שיעור בוקר 10.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.08.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/H5Zhw64O?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 519,

"מהי המתנה שאדם מבקש מה'"

שמענו מאמר "מהי המתנה שהאדם מבקש מה'", מכרך ג' "שלבי הסולם", פרשת "פנחס".

באמת, כלים דקבלה הבורא ברא והם לא משתנים, כמו שנבראו כך הם נמצאים בבריאה. אלא כדי שאדם ישתמש בהם בצורה נכונה, היינו שעל ידי כלים דקבלה ידמה את עצמו למעשה השפעה, הבורא עוזר לו. הוא מסתיר מהאדם את הכלים דקבלה שלו, על ידי אור מקיף נותן לאדם אפשרות לרכוש מסך, כוונה על מנת להשפיע, ואם אדם רוכש כוונה על מנת להשפיע, אז הבורא משחרר לו, פותח לו, מגלה לו את הכלים דקבלה, של האדם. ואז קורה שקודם אדם רוכש את הכוונה על מנת להשפיע, בהתאם לזה הבורא מוסיף לו רצון לקבל, ואז האדם מקבל על מנת להשפיע, כשהמעשה הזה הוא בדיוק דומה למעשה של הבורא. זו בעצם העזרה שבאה לנו מלמעלה.

מצד אחד יש הסתרה על הרצון לקבל, כנגד זה יש הסתרה על הבורא, ומצד שני יש אפשרות על ידי שיטת הקבלה לדעת איך לקבל נכון בכלים דקבלה, לרכוש מסך, ועל ידי המסך, על ידי כוונה על מנת להשפיע, להשתמש ברצון לקבל בצורה נכונה. זה נקרא שאורות קדמו לכלים. מי קודם? הבורא ברא את הכלי, את הרצון לקבל, ואדם שרוצה להפוך את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, אז כאן הכלים קודמים לאורות. קודם משיגים מסך ואחר כך מצרפים אליו את הרצון לקבל, לכן חושך קודם לאור. אם כך, יש שני דברים שנמשכים מהבורא, בצורה ישירה ובצורה בלתי ישירה.

הבעיה שלנו היא רק לעבוד על רצון, השתוקקות למסך, ובהתאם לזה הבורא ישחרר לנו חלק מהרצון לקבל שבנו ונוכל להשתמש בו נכון. זו בעצם "המתנה שאדם מבקש מה'". זאת אומרת לא כלים דקבלה, כי הם נמצאים בשפע והבורא מעוניין שאדם יקבל, כי מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, אלא הכוונה, המסך, זה מה שצריכים לקבל מהבורא. אנחנו צריכים שיהיה לנו רצון לזה, להגיע לרצון למעשה דהשפעה, לכוונה על מנת להשפיע, למסך, לאור חוזר, לא חשוב איך אדם מתאר את זה.

הרצון צריך להיות שלם, ש"טוב לי מותי מחיי". כי אם אני לא משיג את המסך, יחס לבורא, אז בשום צורה אחרת אני לא מסכים להמשיך את החיים שלי, אלא רק לקבל יכולת להשפיע לבורא. אם אדם מגיע לזה, אז הוא מקבל. ודאי שצריכים לזה יגיעה גדולה. למה? אומנם הבורא הסתיר את הרצון לקבל, אבל הוא הסתיר את הרצון לקבל כנגדו, כנגד התענוג להרגיש אותו, אבל את התענוג הבהמי, האנושי, הגשמי של העולם הזה הוא לא הסתיר. זו הדרגה המינימאלית שממנה אדם יכול להתרומם.

על איזה תענוגים אדם צריך לבקש שיהיה לו מסך כמדרגה הראשונה? אי אפשר שלא יהיה רצון, שלא יהיה תענוג, שלא תהיה איזו השתוקקות ליהנות, לבקש מסכים, אבל על מה? התענוגים הרוחניים נסתרים, התענוגים הגשמיים מגולים. לכן אם על פני כל התענוגים הגשמיים אדם מבקש מסך, רוצה בכל זאת להידמות לבורא, להשתוקק אליו, להתקרב אליו, זה נקרא שהוא רוכש את המדרגה הראשונה דקדושה.

היינו, עליו להגיע למצב, שמצד אחד אין לו שום תענוגים בעולם הזה, שום דבר לא מושך אותו לעומת הבורא. ואז אדם מרגיש את עצמו בייאוש, כי בעולם הזה אין מה שימלא אותו, והוא ממש לא יכול להתקיים, אין לו במה להחיות את נפשו. נפש זה נקרא כלים דקבלה של אדם. אין ממה ליהנות, בלי זה אדם לא יכול לחיות, והוא ממש נמצא ללא תנועה, בייאוש, בחוסר אונים. מצד שני צריכה להיות משיכה למשהו, אחרת למה הוא מבקש מסך ותיקון? לכן צריכה להיות השתוקקות מאוד גדולה לבורא.

שני הנתונים הללו, אם אדם רוכש אותם במלואם, לפי הנתונים שיש לו, אז הוא מקבל מלמעלה את המסך הראשון. כלומר "טוב לי מותי מחיי" כלפי העולם הזה שאין לי כלום ואני לא צריך אותו, ו"חולת האהבה אני" כלפי האלוהות, ויחד עם זה צריכים להיות אמונה וביטחון שכן הוא יכול לקבל מסך, המסך בא מהבורא, והוא יכול לחייב את הבורא לצייד אותו במסך.

כל הנתונים הללו הם לאט לאט מתקבצים באדם, כשפעם זה יותר, ופעם זה יותר, עד שהם מתקבצים כולם לנקודה אחת. כמו שאנחנו לומדים מהמכתב מדף ע' ומהמכתב מדף ס"ד, שהאדם, המעשה שלו והבורא נעשים לנקודה אחת, ואז הוא זוכה לקבלת המסך הראשון. הוא מרגיש בו את מציאות הבורא, והרצון לקבל הרוחני הראשון כבר מצטרף למסך הזה ונעשה עוּבר.

