שיעור בוקר 04.03.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1401,

מאמר 44, "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה"

קריין: ספר כתבי רב"ש כרך ב' עמוד 1401 "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה".

מהיום אנחנו מתחילים ללמוד את החומר השייך לחג הפסח, כניסה למצרים, שיעבוד מצרים, יציאה ובריחה ממצרים. כל התקופה הזאת עד חג השבועות, הכנה לשבועות לקבלת התורה, לקראת מה אנחנו לומדים את זה, ואחר כך כבר עם קבלת התורה, תיקון הנשמה ומגיעים לגמר התיקון.

קריין: כתבי רב"ש כרך ב' עמוד 1401 "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה".

מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה

"הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".

ויש להבין זה, שמכאן משמע, שהסיבה, שה' נתן ירושת הארץ לעם ישראל, היא מטעם כמו שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". זאת אומרת, אם הסיבה של "רשעת הגוים" לא היתה, אז לא היה ענין לתת ירושת הארץ. ועוד יש להבין, מהי הסיבה השניה. אומר, מטעם "אשר שנשבע ה' לאבותיך". ולולי השבועה, אין ה' צריך לתת את הארץ לעם ישראל.

זה קשה להבין, הלא חז"ל אמרו "לא נברא העולם אלא בשביל ישראל". משמע, שכל הדברים טובים שישנם בעולם הם בשביל ישראל. ומכאן משמע, שבגלל סיבות אחרות נותנים לעם ישראל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. שהכתוב נותן ב' סיבות:

א. מטעם רשעת הגוים.

ב. מטעם השבועה, שנשבע לאבותיך.

אבל הכתוב בא לנו לומר, שבל נטעה, שהסיבה שנותן לנו ירושת הארץ, היא מטעם "צדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם", אלא מטעם ב' סיבות הנ"ל.

אאמו"ר זצ"ל שאל על מה שכתוב (לך לך, שישי) "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה, שה' השיב על מה שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנה", שה' אמר לו "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחר כן יצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שהתשובה היתה על השאלה "במה אדע". היינו, שאברהם אומר, שהוא רוצה בטוחות על הירושה. אז הקב"ה נתן לו תשובה, שע"י התשובה זו הוא כבר יהיה בטוח על ירושת הארץ. אם כן יש להבין את התשובה, שבה כבר יש הבטחה על הירושה.

ואמר, שהפירוש הוא, שבזמן שה' אמר לו "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", אז אברהם ראה את גדלה וחשיבותה של הארץ הזאת. כי ענין ירושת הארץ, הכוונה על בחינת מלכות, שהיא מקבלת את כל האורות מלמעלה ומשפעת להנשמות. כי מלכות נקראת "כנסת ישראל".

ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה."

רואים שזה חוזר כמו הסיפור עם אחשוורוש, קודם צריך להגדיל את המן ואחר כך למסור את זה למרדכי. "וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם צורך לזה. כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר. נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.

והתשובה היתה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך". כלומר, שהם יהיו בגלות אצל המצרים, שזה נקרא "ארץ לא להם". שפירושו, שעם ישראל, שהם רוצים לעבוד לשם שמים, והמצרים יהיו שולטים עליהם. וכל פעם עם ישראל ירצו לצאת מהגלות, כמו שכתוב (שמות, שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". שבאופן כללי נקראים "אומות העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת. לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' אומות.

וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם "ישר-אל", שהם ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.

לכן, כיון שהמצרים היו שולטים עליהם, היו מוכרחים לעשות כל עבודתם לטובת המצרים ולא לתועלת ה'. וזה שאומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". פירושו, שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת ה', והמצריים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו". כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. וזה שאומר "ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה".

ואז, כשהם רואים שלא יכולים מכוחות עצמם לצאת מהגלות, לכן מבקשים מה', כמו שכתוב "ותעל שוועתם אל אלקים", שפירושו, שה' עזר להם לצאת מגלות מצרים. וזה כמו שאומר הזה"ק על מה שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ושאל, במה, והשיב "בנשמתא קדישא".

