heb_t_rav_2010-01-24_lesson_otkrivaem-zohar_n12

השיעור התקיים במגה-קונגרס רומא ינואר 2010

פותחים הזוהר

(מאמר "בלילא דכלה")

שיעור 12

תרגום סימולטני מרוסית - תמליל שיעור וירטואלי 24.01.10

בהקשיבנו למה שאומר הזוהר, אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שמדובר אך ורק עלינו. כלומר מה שכתוב בזוהר מספר עלי, רק שזה נאמר בסוד. מסופר על מה שיכול להתרחש בעולם הזה, או על כל מיני מקומות גיאוגרפים, או צמחים, או חיות, או על אנשים, או על הקשר ביניהם, אבל בעיקרון מדובר על התכונות הפנימיות שלי, שמתחלקות לדרגות של דומם, צומח, חי ומדבר. היות ולמעשה אני רואה את ההשתקפות של התכונות הפנימיות שלי.

בתוכי קיימות תכונות שונות, הרצונות בדרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר, והצורות השונות של הרצון שלי מציירות בתוכי את תמונת העולם. כלומר קיימים בתוכי כל מיני רצונות בדרגות שונות, ד' דרגות של דומם, צומח, חי ומדבר, ואני מרגיש את הרצונות הללו בתוכי, כתכונות שלי. ויש בתוכי מסך שעליו אני מרגיש את התכונות הפנימיות הללו שלי. הן מקרינות כלפי חוץ, דרך מעין עדשה אופטית, ואני רואה כביכול הרים, נהרות, שמש, ירח, צמחים, חיות, אנשים, כל זה השתקפות של התכונות הפנימיות שלי. בצורה כזאת אנחנו רואים את העולם. (ראה שרטוט מס. 1)

שרטוט מס. 1

אם נחליף את התכונות שלנו נראה עולם אחר. אנחנו אפילו לא יכולים עדיין לדמיין את זה. לכן הכול מסתכם בתוך האדם.

גם המדע כבר מתחיל לדבר על זה, בעבר חשבנו שהעולם מחוץ לנו מתקיים כפי שהוא. בילדותי לימדו אותנו בבית הספר שהיקום קיים אין סוף זמן, ולפתע הכל השתנה והתחילו לחשב כאילו זה קרה לפני 15 מיליארד שנה.

אחר כך הופיעה לפנינו תמונה חדשה של העולם. המדענים התחילו להבין שכל החיות, הכלבים, הדבורים, הזבובים, רואים את העולם ואת כל מה שקורה אחרת לגמרי, בתדר אחר, בצבעים אחרים. היות והעולם הוא לא כפי שאנחנו תופסים אותו, יש לו אולי צורה משלו, אבל אנחנו קולטים אותו כך היות והחושים שלנו בנויים בצורה כזו שכך אנחנו מרגישים אותו. אם היו לנו טווחי קליטה שונים, אז היינו מרגישים את העולם אחרת לגמרי.

לאחר מכן הופיעה תיאוריה נוספת של תפיסת המציאות, זוהי כבר התיאוריה המדעית המתקדמת ביותר, שאומרת שלא רק שאנחנו תופסים את העולם בהתאם לאופן שאנחנו מרגישים אותו, ויש לו איזו תמונה אחרת משלו, אלא כאשר אנחנו תופסים אותו אנחנו מחדירים לתוכו עיוותים, ולכן אין אנו יכולים לתפוס אותו. העולם הוא כביכול השתקפות של עצמנו.

מדענים כבר מגיעים לזה בפיסיקת הקוואנטים, שמדברת על כך שבכך שאנחנו מתבוננים בעולם, חשים, תופסים אותו, בזה אנחנו משנים אותו. לכן הייתה אותה בעיה עם מאיץ החלקיקים שהפעילו בשוויץ, היות ובכך שאנחנו לומדים חומר כזה רגיש, עדין, אנחנו משפיעים על כל היקום.

וחוכמת הקבלה אומרת עוד יותר מכך. שכל העולם שלנו מתקיים מתחת למהירות האור והעולם הרוחני קיים מעל מהירות האור. ולכן אנחנו חייבים להבין שהתפיסה של המציאות שלנו מתרחשת בתוך תמונה אגואיסטית שבתוכנו. ואם אנחנו באמת רוצים לגלות משהו מחוץ לנו, אנחנו צריכים לרכוש תכונה אחרת לגמרי, את תכונת ההשפעה.

