שיעור בוקר 26.12.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 483,

מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: בעל הסולם, עמ' 483, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות", כותרת "ולדבקה בו".

ולדבקה בו

"אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?

ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.

אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו.

עתה מבואר לנו דבר התכלית של - "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר.

ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". דהיינו, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית.

ובאמור נוכל להבין דברי חז"ל שהקשו: - "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

אך עדיין אין אנו יודעים "צירוף" זה מהו? ובנ"ל מובן היטב. - כי "עיר פרא אדם יולד", ושרוי בתכלית הזוהמה והשפלות, בריבוי הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו. במצב זה הוא נמצא בנקודה הרחוקה בתכלית, מן השורש יתברך ויתעלה.

וכאשר גדל ומתחנך בתורה ומצוות המוגדרת - רק "בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, וכלל לא לאהבה עצמית" מגיע לדרגה של השפעה לזולתו על-ידי הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, שנותן התורה ידעה, כמו"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

ובזה נמצא הנברא הולך ומתפתח במעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לדרגה שמאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב: - "ולדבקה בו"."

תלמיד: הוא אומר שעל ידי התורה והמצוות נמצאים משיגים רוממותנו, מהי הכוונה להשיג את רוממותנו?

שאנחנו יכולים להיות ממש כמו הבורא באותה דרגה.

תלמיד: והוא אומר גם שמשיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי.

כן.

תלמיד: קניין עצמי למה הכוונה?

שאנחנו בעצמנו צריכים לפתח עוד את עצמנו ולהגיע להשתוות עם הבורא.

תלמיד: וגם הוא אומר, שבעת הקבלה מרגיש לנו צער ושפלות.

כן, הבורא מלכתחילה ברא בנו יחס כזה, שבקבלה אנחנו מרגישים צער ושפלות, ובנתינה ההיפך.

תלמיד: עכשיו בעשירייה וחבר מקבל מחבר אחר, הוא אמור להרגיש בזה איזשהו צער ושפלות?

כן, רצוי שכל הפעולות שאנחנו עושים בעשירייה, מי שנמצא בזה נותן או מקבל, הוא ירגיש בהרגשה הפנימית שלו מה מהות הפעולה.

תלמיד: ואם אני עדיין לא מרגיש את הצער מזה שאני עכשיו מקבל מחבר?

צריכים לשים לב מה אתה עושה, כי בנתינה לזולת אתה דומה לבורא שהוא מקור השפע, ובקבלה מהזולת אתה מרגיש את עצמך נבזה.

תלמיד: אתן דוגמה. שמתקרב עכשיו ערב איחוד וכל החברים בעשירייה מדברים על זה ואני מרגיש שהם מוכנים והולכים לקראת זה. ומתעוררת בי פתאום הרגשה לא נעימה אם אני לא יחד איתם. זה גם מגיע מאותו שורש?

כן.

תלמיד: אני צריך להרגיש נבזה כשחבר משפיע לי?

אם אדם שם לפניו מטרה להגיע לנתינה, אז בכל פעם כשהוא חייב לקבל, זה בשבילו נקרא ירידה מהדרגה.

תלמיד: יחד עם זה יש לנו מטרה להגיע לחיבור, אז כשחבר משפיע, עושה איזה משהו בשבילי, אז זה כאילו הזדמנות בשבילנו להתחבר, להתקשר.

כן, אבל חיבור זה פעולה הדדית, מה שנקרא "אני לדודי ודודי לי", אז אני לא חושב על קבלה, אני חושב על נתינה, וכל אחד שחושב על נתינה. אז מוסרים זה לזה וזה לזה וזה לזה, ובצורה כזאת מתקשרים. הקשר הוא בנתינה.

תלמיד: הרגשת הביזיון היא על פעולת הקבלה, או על כוונת הקבלה?

בעצם על הכוונה, כי היא מדברת על טיב הפעולה. יכול להיות שאתה מקבל משהו ממישהו, אבל זו לא קבלה אלא ההיפך, נתינה. אבל בכל זאת כך הוא אומר שיהיה יותר פשוט.

תלמיד: אז כדי לוודא, כשאמרת שהאדם צריך לבדוק את מהות הפעולה, התכוונת לכוונה, נכון?

