שיעור בוקר 15.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 388, מאמר "מתן תורה",

אותיות י'-י"ג

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 388, מאמר "מתן תורה", אות י'.

אות י'

"והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה, של בושה ואי סבלנות, בעת שאנו מקבלים איזה דבר מאחרים בתורת חסד. להיות הבורא ית', אין בחוקו חס ושלום שום ענין של קבלת טובה. כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית', על כן הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור.

ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם רך בעת כל השפעה, שאנו משפיעים לזולתנו. להיות דבר זה נוהג בשרשינו ית', שהוא המשפיע לכל".

תלמיד: "נוהג בשורשינו ית'", האם זה אומר שמספיק שאנחנו רק מייחסים את זה אליו?

צריכים להתקשר לשורש הרוחני שלנו, זה הבורא, ואז נרגיש עד כמה אנחנו צריכים לעשות עוד צעדים כדי להיות בשורש.

אות י"א

"עתה מצאנו פתח עינים, להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי. שכל ענין הרוממות והדביקות הזה, המובטח לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ומצוות, אינו לא פחות ולא יותר, אלא דבר השואת הענפים לשורשם ית'. אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו.

כמו שנתבאר לעיל:

א. שענין התענוג אינו יותר, רק השואת הצורה ליוצרה. ובהיותנו משתוים בעינינו לכל מנהג, הנוהג ומצוי בשורשנו, הרי אנו מצויים בתענוגים.

ב. וכל ענין, שיארע לידנו מהענינים, שאינם בנמצא בשורשנו, הרי נעשה מושג זה לבלי לסבול, ולגועל נפש, או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא.

ונמצא מאליו, אשר כל תקותינו תלוי ועומד בשיעור השואת צורתינו לשורשנו ית' וית'."

זו הדרך. כל רגע ורגע אנחנו צריכים להשתדל להתקרב לשורשנו, לבורא, ולפי זה נרגיש עד כמה אנחנו נמצאים, נכללים בו וכמה עשינו. רק לזה אנחנו צריכים לדאוג.

תלמיד: הוא מתאר פה מצב שהתענוגים והייסורים הם אחד לאחד עם ההשפעה והקבלה, השפעה יוצרת תענוגים וקבלה יוצרת ייסורים.

כן.

תלמיד: מה עם כל שלבי הביניים כשהמערכת עוד לא מסודרת כך והיא הפוכה, שההשפעה מורגשת כייסורים, כחוסר, כי המקבל לא רוצה להשפיע, והקבלה יוצרת תענוגים? המערכת עוד לא מסודרת כאמת ושקר, מר ומתוק, אחד לאחד, שאמת היא המתוק והשקר הוא המר, זה שלב התיקון. איך קורה ההיפוך בין הערכים האלה?

צריכים לעשות תרגילים. למרות שהקבלה מביאה לנו תענוג וההשפעה ההיפך, אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל להימשך לפעולות רוחניות שיקרבו אותנו לשורש, וזה יהיה לנו כתענוג. ובפעולות ההפוכות נרגיש צער ואי נעימות.

תלמיד: מה יכולים להיות התרגילים האלה? כי המתוק והמר מורגשים בתוך הרצון, לא צריך לזה תרגילים.

כן.

תלמיד: איך עושים תרגילים שהם נגד ההרגשה שהיא כל מה שיש לנו בתפיסת המציאות שלנו?

אנחנו לא מדברים על זה שצריכים לבצע תרגילים שהם יהיו נגד הטבע שלנו ממש, כי בזה אנחנו עדיין חלשים. אלא אנחנו צריכים לבצע כאלו תרגילים, שקבלת התענוגים תהיה בלהתקרב לבורא, וההיפך מזה זה להתרחק מהבורא.

תלמיד: זאת אומרת לעבוד על דרך החיוב.

כן.

תלמיד: לא לדחות את התענוג, אלא לעשות תרגילים שאני ארגיש תענוג בהשפעה.

כן.

תלמיד: האם זה הכיוון היחיד, לא כדאי ללכת גם ההפך?

אני מבין, שאם נקרב תענוגים, אז נרגיש מר. והיהפך, בקבלה נרגיש מר ובהשפעה נרגיש מתוק.

תלמיד: האם כדאי לעשות גם כאלה תרגילים?

זה צריך להיות בין חברים שנמצאים בחברה אחת, ואז הם יכולים לבצע את זה אחד כלפי האחר.

תלמיד: כלומר לשני הכיוונים יש מקום.

כן.

תלמיד: מבחינה מעשית, איך צריך להיראות כזה תרגיל?

נניח שמרגע זה והלאה אנחנו משתדלים לייצב מצב שההתקרבות בינינו במחשבה או בפועל מביאה לנו את הרגשת התענוג, וההתרחקות מביאה את ההיפך.

תלמיד: מה החברה צריכה להגיד לי? אנחנו צריכים לדבר על זה?

צריכים לדבר על זה וצריכים לבצע את זה.

תלמיד: ומה בשלב שזה עדיין מורגש הפוך, ולא כמו שאנחנו משתדלים שההשפעה תורגש כתענוג?

אז נעבוד נגד הדברים הנעימים, ונשתדל למצוא אותה נעימות בהתקרבות זה אל זה.

תלמיד: בעל הסולם מתאר כאן שיש עניינים שנהוגים בשורש שלנו ועניינים שלא נמצאים בשורש שלנו. בתהליך השוואת הצורה, מה בדיוק קורה, האם נעלמות התכונות ההפוכות, העניינים שלא נוגעים בשורש שלנו, או שהן נשארות ורק מקבלות צורה חדשה?

כשאנחנו מתחילים להתקרב זה אל זה, ורוצים לקרב דווקא מצבים שבהם אנחנו נמצאים בצורה טבעית רחוקים זה מזה, אז ברור לנו שאנחנו צריכים לבצע כאן פעולות שבהן כל אחד יקבל התרשמות נכונה - ככל שאנחנו נעשים קרובים זה אל זה, כך יהיה לנו תענוג, וככל שרחוקים זה מזה, מנוגדים זה אל זה, זה יהיה מורגש בנו כגילוי הצרות. אם כך אנחנו יכולים לשחק בינינו, לגלות תענוג וייסורים בהתאם להתקרבות או להתרחקות שלנו זה מזה, אז נעשה מספיק תרגילים כדי שהטבע ישרה בנו.

תלמיד: האם זאת המשוואה, להרגיש תענוג מהחיבור בינינו וייסורים מחוסר החיבור בינינו?

כן.

תלמיד: ואם אני לא מרגיש תענוג מהחיבור?

אז ככל שתרצה בכוח להרגיש את זה, אז בזה אתה מזמין אור עליון שיעבוד עליך וישנה לך את הטבע. כך תיכנס לעולם היחסים שבנוי על התקרבות ולא על התרחקות.

תלמיד: איזה תרגילים אנחנו צריכים לעשות בינינו כדי להתקרב, להרגיש?

ואהבת לרעך כמוך.

תלמיד: מה קורה עם התכונות ההפוכות, מה קורה עם דברים שהם לא נהוגים בשורש שלנו, מה יקרה איתם כשנתחבר? למשל כמו שהוא תיאר פה, אי סבלנות, האם זה צריך להתהפך כשאנחנו מתחברים או להיעלם?

זה צריך להיעלם לאט לאט, ואנחנו צריכים גם להרגיש אותם, עד כמה אנחנו מתרחקים מהם.

תלמיד: זאת אומרת זה לא דבר שנשאר ועליו מתעלים, אלא נעלם לחלוטין.

זה נשאר ועליו מתעלים, עד שנעלם.

תלמיד: מהי מטרת התרגיל?

המטרה שאנחנו נרגיש, נטעם מה הן פעולות בחיבור וכנגד החיבור. שיהיה לנו ברור שאנחנו כן יכולים להגיע להפיכת צורת הקבלה לצורת ההשפעה.

תלמיד: האם התרגיל לעולם יהיה הפוך לטבע שלנו?

נראה. אנחנו צריכים בכוח להיכנס ליחסים ברצונות להשפיע, ולצאת מתחת שליטת הרצונות לקבל.

