שיעור בוקר 06.12.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
התנאים להגביה את עצמו מעל העיגול שלו – קטעים נבחרים מהמקורות
שום דבר לא קשה בעבודה שלנו, בלימוד שלנו, אלא להתחבר, לבטל את עצמנו כלפי החיבור, לשכנע את עצמנו שהחיבור הוא ההכרחי. שזה לא סתם כדי שנהיה חברה יפה, טובה, זה לא כדי להיות אנשים טובים, כמו שכל חברה רוצה לראות את חבריה בנימוס יפה וכן הלאה, כאן זה עניין אחר לגמרי. החיבור הוא צריך להיות רוחני, וכאמצעי לחיבור הרוחני, דווקא במידת החיבור הגשמי אנחנו יכולים לעורר את העליון שיאיר עלינו ויממש בנו את החיבור הרוחני. לכן העשיריות, החברה בכללות, העיגולים שבהם אנחנו מדברים על כל הדברים האלו, הם האמצעים המעשיים להתקדמות הרוחנית וההכרחיים. כי אחרת אנחנו פשוט לא נעשה, נלמד סתם.
לפעמים לוקח הרבה זמן עד שאדם מתחיל לעכל את העניין הזה. ישנם אנשים שהם נמשכים לזה ומבינים בקלות ש"נדרש מאיתנו להתחבר, בסדר, נתחבר", בלי כל כך שאלות והתנגשות פנימית. ישנם אנשים שהם לא כל כך מקבלים את זה, אבל כאילו לא שמים לב לזה, אלא כן, כן, לא, לא, מדברים שידברו, והם נמצאים כאילו מחוצה לזה רגשית, שכלית גם, וכאילו מוחקים את הדברים האלה, עושים עליהם איזה ערפול. ישנם אנשים שאחרי שנים מתחילים להרגיש עד כמה זה דבר הכרחי, חשוב, ולא שנראה לנו שמדובר על חברה יפה, על היחס היפה, וש"ואהבת לרעך כמוך" אלו מילים יפות כמו שלימדו אותנו בגן ילדים או בבית ספר. עד שאדם באמת מגיע למצב שהוא מעכל את הכבדות הזאת, את העוצמה הגדולה שיש בחיבור, את ההכרחיות, את החוק שעל האדם להפעיל אותו, זה לוקח זמן, הרבה הרבה שנים יכול להיות.
כי כאן בעניין החברה, בניגוד לכל השיטות, הדתות, האמונות, המדע, לא חשוב איך אנחנו רואים בחברה האנושית את ההתקשרות הזאת, בניגוד לזה הדבר הזה, החיבור הוא המפתח, המפעיל של הכוח העליון עלינו. אין לי מה לפנות לכוח עליון שיעשה לי התקדמות מיוחדת, מזורזת, אלא אם כן עד כמה שאני נכלל בחברה, כי בזה אני נותן לו שטח, מקום שיפעל ויקדם אותי. ואם לא יהיה ממני מה שנקרא אתערותא דלתתא, אז לא תהיה מלמעלה אתערותא דלעילא.
לכן חייב להיות חיסרון ממני, ואותו אני חייב להשיג, לייצב מהפעולות הגשמיות שנמצאות ודאי בידיים שלי, שכך אני בנוי בעולם הזה. לכן ישנה הכרחיות, שהרוחניות משתלשלת עד העולם הזה דווקא בחומר ודווקא ברצון האגואיסטי, שאנחנו נעשה כאן כל מיני משחקים, תנאים שנמצאים בידינו, וגם בגשמיות וגם ביחסים בינינו נשתדל לבצע כל מיני פעולות שהן מעוררות את העליון לטפל בנו. זאת אומרת, העלאת מ"ן מתחילה ממש מדרגות מאוד נמוכות, ארציות. וכך אנחנו צריכים לעכל את זה, להבין, להסכים, לקבל.
לכן בחרנו כאן נושא שהוא "תנאים להגביה את עצמו מעל העיגול שלנו". איך אני יכול על ידי זה שאני מכין את העבודה שלי בעיגול שלי, עובד עם הסביבה כך שדווקא על ידי העבודה הגשמית שנמצאת ודאי לרשותי, אני מעורר את העליון לטפל בי ולהעלות אותי לדרגה הרוחנית.
קריין: קטע ראשון, מתוך "שמעתי" מתוך מאמר רכ"ה, "להגביה את עצמו". אומר בעל הסולם:
"אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה. לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו."
(בעל הסולם. שמעתי. רכה. "להגביה את עצמו")
מהי הסביבה הטובה הזאת שהוא צריך לבחור? האמת, שמלכתחילה כתוב שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ושם ידו על הגורל הטוב ואומר "קח לך", אבל אחר כך האדם צריך להשתדל להתכלל בסביבה, להתחבר לסביבה, להשפיע לסביבה. ובמידה שהוא רוצה להעלות את הסביבה, להשפיע להם, לראות אותם יותר רוחניים, יותר מלוכדים, מלאים באהבה שלו, בחיבור, במידה הזאת שהוא דואג לזה, הוא גם מעלה מ"ן, תפילה לבורא, מבקש ממנו שיעזור לו להשפיע לחברה, לעשירייה שלו.
ורק בתפילה כזאת, שהוא רוצה להרים, להגביה את העיגול שלו שהוא נמצא בו, כי אחרת הוא לא יכול להשפיע עליהם. בגשמיות אי אפשר להשפיע, אפשר לארגן, אבל ההשפעה על העיגול יכולה להיות רק מלמעלה. כי עיגול זה כבר מבנה רוחני ואין בנו כוח רוחני, רק יכולת לעורר אותו מלמעלה. יוצא שעבודה בגשמיות על קשר האדם עם הסביבה שלו הקטנה היא צריכה להביא אותו להעלאת מ"ן, לתפילה לבורא, שהבורא יהיה כשותף בלהעלות את העיגול הזה, את העשירייה שלו.
בצורה כזאת אדם מתקשר נכון לבורא, לא בשום צורה אחרת שמבקש, אלא רק את זה, כדי לייצב את העיגול, כדי לארגן אותו נכון, כדי להעמיד אותו וכמו על מגש להביא אותו לבורא כדי שהבורא יטפל בהם, כי הבורא ;מזה נהנה. תהיה לבורא עבודה והאדם גורם בזה נחת רוח.
סדנה
איך אדם פונה לבורא? עם מה הוא פונה לבורא? מה בדיוק הבורא מוכן לשמוע מהאדם? ואיך האדם מעלה את עצמו על ידי העיגול והבורא למעלה, לדרגות ההשפעה?
*
קריין: נעבור לקטע הבא. אומר הרב קוק:
"אדם הרוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל, בכל ליבו, בכל חושיו וכוחותיו הגשמיים והרוחניים."
(הראי"ה קוק. אורות, פרק ג', סעיף ו')1453
איפה שיש כניסה של אלו שמשתוקקים ישר לא-ל, זה נקרא "כנסת ישראל". אם אדם מוצא כזה מקום, אנחנו מבינים שהמקום הזה נמצא, אז "אדם הרוצה לזכות לאור חיים באמת," צריך להסכים להיות שותף באותו החיבור, "בכל ליבו, בכל חושיו וכוחותיו הגשמיים והרוחניים." הכול כדי שיראה את עצמו שחייב להיכלל שם, להפעיל את התפילה עד שמקבל תשובה.
