שיעור בוקר 30.08.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 110, מאמר "וכאשר יענו אותו"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א'. עמ' 110. מאמר "וכאשר יענו אותו". נתחיל.

וכאשר יענו אותו

תשמ"ה - מאמר ט"ז
1984/85 - מאמר 16

הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל.

שאלה: הרב"ש מסכם את המאמר בכך שאפשר לקצר גם באיכות וגם בכמות. לא הבנתי איך לקצר את הזמן בנושא האיכות? בכמות, הוא כותב שאפשר לעשות מעשים דרך הכפייה, לכוף את עצמו ולעשות יותר מעשים, אבל באיכות, הכוונה של המחשבה, הפנימיות של הדברים, איך לקצר בזה את הזמן?

כן. על ידי התקשרות לסביבה, כך הוא מרכז את השפעת הסביבה על עצמו, וכך הוא מזרז את הזמנים.

שאלה: לגבי זירוז הזמנים, בעיתה ובאחישנה. אני מרגיש ואני חושב שזה לא אישי, שזה לא עניין של אחישנה או בעיתה, אלא הדברים מאיצים, וצריך רק לעמוד בקצב. נניח באתי לשיעור הבוקר, ושאלתי את עצמי, איך אתה רוצה להגיע? ואמרתי להידבק, זה כל מה שאני רוצה, אי אפשר לעשות יותר. אתה מדבר איתנו על להקשיב מה בא מבעד למילים, והעוצמה הולכת וגוברת. בתקופה הזו איך אנחנו יכולים להיות יותר פתוחים אחד לשני, וכל מה שמגיע?

זה תלוי בלב של האדם, וכמה אפשר לעורר אותו במילים? כי זו צורה די חיצונה לעורר את האדם, אבל הוא צריך להשתדל לעורר את עצמו מבפנים.

תלמיד: זה מתעורר, זה יותר קרוב, ומורגש שאם אתה עושה סטיות קלות, שפעם לא היו נחשבות, היום יש עליהן תשלום גדול. זה כמו שאתה נוסע במהירות גבוהה ברכב, ולא כדאי לעשות סטיות קלות.

כן, ברור. נכון.

שאלה: רב"ש מדבר על הכמות והאיכות של הצער שאנחנו מרגישים. אם במשך היום יש כל מיני פיתויים, גירויים, הרצון לקבל רוצה, משתוקק לכל מיני דברים, ובסוף אתה שחושב עם עצמך, רגע, למה אני משתוקק, מה חסר לי, האם באמת חסר לי אותו דבר חיצוני, או שמה שחסר לי זה הבורא? ואז אתה עוצר את עצמך, אתה לא מתמלא בשטויות, כי אתה יודע שאלו באמת שטויות, ומה שבאמת חסר זה הבורא, ואתה מרגיש צער. הצער הזה, הוא צער של איכות או כמות?

יותר של איכות.

תלמיד: זה צער איכותי? אז מה זה בכמות, איך אני מביא את עצמי לצער בכמות, אני קובע לי זמנים?

כן.

תלמיד: אנחנו בדרך דווקא מדברים הרבה על להיות שמחה, להיות בהודיה, ופה הוא כותב ש"לפום צערא אגרא", ככל שתהיה יותר בצער, תרוויח יותר. אז איך זה עובד ביחד עם השמחה?

תנסו לעבוד, ותראו.

תלמיד: בצער?

תנסו לעבוד, ותראו.

שאלה: מה המשמעות של איכות הייסורים, אם הוא מסיים את המאמר בזה שאנחנו צריכים לעבור את כל הייסורים, "שכל הייסורים נתגלו שם"?

יש בזה חשבונות, כמות הייסורים, איכות הייסורים, ככל שזה מצטבר יחד, לפי זה אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אבל אנחנו חייבים לעבור את כל הייסורים, גם את הפחות איכותיים, וגם את היותר איכותיים?

כן, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשים אליהם לב עד שהם יעברו. אלא דווקא בזכות תשומת הלב שלנו, אנחנו יכולים לקצר את זמנם.

שאלה: איך זורקים גאווה?

האדם צריך למצוא בתוכו את האמצעים איך הוא מבטל את הגאווה שלו, או יותר נכון איך הוא מבקש מהבורא לבטל את הגאווה שלו, וכך להתקדם. גאווה זה הדבר הכי קשה.

