שיעור בוקר 06.06.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא - אפס המוחלט

קריין: קטעים נבחרים בנושא: אפס המוחלט, מציטוט 36.

ההתקדמות שלנו מצד הכלי תלויה עד כמה שאנחנו מבטלים את עצמנו, אפס המוחלט, שכל פעם שאני חוזר למחשבה הזאת שמגיעה אלי או מהסביבה או מלמעלה, אני שוב ושוב כאילו מזדעזע מזה שאני צריך כל הזמן לחשוב רק על לבטל את עצמי כלפי הקבוצה, ובזה אני דווקא מתקדם רוחנית.

אף פעם לא יבואו לי מחשבה ורצון לזה, אלא ודאי שזה נשלח מהבורא ישירות או דרך הסביבה, דרך כל מיני אמצעים, אירועים, אבל לא שאני בעצמי יכול לפנות לזה, להיות אפס, להיות מבוטל, כשבמידת הביטול שלי לקבוצה, לסביבה, אני יכול למדוד את ההתקדמות הרוחנית שלי.

המחשבה הזאת, הגילוי הזה, שאני רואה את עצמי כל פעם אולי יותר מרוחק, שכל החברים יותר מוצלחים, זה מקרר אותי מאוד, זה דוחה אותי, זה מדאיג מצד אחד. מצד שני, אני צריך להבין שכך צריך להיות ודווקא כל פעם יותר ויותר עד כמה שאני לא מכניע את עצמי לכל המצבים האלו אלא דווקא מודה לבורא עד כמה ששוב ושוב הוא מזכיר לי על העבודה ושוב ושוב "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול", כך אני מתקדם ובסופו של דבר כנראה שאני אלך להצליח.

אבל אפילו שלא או כן, כל פעם שאני מקבל התעוררות לאמת, להתבטל לקבוצה ובצורה כזאת שוב לעשות צעד קדימה לתוך היכל ה', אני צריך להיות בשמחה.

קריין: נמשיך מציטוט 36, מתוך כתבי רב"ש, "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה"

"דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון"."

(רב"ש - ב'. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה" 1991)

היה להם קודם רצון לקבל עם ידיעה והרגשה מסוימת, ואחר כך המקום הזה התרוקן ויש להם עכשיו אפשרות דווקא בחוסר כל לא לדרוש מילוי בידיעה ובהרגשה, אלא למעלה מהידיעה ולמעלה מההרגשה שלהם, הם מבקשים רק דבר אחד, שתהיה להם אפשרות למלאות אותו חיסרון, אותו מקום בהשפעה לבורא, דרך החברה ודאי.

ואז יוצא שהם מתנתקים מהמצב הארצי, יוצאים ממנו, מתעלים מעליו וממלאים את הרצונות עם גדלות הבורא, שזה נקרא "שעולים לקומה השנייה, לאמונה, למעלה מהדעת". ועד כמה שהם יכולים להשוות בין דעת ובין למעלה מהדעת הם רואים שאי אפשר להשוות בין שני המצבים הללו כי בתוך הדעת זה מה שהם מבינים ומה שהם מרגישים, ולמעלה מהדעת זה מה שהם לא רוצים להבין ולא רוצים להרגיש אלא להשפיע לבורא. ולהרגיש דרך הקבוצה איך שהם משפיעים לבורא, ולכן הם בונים כאן דווקא בצורה כזאת מצב חדש שנקרא "העולם העליון".

האם יש שאלות? לא נורא אם מתקשים לשאול. לפעמים כן, לפעמים לא, אלה דברים חדשים שכך הם באים. לפעמים קולטים אותם יותר, לפעמים פחות, אבל צריכים להתאמץ. והעיקר להבין שכל העבודה שלנו היא להשפיע לבורא דרך הקבוצה, ודווקא עדיף שיש לי בזה ריקנות. אין, זה לא מושך, אני לא מרגיש מזה שום תועלת. ואני מתאר לעצמי גדלות הבורא ואיך אני עושה לו נעים, נחת רוח דווקא בזה שאין לי שום תועלת מזה, אין לי שום טעם בזה ואני בכל זאת עושה לו.

הנטייה הזאת צריכה להיות לי מאוד חשובה. ואז אני מבין שהבורא בכוונה עושה לי מצב שאין לי בו לא הרגשה ולא הבנה ולא שום טעם ואיזו נטייה לזה. הוא דווקא מפנה לי מקום מהזבל של העולם הזה, שאני אתחיל למלאות אותו בגדלות הבורא.

שאלה: הנטייה הזו לתאר לעצמי את גדלות הבורא למרות שאני לא מרגיש את גדלות הבורא כדי להשפיע לו, מה זאת אומרת לתאר את זה?

שבכל זאת הוא גדול, הכוח היחידי, השליטה היחידה במציאות, ואני רוצה להשפיע לו, אני רוצה להתייחס אליו כך. זה שאני לא רוצה, לא מבין, לא מרגיש, לא נמשך לזה, צריך להיות ברור לי שמפני שהרצון לקבל שלי לא מרגיש בזה תועלת, אז הוא מחליש אותי. הידיים נופלות, המחשבות לא רצות, אין בכלל רצון ואני נובל.

זה הרצון לקבל שלי שדווקא הוא לא נמשך לזה. יפה, הוא לא נמשך לזה. אבל אני יכול דווקא לעורר את עצמי. אני מסתכל על עצמי מהצד, אין לי רצון, אין לי חשק, אין לי מצב רוח, אין לי כלום, אני ריק. שוב אני מסתכל על עצמי, אני ריק. מי רוקן אותי? הבורא. בשביל מה? כדי שאני אמלא את הריקנות הזאת, זה נקרא "מלאים מצוות כרימון", רימון, רוממות, שאני אמלא את עצמי ברוממות שלו.

"אבל הוא לא גדול בעיניי, אני לא יודע מה לעשות עם זה". נכון. אם הוא היה גדול היית רץ אליו כמו גנב, "תתפסו את הגנב", וכך אתה לא רץ. יפה, זה טוב שאני לא רץ. זאת אומרת, יש לי עכשיו אפשרות להשפיע לו לא מטעם הרצון לקבל שלי, אלא מטעם אמונה למעלה מהדעת. שאני בכל זאת רוצה לעשות זאת. מאיפה אני לוקח את כוח האמונה? מהסביבה אני דורש ומהבורא אני דורש שיהיה לי כוח, שיהיה לי חומר דלק אחר, מהרוממות שלו, ולא שאני איהנה מהרוממות שלו, אלא שזה ייתן לי רק יכולת להשפיע לו. נגיד שהוא גדול, אז אני יודע רק דבר אחד, הוא גדול, והידיעה הזאת מספיקה לי כדי להשפיע לו, לפתח כלפיו איזה פעולות, מחשבות. בצורה כזאת אני עובד, זאת כבר אמונה למעלה מהדעת, זאת כבר פעולה רוחנית.