שאלה: מהי התשובה?
עד שהוא רואה שמקדמים אותו. עד שמקדמים. על הדברים האלה אנחנו צריכים לראות מ"ן ומ"ד, מ"ן ומ"ד, אין כאן איזו אמונה שכך צריך לעשות, והעיקר שאנחנו מתפללים כמה פעמים ביום לפי השעון, אלא כמו שכתוב "הלוואי שיתפלל כל היום". אנחנו חייבים כל הזמן להיות בחיסרון, אבל את החיסרון הזה אנחנו צריכים להגיש עם המעשה. שעשינו פעולות להתחבר, ראינו מה עוד אפשר לעשות, התקרבנו זה לזה מבחינה גשמית, ראינו עד כמה אי אפשר להתקרב יותר מבחינה רוחנית רגשית, שאין לנו, יש לנו מעצורים, אנחנו לא מסוגלים, ואז אנחנו צריכים לאסוף את כל התנאים האלה ולהגיש אותם לתיקון.
רשימות הן התרשמויות ממה שאנחנו ניסינו לעשות ולא הצלחנו. זה חיסרון שאנחנו מוציאים אותו במאמץ להתחבר. האם יש לנו דבר כזה? האם אנחנו בעשירייה, אני בעשירייה שלי מרגיש שכן, מובן לנו באיזה מצב אנחנו נמצאים ולאן אנחנו רוצים להגיע, לאיזו צורת חיבור, לאיזה מרחק אנחנו צריכים להגיע, זאת אומרת, לצמצם את הפערים שבינינו ברגש, בשכל, במעשה ומתוך זה לדרוש? מאיפה אנחנו ניקח את הרשימות? מהמאמצים. אם יש לנו כאלה מאמצים, תוצאות מהם יש לנו כרשימות, אז אנחנו יכולים להגיש את זה, יש לנו על מה להתפלל. אם אנחנו לא מרגישים את זה?
הייתה אתמול ישיבה טובה, אני שומע מכמה חברים. מה נקראת ישיבה טובה? שאתם באמת הגעתם לגילוי החיסרון, שזה מה שעשינו וזה מה שהצלחנו. במה הצלחנו? להתקרב כביכול זה לזה. אבל יותר נכון אם הצלחנו לגלות כמה שלא מסוגלים להתקרב אבל רוצים להתקרב, וכולנו בסיכום של ההרגשה הזאת פונים לבורא. הוא חייב להיות כשותף, שותף מאוד קרוב. אנחנו בודקים את עצמנו ורוצים לקבל ממנו תרופה.
ואז מגיע מאור המחזיר למוטב ומקרב אותנו רגשית, שכלית, רוחנית, אני לא יודע בדיוק, אבל את פעולת המאור אנחנו צריכים להרגיש. ואז בפועל העיגול שלנו מתעצב יותר ומתעצם ואנחנו מרגישים בו יותר ויותר, מגלים מושג של "אחד", ומתחילים יותר ויותר להבין מה זה "אין עוד מלבדו" שמתגלה מתוך החיבור שלנו. וודאי שזה עוד רחוק יכול להיות, מי יודע מה זה יהיה בסוף "אין עוד מלבדו", אבל בינתיים אנחנו מתחילים עוד יותר ועוד יותר לקרב לעצמנו את המושג הזה. "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" מתחיל להיות יותר ברור בתהליך הזה של מאמץ.
שאלה: איך המ"ד מתגלה בנברא או בקבוצה, ואיך הוא מתגלה בעיגול?
אתם תרגישו את זה, אם תעלו מ"ן.
שאלה: מה מהות התיקון?
מהות התיקון זה חיבור בינינו, עד שנרגיש שאנחנו קרובים יותר ויותר, עד שמגיעים למצב שיותר מבינים זה את זה, יותר מרגישים זה את זה. מגיעים מצבים כנגד זה, שאנחנו שונאים, שאנחנו לא סובלים זה את זה, וכך אנחנו נכנסים לכאלו פעולות ממשיות, עסיסיות, עד שעליות וירידות הן הופכות אצלנו להיות ממש מגשמיים רוחניים.
שאלה: עכשיו דברת על מ"ן ומ"ד, מה הקשר לתיקון?
מ"ן, זה חיסרון שאנחנו מעלים. מה חסר לנו בסך הכול בעשירייה, אנחנו יכולים להגיד? אנחנו יכולים להגיע לאיזה החלטה, מה חסר לכולם כאחד? זה נקרא "לב אחד" מתגלה. ואז כנגד זה, אם אנחנו באמת מבקשים דבר נכון, וזאת בקשה ולא סתם מהפה ולחוץ, אז אנחנו נקבל מלמעלה תשובה, תרופה, תיקון שזה נקרא "מ"ד".
בינתיים הכול כלפינו. אחר כך אנחנו נצטרך לחבר לזה עיגול יותר רחב, כי אחרי שאנחנו מייצבים את עצמנו באיזו מידה, אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים יותר לגדול, ואנחנו מתחילים להתרחב ולהוליד, להוליד עוד עיגולים.
שאלה: אתמול הייתה לנו ישיבת עשירייה, והנושא היה "איך להגיע לחיסרון משותף לבורא". וביררנו מה חסר לנו כדי להגיע לאותו חיסרון משותף, ובסופו של דבר באמת הגענו לחיסרון משותף מאוד רגשי, שאנחנו חייבים את עזרת הבורא כדי שיגלה בנו חיסרון משותף. עכשיו, מה זה אומר שאנחנו צריכים לראות תגובה?
גם כדי לבקש מהבורא אנחנו צריכים אותו שיעזור לנו, ילמד אותנו, ייצב אותנו בחיסרון אחד.
תלמיד: כלומר? מה זאת אומרת היינו צריכים?
אתה אמרת כך או לא? או לא הבנתי.
תלמיד: מתוך העבודה של לברר מהו החיסרון המשותף להגיע לבורא, הגענו למצב שאנחנו צריכים אותו. וגם בקשנו שיחבר אותנו בחיסרון משותף. מה זה נקרא, ש"אנחנו צריכים לראות תגובה"?
אבל יש לכם חיסרון?
תלמיד: כן.
מה החיסרון, להרגיש את השיתוף ביניכם?
תלמיד: כן, זה החיסרון. להרגיש שאנחנו נמצאים בדאגה משותפת, במחשבה אחד על השני. החברים אמרו שהם רוצים לדאוג זה לזה.
אז צריכים על זה עוד לעבוד. אתה רואה שעדיין במילים, זה מילא, יכול להיות שלא תמצאו. כי מילים כל אחד לפי האופי שלו, לפי השפה שלו, המנטליות וההכנות. אבל בכל זאת, חייב להיות ברור רגשית מה אתם רוצים שיקרה, ואת החיסרון הזה, האם אתם קושרים עם הבורא? ומיהו הבורא, איך אתם מתקשרים, איך אתם פונים אליו, איך אתם מחפשים מגע עמו? על זה צריכים להתחיל לעבוד.
תלמיד: מה זה, שהבורא צריך לעזור לנו לבנות את החיסרון המשותף?
קורה לך שאתה פתאום מרגיש שמשהו משתנה? או אתה קם בבוקר יש לך איזה מצב אחר?
תלמיד: כן.