נמצא, שדוקא בזמן שהם מונחים תחת שליטת הרע, אז רואים בכל פעם יותר את שליטת הרע, ואז האדם בא לידי הרגשת ב' דברים:

א. שהרצון לקבל, שהוא שליטת המצריים, הוא כל כך רע שמרחיק אותו מה'. כלומר, שטרם שהתחיל בעבודה דעל מנת להשפיע, עוד לא היה יודע כמה רעות גורם לו הרצון לקבל. וזה מטעם הידוע, שלא מראים לאדם את תוקף הרע בפעם אחת. אלא מעט מעט מראים לו, כי אחרת הוא תיכף יברח מן העבודה, שהוא יגיד, שזה לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש דברי הרמב"ם, שאומר, ש"ענין לשמה לא מגלין לאדם בתחילת עבודה, אלא עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש "מגלים להם רז זה מעט מעט". שיש להבין, איך זה אפשר להיות ענין "מעט מעט". הלא כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לשמה, כבר אצלו הכל מגולה, ומה יש עוד לגלות.

אלא שיש לפרש, שענין מה שאומר "מגלים להם", מי הוא המגלה להם רז זה של ענין של לשמה. וגם יש להבין מה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". מי יודע שכבר זכה לבחינת "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".

אלא זה יכולים להבין, כמו שאמר הזה"ק פשט על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומשיב, הקב"ה. ויש להבין מה שאומר "שהקב"ה הודע לו אשר חטא". באיזה אופן הודע לו. ויש לפרש זה על דרך שכתוב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאתו עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור נבין, איך שהקב"ה מודיע לו "אשר חטא". שיש לפרש, זה שהאדם לומד אפילו שלא לשמה, המאור שבה מודיע לו, שהרצון לקבל הוא הגורם לכל הרע, שהוא המפריע, שתהיה יכולת להאדם לקבל טוב ועונג הזה, מה שיש ברצונו יתברך לתת להנבראים. והמאור שבתורה, זה נקרא שהקב"ה מודיע להאדם אשר חטא.

ובזה גם כן יש לפרש, מדוע אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל להרגיל את האדם בעבודה דשלא לשמה ולא בלשמה. וזהו מטעם, שענין לשמה מגלים להאדם ע"י שמקבל מאור התורה. נמצא, ממילא, שאם הוא לא עוסק בתורה אפילו שלא לשמה, מאיפה הוא יקח מאור התורה. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה.

ובזה נבין מה ששאלנו, מי יודע אם כבר זכו לחכמה יתירה, שכבר מותר לגלות להם את הענין של לשמה. התשובה היא, המאור שבתורה יודע כמה הם מתפעלים ממאור התורה, בשיעור זה יש יכולת לגלות להם את הענין של לשמה.

ובזה נבין מה שאומר הרמב"ם "שמגלים להם מעט מעט", שהפירוש הוא, היות שענין "לשם שמים" פירושו "לא לתועלת עצמו", והאדם צריך להרגיש מהו שלא לצורך עצמו. וזה מגלה לו המאור התורה. לכן כל פעם המאור מגלה לו את ערך הרע שיש ברצון לקבל, כי ע"י המאור שהאדם מקבל מהתורה, הוא רואה כל פעם קצת רע שיש בהרצון לקבל. וזה שאומר "מגלים לו מעט מעט".

וענין רע מתפרש בב' אופנים:

א. מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת עצמו.

ב. כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע.

וב' אלה האדם מקבל מהמאור שבתורה מעט מעט. וזה שאומר "מגלים להם מעט מעט רז זה". היינו, שע"י המאור, שמקבל מבחינת התורה דשלא לשמה, הוא בא לידי גילוי של ב' דברים כנ"ל. היינו, שיעור הרע הנמצא בהרצון לקבל, שיעור התנגדות הגוף כל פעם במידה מרובה, שהאדם רואה בכוחו להתגבר. וזה שאומר "מעט מעט". זאת אומרת, שכל פעם המאור מגלה לו, שזה נקרא, שאי אפשר לגלות לו בפעם אחת, כנ"ל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע"י רשעת הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ"ל, כמו שהבטיח ה' לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת ע' אומות כנ"ל, אז מורגש להם חסרון. והם יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם.

ואז יהיה, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". אז ה' יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא", וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם.

וזה שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". כלומר, שדוקא ע"י רשעת הגוים יש יכולת שה' יכול להורישם את ארץ ישראל כנ"ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה, הוא המפריע להגיע להתקרבות ה'. כי רק זה חסר לנו. כי ענין "קירוב וריחוק" ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.