תלמיד: אם אני מבין נכון, אז מה שמאפיין תרגיל, זה שאנחנו לוקחים מכתבי בעל הסולם או הרב"ש דבר מסוים, ומנסים להמחיש אותו ביחסים בינינו.

כן.

תלמיד: זה לא משנה עכשיו אם אנחנו נמצאים בזה ברגע זה או לא.

זה לא חשוב.

תלמיד: סביר להניח שאנחנו לא נמצאים בזה.

כן.

תלמיד: אבל אנחנו כן רוצים לקחת את זה למימוש.

כן.

תלמיד: האם בתוך התהליך הזה יש שלב הכרחי שנגלה שאנחנו לא במימוש, שאנחנו לא שם?

ודאי. זה מלכתחילה יהיה כך. עוד לפני שאנחנו אפילו מנסים, אנחנו כבר מרגישים שזה נגדנו. אבל במידה שאנחנו כן רוצים לקבוע בינינו כאלו יחסים, במידה הזאת נרגיש עד כמה אנחנו יכולים לדלג על אי השתוות הצורה בינינו ונגיע להשתוות.

תלמיד: במה העבודה שלנו כשאנחנו מגלים שאנחנו עוד לא שם, עוד לא במצב שבעל הסולם כותב עליו או הרב"ש?

ממשיכים, בכוח.

תלמיד: האם אתה יכול להגדיר מה זו המילה "בכוח"?

בכוח, זה אומר שלמרות שאני מרגיש כמה קשה לי להיות קרוב לזולת, אני משתדל להיות קרוב עימו ולבטל את מושג "הזולת".

תלמיד: וה"בכוח" הזה מושך את המאור המחזיר למוטב?

כן.

תלמיד: התהליך הזה הוא כמו משוואה. אנחנו מציבים מצב רצוי, מגלים הפכיות בינינו לבין המצב המצוי, ממשיכים בכוח, מושכים את המאור המחזיר למוטב, וחוזר חלילה.

כן.

תלמיד: שמעתי שאמרת עכשיו, "למרות שאני מרגיש כמה קשה לי להיות קרוב לזולת, אני משתדל בכוח להיות עימו קרוב ולבטל את מושג הזולת". בכוח להיות עימו קרוב אפשר להבין מתוך העבודה שלנו, זאת העבודה. אבל מה זה לבטל את מושג הזולת, האם אני אמור להרגיש שהוא זה אני?

לא. שהוא קרוב, שהוא חבר, שאנחנו קרובים.

תלמיד: שאנחנו יחד באותה מטרה, אפילו אם זה נראה לי הפוך.

כן. לכל אחד מאיתנו יש כאלה דוגמאות ביחסים שלו עם אחרים.

תלמיד: אני דווקא מודאג מאנשים שרחוקים, שלא באים ועומדים בלו"ז, ואני מרגיש שאנחנו באמת רחוקים. אמרת שאנחנו צריכים לעשות פעולות כשאנחנו מרגישים רחוקים. איזה פעולות צריך לעשות?

כאילו שאנחנו קרובים.

תלמיד: אבל הוא רחוק. אני מתקשר לחבר, אני מברר מה קורה איתו, במה אני יכול לעזור לו, ועדיין רואה שאין מענה. אני גם מביא תפילה שאני חושב שתקרב את החבר אליי, לעשירייה. אמרת שאני גם צריך לקבל התרשמויות מסוימות מהפעולות האלה שאני כביכול רוצה לקרב את החבר, להביא אותו לפה. איזה התרשמויות צריך לקבל, האם זו התרשמות פרטית שלי או של כל העשירייה?

אתה מתקרב לחבר ואתה מחבק אותו, אתה משתדל לקרב אותו לאותם הערכים שאתה נמצא בהם, ואתם ביחד מתחילים בדרך חדשה.

תלמיד: הוא כותב פה שעל ידי פעולות תורה ומצוות שנעשה, מובטח לנו שנגיע ללשמה. איך את ההבטחה הזאת יכולים באמת לחזק בינינו, להגיד זה לזה שמה שמבטיחים לנו פה זה יהיה, רק בואו נעשה את זה? אולי זה כבר גובל באמונה, שנאמין שבאמת מה שהוא מבטיח לנו יהיה, רק נעשה את המאמצים בינינו.

מה שהוא כותב אנחנו יכולים ליישם בינינו.

תלמיד: אבל יש חברים שיותר מאמינים בזה ועושים את כל מה שאפשר, ויש חברים שמניחים לזה, "אני כרגע במצב הנוכחי, מה שיהיה יהיה, טוב לי במצב הזה". טוב לו או לא טוב לו אני לא יודע.

כשאנחנו נמצאים בחבורה אחת כמה עשרות אנשים, אז אנחנו יכולים לקבוע את המנהג הזה על עצמנו, שמשתדלים לקרב כל אחד למעגל הזה.

תלמיד: מה התוצאה שאנחנו צריכים לראות בתרגילים האלה, שאנחנו רוצים לקרב את הרחוקים?

נרגיש שכולנו נמצאים בעיגול אחד.

תלמיד: בעניין התענוג. מה זה התענוג, האם הוא עוצמת הקשר שנובע מהשתוות הצורה, או התענוג הוא מילוי של הרצון, כלומר כוח שנמשך מהבורא ועומד בפני עצמו?

תענוג הוא מילוי הרצון.

תלמיד: אבל ממה הרצון מתמלא, האם מעצם הקשר, או מהבורא נמשך כוח שממלא את הרצון?

למה שהוא נמשך מזה הוא מתמלא.

תלמיד: האם קיים בכלל במציאות מילוי לרצון שזה פשוט כוח שממלא אותו, או שכל התענוגים הם מעצם הקשר?

כל התענוגים הם מעצם הקשר שיכול להיות רק ממשפיע ומקבל.

תלמיד: למה יש לנו כזאת אשליה חזקה שאנחנו מתמלאים ממשהו ממשי ולא מיחס בין הנותן למקבל?

זה הטבע שלנו. קשה לנו להאמין שאנחנו יכולים להיות בתענוגים של השפעה, זה העיקר, זה הפוך מהטבע שלנו.

תלמיד: איך יכול להיות שהרצון מתמלא מקשר ולא מחומר, ממשהו ממשי? הרי זה רצון לקבל.

לזה יש לנו דוגמאות אפילו מהעולם שלנו, חברים שממלאים זה את זה על ידי זה שהם מקושרים יחד, עושים משהו יחד, מבלים, וכולי.

תלמיד: בעולם שלנו כשאתה נותן מתנה למישהו, אז נתת לו משהו, והמקבל מרוכז במה שהוא מקבל, קשה לו מאוד להתעלות למי שנתן לו את המתנה, לזהות את היחס הזה.

אבל אפשר.

תלמיד: איך חיים סביב זה ביחסים ולא בדברים שאנחנו מעבירים מאחד לשני?

זה תלוי בעדינות הנפש של האדם. יכול להיות שהוא לא מרגיש שום דבר שעושים לו, בדרך כלל אלה אנשים קשים. לאט לאט הם מתחילים להזדכך, ואז הם מרגישים יחסים מהחברים שלהם אפילו בדברים קטנים וקלים.

תלמיד: שמעתי שאמרת שאנחנו בטבע שלנו לא יכולים להאמין שאנחנו יכולים ליהנות מתענוגים של השפעה. איך אנחנו יכולים כן לגרום לכך שנאמין לזה?

פשוט לגרום את זה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו להתכנס יחד בחבורה, בחברה אחת, ולהשתדל לקבוע בינינו כאלו יחסים שבהם נספק מילוי כל אחד לחברו ככל האפשר.

תלמיד: ואז השפעת הסביבה גורמת לזה?

כן.

תלמיד: תענוגים של השפעה מרגיש שזה אגואיסטי, כי אני נהנה מזה שאני משפיע למישהו, זה בתוך האגו.

כן.

תלמיד: אז מה ההבדל בין תענוג של השפעה שהוא אגואיסטי, לתענוג של השפעה שהוא רוחני?