אז ככה אתם רוצים שזה ייקרה לקבוצה שלימה. נגיד. יש אופנים שונים, אבל נגיד שזה.
קריין: קטע שלישי מתוך מאמר "החרות". אומר בעל הסולם.
הגם שיש לכל אחד בחינת "מצע משלו", מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה, בדומה לחטה הנזרעת באדמה, שאין כוחות החטה מתגלים בפועל, זולת על ידי הסביבה שלה - שהיא האדמה, הגשם, ואור השמש. לפיכך, יפה שיער רבי יוסי בן קסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו, אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה, לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו, שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל, וכמבואר לעיל, אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש.
(בעל הסולם. "מאמר החרות")
זאת אומרת, אם אנחנו מדברים שאין לאדם בחירה חופשית, מה הוא יכול לעשות בחיים. רואים שאנחנו ממש לא מבינים, ולא יודעים, ומה יקרה ברגע הבא, ואיך אני יכול להבין את הגורל שלי, לא כל שכן לשלוט בו? אז יש לנו את זה. כל התוצאות שיכולות להיות מההשגחה העליונה הם בידנו.
אם אנחנו מסדרים נכון את הסביבה, אז אנחנו בהחלט יכולים להתקדם לאותה נקודה שהיא מטרת חיינו, של כל אחד ואחד בצורה טובה ובשביל הכי קצר. וזה ברור שנמצא בידנו. לכן הבחירה החופשית היא באמת בחירה, ובאמת חופשית לכל אחד ואחד. אף אחד לא יכול להגיד שאין לו סביבה, שעל ידי הסביבה הוא לא יכול לזרז את עצמו גם בדרך קצרה ונכונה. מתוך זה פשוט מאוד, רק לתפוס את העשירייה ולהשתדל להוציא ממנה כמה שיותר תועלת הנכונה להגיע למטרת החיים.
שאלה: האם התועלת של להיות בסביבה כמו זאת, זה לקבל את החסרונות שלהם לרוחניות, כדי שתוכל להיות לי הבקשה לבורא שזה יקרה? האם זה קו המחשבה הנכון?
אני לוקח את העשירייה, רק להתקדמות הרוחנית שלי. כי התקדמות הגשמית, מה יש לי להתקדם? אני חי? חי. יש לי משפחה, יש לי עבודה כדי להתקיים, כדי שהגוף שלי יתקיים, כל היתר זה להגיע למטרת החיים, שזו נקודת התיקון. לכן אני משקיע כמה שיותר, ובצורה המתגברת יותר, יותר בעשירייה. אין לי יותר מה לעשות, רק בזה תלוי העתיד שלי.
לכן שינויים אני מקווה שהם יהיו רק רוחניים, רק בקשר עם החברים. שינויים שיהיו בזה, הם יהיו ממש יומיומיים, ומתוך השינויים האלה אני מסדר את עצמי כל הזמן בכיוון "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", שאני מכוון את עצמי דרך הקבוצה לבורא, ובזה אני רואה את ההתקדמות. ובחזרה מהבורא לקבוצה ואלי, אני מקווה לקבל מ"ד, שינויים רוחניים.
הם יכולים להיות מורגשים בי בכל מיני אופנים, גם גילוי הרע. ואחר כך יחד עם גילוי הרע אני עובר כמה שלבים, ואני מגלה למה זה רע. והרע, למה הרע הזה הוא רע הכרחי, ואז זה נקרא כבר "המתקת הדינים", ואני עובר לטוב ולהודות, וכך מתקדם בהשתתפות.
בסופו של דבר הבדיקה שלי היא, עד כמה שאני מסוגל להתכלל בקבוצה. לבטל את עצמי בהתחלה, ואחר כך לא רק לבטל, אלא למעלה מהביטול להתחיל כבר להיות פעיל. זאת אומרת, מה שאנחנו היום מדברים אתכם, זה איך בצורה יותר ממשית, יותר פיזית, יותר מעשית להתחיל לעבוד, אני, קבוצה, בורא.
שאלה: אני כלפי "בני ברוך" זה יותר ברור לי. יש לי תפקיד בהפצה, יש לי תפקידים בבניין, יש לי תפקידים בשיעור בוקר. ומול העשירייה אני מנסה לתת גדלות המטרה, מנסה להתפלל עליהם תוך כדי היום.
נכון.
תלמיד: אבל פחות מורגש לי איפה אני עוד יכול לבוא ולהוסיף?
אתה אומר כך, "יש לי תפקיד גשמי, בניין, שיעור בוקר, כל מיני דברים. אלה תפקידים גשמיים. אני מבין מה אני צריך לעשות, זה מגולה גם כלפי אחרים אם אני בסדר או לא בסדר בתפקידים האלה. אבל בתפקידים שלי כלפי עשירייה שדרכה אני צריך להגיע לבורא, לבקש ממנו דרך העשירייה, לדעת איך אני מקבל מהבורא, זה עדיין אין.
זאת אומרת, עדיין חסרה לי הרגשה איך אני פונה לבורא דווקא דרך העשירייה, כי אחרת אני לא יכול לפנות אליו. ואיך אני מקבל מהבורא? זה עוד יותר מסובך. איך אני מקבל מהבורא דרך עשירייה ולא אחרת? איך אני בפנייה לבורא ובקבלה מהבורא צריך להתכלל בעשירייה עד כדי כך שאני נעלם? ואם אני נעלם, אז מי מרגיש שמקבל או נותן לבורא דרך העשירייה? מהי ההתכללות שצריכה להיות?
את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לברר. הבעיות הן בעיות רגשיות, חסר לנו כאן עדיין רגש, צורת חיבור. מה השוני בחיבור שלי עם העשירייה לבין החיבור שלי עם הבורא? איך הוא משפיע עלי דווקא דרך עשירייה? איך הוא מלובש בהם? נראה לי יותר קל עכשיו בינתיים שאני אהיה קשור אליו ישירות. ובאמת, בדרך כלל, אני נמשך לזה, שאני אקבל ממנו וגם הוא שישפיע עלי וגמרנו. מה קורה כאן, בשביל מה אני צריך באמצע עוד איזה מתאם, טלפון שבור?
אני עדיין לא מרגיש שלבורא אי אפשר להתחבר אם לא דרך העשירייה, שאין חיבור, יש נתק, אני לא יכול להתכלל בו, אין כאן שקע תקע מתאימים זה לזה. אלא רק דבר אחד יכול להיות כאן, שאני נכלל בעשירייה עם כל התנאים שכותב לנו רב"ש ויחד איתם אני מתאים להתחבר לבורא, אחרת המגע לא יתבצע. הדברים האלה עדיין חסרים לנו, להמחיש, להרגיש, להשתתף בהם, אבל לאט לאט. כמו שעכשיו אנחנו לומדים אז כל אחד צריך לחפש בתוך עצמו, בתך עשירייה שלו איפה זה קורה.
שאלה: יוצא הרבה פעמים שאנחנו נפגשים, קוראים מאמרים, אוכלים יחד, שותים יחד, מרגישים מחוברים, מרגישים בצורה רגשית באמת קשר בינינו. אבל ברגע שעולה חיסרון, ונדרש מחברים לתת מעצמם לקבוצה, מתעורר קושי. האם זה המקום שאנחנו צריכים להעלות תפילה לבורא שיעזור לנו לתת מעצמנו לטובת הקבוצה?