לכן הרגשת הרע, הנקראת "רשעת הגוים", גורמת צורך להתפטר מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע"י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת הארץ.

וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם "אשר נשבע ה' לאבותיך". שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז"ל אמרו על מה שכתוב "בראשית. אין ראשית אלא ישראל". נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות.

אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ, מטעם כמו שאומר "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך", זאת הסיבה שבני ישראל ירשו את הארץ. ידוע ש"הארץ" נקראת בחינת מלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", מטעם שהיא כונסת בתוכה כל מה שיש בז"א, הנקרא, "ישראל", שזה נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שע"י היחוד הזה מושפע שפע להנשמות.

כל זה בא מתחילת מחשבת הבריאה, כדרשת חז"ל "אין ראשית אלא ישראל". זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, הכוונה על בני ישראל. רק באיזה אופן הם יקבלו את הטוב ועונג. על זה בא הכתוב להודיענו, שהסיבה העיקרית, שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים", כנ"ל. וכמו כן "ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך". שענין "ירושת הארץ" הוא כמו שהודיע לאברהם, בזמן שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנו", שהתשובה של הקב"ה היתה, שבני ישראל יהיו בגלות, שהכוונה היא "ברשעת הגוים", כנ"ל."

שאלה: במשפט האחרון הוא אומר, שמטרת הבריאה היא רצונו להטיב לנבראיו, הכוונה על בני ישראל, אני חשבתי תמיד שזה הפוך, שמטרת הבריאה היא כלפי כל העולם ובני ישראל הם רק המעבר.

כן, אבל המבצעים הם בני ישראל ולכן מדובר עליהם, בינתיים עכשיו זה כך. המטרה הסופית היא, שכולם יגיעו לדרגת ישראל, ישר א-ל, ולכן זה כתוב לא על אלו שמבצעים, אלא על אלו שכל האנושות, כל הרצונות יגיעו לכוונה הנכונה, ירכשו את הכוונה הנכונה.

שאלה: כתוב, "שהסיבה העיקרית, שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים"," אפשר לפרש?

עד כמה שהרצון לקבל גדול יותר, האדם רואה עד כמה הוא חייב להפוך אותו, להפטר ממנו, היינו להפטר מהכוונה על מנת לקבל, לא מהרצון עצמו. כך זה עובד. כמו שלמדנו עכשיו בחג בפורים, בלי שמגדילים את המן אי אפשר לראות שצריכים את מרדכי, כי אין את מי לתקן.

שאלה: כתוב "מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי להשפיע נחת רוח ליוצרו." נשמע שזה כאילו תלוי באדם.

כן, תלוי ביגיעה שלו, ודאי.

שאלה: מה זאת אומרת, "ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו," מה קורה בנקודה הזו, הרי זה לא תלוי בו?

מה זאת אומרת לא תלוי בו? ודאי שזה תלוי ביגיעת האדם. אני כל הזמן מכוון את עצמי לאין עוד מלבדו, שהוא הסיבה לכל מה שקורה לי. ואני רואה ביני לבין הבורא את העולם המדומה הזה, שמביא לי כל מיני צרות. ואני צריך לתאר את העולם הזה כהעתקה מהפנימיות שלי.

למדנו בתפיסת המציאות שמה שיש בי אני רואה זאת מחוצה לי. אם אני מזהה את הצורה שלך מחוצה לי, סימן שאתה נמצא בתוכי, סוג רצון מסוים עם תכונות, עם כול מה שיש, ואני רואה את זה מולי.

במידה שאני מתקן את היחס החיצון שלי אליך, אני כביכול חוזר ל''אותך הפנימי'', אתה כאילו נכלל בי, אני מפסיק לראות אותך מחוצה לי. כמו שיש תהליך, אנחנו נמצאים בהריון ואחר כך לידה ואחר כך לאט לאט גדלות, אז זו הצורה ההפוכה, חוזרים למקור, פנימה, לומדים את פנימיות התורה ונכנסים פנימה.