זו בעצם המתנה שאדם צריך לבקש מהבורא. את הדברים האלה אי אפשר למסור מפה לאוזן, אלא מי שכבר מוכן לזה הבורא מאפשר לו לבקש.

הרב'ה כותב כאן שאפילו אנשים שמקיימים תורה ומצוות, כאילו שלמים וצדיקים, הקיום המעשי עוד לא אומר על הכוונה, והם בכלל לא מבינים מה ה' דורש. גם זה קורה לנו. הוא כותב ביחס לקיום ללא כוונה.

"ואם נסתכל קצת פנימה, כלומר שאם נעשה בדיקה יסודית באלו שמקיימים תורה ומצות, אם הם רוצים שיתנו להם הכלים דהשפעה, והם רוצים לתת תמורתם את הרצון לקבל, יהיה מאלו העובדים רוב גדול, שיגידו שהם מוותרים על זה, אלא שרוצים לקיים תו"מ בעמ"נ לקבל. נמצא, שאין להם צורך לכלים דהשפעה. לכן איך יכולים לומר, שהתו"מ, בזה שהם מתייגעים, יתנו להם שכר דבר שאין להם צורך בהם. אלא אדרבא, הם מפחדים אם חס ושלום יפסידו את הכלי קבלה, הנקרא "אהבה עצמית"."

ודאי שרוב העולם מקיים תורה ומצוות רק לצורך קבלת תשלום בעולם הזה או בעולם הבא. מה זה רוב העולם? חוץ מאלו שרוכשים כוונה על מנת להשפיע, שרוכשים מסך, שזה בלתי אפשרי לעשות אלא על ידי חכמת הקבלה. כמו שדיברנו אתמול, שהעבודה באמת, עבודת ה' היא חכמת הקבלה בעצמה. עבודת ה', זאת אומרת להידמות לבורא.

תלמיד: למה אלה כן ואלה לא, זה אני לא מבין. נכון שזו קבלה עצמית, גם להם יש רצון לקבל.

חס ושלום, לא שמעת ממני שאני פוסל משהו מהאנשים שמקיימים תורה ומצוות כ"מצות אנשים מלמדה", אני לא פוסל את זה. אבל זו הדרגה הראשונה המינימאלית, דומם דקדושה, שאדם מקיים איך שלימדו אותו. אבל לא לימדו אותו כוונה, כי כוונה גם המורים לא יודעים.

כוונה זה נקרא מסך ואור חוזר שאפשר לרכוש רק על ידי יגיעה גדולה במשך המון שנים, בעזרת האור המקיף שמגיע לאדם רק על ידי לימוד חכמת הקבלה. אנחנו מדברים על שתי רמות, הרמה העממית שנקראת דרך בעלי בתים, ועל דרך האור, דרך התורה, דרך אור מקיף שאדם רוכש מסך. זה לחוד וזה לחוד. חס ושלום, אין בעיניי שום התנגדות, אני לא פוסל את זה, רק יש תורה לאלו שעדיין לא מפותחים נפשית, ויש תורה לאלו שהתפתחו נפשית.

אני הייתי ברחובות והתחלתי להתרוצץ, כאילו חזרתי בתשובה על מנת לחפש בפנים. ראיתי שאין כלום, והתחלתי לצעוק על כל אלו שהחזירו אותי בתשובה ולחפש הלאה. היה שם הרב פישר, רב מהולנד, והוא אמר להם, "תעזבו אותו, יש כאלה שצריכים קצת יותר פנימה, תסדרו לו מישהו". ואז שידכו לי את הרב יצחק זילברמן מירושלים. נסעתי אליו ללמוד קצת, למדתי אצלו ספרא דצניעותא ועוד כמה דברים. זאת אומרת הוא הבין, ידע ואמר, "תעזבו, יש כאלה שהם צריכים קצת יותר". ובאמת מה שהם יכלו לעשות הם סידרו לי. רק מה שקיבלתי שם בירושלים גם לא הספיק לי והלכתי יותר מזה, עד שהגעתי לרב'ה. אז יש כאלה ויש כאלה, אתה לא יכול להגיד כלום.

אנחנו יודעים שבמשך הזמן האנושות מתפתחת, ויש כאלה הרבה שרוצים משהו מעבר לחיים האלו. לאלו שהרצון לקבל עדיין אצלם במסגרת העולם הזה, שיקיימו מה שכתוב, שיעשו מה שכתוב, שכרם לכבודם. אלו שהרצון לקבל שלהם הוא כבר כלפי הרוחניות ולא מסתפקים בעולם הזה, הם לא צריכים את כל הדברים האלה שאלו עושים, הם צריכים כוונה, כי מעשה אצלם הוא כבר כוונה וזיווג דהכאה, זה נקרא מעשה בקבלה, אז בזה שיעסקו. זה לחוד וזה לחוד, זה בגשמיות וזה ברוחניות, אחד לא מבטל את השני.

אתה לא מבין מה זה להשתוקק לפעולה רוחנית ולזיווג דהכאה שזה נקרא מצווה, ועל ידי זה לקבלת האור שזה נקרא תורה, השמות הקדושים. כתוב שאדם צריך להשיג את כל התורה, לקנות מה שנקרא ספר תורה, לקנות, קניין, על ידי אור חוזר, שכל השמות הקדושים יתלבשו בו, כל התגלות הבורא. אם יש לך השתוקקות לזה, אז אתה שייך לזה. אם לא, אז תלמד חומש, תלמד משנה, תלמד גמרא, זה בשבילך תורה. זה לחוד וזה לחוד.

צריכים סוף סוף להבין שאחד לא שייך לשני, חס ושלום. ולמדתי מהרב'ה לא לפגוע בהם. הם רוצים לפגוע בנו, הם רוצים להוכיח לי שלהיות לא מפותח זה יותר משתלם מאשר להיות מפותח, נכון, "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". אבל מי יכול להישאר ככה? הם לא מבינים שאי אפשר לעצור התפתחות, שיש מטרה לעולם הזה והעולם מתפתח.

תלמיד: אבל גם להם יש דבקות בקדוש ברוך הוא.