אז כדי לרכוש את התכונה הזאת של ההשפעה, ליצור בנו אותם התנאים כדי לתפוס משהו שקורה כביכול מחוצה לנו, בשביל זה ספר הזוהר כותב לנו, מצייר לנו, את מה שקיים מחוץ לנו. כדי שנתחיל לתפוס את זה כאילו קיים בתוכנו, ואז נוכל לעשות אותו הדבר בצורה הפוכה, את מה שקיים בתוכי אתפוס כקיים מחוץ לי. לא מה שאני תופס דרך החושים שלי, דרך הריח, מישוש, טעם, ראייה, שמיעה, אלא מה שנמצא למעשה מחוץ לי.

ספר הזוהר הוא כביכול תרגיל בהתפתחות, בפיתוח של צורת תפיסה חדשה בתוכנו, כאשר מה שנראה מחוץ לי אני מתחיל לאמץ כמתרחש בתוכי, ובצורה כזאת אני יכול לאחר מכן להגיע לתפיסה אחרת, כאילו מה שקורה בתוכי, קורה מחוצה לי. כלומר כשאנחנו נתפוס את המעבר הזה, נתחיל לחוש את העולם העליון.

לכן נכון להיום, המשימה מאוד פשוטה, אנחנו צריכים לדמיין את מה שאנחנו קוראים עליו כקיים מחוץ לנו, למרות שזה כאילו מצויר בצורה חיצונית לנו.

במאמר "ליליא דכלה" כותב הזוהר:

"קכה) רבי שמעון הוה וכו': ר"ש היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה." זעיר אנפין.

איך אנחנו אמורים לדמיין את זה? חושך זה כאשר אני עדיין לא מרגיש שום דבר רוחני. כלומר בהדרגה אנחנו מתרגמים לתוכנו הרגשה שנקראת "לילה", חוסר הרגשה של הרוחניות, כאשר אני לומד בלילה, על ידי זה אני מכין את המצב שנקרא "חיבור של הכלה עם החתן". כאשר הכלה, שנקראת "המלכות", שזו כנסת כל הנשמות, כל הרצונות שלנו, מתחברת בבעלה, "זעיר אנפין".

מלכות זו הנקודה, הסכום של כל הרצונות שלנו אל העליון. כאשר היא מתחברת עם הפרצוף, זה מין מבנה, מערכת, שנקראת "זעיר אנפין", דרכו, מעולם אינסוף, מגיע אליה האור. זעיר אנפין נקרא "בעלה", והמלכות נקראת "הכלה". (ראה שרטוט מס. 2)

"שלמדנו, כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה, שלמחרתו ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתקוניה שהיא מתתקנת בהם, דהיינו, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התקונים שלה ותכשיטיה."

וכל החברים הנמצאים בהיכל צריכים באותו הלילה, לשמוח יחד עם חתן, ולשמוח עימה בתיקוניה שהיא מיתקנת בהם. מה זאת אומרת לשמוח? בעזרת חוכמת הקבלה למשוך כל הלילה את המאור המחזיר למוטב, זה מה שנקרא "ללמוד את חוכמת הקבלה". והתיקונים הללו נקראים "תכשיטי הכלה".

נסו לדמיין לעצמכם תמונה שבה אנחנו, כולנו, מהווים את "הכלה", "החתן" זה הכוח העליון, לימוד חוכמת הקבלה מושך עלינו את המאור העליון דרך פרצוף זעיר אנפין מהכוח העליון. ואותם התיקונים שמקבלות הנשמות שלנו בהתחברן יחד, נקראים "תכשיטיה של הכלה".(ראה שרטוט מס. 2)

שרטוט מס. 2

אנחנו לא צריכים להבין דבר, אנחנו צריכים פשוט לנסות. כמו ילד קטן שאומרים לו משהו והוא לא מבין דבר, הוא לא יודע על מה אנחנו מדברים. אומרים לו כוֹס, מים, מכונית, חדר, אור, והוא לא קושר את הדברים. הוא פשוט מקשיב, המילים הללו נכנסות לתוכו ונספגות, ולאט לאט בהדרגה, נוצרת באופן בלתי ישיר לחלוטין, התפיסה של העולם שלנו.