כמה מצבים כאלו שאני אעבור, אני ארגיש שאני נכנס לשכל, לרגש, לעולם חדש, לחשבונות חדשים שלא היו לי קודם. החשבונות שלי יהיו רק עם גדלות הבורא, הם יהיו מנותקים מהארציות, זה כבר יהיה העולם הבא.

תלמיד: איך עושים נכון את החשבון הזה בין זה שאני מבקש גדלות ה' כדי להרגיש גדלות ה' לבין זה שיהיה לי כוח לעבוד, כך שלא נופלים?

אני לא רוצה לעבוד מטעם ההרגשה שנעים לי וטוב לי. אני גם מבקש את גדלות הבורא לא מהבחינה שזה ייתן לי ביטחון, שזה ייתן לי הרגשה יפה, שייכות לעליון. לא, אני מבקש להוציא מזה רק כוח אמונה. לכן זה נקרא כך, "אמונה". מה זאת אומרת? שיהיה לי כוח להשפיע בלבד, בלי לשייך לעצמי שום דבר.

אבל כוח להשפיע אני חייב שיהיה לי, אז הכוח שמתעורר כדי להשפיע לו ללא שום תועלת עצמית הוא נקרא "כוח אמונה".

תלמיד: איך אני בודק שהכוח הזה להשפיע בכלל קיים? איך אני בודק שזה בכלל פועל עלי?

אני מתאר לעצמי. נניח שאני מכונה ואני רוצה לקבל כמה קלוריות, אנרגיה, כדי לעשות פעולות השפעה. זה מה שאני רוצה. וברור לי שהקלוריות האלה לא ישחקו לי על הרצון, על יפה, על טוב, על נעים, על ביטחון, על משהו. לא. אלא הקלוריות האלה רק יתנו לי אפשרות להשפיע לו, לעשות נחת רוח לו ללא שום שייכות לעצמי. כשאנחנו מתארים לעצמנו כאלה מצבים, אנחנו לאט לאט מתחילים להרגיש שיכול להיות שקיים דבר כזה, מצב כזה. יכול להיות.

ואז לאט לאט אנחנו מקלפים את עצמינו מהרצון האגואיסטי שלנו ויכולים לחיות במשהו בדרך לעל מנת להשפיע.

שאלה: כשהמצב הזה קורה, שבאמת בא משהו מגדלות הבורא ובאמת כבר לא אכפת מהריקנות באגו הרגיל, במצב הזה הגדלות נכנסת בצורה אוטומטית והופכת לתענוג ואין מה לעשות עם זה. מה כוח השמירה הזה לא ליהנות מגדלות הבורא אלא להשתמש בו רק כחומר דלק?

אני משתדל להבדיל בין שני המצבים הללו. אם אני רוצה להשפיע לבורא, מה יש לי מזה? תענוג? וזו הסיבה שאני משפיע לו? או שאני רוצה להשפיע לו וזה התענוג שלי, והתענוג הוא גם לה' דווקא מה שנקרא, שהוא נהנה גם מזה שאני נהנה להשפיע לו. צריכים לסובב קצת את הגלגלים בפנים. לחשוב, לדבר, להיות במאבק פנימי.

שאלה: מה זה נקרא, "להשפיע לו"?

להשפיע לו, לפי דעתי, לפי הבנתי, לעורר בבורא נחת רוח ממני, איך שאני משתנה, משייך את עצמי לתהליך התיקון.

תלמיד: יש לזה ביטוי? אתה יודע שאתה משפיע לו?

כן. אני רוצה לדעת שאני משפיע לו, אבל הידיעה הזאת צריכה להיות לא כתענוג, לא על מנת לקבל תענוג, אלא זה כידיעה רק כדי לדעת שאני עושה את הפעולה הנכונה.

מילים כאן רק יבלבלו אותנו. צריכים יותר ויותר לחשוב על זה.

תלמיד: וכוח אמונה איך משיגים?

כוח אמונה זה כוח השפעה, זו בינה. זו השפעה למעלה מהפנייה לעצמי. מאיפה משיגים? ודאי שמהסביבה, מהבורא דרך הסביבה, הסביבה מעוררת אותנו ואנחנו כן רוצים להיות בזה.

שאלה: בעצם אני מבין שאני לא יכול לברוח מהתענוג, כאילו בכל מקרה כשהמכונה צריכה לפעול, היא צריכה את חומר הדלק הזה. אבל המטרה שלי זה לא התענוג אלא שהמכונה תפעל כלפי החברים, כלפי הבורא.

יש עניין של קלוריות ויש עניין של תענוג. אני רוצה שהמכונה שלי תעבוד לפי קלוריות. צריך חומר דלק, ויכול להיות שבאותו חומר דלק הפעולה מלווה בתענוג. ולשם מי התענוג?

תלמיד: נכון, אבל התענוג לא צריך להיות המטרה אלא איזו תופעת לוואי.

זו לא תופעת לוואי. אני רוצה להשתמש בו גם בלהשפיע נחת רוח. אני לא יכול להשפיע לבורא אם אני לא נהנה, אבל התענוג צריך להיות מכוון אליו. שוב אני אומר, המילים כאן לצערי לא מספיקות. כך זה בכל הדרך שלנו.

קריין: קטע 36.

"דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון"."

(רב"ש - ב'. מאמר 7  "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה" 1991)

שאלה: מה זה "לא רוצים שהוא ייתן להם את זה להשיג"?

כי השגה היא דעת. הם רוצים ללכת באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: כלומר הם רוצים להיות דווקא בבקשה מהבורא שייתן את הכוח הזה?

זה לא חשוב אם הבורא ייתן את הכוח הזה. הם לא רוצים למלא את הכלים של הדעת שלהם. את השכל והרגש הרגילים לקבל, אלה שאנחנו חיים בהם, הם לא רוצים שהם יתמלאו כי הכלים האלה פסולים לרוחניות. להשגת הבורא הם לא עובדים.