שאלה: כתוב פה, שאדם יכול לכופף את עצמו בכמות היגיעה, אבל לא באיכות. מצד שני, קראנו בהקדמה לתע"ס, שאנשים שנתנו כמות יגיעה, אבל התרשלו באיכות, לא הגיעו. למה אי אפשר להכריע באיכות היגיעה ורק בכמות? ואיך לעשות באמת יגיעה איכותית?

תשתדל להתקדם, ואז לראות מה כמות היגיעה, ומה איכות היגיעה, ואיך אפשר להוסיף, ולהשלים אותן זו על ידי זו.

שאלה: הוא אומר שיש מצב שלא תהיה עלייה, בלי שקודם תהיה ירידה. אבל במצב של ירידה הוא יכול להגיע למצב של דומם, שאין לו כוח להתפלל, ורק החברה יכולה לעזור. ואז יש רשימה ארוכה של דרישות, מה זה אומר שהחברה יכולה לעזור. שהוא צריך להיכנס בין החברים, לא לעשות ביקורת, לראות שהחברים מתגברים, ועוד הרבה דברים. אבל בדרך כלל כשאדם בירידה הוא רואה רק הפוך, הוא רואה שהחברים לא טובים, שהם שפלים, שהם לא מוצלחים, וכולי.

זה כאילו שיש לנו שני כובעים באותו מצב, לפעמים אנחנו אלו שנזקק לעזרה מהחברה, ולפעמים אנחנו חלק מהחברה, ויש לנו כוחות לארגן את החברה. אז במצב של ירידה, על מי האחריות להרים את האדם שנמצא בשפל, על החברה להרים אותו, או שהוא צריך לבוא לחברה כמו נזקק שיצילו אותו?

גם וגם.

תלמיד: גם וגם זה אומר שאם האדם לא בא לחברה, והחברה מנסה להציל אותו, לא יצליח להם?

שוב, הכול תלוי במצב היחס ביניהם.

תלמיד: איך אפשר להתכונן לכך שבמצב ירידה החברה תציל אותי? נניח עכשיו הכול בסדר, לומדים ומתחברים. איזה הכנות אני צריך לעשות, כדי שבמצב שלא יהיה לי רצון לשום דבר, אני אוכל לקבל עזרה מהחברה? כי אז אני לא אראה שהם גדולים, ולא אראה שהם עוסקים ודבקים, אלא אני אראה אותם רע. איך עכשיו להתכונן למצב שהם יוכלו לעזור לי במצב של ירידה?

לפי מה שמובן מהרב"ש, כנראה שאתה צריך להקטין את עצמך, לבוא אליהם בצורה כזאת שאתה מוכן לקבל מהם כל השפעה שיש להם, וזה יציל אותך. במצב שאין לך כלים, ורצונות נכונים, אתה מוכן לכל דבר, רק כדי להיות מושפע מהם.

תלמיד: ומה אני צריך לעשות כהכנה למצב, כי אני לא סומך על עצמי במצב של ירידה. כי בירידה אני רואה שהם גרועים, שהם לא יכולים לעזור לי, ושהם לא שווים כלום, זו מהות הירידה, שמתעסקים בדברים לא חשובים, והכול שחור. הרי ידוע שהירידה תבוא, מה אני יכול לעשות עכשיו כדי שהם יוכלו לעזור לי?

להיות מחובר איתם ככל האפשר. זה מה שתמיד יכול להציל אותך, תמיד.

שאלה: כתוב באמצע המאמר, שעד שהשר המצרי לא נופל ומגיעים לויאנחו התפילה לא באמת נשמעת. ולקראת הסוף הוא כותב, שאם הוא לא מרגיש את הייסורים מזה שהוא לא מרגיש שחסר לו הבורא "אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא רחוק". זאת אומרת שהוא אומר כן להתפלל לפני שהשר נופל?

כי אין לו ברירה, אין לו שום עצה אחרת.

תלמיד: אז התפילה הזאת כן נשמעת?

כן.

תלמיד: אז מה בדיוק התפילה שנשמעת או זו שלא נשמעת?

התפילה תמיד נשמעת. האדם תמיד צריך להרבות בתפילה ככל האפשר.

שאלה: כתוב במאמר "נמצא שהבחירה היא על הזמן" איזה בחירה זו אם ההתעוררות באה רק מצד הבורא? איך נוכל להשיג רצון לרוחניות, אם הבורא הוא זה שמעיר את הרצון הזה בנו?

הבורא תמיד ראשון, על זה אין שאלה. אבל אנחנו צריכים להיות רגישים לכל התעוררות, אפילו להכי קטנה.