כל תפיסת המציאות שאני רואה בחוץ, אני צריך להשתדל לראות איפה התכונות הפנימיות האלה בתוכי. אם אני רואה כל מיני תופעות בעולם, טובות, רעות, לא חשוב, רצוי שאני אאתר את זה בפנים, בתוכי. ואני אשתדל לתקן את היחס שלי אליהן, לתקן את הרצון שלי במילים אחרות, בעל מנת להשפיע.

אם הרצון שלי יהיה בעל מנת להשפיע ואני אזדהה בו עם הבורא, אז יהיה אני והבורא כאחד, זה נקרא "דבקות". לכן רצוי לראות את המציאות החיצונה, שהיא חיצונה מתוך הליקויים שבנו, מתוך הקלקולים שבנו, אבל באמת היא צריכה להיות המציאות הפנימית. לכן אנחנו לומדים את פנימיות התורה, לומדים שהכול נמצא בתוכונו ובתוך האדם צריך להיות התיקון. וכשאנחנו אומרים ש"אין עוד מלבדו" וצריכים להדבק בו, זה בדיוק לכיוון הזה.

שוב, כאן העיקר כמו בפורים, צריך להבין שהגברת הרצון לקבל בעל מנת לקבל זה הכרחי, כי בלי זה אני לא אזהה שיש לי רע, שיש לי מה לתקן. עד כמה שאני ראוי לתיקונים, אני רואה שיש לפני מישהו או משהו שעושה משהו נגדי.

איך אני מתקן את הנגדי הזה? אני אומר ש"אין עוד מלבדו", זה בא מהבורא ואני צריך לתקן את התכונה הזאת בי, לייחד את זה עם הבורא. ואז התופעה החיצונה הזאת נעלמת, היא מראה לי את המן שבי, היא מראה לי שיש בי משהו שאני לא מתוקן, זו ההכנה להכרת הרע.

תלמיד: מהי הנקודה ל''ייחד את זה לבורא''? אם אני מגלה משהו שהוא חיצוני, אני יודע שהוא בפנים, אני מייחד אותו אל הבורא?

כן בזה שאתה עובד על ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא או שאין עוד מלבדו, אותו דבר.

שאלה: למה דווקא שבע אומות העולם נקראים גויים במקום שנקרא "ארץ ישראל" ודווקא במקום הזה צריכים להיות ישראל ולגרש אותם. כלפי מה הם נקראים גויים?

תרגום של ''גוי'' זה ''עם'', אין חוץ מזה. יש עם שזה רצון, ויש רצון שהוא בלעל מנת לקבל ממש, שזו קליפה, ויש רצון שהוא מכוון לבורא שנקרא ישר א-ל. אנחנו מדברים על רצונות. אז הרצונות שבתוך האדם מתחלקים לא רק לשבע אומות, אלא גם לשבעים אומות העולם.

תלמיד: למה דווקא בארץ ישראל ולא במצרים למשל?

מצרים זה נקרא "רצון לקבל על מנת לקבל".

תלמיד: אז למה הם לא קיבלו את זה בירושה למשל, שם היו גויים, שם היו נגד הבורא?

אתה לוקח ממצרים את כל הרצונות ומעביר אותם לדרגת ארץ ישראל דרך ארבעים שנות המידבר, דרך התיקון של בינה. מהמלכות אתה מעלה אותם לבינה ומבינה אתה מעלה אותם לכתר, זה נקרא שאתה יוצא ממצרים לסיני ומסיני לארץ ישראל.

שאלה: למה לא הודו או רצונות אחרים?

אני לא יודע איזה רצון בדיוק זה הודו בתוך האדם, הודו, סין אני לא יודע. ודאי שכל מה שקיים בכל המציאות, אתה יכול להגיד לי, איזה שם של כוכב רחוק, איזה רצון זה בי? לך תחפש, מאיפה אני יודע? עוד לא השגתי. אבל כן, ודאי שהוא קיים בחוץ, בצורה המדומה מתוך שזה בפנים, כי אני רואה את הפנימיות שלי. לכן אם אתה אומר מצרים, אני אומר לך שמצרים זה רצון לקבל על מנת לקבל ופרעה זה הסמל שלו. אבל יש קליפה יותר גרועה שזה עמלק שהוא ממש כמו המן, הם מאותה "משפוחה".

שאלה: למה אומות העולם נקראים גויים, כי עדיין לא היתה שם קדושה?

