שיעור בוקר 26.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 695, אגרת י'

קריין: ספר "כתבי בעל סולם", חלק "אגרות", עמ' 695, אגרת י''.

אגרת י'

שנת תרפ"ה (1925)

"ו' עש"ק שמות פ"ה ורשה.

לכבוד בני הישיבה דעטור רבנים ה' עליהם יה"ו

...אצטער מאד על אברים המדולדלים שסיבות החיצוניות גברו עליהם מלהסתפח עמכם, יתן ה' שֶׁיְּחְזְּקוּ ויוכלו להתחבר עמנו ויהי ה' עמהם.

ואני מבין שאינכם עוסקים כ"כ בְּיִחוּדִין דְּמוֹחָא וְלִיבָּא כְּחֶפְצִי [ביחודים של מוחא וליבא, כרצוני], עכ"ז [עם כל זה] עשו כפי כֹּחֲכֶם ותשועת ה' כְּהֶרֶף עַיִן, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות.

אִיתָא [מובא] "תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה, מָגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי? וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, יִדְמֶה לו כמו שהרב גם הוא יָרַד ח"ו, עמו, וכיון שכן הרי באמת כן, כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כְּפוּם [לפי] מה מְשַׁעֵר בלבו, וא"כ אין לו אלא רב שָפוּל וְיָרוּד. בו במדה שמדד אותו ועל כן גּוֹלִין את רבו עמו. וד"ל.

תחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהכתוב: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חֲדָשָׁה מִקָּרוֹב, כי נפלו ממדרגתם הקדומה, וכנ"ל "שֶׁתַּלְמִיד שֶׁגָּלָה מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ", וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם. ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם, ומכיון שכן "לא ידעו את יוסף" והתחיל השעבוד, שאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד.

ומפורש שִׁעְבּוּדָם "בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים" "חוֹמֶ"ר", ה"ס [הוא סוד] עֲוֹן הֶחָמוּר שדנין בָּזֵה על "המחשבה" וּבִלְבֵנִי"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, וְהִשִׂיגוּ לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, וְנִתְלַבְּנוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, אלא שלא היה לִתְמִידוּת, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, הֶמְשֵׁךְ עבודה קשה הנוגעת בכל שאר המצוות. כמו שאמרו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע", פי' [פירוש], דבחי' [דְבחינת] מלכות שֶׁבַּמּוֹחִין נקרא פֶּה, שסודו הוא בחי' [בחינת] הכרעה והסכמה שֶׁלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ וכל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה . וּבְגָלוּת מצרים היתה שליטה ל"פֶּה רָע" הנ"ל והיו חוזרים לְסוּרָם. ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר [מ-ט' ראשונות], אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פֶּה רָע",שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כִּשּׁוּף גדול על פִּתְחֵי מצרים. כמו שאמרו חז"ל.

וּבָזֶה מובן הפ' [הפסוק] "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", פירוש, שהשי"ת הודיע על ידי משה עבדו, ששום יד חזקה, וכוחות שבעולם, לא יועילו על קליפה רעה זו, מפני שאינה נכנעת אלא מפני השי"ת בכבודו ובעצמו. שז"ס [שזה סוד] "אני ולא שליח", וז"ס "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי בְּמִצְרָיִם וכו' וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם" וכו'.

ועתה בֹּא נבוא לפרש לכם בעזהשי"ת [בעזרת השם יתברך] בְּשׂוֹרַת הגאולה ושליחות משה. כתוב: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וכו' כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". פירוש, דְכֵּיוָן שֶׁפֶּה דקדושה היה בַּגָלוּת, בסוד "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". לכן היה משה רָעֲיָא מֵהֵימָנָא [הרועה הנאמן], טוען לפני השי"ת "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", כי אם אפילו אקשר את ישראל עִמִּי ואוריד להם איזה השפעה, הלא קלי' [קליפת] פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם. ואע"ג [ואף על גב] שֶׁדְּבֵיקִים עִמִּי, עם כל זה לא ישמעו בקולי. פירוש, שבעוד שיש להם שליטה לקליפת פרעה, וּפֶה ודבור בגלות, מכל מקום אם היו מאמינים בְּרָעֲיָא מֵהֵימָנָא [ברועה הנאמן] כראוי, היו יכולים בני ישראל לשמוע בקולו של משה, שהוא למעלה מִפֶּה וְדִבּוּר, ואם היו מתחזקים בזה, ודאי היו נצולים מקליפת פרעה.