תענוג מהשפעה הוא תענוג שמותר, נגדיר אותו כך. תענוג של קבלה הוא תענוג שאסור. ככול שאנחנו נעשה כאלו וכאלו תרגילים, אז נרגיש את הקשר בינינו, את הניגודיות שבינינו, וכך נתקרב באמת להשפעה וקבלה.

תלמיד: אבל ההשפעה היא בכל זאת שאני משפיע ואני נהנה מזה שאני משפיע.

כן.

תלמיד: בחיי אדם הלומד קבלה קיימים מעגלי קרבה שונים, משפחה, חברי ילדות, חברים לעבודה וכו'. ויש מעגל מיוחד מאוד הנקרא חברים בעשירייה, היחס איתם הוא אחר. תוכל לאפיין מה מיוחד ביחס הזה בניגוד לכל היחסים עם המעגלים האחרים?

בכל המעגלים אדם מתייחס לחבריו לפי תענוגים גשמיים, כמה הוא נהנה יחד איתם. אבל בכל התענוגים שהוא יכול למצוא בדרך, עם חבריו בעשירייה, הוא כבר לא מתחשב בכמה נעים או לא נעים לו, אלא בכמה הוא יכול לקדם עצמו לקראת קרבה עם הבורא או כלפי תענוג וכך מתקדם.

תלמיד: אתה כל הזמן מציין שמהות הקשר בינינו בסוף היא להגיע לאהבה. האם זו כל המיוחדות בקשר עם החברים, המטרה להתחיל להרגיש כלפיהם אהבה למרות שיש פה אנשים זרים שסתם חוברו יחד לאיזו קבוצה?

כן.

תלמיד: מהי האהבה הזו? תוכל אולי לספר עליה קצת?

לא, לא אוכל להסביר, כי היא מגיעה על ידי ההשפעה העליונה.

תלמיד: זו אותה מילת אהבה בה משתמשים במיליון מקומות אחרים, אבל זו אהבה אחרת.

זו אהבה אחרת, היחס אליה אחר ומקבלים אותה ממקור אחר.

תלמיד: דיברנו על תרגילים שונים אותם עלינו להשתדל לבצע בעשיריות, אחד מהם הוא, שהרצונות או הצרכים של החברים יהיו חשובים לי. נניח שלחבר חסרה פרנסה, האם עליי לזכור כל הזמן שאני עושה זאת כדי להתקרב לבורא, או כדי שיהיה לו טוב? מהי הכוונה הנכונה יותר?

הכוונה הנכונה היא, שאתה כולל, אם אפשר כך לומר, את הבורא, שהבורא נמצא. בכוונה שלך אתה רוצה לכלול את הכוח שלו לאיחוד ואהבה.

תלמיד: זה נכון שהבורא יהיה המטרה ולא החבר?

כן.

תלמיד: נכון לומר שזה מה שעושה את היחסים בעשירייה לרוחניים? שהכוונה שלנו בסוף היא הבורא?

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין לרצות השפעה, לבין לרצות את התענוג מההשפעה?

לרצות השפעה, זה רצון להידמות למישהו העושה פעולה כזו, רצון להיות באותה פעולה. ותענוג מהשפעה, הוא כבר לפי עדינות הכלים, כמה אתה יכול להיות בהרגשה כמוהו וכך להשתדל להתקדם.

תלמיד: אפשר להסתכל על כך באופן שהתענוג הוא רק תוצאה? כי מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראיו, שהנברא ירגיש את התענוג, בעל הסולם קורא לזה השתוות הצורה. אני שומע מה שאתה אומר ועדיין בסופו של דבר מה שמושך את האדם הוא התענוג, גם אם הוא מהשפעה, כדי ליהנות לבורא. האם בסופו של דבר זה הופך לאחד?

כשאדם נהנה מאותו תענוג שהבורא שולח לו, יוצא שבכך הם מקורבים.

תלמיד: זה אותו סוג של תחושה שתיארת, עדינות הנפש?

כן.

תלמיד: האם מותר לבקש תענוג מחיבור והשפעה?

מותר הכול. אבל מה אתה רוצה? האם זה מקרב אותך למשהו?

תלמיד: אין תמריץ אחר ואני יודע שאם יהיה תענוג מחיבור, יכול להיות שזה יקדם?

ודאי.

תלמיד: אז במקרה הזה אני יכול לבקש?

כן.

תלמיד: כשאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו מקבלים האחד מחברו?

בוודאי. אנחנו משפיעים זה על זה בצורות שונות, אבל אם אנחנו רוצים להתחבר בינינו ולעורר בזה כוח אותו העליון מעורר בנו, אז כאן כבר העבודה שלנו.

תלמיד: כדי להתחבר באמת, אנחנו חייבים גם לקבל איש מרעהו?

כן, בוודאי.

תלמיד: אז נניח שחבר רוצה למסור לי משהו ואני מתחיל להרגיש מה שהוא כותב פה, בושה ואי סבלנות. מה צריך לעשות? אני מבין שזו מדידה נכונה כשאני מרגיש זאת, אבל אז אני נקרא מקבל ואני רוצה להיות משפיע.

תלוי לאיזו מטרה תקבל. אם תקבל מהבורא כדי להתקדם ברוחניות, כדי להידמות לו, אז הקבלה הזו, תהפוך להשפעה.

תלמיד: כלומר, אי אפשר להימנע מלקבל מחבר? אני לא יכול להגיד שאני רק רוצה להשפיע לחברים אלא חייב להיות במגע איתם, להרגיש את ההרגשות האלה שהם רוצים לתת לי, ואיכשהו להתגבר עליהן בהשפעה?

כן.

תלמיד: ומה הצעד הבא?

אתה צריך למיין את מה שאתה רואה לפניך, ולראות מה יקדם אותך למטרה ומה לא.

תלמיד: האם אחרי המדידות האלה, יש עוד משהו? יש מטרה?

המטרה תמיד צריכה להיות לפניך. אתה רוצה לגלות את הבורא בכל הקשרים המופיעים עם החברים.

תלמיד: אחרי המדידה והפעולה הזאת, אני צריך להרגיש תענוג?

כן.

תלמיד: ואם אחרי, אני לא מרגיש תענוג?

סימן שאתה אולי בכלל לא מברר דברים השייכים לקשר עם הבורא.

תלמיד: הוא כותב שאצל הבורא אין עניין של קבלה, כי ממי הוא יקבל. גם כתוב, יותר מהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. גם כתוב, הוא ענה למלאכים מגדול מלא כל טוב ואין לו למי לתת, אין לו אורח. בספר "הקוסם" כתבת כי מאוד קשה להיות לבד. אם הוא כותב כאן שהבורא לא מקבל, אז אני לא מבין מה זה מעשים טובים, למי אני עושה אותם? כתוב, מחוץ לראש של אדם נמצא רק הבורא, וכתוב, אין עוד מלבדו. מה זה שהוא אומר שהבורא לא מקבל, אז מה אני עושה בכלל?

אתה רוצה להידמות לבורא, ולכן אתה צמא לקבל ממנו כל מיני דוגמאות בהן אתה תהיה כמוהו.

תלמיד: זה מובן לי. אבל ביני לבין הבורא זה לא כביכול לא אמת, אלא זו פעולה אגואיסטית. כי אם הבורא לא מקבל מהפעולה שאני עושה בהידמות, הפעולה שאני עושה לדוגמה הזאת היא כביכול מדומה, היא לא אמיתית והיא שלי, זו פעולה עבור עצמי.

נגיד.

תלמיד: אז איך אני מפתח את זה שאני רוצה לעשות עבור להיות בהשפעה בלי תנאי, כי כביכול כל מה שיש ביני לבין הבורא זה שקר, כי אני לא עובד עובד מול הבורא, אני עובד מול רצון לקבל שזקוק לי, אז לא הבנתי מי זה ביני לבין הבורא?

בינתיים זה ככה.

תלמיד: כתוב ה' אחד, אני צריך כל הזמן ליישר את הקו, לא לסטות ממנו. אני צריך להגיע למטרה, אני לא הבנתי איך אני מכוון את עצמי כך שאם הוא לא זקוק לי, אם אני לא עושה עבורו שום פעולה, אין מעשים טובים שהוא מקבל ממני לפי מה שכתוב פה, כי ממי אני אקבל? אז איך אני עושה כדי להגיע לרכז את עצמי אליו ולא לכל מה שנמצא בינינו, הרי זה לא אמיתי?