בדיוק כך אנחנו חודרים אל העולם העליון, העולם הרוחני. זה קצת מוזר עבור אדם מבוגר בעל הכרה והבנה של העולם הזה, שרוצה לחקור את הכל, לדעת, להבין, אבל אין שום דרך אחרת. היות ובדיוק כמו שאנחנו כלפי ילד בעולם שלנו, כך אנחנו צריכים להיות ילדים כלפי העולם הרוחני. ולכן לא חשוב אם תזכרו את מה שאני אגיד, ש"לילה" נקרא חושך, שזה נקרא "ההסתר של הבורא", ובזמן הזה אנחנו צריכים ללמוד ולעסוק במשיכת המאור על עצמנו, והמאור הזה הוא שיוצר בנו תיקונים שנקראים "תכשיטים".

מה שחשוב זה כאשר אנחנו עוברים את כל זה לנסות ולגלות מהו הדבר הזה. כיוון שזה לא לזכור, אלא דווקא הרצון הזה הוא שמושך עלינו את המאור העליון, והוא שמביא לנו את התמונה, פשוט מבאר את הכל. בצורה טבעית כזו אנחנו פשוט חודרים יותר ויותר ומתחילים לפתע להבין מה מתרחש.

והכלה "מִתקנת" משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה, הרצונות האלה. "ומתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה." הרצון האגואיסטי שלנו, שאנחנו רוצים לתקן, הוא בהדרגה מיתקן בזמן החשיכה. וכאשר החשיכה הזאת פגה, מגיע השחר. "ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה", החתן והכלה, והם נקראים "בני החופה". "אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה." במצב החשיכה, בחוסר הבנה, הם כולם נקראים חברי או "בני החופה" של כל אותן הנשמות עם הבורא.

וכאשר הכלה באה בפני החתן, "תחת החופה" מה שנקרא, אז הבורא שואל על כל אותם שתיקנו את הכלה, על כל אותם המקובלים שיצרו את התנאי שעל ידו הכלה יכולה להתחבר עם החתן. "וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם." הוא מברך ומעטר אותם והם הופכים מאושרים. מי יכול לתרגם את הסיפור הזה לתנאים שלנו, למה שמתרחש עם האדם? מה זאת אומרת ש"הבורא מעטר אותם", מה הם ה"תכשיטים" הללו? תיקונים.

כאשר כולנו דואגים יחד לתיקון הכללי של הקבוצה שלנו, הכלה, הכלי שבו כולנו קיימים, אז גם כל אחד מאיתנו בא על שכרו ומתעטר ומקבל את חלקו. הדאגה צריכה להיות עבור הכלי הכללי, כמו בערבות. ורק כאשר אני דואג לכלי הכללי הזה, רק אז, אני יכול בעצמי להיתקן בו. ואז, כאשר אני מכניס את עצמי לחלוטין אל תוך הכלי הזה, עובר אותו הלילה, מגיע השחר, מופיע האור, ואז מתרחש האיחוד של כל הכלי הכללי עם הבורא. כלומר הוא כולו מקבל אור, אני קיבלתי את התיקון שלי ומתמלא בו. ובצורה כזאת הזוהר מספר לנו על מצבנו הפנימי. (ראה שרטוט מס. 2)

לכן כל המקובלים עוסקים בלילה בקבלה כדי למשוך על עצמם ודרכם על כל הכלי המשותף את המאור המחזיר למוטב. או אפשר להגיד אחרת - כל חברי הכלה שמחים איתה בכל הלילה, כדי לעטר אותה לכבוד החופה בבוקר. ואלו שמשתתפים בעיטור הכלה בכל אותו לילה, הם חבריה ויחד איתה הם משתתפים בחופה וגם מקבלים את התכשיטים והעיטורים ממנו, ויחד עם הכלה הם משתתפים בחיבור שלה עם החתן והופכים להיות מאושרים.

כלומר, אנחנו יכולים להשיג את גילוי הבורא רק אם נדאג לכלה שלנו, לסכום כל הנשמות שלנו, כדי שהיא תהיה מוכנה, תהיה קשורה כך שתהיה ראויה לחיבור עם החתן, עם העליון, הבורא. "לילה" נקרא כל תקופת ההסתרה, ההסתר מהבורא. ולמעשה הוא לא נסתר, החתן לא מסתתר מהכלה, הוא רק מחכה מתי הכלה תהיה מוכנה עבורו, מתי היא תהיה מוכנה לחופה, תתעטר בכל תכשיטיה, תתלבש כמו שצריך, ואז תהיה ראויה לו.