יש בהם דבקות בקדוש ברוך הוא, לכן הם נקראים דומם דקדושה. אבל באיזו מידה הדביקות? בדומם, בדרגה המינימאלית, רק במעשה. הם עושים מעשה בדיוק כמו שכתוב ולא יותר מזה, לכן זה נקרא דומם. למה זה דומם? כי זה לא מתפתח. כמו שלמדת בגיל בר מצווה להניח תפילין ולהגיד הכול, ומגיל בר מצווה אתה ממשיך להיות יהודי החייב בקיום מצווות, כך אתה ממשיך עד סוף ימיך, עד 120 אתה כך ממשיך, אסור בזה לשנות שום דבר, "לא תוריד ולא תגרע, ובל תוסיף"¹. לכן זה נקרא דומם, דומם הכוונה שנשאר באותו מצב, בלתי הפיך, לא משתנה. ובמצב הזה יש לו דבקות בזה שהוא דומם, הוא כל הזמן עושה אותו דבר וזו מידת הדבקות שלו.

לכן לא משפיע עליו כלום. העולם יכול להישרף, בעולם יכול להיות מה שלא יהיה, יוצאים לגלות, חוזרים מהגלות, הופכים, עוברים השמדות, והדומם יכול להחזיק ולעבור את כל הדברים האלו מפני שהוא דומם, יש לו במה לאחוז, יש לו נקודת דבקות מאוד חזקה שהיא לא משתנה. רק יש בזה חיסרון גדול, הוא לא יכול להתפתח, הוא לא יכול להגיע למטרת הבריאה. אבל הנקודה הזאת היא נקודה מאוד חשובה, לכן בעל הסולם תמיד אמר לתלמידים שלו שיישארו ויחזיקו בתוכם את דרגת הדומם הזה.

היה אדם בשם קלאר שבא אליו, הוא היה חסיד ויז'ניץ. אחרי כמה זמן הוא אמר לבעל הסולם, "אני רוצה ללכת כמוך, כמו חסיד גור". בעל הסולם הלך בתלבושת של גור. בעל הסולם אמר לו, "מה חשובה החיצוניות, דווקא הפוך, תשמור על החיצוניות שלך, על כל המנהגים שלך, תישאר חסיד ויז'ניץ, תהיה כמוהם ממש בכמה שאפשר". זה הרב'ה סיפר לי. למה? כי אם הוא נופל, אם הוא נמצא בנפילה, אז הוא לא נופל כמו שנגיד נופל חבר מכאן, שאם הוא נופל, אז הוא נופל כמו שהוא מן השוק, מאיפה שבא, אלא ההוא נופל לפחות להיות חסיד ויז'ניץ. ואז הוא ממשיך משהו ולאט לאט יוצא משם, אבל הוא נשאר באיזושהי צורה יהודי. החבר מכאן יכול פתאום לקפוץ להודו או לעוד כל מיני מקומות. לכן יש הבדל לאן אדם נופל. זאת אומרת, טוב לעלות מדומם דקדושה, ואם נופל, אז נופל בחזרה לזה.

אני לא הולך לבטל את החינוך הזה, אני אומר לך ברצינות, כי בלי זה לא יהיה קיום לעם, אבל אנשים צריכים להבין שאת החינוך הזה לא פשוט להבין. כמה שנים אתה נמצא כאן, שנה או שנתיים?

תלמיד: שנה וחצי.

שנה וחצי, ואתה עדיין יושב כאן ולא מבין מה קורה לך, ועדיין מתווכח איתי שמשהו לא בסדר.

תלמיד: הקב"ה עוזר לנו, נכון, הוא נותן לנו את הנקודה שבלב הוא נותן לנו את הכלים ועושה לנו הכול, ומה עם הכלים דהשפעה?

אתה שואל ככה, אנחנו לומדים שקב"ה טוב ומיטיב והמטרה שלו להביא את האדם לגמר התיקון ושגמר התיקון של האדם יהיה כשהוא מפתח את הרצון לקבל שלו שיהיה במעשים שלו דומה למעשים של קב"ה. קב"ה לא מניח תפילין כמוך, אלא בצורה רוחנית. זאת אומרת, במצב של זעיר אנפין ואצילות שנעשה גדול ועולה לאריך אנפין ועושה שם פעולות שנקראות "הנחת התפילין", זיווג דהכאה בדרגה מסוימת, שיוצאים לו אורות מלמעלה, מקדימה, מאחור, במצח, ובעורף שנקראים "קשר תפילין ותפילין", זה כשמשה רבינו זכה לדרגה כזו שראה רק את האחוריים של התפילין, ואחר כך זכה גם לפנים, אבל זה כבר סיפור לחוד.

אז הקב"ה רוצה שאתה תניח את התפילין באותה צורה כמוהו, זה נקרא להידמות לבורא, וזה לא בדיוק רק לקשור 'קופסא' על הראש ו'קופסא' על היד, אלא אתה צריך לעשות את הפעולה הזאת בצורה אמיתית, רוחנית. ואתה שואל "אני עכשיו יושב כאן כבר שנה וחצי ואני מבין את זה שצריכים כך לעשות גם בגשמיות וגם ברוחניות, אבל למה לאלה שמקיימים בגשמיות הקב"ה לא נותן להם רצון שיקיימו ברוחניות? מפני שאין קשר בין זה לזה, זאת התשובה, אין קשר.

אדם יכול לקיים במשך אלפיים שנה, גלגול אחרי גלגול, את מצוות תפילין וזה לא מגדיל בו את הרצון לקבל לרוחניות, מזה הוא לא גדל. הרצון לקבל לרוחניות מתחיל מנקודה שבלב שבורא משתיל בתוך האדם, זה יכול לקרות לחילוני ויכול להיות גם לדתי, ובדרך כלל זה לחילוני כי הוא מחפש יותר. למה הוא חילוני? כי נתנו לו יותר רצון לקבל, כי הדת לא מספקת אותו, בדרך כלל זה כך. או שגם נולד כחילוני 'דומם'.