כן. בדרך כלל אנחנו מדברים על הפעולה יחד עם הכוונה.

תלמיד: לא הבנתי מה זה לצרף את הבריות?

לצרף זה לזכך.

תלמיד: אני אחראי לזכך את הבריות?

אתה חייב לעזור ביחס שלך אליהם, לצרף אותם בכל הפעולות האפשריות.

תלמיד: מדובר על החברים שלי או על כל בני האדם?

על כל בני האדם.

תלמיד: ומה זה שעל ידי המצוות אני מצרף אותם?

זה אותו דבר, אותה הכוונה.

תלמיד: זאת אומרת זאת הכוונה.

כן.

תלמיד: זאת הכוונה, אם אני עושה מצוות אני רוצה בזה לצרף אותם?

לצרף אותם.

תלמיד: הוא כותב פה שלא איכפת לו לקב"ה למי ששוחט מהצוואר או מהעורף, העיקר זה לצרף את הבריות. אז למה ניתנה הנחייה כזאת, לשחוט מהצוואר ולא מהעורף אם לא אכפת לו?

אני לא יודע, אבל אם כתוב שצריך לשחוט מהצוואר, אז כך צריך לעשות. למה? יכול להיות שאנחנו לא יודעים את כל החוקים, כל האנטומיה, או מה הולך שם עם הבריות, אבל אם צריכים לשחוט אז שוחטים לפי חוקי השחיטה.

תלמיד: אז מה הכוונה שלא אכפת לו?

שכלפי האדם לגמרי לגמרי אין הבדל.

תלמיד: הוא אומר פה בעצם, שאנחנו צריכים להתעסק רק באהבת הזולת ולצרף את הבריות?

כן.

תלמיד: וייתר הדברים לעשות בלי להבין, לא אכפת.

כן, כן.

תלמיד: אם בקבלה מרגישים שפלות, אז הוא כותב פה שהתרופה לזה היא תורה ומצוות.

כן.

תלמיד: כבר מרגישים את השפלות בקבלה, כלומר כבר רוצים לצאת מהמצב הזה, להתנתק ממנו. אז מה התרופה בתורה ומצוות?

בקבלת משהו מהזולת האדם מרגיש את עצמו יותר נמוך מהזולת, ואז הוא צריך להשלים את זה כדי לרומם את עצמו. וכך אנחנו צריכים לראות את זה בחיים.

תלמיד: מצד שני אנחנו חיים בצורה של קבלה, אנחנו לא מרגישים את השפלות, בעל הסולם אומר לנו שאנחנו נמצאים בשפלות.

כן.

תלמיד: אז אנחנו לא יכולים לגשת לתרופה בלי שמרגישים את השפלות הזאת?

לא יכולים, אנחנו חייבים להרגיש בחיים שלנו שאנחנו שפלים, מפני שאנחנו צריכים לקבל מהזולת איזה מילוי.

תלמיד: איפה יש הפער בין הצורה הטבעית שהענף מדמה לשורשו ומרגישים שפלות בקבלה, לבין איך שאנחנו חיים. איפה נוצר הפער הזה?

אנחנו לא שמים לב איך אנחנו חיים. אנחנו כל הזמן מקבלים, נותנים, מוסרים, ואנחנו לא שמים לב על טיב הפעולות שלנו.

תלמיד: מה יכול לעזור לנו להגיע להכרה הזאת של הרע?

זה מה שבעל הסולם אומר, שצריכים קודם הפעולה להצטרף בכוונה ורק על ידה תבצע את הפעולה.

תלמיד: אנחנו אומרים, יש תרופה למחלה שלך, אתה לא מרגיש את המחלה.

כן.

תלמיד: אבל האדם מראש לא ניגש לבדוק שיש לו מחלה בכלל.

אז עכשיו ידע.

תלמיד: תוכל להסביר מהי פעולת הזיכוך, מה היא עושה לרצון לקבל או לאדם?

פעולת הזיכוך זה נקרא שאני מזכך את עצמי בזה שאני מקטין או אפילו מתפטר מצורת הרצון לקבל.

