנו על אמונה למעלה מהדעת, היינו בכנס "להיכנס ללשמה", ועכשיו אנחנו מדברים על עיבור. האם יש קשר בין כל הנושאים האלה?
כן, ודאי, אבל אנחנו צריכים עכשיו לעזוב את הכול ולהיות שקועים בקטעים שעליהם נעבור. אין הרבה קטעים, אבל אם ניכנס לתוכם, אם נרצה להרגיש אותם, אם נרצה להתכלל בהם כך שהם יפרמטו אותנו אז נתקרב לעיבור.
שאלה: באיזה רגע אנחנו צריכים לעשות את העיבור?
אנחנו צריכים לעשות את העיבור עכשיו, אנחנו נמצאים בעיבור. העיבור לא קורה פעם אחת, הוא קורה בכל התחלה נכונה, אבל עכשיו הוא ממש עומד לפנינו. אנחנו צריכים לבטל את עצמנו, כל אחד כלפי האחרים, וכולנו יחד כלפי הבורא, ואז נתחיל להרגיש שאנחנו עולים מהעולם זה לעולם העליון.
שאלה: איך אני יכול לראות כל חבר כבן שלי וכתוצאה להתבטל ולהגיע למצב העיבור?
כל הזמן לחשוב על זה, לנסות לקיים את זה.
תלמיד: האם אני צריך לעשות את זה בכוח?
יכול להיות שכן.
שאלה: הקטע הזה נשמע כמו הוראה ישירה איך להיכנס לעיבור, איך להתייחס לשתי הפעולות האלה של האב ושל האם?
לקיים אותן כמו שכתוב. זה לא מגיע בבת אחת, בשיעור אחד, בשיחה אחת, אלא לאט לאט זה הולך ומתרחש. אם נפתח "תלמוד עשר הספירות" נראה שגם שם ישנו ענין העיבור. עיבור, יניקה, גדלות א', גדלות ב', יש שלבים איך האדם מתפתח, איך הוא בונה את הנשמה שלו. כאן אנחנו עוברים על זה בצורה קצרה, בהכנה, ואת כל היתר אנחנו יכולים ללמוד אחר כך מהפרקטיקה שלנו, מהתפתחות היחסים.
שאלה: איזו הכנה אני צריך לעשות כדי להגיע לביטול מוחלט בפני הקבוצה?
דיברנו הרבה פעמים מה אני צריך לעשות כדי לבטל את עצמי לגמרי כלפי הקבוצה, החברים. איך אני צריך לתאר את עצמי כאפס, כמו שרב"ש כותב לנו במאמרי החברה איך על האדם לבטל את עצמו כלפי הקבוצה, העשירייה, ולהשתדל לעשות את התרגילים האלו כמה פעמים ביום כמו שרב"ש כותב שם. בצורה כזאת אני לאט לאט מתקרב למצב כמו שכתוב "נפשי כעפר לכל תהיה"1, ואז נפתח הלב לתורה, לאור העליון, ואני כבר מתחיל לרדוף אחרי הבורא, אחרי כל הפקודות שלו.
שאלה: אתמול כל העשירייה שלנו היתה סביב בירור ודאגה לעשירייה וההרגשה היתה שאין שום מציאות וכל אחד חי ודואג רק לבירור הזה. האם זה בכיוון של עיבור?
כן זה בכיוון, עוד לא עיבור אבל בכיוון.
תלמיד: מה הסיבה העיקרית שאני צריך שתהיה לי דאגה לחבר, למה עלי לדאוג לחבר?
כי אתה מתחיל להעריך את החבר כמו את הבורא, שהוא עומד לפניך והבורא שם לך אותו כמטרה. תדבק לחבר ותקבל קשר עם הבורא.
תלמיד: אם אני דואג לחבר, אני דואג לבורא?
לא, אבל זו הדרך.
שאלה: אמרת שמצד אחד אנחנו צריכים לבטל עצמנו ומצד אחר אנחנו צריכים לעשות כל מה שביכולתנו. מה התהליך הזה?
זה התהליך שאנחנו צריכים לעבור, לבטל את עצמנו, לכבד את החבר, להתבטל לעומתו, כלפיו, כמו כלפי הבורא. זה מה שקראנו בקטע מספר 2.
"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור," התחלה, תחילת הקליטה במישהו, בעליון. "היינו שמבטל את בחינת עצמותו," את האני שלו, "ונכנס בעיבור לבטן האם," זאת אומרת אפילו אותה נקודה שנקראת "אני" כאילו לא קיימת, היא מוכנה לקבל על עצמה כל מה שיש בעליון. "כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות"" מבטל את האהבה העצמית שלו "שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".
והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף" שמרגיש את עצמו כמו שעכשיו "היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה," זה נמצא בטבע של הנשמה שהיא משתוקקת לחזור למקור, "זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי." ונותן לנשמה לעשות את פעולת העלייה הזאת בחזרה למקור כמו שהיא רוצה. אל תעצור את הנשמה, תן לה לעלות למקור שלה.
שאלה: מה בדיוק המצב הזה שכל הקבוצה מתבטלת לבורא, מה התנאים שם?
התנאים הם שכל אחד מבטל את עצמו כלפי החבר, ואם כולם יחד נמצאים בצורה כזאת הם יכולים לבטל את עצמם כלפי הבורא. הבורא לא קיים, הבורא הוא הכולל שלנו, וכשאנחנו רוצים על ידי ביטול של כל אחד כלפי האחרים להיות מחוברים בינינו, אז אנחנו מייצבים, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", את מושג ה"בורא".
שאלה: האם להחזיר את הנשמה שלי לגוף כמו שהיתה לפני כן בדבקות זה בעצם להתחבר עם החברים?
דרך חיבור עם החברים אנחנו מבצעים את הפעולה הזאת.
שאלה: מה אני צריך בדיוק להרגיש, אני צריך להרגיש שכל חבר וחבר הוא חלק ממני?
כן, כל חבר וחבר מייצג לך חלק מהנשמה הכללית שבה נסתר הבורא.
שאלה: האם עיבור זה שלב בהתפתחות של החיבור בינינו שבו אנחנו כביכול מרגישים את החבר בתוכנו ומרגישים ממש אהבה חלוטה כלפיו? כלומר אנחנו לא חושבים על עצמנו אלא חושבים רק על לדאוג לחבר?
הייתי אומר שאנחנו חושבים על כללות החיבור שלנו, לא על חבר ספציפי, מיוחד, אלא על אוסף החברים שנקרא "נשמה".
שאלה: האם החזרה הזאת אומרת שאנחנו נזכיר לעצמנו את מה שהיה בהתחלה?
מה שהיה בהתחלה אנחנו לא יודעים, לא זוכרים, זה לא נמצא בזיכרון שלנו, אבל אנחנו מתקשרים לזה. יכול להיות שנראה לכם שאנחנו חוזרים אחורנית לאותו מצב כמו שהיה לפני שהרגשנו את עצמנו כאן בעולם הזה. את זה נברר, יש פה כמה דברים, אני לא רוצה לבלבל אתכם, להקשות עליכם.
שאלה: איך היראה יכולה להשפיע על עיבור?
אנחנו עדיין לא לומדים את זה אבל עוד ניגע בהתאמה בין אהבה ליראה, כי אהבה אמיתית לא יכולה להיות ללא יראה.
תלמידה: האם היא יכולה להפריע אם יש יראה גדולה מאוד בפני הבורא, אולי בעבודה הרוחנית, או בעיבור עצמו?
נלמד את זה בהמשך.
שאלה: מה עלינו להבין מהכניסה לכלים דהשפעה שנקראים "בינה"?
אנחנו מתחילים להכיר את הכלים האלה וכך מתחילים להכיר מה הם כלים דהשפעה. אנחנו לראשונה מתחילים להכיר את הכלים דהשפעה, מה הם, מה נפתח לפנינו, איך אנחנו יכולים להתקיים בהם. זה באמת עולם חדש, זה לא העולם שלנו, זה עולם רוחני, נצחי, ששם אנחנו קיימים מחוץ למקרי חיים ומוות גשמיים. נצטרך להכיר זאת ולחיות, להיוולד, להקים את עצמנו שם ולהמשיך.
שאלה: אם הבורא מוסתר בתוך העשירייה, האם יש איזו תפיסה מעבר לזה שהוא בעשירייה?
לא, אין תפיסה מחוץ לעשירייה, אבל התפיסה שבתוך העשירייה כל הזמן מתייצבת בדרגה יותר גבוהה. אנחנו מרגישים את צורת העשירייה שמתחברת מחדש ואת המילוי שלה שהוא כבר הבורא שממלא את העשירייה.
שאלה: איך מבטלים כלים של קבלה? איך הפעולה הזאת מתבצעת?
רק על ידי חיבור בינינו ותפילה לבורא.
תלמידה: כשאני מתפללת לחיבור אין לי בעיה עם זה שאני אקבל גם תענוג או מילוי, איך נעשה הביטול?