אני לא יכול להגיד במשפט אחד, אתם תבינו את זה ממה שאנחנו לומדים. אי אפשר לספר על זה, זה קשה, כי אנחנו נכנסים למערכת יחסים חדשה שאין כמוה לפנינו כאן בעולם הזה, לא ספגנו אותה מהילדות מאמא, מהמשפחה, מבית הספר, מכולם. אלה יחסים חדשים, מערכות רוחניות, ולכן, מצד אחד יש להתאזר בסבלנות, מצד שני כל הזמן להשתדל לבנות את המערכת הזאת.
אתה צריך להתייחס אליה כמו נניח לעוד חברה אחת, קבוצה. יש לך עכשיו על ידי עיגול מסוים לקבוע שם כאלו יחסים שהעיגול הזה יהיה מתאים להתקשר לכוח העליון, שבעיגול הזה יתחיל להתבהר הכוח העליון, הבורא. העיגול הזה הופך להיות לגלאי, לסנסור, לחוש, למתאם עם הבורא.
אז אנחנו צריכים לעבוד על זה. כל הבעיה שלנו היא, שאנחנו רוצים כביכול קשר ישיר עם הבורא, אין דבר כזה. בזה העולם טועה, וזה מה שאנחנו חייבים בדרך לעשות בקבוצה, צמצום, מסך, אור חוזר, כל מיני תיקונים ביחסים בינינו. זה מה שמסבירים לנו ב"תלמוד עשר הספירות", כל מיני חוקים רוחניים מה הם, וזה מה שאנחנו צריכים לבצע בקבוצה בקשר בינינו. עשר ספירות, עשרה חברים חייבים להיות מקושרים כל פעם בשדרוג רוחני יותר גבוה, ואז בהתאם לזה נגלה בהם את התופעה שנקראת "בורא", בוא וראה. נעשה את זה.
קריין: קטע רביעי מתוך מאמר "החרות", אומר בעל הסולם:
"המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר"."
(בעל הסולם, החרות)
זאת אומרת, אנחנו צריכים ביום יום, זה תלוי גם בגבאי וגם בש"צ של כל עשירייה שמתחלפים כל פעם, אנחנו צריכים על ידי מעוררים כאלה שיכולים לעורר את כל החברים שבעשירייה לבדוק את עצמנו עד כמה אנחנו יותר מחוברים, יותר מלוכדים, יותר קרובים בקשר בינינו לתכונות הבורא.
זה נקרא שאנחנו מתקרבים אליו עד שמתחילים להרגיש אותו, שההתקשרות בין חברי העשירייה צריכה להיות מורגשת כמו בין הספירות בפרצוף, עד כדי כך שהם מתחילים להיות מחוברים מעצמם כדי לבנות את מקום המסך, זיווג דהכאה מעל האגו שלהם. הכאה באגו, וזיווג, חיבור ביניהם מעל ההכאה ומוכנים למגע עם האור העליון שאז מתגלה.
בזה אנחנו צריכים לראות כל פעם שאנחנו נמצאים בסביבה יותר טובה, יותר מעולה, יותר יפה. זה מה שהוא אומר "המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר", זאת אומרת כל פעם הוא בוחר במצב איך אני רואה אותם, איך אני מעלה אותם, איך אני מייצב אותם בי, איך אני עושה את זה כל יום, זאת אומרת כל רגע בקשר יותר, בהתכללות יותר, בויתור הדדי יותר.
כל אחד מעלה באגו שלו ונעשה יותר מנוגד לשני, עד שהופכים להיות לספירות, וספירות זה רצון לקבל שבכל אחד ממש שונה, הביטוי שלו הוא שונה כלפי האחרים. וכך בכל זאת, מעל כל הביטויים השונים לגמרי שמסודרים בצורה נכונה, אנחנו מתחילים לגלות איך אנחנו צריכים להיות מחוברים, והמבנה הזה הוא כל הזמן נמצא בתנועה.
שאלה: מה המשמעות של לכלול את עצמי באופן מוחשי, מה עליי לעשות, מה עלי להרגיש?
מה זה נקרא לכלול את עצמי בעשירייה בצורה מוחשית? שאני מרגיש את זה, שאני מבין את זה, שאני מודד את זה אפילו, בודק את זה? זאת שאלה לסדנה, בבקשה.
סדנה
איך אני בודק באיזו צורה אני נמצא בעשירייה? איך אני מגדיל את ההשתתפות בעשירייה, את ההתחברות, ואיך אני מתקדם עם זה, על ידי אילו נתונים? מה אני בודק, מה אני מה צריך לשנות, אבל בעיקר איך יכול לבדוק?
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתכלל זה בזה במידה כזאת שאנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו כספירות בפרצוף, מה זה אומר?
זה עוד ייקח לנו זמן. אנחנו צריכים קודם כל להשתדל להרגיש לפחות שאנחנו כולנו נמצאים בעשיריה אחת, בהשפעה הדדית. אחר כך איך אנחנו דואגים להיות אחד, איך אנחנו מרגישים חיבור בינינו, באיזה אופן. עד כמה שאנחנו מסכימים עליו, ויחד עם הסכמה ברור לנו שכל אחד מרגיש את זה בצורה משלו, עד כמה כל אחד יכול להשפיע, לקבל, כמו שבגשמיות איכשהו כל אחד תופס את המקום את הפינה שלו, ככה ברוחניות אנחנו מתחילים להרגיש, זה לוקח זמן.
זה מתעורר, כמו עובּר שגדל, הוא גדל מנקודה, ולא רואים שם כלום, רק בכוח הוא נמצא. כך אנחנו, נמצאים עכשיו בכוח, אחר כך מתחילים לגדול ידיים, רגליים, גוף, ראש, וכולי. זאת אומרת, זה תלוי בהתקדמות. בינתיים אנחנו לא יכולים להצביע על כל אחד ואחד, מה האופי העיקרי שלו ומה מגיע מההתכללות מהאחרים, כי עוד אין התכללות מאחרים, ולכן לא מתגלה העיקר של כל אחד ואחד. זה יכול להיות רק לעומת האחרים, לכן אי אפשר כך להגיד. כי כל דבר נבדק, מורגש, מתבאר מתוך היחס שלו לאחרים. וכל עוד לא יהיו חיבורים וניגודים, שזה החיים, התרחקות, התקרבות, כל הפעולות האלה, אז אנחנו לא נוכל לגלות מי הוא מי. אנחנו לא יכולים.
שאלה: אמרת שהקשר בינינו בעשיריה צריך להיות כמו הקשר בין הספירות שבפרצוף, תוכל בבקשה לדייק את זה?
חברים, אנחנו עוד לא הגענו לזה. אני ככה אמרתי שיהיה לכם ברור שאנחנו לזה צריכים להתקדם, ולכן צריכים לשים לב למצב הנוכחי שממנו אנחנו גדלים, והוא צריך להפוך באמת למצב רוחני יותר ויותר, וכן הלאה. מתי שאנחנו נרגיש שהחיבור בינינו יותר חשוב מהאני של כל אחד, זו בעצם לידה רוחנית.
שאלה: איך הייתה העבודה בעשיריה אצל רב"ש. פעם לא היתיה טכנולוגיה, לא היה זום, לא יודע אם היה מעגל או סדנה, איך אתם עבדתם?