תלמיד: זיכוך זה לבטל את הרצון לקבל?

כן.

תלמיד: אנחנו כל הזמן לומדים שאנחנו אף פעם לא מבטלים את הרצון לקבל, אולי רק מתעלים מעליו. מה זה נקרא לבטל את הרצון לקבל?

שלא משתמשים בו זה נקרא לבטל.

תלמיד: זאת אומרת, פעולת הזיכוך זה לא שהרצון שיש לי ייעלם אלא אני לא משתמש בו?

כן.

תלמיד: ומה יקרה לרצון לקבל שלא מממשים אותו, מה יקרה לו?

כל עוד אני לא מבטל אותו הוא נשאר, אפילו גדל. אבל אם אני שם לב איך אני לא משתמש בו, אז לאט לאט על ידי פעולות כאלה אני מקטין אותו, עד שאני מרגיש שהוא נעלם ממני.

תלמיד: בעולם הקבלה אנחנו יודעים שכשאני מקבל לתוך הרצון לקבל, יש שם איזה תענוג והוא נעלם.

התענוג נעלם.

תלמיד: התענוג נעלם וגם הרצון נעלם ונולד רצון אחר שאנחנו רוצים לטפל בו.

נאמר.

תלמיד: פעולת הזיכוך זו שיטה אחרת להעלים את הרצון הזה ולעבור לרצון הבא? זה אותו עניין?

פעולת הזיכוך היא כשאני לא רוצה להשתמש יותר ברצון הזה כי גיליתי בו פעולת אי שוויון ביני לבין הנותן.

תלמיד: והנותן פה זה תמיד הבורא?

זה לא חשוב.

תלמיד: בעל הסולם מדבר פה על גדילת האדם. בהתחלה הוא רק רוצה לקבל ומתוך הלימוד התורה מזככת אותו בהדרגה והוא מתחיל לראות שהשפעה זה מצב יותר נכון. איך אפשר לראות בזה גם גדילה של קבוצה? מה זה אומר שקבוצה גדלה לא בכמות אלא באיכות שלה?

ככל שמספר גדול של אנשים חושבים יחד על אותו עניין, כך הם מדביקים לאותו עניין, לאותו מעשה את החשיבות, ואז המעשה או העניין עצמו כבר גדל בינינו, מדברים עליו, מתייחסים אליו.

תלמיד: זה בא לידי ביטוי ביותר רצינות, ביחס אחר?

כן, כל מיני דברים שהאנושות רגילה אליהם.

תלמיד: יש לזה גם ביטוי חיצוני או שזה רק בהרגשה בתוך העשירייה או בתוך הקבוצה?

יש גם ביטוי חיצוני וגם פנימי, כרגיל.

תלמיד: ילד קטן משחק בצעצוע וכשהוא גדל רואים שהצעצוע כבר לא מעניין אותו אלא מעניין אותו משהו יותר מתוחכם. איך נראית קבוצה שנהיית יותר רצינית או גדלה?

היא מעלה את עצמה למטרות יותר רציניות, יותר גבוהות. גם בלימוד, גם בהנהגה ובכל מצב.

תלמיד: אנחנו אומרים שתורה ומצוות הן תרופה שבאה לתקן את הרגשת השפלות שמורגשת כתוצאה מההרגשה שאתה מקבל מתנה או ניזון על ידי יגיעת אחרים. זה אמור גם להביא אותך לדבקות בבורא או להגיע להשתוות צורה בתכונה שלו. לא ברור לי הקשר, איך אדם שניזון מיגיעת אחרים, על ידי זה שהוא עכשיו שוחט מהצוואר או מהעורף כבר לא מרגיש שפל כמקבל וזה מביא אותו לדבקות?

אין קשר בין הדברים, נראה שהפעולות האלה מיועדות להרגיע את מצפונו, איך הן מביאות את האדם לדבקות?

המחבר מסביר לנו שנולדנו בצורה אך לקבל, זאת אומרת שאנחנו נמצאים בצורתנו הפוכים מהבורא ויכולים לעזוב את הצורה הטבעית הזאת של יחס לקבלה, ולעבור ליחס ההפוך דווקא, לנתינה.