בהדרגה את מתפטרת מהמטרות הגשמיות הנעימות ומתקרבת למטרות מטרתיות רוחניות.
תלמידה: האם אני צריכה לעשות משהו אקטיבי כדי להפטר מהרצון לקבל?
כמו שלמדנו עד כה - ביטול, התקרבות לחברים, כל הדברים האלה, ודאי. עכשיו זה מגיע ליישום.
תלמידה: האם אני צריכה ממש לבקש מהבורא שייקח ממני את הרצון לקבל או שהאור עושה את זה בלי שאני מבקשת?
על כל דבר צריך לבקש.
שאלה: מה אני מבטל, האם את הרצון לקבל עבור עצמי או את כל הרצון?
אנחנו תיכף נעבור על הפסוקים ואתה תבין זאת משם. כבר קראנו ודיברנו לא פעם שאנחנו צריכים לבטל את הרצון לקבל לעצמנו, אבל בהדרגה, ולא אנחנו אלא על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב.
שאלה: יש אנשים שהם בתוך הלב שלי. האם כשהחברים נכנסים לתוך הלב שלי, כשאני פותח את הלב שלי ומכניס את החברים, זו אותה הרגשה או שזה משהו אחר?
אתה תראה בעצמך אם זו אותה הרגשה או לא, אני לא יכול לומר לך על הרגשות שלך.
שאלה: מה ההבדל בין לשמוע את מוסר האב ולא ליטוש את תורת האם, האם זה ההבדל בין הדרך של הגברים והדרך של הנשים? איך אנחנו יכולים להשתמש בזה?
אנחנו לא יכולים להשתמש בזה, אנחנו אפילו לא יודעים מה זה. אנחנו נתקדם, ואז נכיר את כל הדברים האלה ונשתדל לממש אותם. מה זה אב ואם, "מוסר אביך" ו"תורת אמך", את כל זה נשתדל לממש.
תלמידה: האם בינתיים אנחנו משתמשים בזה כמו אמונה מעל לדעת?
אם את יודעת מה זו אמונה למעלה מהדעת ואת יכולה להשתמש באמונה למעלה מהדעת, אז תשתמשי.
תלמידה: אני לא יכולה להשתמש בכלום.
אז למה את מדברת?
תלמידה: אני שואלת.
את שואלת לא לעניין כי אין לך את זה.
תלמידה: אז לשאול רק מה שיש לי.
כן.
שאלה: האם עליי להתבטל בכוחות עצמי או שהעליון נותן כוח להתבטל?
גם וגם. כשאנחנו מבקשים את העליון שהוא יעשה עלינו איזו פעולה, אז אנחנו נמצאים בעבודה כלפי העליון, בבקשה, ואחר כך הוא עושה. תמיד יש כאן שילוב של העבודה שלנו עם העבודה של העליון.
קריין: קטע מס' 3. כותב רב"ש.
"זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת "עיבור וירחי לידה", עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקבל מיום היולדו עד עכשיו."
(הרב"ש. מאמר 22 "אשה כי תזריע" 1986)
אנחנו נכנסים למצב לגמרי חדש, לרוחניות, ואנחנו צריכים להכין את עצמנו כדי להיות בו - לקבל, לתת, להתחלף בתכונות, להתחבר. כמו שאנחנו בעולם שלנו, אנחנו מתאימים את עצמנו לעולם שלנו, הטבע עובד עלינו ומתאים אותנו. אנחנו גדלים, מכירים יותר ויותר דברים, שפה, שומעים, מדברים, וזה לוקח המון שנים עד שאדם מתאים את עצמו למציאות הזאת. כך אנחנו כלפי רוחניות.
לכן עלינו להשתדל להיות בסבלנות ובתשומת לב לכל אותם הדברים שמגיעים אלינו מהבחנות רוחניות, מחיבורים בינינו. עלינו להשתדל לזהות בחיבורים בינינו כל מיני תופעות שלא שייכות לעולם הזה אבל שייכות לרוחניות, זה מאוד חשוב, כי דווקא עם הדברים האלה אנחנו נלך ונתפתח. אנחנו נמצאים אתכם עכשיו בכניסה, בהתפתחות הרוחנית ממש.
קריין: שוב קטע מס' 3.
"זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת "עיבור וירחי לידה", עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקבל מיום היולדו עד עכשיו."
(הרב"ש. מאמר 22 "אשה כי תזריע" 1986)
הוא עבר הכנה ועכשיו הוא צריך להיכנס להכנה הבאה. ההכנה הבאה עוברת בחושים שלו, בשכל, במוח, ברגש, בהכרה, יותר מאשר קודם, והוא מתחיל עכשיו להבין, להרגיש יותר איפה הוא נמצא, מתחיל להתאים את עצמו למצב החדש.