תלמיד: הוא מתחיל ואומר "דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע", זה כבר שהם מנותקים מהכלים.

הם מנותקים מהרגשה והבנה שבתוך הדעת.

תלמיד: ואז צריך את הרוממות ומבקשים את זה ממנו.

כן.

תלמיד: מה זה אומר שהרוממות לא תהיה בכלים?

הם לא רוצים לקבל את זה כמילוי בכלים של הדעת והרגש. הם רוצים שרוממות הבורא תעלה אותם לדרגת ההשפעה למעלה מהידיעה וההרגשה.

תלמיד: כאילו לרוממות יש צורה של מילוי, וצורה של חומר דלק.

לרוממות יש כוח שעוזר להשפיע לבורא.

תלמיד: אז מה עניין הבקשה שנותן את הכוח להשפיע ולא הופך להיות מילוי?

אני לא רוצה מילוי. אני מבקש שיהיה לי רק כוח להשפיע. יותר מזה אני לא אגיד. נקלקל את מה שדיברנו קודם.

תלמיד: רק מי שרוצה ללכת להשפיע יכול להגיע לבקשה הזאת.

כן.

תלמיד: ואז כשמגיעים לבקשה גם אותה רוצים, שיהיה גם בלהשפיע.

כן.

קריין: קטע מספר 37 מתוך מאמר "ענין חשיבות הכרת הרע" של רב"ש.

"עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת." הוא דוחה את ההזדמנות הזאת להכיר את הבורא בדעת. הוא לא רוצה. זה מפני שקיבל כבר הארה כזאת שמחזיקה אותו. "מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר". וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודוקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית."

(רב"ש - א'. מאמר 2 "ענין חשיבות הכרת הרע" 1987)

לאט לאט. יש תקופות שאנחנו יותר קרובים להבין ולהרגיש על מה מדובר, יש תקופות שפחות מרגישים ומבינים על מה מדובר. אלה התקופות, אבל כל פעם עוד קצת יגיעה, ועוד קצת יגיעה, כמה שאדם מתאמץ זה מקרב אותו לעניין. אין דבר יותר חשוב דווקא מלהשתדל להיכנס לאמונה למעלה מהדעת. כל היתר זה עניין של טכניקה.

שאלה: אתה יכול להגיד לנו במה להתאמץ בשלב הזה, כשאנחנו פעם ככה ופעם ככה? איפה לשים דגש על המאמץ?

איך יכול להיות שאני עושה טובה לבורא, נחת רוח לבורא, ללא שום פנייה לעצמי, ללא שום חזרה לעצמי? איך אפשר את זה לעשות? כי אני מכונה שעובדת על חומר דלק שנקרא "מילוי", תענוג, בהרגשה, בהבנה. אם אני לא ממלא את עצמי בהרגשה ובהבנה איך אני יכול להשפיע לבורא? איך זה אפשרי?

אי אפשר. לפי כל חוקי העולם הזה אי אפשר. ונניח שאני מקבל מלמעלה איזה כוח שמאפשר לי להשפיע לבורא ללא שום שייכות אליי. איך זה צריך להתיישב בי? איך להתקיים? איך אני ארגיש אז? איך אני אבין? מה יעורר אותי לפעולה כזאת? איך אני אתייחס לעבודה שלי? למה שאני עושה לו? איזה יחס יהיה לי אליו, לבורא, אם אני אעשה כך? דומה לו? הפוך? בעד? צריכים לחשוב.

תלמיד: אפשר לתת את המאמץ כל הזמן ביחס ביננו לבין הבורא.

כאן אנחנו מתחילים לחשוב שבאמת העשירייה היא איזה אמצעי. אם אני עובד בעשירייה כדי להשפיע נחת רוח לחברים, אני יחד איתם מתחיל להבין, להרגיש, להכיר, במצב שכן אפשר אולי להשפיע להם, כאילו בלי לקבל לעצמי שום דבר, בלי לקבל לעצמי שום דבר זה נקרא שאני אקבל רק כדי להשפיע. שאני אקבל חומר דלק, אנרגיה, רק כדי להשפיע. יותר מזה לא מבקש. זה נקרא שאני מתפלל על ההזדמנות להשפיע, אז אני צריך לדעת מה להשפיע? למי להשפיע? איך להשפיע? ושיהיה לי כוח לבצע זאת. אין בעיה, אנחנו בזה כבר נמצאים, רק צריכים להתחיל להתמצא בזה יותר.

שאלה: מה קורה אם אדם ממש מקבל הוכחה, מרגיש בכל החושים שלו את גדלות הבורא, את קיום הבורא כטוב ומיטיב, מה לעשות אז?

אם אדם מרגיש בכל הכלים שלו גדלות הבורא, אז הוא נפעל ולפי זה הוא נקרא "מלאך". מלאך זאת אומרת, יש לו חומר דלק, יש לו ידיעה, יש לו הרגשה ולפי זה הוא נפעל כמכונה. יש מכונה רעה יש מכונה טובה. אם הבורא ממלא אותו ונותן לו את כל הנתונים הפנימיים, והוא נפעל לפי זה, זה נקרא מלאך, הוא לא נקרא אדם. מכונה, מכונה טובה. יש מכונות רעות כאלה, בידי הבורא הוא נמצא כי הבורא ממלא אתו בהכרה שלו, בגדלות שלו, ולפי זה הוא נפעל. זה לא טוב.

צריכים לסגור עיניים, לעשות צמצום, "אני לא רוצה לראות אותך". זה נקרא בשכר, שמשה הסתיר פניו מלהביט, זכה לתמונת ה' יביט¹. איך יכול להיות שהוא סגר את עצמו? דווקא בצורה כזאת משיגים. והמלאך לא משיג את זה, הוא משיג רק את הפקודה, עושה הכול אוטומטי. מכונה, רובוט.

תלמיד: אם אדם מקבל הרגשה של גדלות הבורא בכלים לא נכונים, איך לזכך את מה שקיבל?

זה יעבור, אתה צריך לעבוד לפי זה. אתה נמצא בסביבה כזאת שהיא תקלקל אותך אל תדאג, אתה לא תהיה מלאך, אנחנו נדאג לזה.

תלמיד: הקלקול דווקא זורם דרכי. באותו זמן, יש דוגמאות בחיים שאני לא יכול להכחיש את גדלות הבורא. יש ניסים בכל כיוון.