איך נעשה את זה? על ידי כך שכל אחד שנמצא בקבוצה, משתדל לעשות לאחר איזו פעולה שיוצרת ביניהם צורת יחס הפוך. מי שהיה מקבל יכול עכשיו להשפיע, ומי שמשפיע יכול להיות מקבל. ואם הם משנים כך את היחסים ביניהם, אז כל אחד מחליף את הדרגה שלו ועובר לצורה ההפוכה, במקום מקבל יכול להיות משפיע. זה שייך לכל המין האנושי ללא שום הבדל בגיל או במין.

תלמיד: כשהאדם מקיים את המצוות, לתועלת מי הוא מקיים אותן? האם לתועלת עצמו, לתיקון עצמו? להרגעת הרגשת השפלות? או שהוא מבצע פעולה לתועלת הבורא ובזה הוא משיב לו בצורה של השפעה? האם כשאני עושה פעולה לטובת העשירייה, למשל מארגן סעודה, מפגש, אני צריך להרגיש שבכך אני מתקן את עצמי, את שפלותי, את עצם היותי מקבל? או שאני עושה משהו לתועלת החברים ובזה סוגר איתם חשבון על המאמצים שהם עושים כלפיי? מהו היחס הנכון כדי להפיק תועלת מהמאמצים?

כאן אנחנו צריכים לומר שכל מעשה ומעשה נשקל קודם כל בכוונה, עד כמה הכוונה שלו היא לתת או לקבל. ואחר כך לשקול עד כמה הכוונה הזאת מכסה את המעשה יותר מהמעשה או פחות ממנו, כך אנחנו שוקלים. לכן לאדם לא מספיק שהוא עובר ממקבל לנותן, אלא חשוב פי כמה וכמה עד כמה הוא חושב על טיב הפעולה, אם היא לתת או לקבל. זה לא קשור למה שהוא מקבל או נותן, אלא קשור רק לרצון שלו, מה הוא רוצה להביע בכוונה שלו כלפי החבר.

כאן העבודה, כל העבודה שלנו היא בעיקר לתקן את הכוונה, כי לפי הכוונה שלנו, אנחנו נרשמים בפעולות שלנו, וכתוצאה מזה מתקרבים לבורא או מתרחקים ממנו. כלפי פעולת הכוונה, אני מתקרב לאדם או מתרחק מהאדם. ובכוונה שלי, אני מתקרב או מתרחק בכוונה, אפילו אם היא ללא קשר כביכול לבורא, אלא אם אני מקיים את מעשה הנתינה בהתאם למה שהבורא רוצה ממני, אני מתקרב או מתרחק אליו.

תלמיד: אתמול התקיים פה דיון, איך לעשות את החברה שלנו טובה יותר. האם לייצר "חוד חנית", חברים חזקים, דבוקים זה בזה ומקיימים הכול במסירות נפש, וברור לכולנו שזה על חשבון אנשים שירגישו פחות טוב ובשוליים. או לחילופין, לדאוג שכולם ירגישו טוב, אפילו על חשבון האיכות. כלומר, איפה להשקיע את המאמצים, לדאוג להמונים או לדאוג לקבוצה הקטנה שתגיע גבוה.

ניסיתי לחשוב בשביל מי אנחנו עושים את הפעולה הזאת, האם עושים אותה כדי להשביח את עצמינו ולהגיע לדבקות בבורא, או שהעבודה שלנו היא להיות כמו הבורא שדואג לכולם. זה קונפליקט, כי אתה בא לבדוק את הכוונה שלך ואתה בעצמך לא בטוח עם איזו כוונה נכון ללכת. כמעט בכל פעולה שלנו יש את הקונפליקט הזה.

כן. אז קודם כל אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כלפי העשירייה, כלפי זה אנחנו צריכים למדוד, לבדוק ולקיים. וכל היתר זה בעיגול יותר גדול ועוד יותר גדול, עד שמרחיבים את זה למידת כל העולם.

תלמיד: אני רוצה להמשיך את הבירור הזה. בעל הסולם כותב לנו פה ש"כל הענינים הנהוגים בהשורש, יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמודם, ויפיק תועלתו מהם." מה זה להפיק תועלת באמת מהשורש?