לכן הוא כותב, "זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם". צריך להתרגל לעזוב את התכונות הקודמות, הישנות, ולקבל תכונות חדשות. וכך לאט לאט, בגיחות כאלה, הלוך חזור, הוא יתקדם כל פעם קצת. כמו שאנחנו רואים על הילדים איך הם מתחילים ללכת, לשחק, לעשות משהו, לפעמים חוזרים למה שהיה. פתאום הוא לא רוצה לשחק, הוא רוצה לשכב שוב במיטה שלו עם דובי או מוצץ וזה מרגיע אותו, ואחר כך הוא שוב עושה צעד קדימה. כך גם אנחנו.
שאלה: כתוב "עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו,". מה הן התכונות האלה ואיך רוכשים אותן?
אלו תכונות השפעה, זה מה שאני יכול להגיד, לא יותר מזה, ואנחנו רוכשים אותן לאט לאט בכל מיני אופנים. אלו תכונות שכבר שייכות לעולם הרוחני יותר ממה שהיו קודם. אנחנו כבר רכשנו כמה תכונות ששייכות לעולם הרוחני, אבל התכונות האלה עדיין לא נמצאות בנו בצורה מעשית. אלא אנחנו יודעים שכך וכך צריך להיות, מהי התקשרות רוחנית, הכנה, תמיכה, אבל עדיין הכול די חלש ורופף. וכאן אנחנו נכנסים למצבים יותר פנימיים, יותר מעשיים.
שאלה: הרגע חזרתי מהכנס בגאורגיה ואני לא יכולה למצוא את אותו עולם שממנו חזרתי. אותה הפעולה שהייתה בזמן הטיש לגמרי בלעה את כולי, ואת כל השכל והרגש השארתי שם עם הכלי העולמי, ועכשיו אני כביכול שורה שם, כמו שכתוב באחד הקטעים, בעולם הלא מובן והחדש הזה. איך להתאים את עצמי למקום החדש הזה? איך להתנהל בהמשך? כיוון שאני לגמרי לא מבינה מה קורה.
בשביל זה את צריכה להתקרב לאותה חברה, לאותן בנות, לאותם אנשים שאיתם את עכשיו נמצאת בקשר, עד כדי כך שמה שייווצר מזה זו עשירייה. תנסי.
שאלה: האם לבטל את עצמי זה רק עניין של הגדלת חשיבות המטרה? ואם כן, האם זה נכון להתמקד רק בהגדלת חשיבות המטרה?
כן. אבל את המטרה אנחנו משיגים בתוך החיבור בינינו. זו לא סתם מטרה, אלא זה דבר קונקרטי שאנחנו משיגים, "איפה? באיזה כלי?", כך אנחנו צריכים לתאר את זה.
שאלה: אמרת שאנחנו כל הדרך צריכים לצאת ולהיכנס, לצאת ולהיכנס, מה זה אומר?
אנחנו דיברנו על זה הרבה פעמים שכל הדרך שלנו היא בנויה מכניסות ויציאות, וכך כל פעם אנחנו מתקדמים.
תלמידה: איך אני מתנהג בשני עולמות? הרי אני נמצא פה בעולם הרוחני, אני מקבל פה כלים של חיבור דרך כלים של השפעה, וכשאני יוצא החוצה, ההתנהגות צריכה להיות שונה לגמרי.
בחוץ אתה צריך להתנהג כמו שמתנהגים בחוץ, ובתוך העשירייה, לפי חוקי העשירייה.
שאלה: איך אנחנו מעוררים קשרים חדשים עם חברים, את אותם קשרים שצריך לבנות, אם זה משהו חדש לכולנו?
אנחנו רוצים יותר ויותר להיות דבוקים זה לזה, קשורים זה לזה, תלויים זה בזה, כי אנחנו רואים שאי אפשר להשיג רוחניות בלי שנתקשר יותר צמוד זה אל זה, וכך מתקדמים. אי אפשר להתקדם בלי שאנחנו מתקרבים, כל ההתקדמות היא בהתקרבות, וזה חייב להיות אצלנו כמו חוק. עד שכולנו מגיעים להיות כאיש אחד בלב אחד.
שאלה: האם עיבור זה אומר לעזוב כל דאגה שיש לי בחיים? האם העבודה שלי היא רק לצפות במה שהבורא עושה איתי ומסביבי?