כלומר, רצון נשאר רצון, אבל צריך להלביש אותו באור החסדים, בתכונת ההשפעה, להשתמש ברצון הזה בעל מנת להשפיע, זה נקרא ה"לבוש" וה"עיטורים", ה"תכשיטים". והרצון בִפנים נשאר, בדיוק כמו אצלנו. יש לנו הגוף העֵרום ויש הלבושים עליו, ובהתאם ללבושים אותה נערה פשוטה הופכת להיות כלה.

אותו הדבר אנחנו. אנחנו צריכים לקשט את הרצון האגואיסטי שלנו עם הכוונה בעל מנת להשפיע, אז יהיה לו הלבוש המתאים, כפי שמתלבשת הכלה. ברגע שאנחנו נרכוש כזאת מעטפת, מעטפת של השפעה על הרצון הפנימי שלנו, אנחנו נהפוך מוכנים לאיחוד עם הבורא, ותתעורר בנו התכונה הזו, ההרגשה של קִרבתו, ולאחר מכן הדבֵקות. החיבור הרוחני עם הבורא, הדבֵקות עימו, נקרא, כמו בחיים שלנו, חיבור של אהבה. וכך זה גם מתואר.

אנחנו צריכים לתאר לעצמנו את השילוב הגשמי שבין הגופים של הגבר והאישה, ולנסות ולתרגם את זה לזיווג הרוחני בין הבורא לבין הנשמה. אלו תרגילים שאנחנו צריכים לעשות. בצורה כזאת אנחנו בונים שני עולמות. את מה שמתרחש בעולם שלנו, כל מה שמתרחש עם הדומם, הצומח, החי, המדבר, בין האנשים השונים כפי שזה מתואר בדוגמא של החתן והכלה. וביניהם הם צריכים לתאר איך זה בעולם העליון, אילו תכונות נמצאות ביניהם, באילו מצבים, באילו שילובים, התקרבות, פירוד, עליה, ירידה, זיווג, חיבור ביניהם.

כיוון שבעולם הרוחני פועלים רק תכונות וכוחות, ובעולם שלנו אלו גופים. אז בעזרת התרגילים הללו אנחנו תמיד מושכים את עצמנו לדרגה עליונה יותר. בו בזמן שהשמיים, זעיר אנפין, החתן, ניגש אל הכלה, כלומר, הוא מתחיל להאיר עליה, כל חבריה מתקנים אותה בעזרת לימוד הקבלה, מעטרים אותה כל הלילה. כדי להגיע יחד איתה לבוקר, כאשר תהיה מוכנה לחלוטין לחתן, ולכן הוא יתגלה בפניה באורו ויתחיל להאיר עליה.

כל החברים הללו, כל אחד מהם, מתחיל להיות נודע בשמו. כל נשמה מתחילה לעבות את עצמה, להתפתח בצורה עצמאית. כלומר, כל הלילה הם דאגו לחיבור המשותף ביניהם, שנקרא "כלה", ועכשיו כל אחד מהם מתחיל להבין ולהרגיש את "האני" שלו, את האני הרוחני שלו. הוא מתחיל להיוולד בצורה רוחנית. וכל אחד מרגיש דווקא אותה היגיעה שהוא הכניס בעיטור הכלה, כיוון שבהתאם ליגיעה שהוא השקיע בכך, הוא מקבל אותו העיטור, אותו הקישוט עבור עצמו.

במידה שבה הוא הכניס את האיחוד שבין הנשמות, הוא מקבל אותו הלבוש, אותו האור חוזר, אותה תכונת ההשפעה. הוא מקבל אותה עכשיו עבור עצמו מִכל הכלי הכללי. הוא משך ממעל את האור העליון של התיקון על עצמו, ועכשיו הוא מקבל את האור הזה על עצמו. כלומר, כל הפעילות שלו במהלך אלפי השנים הללו, של החשיכה וההסתר של העולם העליון מעולמנו, וכל היגיעה הפרטית שלנו, כל זה כמו נאסף בבנק במנות קטנות.