תלמיד: מה זה להיות רגישים? איך מפתחים את זה?

כשמצפים.

שאלה: מה ההבדל בין ייסורים רוחניים לייסורים גשמיים?

זה תלוי באדם, איך הוא מסדר את זה.

שאלה: מהו היחס הנכון לייסורים שמעוררים לרוחניות? איך לא להרגיש בהם כפייה לרוחניות?

אין כפייה ברוחניות. בכל לחץ, דחף, רצון שאנחנו מקבלים כלפי רוחניות, יש לנו בחירה חופשית לקבל את זה או לא, להוסיף לזה את הכוחות שלנו או לא.

תלמיד: כלומר על אף הייסורים, הוא צריך למצוא בו רצון לרוחניות.

כן.

תלמיד: שלא הייסורים הם שדוחפים אותו אלא הרצון הפנימי שלו.

כן.

שאלה: מה המשמעות של העבודה שאנחנו עושים בעשירייה שהיא באיכות ולא בכמות? איך להבחין בה?

ככל שאנחנו מכינים את עצמנו ורוצים להתקרב לפעולות רוחניות, זאת העבודה שלנו בזמן ההסתרה. ואחר כך, כשמגיע זמן הפעולה, אז אנחנו כבר מוכנים להכין את עצמנו, להצדיק את הבורא ולעשות את פעולות החיבור.

שאלה: האם הבורא לא מחבר אותנו עדיין כי אנחנו לא רוצים מספיק, עוד לא סבלנו מספיק מהרצון לקבל ולא פיתחתנו מספיק השתוקקות?

וודאי. הבורא נותן לנו את כל הדברים האלה, אבל אנחנו לא יכולים לצרף אותם יחד ולפנות אליו.

שאלה: מהי מידת הסבל ההכרחית כדי ליצור חיסרון אמיתי בחיבור עם הבורא? האם בכלל יש מידה כזאת?

"טוב לי מותי מחיי".

שאלה: כתוב במאמר שהתפילה תענה רק בזמן מסוים שבו ישתלם זמן הייסורים לפי יציאת הרשימות. איך אפשר לזרז, להאיץ את הזמן?

רק בעבודה קבוצתית, במאמץ בינינו, אנחנו יכולים להפוך את הכמות לאיכות.

שאלה: כתוב שיש כמות מסוימת של ייסורים שצריכים להתגלות אבל אחר כך הייסורים פוסקים. אם כך, האם אנחנו יכולים לצפות שאם יש ייסורים, אז הם יהיו רק לזמן מסוים ואחר כך הייסורים יסתיימו?

כן, וודאי. יהיו לנו ייסורים מסוג אחר.

שאלה: כתוב כאן "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל אלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם". הוא חוזר פעמיים על "מן העבודה" כי מתוארים פה שני מצבים שונים, מה הם?

אנחנו עוד נראה את זה.

שאלה: כתוב שאדם צריך לתת את הכמות הדרושה, איך הוא יכול לתת אותה כשהוא נמצא במבוכה?

דווקא מהמצב הזה הוא יכול להעלות תפילה.

שאלה: לפני זמן מסוים נשאלת על ידי חבר מה חסר לנו כדי להתקדם. תשובתך הייתה שחסרים ייסורים. למה ייסורים?

זה לא היה היום.

תלמיד: לא, אבל פה הוא כותב שהתפילה לא מספקת, צריך גם ייסורים. הוא חוזר על זה בצורה אחרת.

אלו ייסורים, אבל ייסורים באיכות. האם אני יכול לקבל או לא יכול, האם אני יכול להשפיע או לא יכול, האם אני יכול להתחבר, לאהוב. כלומר מה הם הייסורים, ממה הם, כאן אנחנו צריכים לבדוק.

תלמיד: האם זה לא קשור לייסורים בהמיים?

לאו דווקא, לא.

שאלה: כתוב שאם אנחנו מוסיפים איכות, אז זה אומר להוסיף את הרגשת הייסורים כי אתה רחוק מהבורא. איך להוסיף באיכות הזאת? מה זה אומר להרגיש שאתה רחוק מהבורא?

כדי שנגביר את הכמות והאיכות במצב החושך שלנו, אנחנו צריכים להתחבר עם החברים ולהשתדל יחד איתם להיות בלב אחד.

תלמיד: אנחנו מתחברים עם החברים בשיעור, בפגישה. כתוב שאיכות זאת הרגשת הריחוק מהבורא. איך אנחנו מבטאים, מגלים בינינו אם אנחנו עובדים באיכות או לא?