יש ויש. זה יעבור. זאת אומרת גם זה צריך, וגם זה צריך.

שאלה: כשאדם מרגיש שהוא דואג לחברים שלו זה אמור להיות מורגש באיזה מקום?

אני צריך לדאוג לעשירייה. לא לחברים. לעשירייה. כי זאת התבנית, זאת המערכת שבה אני מחובר לבורא, יש לי קשר, יש לי מפגש עם הבורא. העשירייה היא בעצם העוגן שלי בעולם הרוחני. הכלי הרוחני שלי.

תלמיד: אני צריך לשאוף להרגיש את זה בכלים שלי, שאני ממש מרגיש את זה?

כן. אני רוצה להרגיש את העשירייה, במקום את עצמי, במקום הגוף שלי. שאני, אין לי שום דבר, לא גוף, לא ידיים, לא ראש, לא נעליים, לא כלום, לא שום דבר, ואני כולי מרגיש את עצמי הקיים בתוך העשירייה.

תלמיד: יכול להיות שאני עושה נחת רוח לבורא בלי להרגיש את החברים, בלי להרגיש את העשירייה?

אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה. אנחנו מדברים על להשפיע נחת רוח לבורא בצורה הכרתית, שאנחנו מגיעים למגע עימו, ואפילו לדבקות בו. וזה רק דרך העשירייה.

תלמיד: אני אגיד מאיפה אני שואל, כי אנחנו מדברים מעל הדעת, מעל רגש ושכל. ואני לא מצליח לתפוס את המקום הזה של הדאגה לחברים מעל רגש ושכל.

בסדר. תחשוב. תחשוב עוד יותר. אין לי שום דבר [להוסיף].

שאלה: כשאתה אומר עשירייה, אתה מתכוון למרכז העשירייה, או הנקודה האמצעית, או איך שאנחנו קוראים לזה?

לפעמים כך, לפעמים כך. המושג הוא "עשירייה", שם זה המקום שבו אני מתבטל ויש לי ולאחרים איזה איחוד, אחדות, השפעה הדדית, כי שם נעלם האני של כל אחד, הרגשת העצמי, אבל יש במקום זה הרגשת ה"אנחנו".

תלמיד: אז היחס לעשירייה זה הרגשה ל"אנחנו" הזה, כן?

כן. ה"אנחנו" הזה הוא גם כדי שלא יהיה אגואיסטי. שם זו כבר עבודה.

שאלה: אנחנו אומרים שבמלכות דאין סוף, צמצום א' לא מתבטל, לא מקבל, מצד אחד, מצד שני אנחנו אומרים שכל מה שיש לי זה כלים דקבלה ואני חייב לקבל, רק הכוונה משתנה. אז מה בעצם קורה פה?

אני חייב לקבל אנרגיה, זה נקרא "חומר דלק", כדי לעבוד, אבל השאלה האם מקבל אני את זה כדי ליהנות או כדי להנות? זאת השאלה.

תלמיד: זאת אומרת שמשהו עובר דרך הרצון לקבל שלי, זה שיש מילוי שנכנס כדי להפעיל אותו, ובזה אני משתמש כדי בסופו של דבר לעשות נחת רוח, אבל שום דבר מנחת הרוח לא הולך אלי?

שום דבר חוץ מהכרחיות לקבל כדי להשפיע. וזה כבר מדידות שבתוך הכלי. אור חסדים, אור חכמה. את זה אנחנו כבר נלמד ונעבור אחר כך. זה לא רחוק מאיתנו.

תלמיד: אז אני לא צריך לדאוג כרגע, במצב הנוכחי, לא צריך לדאוג על כמה אני מקבל, מה אני מקבל, אלא רק לדאוג על הבקשה, שאני צריך את כל ההכרחיות כדי להיות מסוגל לפעול בהשפעה?

העיקר זה לא כמה, אלא איחוד. בשביל מה אני עושה? מה קורה לי כאן? איך אני, מה אני עושה עם המילוי? לשם מה אני פועל? כל השאלות הללו.

תלמיד: אם זה בצורה אידיאלית, אני צריך לפני כל פעולה לשאול בשביל מה אני מקבל כוח לעשות אותה?

כן, ודאי. אז זה לא נקרא "פעולה" אם אתה לא חושב על זה, אם אתה לא מתכנן את זה.

תלמיד: כן. אבל אני עושה ביום אלפי פעולות.

לא. אנחנו מדברים על הקבוצה והבורא, כל יתר פעולות שלך זה החמור שלך עושה, לא האדם.

תלמיד: זאת אומרת, בכל פעולה שאני מתכוון לעשות לכיוון הקבוצה אני חייב תמיד לוודא שאני מבקש שיהיה לי את הכוח לעשות את הפעולה רק בהשפעה בלי ששום דבר יישאר אצלי.

כן. ודאי. אחרת אתה מיד נמצא בקליפה.

שאלה: איך בעשירייה אנחנו עוזרים אחד לשני ליהנות כדי להנות ולא להיפך? איך שומרים על הכיוון העדין הזה?

זו העבודה שלכם. אני לא עונה על דברים כאלה. זו עבודה שלכם. תבדקו איך. כן, לא, תתחילו להתבלבל, לשנות כך וכך, לדון. זה טוב.

קריין: מתוך מאמר "מהו מבול מים, בעבודה" של רב"ש.

"כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות. לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו. מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

איזה תרגילים אנחנו יכולים להמציא לעצמנו כדי להרגיש מה זה בתוך הדעת ומה זה למעלה מהדעת? ובתוך הדעת ולמעלה מהדעת? וכך, כל הזמן לאפס את עצמנו, לכייל את עצמנו גם בזה, וגם בזה, גם בזה וגם בזה? להרגיל את עצמנו, להתרגל להרגשה הזאת, מה בעולם הזה, מה בעולם העליון, עולם הזה, עולם העליון? כי אנחנו נצטרך לעבוד עם זה כל הזמן.

כי אנחנו ניפול מינוס אחד, פלוס אחד. מינוס שתיים, פלוס שתיים. כך אנחנו עולים בסולם המדרגות. כמה שהיינו על הר סיני, אנחנו נצטרך לרדת למטה. זה נקרא, לא לרדת למטה, אלא להיות בקו שמאל, כי הירידה זה בשמאל. אבל ככה זה. זה כנגד זה.