תשאל את החברים שלך הם כבר יודעים את זה, הם יספרו לך. אני לא חוזר להיסטוריה. אנחנו הולכים קדימה.
שאלה: מה זה נקרא השקעה בעשיריה, ומהי התוצאה של השקעה נכונה?
השקעה בעשיריה זה כל דבר שיכול לייצב את הקשר בינינו. שום דבר חוץ מזה אנחנו לא צריכים. יותר ויותר ויותר להיות עשרה כאחד, ואז הבורא בחוק שהוא אחד, יתגלה בחיבור שלנו כאחד. ברור שבזה אנחנו לא מבטלים זה את זה, אנחנו רק רוצים שיהיה לנו כיוון אחד, הסכמה שבו אנחנו מתחברים. כדי להגיע אליו אנחנו מוכנים לוותר על הכול.
קריין: קטע חמישי מתוך מאמרו של הרב"ש "מעוז צור ישועתי".
"יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם. וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה."
(רב"ש א', מעוז צור ישועתי)
זאת אומרת, ודאי שאדם מקבל איזו צביטה מהבורא, ומתעורר. מתחיל לחשוב מהי מהות החיים, מטרת החיים, מה איתי, וכן הלאה. בדאגה על עצמו, אבל בדאגה כבר יותר מטרתית. רואה כאן את סוף החיים כאילו, רואה חוסר משמעות, ומזה הוא מתחיל. אבל כדי לענות על זה נכון, ומכל שכן לממש את זה, חייב לחפש סביבה, ובעצם מאחורי הקלעים הבורא ודאי מארגן לו את זה וכך הוא מגיע למקום שיכול ליישם את זה. זאת אומרת, זה כבר נמצא בהשתתפות שלו. לא לסמוך על השמיים, וגם לא לסמוך על עצמו, אלא ממש להרגיש שכאן הוא רוצה להיות בשותפות עם הכוח העליון.
שאלה: מה המשמעות של חברה טובה, ומתי אנחנו משיגים את זה?
משמעות של חברה טובה זה שאני כל הזמן מקבל מהם התעוררות והם לא מניחים אותי ברוגע, בשקט. ממש כל הזמן אני מקבל מהם איזה תמריץ, זה חברה טובה. ואנחנו חייבים להיות בזה, אפילו שלא מרגישים בזה צורך. אבל כלפי החברים אני חייב לשחק בצורה כזאת. ואז זה חוזר אלי בצורה אמיתית. אנחנו חייבים כל הזמן להראות את עצמנו כלפי החברים מלאי מרץ, מטרה, דרוכים לזה, והכול כל כך יפה ומורגש כל כך חד. אמנם ששום דבר אין בי, אני חייב ככה להציג את עצמי כלפי החברים. חס ושלום לא דברים שליליים, אלא רק חיוביים אני חייב לתת להם.
וזו בעיה למתחילים שעוד לא מבינים שאסור להם להראות לאחרים פרצופים לא מרוצים. רציניים כן, אבל לא שלא מרוצים. וההפך, העיקר להראות לאחרים דוגמת התמדה. מה שלא יקרה, אני קם, ואני הולך, ואני מבצע מה שתלוי בי, בעשיריה, בחברה, קודם כל את זה. ובזה תלויה ההתקדמות החברתית.
שאלה: מה זה אומר לממש את "ואהבת לרעך כמוך" בעשיריה, באיזה אופן זה שונה מהמילים היפות שאנחנו שמענו בילדות?
זה נקרא שאנחנו מרגישים את עצמנו במערכת אחת. אם אנחנו נהיה קשורים יחד באותה המערכת שנקראת פרצוף, אז בפרצוף הזה, לפי מידת עוצמת החיבור שלנו, יתגלה הבורא. אם נוכל להתעלות למעלה מהעביות דבחינת שורש, יתגלה הבורא כאור הנפש בנו. אם נוכל להתחבר בינינו בעביות א' של האגו, להתעלות מעל האגו דרגה א', אז יתגלה הבורא בעוצמת אור הרוח, וכן הלאה.
שאלה: מה זה אומר לוותר על הכול ויחד עם זה לתפקד כמו בן אדם רגיל בעולם הזה?
לוותר על הכול זה לא שאתה מוותר על החיים הגשמיים שלך. אתה תמשיך בהם, בבקשה. תחזיק את המשפחה וכל מה שצריך, תהיה כאזרח נורמאלי. אלא "לוותר על הכול" זה נקרא כלפי הרוחניות, נגיד שיעור יומיומי. אני לא מרשה לעצמי לרדת מזה מה שלא יקרה. זה היה אצל הרב"ש חוק.
הוא אומר כך, אני מרגיש לא טוב, יש לי חום, יש לי צמרמורת, אני לא יכול לקום, במיטה כל כך חם, אני מוציא רק את היד או הרגל מתחת לשמיכה, מקבל מכת קור, לא יכול. מה יהיה? גם כתוב "חי בהם ולא ימות בהם"1. אני צריך לשמור על עצמי. זו מצוות התורה.
אז אני חייב להישאר ככה. אחרת מה יכול להיות? אם אני אהיה חולה אני אוכל לקיים איזה פעולות רוחניות, גשמיות משהו? יש לי משפחה, יש לי ילדים, איפה אחריות? רק להבין שהכול בא ממקור אחד, הבורא מסדר גם את הגשמיות וגם את הרוחניות ואין לך כאן ברירה אלא לקום וללכת. תתלבש ותלך.
אחר כך כשאתה תשב עם העשירייה, עם כוס קפה חם, אז אתה יכול לחזור לאותן המחשבות "אבל מה אני עושה, איך אני דואג למשפחה", תחשוב אחר כך. אבל עכשיו, בינתיים, אתה חייב לקום וללכת. כשאתה בא כבר לעשירייה ויש לך כוס קפה חם ביד אתה כבר לא תחשוב על זה. אתה כבר נמצא במקום אחר, תחת השפעת הסביבה.
אבל אין דבר כזה להסכים עם הגוף אלא לעשות חשבון פשוט, למה אני חייב להיות דבוק? לא להיכנס לויכוח עם הגוף אלא רק לבצע את הפעולה כמו רובוט, כמו ממש מכונה. אני חייב כך לעשות. ההתחייבות שלי כלפי הקבוצה מחייבת אותי.
שאלה: כל חבר שומר סביבו איזה רדיוס של גאווה וכבוד, מה הוא יכול לעשות כדי למכור אותה גאווה, לוותר על הכבוד ובמקום זה להרגיש את תכונת ההשפעה?
אתם צריכים לשבת יחד, קצת לשתות ולדבר על זה. יותר ויותר לפתוח את הלב שהגאווה שלכם תתחיל לברוח משם קצת. קצת לשבור את המחסומים, הקירות שביניכם. חובה לעשות כאלו תרגילים שאתם תרגישו לפחות שאתם כן ישנם, ואנחנו מודעים לזה ואנחנו היינו רוצים להתעלות מהם ולא מסוגלים וכן הלאה.
זאת אומרת, תנסו. תנסו. בלי זה, זה לא ילך. אתם לא עובדים כנגד זה. כל אחד מגיע כמו איזה סטודנט להרצאה של פרופסור וכך בא וכך הולך וזו בעיה. זה ממש מאוד מורגש. מורגש מאוד.