שהוא רוצה להיות דומה לשורש, אז זו התועלת שלו.

תלמיד: איך אנחנו מפיקים את התועלת בכך שאנחנו מצד אחד רוצים להגדיל פה את החברה שלנו מבחינת עומק, רוחב. או מצד שני, אתמול היה לנו בירור כמו שאמר החבר, איך בעצם אנחנו מפיקים את התועלת הכי מרבית בעבודה שלנו פה בחברה, בכלל?

אנחנו צריכים קודם כל לראות מה לפנינו, מה אנחנו חייבים לעשות וכלפי מי אנחנו עושים את זה, כלפי בכלל אוויר, אווירה, או כלפי קבוצה מסוימת קטנה או גדולה, או כלפי הבורא וכן הלאה. זה תלוי מה יש לנו בכוונה.

תלמיד: אם יש חבר בעשירייה שהוא לא נמצא איתנו ברוב הזמן, אבל אני חושב עליו, כל הזמן ורוצה שהוא כן יבוא אלינו.

כן

תלמיד: אני מבקש עליו, זה נקרא להפיק תועלת מהדרך? או שאני אומר לעצמי עזוב אותו בצד, תתעסק רק עם האנשים שפה נמצאים איתך בשולחן כל יום?

כן.

תלמיד: מה הפקת התועלת הכי טובה?

ודאי שכל יום אתה נמצא איתם.

תלמיד: ומה אני עושה עם החברים שלא נמצאים איתי כל יום?

מה אפשר לעשות? אבל אלה שאתה קרוב אליהם ויום יום אתה נתקל בהם ואתם עושים אולי גם עבודה פיזית יחד או לימוד, אז זה חשוב, כי כל העבודה נמצאת נגד עיניך וזה עוזר לך להיות כל הזמן על המשמרת.

תלמיד: בסוף כדי לעשות את העבודה עם הכוונה, צריך קודם כל לזהות שמתגלה אצלך הרע, שיש תכונה הרעה שמתגלה, ואחר כך צריך גם לפעול כמו שאמרת, חוסר שימוש באותו רצון הוא מקטין אותו.

לא. מלכתחילה אני לא חושב על הרע אלא רק על הטוב, ואני מתייחס לחבר שלי בטוב ומאחל לו כל טוב, ולכן הפעולה שלי נקראת גם לפי הכוונה, גם לפי המעשה, נתינה.

תלמיד: כן, בדיוק. אז נמשיך את הקו הזה שאתה עכשיו הגדרת, כדי להגיע גם לכוונה הנכונה ולפעול בה, לא רק להתכוון אלא גם לבצע את הפעולה עם הכוונה הנכונה זה דורש מהאדם מאמץ, זו הרגשה של שפלות, אז מאיפה האדם מקבל את הכוחות האלה לפעול בצורה הזאת?

מזה שכל החברה מבינה בחשיבות הנתינה ועוסקת בזה עד כמה שהיא יכולה, והאדם כמה שהוא מעריך את החברה, אז הוא רואה את הפעולות שהחברה מפתחת אותן בתוכה, וכך הוא מתרשם מזה.

תלמיד: אני מבין, מהזמן שאנחנו פה נמצאים, אני רואה שיש מציאות שכביכול אנחנו נמצאים בה שהיא נסתרת, יש פה איזה מערכת פנימית שפועלת, האם הכוח שאתה מתאר אותו עכשיו, איך הוא פועל. אם אני עכשיו רוצה לעשות איזו פעולה, עושה את הכוונה הנכונה וגם פועל, ממש אותה, זה לא דבר פשוט, זו שפלות, כל הדברים שתיארת, האם זה נותן כוח פנימי לכל המערכת? כאילו אנשים יקבלו יותר כוח לעשות גם אותה פעולה נקראת השפעה?

קודם כל, זה שאני חושב על פעולת השפעה זה מעלה אותי בעיני עצמי, ומעלה את החברה שאני יכול להשפיע בה ולהגיע לדרגת ההשפעה כמו הבורא, מי יודע, זה חשוב לפניי.