אבל קיום תורה ומצוות בגשמיות לא מביא לרוחניות, לא מגדילים רצון לקבל, רצון לקבל רוחני זה כלי אחר לגמרי. זה מתחיל מנקודה שבלב וממשיך הלאה לרוחניות. יש מחסום, קו, ומתחת לקו הזה יש בן אדם, בן האדם הזה הוא "בהמה" שיש לה רצונות בהמיים, לכסף, כבוד, מושכלות. ואם אחרי זה יש לו נקודה שבלב, חלק אלוהה ממעל, שזה רצון לרוחניות, אז היא לא שייכת ליתר רצונות.

אדם דתי מקיים את התורה ומצוות שלו במסגרת החיים שלו כאן בעולם הזה, בלי הנקודה הזאת. הנקודה הזאת זה כבר משהו אחר, זה רצון לרוחניות. יש גם כאלה בין החילוניים, גם בין הדתיים וגם בין היהודים וגם בין הגויים, ורואים את זה לפי שכתבו רבי אליעזר ורבי שמעון, וגם לפי רבי עקיבא ואונקלוס, הגרים שהיו אז.

זאת אומרת שהדברים האלה הם לפי חשבון של הקב"ה שבאים מלמעלה, זו לא חובה שלאבא צדיק הבנים יהיו צדיקים. בדרך כלל מישהו יודע? קראתי עכשיו, שאפילו משה מסר את התורה ליהושע. "הנקודה שבלב" לא עוברת בירושה, אלא מחדירים אותה במישהו וככה זה קורה. גם אני לא אשם שנתנו לי רצון כזה, ואני כבר פועל לפי הרצון הזה כמו כל אחד.

ואם הנקודה שבלב נמצאת באדם, אז היא קיימת, ואם לא, אז לא נמצאת, אבל לגרום להתבצרות ולהתגלות שלה אנחנו לא יכולים. אומנם שהאר"י כותב, וגם רב'ה אמר, שאם אתה תביא בן אדם ותושיב אותו בקבוצה שמשתוקקת לרוחניות אז אתה כאילו תגרום לו לזריזות ההתפתחות והבורא אז יגלה לו את ה'נקודה שבלב'. זאת אומרת, מה הכוונה שהבורא יגלה? שהוא יגיע על ידי ההתפתחות הבהמית המהירה שלו למצב שהנקודה הזאת צריכה לקפוץ בו ואז היא תקפוץ מהר יותר, תקצר לו את זמן ההתפתחות שנשאר לו עד הרגשת הנקודה שבלב.

אבל רב'ה אמר שאומנם שאני כותב את זה, אבל הוא לא מבין איך זה אפשרי, שזה מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי. זאת אומרת, זה מובן שעל ידי האור המקיף שנגיד ויאיר אליו אם יבוא לקבוצה ויתחיל לטפל כאן ויתנדב בכל מיני מקומות, למשל באחזקה ובמטבח וכן הלאה, יישב איתנו, וישמע משהו, אז הוא חייב לקבל יותר אור מקיף, הוא חייב להתחיל להשתנות. אבל רב'ה אמר שזה בכל זאת דבר מאוד מאוד קשה.

לכן אנחנו צריכים רק אנשים שיש בהם את ה"נקודה" הזאת, אנחנו לא צריכים את כל העולם, רק את הנקודה הזאת. אנחנו צריכים ממש לצוד אותם בכל העולם. למה הרשת שלנו צריכה להיות ככה בכל העולם? כדי לתפוס רק את היחידים האלו והם יכולים להיות בין כל העמים. אם הוא משתוקק, אז גמרנו, הוא יגיע, יתבשל להכרת הבורא, ואם לא אז לא.

אתה רואה, אתמול היינו בקניון בראשון, כמה חבר'ה מקבוצת ראשון יצאו. באו החבר'ה שלך והפכו את השולחן ועשו בלגן. אני לא מתרגז עליהם כי זה מחוסר הבנה, זה תינוק שנשבה, הם ממש לא מבינים מה שהם עושים.

אבל בהחלט, דבר כזה רק מביא צרות. הם לא מבינים שיכולה להיות עוד תורה למישהו אחר, כמו אותו הרב פישר שאמר ברחובות, תעזבו אותו, תמצאו לו מישהו, כי הוא לא יכול להירגע במה שאתם נותנים לו. הם לא מבינים, חסר להם השכל של אותו הרב פישר, מה לעשות.

אם לא הרב פישר, הייתי עוזב את הדת. כמו שאמר הרב בונים או רבי אלימלך נדמה לי, וזה היה לפני מאתים, שלוש מאות שנה, שאם לא היה מגיע לקבלה, היה יוצא להיות חילוני. עד כדי כך היה לו שעמום בחיים האלו בלי השגת האלוהות. והם לא מבינים שאם באמת יש לאדם רצון להשגת האלוהות, שזה רצון הרבה יותר חזק מכל הרצונות האחרים, הוא פשוט לא יכול אחרת. הם רוצים להכניס אותו שוב לצינוק, להיות כך חמור בלבד.

אני זוכר שנתנו לי את הגמרא ואמרו, רק את זה תלמד מהבוקר עד הלילה, זה רצון ה'. לא יכולתי. עוד צעד ועוד צעד, הלכתי לכפר חב"ד ללמוד כמה חודשים, עברתי כמה מסכתות. עם אותו הרב זילברמן בירושלים למדתי מסכת "שבת", בכפר חב"ד עברתי על מסכת "סנהדרין", על מסכת "בבא מציעא" קצת. כמה דברים כאלה. אבל זה ממש בלתי אפשרי ללמוד ללא תגובה מלמעלה.

בעל הסולם כותב, והגר"א כותב שמי שמצפה לזה, מחכה לזה, רק חכמת הקבלה יכולה להביא לו את התוצאות האלה. איך בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתע"ס"? מי שמרגיש שהתורה יבשה חייב לעזוב את זה ולנסות את מזלו בחכמת הקבלה. אז מה תגיד?

תלמיד: הם חשבו שם בראשון שאתם מקבוצת הרב ברג.