שאלה: אנחנו רוצים להסתכל על החברים כמושלמים, ענקיים, אבל באופן פנימי אנחנו מרגישים שיש מרחב, פער, בין מה שיש להם והתנאים שהבורא נותן להם ובין מה שאנחנו רואים ומרגישים. איך אנחנו יכולים למלא את הפער הזה, להתעלות מעליו כדי שהחברים ירגישו את ההשפעה של החברה, של העשירייה?
אני לא מסתכל על החיצוניות של החברים. לא אכפת לי איך הם מתנהגים בצורה חיצונה, לא אכפת לי עד כמה הם חכמים או טיפשים, לא אכפת לי עד כמה הם מבינים או לא מבינים, לא חשוב לי שום דבר חיצון גשמי בהם. ממש כלום.
אני רואה בזה משחק שהבורא עושה לי, תיאטרון שהוא מציג לי, הוא הביא תשעה, עשרה אנשים, כלפיי, ומשחק איתם בכל מיני פוזות, בכל מיני דברים. אני לא מסתכל על זה בכלל. אני יודע רק דבר אחד, יש בתוכם לב, ואם אני מתקשר ללב של כל אחד ואחד מהם, ומתבטל כלפיו, במידה הזאת אני בונה את עצמי להידבק בבורא.
במידה שאני לא מסתכל על החיצוניות שלהם ועד כמה שאני רוצה להידבק ללב שלהם, כי בסך הכל בלב שלהם נמצא הבורא, שם אני מוצא את הדבקות שלי בו. ככה זה עובד. רוצים להיות מקושרים, מכוונים לזה, בבקשה. לא רוצים, אולי זה יקרה בכל זאת. בינתיים תישארו. זה ישפיע עליכם.
יש בסך הכול כמה קבוצות בבני ברוך העולמי שהולכים בכיוון נכון, אני מקווה שהם ישפיעו על האחרים.
שאלה: אז האם מכך שאנחנו מסתכלים על החיצוניות של החברים לא מתאפשר לנו להתחבר ללב שלהם?
כנראה. אבל תמשיכו עוד ועוד, ותתחילו לראות שאתם לא רואים את החיצוניות. אנחנו לא רואים חיצוניות. זה כמו שאתה חי הרבה שנים עם מישהו, ליד מישהו, אתה לא מזהה את הפרצוף שלו, כל מיני דברים כאלה. בכל זאת אתה מתאר לעצמך את הדמות שלו, דמות זה לא הפרצוף החיצון, דמות זה האדם שבו.
אז כאן אנחנו אפילו לא מדברים על האדם שבו, אנחנו מדברים על חלק א-לוקה שבו, ואליו אנחנו צריכים להידבק. אנחנו צריכים לאסוף את כל הנקודות האלה יחד, את הדבקות הזאת בנקודה של הלב של החבר לנקודה שבלב שלי. וודאי שהדבקות הזאת היא נגד האגו שלי והאגו שלו, על זה אנחנו צריכים לעבוד.
העיקר לחבר את הנקודות שבלב שלנו וכשכל הנקודות שבלבבות יתחברו אז אנחנו נהיה כבר עובר רוחני שיתחיל להתפתח.
קריין: קטע שישי מתוך מאמרו של רב"ש "מעוז צור ישועתי".
"וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע. כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו."
(רב"ש א', מעוז צור ישועתי)
תלמיד: אני יכול להעיד על סדקים, על ספקות, לגבי זה שאני לא מאמין בעצמי, שאני כן מגלה שחשיבות החברה מעל החשיבות שלי זו הנטייה הנכונה, אבל מה שובר את הלב כמו שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב", איזה מצבים שאני לא משיג?
"שובר את הלב" זו הרגשה שאתה לא יכול לשבור אותו, וזה מה ששובר אותו. לזה צריכים הרבה מאד פעולות עד שאדם מסכים שיש לו ל"ב האבן, רק הבורא יכול לעשות את זה, ורק דרך עשירייה, וכך מתקדם.
שאלה: כתוב שאדם צריך לבדוק את עצמו שלא יכנס לסביבה עם חברים שאין להם מטרה לבדוק את מטרת עבודתם. איך עושים את הבדיקה הזו?
בהתחלה, כשאדם נכנס לחברה שכבר נמצאת, שהיא קיימת, אז מסדרים לו שם מקום להתכלל.
שאלה: זה רק בהתחלה?
לא, אפשר לראות שכל הזמן ישנם כאלה שנכנסים וכאלה שיוצאים, כל אחד מברר את עצמו כל הזמן, כן, לא, שייך לזה או לא. גם מי שנמצא כאן, יש כאן אנשים שקשורים לחברה הזאת במידות שונות וזה המקום שלהם, אין מה לעשות. ככל שהאדם מקבל עוד ועוד מהמאור המחזיר למוטב גם בצורה שלילית וגם בצורה חיובית, שמקבל גם טוב וגם רע בדרך, שמאל, ימין, עד כמה שיודע והוא בעל ניסיון להתקדם, וכבר לא מתפעל מזה שפועלים עליו גם בחושך וגם באור, הוא מבין שהוא חייב להתכלל משניהם, זה סך הכל ניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון".
שאלה: האם כשאדם נמצא בעשירייה הוא צריך להפעיל ביקורת לגבי הכוונה שלו או של החברים שאיתו לכך שהמטרה שלהם היא רק על מנת להשפיע?
כן. על עצמו בטוח, וגם על החברים, אבל לזמן מוגבל, חצי שעה ביום, נגיד, ובכל יתר הזמן להיות בהתלהבות, בהרמת הסביבה.
תלמיד: ואז הוא רואה נניח שהם לא נמצאים במצב כזה שהם בעל מנת להשפיע.
בסדר.
תלמיד: מה אז?
אז הוא צריך לתקן את עצמו.
תלמיד: את עצמו?
את עצמו, ודאי. כן, את עצמו. זאת אומרת, זה שהוא לא רואה אותם מחוברים, מסודרים, זה הבורא מראה לו, כי הוא צריך לתקן את עצמו כדי לראות אותם ממש שלמים.
שאלה: לא הבנתי מה רב"ש כתב כאן, "מאוד צריכים להיזהר, שלא להיכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם".
כן.
תלמיד: מה הכוונה לא להיכנס?
שחייב להיות גם קו שמאל. איפה הרב"ש כותב שחייב להיות קו שמאל חצי שעה ביום לפחות?
קריין: "רב"ש" ב', "סדר עבודה מבעל הסולם".
"ח. עיקר העבודה הוא ללכת בקו ימין, היינו שלימות, כלומר עד כמה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, הוא צריך להיות שמח בזה שזכה שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות.
ט. וגם ללכת בקו שמאל. וזה מספיק חצי שעה ביום, היינו שיעשה חשבון לעצמו כמה הוא מעדיף אהבת ה' על אהבה עצמית. ובשיעור שיראה את החסרונות יתן על זה תפלה שה' יקרב אותו באמת, שדוקא על ב' קוים האדם יכול להתקדם."
תלמיד: אז הוא עושה חשבון על עצמו, על היחס שלו כלפי החברים?
כן.
תלמיד: אז מה זה אומר מאוד להיזהר לא להיכנס לחברים שאין להם רצון לבדוק את עצמם?