אספנו ואספנו וכשאנחנו מגיעים לכך שהכלה ראויה לקבלת האור, לגילוי החתן, אז אנחנו מקבלים ממנה את כל מה ששמנו בצד, כל אחד מאיתנו מקבל חזרה. ובאופן כזה כל אחד מאיתנו הופך לנברא עצמאי בעולם הרוחני. לכן כל השנים שבהן הבורא היה נסתר נקראות "לילה דכלה".

לפני חמשה עשר מיליארד שנה הופיע היקום מתוך הנקודה הרוחנית שנפלה אל תוך חלל העולם שלנו. ודרך המפץ הגדול היא החלה לבנות מעצמה את כל היקום, מהאנרגיה הרוחנית הקטנה, מהניצוץ של האנרגיה הרוחנית. כך מספרים לנו גם הפיסיקאים.

עד שהופיע כדור הארץ, ואחר כך הופיע האדם. וכל ההיסטוריה של האנושות מורכבת משני שלבים. השלב הראשון זה ההשתתפות הבלתי הכרתית שלנו, כאשר אנחנו משתתפים בהתפתחות הזו באופן בלתי הכרתי. אנחנו סובלים, מתקדמים, עושים אי אלו פעולות, שהן לכאורה לא קשורות. נופלים, עולים, עושים מהפכות, מלחמות.

זה כמו ילד שלא מבין, אבל ממֵילַא כל הפעולות הללו מפתחות אותנו. ובאופן כזה התפתחנו במהלך אלפי שנים. ועכשיו מגיע השלב הבא, המדרגה, התקופה של ההתפתחות ההכרתית, כאשר אנחנו מתחילים להכיר בכך שאי אפשר להמשיך כך, צריך איכשהו להבין מה קורה בעצם. והנה אנחנו מתחילים לגשת לתפיסה ההכרתית של המציאות, אילו כוחות פועלים עלינו, מה זה העולם החיצון ששולט בנו ומה קורה איתנו.

הזוהר מספר לנו בעיקר על השלב השני, על ההשתתפות ההכרתית שלנו בתיקון, ולא על אותו חלק שעברנו כבר בגלגולים הקודמים של נשמתנו. ולכן נאמר שכל יום מביא עמו את תוצאותיו, היות וההצטברות של הייסורים שמתרחשים יביאו אותנו בסופו של דבר אל הנחיצות להכין את עצמנו להתחבר בינינו, להידמות לאותו החתן, לבורא, כך שבינינו יהיה קשר. והקשר יכול להיות רק במקרה שהכלה תהיה בהתאמה לבורא, דומה לו, בהשתוות הצורה. כלומר שיהיו לה אותן התכונות שיש לו, התכונות הללו נקראות ה"עיטורים".

הרצון שלנו נשאר כפי שהוא, רק הכוונה עליו משתנה. ואלו שמשתתפים בכל התיקון מגיעים לדבקות ביניהם, לאחד שלם, והאור הכללי מתגלה בתוכם.

שאלה: נניח שהמלכות ציפתה ביראה לילה שלם עד שזעיר אנפין יחגוג עם חבריו, והנה הגיע הבוקר ומה אז?

היתה כלה, היא התכוננה כל הלילה לחופה, נפגשה עם החתן, חתמו יחד. ומה אז? אז הם עושים ילדים.

אנחנו לא מתארים לעצמנו מה הפרוש של יחוד, זווג עם הבורא. כאשר אני חי בעולם הזה, שבנוי אך ורק על ייסורים. כל רגע אני איכשהו מחזיק את עצמי להרגיש יותר טוב, אני כל הזמן בורח מהייסורים, מנסה לתפוס תענוגים קטנטנים, ואלו החיים שלי.

אנחנו לא מתארים לעצמנו מה המשמעות של להתקיים שלא במצב כזה, שלא בתנאים כאלו. העולם הרוחני הוא עולם של החופש המוחלט, החופש מדאגה, פשוט לא לדאוג לכלום, זה נקרא חופש. אני לא חייב דבר, אני לא צריך לחשוב על שום דבר, אני לא צריך לדאוג לשום דבר, אני לא צריך לפחד משום דבר, אני לא צריך להשתוקק לדבר, אני פשוט חופשי בצורה מוחלטת.