לא. הם לא חשבו שום דבר, לא חשבו שאנחנו מאיזו קבוצה, הם מכירים אותנו, ברוך ה'. הם פשוט לא מסכימים, כי זה דומם. זה מובן, זו תגובה של דומם שלא יכול לסבול שום דבר שצומח. הצומח כבר נשלט מחוץ לי. הוא כאילו בורח מתחת ידיי כי הוא צומח. אני לא יכול להחזיק אותו כבר באדמה אצלי. הוא כבר צומח, בורח ממני.

כי כל גדילה באה על זה שבן אדם דורס, דורך על השלב הקודם, מבטל אותו. על זה באה המדרגה הבאה, תמיד כך. כשאתה מתחיל לשנוא, אתה רומס את המדרגה הקודמת. והם מפחדים מזה. אתה לא יכול להיות צומח אלא אם אתה לגמרי מבטל את הדומם שבך. רק כך. ממנו אתה מתחיל לעלות. הוא הבסיס שלך, מצד אחד. מצד אחר, אתה חייב כל הזמן לדרוך עליו. אז הם מפחדים. הכול טעות, מה לעשות.

תלמיד: יש משרד ברעננה ליהדות מתקדמת. הם רצו ממני תעודות כי רציתי לתרום להם, רציתי לתת להם הרבה. כל כך רציתי לקרב אותם.

גם היהדות הקונסרבטיבית והמתקדמת וכל אלה, הם גם דומם. רק הם בחרו לעצמם מסגרת יותר קלה. אני מכיר את זה. כשאני בא לאימי בקנדה, יש לידה בית כנסת, כל אחד מגיע ברכב הפרטי לשבת, מכבה סיגריה לפני שנכנס לבית הכנסת, מנשק את המזוזה. נכנס לבית הכנסת, לובש כיפה ומתחיל את השבת שלו. אחר כך אותו דבר בחזרה. יוצאים, מדליקים סיגריה, מדברים קצת על הביזנס, נוסעים הביתה. עשו לעצמם מסגרת קצת יותר קלה, אבל גם זו מסגרת והם שומרים עליה חזק מאוד, דרך אגב, הם ממש שומרים.

אחי גר באזור מאוד יקר, אז בית הכנסת זה ארמון ממש, שַׁיִשׁ. לכל אחד יש מקום, כורסאות. יש שם רק עורכי דין ורופאים. שבעת אלפים דולר בשנה עולה לך להיות חבר, רק לבוא לשם.

אני באתי לשם, נכנסתי בתחילת התפילה, רבע שעה אחרי שהתפילה התחילה. בדרך כלל כשאתה נכנס לבית כנסת, אז הגבאי בא אליך, "מי? מה? שב, בבקשה", מסדר, כך נהוג. שם אף אחד לא סובב את הראש אלי.

תלמיד: הם השקיעו מיליון וחצי דולר ואתה נכנס כאילו להיכל התרבות.

אבל זה טוב, אני אומר לך ברצינות. בכל זאת זה טוב. כי לפני שאדם מקבל איזה ניצוץ בלב, אז לפחות הוא כמו עדר. יש לו מקום, הוא משלם על זה כסף, ולאט לאט מתבשל, עוד גלגול ועוד גלגול.

גֶּדֶר כזה או גֶּדֶר כזה, זה לא חשוב. אם צריך, הבורא ישיג אותו לאן שלא יברח. יונה ניסה לעשות את זה, ואנחנו לא יותר חכמים ממנו, גם אנחנו לא נברח. סיפור מאוד יפה, אם נפרש אותו פרט אחר פרט, איך יונה רצה לברוח. זה יותר ממה שהחבר שם יושב בפינה. איך הוא ברח, ממש מסכן, באמת. ואתה רואה? לא עזר. זה סיפור על בריחה מתפקיד. זה מה שעובר כל אחד מאתנו, שמנסה לעשות בזמן הירידה.

תלמיד: למקובלים תמיד יש אותה הבנה, אף פעם לא יכול להיות ביניהם חוסר תיאום. שניהם מגיעים לקבלה. הכול אותו דבר. איך יכול להיות שיש ביניהם חוסר תיאום בהבנה?

אתה שואל על אדם שמרגיש רוחניות, איך יכול להיות שהוא מתחיל להרגיש אחרת ממישהו אחר? זה בדיוק כמו בעולם הזה. ממש ככה. ככל שיש לך אנשים, מדענים בעולם הזה, שיש ביניהם ויכוח, הראשון רואה את המציאות ככה והשני אחרת, לא שהמציאות שהם רואים היא אחרת, אלא לגבי החוקים שבהם המציאות מתנהגת בדיוק, יש ביניהם חילוקי דעות. זה דבר שקצת נסתר וקצת נגלה. אנחנו רואים איתך איזו תופעה, רק אתה חושב שהתופעה הזאת במקורה היא כך וכך, ולכן כך היא מתרחשת לעינינו. מה שמתרחש לעינינו, גם אתה וגם אני רואים אותו דבר, אבל אתה ואני לא רואים מה מאחרי זה, את המדרגות היותר עליונות. זאת לא המדרגה הבאה, זו יכולה להיות מדרגה מאתיים מדרגות למעלה ממנה.

תלמיד: אבל שניהם הגיעו.