אני לא מבין את התמונה הזאת.

תלמיד: אמרת שהבורא שולח לי דוגמה שאני אמור לחקות אותה. ברגע שרכשתי את הדוגמה הוא ישלח לי עוד דוגמה, או אותה הדוגמה במידה אחרת, שתדגמן מידה אחרת של הבורא וכך הלאה עד שאני אגיע בכל המדרגות עד אליו. זה בסדר, עם זה אין לי בעיה, הבעיה שלי היא שאני לא עובד את הבורא.

אני לא מבין איך להתמקד בבורא ולעבוד בשקר. למה זה לא שקר שאני עובד מול הזולת שעובד מולי, כי אני בעצם עובד את עצמי בדבר הזה. אני רוצה להגיע להשתוות הצורה, ומי שמקבל מזה זה רק אני, כי אני מתקרב לשורש שלי והזולת כביכול לא יקבל ממני כלום, כי הבורא לא מקבל.

אולי תפסיק עם הפילוסופיה, תפסיק עם כל הגישה הזאת.

תלמיד: אני לא מבין איך לעשות מעשה טוב כלפי הזולת, אם הזולת כתוב עליו שזה הבורא וכתוב כאן, הוא לא מקבל. אז אני לא מבין מה אני יכול לעשות עבורו, איזה מעשים טובים אני יכול לעשות?

תעשה כמו שאתה מבין, שלפניך יש זולת ואתה צריך לעשות הכול למענו. אל תלך הלאה.

תלמיד: לגבי התרגיל, הבנתי שאנחנו צריכים להתקרב יותר בכוח אחד לשני ושמעתי שאמרת שבכוח זאת אומרת שלמרות שאני מרגיש עד כמה קשה לי להיות קרוב לזולת, אני משתדל להיות עימו בקרוב ולבטל מושג הזולת. אנחנו בעשיריות, לא רק בעשירייה שלי אני מניח, אנחנו כל הזמן משתדלים לשחק לפי כללי רב"ש, כלומר זה לא שבא לנו טבעי להיפגש או יש לנו איזה שהם יחסי חברות, למרות שעכשיו אחרי שנים קשה כבר למצוא את ההבדל הזה.

אז התרגיל החדש הזה שאנחנו עושים, איך להגביר עוצמה שלו, כי גם ככה בשיעורים שאנחנו באים, גם כשאנחנו מחייכים אחד לשני, גם כשאנחנו אומרים מה שאנחנו לא מרגישים, אלא משתדלים לא להפיל את החבר, אנחנו כבר עושים את הדבר הזה. איך להכניס תוקף חדש לתוך הדבר הזה, כי זה כבר נמצא פה אצלנו התרגיל הזה?

בסדר, אם אתם רוצים לקרב את היחסים ביניכם למה שכותב רב"ש זה מצוין.

תלמיד: כל השנים אנחנו עושים את הנקודה הזאת, אנחנו לוחצים בדיוק עליה. אז מה החידוש עכשיו שאנחנו צריכים להקפיד עליו, להוריד את החלודה מה שנקרא, כי כולם מגיעים על אוטומט, כולם מחייכים, אף אחד לא פותח את הכביסה המלוכלכת שלו אלא להיפך, משתדלים לתת מצב רוח לחברים. כבר מרגישים אחד את השני, עד כמה בן אדם מתגבר אפילו, אבל כאילו אנחנו רוצים שהתרגיל הזה יצליח ויהיה עוד יותר עוצמתי. איך להוסיף לכללים האלה שזה יהיה ממש, יחדור אותנו ונגיע לחיסרון השלם?

פשוט להמשיך אותם יותר פנימה בצורה יותר לבבית, יותר גלויה מכל אחד לאחרים. להשתדל להסתיר את כוח האגו של כל אחד ובמקומו לגלות כוחות ההשפעה. אין לי מה להוסיף.

תלמיד: כאשר אנו מנסים להקדיש כל רגע ורגע לשורש שלנו, כיצד נוכל לשפוט האם הצלחנו במאמץ הזה?

לפי כמה שאנחנו יכולים לקיים את היחסים רהוחניים בקשר בינינו. פשוט מאוד.

תלמיד: הוא כותב, כל מה שלא נמצא בשורשנו גורם לנו לסבל וכאב. המצב הזה הוא כבר הרגשת הפער בין האדם לעליון?

נגיד.

תלמיד: וזה אמור להביא אותנו, את הכאב לאיזה חיסרון לבניית הכלי?

כן.

תלמיד: איך מביאים כלי כזה, או עבודה כזאת בעשירייה לכאב וסבל משותפים, זה מה שצריך להגיע?

כן,

תלמיד: איך?

כמו שהוא כותב, להשתדל להתאחד בפעולות השפעה הדדיות.

תלמיד: כלומר רק דרך כיוון של השפעה אפשר להשיג את הקונטרסט הזה?

כן.

תלמיד: אבל איך בונים את זה יחד בעשירייה את המצב הזה?

אני לא יודע, תנסו אתם. אתם צריכים לממש את זה בעשירייה.

תלמיד: נניח שנמצאים ברמה מסוימת של זה, אבל זה לא כאב, לא סבל, לא גועל נפש כמו שהוא מתאר פה.

זה תלוי בעוצמת הרצונות שלכם.

תלמיד: איך לפתח את זה, איך להגביר את זה שזה יכאב?

תדברו ביניכם איך אתם יכולים להגביר את עוצמת הקשר ביניכם שהוא יהיה ממש מורגש ברצונות, בכאב.

תלמיד: כל אחד בעשירייה גם נמצא ברמה אחרת בכאב הזה.

זה לא חשוב.

תלמיד: עדיין מההתכללות אפשר לבנות את הכלי הזה?

כן.

אות י"ב

"ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות"." זה כתוב בתלמוד, "עד כאן לשונם.

והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור, שזהו התכלית היוצא מקיום התורה והמצות כולנה. מפני ש"עייר פרא אדם יולד". כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם, הוא ענין רבוי גדלות אהבה עצמיית הנטבע בו, אשר כל תנועותיו סובבים בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום.

באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה:

א. בהיות השורש ית' כולו להשפיע, בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל חס ושלום.

ב. ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו, בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום.

ועל כן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמא, המצויה בעולמינו האנושי.

וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו". וזהו ודאי תלוי בערכי התפתחות, הנמצאים באותה הסביבה.

והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות - לאהבת עצמו - משום שכר בעולם הזה ובעולם הבא, המכונה "שלא לשמה". כי אי אפשר להרגילו באופן אחר.

וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו, איך לבא לעסק המצוות לשמה, שהוא רק בכוונה מיוחדת, רק לעשות נחת רוח ליוצרו.

כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י), שלנשים וקטנים, אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו. רק כשנגדלים וקונים דעת ושכל, אז מלמדים אותם לעשות לשמה.

וכמו שאמרו ז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהוא המוגדרת בהכונה לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום אהבה עצמיית, יהיה מה שיהיה.

וע"י סגולה הטבעיית, שבעסק התורה ומצוות לשמה.

אשר נותן התורה ידעה, כמו שאמרו ז"ל (קידושין, ל ע"ב), שהקב"ה אומר: "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין". הרי נמצא הנברא ההוא, הולך ומתפתח ופוסע אל על, בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמיית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם גם כן לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע.

וזהו אמרם ז"ל: "לא נתנו מצוות, אלא לצרף בהם את הבריות"."

זה מה שקורה.

תלמיד: הוא כותב שהמצוות מזככות את הגוף. אם לקשר את מה ששמענו ממך קודם, אז כשאני חושב על חבר ומרגיש חוסר חיבור, חוסר הנאה בחיבור, האם זה מקדם אותי לזיכוך הגוף?

גם כן.