לא, לא רק לצפות, אנחנו צריכים להיות ביחסים הדדיים עם הבורא, "אני לדודי ודודי לי", לא לצפות באופן פסיבי.
שאלה: האם רכישת תכונות חדשות שהן זרה לרוחו ממה שקיבל ביום היוולדו היא דרך הבחנה מתמדת האם ההרגשה או הפעולה משרתות את החיבור או הפירוד בכיוון של חידוש הכוונה לחיבור?
כן, נכון.
שאלה: אם אני וחבר מתקדמים לאמונה למעלה מהדעת ומבקשים לבצע פעולה, האם זה עוזר לנו לרכוש את התכונות החדשות?
בוודאי, כל בקשה שלכם מובילה אתכם קדימה.
שאלה: קראנו, "זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע". על איזו אהבה עצמית מדובר?
אהבה עצמית היא שהאדם חושב על עצמו. שיש לו כמה דברים שהם מאוד קרובים לו, והוא לא יכול במקום לחשוב עליהם לחשוב על משהו ששייך לאחרים.
שאלה: האם בעיבור וביטול אהבה עצמית נותנים לנו לעבד את כל המצבים שניגשנו אליהם בצורה ישנה לפני הלימוד ועכשיו בזמן הלימוד אנחנו צריכים לעבד אותם מחדש, בצורה חדשה?
אני לא הייתי אומר כך, תתקדם ואז תראה. אל תשאל על מה שאמור להיות.
שאלה: אמרת קודם שהחיבור צריך להיות כללות החיבור של החברים.
כן.
שאלה: מה הדבר הזה שמתחברים לכללות החיבור?
יש סתם חיבור מצד האדם לחברים, ויש כללות החיבור שזה חיבור בין כולם לכולם, שאז מרגישים שכולם נמצאים במקום אחד, בהרגשה אחת, בכלי אחד, וכולם הופכים להיות כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד".
תלמיד: כשרוצים להתחיל לעבוד על הדבר הזה שהוא המקום של כללות החיבור, על מה הדגש?
הדגש הוא שאנחנו רוצים להיות כמו אדם הראשון לפני השבירה. ודאי שאנחנו לא יכולים לתאר זאת ואנחנו לא יכולים להגיע לזה, ואפילו להימשך לזה לא מסוגלים, אבל איכשהו, בערך כך לחשוב.
תלמיד: האם כל אחד צריך לעשות פעולה כלשהי כדי להיות חלק מכללות החיבור?
לא, עוד לא הגענו לזה שכל אחד מרגיש מהי העבודה הפרטית שלו בכללות האדם הראשון, אבל צריכים לחשוב שיהיה כך.
תלמיד: אני מנסה לתרגם את זה לפעולה, מה הפעולה שאנחנו צריכים לעשות כדי ליצור את המקום האחד המשותף הזה?
זה כמו שכתוב, "כאיש אחד בלב אחד", אנחנו רוצים כל כך להתחבר עד שלא נרגיש בצורה רוחנית שום הבדל בין אחד לאחר ובתוך הלב המשותף שלנו יתגלה הבורא.
שאלה: קודם אמרת שבזמן האחרון התחלנו לרכוש הבחנות רוחניות, ועכשיו אנחנו ממשיכים לרכוש עוד הבחנות וזו ממש הופכת להיות עבודה רוחנית ממשית.
עוד לא עבודה רוחנית ממש, אנחנו עוד לא יכולים לאסוף את ההבחנות. כמו שילד קטן רואה גם את זה, גם את זה, לומד מכל דבר, אבל עדיין לא יכול לאסוף את הכול לאיזו תמונה או הבנה שכוללת משהו, כך אנחנו עדיין.
תלמיד: אם אנחנו רוצים לקחת את כל מה שרכשנו עד עכשיו ולעשות עוד צעד קדימה כלפי עיבור, מהי הפעולה שמתחילה ליצור את תחילת העיבור?
תחילת העיבור זה החיבור בינינו שבו אנחנו מתארים שאנחנו מתחילים לגלות את הבורא. לא לגלות את הבורא, כמו את השורש המשותף בינינו, בזה אנחנו מתחילים לגלות את הבורא, מהרגשה כזאת. אנחנו מתחילים להרגיש שיש כוח משותף המשתף אותנו יחד ומחזיק אותנו ומטפל בנו ואנחנו שייכים לו כמו ילדים בקבוצה בגן.
תלמיד: ותחילת העיבור זה משהו שאנחנו יוצרים אותו, זה משהו שקורה לנו ביחד, או שזה קורה בצורה פרטית לכל אחד?