תתחילו לברר ביניכם ותתפללו לבורא שיסביר לכם את המצב שלכם.

שאלה: אם אדם חש צער על זה שהוא עוד לא מרגיש מספיק צער על כך שהוא לא יכול להתקרב לה', האם גם זה נחשב לאיכות?

לא.

תלמיד: כלומר אי אפשר לשפר את האיכות על ידי צער.

לא, אתה לא יכול להגדיל את האיכות על ידי הייסורים, מזה שאתה דורש.

שאלה: יוצא שצריך לעבור כמות ואיכות מסוימת של ייסורים. איך אנחנו יכולים להביא את עצמנו לעבור ייסורים? הרי אנחנו רק בורחים מהם.

אלו לא בדיוק ייסורים, אלא זו הרגישות שלנו לקשר עם הבורא.

שאלה: מה זה שהייסורים באים בזמן קצר, האם הכוונה שהם מתקצרים או שהם עוברים בצורה פנימית ולא חיצונית?

אנחנו נראה את זה מהמעשה.

שאלה: איך אני יכול לתמוך בחברים שלי שיתגברו על הרצונות האגואיסטיים ויעשו צעד ראשון להתקדם לרוחניות ולצאת מהגלות שמגבילה אותם?

אני יכול רק להיכנס בקשר איתם, להתקרב אליהם, לראות כמה זה קשה, להתפלל לבורא שיעזור לי להתחבר איתם. ואז, לפי הכלי שהבורא לאט לאט בונה בינינו אני אוכל לראות את ההתקדמות שלי כלפי הבורא.

תלמיד: עשינו תרגיל אחרי השיעור - לכניסה ללב של החבר. האם תוכל לתת לנו היום תרגיל שבו אנחנו יכולים להיכנס למצב של תמיכה בחברים?

נראה. אולי בסוף השיעורים.

שאלה: האם הייסורים מתמתקים אם עושים את הבירור בצורה נכונה?

לפחות הם עושים שינוי.

שאלה: האם יש מצב שהעליות והירידות של החברים הם יותר משמעותיות, יותר כואבות מאשר העליות והירידות שלי?

יכול להיות.

שאלה: במצב שבו אני לא מרגישה כלום, מה שמשאיר אותי בדרך זה המחויבויות שלי בקבוצה. אבל אני עושה כאן חשבון אגואיסטי. כלומר, כדי לא לחוות בושה מזה שאני לא אמלא את המחויבות שלי אני עושה מאמץ בקבוצה. אם אני מחשיבה את העזרה שקיבלתי מהחברות בזמן ירידה כזאת כאיכות, האם זה בכל זאת מהרצון לקבל?

לאט לאט על ידי זה אפשר להשתנות.

שאלה: האם חסר לנו איכות החיסרון כדי שהבורא ימלא את החסרונות?

זה תמיד חסר לנו.

שאלה: כשכתוב "בעיתה" אנחנו מבינים שהאדם מתפתח בצורה טבעית מבחינה רוחנית. וכשכתוב "אחישנה", אנחנו מבינים שהאדם מתקדם מעבר להתפתחות הטבעית. אז אם ההתפתחות של האדם, בין אם זה באחישנה או בעיתה, נקבעת על ידי הבורא. איך אנחנו בכלל יכולים להגיד משהו לגבי כל התהליך הזה?

התהליך שלנו הוא אותו התהלי, זה ברור. ואנחנו רק מקבלים מיום ליום יותר ויותר הפעלות מלמעלה, גם ברצון לקבל שלנו, גם בכל תכונותיו, גם בעזרה, גם דרך החברה ומעצמנו. ולכן כל יום נראה לנו כחדש.

אבל אנחנו צריכים לנסות לראות מה חשוב היום, מה הבורא, במה הוא במיוחד פועל עלי היום? במה הוא מעורר אותי ומזמין בי לברר את הכלים, רצונות, היום דווקא? ואז אני נמצא בכל מיני שינויי מצבים עם הבורא. ורוצה לנהל אותם מצידי על ידי היחס שלי לחברים. במידה שאני יכול לשנות את היחס שלי לחברים, בהתאם לזה אני אתקדם.

שאלה: מה זה אומר ש"מלך מצרים מת" ולמה התשובה מצד הבורא תלויה בזה שהמלך מת?

כי הוא מעלה בנו את מלך מצרים שישלוט בנו. ולכן אם הוא מביא אותו למיתה זה כבר שלב חדש בהתפתחות הרוחנית שלנו.