תלמיד: כשאני חושב על חבר ואני מרגיש דווקא קרבה אליו, מטרה משותפת, התעלות מעל לרצון לקבל, ששנינו ממש באותו כיוון, מהי העבודה כאן? האם יש עבודה כאן?

תחשוב. כתוב, כדי לתקן את הרצון לקבל שבנו ולקרב אותנו לבורא.

תלמיד: במקרה כזה, חוץ מהרגשה של הודיה פנימית, אין עבודה באמת. יוצא שהעבודה היא מול אותם דברים שהפוכים לי, או האם צריך גם את זה וגם את זה?

כולם שומעים מה שהוא אומר? יש מי שרוצה להגיב?

תלמיד: העבודה עם החברים היא עם מה שהם מזמנים, מה הם רוצים לזמן.

אני לא יודע.

תלמיד: זאת העבודה. זה לא משנה אם הטבע הוא כזה או כזה. כשאנחנו באים לכאן, אנחנו צריכים להיות פתוחים למה שמגיע ואיתו לעבוד. אותו דבר עם החבר.

כן.

תלמיד: לכן זה לא אם הוא יותר מוצא חן בעיני, או פחות מוצא חן בעיני, או אם אני טועם איתו כך או כך, זו לא הנקודה.

אתם צריכים לשאול זה את זה ולראות מהו הרצון הכללי, מהי המטרה הכללית, וכן הלאה.

תלמיד: אולי באותו מצב כשאתה מרגיש שאתה מקורב לחבר, אתה צריך לדאוג מהי הכוונה, לא לשכוח את זה.

כן.

תלמיד: הגישה של האדם בעבודה צריכה להיות כזאת שהוא דרוך, הוא בא למלחמה עכשיו. אני לא יכול להיות רופף, "הבורא ישפיע לי טוב, אני כן נהנה, אני לא נהנה". אני צריך להיות מאוד דרוך לעניין הזה, ער לקשר שלי עם החברים, ער לקשר עם הבורא שיבוא כתוצאה מזה. אז אולי איך לבוא זה אל זה דרוכים, כי אתה בא עכשיו למלחמה על החיים שלך, אתה תופס עכשיו משהו כמו טרף, כמו שאמרת אתמול.

עכשיו הוא מדבר על זה.

תלמיד: לפי השאלות נראה לי שאדם אומר, "אני כן נהנה, אני לא נהנה, אני ער יותר מדי למה שאני מרגיש עכשיו". איך לצאת מזה ולבוא למלחמה?

בסדר. שמעתי. יש מישהו שרוצה להגיב?

תלמיד: אני חושב ששמענו מכל הדברים זה שאדם עובד מול הבורא כל הזמן.

כן.

תלמיד: וכשמתגלה לו החבר, אז הוא צריך לראות מאחורי החבר את הבורא. וכשהוא עובד מול הבורא, הוא צריך לזכור שזה לא יכול להיות שהוא מול הבורא בשביל עצמו, הוא צריך לעבוד מול הבורא בשביל שהשכר יהיה אצל החבר. אומנם זה נשמע פשוט, אבל זה לא פשוט, זה האתגר שלנו, כל הזמן להחזיק את הבורא, את החבר ואת היחס אליהם באותה תמונה.

כן.

תלמיד: היה לנו בירור לגבי מהי פעולת הצרוף. חלק מהחברים אמרו ששמעו אותך אומר שצרוף זה כמו עבודת הצורף, וחלק אמרו שלצרף זה להביא עוד חברים, כי בסופו של דבר את כל העבודה עושה המאור, הבורא. וככל שחברים יתכללו יותר ויהיו בתוך העבודה של המאור, אז הוא יעשה את כל הצרוף הזה, את העבודה הזאת. מהי הפעולה של הצורפות, האם זה לצרף עוד אנשים, או שכרגע אנחנו מדברים על פעולת הצרוף במצב הקיים שלנו בעשיריות?

פעולת הצרוף היא לבדוק את הרצון לקבל, להשתדל להוציא ממנו את כל הפסולת, שיישאר נקי, ויהיה מוכן להידבק בבורא.

תלמיד: מה זה לנקות את הפסולת בעשירייה? מה זה מבחינתי פסולת?

פסולת מבחינתך היא על מנת לקבל, כל הכוונות שלך בעל מנת לקבל, על איזה רצונות הם מכסים.

תלמיד: כלומר אנחנו צריכים להיות כל הזמן חדורי מטרה, שהכוונה המשותפת שלנו, כל הפעולות שאנחנו עושים, אפילו תרגילים שאמרת שאנחנו צריכים לעשות, שיהיו מוכוונים עבור הבורא.

כן.

תלמיד: ומה עושים עם חברים שהם לא חדורי מטרה, אומרים לך דברים טפלים שאתה מרגיש שזה לא מקדם אותך למטרה? איך במצב הזה אנחנו צריכים להתנהל?

להסביר להם שיש מטרה יותר נעלה ויותר מיוחדת, ושאתם מכוונים אליה.

תלמיד: כלומר אפשר לדרוש את זה מהחברים.

לדרוש, אני לא יודע. אמרתי להסביר.

תלמיד: בתחילת אות י"ב בעל הסולם כותב משהו ממש מהפכני, ""וכי מה איכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות"". באיזו צורה המצוות מצרפות את הבריות? שמענו עכשיו ממך שצרוף זה לבדוק את הרצון לקבל ולהשתדל להוציא ממנו את כל הפסולת. איך המצוות מוציאות מהרצון לקבל את כל הפסולת?

על ידי זה שעובדים איתן. אני מבין זאת כמו הצורף, מזה שהוא מחמם את הזהב נגיד, אז חתיכת הזהב הופכת להיות לנוזל, כשלמעלה יש פסולת ובפנים הזהב עצמו. על ידי פעולות כאלה שהוא עושה הוא מנקה את הזהב ומוציא ממנו את הפסולת.

תלמיד: מה זה בדרך שלנו "לחמם את הזהב"? מה זה "לחמם"?

"לחמם" זה שאנחנו מתחברים בינינו, וככל שאנחנו משתדלים לראות את עצמנו כאיש אחד בלב אחד, כך אנחנו יותר ויותר מגלים את הטבע שלנו, עד כמה אנחנו לא כאלו. ואז מעלים תפילה ומקבלים דברים יותר מתוקנים.

תלמיד: הפסולת היא הכוונה על מנת לקבל.

כן.

תלמיד: מה זה ה"זהב"? מה זה הדבר שהוא לא על מנת לקבל שיש בנו? האם בכלל יש את זה בנו?

אין.

תלמיד: מה נשאר אם מוציאים את הפסולת?

אם מוציאים פסולת, אז נשאר זהב.

תלמיד: מה זה ה"זהב"?

זה החומר שאנחנו צריכים אותו כדי לבנות את הרצון לקבל נקי.

תלמיד: האם הוא נמצא בנו?

נמצא.

תלמיד: איפה?

כנראה שישנו, אבל הוא נמצא תחת זה שמכוסה בפסולת.

תלמיד: יש רצון זך כזה בתוך כל אחד מאיתנו, ואנחנו מנסים לאתר אותו דרך התהליך הזה.

כן.

תלמיד: בשלבים של הצירוף הזה, הוא כותב שקודם כול יש מדרגת שלא לשמה ורושם עליה ש"אי אפשר להרגילו באופן אחר", שחייבים לעבור שם. בשלא לשמה בעצם אדם עדיין עושה את הכול בשביל תענוגים עבור עצמו. זה נכון להגיד?

כן.

תלמיד: למה זה הכרחי, למה אי אפשר להרגילו באופן אחר? כי הרי כל השאלות ששאלנו פה עכשיו זה על איך אני יוצא ללשמה, ופה הוא מייצב לי את המדרגה הזאת של לא לשמה שאי אפשר באופן אחר. מה בונה באדם אותו המקום שעושה את הכול עבור עצמו כשהמטרה היא אחרת, הפוכה לגמרי, אבל עכשיו אני צריך לעשות הכול עבור עצמי, חייב לבנות את המדרגה הזאת?