זה השחרור מהאגו של עצמי שדוחף אותי קדימה, מכריח אותי כל הזמן לעשות משהו, או מראה לי שחסר לי משהו. אני מרגיש ייסורים, כאב וכן הלאה, אז כל זה לא קיים, היות ואנחנו מתעלים מעל הטבע שלנו. ומגיע השלב הבא, כאשר אני הופך למשפיע, אז אני מקבל תענוג מכך שאני ממלא את האחר היות ואני אוהב אותו.

כמו אמא שנותנת משהו לילד שלה ונהנית, אחרת הילדים היו מתים מרעב. הטבע יוצר בה רצון להַנות, רצון להֵנות דרך מה שהיא נותנת לילד שלה, לכן היא נותנת לו, למישהו אחר היא לא תיתן.

תארו לעצמכם בצורה תיאורטית לגמרי, מיליארדים של אהובים, אלו שאני אוהב אותם ויש לי ההזדמנות למלא אותם, אני יכול להתמלא פי מיליארד, כפי שאני מעביר דרכי אליהם. כל מה שאני צריך זה רק דבר אחד, להיות מקושר עם המיליארדים הללו, עם הנשמות הללו. ואני מתמלא מהבורא, אני מקבל ממנו, אין דבר שאני יכול לתת מעצמי, אבל אני ממלא את כולם ונהנה מכל אותו האור שעובר דרכי. והיות ואני אוהב אותם, אז כל הרצונות שלהם הופכים להיות שלי. כלומר, אני רוכש את הכלי העצום הזה, הוא כולו שלי, וכל האור עובר דרכי. למעשה אני הופך להיות הנשמה האחת, הכללית, הכוללת, זה נקרא "דבקות". (ראה שרטוט מס. 3)

הבורא בא לדבקות עם אותה כלה שאני הכנתי עבורו, ואני, אותו החלק המחבר בין החתן ובין הכלה, אני נמצא ביניהם. אני הוא אותו החלק המקשר, הכל עובר דרכי. מקו שמאל מגיע אלי רצון, מקו ימין מגיע אלי אור הבורא, ואני הקו האמצעי שמחבר ביניהם, הם מתחברים בתוכי כולם, מצד אחד כל הנשמות, מצד שני הבורא. ואני אותו החלק, שמחבר ביניהם, שממלא אותם.

שרטוט מס. 3

בצורה כזאת, אני משיג את כל הרצונות של כל הנשמות, כל מה שברא הבורא, המחשבה שלו, המטרה שלו, ואני משיג את כל האור הזה, את כל התענוג שממלא אותם. כלומר, אני הופך להיות שווה לבורא לחלוטין. ויחסית לכל הנשמות אני הבורא, היות ואני יוצר את הקשר הזה, אף אחד מלבדי לא יכול ליצור אותו. וכך כל אחת מהנשמות, לחלוטין בלי להפריע אחת לשנייה בזה, היות ולכל אחת יש שורש נשמה שלה.

זה מה שקורה לאחר החופה. לעשות ילדים משמע, למלא את כל הנשמות הללו באור הבורא. ובזה כל נשמה קמה לתחייה וקיימת. דמיינו לעצמכם שבמצב הדי אומלל שאתם נמצאים בו כרגע, יש לכם שבעה מיליארד ילדים, מיד אתם משתנים, הופכים להיות יפים, מה שחסר לכם אלו אותם התכשיטים שעליהם אנחנו מדברים, אבל כל זה עוד לפנינו.

שאלה: עבור המקובל שכבר השיג את הרוחני, את המצב העליון, העולם הזה נעלם בדרך כלשהי?

לא, העולם הזה לא נעלם עד אשר כולנו נשיג את התיקון. עד שכל אחד מאיתנו ישיג את הקשר הזה דרכו, יבצע דרכו את הקשר הזה בין החתן לבין הכלה, עד שהוא יכיר בין החתן לכלה. אז כל העולם יהיה אחר. לא צריך לשנות שום דבר בצורה מלאכותית, התפיסה שלנו תשתנה.

שאלה: האם יש קשר בין מה שכתוב בזוהר ובין מה שכתוב בתורה?

הזוהר הוא פירוש לתורה. הוא כותב על אותו הדבר שכתוב בתורה, רק בשפה אחרת. נדמה לנו שהתורה היא תיאור של אירועים היסטוריים עתיקים, מהעבר הרחוק, אבל זה לחלוטין לא נכון. זאת בעיה להבין שבכלל אין היסטוריה. שמה שאני תופס עכשיו כהיסטוריה קיים בדמיון שלי כמו כל העולם הזה.