תלמיד: זה שאני קבלתי את היכולת הזאת, אני צריך לזקוף לחברה, לאותה מערכת שבזכותה אני קיבלתי בכלל את הכוח הזה לפעול ככה?

כן.

תלמיד: ואז בפעולה שאני עושה אני גם צריך לתת למערכת הזאת, אני צריך לחפש כל הזמן איך אני יכול לתת לה כוח? הפעולות האלה כביכול נותנות את הכוח?

זה שאני פועל בתוך החברה בכאלה כוונות ופעולות, אז ודאי שבזה אני משנה את החברה.

תלמיד: אז לצד הפנימי יש פה הרבה מאוד כוח. אם אני אקח את זה לנושא שדיברו קודם, אנחנו בעשירייה עובדים כבר הרבה מאוד שנים, הרבה זמן, וראיתי שכל פעם שהיינו מנסים לעשות חלוקות, דברים חיצוניים, זה רק יצר פירוד וזה הפריע לנו, זה גם לא עבד. כל פעם ניסינו להגיד, מי שלא בא לשיעור, וחלוקות וכאלה, זה לעבד. וראינו דווקא כשהרפינו מזה, אני לפחות הבנתי שאני צריך לתת את הדוגמה ולפעול ולעשות פעולות, כי אם ראיתי שחברים שלומדים ואני עושה איזו עבודה כדי לקרב את זה, אני ראיתי שבאמת לאורך זמן מתחיל לייצר איזה שינוי, הדבר הזה הפנימי, הדוגמה האישית הזאת היא עשתה את השינוי, היא גורמת לאנשים לרצות ולהתערב.

כן.

תלמיד: ואיפה שהיה מעורב אפילו בגרם אחד איזה כוח, איזה משהו של שליטה, ראיתי שזה לא עושה כלום, זה יוצר איזה סוג של אנטגוניזם ולא מקרב אותנו לתהליך הנכון. אז איפה אנחנו צריכים לרכז את המאמצים שלנו, ואיך?

אנחנו צריכים לרכז את המאמצים שלנו על פעולות השפעה, ועד כמה שאנחנו מפרסמים את הפעולות כרצויות וטובות, בתוך החברה שלנו ולהחזיק את החברים שמנסים לעשות כך.

תלמיד: אם אני מסתכל על העבודה בעשירייה, נניח שאני רואה איזו תמונה מסוימת, כמו שאומרים פה לפעמים חבר מגיע, חבר לא מגיע, כל מיני דברים כאלה, אני צריך לצאת מנקודת הנחה בעבודה שלי שהקלקול הוא בי, ולא בחוץ.

כן.

תלמיד: ואם אני תולה את זה בחוץ, אני פה מפספס משהו עם העבודה שלי, אבל אם אני רואה בעצמי אחראי לסיטואציה הזאת, האם כך צריך להסתכל על זה, לראות אחריות אצלנו?

כן.

תלמיד: רציתי לשאול על פעולת התורה, להבין את המונח הזה. אפשר להגיד שהיכולת של האדם לקבל רצון או להתכלל עם רצון שמחוצה לו, שהוא מתנגד לו בטבע שלו, אבל היכולת שלו כן להתקרב לזה כתוצאה מהשפעת הסביבה, זו בעצם פעולת התורה?

כן.

תלמיד: "עיר פרא אדם יולד", זאת אומרת נמצא בטבע הקבלה ולא מרגיש גם שום בושה, שום שפלות, ומתפתח לאט לאט מתחיל להרגיש הרגשת שפלות. יוצא שהשפלות, כמה שמרגיש אותה, זה טריגר מעורר רצון לרוחניות. אז אני צריך כמה שיותר להרגיש שפלות, שזה יעורר אותי לצאת מעצמי, לרצות להתקרב לשיטה, לתיקון.

כן.

תלמיד: מהו הדבר שבתהליך שאנחנו עושים פה, שהכי יעורר אותי להרגיש ככה, שפלות?

זה שאתה תעשה ביקורת על הפעולות שלך ותעשה ביקורת על פעולות החברים, ותשתדל לראות עד כמה שאתה נמצא ועד כמה שהם נמצאים בשליטת הרצון לקבל.

תלמיד: בעל הסולם כותב, "ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". איך מלמדים?