אז בואו אנחנו נחשוב איזה תרגילים אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שזה נקרא "בתוך הדעת" וזה נקרא "למעלה מהדעת"? למרות, הפוך ממה שאני חושב, ממה שאני מבין, ממה שאני מרגיש. נקרא שוב.

"כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות. לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו. מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

שאלה: איך שומרים על הדעת, לא מסתירים אותה ולא מטשטשים אותה?

למה צריכים לטשטש אותה? צריכים לקבל אותה, להבין, להרגיש וללכת למעלה מזה. אם לא דורכים על הדעת איך אפשר ללכת למעלה מהדעת?

תלמיד: אני מסכים. העניין הוא, פתאום בא מצב, הבורא "טוב ומיטיב", כל העולם נפלא, ואתה מרחף. כאילו לא שומרים על הדעת. אי אפשר לבנות למעלה מהדעת אם לא שומרים עליה איכשהו.

זה שיש לך הרגשה שהבורא "טוב ומיטיב" וממלא את הכול וכולי וכולי זו דעתך, כרגע קבלת. ומה אתה עושה?

תלמיד: השאלה היא איך תמיד לשמור על שני המצבים באותו זמן ולא לעוף מאחד לשני? איך לשמור על הדעת כדי שיהיה אפשר באמת להיות למעלה מהדעת?

זה שאתה קבלת עכשיו, כמו שאתה אומר, דבר יפה וטוב מהבורא, ממלא אותך, גן עדן, הבורא מילא את הכלים האגואיסטיים שלך. זה הכול. מה אתה, האדם שבך, המחשבה, הפעולה, איפה זה? קנו אותי בזה שמילאו אותי בעשרה גרם של תענוג?

תלמיד: או ההפך.

אתה לא תגיד על ההפך. אתה תענה על מה שאני שואל.

תלמיד: אני לא רוצה להיות במצב הזה. אני רוצה שיהיו שתי דרגות.

כאן אתה צריך להתחיל לבנות את עצמך כאדם. קבלת סוכריה כמו ילד קטן. החיים טובים, זהו. איך אתה מעלה את עצמך למעלה? כאן צריכה להיות חברה, כל הדברים שאנחנו לומדים.

שאלה: במכונה הזו שנקראת "עשירייה", אנחנו כל פעם מזהים שחלק אחד נמצא במצב כזה, חלק במצב כזה.

איזה חלק?

תלמיד: חלק, פרט במכונה מרגיש עכשיו בחושך.

בין עשרה חברים?

תלמיד: כן.

זה לא חשוב. סך הכול זו העבודה שלנו. היום ככה, קופץ כל אחד ואחד, מחר ככה. אבל אני מסתכל שאני צריך להתבטל כלפיהם. אם אני קבלתי אותם אז יש לי רק עבודת הביטול, קודם כל. לא חשוב מי יותר גבוה, מי יותר נמוך. אני צריך להתבטל כלפי כולם.

תלמיד: מה זה שמתבטלים ביחד?

כל אחד זו העבודה שלו, הוא צריך להתבטל. ואם הוא רואה שאחרים מבקשים ממנו, אז הוא משתדל לעזור להם גם להתבטל. ביטול של כולם זה כלפי הבורא שנמצא במרכז. אבל זה כלי גדול. כי כמה שמבטלים, אנחנו לא מבטלים את הרצון לקבל שלנו, אנחנו כאילו מעבירים אותו למעלה. מעלים למעלה מהדעת, או בונים בזה כלי רוחני יותר גדול, עד כמה שמבטלים את עצמנו כלפי העשירייה. אין לנו יותר ממש מעשה חוץ מביטול וחיבור. ואז מתוך זה יהיו רשימו דהתלבשות, רשימו דעביות ואז נתחיל לעבוד.

שאלה: בעצם התרגיל היחיד שאנחנו עושים זה ביטול.

כן. אנחנו עושים רק ביטול אבל ביטול בכל מיני אופנים. ולכן על ידי הביטול אני קונה גם כל מיני דברים. נגיד אישה בבית. אישה שמבטלת את עצמה ומשרתת את בעלה והילדים נקראת "בעלת הבית". אבל היא משרתת את כולם, היא רצה עושה הכול, מכינה, מכבסת, עושה את כול הדברים, זה נותן לה כוח להיות בעלת הבית. עד כדי כך שמה שהיא אומרת, בעלה בדרך כלל מקיים.

תלמיד: זה בסדר שלעת עתה הביטול הוא עדיין בתוך הדעת?

כן, נתקדם בביטול. אני מבין שאני צריך לבטל את עצמי כמה שאפשר לעשירייה שהם ישפיעו עליי, ויותר נכון שדרכם האור ישפיע עליי. אני מתייחס לעשירייה אבל בעצם אני מתייחס תמיד לבורא, למאור המחזיר למוטב שאם אני מכוון נכון את עצמי לעשירייה אז דרכה אני מקבל את התיקון.

שאלה: מה זה אומר שאדם מבטל את עצמו נכון בפני העשירייה?

רב"ש כותב בכל הדברים. אני פחות מכולם ומבטל ומוכן לקבל מהם את המרות שלהם. אני יותר מכולם בזה שאני חייב לדאוג להם כמו גדול כלפי קטנים. אני שווה להם, אני דואג שאנחנו כולנו נתקבץ במרכז עשירייה.

זאת אומרת בעבודה הזאת הכול נופל עלי. אני חייב לדאוג לשלום העשירייה, אותה אני מגיש לבורא. עד כמה שהוא יוכל להתגלות בה, למלאות אותה. יהיה לו בזה נחת רוח לפי היגיעה שלנו לסדר את העשירייה בצורה כזאת שיוכל למלאות אותה. זה בינינו, אין יותר. זה מה שיש בינינו לבין הבורא.

שאלה: אם הבנתי נכון, יש הרגשה בתוך הדעת שזו הרגשה שיכולה להיות נעימה כמו ששמענו, כמו איזה מלאך, או לא נעימה שהיא ברובד של הדעת.

נכון.

תלמיד: איך אני עובר ללמעלה מהדעת, שאני לא מתפעל מכל ההרגשה כזאת?

זה תלוי במאור שמחזיק ומאיר עליך, אתה לא יכול סתם בעצמך פתאום לעשות משהו, יהיו שינויים כאלו וכאלו ואתה תראה שיש מצב שממנו אתה יכול להתחיל לעבוד, לעלות. אנחנו לא עוזבים את המצבים האלו.