העיבור קורה כשכולנו יחד מתחילים להרגיש שמגיעה לנו איזו הרגשה, הבנה משותפת, ואנחנו מרגישים שזה הכוח המשותף, השורש המשותף שלנו.
שאלה: אחרי הכנס הגובה של הנפילה גדל בהרבה. במה כדי להחזיק בתקופה כזאת?
רק בחברים, אין במה עוד להחזיק.
שאלה: עד העיבור למדנו על מצב ה"לשמה" במשך כמה חודשים, איך מקושרים המצבים האלה או שלא צריך לקשר אותם?
אנחנו עוד נקשר אותם, אבל לא היום.
שאלה: אנחנו לומדים עכשיו על מצבים רוחניים של המלכות ורוצים להכיר את העיבור הזה במלואו, האם התכונה של בינה היא השפעה וזעיר אנפין זה מצב ביניים?
זעיר אנפין זה מצב ביניים בין בינה למלכות.
תלמידה: זה כמו גשר צר?
כן.
שאלה: האם העיבור הוא הקשר הראשון האמיתי עם הבורא ותחילת החיים הרוחניים?
נכון, כן.
שאלה: שמתי לב בעבודה הרוחנית שכשיש איזושהי הרגשה של התקרבות כלפי החברים, אני מתחיל להרגיש שזה משהו משותף לכולם, וכשזה כך יש חדות מחשבה, חדות של הבירור, אבל ברגע שאני משייך את זה אך ורק לעצמי הכול מיד נעלם ואני נופל ושוכח. האם העבודה שלנו בזמן העיבור עם הרגשות היא להדביק את ההרגשה שלי לעשירייה המשותפת, ואז זה באמת נחשב לעבודה?
כן. העיקר לשייך את עצמי לעשירייה הכללית.
שאלה: כתוב להאמין בכתבי המקובלים שיש השגחה פרטית לכל אחד. מה זאת השגחה פרטית?
השגחה פרטית, עדיין אנחנו לא יכולים לברר. זו השגחה מהבורא על כל אחד ואחד. השגחה פרטית. בינתיים ככה אנחנו נגדיר אותה וזה מספיק. השגחה כללית זה שהבורא נמצא בהשגחה על כל הנבראים.
קריין: קטע מספר 4. כותב הרב"ש.
"עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
כאן כתוב ממש הכול כל כך ברור ועמוק.
שאלה: מה הכוונה שכתוב לא להשתמש בשכל שלי לרגע מסוים? האם זה עניין של איזה התבוננות או חקירה, בירור כלשהו?
הכול בירורים, רק בירורים.
שאלה: מה זאת אומרת להסתפק במצב הזה לזמן מה?
לזמן קצוב.
תלמיד: ואיך אנחנו מהזמן הקצוב הזה מגיעים למשהו יותר קבוע?
כך הוא אומר שאפשר לעשות.
שאלה: בעבודה שלנו יש הרגשה שאני לא מבין מה כתוב או איך לבצע את הפעולות שאנחנו מדברים עליהן. לפי מה שכתוב כאן, האם זה שאני כאילו לא מבין ולא עושה זה בגלל שהרצון לקבל שלי כרגע לא מרגיש את הכדאיות בדבר?
בדרך כלל - כן. אחרת לפחות היית מרגיש בצורה ברורה שאתה לא מבין, לא רוצה להבין, שזה נעלם ממך, יותר גבוה ממך. היית רואה את הסיבה. כך אתה לא רואה כאילו סיבה למה זה מעורפל, נסתר.
תלמיד: הקטע כאילו, לא בא להביא לנו פתרון כדי שנבין אלא אומר שצריך להאמין שיש משגיח לעולם בהשגחה פרטית. האם העבודה כדי לצאת מהמצב הזה, פשוט לקבל שאין עוד מלבדו הוא זה שמביא לי את ההרגשה הזאת, את הבלבול? האם זאת הדרך לצאת בצורה נכונה מזה שאני לא מסוגל לכאורה לעשות שום פעולה כי אני לא מבין ולא יכול לעשות עבודה כזאת שאני לא מבין?
במידה שאדם מקבל על עצמו את הנהגת העשירייה הוא בכל זאת מתחיל להרגיש שיש שם איזה כוח שמפעיל את העשירייה, שפועל איתם יחד. אז אנחנו צריכים לשים לב יותר על החיבור שלנו בעשירייה, כמה אנחנו תלויים כולנו, רוצים להיות שייכים לכולם ובזה לאט לאט יתגלה לנו איזה כוח משותף שמשוטט בינינו. בוא ננסה.