איך מלמדים אני לא יודע, אנחנו עדיין לא מלמדים, אנחנו עדיין לומדים בעצמנו.

תלמיד: לפעמים אני חושב שאני עושה מעשים מתוך כוונה עבור החברים שלי, ובסופו של דבר אני מבין שאני עושה אותם בשביל עצמי. איך אני יכול להיות בטוח בכוונה שלי?

במשך הזמן אדם מתחיל להבין, הוא מתחיל לראות את זה.

תלמיד: מהו הדבר שהכי מעכב את האדם מלהזדכך?

כשהאדם מפסיק או מקטין חשיבות בפעולות ההשפעה.

תלמידה: האם בושה היא לא חיסרון אלא אמצעי להשגת שלמות אמיתית, שבה הבריאה משתווה לבורא?

כן.

תלמידה: האם ניתן לטעון שהבושה הזו במהותה כבר טומנת בחובה פוטנציאל לטיהור?

כן.

תלמידה: שמעתי שהבורא מלכתחילה ברא בנו יחס שאנחנו מרגישים צער ושפלות בקבלה וכשאנחנו שמשפיעים זה להיפך. איך אנחנו מייצבים בעשירייה יחס כזה שבקבלה נרגיש צער ושפלות?

אנחנו צריכים להתייחס לא לכמה אנחנו מקבלים, אלא מאיזה מצב אנחנו מקבלים ולפי זה לשייך את עצמנו למקבלים או למשפיעים, והעניין הכמותי כאן לא חשוב.

תלמיד: איך בעבודה בינינו אנחנו מייצבים את היחס שנקרא בושה רוחנית?

בהתאם למה שאני עושה כלפי החברה, אין כאן שום דבר אחר. או שאני מקבל או שאני נותן, לפי זה אני מודד, בודק.

תלמיד: בעולם שלנו באופן טבעי חומר הדלק של האדם זה רצון, אם אין לו רצון הוא לא יכול לעשות כלום, הוא לא יכול לחיות. אם רוצים להשיג משהו אז באופן טבעי הכוונה היא לקבל. אמרת לקבל את הרצון. למה לא להשתמש בו? איך אנחנו מתקדמים כל פעם לרצון יותר נכון, ואיך בתוך הרצון להשפיע אנחנו מתחילים לברר מה הכוונה, איך התהליך הזה מביא אותנו "לשמה"?

אם אנחנו כבר נמצאים ברצון להשפיע?

תלמיד: אני עכשיו מתעורר לשיעור בוקר, אני רוצה להשיג רוחניות, אני רץ לשיעור בוקר. זה רצון לקבל או רצון להשפיע?

בינתיים רצון לקבל.

תלמיד: איך אני יכול כל הזמן לחזק בי דווקא את הרצון להשפיע, ולא להתעסק בכל מיני דברים אחרים של העולם הזה ששם יש רצונות אחרים, איך אני מבטל את הרצון?

לבטל את הרצון אנחנו יכולים רק על ידי זה שאנחנו נהיה שקועים ברצון יותר גדול.

תלמיד: אם אני מחליף את הרצון שלי הפרטי ברצון של החברה זה מקדם אותי?

יכול להיות שכן.

תלמיד: האם זה כבר מביא אותי להשפעה באיזה מובן מסוים, או שעדיין קבלה?

אני לא יודע באיזה רצון אתה עכשיו נדבק.

תלמיד: נראה לי שעכשיו מאיר לי, אני חושב שזה טוב, זה מקדם אותי, אני רוצה להשיג רוחניות, זה עדיין רצון לקבל אבל הוא מקדם אותי. איך הרצון הזה הופך להיות עם כוונה להשפיע? פעם אמרת לי שמעשים זה גשמיות, כוונות זה רוחניות. איך אני עובר ממעשים לכוונות רוחניות? או שצריך להמשיך והאור פועל.

זה לא מספיק. כשאתה רואה בפעולות שלך שאתה פועל עם הרצון ועם הכוונה לקבל, אז אתה צריך לעשות משהו כדי לשנות את מהות הפעולות, שהם יהיו כדי להשפיע.