ועל זה התלונן משה רעיא מהימנא [הרועה הנאמן] לפני השי"ת "כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'", פירוש על דרך הנ"ל: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", שֶׁבְּעֵת ירידתם "לָחוֹמֶר", יִכְפְּרוּ גם בגדלות משה רָעֲיָא מֵהֵימָנָא [הרועה הנאמן] וא"כ איך אפשר שמשה יגאל אותם מתחת קליפה רעה וחזקה כזו? לכן מסר השי"ת ג' אותות, שֶׁיַּרְאֶה משה לפני בני ישראל, ולימד אותו לסדר אותות אלו לפניהם בזה אחר זה, והבטיח לו השי"ת שיעזור לו מן השמים, שיהיה סִיפֵּק בידו להראותם, ואחר שיקבלו בני ישראל ממנו את האותות האלו, יָבוֹאוּ לשמוע בקולו של משה, ואז יוכל לגאול אותם מִגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה.

ועתה אבאר סוד שלושת האותות. אות א' התהפכות הַמַּטֶּה לנחש ונחש לְמַטֶּה. אות ב' שבהוצאת ידו ולא מֵחֵיקוֹ נמצא מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג ובהוצאת ידו מֵחֵיקוֹ הִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרו. אות ג' שבשפיכת מימי היאור ליבשה יהיה לדם.

וַאֲפָרֵשׁ עכשיו איך הראה אותם לישראל: בידו של הגואל היה מָטֶה שה"ס ר"מ [שהוא סוד רעיא מהימנא], שיש "מָטֶה" בידו "להטות" לִבָּן של ישראל לאביהם שבשמים, ואם "מַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה", פירוש, שבני ישראל לוקחים את מטהו, לשמש עמו כרצונם (אַרְצָה כּמוֹ לרצון). "וַיְהִי לְנָחָשׁ", שנראה להם חֶטְאָם, כמו בעלי חי, שמעיקרו טרם קָרְבוּ לְמַטֵּהוּ, היה חטאם בבחי' דומם, ואחר שֶׁקֵּרְבוּ את עצמם לְמַטֵּהוּ, נעשה לנחש ממש, עד "וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו" (פירוש, לְפוּם מָאי [לפי מה] שֶׁשִׁיעָרוּ ישראל בעצמם ע"ד [על דרך] לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף כנ"ל).

ואח"כ כשבא משה להצילם מנשיכת הנחש היה אוחז את הנחש בזנבו ולא בראשו. כי גואל שֶׁקֶר כשבא להציל לישראל, אוחז את הנחש בראשו, לְפֹצֵץ את רֵישָׁא דְחִוְיָא [לפוצץ את ראש הנחש], שֶׁכֵּן אוֹרָח [מנהג] כֹּל תּוֹפְשֵׂי הנחשים.

אבל גואל אמיתי אוחז אותו דוקא בזנבו, (ע"פ [על פי] הסוד דְהָאי חִוְיָא כפוף לרישא, ומָחֵי בזנבו [שהנחש הזה מכופף ראשו, ומכה בזנבו] שכבר פֵּרַשְׂתִּי לכם) "וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ", שאז פועל באמת בקרב לבם, להטותם לכף זכות, ואחר שמקבלים בני ישראל את האות הזה, נותן לו השי"ת רשות וְיִפּוּי כח, להראותם אות השני.

וכבר פרשתי לכם דבר חז"ל, "יַקְרִיב אוֹתוֹ וכו', לרצונו הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אותו עד שיאמר רוצה אני". כִּי לְזוֹהֲמָא דְּחִוְיָא [לזוהמת הנחש], שֶׁדָנִין על המחשבה, יתוקן בְּקָרְבָּן עוֹלָה המכפּר על המחשבה.