אבל כך הוא רואה, כך הוא בודק, יכול להיות שהוא לא צודק.
תלמיד: אני לא מבין עדיין מה זה אומר להיזהר לא להיכנס לחברים שלא רוצים לבדוק את עצמם.
חברה שבכללות היא לא רוצה לבדוק את עצמה. אני אגיד לך בצורה יותר ברורה, ישנן חברות שמתפללים לבורא, שלומדים, שעושים הכול, אין להם שום ביקורת על מה שהם עושים. אין ביקורת, אסור לעשות ביקורת, בלי קו שמאל. אז הם לא יכולים להתקדם בעבודה, כי הם לא מוצאים שום פגמים, אין להם מה לתקן, "אנחנו שלמים". ולא רק שלמים, אנחנו הכי טובים בעולם, אנחנו הכי הכי. אז להיזהר להיכנס לחברה כזאת.
אתה מבין על מה מדובר?
תלמיד: מבין. בחברה שלנו יש תופעות כאלה?
בחברה שלנו יכול להיות שיש עשיריות כאלו שהם לא כל כך בודקים את עצמם, אני לא יודע. לי נראה, עד כמה שאני מבין, שכל אחד שבא אלינו הוא דווקא נמצא בשמאל ואף פעם לא בימין. אלינו לא מגיעים אנשים שאין להם קשר לשמאל, מגיעים אלו שרע להם, שלא טוב, שלא מסכימים עם החברה, עם הבורא, עם העולם, עם עצמם, ומתוך זה כבר מתחילים את העבודה. מלכתחילה הם כולם נמצאים בשמאל.
תלמיד: ואיזה שמאל או איזו בדיקה העשירייה צריכה לעשות?
העשירייה צריכה כל הזמן לחשוב על הבורא, איך היא מתאימה את עצמה אליו, וחצי שעה ביום לדבר על עצמה, עד כמה היא לא מסוגלת, לא מותאמת לזה.
תלמיד: מבין כל התנאים האלה שרב"ש דיבר פה, מה התנאי העיקרי כדי להגביה את עצמו מעל העיגול שלו?
שאלה טובה. להגביה את העיגול מעליו, ועל ידי זה הוא עולה. כי אני בודק את עצמי כלפי העיגול, שאני גרמתי לעיגול הזה לעלות.
תלמיד: תגדיר עיגול.
"להגדיר עיגול" זה נקרא להעריך את החברים יותר ממה שאני רואה, "עיניים להם ולא יראו". העיניים שלי לא רואות, אני צריך לראות אותם בצורה אמיתית. בצורה אמיתית הם ממש כמו באין סוף, בגמר תיקון, כך אני צריך ממש לקבל אותם, להשתחוות לפניהם.
תלמיד: ומה נשאר מהעיגול שלי, או מה נשאר ממני כשאני מתכלל בעיגול?
זה העיגול שלך, מה שאתה מתאר לעצמך. אז אתה צריך לתאר לעצמך שאתה נמצא בעיגול שהוא דבוק בבורא, הוא גבוה ואתה ממש מוכן אז להתכלל בו.
תלמיד: איפה הבורא בעיגול?
מחזיק אותו, בתוכו, לכן העיגול הזה קיים ולכן אתה מעריך אותו.
קריין: מתוך מאמרו של רב"ש, "עיקר הוא הסביבה".
""ובחרת בחיים". עיקר הוא הסביבה. האדם נמצא תמיד בסביבה, והוא נמשך אחריהם בהכרח. לכן אם האדם שקוע במחשבותיהם של אביי ורבא, בטח שהוא מושפע מהם בהכרח. ואם לרגע קט הוא שם מחשבתו בענין אחר באמצע הלימוד, דהיינו שחושב על איזה קשר של דברים גשמיים, תיכף הוא נמצא בסביבה גשמית בהכרח, היינו שמתחיל להשתוקק אחרי הרצונות שהסביבה מחייבת אותו. וכמו כן בענין אביי ורבא. אם מעריך אותם רק ללומדים מופלגים, הוא יכול להשתוקק רק ללמדנות. ואם הוא מעריך אותם בעלי השגה, הוא משתוקק להשגות."
(רב"ש ג', עיקר הוא הסביבה)
גם כאן הרב"ש נוגע לעניין איך אנחנו מתייחסים לתורה, או כדי ללמוד מה שכתוב או כדי על ידה לעלות לדרגות רוחניות.
קריין: 8, מתוך "מטרת החברה - ב'". אומר הרב"ש,
"צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."
(רב"ש א', מטרת החברה - ב')
זאת אומרת, לראות את עצמו הכי נמוך זה תנאי הכרחי להתכלל בעשירייה, וצריכים לעשות כל פעם את הבדיקה הזאת ולעשות מאמצים, ממש כך, להתכופף ולהתכופף יותר ויותר.
שאלה: השבוע ביררנו את הנקודה הזו ולא הבנתי אותה, וגם עכשיו לא הבנתי. יש שני סוגי עבודות, הראשונה היא להקטין את עצמו והשנייה היא לזקוף את החברים לכף זכות, כמו שרב"ש כותב עכשיו בקטע. אם אפשר להרחיב על שני אופני העבודה האלו?
אני לא יכול. יש אלף מאמרים על זה, מה אתה רוצה ממני שאעשה עכשיו? להעלות את החברה כחברה הכי גדולה, כי בה אתה מגיע לגמר התיקון, והיא נמצאת בגמר התיקון, רק אתה פוסל במומך, זה ברור, זה צד אחד. זה כלפי החברה. הצד השני, כלפי עצמו, זו עבודה אחרת, אתה צריך כל הזמן להקטין את עצמך כך שאין אף חבר שהוא במשהו פחות גבוה משלמות. אתה חייב לראות את כולם בשלמות ואז כשאתה מייצב את הנקודה האמיתית הזאת, האמיתית, אתה צריך לבדוק עד כמה אתה רואה אותם אחרת ואז לעבוד על זה, כדי להעלות את הנקודה שלך, את הביקורת שלך למצב הזה שאין יותר מהם, הם הכי גבוהים, הכי שלמים, ואני הכי נמוך, פחות מכולם.
תלמיד: בעבודה על השלמות שהיא מחוצה לי, לראות ולתאר את החברים כשלמים, זה ברור מה לעשות, אבל איך לגלות שאני הכי נמוך, הכי שפל מכל החברים?
לעומתם, ודאי. ואם לא, אז תשאל למה לא. כנראה שהבורא לא מאיר עליך, הבורא לא מאיר עליך אדוני, אם אתה מרגיש את עצמך יותר גבוה מהכי נמוך. אם הבורא היה מאיר עליך היית רואה אותם גבוהים ואת עצמך הכי נמוך.
תלמיד: יוצא שבמידה שהבורא מאיר עלי התוצאה היא שאני כבר מרגיש את עצמי נמוך, אבל להגדיל את החברים זה כאילו פעולה אקטיבית ממני, כביכול גם בלי שהבורא מאיר, אז זה שני סוגים שונים.
לא, זה בכל זאת על ידי זה, אתה לא יכול להחזיק בזה. כדי להחזיק את עצמך נמוך ואת החברים גבוה אתה צריך מאור המחזיר למוטב. זה לא פנטזיות, אתה רוצה לראות את האמת וזו האמת.