שאלה: האם הדעת שלנו, השכל שלנו - גדל ככל שאנחנו לומדים יותר? כיוון שבכל מצב אני מרגיש שנעשה יותר ויותר קשה לשכנע את הגוף שלי ללמוד. במיוחד בזמנים של כנס יש ירידות ואני לא יכול אפילו להזיז את היד. מה אפשר ללמוד מכל זה?
זה שהרצון לקבל מתנגד - זה ברור. אבל תנסה לעשות כמו הילדים בגן. הם עומדים, שמים אותם בעיגול והם מסתכלים אחד על השני ואז הם עושים. אז תנסה כך לעשות - תתחיל מתוך זה לראות - לא מתוך השכל אלא מתוך זה שאתה נכלל איתם יחד - תתחיל לגלות את הכוח העליון שפועל ביניכם, מקשר ביניכם. אתה תתחיל את זה להרגיש. צריך יותר ויותר להשתדל להרגיש את הכוח שמקשר את כולם.
שאלה: האם הכניסה לעיבור זה באמונה מעל הדעת?
כן, וודאי.
תלמיד: אז למה בקטע כתוב שהוא עושה חשבון האם כדאי לו, לא כדאי לו?
אדם תמיד עושה חשבון.
שאלה: בקטע מספר 3 כתוב שהוא עוזב את הכול ונכנס לתחום שהוא אף פעם לא היה בו. אני מרגישה שהנשים אצלי בעשירייה ממש מוכנות לזה, אני מבפנים מתרגשת ורוצה לעשות את זה ומרגישה שכל העשירייה שלי רוצה, אבל מרגישה משותקת, מרגישה כועסת. מה לעשות?
לקחת דוגמה מהחברות שלך.
שאלה: התהליך של העיבור הוא תהליך מורכב והוא כולל בתוכו הרבה מרכיבים. במה תלויה ההצלחה של העיבור?
הצלחה בעיבור תלויה רק בזה שאדם משתדל לבטל את עצמו ולהתכלל בחברים, זה בעצם הכול. אבל שישתדל להיות ביניהם ולבטל את עצמו כלפיהם, כמו שרב"ש כותב במאמרים הראשונים על הקבוצה. תקראו שוב במאמרי רב"ש על הקבוצה איך אדם צריך לבטל את עצמו כלפי הקבוצה, ותראו שזה ממש מביא אתכם לעיבור.
תלמיד: כלומר זה לא סוג של נס, אלא זה לגמרי תלוי בנו, בעבודה שלנו, או האם הבורא באיזשהו אופן גם צריך לעזור?
ודאי שבלי עזרת ה' לא נצליח בעיבור, אבל אם אנחנו עושים מאמץ, אז בטוח שנכנס לעיבור.
תלמיד: לפני הכנס אמרת לנו לפתוח את הלב, להכניס את העשירייה לתוך הלב ולקחת אותה איתנו בכל מקום. העצה שלך עזרה לי, לכל מקום שהלכתי הרגשתי שהעשירייה איתי, זו פעם ראשונה שזה קרה לי. אני חושב שזה הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לעשות, כמו שאמרת להכניס אותם ללב ואז לנעול את המנעול ולהשאיר אותם בתוך הלב. רציתי להודות לך על העצה הזאת, זה הפטנט הגדול ביותר שאי פעם היה.
תודה.
שאלה: הוזכר בקטע פעמיים העניין של "זמן מה", מה הדגש פה? ומה בין זה לבין להסכים לנצחיות?
אני עוד לא יודע להסביר את זה. "זמן מה" ברור שזה משהו שמתחיל ונגמר, ונצחיות זה לאורך זמן. מה זו נצחיות אנחנו לא יודעים, אבל צריכים לקבל שזה ארוך יותר ממה שאנחנו יכולים לתאר, זו כלפינו נקרא "נצחיות".
שאלה: השכל כשלעצמו משמש רק לפירוד, אלא אם כן הוא משמש לתפילה כדי להגיע לכוונה משותפת. האם כדאי לעשות מזה תרגיל?
נעשה זאת אחר כך.
שאלה: האם כניסה ללשמה היא כניסה לעיבור או שזו לידה?
לעיבור.
שאלה: השכל שלנו פועל על השדה של הרצון לקבל. חכמים אומרים לנו שכדי לגלות מציאות אמיתית צריך לבטל את השכל, לשמוע את העצות שלהם, ואז נחליף את הבסיס שלנו, נעבוד על שדה רצונות אחר ונוכל להפעיל את השכל. האם השכל שלי נשאר אותו שכל ורק מחליפים את הבסיס?