אבל גם הקרבת הַקָּרְבָּן, צריכה להיות באהבה ויראה, ומי שצריך לַקָּרְבָּן אפשר לו להתאמץ, על בחינת יראה אבל לא באהבה כידוע. ואם כן גם הַקָּרְבָּן נפסל מחוסר אהבה וע"ז [ועל זה] מתרצים חז"ל: "כּוֹפִין אותו" - את השי"ת ועל דרך "נִצְחוּנִי בָּנַי", כי העובד מיראה נקרא זווגו ע"ד [על דרך] הכפיה. והבן. "עַד שֶׁיֹאמַר" השי"ת, ויגלה לו רצונו ויאמר לו "רוצה אני" בעבודה זו, וְאִיגְלַאֵי מִילְתָּא [ומתגלה הענין] לְמַּפְרֵעַ, שאין שום כפיה, אלא זווג ממש באהבה ורעות.

וז"ס [וזה סוד], "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה", שבפתיחת הפה מִתְגַּלָּה חכמה עילאה, כי בה בשעה, שנפרדת קלי' [קליפת] "פֶּה רָע" מקדושה, יוצא פֶּה דקדושה לאור עולם, שז"ס [שזה סוד], פתיחת הפה לְהַרְוָחָה, ואין עוד פגע רע לְיַחֵל דְּבָרוֹ. כי "יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לְכִסְלוֹ עוד ", ומיד זוכה לְחָכְמָה עִילָאָה [לחכמה עליונה], כי גילוי חוק ומשפט באים תמיד ביחד, וז"ס [וזה סוד] "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה".

וכיון שהגיע לגילוי חכמה, שלא זכה בה, אלא ע"י [על ידי] יגיעתו הקודמת בזווגים שלו, ע"ד [על דרך] הכפיה, נמצא, שלולא לְשׁוֹן דְּנוּקְבָא, שבה סגולת היגיעה, לא היה זוכה לכלום. ממילא, אִיגְלַאֵי מִילְתָּא [מתגלה הענין] לְמַּפְרֵעַ, שאפילו זווגין דִּכְפִיָה הי' [היה] ממש זווגין דאהבה וחיבה ודו"ק [והתבונן היטב]. וז"ס [וזה סוד] "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ", "עַל לְשׁוֹנָהּ" דוקא ולא בלשון אחר.

ונשוב לענינינו שאות הא', שאחיזת משה בזנבו נהפך לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ, ה"ס [הוא סוד] "תשובה מיראה" על דרך "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה", שֶׁמֵּעֵת הזאת שֶׁנִּקְבַּעַתְּ לַמַּטֶּה, והקליפה משולחת ואינה חוזרת, מתחיל שורש גילוי חכמה עילאה [חכמה עליונה].

וסוד אות הב', ה"ס ושורש, לתשובה מאהבה. שבהיותו מביא ובא ידו בחיקו, בְּהֵמָנוּתָא עִילָאָה [באמונה עליונה], מתגלה הַתּוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, ולא זולתה.

ודו"ק בדברים כי באמת צריך להוציא ידו מֵחֵיקוֹ, כי חֵיק, ה"ס, "אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ". והוצאת יד, ה"ס "התפשטות הדעת", ואם בשעה שמוציא יד להתפשטות טעמי תורה ורזי תורה, זוכר היטב את שורשו שלא לשנות את טעמו, ויודע בטוב שמוציא ידו מחיקו. נמצא שחוק ומשפט קשורים זה בזה כב' רֵיעִין דְלֹא מִתְפָרְשִין [כשני רעים שלא נפרדים], אז הולך השפע בדרכיו כִּדְבָעֵי [כראוי].

ובזה תבין הפירוש, "וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ", שה"ס קבלת החוק "וַיּוֹצִאָהּ", שֶׁבָּא להמשיך התפשטות הדעת, ואינו מתחזק להיות דבוק גם בשורש, שה"ס "הַחֵיק" ואז "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". ומתרגמינן ביונתן בן עוזיאל "וְהָא יְדֵיהּ סְגִירְתָּא [והרי ידו סגורה]" "שנסגרו מבואות השפע, ואין תיקון זולת להתחזק פעם ב', "וישוב ידו אל חיקו", בקבלת החוק, ואז, "וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ", פירוש, שהחוק מתלוה ומתחבר אל הוצאת יד, וחוק ומשפט מחוברים. ואז שב מהלך החיים והשפע למקומו.