גויים זה נקרא רצונות לקבל לפני התיקון. ורצון לקבל שהולך להיתקן ומתוקן נקרא "גוי קדוש". "קדוש" זה נקרא כשלמלכות מצטרפת תכונת הבינה, כוונה על מנת להשפיע. אתה חייב לחשוב על זה הרבה, זה חייב להיקלט בך כבר בצורה שהתמונה הזאת כבר חייבת להיות כתמונה פנימית שלך, שדרכה אתה מסתכל על העולם.

מה הסברתי לפני ששאלת? כשאני מסתכל על העולם מה אני רואה? אני רוצה בעצם לזהות את הדברים האלה בפנים, את מה שאני רואה בחוץ. אני צריך לזהות אותם בפנים, את הפנימיות אני צריך לתקן ואז החיצוניות תהיה מתוקנת, אנחנו אף פעם לא יכולים לתקן את החיצוניות.

אפילו תדבר עם אנשים ברחוב, הם יגידו לך, אתה רוצה לתקן את העולם" אתה כזה נאיבי? מה זה, איך יכול להיות, אי אפשר לתקן שום דבר, והם צודקים. מה ההשגחה העליונה אומרת לנו? היא מביאה אותנו למצב שנרים ידיים ונגיד כן, אי אפשר לתקן שום דבר. אז מה עושים? אז אומרים, יש שיטה לתיקון, כל מה שאתה רואה מבחוץ זה רע, זה המן שגדל, פרעה שגדל ובמקום טוב נעשה רע. למה? כדי שאתה תתקן אותו, אבל תבין שהתיקון הוא בפנים. ואז, בהתאם לזה, אתה תראה עולם שכולו טוב.

רק לאט לאט, ככה בסבלנות, בגישה קלה כזאת, תתחיל לחשוב על זה, ולקבל. קודם כל תחשוב על זה בלי שאלות, בלי להקשות. לחשוב, לחשוב. תקבל את הצורה הזאת, את התמונה הזאת, הגישה הזאת. ואחר כך, כשזה בדיוק ייקלט, אז תתחיל לברר בכל מיני אופני הקליטה שלך.

שאלה: אני מבין שארץ זה רצון. אם אנחנו מדברים על עם ישראל שזה לא עם, שזה רק מעבר לעמים אחרים.

עם ישראל זה חלק מהרצון שכבר מכוון על מנת להשפיע. עם זה בכל זאת רצון, ועל מנת להשפיע. לכן נקרא "ישר א-ל". אם הוא מכוון לתוכו, לעצמו, לטובת עצמו, הוא נקרא "גוי", או "עם", או "אומות העולם".

תלמיד: עם ישראל זה כמו כוונה על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: אז בשביל מה הם צריכים את הארץ? למה שלא יהיו מפוזרים בין כל העמים ויעבירו להם את המאור? בשביל מה הם צריכים לשבת במקום משלהם?

ארץ זה רצון..

תלמיד: אבל יש גם ענפים.

איזה ענפים? בעולם שלנו? יש העתקה. כתוב שבסוף התיקונים ארץ ישראל מתפשטת על כל העולם, מהנילוס ועד הפרת, בכל העולם. יש לך גלובוס, וארץ ישראל מתפשטת ככה על כל הגלובוס הזה, מכסה את הכול. כך כתוב.

תלמיד: זאת אומרת שמדינת היהודים היא זמנית, בינתיים.

אתה יכול לפרש את זה איך שאתה רוצה, אני אומר לך מה כתוב בתורה. אתה תתאר לך לפי "כל הפוסל במומו פוסל". מדובר על הבחנות רוחניות, פנימיות, שבתוכנו בלבד.

שאלה: מבחינת גישה, כל הזמן כשהוא מדבר פה על רע, הכוונה לפגמים שרואה מחוצה לו? הרגשת הרע, הכרת הרע.

הכול בתוכו. חכמת הקבלה לא מדברת על כלום חוץ מפנימיות האדם. מקובלים לא רואים מחוצה, לא רואים.

תלמיד: אז למה הגישה של תפיסת המציאות היא שכול מה שיש אלו פגמים מחוצה לך שאתה צריך לתקן?

הם מסבירים לך שכל מה שאתה רואה מחוצה לך, אתה רואה את ההעתקה שלך מבפנים, את הפנימיות שלך.