לא. אנחנו רואים מציאות, כמו בעולם שלנו, אבל הסיבה, למה אנחנו רואים יכולה להיות מאתיים מדרגות למעלה ממה שהשגנו. ואז אנחנו מתחילים לדון, "זה ככה או ככה? יכול להיות ככה, יכול להיות ככה". איזה ויכוח יש בין בעל הסולם לרש"ש? הוא כתב שם קצת בסוף "בית שער הכוונות". אבל מה שכתב זה עוד קצת, סך הכול, ממה שיש. הוויכוח הוא מאוד מאוד עקרוני בשבילם. בשבילנו זה לא כל כך, כי רש"ש הוא רש"ש הקדוש ממש. למה שהוא הגיע, בשבילנו זה דברי אלוהים חיים שלו. אבל על מה שהוא מצביע, כמו על הסיבות מעל למדרגה שלו, שהסיבות למה שהוא רואה הן עוד מאתיים מדרגות למעלה, ולזה הוא לא הגיע, על זה בעל הסולם לא מסכים איתו, כי בעל הסולם הגיע ליותר. ואז הוא כותב מהמדרגה שהשיג, שרש"ש לא טועה במה שהוא פורס לפניך כעובדה. העובדות נכונות, אבל במה שהוא אומר שזה הסיבה לתופעה הזאת, בזה הוא טועה. כמו שאצלנו שני פיזיקאים. אין כאלה דברים? יש בלי סוף, כי זה כבר על דבר נסתר, לא על דבר נגלה. על סיבה, והסיבה נסתרת. יכולה להיות מאוד מאוד גבוהה, זאת אומרת, מאוד מאוד רחוקה.

ולכן יש גם בין המקובלים הרבה חילוקי דעות, וזה לגיטימי כי הם חוקרים את פעולות הבורא, וככל שיכולים להידמות לפעולות האלה, את זה הם משיגים. ככל שלא יכולים להידמות, אז לא משיגים. אבל הסיבות הן תמיד למעלה ממה שהם משיגים. ובהבעת הסיבות, הם יכולים לטעות. כי "מה שלא מושג" לא נגיד, "לא נגדיר בשם". זה מה שקורה. לכן יש בזה חילוקי דעות ביניהם.

תלמיד: הרי את הסיבה גם צריך להשיג, איך אפשר להגיד משהו על הסיבה?

לא, אז יש דברים שמשיגים ויש דברים שלא משיגים, שזו סיבה וממש ככה מדברים גם על זה, כמו כל המדענים בעולם הזה. יש כאלה שממש שונאים אחד את האחר, "קנאת סופרים", אתה יודע איזה שנאה יש בזה, גדולה מאוד, כי זה בדרגת האגו הגדול ביותר בעולם הזה, ברוחניות זה בדרגות מאוד גבוהות, הרי זה לא בתענוגים בהמיים או כסף או כבוד, זה מושכלות, זה באידיאה, זה באני שלי, זה לא כמו שאני קניתי אוטו כזה ואתה אוטו יותר גדול, לא מדברים על זה. זאת קנאה בידיעה, בדבר הגדול ביותר שיכול להיות באדם, בעולם הזה זה נורא, איך הם יכולים, מה הם עושים רק אחד לאחר. אבל ברוחניות באמת מי שמגיע יותר למעלה, הוא רואה סיבות אחרות מזה שנמצא למטה.

נגיד שאתה עכשיו תכתוב משהו על מה שאתה עברת, וחלק ממה שאתה תכתוב ממה שאתה עברת, יהיה בזה חלק שלא עברת, רק שאתה כותב על זה כמו על סיבות, שהן מארגנות את המצב שאתה נמצא בו, אז תתחיל לכתוב ואתה תראה שככה תמיד קורה לאדם. אז החלק שאתה עברת זה אמת, כי נגד הרגשה אין מה לעשות, מה שמתלבש בתוך הכלי, על זה לא מדברים, אבל אם אתה מתחיל לדבר על הסיבות שלמעלה מזה, ואתה בטוח שתדבר גם על זה אפילו שאתה קטן, בזה אתה יכול לטעות.

ולכן אני אומר אף אחד לא רשאי להוציא שום דבר, לא רק בגלל פוליטיקה בעולם הזה, אלא בגלל שהוא טועה ברוחניות בצורה מאוד מאוד עקרונית. מי שלא עבר מחסום בכלל אין מה לדבר איתו, חייב ממש לדאוג בקשר למה הוא כותב. ואחרי המחסום גם, אתה כותב רק על הדרגה שבה אתה נמצא, ולא יותר למעלה מזה.

יבוא מישהו בגלגול הבא, יחלוק עליי ויעשה ממני קציצה. פשוט מתוך העובדות, מתוך החיים, זה יכול להיות. לכן אין שום ביטחון, יש ביטחון עד דרגה מסוימת.

אבל אנחנו לא צריכים יותר, כי באמת, זה לא חשוב לנו. מה חשוב לי הסיבות הגבוהות איפה טעיתי או לא טעיתי, אנחנו כבר רואים מהחיים שלנו, שמה שאני חושב שאני טועה או לא טועה, זה תכלס לא משפיע. משפיעה כמות היגיעה ולא כמה אתה מבין בשכל או לא מבין. לכן זו לא בעיה, אתה יכול לקרוא בשקט את הרש"ש הקדוש כמו את בעל הסולם הקדוש ובהחלט לנו זה לא משנה.

תלמיד: אבל אם מקובלים ערים למה שאתה אומר עכשיו, אז איך בכל זאת.

תאמין לי, מה שאני יודע, מקובלים גם יודעים, על מה אתה מדבר?

תלמיד: אני מתכוון לכך שזה מדע מוחלט.

מה זה מדע מוחלט?

תלמיד: זה לא מדע יחסי.

לא, חס ושלום, בן אדם כותב. אין שום דבר מוחלט במציאות. איפה הוא כותב את זה? יש אפילו כותרת.

תלמיד: האלוהות זה דבר מוחלט.

האלוהות היא דבר מוחלט לדרגה שאתה מקבל מסך ורוכש אותה. עד הדרגה הזו היא דבר מוחלט, מעל הדרגה הזו, בשבילך זה לא מוחלט. הכול יחסי כלפי האדם המשיג.

תלמיד: ובגמר התיקון, כשכולם מגיעים?

בגמר התיקון אנחנו לא מדברים. בגמר התיקון כתוב עד שיבוא אליהו, אז אין ספקות, אין כלום.

תלמיד: שם אין חילוקי דעות.

כן, יהיה משעמם מאוד, לא יהיה וויכוח, שום דבר. כתוב עד שיבוא תשבי?

תלמיד: תשבי יתרץ.

תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

תלמיד: הרב"ש כותב פה במאמר על הרבה מצבים שהאדם עובר. רצון שלם, רצון לא שלם, כן רוצה להישאר, לא רוצה להישאר. כשאני קורא, איך לא להשלות את עצמי או להיתפס לאשליות שאני במצב הזה או במצב אחר?

אתה קורא ושומע מאמרים או את ההסבר שלי. אתה לא יכול לקבוע איך זה ישפיע עלייך. אתה לא יכול בכלל לקבוע את הילוך המחשבה שלך, ובשביל מה? אתה צריך פשוט לקבל את זה, לשמוע כמו שאמרתי, להעביר את זה כמו במטחנת בשר. כך אתה צריך להעביר את זה. זה נכנס לאוזניים ומה שזה עושה שם, זה לא חשוב בכלל. לא עלייך לקבוע איך זה צריך לפעול.

שאלו אותי גם באינטרנט איך אני מגיע בדיוק לתכונה כזו וכזו? כתבתי, איך יכול להיות שאדם קובע שלתכונה הזו והזו הוא צריך להגיע? מאיפה אתה יודע שאתה צריך להגיע? ואולי התור שלך להגיע לזה יהיה בעוד שנה ובינתיים אתה צריך לעבור דברים אחרים? האם אתה יודע מה מבנה הנשמה שלך? אתה יודע מה אתה צריך עכשיו לחשוב?

עליך לעשות מה שבידך ובכוחך לעשות, ויתר הדברים מתרחשים.

אתה מזמין את האור והאור מאיר על המבנה שלך וזהו. אתה הרי כימאי, יש איזו מולקולה גדולה מאוד, אולי אנחנו לא יודעים יותר מזה, אולי יודעים משהו, מה זה גֵּן. במולקולה הזו יש מיליארדי חלקים, כולם קשורים אחד לאחר, וכל אחד קשור לכולם, אם זו מולקולה רוחנית. זו כבר בעיה.

זה גם בגשמיות אבל בגשמיות רוצים לעשות את זה יותר פשוט. לכל אחד יש אופי משלו באותו מבנה. זה יותר גדול וזה פחות, והקשר בין הדברים משתנה. המבנה עצמו הוא אותו מבנה, אבל המשקל של כל חלק הוא שונה, והקשר בין כל החלקים לכל אחד, הוא קשר משלו. כמו השלד אצלנו בגוף, אותו שלד לכולם, אבל ההבדל הוא כבר בדברים הפנימיים שבתוך העצמות.

אז האם אני חכם לדעת במבנה כזה מסובך שאני בכלל לא יודע ולא מרגיש ובקושי שומע עליו עכשיו בפעם הראשונה, האם אני חכם לקבוע מה צריך להיות אצלי עכשיו מתוקן יותר, מתוקן פחות, בקשר לזה ובקשר למה? איזו טיפשות.

אלא מה אני יכול לעשות? אני יכול רק להביא פנס גדול מאוד, שככל שהוא יותר יאיר על המולקולה הגדולה הזו, כך היא יותר תתפתח. ולהדליק את הפנס, להגביר לו את האור אני יכול רק על ידי לימוד הקבלה, זה הכול.

אין לנו עוד שום עסק בכל העניין הזה, מלבד להגביר קצת את האור של הפנס שמאיר על המבנה הזה של הנשמה. להכניס לזה עוד טיפה ועוד טיפה יגיעה.

תלמיד: רוצה או לא רוצה, מתוך הדברים האלה שקורים זה נכנס פנימה, זה לא רק כמו מיקסר ישר יוצא החוצה, חלק נכנס.

לא, אז אתה מתחיל לחשוב, מתחיל ודאי לעשות קומפילציה בין הדברים, השוואה, זה ודאי. אתה עובד עם הראש, אתה עובד עם הלב. אבל גם כשאתה עובד עם הראש ועם הלב, זה כבר תוצאה מהאופן שבו האור המקיף האיר עליך והכין לך את הראש והלב לעבוד. לא יכול להיות שאתה קודם. אלא אם אתה רוצה שבפעם הבאה האור יעשה לך משהו יותר מהר, לזרז אותו יותר, אז בבקשה. אבל יכול להיות שלזרז יותר יהיה דבר לא נעים - ליפול, לעוף, לקום, לרוץ, לא יודע מה, דברים לא נעימים כל כך, אבל מזה אתה לא יכול להימנע, אתה יכול רק לזרז את ההתפתחות.

כשאתה פועל בהתפתחות הזאת, היחס שלך להתפתחות מביא לך הרגשה אחרת של התפתחות, כך שאפילו דברים רעים נראים לך כטובים, אתה מקבל אותם כטובים, והם גם עוברים בהרגשה שלך בצורה טובה.

תלמיד: אנחנו אומרים שכל מה שאנחנו בעצם עושים זה לשנות את היחס. אז איך במקום להיתקע עם יחס מסוים שעות או ימים, אני עושה את זה באופן רציף?

אני אומר לך, כשרע לך או כשאתה רוצה לזרז את עצמך, תבוא לכאן ותתחיל לעבוד כאן במרכז. תיכנס למטבח, אני לא יודע אם יתנו לך כי יש הרבה קופצים. תבוא למטבח לעבוד, תבוא לנקות משהו, לסדר משהו, או תעשה משהו באינטרנט, לא חשוב מה, תעשה איזו עבודה, ואתה תראה עד כמה אתה יוצא מזה מהר יותר. ככל שהעבודה היא יותר בידיים, בגשמיות, לא במאמץ רוחני, לכתוב, לתרגם, כך היא יותר קלה. זה טוב מאוד אם היה אפשר לתת לכל אחד עבודה בשפע, עבודה פיזית.

תלמיד: אנחנו נמצאים באיזשהו מקום בהשפעה וכל אחד משיג מיקרוסקופ יותר גדול, הוא רואה שהקבוצה הזאת נמצאת באינסוף והוא לא משיג אף פעם את המהות האמיתית של הדברים.

אני לא מבין. אתה שואל כך, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, כן?