וז"ש [וזה שכתוב] "והי' [וְהָיָה] אִם לֹא יַאֲמִינוּ וכו' לְקוֹל הָאוֹת הָרִאשׁוֹן" ויוציא ידו ולא מחיקו. "וְהֶאֱמִינוּ לְקוֹל הָאוֹת הָאַחֲרוֹן". כי יֵרָאֶה שבהוצאת יד מחיקו הרי שב לאיתנו.

ואות הג' הענין עמוק, כי היאור הוא אֱלוֹהַּ של מצרים, ופרעה אֱלוֹהַּ של היאור, שאמר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", שכבר אמרנו, שפרעה חָמָס אליו כל השפע שיורד מעל הראש, בשביל ישראל.

אמנם תמצית של השפע שחומס, נתן לישראל. ותמצית זו הניתן על ידי פרעה, נקרא נילוס, והוא משקה לכל הַדָּרִים במצרים, ונקרא וְלֶחֶם עַצְלוּת, שא"צ [שאין צריך] יגיעה אחריה, ולכן היה פחד שלא יפגמו ב"י [בני ישראל] אחר גאולת מצרים בְּלֶחֶם אַבִּירִים, כמו שקרה במדבר, באמרם "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם", וזהו התיקון, "והי' [והיו] הַמַּיִם וכו' לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת", כי הכל יִרְאוּ שנפסלו ממשקה ישראל, שאח"כ [שאחר כך] הגיע להם מזה דם פסח ודם מילה. וז"ס "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָה", פי' [פירוש] שמימי היאור נהפכו לדם ביבשה, ואז "וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל", והוא ענין עמוק והאריך במקום אחר.

יהודה ליב"

שאלה: הוא כותב "כי גואל שֶׁקֶר כשבא להציל לישראל, אוחז את הנחש בראשו", האם כך ניתן לזהות מיהו גואל שקר ומיהו גואל אמת, כי גואל אמת מחזיק בזנב, זהו הסימן עבור העם לזהות מי מנהיג אמיתי ומי לא מנהיג אמיתי?

היחס שלו לנחש, כך מתברר.

תלמיד: הנחש הוא הרצון לקבל בצורה חיצונית.

כן.

תלמיד: אז העם מסתכל על מי שבא ואומר "אני המנהיג", ומנהיג אמת יודע לעבוד עם הרצון לקבל, ומנהיג שקר לעומתו לא יודע.

כן, כך מזהים.

שאלה: כתוב "ואני מבין שאינכם עוסקים כ"כ בְּיִחוּדִין דְּמוֹחָא וְלִיבָּא כְּחֶפְצִי [ביחודים של מוחא וליבא, כרצוני], עכ"ז [עם כל זה] עשו כפי כֹּחֲכֶם ותשועת ה' כְּהֶרֶף עַיִן, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות." איך אחדות החברים עוזרת לשלם בעד כל החסרונות?

דיברנו על זה.

תלמיד: אני אחדד את השאלה. נניח יש לי עסק, המטרה שלו היא להרוויח מקסימום כסף. נניח ואני עושה מבצע, אני רואה את ההשפעה, יש הכנסה גדולה. אני משקיע בלקוחות, הכנסה גדולה. אני רואה את ההשפעה בין הפעולה שאני עושה לבין התוצאה. איך אנחנו רואים את ההשפעה של העבודה שלנו בעשירייה. אני מתבטל, יש בזה הסתרה, גם מול הבורא וגם בעבודה בתוך העשירייה.

ודאי. אם לא הייתה הסתרה היית עובד תמיד בעל מנת לקבל. אם אתה רואה קשר בין העבודה שלך לבין התוצאה, אז אתה מתכוון כבר לתוצאה.

תלמיד: היה לנו מפגש, הרגשנו חיבור מאוד חזק, הייתה הכנה למפגש הזה. ההרגשה של החיבור מקדמת לקשר עם הבורא?

ודאי, השאלה האם מקדמת רק בצורה ישירה או לא.

תלמיד: אנחנו פה כבר הרבה שנים, עושים עבודות, מתבטלים, אנחנו לא רואים איך זה משפיע על הקשר עם הבורא, אין לנו שום אינדיקציה על ההתקדמות.

למה?