תלמיד: אז רע זה הפגמים שיש בתוכי? כשקוראים "רע" הכוונה היא לפגמים בתוכי?

כן. ויש גם שאלה, כי אתה יכול להגיד, "זה פגם, אז זה רע. זה לא פגם, זה טוב". זה שאתה פוסל במומים שלך, זה לא אומר שזה טוב.

תלמיד: אז ביחס למה הרע?

כלפי כמה שאתה נמצא, כלפי הדרגה שלך.

תלמיד: כן, אבל ביחס למה? כלפי הדרגה שלי ביחס למה? ביחס למה אני מודד האם זה רע או לא?

כלפי כמה שאתה מקולקל או מתוקן.

תלמיד: ביחס למה?

כלפי עצמך. אין לך יחס אבסולוטי, אין. מאיפה יש לך? אין לך לא קליפה ולא קדושה. יש לך את מה שאתה ובמה שאתה יש לך קצת הבדל בין שחור לאפור. זה מה שאתה רואה.

תלמיד: עוד פעם. ביחס הזה שכמה אני מקבל לעצמי, ביחס לכמה אני מתבטל? צריך משהו שאתה יודע האם אתה רע או לא.

לא, אתה לא יודע. אתה יודע יחסית. לכן כתוב, "כל הפוסל במומו פוסל", אין לך. אני מבין שאתה עוסק במכונות, אז במכניקה שלך אתה מודד. יש לך איזה בסיס שכלפיו אתה מתחיל למדוד את כל הדברים האלה, הם חייבים להיות לפי איזה סטנדרט, לפי איזה בסיס. כאן אין לך, אין. לאט לאט אתה מתחיל לגלות את זה בין טוב ורע, וכל פעם זה משתנה. כמו שאומר רבי זושא, "כל יום יש לי בורא חדש".

תלמיד: אז ה"וייאנחו" שמגיעים אליו, הוא צריך להיות כלפי משהו? סתם אתה מגיע לתפילה? אני יכול סתם להתפלל ובסוף זה בכלל הולך לאיזה מקום אחר.

כן, ודאי שאתה סתם מתפלל. אחר כך תצחק מהתפילות שלך, מהבכי שלך, מכל הדברים. כן, ככה זה, יחסית כל פעם. כמו עם תינוקות, עם ילדים, עם נערים, הכול לפי הדרגה שלו.

תלמיד: אז אתה אף פעם לא יודע אם אתה הולך נכון לפי ההכוונה?

אתה אף פעם לא יודע, לא, אף פעם. תמיד אתה צריך ללכת רק למעלה מהרצון לקבל הנוכחי שלך, זו כל המדידה.

.תלמיד: ולאן הולכים?

לאן הולכים? לאהבת הזולת. אם תרצה יש לך מדידות מדויקות, כנגד הרצון לקבל הנוכחי שלך.

"ובהאמור יוצא, שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, החסרונות והיסורים שהאדם מרגיש, הם נותנים להאדם צורך למצוא עצות, כדי למלאות את חסרונותיו. מה שאין כן, אם לא מרגיש בעצמו חסרון, כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי, מטעם שהוא לא מחפש עצות לזה, ובלי אתערותא דלתתא, היינו בלי שהאדם מבקש מה' עם כל הלב, אין מקום לעניית התפלה, היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב.

וזהו כמו שכתוב במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ג) וזה לשונו "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשי ידיך, יכול אפילו יושב בטל". תלמוד לומר "בכל מעשי ידיך", אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו, אינו מתברך".

הרי אנו רואים, שבלי אתערותא דלתתא, היינו בלי מעשה מצד התחתון, אין הברכה יכולה לבוא. ונשאלת השאלה, למה. והתשובה היא, זה שהאדם מתחיל לעשות, מהעבודה זו האדם מקבל את החסרון להדבר, כלומר שיש הבדל בהצורך שבדבר. זאת אומרת, שיש להבין, עד כמה שנחוץ להאדם את מה שהוא רוצה להשיג. כי העבודה והעצות, שהאדם משקיע בכדי להשיג את מבוקשו, זה מרחיב את החסרון להדבר. וממילא, כשהוא ישיג את הדבר, הוא יכול להנות מהדבר.