כי זה נובע מהרצון לקבל שבנו, והוא לא יכול מיד להתרומם לעל מנת להשפיע, אלא כך הוא בנוי. צריכים בינתיים לעבוד עימו, ואחר כך מתוכו כבר אפשר לעבור לעל מנת להשפיע.

תלמיד: אבל לכאורה זה הפוך, איך זה עושה הכנה ברצון לקבל להתהפך מלהשפיע? המדרגה הזאת - שלא לשמה היא כולה בשביל למלא את עצמי. ודיברנו קודם על לעשות תרגילים בינינו שאני רוצה למדוד כל הזמן עד כמה אני גם נהנה בתרגילים האלה, לכאורה שלא לשמה. במה זה עושה הכנה בי? האם אחר כך אני אהפך את הכוונה הזאת שהכול יהיה באמת למען הבורא, למען הזולת? איזו הכנה זה עושה?

זה עושה נכונות לשינוי.

תלמיד: לא מבין את הנקודה.

אתה לא צריך להבין, אתה תבין אם הרצון שלך ישתנה. אנחנו צריכים להבין רק דבר אחד, שעל ידי הלימוד וכל מיני אמצעים שמעבירים לנו מקובלים, אנחנו יכולים לשנות את הרצון לקבל שבנו שיהיה כולו בעל מנת להשפיע. זה נקרא שהוא "עבר את הצירוף".

תלמיד: האם צריך לסמן את "שלא לשמה" כמדרגת ביניים להגיע אליה, או שתמיד אני מכוון את עצמי לכיוון השפעה, לכיוון לשמה, לכיוון המטרה הסופית?

לכיוון הסופי.

תלמיד: ו"שלא לשמה" פשוט נמצא בדרך וחייבים לעבור בו.

כן.

תלמיד: הוא כותב, ש"נגדלים וקונים דעת ושכל" הם יכולים לעשות את הלשמה. מה זה שכל ודעת שאדם צריך לקנות מהסביבה?

את זה אנחנו נקנה בדרך, ומתוך זה אתם תבינו מה זה נקרא "לשמה".

תלמיד: כי אנחנו לומדים שמתקדמים דרך האמונה שהיא למעלה מהדעת. פה הוא אומר שאנחנו קונים דעת ושכל.

כן.

תלמיד: זה גם קשור לניסיון שאדם עובר?

ודאי שהכול קשור זה בזה. סך הכול בסופו של דבר אנחנו מגיעים ללשמה.

תלמיד: אם אנחנו עכשיו בתוך העשירייה מכוונים למטרה, רוצים לשטוף את עצמנו בכתבים של מקובלים, במקורות, ונכנס חבר עם כל מיני מחשבות ורצונות שהם לא מתאימים, איך אנחנו עושים את זה בצורה עדינה? אמרת לחבר, להסביר, לא לדרוש. איך בצורה עדינה אנחנו לאט לאט מנקים את עצמנו מאותם דיבורים ומחשבות, ושהחבר גם יישאר איתנו אבל לא ייעלב או יפגע?

אתם צריכים להיות פחות או יותר ישרים עימו, לא לפחד לפגוע אבל לא עד כדי כך שהוא יברח, ולכוון שהוא יבין את הדרך הנכונה, שעכשיו יש לכם היפוך מהרצון לקבל לעל מנת להשפיע, וכך תתקדמו.

תלמיד: הצורף לוקח את הזהב, מחמם אותו, ואז מלמעלה יש סיגים שצריך להוציא, ואמרנו שזאת כוונה על מנת לקבל שממנה אנחנו רוצים להיפטר. ונניח שאנחנו עושים פעולות בעשירייה של להיפטר או לנסות להיפטר מהסיגים האלה, האם מה שנשאר שם מיד נעטף בכוונה על מנת להשפיע, או שמה שנשאר זה מין רצון לקבל גולמי כזה ואז צריך להוסיף את הכוונה על מנת להשפיע? איך עובד התהליך הזה?

רצון לקבל כבר היה לך קודם, רק הוא היה מעורב עם כל מיני צורות פסולת. על ידי זה שאתה מלחים אותו, אתה מחמם את הזהב עד שהוא מתחיל להיות כנוזל, ואז ממשיך לחמם אותו עד שכולו רותח. כשהוא רותח, הוא מעלה את הצורה הפנימית שלו, והיא כולה מכסה את הזהב. ואז אתה צריך לקחת את הזהב כנוזל ולהוציא אותו משם. ומה שנשאר זה זהב מעורב עם הפסולת, אתה צריך לעזוב אותו, להשאיר אותו בחוץ. ומהזהב שעבר את הרתיחה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

תלמיד: בשלב הזה, שאיכשהו הצלחנו להזיז את הסיגים הצידה, את העטיפה הזאת שהייתה על הזהב המעורב הזה בכוונה על מנת לקבל, אני שם את זה בצד או נפטר ממנו איכשהו. איך עושים את זה בעל מנת להשפיע? כי מה שנשאר שם זה כאילו רצון לקבל שהוא גולמי, אולי בלי הכוונה בעל מנת לקבל, אם יש כזה דבר, אז מה עוד עושים בעבודה בינינו?

אתם צריכים בעבודה ביניכם למצוא אותם הרצונות שיכולים להגיע לאט לאט, בעוד תיקונים, לדביקות בבורא, זה הכול. כל היתר פסולת.

תלמיד: אולי זיהיתי את הרצונות האלה של רצון להידבק בבורא, מה עושים עכשיו?

מבדילים אותה מכל יתר השכבות שיש לך במצב שהוא רותח.

תלמיד: אחרי שעשינו את כל הפעולות של הניקוי, סוף סוף זיהינו את הרצונות האלה, מה עושים איתם עכשיו?

אתה מוציא את הרצונות הנקיים ושם אותם בצד, מהם אתה תעשה אחר כך עבודה.

תלמיד: הרצונות האלה כמו שאמרת אלה רצונות של גדלות הבורא, להתחבר לבורא, להיות דומה לבורא, אם אני מבין נכון.

כן.

תלמיד: מה אני עכשיו עושה עם הרצונות האלה שהם כולם מכוונים למטרה עליונה בינינו עם החברים?

אם הם כבר רצונות שאתה מגלה אותם כנקיים, מהם אתה יכול כבר לעשות פעולות השפעה. בבקשה, תעשה. זאת אומרת, אתה לוקח אותם, מסך כל מה שיש לך, ועושה מהם צורה, תכשיט, שיניים, מה שאתה רוצה.

תלמיד: ואיך לעשות את התכשיטים האלה, זה משהו שנלמד בדרך?

זה לא שייך לעבודת הצורף, זה שייך כבר לעבודת אלה שעושים כל מיני דברים עם הזהב.

תלמיד: אני רוצה ללכת עם הדימוי הזה הלאה, עבודת הצורפות דורשת הרתחה של החומר, זאת אומרת רק כשהחומר רותח אפשר לעשות את זה. אפשר לקחת את הדימוי הזה אלינו? מה זה אומר הרתחה אצלנו? יש מצב מסוים שאני יכול לעשות את ההפרדה ומצבים אחרים שלא? מה זה המצב הזה של הרתחה אצלנו?

להביא את עצמו למצב שנמאס לך להיות בטבע שלך, ואתה רוצה לעלות לטבע אחר.

תלמיד: הבן אדם יכול לעשות את זה באופן יזום?

כן.

אות י"ג

"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:

א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',

ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.

הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר.

ולא עוד, אלא אפילו צד המעשית שבשניהם, הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו: בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת המקום ית'.

משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי. וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו.

ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יוכלו להקרא בשם "אהבת זולתו", משום שנידון על שם סופו. ודומה לשכירות, שאינה נשלמת, אלא לבסוף. ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו.

אולם לעשות איזה תנועה וטרחא, משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי נצוצי אור חוזר, ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות.

ועל כיוצא בזה, אמרו בזוהר על אומות העולם: "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". פירוש: כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם, אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמיית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר. ועל כן, רק מקיימי התורה ומצוות, מוכשרים לדבר זה. שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה.

וזהו שהביא לחכמי הזוהר, להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל. ואמרו: "כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין", משום שאין להם ענין עסק בתורה ובמצות לשמה. וכל דבר עבדות לאלהיהם, הוא משום שכר והצלה בעולם הזה ובעולם הבא, כנודע.