תלמיד: כי בתוך העשירייה אני יכול להרגיש את החיבור, את כל המצבים האלה, מה קורה כשמתבטלים. אבל בין זה לבין להתקדם לתכונת ההשפעה, אני לא רואה קשר. איך קושרים את זה?

אתה לא לומד את זה מתוך הטקסטים האלה?

תלמיד: לומד בשכל לפי הכתוב, אבל ברגש, איך לוקחים את ההרגשה של החיבור, של כל הדברים האלה ומחברים את זה לתכונת ההשפעה, שאנחנו מתקדמים עוד ועוד לתכונת ההשפעה. רק בשכל אני יודע שלפי מה שכתוב שזה ככה, לפי מה שאתה מסביר, אבל בהרגשה קשה לקשור את זה.

אפשר לענות לו? אף אחד מהחברים לא יכול לענות?

תלמיד: לענות לחבר ששאל, חייבים להתחזק באמונה, זו כל העבודה שלנו. גם הוא מדבר על היגיעה. כתוב, "וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל", אז אנחנו לא מתעצלים. ויש בעמ' 697 בטור ב' פסקה שלישית, "וכיון שהגיע לגילוי חכמה, שלא זכה בה, אלא ע"י [על ידי] יגיעתו הקודמת בזווגים שלו, ע"ד [על דרך] הכפיה, נמצא, שלולא לְשׁוֹן דְּנוּקְבָא, שבה סגולת היגיעה, לא היה זוכה לכלום." מה זה נקרא, לא היה זוכה לכלום לולא סגולת היגיעה?

כמו שאנחנו רואים את כל העולם, כולם לומדים, כולם יכולים לקרוא את כל התורה עם כל הפירושים, ומה יש להם מזה? זאת אומרת לסגולת התורה לא מגיעים.

תלמיד: האיגרת מאוד מאוד מיוחדת, ספרתי לפחות עשרים פעם שבעל הסולם אומר, "וזה סוד". בדרך כלל משתמשים בזה פעם אחת "וזה סוד", "וזה סוד", יש הרבה מה ללמוד באיגרת הזאת.

שאלה: לענות לחבר ששאל,, אפשר לראות את ההתקדמות שלנו, ככל שאנחנו הולכים יותר ויותר למעלה מהדעת.

יפה מאוד.

שאלה: אני אקרא: "ועתה בֹּא נבוא לפרש לכם בעזהשי"ת [בעזרת השם יתברך] בְּשׂוֹרַת הגאולה ושליחות משה. כתוב: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וכו' כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". פירוש, דְכֵּיוָן שֶׁפֶּה דקדושה היה בַּגָלוּת, בסוד "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". לכן היה משה רָעֲיָא מֵהֵימָנָא [הרועה הנאמן], טוען לפני השי"ת "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", כי אם אפילו אקשר את ישראל עִמִּי ואוריד להם איזה השפעה, הלא קלי' [קליפת] פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם. ואע"ג [ואף על גב] שֶׁדְּבֵיקִים עִמִּי, עם כל זה לא ישמעו בקולי. פירוש, שבעוד שיש להם שליטה לקליפת פרעה, וּפֶה ודבור בגלות, מכל מקום אם היו מאמינים בְּרָעֲיָא מֵהֵימָנָא [ברועה הנאמן] כראוי, היו יכולים בני ישראל לשמוע בקולו של משה, שהוא למעלה מִפֶּה וְדִבּוּר, ואם היו מתחזקים בזה, ודאי היו נצולים מקליפת פרעה". אפילו במצרים לא היו צריכים לקבל את כל הניסים ונפלאות והיו כבר גומרים את העניין אם היו שומעים לקולו של משה, שהוא היה מקשר אותם.

אבל הם לא הרגישו.

תלמיד: לענות לחבר ששאל, כתוב "אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות." בזה שאנחנו מנסים להתחבר וקוראים את הכתבים אנחנו מושכים עלינו יותר הבנה, יותר השגה. הכול תלוי בחיבור בינינו. החיסרון הוא המקום שבו ברגע שאנחנו מתחברים, האור יכול להתגלות.