לכן כשמדברים בעבודה, הגם שיש לאדם צורך להתעלות בעבודה, אבל הצורך הזה עוד לא פועל באדם, שתהיה לו נחיצות להדבר. וממילא כשיתנו לו משהו מלמעלה, והוא עוד לא יודע להחשיב את מה שיתנו לו, זה ילך לאיבוד לתוך הס"א. וכל זה הוא מטעם, שהאדם אינו חכם כל כך, שידע איך להעריך משהו ברוחניות.

וזה על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה ד') "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". היינו, זה שהאדם אינו יודע להעריך, אם נותנים לו קצת התקרבות מלמעלה, לכן תיכף זה מסתלק ממנו, והוא מקבל ירידה. וזהו מטעם שאינו יודע לשמור את ההתקרבות.

כי מדרך העולם הוא, שאם נותנים למי שהוא להכנס קצת לחצר המלך, אז הוא דואג ומחפש עצות, איך להכנס לבית המלך, ולא מסתפק בזה שהוא נמצא בחצר המלך. לכן כשמקרבים קצת את האדם, אז האדם שבע רצון מזה שקירבו אותו, ואין הוא דואג לחפש עצות, איך הולכים קדימה, לכן זורקים את האדם לחוץ. ואז, כשהאדם מקבל ירידה, שזה נקרא "תאונת דרכים", כלומר שקבל תאונה בדרך שהיה הולך להתקרב לה'.

היינו שרכב אחר נכנס לתוך רכב שלו, כלומר שהרכב של עולם הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע. ואז, כל החיים שהיה לו מצד הרצון להשפיע, נסתלק ממנו, ונשאר בלי הכרה. היינו, שעכשיו הוא מרגיש, שכבר אין לו חיים רוחניים. אלא עד שמתאושש לאט לאט, ומתחיל להרגיש, שכל החיים ממה שהוא חי עכשיו, הוא רק מהרצון לקבל לעצמו. ואז שוב מתחיל לחשוב ולחפש עצות, איך שוב לכנס להעבודה דלהשפיע.

נמצא, שבכדי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו צורך לעלות במעלות עבודה דלהשפיע, נותנים לו מלמעלה את הירידה, כדי שיהיה לו צורך להתקדם כנ"ל, כי בלי צורך אמיתי אין האדם מסוגל לקבל, מה שהוא צריך להשיג. ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד לו מה שנותנים, היינו את העליה שקבל.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, רביעי) "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.

ואח"כ צריך לזכור, שעכשיו, כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שמרגיש קצת שהוא מקורב לקדושה, אז צריך לזכור, שהוא צריך לילך קדימה. לכן הוא צריך עכשיו לזכור, כמו שהיה מקודם עבד, זאת אומרת, שהיה במצב של ירידה. לכן הוא צריך עכשיו גם כן למצוא אצלו מקום חסרון, כדי שיהיה לו צורך ללכת קדימה, אחרת מוכרחים לו מלמעלה ירידה, כי בלי צורך אין האדם יכול להתקדם, והוא מוכרח להישאר במצב שבו הוא נמצא. לכן כדי שלא יהא צורך לתת לו ירידה, לכן בזמן עליה הוא צריך למצוא אצלו מקום חסרון. וזה שכתוב "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם".

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתחיל את העבודה בבחינת הכלל, היינו מבחינת המעשה, ולכוון, שזה יהיה לשם שמים. שפירושו, שהאדם מקיים תו"מ מטעם שה' נתן לנו תורת חיים. שע"י זה שאנו שומרים, מה שה' צוה לנו, אנו נקבל שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן בעל מלאכתיך, שישלם לך שכר פעולתיך". וע"י זה יהיה לנו טוב בעולם הזה וטוב בעולם הבא.

וזה שאנו צריכים להאמין, שאפילו אם באים לו דעות ומחשבות, שלא נותנים לו להאמין, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו כח להאמין. ויש אח"כ מדרגה יותר גבוהה, שהיא "שלא על מנת לקבל שכר", אלא הוא זוכה להרגיש, שקיום תו"מ הוא אצלו בבחינת שהוא משמש מלך גדול. ומזה באים לירושת הארץ."

איזה מאמרים כתב המורה שלי.

שאלה: איך אנחנו יכולים עכשיו להפעיל התעוררות מלמטה?

בעיקר זה יחד. שכל אחד מעורר את השני. אדם לבד לא מסוגל יותר מרגע להיות באיזו התעלות, התפעלות. לא מסוגל.