שאלה: איך נוכל להגביר את המאמץ האיכותי שלנו כשאנחנו עובדים בחיבור בינינו?

הכול תלוי בכמות ואיכות של הקשר בינינו. אנחנו צריכים להשתדל בכל מצב ומצב לשנות, לסדר לנו מחדש את הקשר בינינו, כך שנרגיש בו מצב חדש, מדרגה חדשה.

שאלה: לפי איזה סימנים הקבוצה יכולה לברר מה המצב של החֲבֵרָה, אם אין בה ייסורים לבורא?

למה אני צריך לבדוק את זה בחברה?

תלמידה: לא צריך?

אני לא רוצה לראות בה כאלה דברים. אני רוצה לראות בחברים שלי רק שאיפה, השתוקקות להגיע לבורא, לקשר ביניהם.

תלמידה: לראות מראש את הנפילה שלו?

אני לא רוצה לראות את זה ולחשוב על זה מראש. אנחנו אף פעם לא מאחלים כזה דבר לחברים ולכן לא צריך לעשות את זה, לתאר לעצמי שהחברים שלי הולכים ליפול בעיניי בעתיד הקרוב, למה אני צריך לחשוב על זה? להיפך. אני צריך לחשוב איך אני הולך להרים אותם, לתמוך בהם. ממש לא נכון.

שאלה: התכונה הזאת שגורמת לנו לגדול בכוונה על מנת להשפיע היא גם גורמת לנו את גילוי הרע והדינים שמגיעים לאדם. איך אפשר להתגבר על זה שאנחנו יודעים שזה ככה, שצריך להתגלות הרע והדינים, בלי לרחם על עצמך?

על ידי הקשר בינינו. שאני קשור לחברים והם אלי, אז אנחנו בדרך כלל חושבים איך אנחנו נחזיק זה את זה, נחזק זה את זה וכך נתקדם. זה מה שצריכים.

שאלה: האם איכות העבודה קשורה לתוכנות של לב בשר לעומת לב האבן?

כן, ודאי.

שאלה: אמרת שכל יום עלי לבדוק את עצמי שהבורא רוצה להתגלות לי ובחיבור בין החברים לפעל עלי. האם זה נכון?

כל יום הכוונה שבכל רגע מתעוררת בי איזו הבחנה חדשה ביחס לעבודה הרוחנית.

תלמיד: איך נכון לפענח את הפנייה של הבורא אלי בכל פעם?

תשתדל, זה כבר תלוי בך, זה תלוי בקשר שלך עם הבורא ובקשר עם הקבוצה.

תלמיד: ובעבודה בעשירייה, איך לקבוע, לאבחן? כי יש כל מיני שינויים שקורים ונראה שהבורא כל פעם פונה מזווית אחרת, מאיזו מערכת שפועלת.

המערכת מאוד פשוטה. תנסה לפתוח את עצמך לפתוח כלפי החברים, להידבק אליהם בלב פתוח ואז תרגיש בו את מה שנדרש ממך.

שאלה: למה אתה מוצא את עצמך במצבים שאתה יכול רק להתפלל, שזה כל מה שאתה יכול לעשות? אתה יכול אפילו לשמוע את המאמרים, וכל מה שנשאר לעשות זה רק להתפלל.

זה לא בדיוק נכון, לא. יש לנו רוחב פס שאנחנו מתקשרים לקבוצה, ואנחנו יכולים לסדר את עצמנו בקשר כזה גם עם הבורא ולהעמיד אותו כנמצא בינינו לבין הקבוצה, או להעמיד את הקבוצה שהיא נמצאת בינינו לבורא. וצריכים להתחיל לעבוד עם זה, לשנות את הפרטים הכוללים. וכך אנחנו נתקדם.

שאלה: איך אדם יכול להפוך את תפילתו לחזקה?

עד כמה שיפתח את הלב לחברים ויתקשר אליהם, שירצה שהם ירגישו את החיסרון שלו וגם את החיסרון שלי שיתקבל בחברים, ואז גם הוא וגם החברים ישתתפו יחד בחיסרון שלו להעלות אותו לבורא. ככה זה.

שאלה: האם אני חושבת נכון, שהבורא מצמצם את זמן הייסורים? ככל שאני יותר פונה אליו בזמן הייסורים, פונה לעשירייה, כך זמן הייסורים מתקצר?

כן, זה נכון.

(סוף השיעור)