אני רוצה להוסיף על ההתרשמות מהאיגרת, הוא מדבר על שלוש אותות. האותות האלה נשמעים כמו פרצוף רוחני. האות הראשונה מדברת על הראש, על תפיסת הנחש, מסך, יש רצון לקבל על מנת לקבל ואנחנו רוצים לא להשתמש בו. באות ב' הוא מדבר על תוך. אחרי שהוא אומר לבנות את המסך, הוא יכול לקבל התפשטות הדעת, טעמי תורה, רזי תורה, וכל זה קורה בתוך הגוף, שיש לו מסך וראש. באות ג' הוא מדבר על סוף הפרצוף, מקום שיש שם על מנת לקבל, שהוא קורא לזה "אֱלוֹהַּ של מצרים, ופרעה אֱלוֹהַּ של היאור", יש דם בנילוס, אי אפשר לשתות את זה, זה לא לישראל. זו ההתרשמות שלי מתוך שלוש האותות האלה.

בסדר, טוב.

תלמיד: אולי ההכנה של החבר היא גם הכוונה לשמוע בקול משה כהכנה להתערבות כוח עליון - הבורא, להאיר את הדרך ליראה, שזה דרך היחס הנכון לספרים והוראת הדרך לבנייה מתחדשת - סדר פעולות של בניית מרכז העשירייה, שרק בה כעיקרון אפשר לייחד את חיבור כנגד משיכת החיצוניות שמביאה לפירוד, ומאידך היא גם הכרחית לטובת הגילוי.

טוב, פחות או יותר אני רואה ששמעתם.

שאלה: כתוב: "אִיתָא [מובא] "תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה, מָגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי? וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, יִדְמֶה לו כמו שהרב גם הוא יָרַד ח"ו, עמו, וכיון שכן הרי באמת כן, כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כְּפוּם [לפי] מה מְשַׁעֵר בלבו, וא"כ אין לו אלא רב שָפוּל וְיָרוּד. בו במדה שמדד אותו ועל כן גּוֹלִין את רבו עמו."

לפי הפסקה הזו, אפשר להסיק שאנחנו דבוקים ברב באופן תמידי, אלא רק בתחושה שלנו זה לא מתקבל, ולכן כביכול הוא גלה יחד איתי. אם אני מתרחק מה' הוא מתרחק בתחושה שלי ממני, אבל הלכה למעשה אנחנו תמיד מחוברים. האם זה נכון?

נכון.

שאלה: הוא כותב, "אבל גם הקרבת הַקָּרְבָּן, צריכה להיות באהבה ויראה, ומי שצריך לַקָּרְבָּן אפשר לו להתאמץ, על בחינת יראה אבל לא באהבה כידוע. ואם כן גם הַקָּרְבָּן נפסל מחוסר אהבה וע"ז [ועל זה] מתרצים חז"ל: "כּוֹפִין אותו" - את השי"ת ועל דרך "נִצְחוּנִי בָּנַי"". אם אתה בא ללמוד ולא עושה את זה בבחינת אהבה, עבודה מכול הלב, זה לא נחשב, אלא להיפך. האם כשאני בא ללמוד, אני צריך להיות בכוונה מסוימת, מיוחדת?

הוא כותב לך בצורה ברורה.

תלמיד: אם אני בא ללמוד ולא עושה את זה בכוונה של יראה, אז זה פשוט נפסל, זה שאני יושב פה, זה לא נחשב.

כן.

תלמיד: איך לתקן את זה? אני בא כדי להשיג משהו, ואם אני בא ולא משיג כלום, אז מה עשיתי? חבל שאני בא.

אתה כאן כדי להשיג את האהבה.

תלמיד: בסדר, אבל כרגע אין את זה. אז מה?

אז אתה צריך להמשיך.

תלמיד: אבל הוא כותב שהעבודה לא נחשבת בכלל, תשב פה עד מחר, זה לא נחשב. מה צריך לעשות כדי שהעבודה תיחשב?

כמה אתה משתוקק לאהבה.

תלמיד: מה אני צריך לעשות כדי שזה ייחשב?

זה מה שאתה רואה מהכתוב.

תלמיד: להתבטל מול חבר, לעשות עבודה?

כן. לגלות את האיחוד.

תלמיד: כל העבודה שאנחנו מכירים. בלי זה, חבל על הזמן.

כן, פשוט.

(סוף השיעור)