תלמיד: זה שאני רואה את עצמי נמוך, זה תוצאה מזה שהגדלתי את החברים או שזה שני סוגים שהם נפרדים שאני עובד עליהם?
שונים.
תלמיד: אז יש מצב בו אני עובד על גדלות החברים, ובלי קשר אני גם עובד על להקטין את עצמי, אבל האם על להקטין את עצמי אני עובד בצורה אקטיבית, כמה אני נמוך, כמה אני שפל לעומתם, מי אני, ככה?
אתה צריך לעבוד על זה, אני לא רוצה להסביר יותר, אחרת זה לא יקרה, אתה מבין שכל עוד אדם לא מרגיש שזה ככה זה לא יקרה. לא אסביר לך יותר.
תלמיד: על להנמיך אני מבין שאני לא מבין, אבל על להגביה את עצמם, את זה אני כן צריך לעשות בצורה אקטיבית, להתאמץ לראות את החברים עד כמה שהם גדולים ומחוברים.
זאת אומרת, אם אתה לא מרגיש שהם כאלו גדולים יש לך בעיה, אתה צריך ממש להיכנס לחרדה, למה אני שוב נמצא באגו שלי שמצייר לי את העולם עקום.
שאלה: מקודם אמרת שהעשירייה צריכה לדבר לפחות חצי שעה ביום על קו שמאל ואנחנו יודעים שצריך להיות רק בקו ימין וקו שמאל הבורא מסדר. אתה יכול להרחיב?
אני לא ממליץ לעשות את זה בעשירייה כולה אלא באדם אחד, כמו שהרב"ש כותב. בעשירייה כולה זה מאוד מסוכן כי אתם יכולים להשפיע זה על זה "מרה שחורה" ואז מי יודע מתי אתם תצאו מזה. זה טוב אם אתם יכולים לשלוט ברגשות, במצבים, בכוחות, אבל אם אתם לא יודעים עדיין לשלוט בזה, זו בעיה, זאתם תכנסו לביקורת ולא תצאו מזה. ופתאום תסחבו את עצמכם, מי יודע לאן.
תלמיד: זאת אומרת שרק אם אדם אחד אני יכול לעבוד בקו שמאל?
לא עם אדם אחד, עם עצמך.
תלמיד: רק עם עצמי.
כן רק קצת, רק בתנאי שאתה עשרים ושלוש וחצי שעות ביממה נמצא בהתלהבות, בהודיה, ככה, אז חצי שעה אחרי זה אתה מחויב להיות בביקורת. אבל אם אין לך עשרים ושלוש וחצי שעות בהתפוצצות מהשלמות וגדלות הבורא וכן הלאה, אסור לך לעשות ביקורת. כי חובה לעשות ביקורת כמו שחובה להיות קודם כל בעשרים ושלוש וחצי שעות בהודיה.
שאלה: יש לי קצת אי הבנה בשני דברים שמתנגדים פה לפי המושגים. מצד אחד אנחנו דיברנו קודם על זה שאדם צריך להגביה את העיגול שלו בטח הכוונה לעשירייה, לחברים.
נכון.
תלמיד: ומצד שני הנושא של השיעור זה איך להגביה את עצמו מעל העיגול שלו, מה הכוונה?
שאדם לא יכול לעלות אלא על ידי העיגול שלו, ורב" ש כותב, "אי אפשר להגביה את עצמו ממעל לעיגול שלו". זאת אומרת, כל פעם אני יכול להשתמש בחברה שלי שבה אני נמצא, כדי להעלות את עצמי. איך אני יכול להעלות את עצמי? אני מעלה את עצמי למעלה מהעיגול הנוכחי שלי, אבל איך אני מעלה את זה? על ידי זה שאני מעלה את העיגול הזה יותר למעלה ממה שהוא היה בעיניי.
זה כמו אמצעי כזה, אני מעלה את עצמי על ידי החברה ומתעלה איתה, [ושוב] אני מעלה את עצמי על ידי החברה ומתעלה עימה.
שאלה: איך אדם מגיע לעדינות הנפש?
עדינות הנפש נותנים מלמעלה על ידי זה שאדם נכלל עם החברים ורוצה לקבל תכונות שלהם ומבקש מהבורא להיות כמוהם כי הוא מקנא בהם, בכמה שהם נראים לו רגישים נמשכים למטרה ואז הוא מבקש מהבורא שייתן לו גם כאלה תכונות, על ידי זה הוא נעשה עדין ומתקדם.
שאלה: יוצא שכל העבודה הרוחנית היא להימצא במתח בין הדעת לבין האמונה שמעל הדעת, וכתוצאה מזה אנחנו מושכים את האור?
כן ודאי.
שאלה: כשדואגים לחברים ועושים את זה כל יום, עושים מאמצים, דורשים, מבקשים מהחברים לבוא לשיעורים, לשיעורי הבוקר, דורשים ממי שיש להם תפקיד לקיים למלא אותם, זה נקרא קו שמאל או קו ימין?
זה לא שמאל ולא ימין, מה שאנחנו עושים כדי לאסוף את החברים במקום זה ההכנה לעבודה רוחנית שלנו, בלי זה אין עבודה רוחנית, לזה אנחנו פשוט צריכים לדאוג כדי שיהיה כלי שממנו אנחנו כבר מתחילים לעבוד. ימין ושמאל זה אחר כך, כשאנחנו בצורה, בהכרה שלנו או מעלים את ההערכה או [שנמצאים] בביקורת. בינתיים זה לא פשוט עבודה בשני קווים.
שאלה: האם להחזיק יחס כזה ולהראות אותו כלפי חוץ כל הזמן שבפנים אני הקטן שבכולם וכלפי חוץ אני הגדול שבכולם?
אני לא יכול להגיד בדיוק, זה כל כך משתנה שאני לא יכול להגיד איך בדיוק להתנהג. אתה צריך לראות את זה בקובצה, עד כמה שאתה מתאים את עצמך בקבוצה. מצד אחד אתה צריך כל הזמן להיות כזה שאתה מתבטל, מצד שני אתה רוצה בכל זאת למשוך אותם ולעלות אותם יותר ויותר, אז אי אפשר, כמה שלא נדבר על זה אנחנו לא נוכל לתת לזה איזה משפט שהוא יכלול את כל היחסים.
שאלה: איך לתקן את החסרונות שאני רואה ומייחס לעצמי ושעלי לתקן?
רק דרך הקבוצה והבורא. עם לתקן אין לנו שום בעיה, זה כמו ברפואה בדרך כלל העיקר זה הבעיה לדעת מה המחלה, ברפואה יש לנו עוד בעיה איפה התרופה, אם יש או לא ומה, אבל כאן הגילוי המכה, הסיבה היא בעצמה כבר התרופה. כתוב על זה שבמקום שבו הבורא מכה, הוא מרפא שם כל מיני כאלה דברים. ואין לנו בעיה איך להתרפאות מהיצר הרע. אם אנחנו מגלים שזה יצר הרע זה כבר כמעט כל הריפוי, כי מטבע האדם הוא לא יוכל להחזיק ברע.
קריין: קטע תשיעי.
"אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח."
(רב"ש א', אהבת חברים - ב')
(סוף השיעור)
"וחי בהם ולא שימות בהם" (סנהדרין ע"ד, ע"א(.↩