ונמצא גם עבדותם לאלהיהם, הוא משום אהבה עצמיית. וממילא לא יארע להם לעולם שום פעולה, שיהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה, אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע."

תלמיד: השינוי מתואר כאן כתופעה שנקראת "לאט לאט". מה זה אומר לאט לאט, ההיפוך הזה?

כשיש הרבה מצבים שהנברא בתיקונו צריך לעבור בהדרגה. ואז הוא מדמה את זה לסולם, כמו האדם שרוצה לעלות בסולם, כך הוא מדמה את הלימוד והשינויים שיש באדם, סך הכול.

תלמיד: אנחנו יודעים שהאור המחזיר למוטב עובד לאט, לוקח 10, 20, 30 שנה, או חיים שלמים, אבל המהפך עצמו, בין הרצון לקבל שעושה כל דבר רק למען עצמו, עד שהוא מתהפך ומתחיל לעשות למען ה', האם ההיפוך הזה גם הוא נעשה לאט לאט או שהוא קורה בן ברגע?

לא, אין בין רגע. הכול הוא לאט לאט.

תלמיד: זאת אומרת, בכל יום אני משפיע טיפ טיפה יותר, אני יוצא מהרצון לקבל ומתחיל להשפיע יותר, כך קורה דבר כזה?

כביכול, כן.

תלמיד: בעל הסולם כותב כאן "כל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו היא בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שיהיה לו תועלת לעצמו. וכל טרחה שהוא עושה בלי נצוצי אור חוזר, או תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זה לגמרי מן הנמנעות מצד הטבע".

מה הוא המצב הזה של בעצם לשמה או שאדם פועל ברוחניות, מה מניע אותו שם?

השפעה עליונה. הבורא שמאיר לו, בכך הוא דוחף את האדם לעלות לדרגה גבוהה יותר בכל פעם.

תלמיד: וכך הוא מתחיל? זו הנקודה הראשונה שלו, השפעה, או שהוא תמיד מתחיל מקבלה כי זה הטבע?

הוא מתחיל מקבלה.

תלמיד: אם הקבלה נמצאת ביסוד, זה כבר השורש שגורם בכלל לזכות לאיזה גמול, זה מה שמניע אותו ביסוד.

כן.

תלמיד: אני עדיין לא מבין מה מניע את האדם ברוחניות, זה לא שהוא מתחיל מהשפעה שהיא דוחפת אותו.

לא, הוא מתחיל מקבלה, אבל הוא כבר מבין שזה לא המצב הנכון, הרצון הנכון, ולאט לאט הוא מתקרב, מתקדם לרצון עליון יותר.

תלמיד: אז מה ההבדל בין ישראל לאומות העולם בנקודה הזאת? כי הוא אומר שגם אומות העולם, כל חסד שהם עושים, לעצמם הם עושים.

כן.

תלמיד: אז גם ישראל פועל כך.

כן, אבל לישראל יש מלכתחילה גם שורש רוחני על מנת להשפיע, ולאומות העולם אין שורש כזה, לכן, כמו שכתוב "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". ואחר כך כשבאים ולומדים, דרך הלימוד הם מקבלים את המאור המחזיר למוטב והוא מקרב אותם בהדרגה לעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם מקובל מגיע למצב שהוא פועל בהשפעה, או כל הזמן זה הוא מתחיל מקבלה, כל הזמן העבודה היא מתוך קבלה להשפעה?

תלוי באיזה מצב הוא נמצא.

תלמיד: כשבעל הסולם פתח פה באות, הוא אמר "יש שני חלקים בתורה, מצות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו". מה זה "בין אדם למקום"?

לבורא.

תלמיד: מה זה שאדם פועל לבורא?

כשהוא רוצה לעשות נחת רוח לבורא, להיות כמוהו.

תלמיד: אבל זה בין אדם לחברו, מאהבת הבריות לאהבת ה'?

לא, אדם הרוצה להידמות לבורא עושה פעולות כדי להיות כבורא, ואז יוצא שהרצונות שלו עוברים מצבים עד שהוא מגיע ל"לקבל על מנת להשפיע".

תלמיד: למה הוא מבדיל בין חברו ומקום? מבחינתי זה משהו שהוא זולתי, מחוץ לי, מה שחשוב זה איך אני פועל.

איך אתה פועל?

תלמיד: אז אני מבין שמתוך בין אדם לחברו, מגיעים לבין אדם למקום.

כן.

תלמיד: זאת הצורה?

כן.

תלמיד: או שהוא עובד במקביל?

זאת הצורה.

תלמיד: עכשיו, כשאנחנו מתקרבים לכנס של לשמה, למה אנחנו רוצים להיות מכוונים, לחברים, למקום, לאיפה?

לבורא, למקום.

תלמיד: ומה תפקידם של החברים כאן בדרך למקום?

לבקש מהבורא שיאיר עלינו, שההארה הזאת תיכנס בכל אחד, ותהפוך את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אילו מידות נדרשות לאדם כדי להגיע ליכולת השפעה?

מידות ההשפעה.

תלמיד: האם יש כאלה מידות שהן שוות לכולם, כאילו זו מידה אחת לכולם או שכל אחד לפי השורש שלו?

לא, מידות דהשפעה.

תלמיד: אילו פעולות השפעה החברים צריכים מאיתנו?

החברים צריכים כל פעולה שהיא נכללת מהרצון להשפיע, מכוונת ההשפעה.

תלמיד: מה המשמעות של רצון לקבל טהור, נקי?

טהור, שיהיה בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: אם אתה אומר לנו "מחר עולים לירושלים" ואנחנו מסכימים ללא שום חשבונות, לא שואלים את הנשים, עוזבים הכול ובאים, האם זה אומר שאנחנו מוכנים ללשמה?

אני לא חושב.

תלמיד: מה מבדיל בין עובדי ה' שמגיעים לשמה לבין אלה שנשארים בגדר הרצון לקבל? בעל הסולם כותב פה בפסקה "ועל כיוצא בזה". "ועל כיוצא בזה, אמרו בזוהר על אומות העולם: "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". פירוש: כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם, אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמיית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר. ועל כן, רק מקיימי התורה ומצוות, מוכשרים לדבר זה. שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה."

כן.

תלמיד: הוא מצביע על להרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו, שזה הגורם שמבדיל בין מקיימי תורה ומצוות שכותב עליהם ש"כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין וממילא לא יארע להם לעולם שום פעולה, שיהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם", לבין אלה שכן מקיימי תורה ומצוות וכן יצליחו מלא לשמה להגיע לשמה.

כן.

תלמיד: איך אדם באמת מתעמק במשמעות הפנימית של המושג "לעשות נחת רוח ליוצרו", איך לא נשאר בבירור, בשביל זה אנחנו עושים? אלא באמת אנחנו מגלים את הפער בינינו לבין המושג הזה, מתעמקים בו.

מתעמקים ומתעמקים עד שמגיעים.

תלמיד: איך לא נשארים בגדר עובדי תורה ומצוות שלא לשמה לא מביא אותם לשמה?

זה תלוי בתפילה, בגישה לבורא, במידה שהם מוכנים לתפוס אותו ולא לעזוב.

תלמיד: הוא כותב "וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו". מה זה אומר שהוא עושה את זה בעזרת אור חוזר?

הוא רוצה שמזה זה יביא לו התקדמות בחיים בכל מיני צורות.

תלמיד: כלומר, אור חוזר זה לא קשור להשפעה דווקא, זה חשבון שאני עושה מול הבורא.

לא.

תלמיד: מה זה אור חוזר?

זה אור חוזר שהוא משיג על ידי הכוונות שלו דלהשפיע ומתוך זה הוא מקבל כוח השפעה.