לא, השכל לא נשאר אותו שכל, כי השכל מתחיל לחשב ערכים אחרים.
תלמיד: אבל ערכים הם לא תוצאה של שכל.
אתה רוצה להבדיל בין שכל לרוחניות ולהגיד שרוחניות יכולה להתחלף והשכל נשאר אותו שכל. זה לא אותו דבר. נמשיך עוד קצת ותוכל לענות לעצמך יותר ממה שאני עונה.
שאלה: בנוגע לביטול כלפי החברים, השאלה הכי קשה לבדיקה עצמית ששאלתי את עצמי היא האם אני מסכים לשים את כל חיי למען ההתקדמות הרוחנית של החברים כשבזה אני בעצמי אולי לא אשיג שום דבר בכלל. האם ניתן להגיד שעד שאני אסכים לכאלה תנאים אני לא אגיע לעיבור?
אני לא הייתי עונה על זה. נתקדם ונראה.
שאלה: איך אפשר להרגיש כבר עכשיו את הכוח המשותף שלנו, את השורש המשותף שלנו?
עלינו לפתח אליו יותר ויותר רגישות, ואז נוכל להבין ולהרגיש שזה הכוח הנמצא בינינו, שמצד אחד הבורא מייצב אותו, ומצד אחר, אפילו בלי שאנחנו מודעים, אנחנו בכל פעם מתקרבים ומתחברים אליו יותר.
שאלה: כשאני שם בצד את הזהות שלי ולא עושה חשבונות, זה כאילו שאני מגלה בתוכי עצב כזה שרוצה להעביר את החיבור. אבל כשאני מוריד את ההגנות האלו ואני מרגיש הפרעה פנימית שיכולה להיות בקבוצה, בעשירייה, אז האגו שלי מתנגד ומיד רוצה לתקוף. האם כאן צריכה להיות עבודה מעל הדעת?
גם כאן יש מקום לעבודה למעלה מהדעת. אבל נותנים לך ממש סימנים איפה אתה יכול להפעיל כוח התנגדות.
שאלה: בכנס הזה התעורר הרצון לעשות הכול למען החברות. מה אני צריכה לבקש מהבורא כדי שזה יקרה ואוכל לשמור על זה?
את רוצה כל הזמן לדאוג לחברות ושקבוצת החברות תהיה העיקר בחיים שלך. את רוצה שכולכן תכנסו לעיבור בבורא ותתחילו לגדול שם עוד ועוד, עד שתתחילו להתקשר אליו בהכרה, בהבנה, בהרגשה משותפת, ותתחילו להגיד "אני לדודי ודודי לי", כלומר שיש ביניכן קומוניקציה הדדית. תנסו להגיע לזה.
שאלה: בסוף ציטוט מספר 4 כתוב, "אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית". במה זה שונה ממצב של אמונה עיוורת?
אמונה עיוורת היא שאת לא רואה בכלל מה קורה ואין לך על זה שום ידיעה, ואילו כאן יש לך ידיעה והרגשה, אבל את לא רוצה לקבוע שום דבר אלא רק בכוח עליון. זה הבדל מקצה לקצה.
שאלה: למה זה חשוב להאמין שיש השגחה פרטית על כל אדם?
כי בזה האדם נעשה חופשי, הוא נעשה אדם, הוא ממש מתקרב להיות אדם, להיות עצמאי.
שאלה: איך להיכנס לכוח המשותף שמשוטט בינינו? איך להכניס אותו להרגשה שלנו, ללכוד אותו?
זה לפי הרצון ותשומת הלב שלכם ובכך שאתם עוזרים זה לזה לא להתנתק מזה, כולכם חושבים רק על הכוח הזה ביניכם. בזה אתם בונים את הבורא, כמו שהבורא אומר "אתם עשיתם אותי".
שאלה: מה מומלץ לאדם לעשות אם הוא מרגיש שהוא בא לספוג רוחניות לעצמו?
להיטמע בחברים.
שאלה: בכל פעם שיש לי הזדמנות לבטל את עצמי, האם זו הזדמנות להיכנס לעיבור או לעשות תיקון?
כן, תמיד הכול מתחיל מעיבור.
שאלה: כוח המחשבה שלי חלש מדי לעשות שינוי קיצוני בנפשי, על מי עלי לסמוך קודם, האם על המורה שלי או על החברות שלי?
על החברות. דבקות בחברות היא ממש כמו דבקות בבורא.
(סוף השיעור)
-
ברכות י"ז, ע"א.↩