תלמיד: האם בזה שאני משייך שהכול מגיע מאין עוד מלבדו זה כבר השלב שאני עובר ללמעלה מהדעת?

לא. זה שאתה אומר כך, זה עדיין לא אומר שום דבר. למעלה מהדעת זה נקרא שאתה רוצה לקבוע בכלים שלך את שליטת הבורא.

תלמיד: אז בעצם לא משנה מה עובר עליי, על הכול אני קובע שם את שליטת הבורא.

כן.

תלמיד: אפשר לעבור על הציטוט האחרון שוב? היה בו משהו שהרגיש שיש בו חידוש.

"כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, והקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות. לכן הקו אמצעי הוא בנוי מב' קוים." זאת אומרת משלם, ולא שלם. "כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו. מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו האמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניים."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

על מה אתה רוצה לקבל פירוש?

תלמיד: על העבודה בג' קווים כאן.

לא, זה, עוד לא בשבילנו, אני לא רוצה לקפוץ מידי. מה שדיברנו קודם, זהו. יש לנו דעת, יש לנו למעלה מהדעת, אנחנו צריכים לקבוע את עצמנו איך בכללות להתייחס למעלה מהדעת ורק את זה, מעלה, מטה ולא ג' קווים, זה כבר יותר מידי.

קריין: 39. מתוך מאמר "ענין שמחה" של רב"ש.

"ענין שמחה הוא העדות. היינו באם האדם מתגבר בענין אמונה, להאמין בהשם טוב ומטיב, שאין למעלה הימנו, אף על פי שבמצב, שבו הוא נמצא עכשיו אין לו במה לשמוח, היינו להיות מאושר, ומכל מקום הוא מתחזק את עצמו ואומר, שה' יתברך משגיח עליו בבחינת טוב ומטיב. ואם האמונה שלו היא באמת, ממילא הדעת נותן, שהוא צריך להיות מאושר ולשמוח, ושיעור השמחה מעידה על מדת האמת, שיש באמונה שלו. ובזה יש לפרש מה שמספרים על רבי אלימלך, שהיה אומר, כשיבוא לעולם האמת ויאמרו לו, שיכנס לתוך הגיהנום, אזי הוא יגיד, אם זהו רצון ה' יתברך, אזי הוא יקפוץ. היינו כנ"ל שזה בחינת השגחה הטוב ומטיב, ונמצא שהוא תמיד בשמחה."

(רב"ש - ג'. מאמר 805 "ענין שמחה")

הוא מדבר על מידת האמונה, שהיא למעלה מהדעת. שלא מאמין לכלים שלו, הוא לא מתחשב עם הכלים שלו בדעת, אלא הולך עם כוח האמונה למעלה מהדעת.

זה לא גמור, אני רואה שזה מרב"ש ג', זאת אומרת, אלה דברים שהוא כתב לעצמו בצורה לא מעובדת.

קריין: 40 מתוך "עליון מברר לצורך התחתון" של רב"ש.

"אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים. נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע. היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו. ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו. וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו. וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באין לשמה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 587 "עליון מברר לצורך התחתון")

יפה, שוב.

"אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים." היית מכור לכדורגל כל החיים שלך, פתאום נפסק הרצון בכדורגל, אין לך יותר ממה ליהנות הגעת לקבלה. זה ברור?

תלמיד: כן.

על זה מדובר. זאת אומרת, הכוח שמניע את האדם להתקדם לאמת, זה הרצון לקבל שלו, ככה זה, לא יותר מזה.

"נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע. היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו." יכול להיות אפילו שהוא לא מבין איך ולמה, אבל הוא רוצה להכיר את הכוח העליון, הוא רוצה להכיר את הטבע, את הבורא או בכלל את הכוחות העליונים, זה מתעורר בו, כי הרצון גדל.

"ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו. וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו. וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באין לשמה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 587 "עליון מברר לצורך התחתון")

בסופו של דבר יוצא, שכל אחד מקבל תענוג וכל אחד ממלא את השני בתענוג, ממש לשביעות הרצון של שניהם.

תלמיד: זאת אומרת הנקודה שבלב הביאה כל אחד לפה, והאדם היה מוכן לוותר על כל החיים שלו רק ללכת אחרי הנקודה הזאת.

הוא לא מבטל את החיים שלו.

תלמיד: לא, אבל היה מוכן.

לא, הוא היה מוכן כדי להרוויח. יש כאלה שהלכו להרוויח מיליון דולר ויש כאלו שהלכו להרוויח את הקשר עם הבורא.

תלמיד: נכון.

אז אל תעשה מהם כבר קדושים.

תלמיד: אני לא עושה מהם קדושים, פשוט זה משהו מוכר לנו ולפי זה אנחנו יכולים להשוות את הנקודה שבלב והעבודה שעליה אנחנו מדברים עכשיו. אני צריך לבטל את הדבר הזה שהיה מוביל אותי ולעבוד מעליו?

לא, אתה צריך להמשיך עם אותה נקודה שמאירה לך ומושכת אותך, זה שורש נשמתך, אתה צריך להמשיך איתה, רק לארגן עליה לבושים נכונים. היא רק נקודה.

תלמיד: כן, והיא לא לשמה.

ודאי, לא לשמה וכן לשמה, זה בכלל לא כלום. גם לא לשמה זה לא פשוט, עד שנגיע לשם.

תלמיד: רציתי לשאול כדי שתהיה נקודת אחיזה.

נקודת האחיזה צריכה לעבור מהנקודה הפרטית למרכז הקבוצה. זה כבר סימן שהאדם עובר מהטיפול הקודם לרוחניות, לטיפול הרוחני. אם הוא יודע ומתחיל לקבל איזה הבחנות בלבטל את עצמו בעשירייה, הוא כבר נכנס לטיפול, והאור העליון כבר יכול להשפיע עליו כי על פחות מעשירייה הוא לא משפיע.

שאלה: מה זה לבקש את גדלות הבורא, את שליטת הבורא וכשהיא מגיעה לא לקבל אותה כמילוי?

אלא כאמצעי, ככוח.

תלמיד: איך אפשר לבקש משהו וכשהוא מתקבל לא לקבל אותו כמילוי?