תלמיד: למה זה נגמר שזה לתועלתו עצמו? ויש גם אור חוזר שעוזר לו לפחות להשפיע על מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: הוא אומר בתחילת האות ש"בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובת של אהבה עצמית, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו: בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת המקום ית'". זאת אומרת ברגע שהוא עושה מעשה לשמה אז החבר והמקום נהיים כאילו אחד. האם אני צריך לנסות לעשות מעשים של השפעה ללא חזרה לעצמי ואחרי שיגיע הרגע שהחבר והבורא יהפכו לאחד אני אדע שהגעתי לשמה, או אני צריך להתמקד על לראות ולהתייחס לחבר כאילו הוא הבורא וזה יביא אותי בסוף לשמה ולמעשים ללא תועלת לעצמי, באיזה כיוון לעבוד?

נכון לעבוד שזה יביא אותך לשמה.

תלמיד: זאת אומרת, להתייחס לחבר כאילו הוא והבורא הם אחד.

נגיד.

תלמיד: אנחנו שומעים הרבה פעמים שמאחורי חבר עומד בורא ושבעצם מחוץ לאדם אין אף אחד חוץ מבורא. לכאורה זה עושה את הכול מאוד פשוט, יש את ההרגשה שלי ויש בורא וזהו. אבל אנחנו לא בדיוק מתייחסים כך לחברים.

למה אני לא מנסה ללכת כל היום בתחושה שאני יושב פה עם הבורא, כל אחד בעשירייה זה הבורא בשבילי באמת, בלי משחקים? אבל אתה שוכח את זה. אתה רואה אנשים, אתה רואה חסרונות, אתה רואה שאתה עושה כל מיני חשבונות, אתה לא מתייחס אליהם כמו הבורא.

אתה לא יודע איך נכון להתייחס לחבר.

תלמיד: אפשר להגיד. ואני שוב חוזר לציטוט, האם להתייחס לחבר כאילו זה בורא או לנסות לעשות מעשים בלי חזרה לעצמי, מעשים של השפעה, של התקרבות ובסוף גם יגיע החיבור של החבר והבורא ויהפכו לאחד כמו שהוא אומר?

עוד נברר את זה.

תלמיד: אנחנו מדברים כל הזמן על לעשות פעולות למען הזולת. אם מכוונים לזולת לא במטרה לתת נחת רוח לבורא, זה מקדם אותנו ללשמה או הפוך, אם אין בסוף הפעולה הזאת המטרה שיהיה נחת רוח לבורא?

כנראה שכן.

תלמיד: כלומר סתם פעולות שאני חושב שזה לטובת הזולת זה עדיין מקדם ללשמה, או רק אם המטרה היא שבזה אני נותן לבורא נחת רוח?

רק.

תלמיד: אם יש חבר שהוא לא איתנו בפעולה, האם זה יכול לפגוע בפעולה שלנו לעשות לבורא נחת רוח?

אם הוא לא איתנו בפעולה אז למה זה יכול לפגוע בו?

תלמיד: כי הוא מבקר את הפעולות, "התפילות שלכם הם אותו דבר, אין לכם חידושים", או שיש לנו פעולה משותפת שאנחנו רוצים לעשות למען החברה, אז יש לו ביקורת ש"אולי זה לא במקום", דברים כאלה. האם זה יכול לקלקל את הרוח בתוך העשירייה, את הפעולה למען הבורא?

אם אנחנו לא מקבלים אותו כחבר, אז לא.

תלמיד: ואם הוא בתוך העשירייה, הוא איתנו בהודעות, זאת אומרת הוא רוצה שהביקורת כן תעבור אלינו, זה לא שהוא ניטראלי ואנחנו בפעולה?

אז מה?

תלמיד: אז איך זה שהוא יהיה איתנו ואנחנו לא נחשיב אותו כחבר, איך אפשר לעשות את זה?

שיהיה איתנו, ואנחנו לא נחשיב אותו. אז איך נחשיב?

תלמיד: כי יש כמה חברים שכן רוצים לעשות את הפעולה והוא מכניס את הביקורת שלו, ובמקום שנתעסק עם הפעולה ואיך נממש אותה, החברים עסוקים בשיחות סרק איתו להסביר לו למה זה כן חשוב. וזה מיותר, במקום להתעסק בפעולה עצמה וללכת איתה עד הסוף ולהתקדם ולמשוך עוד חברים, צריכים להתעסק בדברים כאלה צדדיים.

מה אנחנו כעשירייה יכולים לעשות עם זה?

אתם יכולים כעשירייה להביא את העשירייה להיות כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: ורק הפעולה הזאת היא תנקה את הדבר, את התופעה הזאת?

כן.

תלמיד: נושא של הנאה, תענוג, עלה כמה פעמים בשיעור היום. אני רוצה לשאול שאלה עקרונית. התענוג הוא מטרה או שהוא אמצעי?

התענוג הוא סימן לכוונה נכונה.

תלמיד: אז זה בעצם אינדיקציה, מדד, אבל לא מטרה באמת?

יכול להיות שלא.

תלמיד: אם האדם מציב תנאי, שאני רוצה לקבל תענוג אפילו מהשפעה, אז הוא קצת מחטיא את המטרה האמיתית, כי הוא הציב תנאי?

כן.

תלמיד: זה כמו מטבע עובר לסוחר. אנחנו מקבלים תענוג, נותנים תענוג, אבל בעצם משתמשים בזה כמדד לכמה אנחנו מתנים את נתינת או קבלת התענוג ובזה אנחנו יכולים לבדוק כמה אנחנו באמת מכוונים למטרה? ככה נשמע לי.

יכול להיות.

תלמיד: מה המטרה האמיתית מעבר לתענוג?

אתה לא יודע כי אתה לא יכול לברר.

תלמיד: הבנתי. אז בינתיים אנחנו משתמשים בתענוג רק כבדיקה, הרגשת התענוג. זאת אומרת, האם אני מתנה את הפעולה שלי בתענוג, או לא מתנה אותה?

כן.

תלמיד: נחזור לצורף. נגיד אני מרתך את התערובת ומבדיל בין זהב לסיגים, ברגע שאני מבדיל, רואה את הזהב, אני אומר כל הכבוד וזה הופך להיות סיגים?

למה?

תלמיד: כי אני נתתי לעצמי ציון שזה טוב.

אז מה?

תלמיד: זה אומר שאף פעם לא נגיע לעבודת התכשיטן?

אני לא מבין אותך. אתה מרתיח את מה שיש לך ומנקה מלמעלה פסולת ומשאיר יותר ויותר זהב טהור.

תלמיד: כאן הבעיה, מתי שאני אומר שהזהב טהור, אני נותן לעצמי V, עשיתי.

כן.

תלמיד: זה לא הופך להיות סיגים שוב?

לא, למה?

תלמיד: כי אני מוצא שם רצון לקבל, זה גאווה?

לא, מה שהצלחת, הצלחת, זה שלך.

תלמיד: בפעולות של השפעה אפילו פעולות גשמיות פשוטות, לפעמים מתגלה כוונה כל כך גסה של על מנת לקבל. והשאלה, מה זה נקרא תיקון במקום? כי לפעמים הבקשה לתיקון היא נראית כל כך דלה כנגד עוצמת העל מנת לקבל, הניצול הזה שאתה מגלה של הזולת. אז יש דבר כזה תיקון במקום שאדם יכול להתמודד מול הגילוי הזה באותו רגע ולתקן את זה?

לא.

תלמיד: אז מה הוא עושה כנגד?

כי ברגע שאתה רוצה לעשות תיקון אתה כבר לא באותו מקום, לא באותו רגע.

תלמיד: אז מה האדם עושה שהוא מגלה כוונות כל כך גסות?

הוא מגלה את האמת שבה הוא נמצא.

תלמיד: ואז הוא ממשיך עם המעשה, וכאילו זה עובר הלאה?

כן.

תלמיד: רציתי להציע לסיום, ציטוט יפה של האר"י על כל עבודת הצורפות שדיברנו, הוא כותב ככה ב"שער הכוונות":

"גלות מצרים היה לתקן ניצוצות הקדושות, כי נדמה מצרים לכור, שבתוכו ניתך הזהב ונפרד מהסיגים ונתקן."

(האר"י, "שער הכוונות", דרוש א' - בענין פסח ויציאת מצרים)

כן, נקווה שנעבור את זה.

(סוף השיעור)