שאלה: מה יעזור לי לשכנע את עצמי, שכל מה שמחוצה לי זה בפנים אפילו שזה נשמע לי כמו פילוסופיה?

זו לא פילוסופיה. זה אתה הפילוסוף אם אתה חושב שמה שבחוץ זה בחוץ. כאן מספרים לך על פעולות ממשיות, שעל ידן אתה יכול לשנות את עצמך וכך לשנות את העולם שבו אתה נמצא. כי העולם הוא העתקה ממך.

זו לא פילוסופיה, זה ההיפך. אתה פילוסוף אם אתה לא מקבל את זה. ומה יש לך מכל העבודה שלך שאתה רוצה לשנות את העולם? "מתקני עולם" כך נקראת הקללה הזאת בחכמת הקבלה. מתקני עולם, שבמקום לתקן את עצמם הם מתקנים מה שמחוצה להם. חושבים שבאמת יש להם את זה. כמו ילדים שחושבים שבמה שהם משחקים זו האמת, שהבובה מסמרטוטים זו האמת ולא התינוק האמיתי.

שאלה: כתוב להתחיל מ"לא לשמה". איך להבחין אם התחלתי בזה או לא?

זה בדיוק כמו שאני עכשיו אומר. אם אתה נמצא באין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, לזה אתה מכוון, זאת אומרת מכוון לאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, ואתה רואה אז את כל המציאות שהיא חייבת להיות כמקשרת אותך עם הבורא ואתה משייך הכול לבורא, ולשייך לבורא או לשייך לנשמה שלך, לעצמך, זה אותו הדבר. כי בסופו של דבר אתם צריכים להיות ישראל, היינו אדם, ואורייתא, שזה כל מה שמקשר, וקב"ה חד הוא.

שאלה: רב"ש כותב שבלי רשעת הגויים אי אפשר לרשת את הארץ. רשעת הגויים זו עבודה על הכלי?

רשעת הגויים זו לא עבודה, זה מצב שאליו מגיעים. כשמרגישים שהרצון לקבל הוא הרע ומפריע לי להגיע למטרת הבריאה, אז אני אומר "רשעת הגויים". זאת אומרת "גוי" זה נקרא רצון לקבל על מנת לקבל, ו"רשעת" שאני קובע שהוא רע. פשוט תרגום.

שאלה: איך שומרים על התקרבות לקדושה הזו, לבורא?

כל הזמן חושבים על אין עוד מלבדו.

שאלה: מהו התהליך הזה לייחד תופעה שמחוצה לי עם הבורא, ואז היא הופכת להיות פנימית ונעלמת?

כל המציאות היא מציאות אחת. אנחנו צריכים לאחד הכול יחד. "ישראל, אורייתא, קב"ה" זו הנוסחה שאנחנו צריכים לאחד יחד את כל הנתונים שבה, ואז אנחנו מקבלים אמת, את המציאות האמיתית.

תלמיד: איך אדם עושה את זה?

אני הסברתי ואתם תנסו. אפשר? כן. אם אי אפשר? אז בעוד חצי שנה, שנה. ככה זה.

תלמיד: אבל בכל מקרה, מהו התהליך הזה? מה אדם עושה בתוך עצמו כדי להרגיש שהתופעה מתהפכת? למשל אדם שאוהב מאוד את הילד שלו ומרגיש אותו בפנים.

זו הרגשה טבעית.

תלמיד: אותו הדבר צריך לקרות עם החבר?

עוד יותר. כי זה בדרגת חי ואנחנו מדברים בדרגת מדבר. האהבה שאנחנו מדברים עליה צריכה להיות הרבה יותר, כמו שכתוב, "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו". זו דרגה אחרת של דבקות. תראו לפי הדרגות, אלה לא סתם מילים.

תלמיד: מה זה אומר שהחבר זה הרצון? שדרך הרצון הזה האדם נדבק בבורא?

החבר זה הרצון שלך, הפנימי. אם אתה נדבק בחבר, היינו ברצון הפנימי הזה, שאין הבדל בינך לבין החבר, סימן שאתה כבר תיקנת את הרצון שלך כך שאתה יכול להרגיש בו את הבורא. לכן דבקות בחבר או דבקות בבורא זו אותה דבקות.

(סוף השיעור )