תתאר לעצמך שזה קלוריות. הקלוריות האלו יכולות להיכנס לכלי שאני נהנה, והקלוריות האלו יכולות להיכנס לכלי שנותן לי חומר דלק לזוז. נגיד אתה שותה כוסית משקה, כתוב שיש בזה 500 קלוריות, בדרך כלל יש בזה הרבה קלוריות, אז יכול להיות שאתה משתכר ונהנה והכול ויכול להיות שזה פועל בך רק כדי שתתחיל להרגיש את הדרייב, את הדחף. תלוי לאן אתה מכוון את הקלוריות האלו.

תלמיד: זה מה שהוא כותב פה, "המ"ן המתוקן"?

מתוקן, כן. תן לא למעני אלא למענך.

תלמיד: בפסוק שקראנו עכשיו, הוא מבקש משהו שהוא בעצם רוצה לקבל אותו ואז הוא מקבל תיקון על הבקשה, הוא יודע איך עכשיו לבקש משהו שהוא לא יקבל אותו בשביל עצמו.

אחר כך זה עוד יותר, כמה שתבקש יותר זה יהיה יותר משובח. בזה אתה עושה נחת רוח לבורא, בכמה שאתה מבקש.

תלמיד: אתמול המלצת, שנתחיל לדבר עם הבורא בתוך העשירייה.

כן.

תלמיד: אתה יכול קצת לפרט, להרחיב את זה?

לא, זה אתם צריכים לספר. איך דברתם, מה שמעתם בחזרה ממנו? לא אני, לא.

שאלה: לגבי הביטול, נתת קודם דוגמה שזה כמו אישה בבית שמשרתת את כולם ובסוף נהפכת להיות בעלת הבית, היא נותנת פקודות והבעל שומע. אני לוקח את זה לכיוון של העשירייה שמי שמשרת את העשירייה גם נהפך לסוג של בעל הבית והשאלה מה יקרה אם כל אחד בעשירייה נהיה בעל בית, האם זאת מתכונת לשנאה, למלחמה?

לא, מה פתאום. זה שאתם מבטלים, אתם הופכים להיות כולם כגוף אחד כלפי הבורא, אתם הופכים להיות אישה, שכינה, כלפי הבורא.

שאלה: הרב"ש כותב כאן, לבטל את קיומו. האם אני צריך להחליף את כל התחושות שלי להרגשת הדבקות עם העשירייה, עם החברים? כלומר אני צריך להימצא בכל התחושות שלי בהרגשת הדבקות הזאת כל הזמן?

לא, אל תדאג. זה יבוא בעצמו ואתה תתחיל לחשוב בצורה יותר רחבה. הרחבת דעת, הרחבת הרגש, הכול יבוא, זה על ידי מאור המחזיר למוטב. אל תשנה שום דבר אצלך בפנים, בכל מיני רגשות ומחשבות בכוח כאילו, זה חייב לבוא על ידי המאור המחזיר למוטב. לא לשבור רצונות, לא לחבר רצונות, לא כלום, רק תמשיך מה שאנחנו מדברים.

שאלה: כשאני עובד בעשירייה ואני מתחיל להרגיש את גדלות הבורא בכל החושים שלי, מה אני צריך לעשות הלאה? איך אני יכול שלא ליהנות מזה אלא להעביר את זה לחברים? איך אני מצמצם את עצמי? האם אני צריך לעשות את זה או לא, מהי העבודה הפנימית במצבים כאלה?

העבודה הפנימית שלך היא רק להביא את כל הדברים הטובים לעשירייה, שהם יכולים לחזק את העשירייה, להיות כולכם כאחד כלפי הבורא. ותתחילו לשחק כלפי הבורא, אנחנו יחד, אנחנו ככה וככה כלפיך, איך אתה תגיב אלינו כך ואיך אנחנו מגיבים אליך כך, תתחילו בצורה כזאת ריקודים.

זה מאוד עוזר, תתחילו להרגיש שאתם נמצאים בפעולה, אתם ביניכם וכלפי הבורא. ותתחילו להרגיש ממנו כל מיני דברים, ממש. את השינויים שתתחילו להרגיש אתם תצליחו לשייך לו ואז יהיה לכם דיאלוג, שיחה, הבנה הדדית, ריקוד.

שאלה: על ידי מה משיגים גדלות הבורא? על פני מה משיגים גדלות הבורא?

זה לפי הערכת האדם, עד כמה שהוא מכניע את עצמו כך הוא משיג גדלות הבורא. זה לא כמו בעולם שלנו שמישהו יותר חזק ממך, אז אתה אומר, "טוב, אתה יותר חזק ממני, יותר גדול ממני". ברוחניות זה בצורה הפוכה, ככל שאתה משתדל להכניע את עצמך וככל שאתה מגלה שהבורא עושה לך בזה את כל ההכנות כדי להכניע את עצמך, אתה בזה מודה לו יותר ומכיר את הגדלות שלו. זה נקרא, "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו".

זה יבוא. אבל שאלה יפה.

שאלה: איך למחוק ממני את הקבלה לעצמי?

זה לא יעזור לך, אתה לא יכול למחוק, אתה לא יכול לעקור, אתה לא יכול לטייח, לצבוע. רק דרך החברים וגדלות הבורא הרצון לקבל שלך מקבל צורה חדשה. ואסור לך ממש להכניע אותו. הרצון לקבל מקבל "עזר כנגדו", הוא מקבל צורה אחרת, מצד שמאל הוא מתחיל לעזור לך בזה.

זה כמו שאי אפשר לחיות בלי ביקורת, בלי פידבק. אני מכניס יד לאש, חס ושלום אם אני לא מרגיש בחזרה איזו תגובה, אז היד שלי תישרף. אנחנו צריכים את האגו שלנו רק שיעבוד בצורה נכונה. זה נקרא "חשכה כאורה יאיר".

ולכן אל תתעסקו ברע ובאגו אלא תתעסקו בטוב, בחיבור ובאור המחזיר למוטב, זה בטוח נכון. כך צריכים לעשות. והרע יתכופף ויהיה עזר, ממש יהיה מלאך, כוח עליון שהבורא ברא, הוא יסייע לנו גם בהשגת המטרה, בלעדיו אי אפשר.

רק בחכמה אנחנו נדע איך להשתמש בשני הכוחות האלה, גם בכוח השפעה, גם בכוח קבלה, ונגלה את החיים הרוחניים שלנו כבר כאן בחיים האלו. אנחנו נמצאים עכשיו ממש בהתפתחות של הכלי הזה, בפתיחת הכלי הזה נרגיש כבר את העולם העליון.