כל התורה מספרת לנו לא על ההיסטוריה, אלא רק על הטרנספורמציה הפנימית שעובר האדם. כל מה שמתרחש בתוך האדם, כך גם כמו ספר הזוהר ומה שאנחנו לומדים, מספר על התכונות שמתרחשות בתוכנו. הכלה היא לא איזו כלה חיצונית, גם החתן, גם החברים של הכלה, גם העיטורים, הכול בתוכי. אותו הדבר עם התורה. בספר הזוהר כתוב שזהו פירוש על התורה, הוא מספר בדיוק אותו הסיפור רק כותב אותו במילים אחרות.

כלומר, לא חשוב על מה ספר הזוהר מספר, על הקשר בין החתן לכלה, על החיות, על השמש, על הירח, על הארץ, אנחנו צריכים כל הזמן לתאר לעצמנו שמדובר על התכונות הפנימיות שלנו. ובאופן כזה לאט לאט נתחיל להרגיש שכל התפיסה הזאת של העולם כך מתרחשת רק בתוכנו.

שאלה: בטרם שאנו מִתָּקנים משהו צריך להיכנס אל תוך הכלי שלנו, ויש בו פתח. מה עם אותו הכלי לאחר התיקון, האם גם לו יש פתח שלתוכו ניכנס האור?

אנחנו מתקיימים עכשיו באוקיינוס של אור. שום דבר לא הולך לאיבוד. אנחנו הם אלו שאטומים, אנחנו בחוסר התאמה אליו, אין לנו התכונות לתפוס אותו. כמו שאם אין לי משקפיים, אז אני לא רואה אותך, אני צריך משקפיים כדי לראות. כך גם כדי שאני אוכל להרגיש את האור הזה אני צריך בתכונות שלי להיות בהתאמה לאותו האור, להיות בהשתוות הצורה עימו.

אז כל חוכמת הקבלה היא כדי לספר לי כיצד עלי להידמות לאור הזה שבו אני מתקיים ברגע זה. אנחנו קיימים עכשיו באוקיינוס אינסופי של העולם הזה, העולם הבא, הנשמות, הגופים, הכל קיים בו זמנית, רק שאני לא תופס אותו העולם העליון. כיצד אני יכול לגלות אותו החוש הנוסף כדי להרגיש את מה שקיים סביבי ועכשיו זה חושך עבורי, נסתר ממני?

דוחפים אותי לזה על ידי הייסורים, והקבלה מספרת לי כיצד לגלות, כיצד לכוון את עצמי אל אותו העולם העליון, על ידי כל מיני תרגילים שמתוארים בספר הזוהר. זה אותו הדבר כמו שאמא פעם הסבירה לי, שזה כך וזה אחרת. היא אמרה ואני לא הבנתי מילה ממה שהיא אומרת, אבל לא חשוב, אני רציתי לדעת, ולאט לאט התחלתי להבין את זה.

הילד לא לומד מהמילים, פשוט בהדרגה הכול סביבו מתבהר, התמונה מתרחבת, היא מתחברת כתוצאה מהרצון שלו. זהו תהליך מאוד מורכב. על פי אותו העיקרון מתפתחים גם הצמחים והחיות. והעיקרון הזה הוא פשוט, זה עיקרון המשחק. מה זאת אומרת משחק? כאשר אני צריך לעלות למדרגה הבאה, שאני לא יודע מהי. כמו ילד, אני לא יודע איך אני אמור להיות מחר. בדיוק באותה צורה אנחנו מתפתחים ברוחניות.

ולנו עם השכל שלנו מאוד קשה להתייחס לזה, לשבור את השכל שלנו כדי שהאדם יבין שכך הוא צריך להיכנס, באופן בלתי ישיר, אל העולם הרוחני, רק תחת השפעת המקור הזה. זה לוקח זמן. אנשים לומדים זמן רב, ואחר כך הם מבינים שאי אפשר לברוח, פשוט צריך להקשיב ולהתקדם בצורה כזאת. ואז הכל קורה מהר מאוד, מצליח מהר מאוד. הבעיה העיקרית היא העיקשות שלנו, קְשְוּת העורף, שאנחנו מנסים בעזרת השכל להיכנס אל העולם הרוחני. אבל לא נורא, אנחנו נתעלה, נתגבר על זה.

(סוף השיעור)