תלמיד: לא. הרי אנחנו לומדים על הספירות ועל הכלים, ואנחנו רואים שהכול חוזר בלופ אין סופי. האם נוכל לפצח את זה אי פעם בכלל, אם דנים שם באינסוף?

אתה שואל כך, אם זה נמשך מאינסוף, אז האם זה צריך להיות אינסוף זמן. אז שוב זה עניין של זמן. אני אגיד לך, לכל דבר יש סוף. גם המדענים אומרים שהעולם הזה קיים עשרים מיליארד שנים, לא יודע מה הם חושבים.

תלמיד: הם כבר אומרים משהו אחר.

הם כבר אומרים משהו אחר, בסדר גמור, לא חשוב לי, זה בכלל לא חשוב. כמה האדם קיים? נגיד מיליון שנה. כמה קיימת הנקודה שבלב שבתוך גוף האדם? 5700 שנה מהפעם הראשונה שהיא התגלתה בתוך האדם. מאברהם אבינו זה 3700 שנה נגיד, וכן הלאה.

אתה רואה שההתפתחות היא מאוד מאוד איטית. אבל לקראת גמר התיקון ההתפתחות ממש עולה בצורה אקספוננציאלית, כל פעם היא בפרוגרסיה לא ליניארית. אנחנו רואים איך תוך המאה העשרים העולם התקדם כמו שלא התקדם לפני זה במשך אלפיים שנה, מה היה במאה שנה. והיום תוך עשר שנים תהיה התקדמות כמו אלפיים שנה קודם.

אבל בכל זאת הדבר הזה נמשך המון זמן, מפני שהמבנה הכללי שלנו הוא כל כך מסובך, אנחנו לא מכירים אותו. אנחנו לא מבינים שאנחנו כוללים כלי אינסופי, כל אחד מאיתנו, שבו יש רק נקודה אחת שלי, ויתר הנקודות הן לא שלי, הן מיתר המלכות דאינסוף. את יתר הנקודות אני צריך לצרף לעצמי על מנת להשפיע, לקלוט אותן בתוכי, להכיר אותן כמו שאני לא מכיר אפילו את הנקודה שלי, לוותר על הנקודה שלי ולהתחבר עם כל יתר הנקודות, לבנות מהן כלי, ועם הכלי הזה לפנות לבורא, להתחיל להזדווג עמו על מנת להשפיע.

אלו פעולות מאוד מאוד איטיות. לא מפני שהן איטיות בעצמן, התיקונים הם תיקונים מאוד מהירים, מיליארדי פעולות בשנייה, אם אפשר כך להגיד. אין מספר פעולות ואין זמן, לכן אני לא יכול להגיד לך, אלא סתם אני זורק כך כדי שתבין. למרות שהן מיליארדים בשנייה, אבל זה כמו במחשב, אומנם הוא עושה כל כך הרבה פעולות בשנייה, אבל בכל זאת אנחנו לפעמים צריכים לחכות ולחכות. אתה רוצה לשאוב מאיזה מקום אינפורמציה העיקר לשאוף אותה, ואז אתה מחכה לפעמים חצי שעה עד שזה מגיע בחוט הקטן שלך מאיזה מאגר גדול.

אותו דבר כאן אצלנו, ולכן נראה לנו שאנחנו עומדים במקום. אנחנו מתקדמים ובצורה מאוד מאוד מהירה, יותר ממה שבגשמיות. כמה שינויים שיש בגשמיות כל יום, ברוחניות זה עוד הרבה הרבה יותר מזה. לעומת מיליוני ומיליארדי השנים שהתפתחנו קודם בכל מיני דרגות של דומם, צומח, חי, מדבר ועכשיו ברוחניות, אז המהירות שלנו עכשיו נמצאת בכזאת תאוצה, ואתה תראה איך תוך שנה שנתיים מה ישתנה בעולם. אני לא חושב שכל כך מהר יפסיקו להפוך לנו שולחנות בקניונים, הדומם הוא לא משתנה, אבל אנחנו כן נשתנה.

תלמיד: (שאלה לא ברורה).

כשמגיעים לתיקון הכללי, ואדם סוף סוף מקבל את הכלי האמיתי שלו, שהוא קשור עם כל יתר החלקים שלו שהיו נראים לו קודם חלקים חיצוניים שנמצאים בכל בני האדם, הם מתחילים להיות מורגשים אצלו שהם בעצם החלקים שלו והוא מלקט אותם יחד. מהליכוד הזה נעשה כלי אחד גדול, ובו הוא מרגיש את הבורא במלואו, הוא עושה עם הבורא זיווג דהכאה. מלכות עם האור זה הנברא עם הבורא. ההכאה היא רק כלפי הרצון לקבל של האדם שלא יהיה על מנת לקבל, שיהיה על מנת להשפיע. את הבורא הוא חס ושלום לא מכה. זה לא כמו שאנחנו מדברים במילים, שמלכות מכה באור ושולחת אותו חזרה, היא מכה ברצון שלה שרוצה ליהנות בצורה ישירה.

אדם שמתחיל לספוג את הבורא בתוכו, מי הוא, מה הוא, מתחיל כאילו לבלוע אותו במידה שמידמה לו, בלהידמות לו יחד, אז על מה שאחר כך נעשה מתוך מלכות דאינסוף, אחרי שהנברא והבורא ממש מתייחדים כאחד ללא הבדל ביניהם, אנחנו לא יכולים לדבר. אומרים שאז מתחילה דרך באמת אינסופית. בשבילנו עכשיו אינסוף נקרא שלא תהיה מצדנו הגבלה על קבלת הבורא בתוכנו, על דבקותו, על להידבק בו, שלא תהיה מצדנו הגבלה. על הגבלה אנחנו מדברים, שאין הגבלה, אין סוף. אבל אחר כך נעשה כבר שהכלי שלנו יהיה בלי הגבלה, ואז אנחנו נכנסים ממש להילוך אינסופי, אנחנו נכנסים ממש לתוך הבורא יותר ויותר.

(סוף השיעור)

---

1. ”את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם, אתו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו” (דברים י"ג, א').↩