וכאן ישנם מספיק כוחות, תראו גם בכל העולם מה שאנחנו רואים, יש לנו מספיק כוחות כדי להגיע לזה.

שאלה: דברת על אשה שמתבטלת בפני בעלה, והופכת להיות לבעל הבית. מה מביא את הצורך הזה להתבטל בפני הבעל?

אתה שואל על החיים שלנו?

תלמיד: גם.

אני לא יודע, זה יכול להיות כענף ושורש. שכך על ידי זה שמלכות מתבטלת כלפי כל הט' ראשונות היא הופכת להיות למנהלת אותן ומקבלת אותן, היא מלכות. מלכות מצד אחד היא כאילו האחרונה, חלשה, שחורה ואין לה כלום. מצד שני דווקא על ידי זה שהיא מחברת לחושך שלה את כל הט' ראשונות, היא מעלה אותן לאור.

תלמיד: אבל מתוך זה שאנחנו עדיין כאן מתקנים שורשים רוחניים, יש קשרים, יש בעולם שלנו שורשים רוחניים לכל פעולה גבוהה יותר. ואני רואה אפילו עליי אישית, אני מרגיש שהרבה מהיכולת שלי לתרום לקבוצה, לעשות משהו בקבוצה ולדאוג לחברים, בא מתוך זה שיש לי גב כזה של אישה שדוחפת אותי מאחורה.

נכון, כי היא צריכה להיות, לכן מקובלים ממליצים לכולם להיות נשואים. אבל זה לא שצריכים להתעמק בזה. אלא רב"ש היה אומר, אתה יכול להתחתן ושהיא תגור באמריקה ואתה כאן, עד כדי כך.

תלמיד: עדיין אם אני מסתכל על כל החברים הגדולים שלי, יש אישה איתם שממש נותנת להם כל מה שהם צריכים, רואים תוצאות פה. עוד יותר מזה, אני שמעתי אישה של חבר טוב שלנו ששאלה אותו "מה אני יכולה לעשות, מה אני צריכה לעשות כדי להיות אשתך?" אז הוא אמר לה, "את צריכה לתת לי כל מה שאני צריך ולא לרצות לקבל ממני כלום".

הוא מקובל גדול, מקובל גדול. טוב, תורה כזאת אני לא שמעתי.

שאלה: המאמצים של האדם להתבטל בעשירייה, זה בעצם מה שמביא אותו ליחס לבורא, להתחיל בכלל לבקש מהבורא?

אם אדם מתבטל בעשירייה, דרך העשירייה הוא מקבל מאור שמסדר לו את כל החשיבה הנכונה.

שאלה: וחוץ ממסגרת המאמצים של האדם להתבטל לעשירייה, יכולה בכלל להיות לו איזו פניה לבורא, בקשה לבורא?

אישית?

תלמיד: לא אישית. אבל נניח בקשה שהוא מבקש כוחות להתחיל להתבטל לעשירייה.

כן, כן, רק כלפי זה.

תלמיד: אבל איך הוא פונה לבורא דרך העשירייה גם לפני מאמצים כאלה, איך הוא מאתר אותו, למה הוא פונה?

גם דרך העשירייה. כאילו שהבורא נסתר בתוך העשירייה והוא פונה אליו שיעזור לו להתבטל כלפי העשירייה, לבנות את הכלי. אין יותר, אתה לא יכול לפנות לאור, למופשט, לא יודע איך לקרוא לזה בכלל. אנחנו תמיד מדברים על האור שזה מילויים, ה-ו-י-ה במילויים.

תלמיד: לא יכולה להיות לאדם בקשה לבורא חוץ מביטול כרגע לעשירייה, או שיכולות להיות לו עוד בקשות?

לא, זאת הבקשה הראשונה.

שאלה: האחיזה בעשירייה, בבורא, זה קורה בדעת?

כן. זאת אומרת, במידה שאדם מרגיש את העשירייה הוא מתחיל להרגיש את כוח הבורא שנמצא בעשירייה, כי זה ממש כאילו היינו הך. שזה רק מילוי יותר פנימי וזה ביטוי יותר חיצון.

תלמיד: זאת לא איזו אשליה או משהו מופשט, ברור לך שאתה אוחז בעשירייה ואוחז בבורא.

כן, ודאי. זה שאני מתחיל להרגיש שאני מקבל איזה כוח, והכוח הזה בא מהעשירייה דרך העשירייה, כן, לא אחרת. ההיפך, אם אני שוכח אפילו ואני פתאום מרגיש שינויים, אז זה מכוון אותי לעשירייה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים למצוא תרגיל או תרגילים שיוכלו לסייע להרגשת הפער הזה בין העולם העליון לעולם הזה. איך אפשר להמציא תרגילים שיבטאו, יעבירו את ההבדל הזה, אם בחיים לא הרגשתי את העולם העליון? היחס לעולם הזה הוא יחסית ברור.

העולם העליון זה מה שמתגלה בתוך העשירייה המחוברת נכון, זהו. כוחות שמסתדרים, רצונות, כל מיני תהליכים, האורות שמסדרים את הכלים ביניהם בכל מיני צורות, כח"ב זו"ן נרנח"י, זה נקרא העולם העליון. אנחנו חושבים שזה משהו ככה קטן, אתה לא יודע מה זה, כל היקום שלנו זה אפס לעומת זה.

עשירייה שהיא מחוברת בצורה נכונה במקצת, לפי המאמצים שלי היא מחוברת בצורה נכונה, היא נותנת לי הרגשה, נותנת לי ידיעה, מציאות של העולם הרוחני.

שאלה: עשירייה וירטואלית מספר שלוש של איטליה הולכת להיפגש באוגוסט לכמה ימים. אתה ציינת שלא צריכה להיות לעשירייה כוונה אגואיסטית. אם כך, מה אני או העשירייה צריכים לבדוק בתוכנו, כדי שלא תהיה לנו את הדאגה שניפול לקליפה.

אנחנו לומדים על זה כל הזמן, אני לא יודע. תשלחו לנו כמה שאלות ואנחנו נדון על זה יחד, כדי שהמפגש שלכם יהיה נכון.

(סוף השיעור)

---

1. "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-להים" (שמות ג',ו')↩