תלמיד: האם חומר הדלק תמיד ברצון, או שיכול להיות שחומר דלק בא מכוונה?

יכול להיות מכוונה.

תלמיד: איך אני בודק את הכוונה שלי?

תנסה. עשית משהו תגיד, תן דוגמה שתפסת את עצמך.

תלמיד: תפסתי שאני רק בכוונה על מנת לקבל, שאין בי כלום חוץ מזה.

אז מה הבעיה?

תלמיד: שזה מנוגד למה שכתוב.

זאת אומרת, ביררת שזה הפוך מכוונת הבריאה בעל מנת להשפיע?

תלמיד: מאה אחוז.

אז תמשיך בעבודה שלך ורק שיהיה לך במקום המעשים הקודמים עכשיו כוונות, ואתה שופט את עצמך לפי הכוונות ואתה פונה לבורא לפי הכוונות, שישנה לך את הכוונות.

תלמיד: אז כוונה על מנת להשפיע, כוונה כמו של הבורא, זה מגיע מהבורא על ידי בקשה שלי?

כן.

תלמיד: אז כל מה שיש לי לעשות זה רק לברר את הכוונה? מה על האדם מוטל פה בעניין הכוונה? יש לו יכולת באמת להתכוון על מנת להשפיע או שהוא רק מגלה שהוא הפוך מהכוונה הזאת?

להתכוון על מנת להשפיע, להחזיק את הכוונה הזאת, וכך להמשיך.

תלמיד: ויש לו באמת יכולת? כי הוא מגלה שהוא בדיוק הפוך מזה.

ברור לו שהוא עושה פעולות השפעה, ובעצם אלה פעולות קבלה?

תלמיד: כן, הפעולות בסדר, אני לא מדבר על פעולות. היחס, הכוונה, המהות של הפעולה - לטובת עצמו. מה יש חוץ מעצמו?

אז בסדר גמור. זאת אומרת, אחרי כל פעולה ופעולה הוא מגלה את הכוונה השבורה שלו.

תלמיד: כן.

אז מתקן אותה. שיתקן אותה וימשיך.

תלמיד: אז מתי באמת הוא יוכל לכוון להשפעה?

מתי שהכוונה שלו תהיה להשפעה אז הוא יהיה לכיוון ההשפעה.

תלמיד: ואיך מתקן את הכוונה שלו כשהוא מגלה שהכוונה שלו שבורה?

תפילה. אין יותר.

תלמיד: בגילוי שלי שאני מקבל, עשיתי מעשה תמים, אני קבלתי ולא ידעתי שאני בחוסר השתוות הצורה עד איזו נקודה, ששם גיליתי פתאום שאני כולי המקבל והוא כולו הנותן, ואז התגלתה הבושה ועצרתי מלקבל, ניתקתי מגע. איך פעולה שאני מכריז בממלכה של המלך שיש אזרח שהוא לא מקבל יחס טוב מהמלך, חבר שלי, והוא לא נמצא במקום הנכון שלו והמלך לא דואג לו כמו שאני חושב שהוא צריך לדאוג לו. איך פעולה כזאת, שאני מרומם אותו עד לדרגת המלך זה לא פעולת מרד במלך? איך זה נקרא שזה מביא אותי ליתר השתוות הצורה?

לא. ודאי שלא מביא אותך להשתוות עם המלך, אלא אתה מתנגד למלך.

תלמיד: זה בדיוק, מה זה שאני בעל הפעולה, כמו שהוא אומר פה, אחרי העבודה שאני עושה אני הופך להיות הפעולה?

אתה לא בעל פעולה, איזה פעולה יש כאן?

תלמיד: הוא כותב כאן.

כך הוא כותב, מאיפה אתה יודע על מה הוא כותב לפני זה.

תלמיד: הוא אומר שאם אני נותן יגיעה אחרי שגיליתי שאני כולי המקבל, אז אני עושה עבודה באיזו צורה, הוא קורא לזה "דרך תורה", והמצב הזה מביא אותי לזה שאני מגיע להשתוות הצורה איתו. זאת אומרת, שהמצב של ניתוק בינינו נגמר ואני הופך להיות קרוב אליו, דבוק בו.

עם הבורא.

תלמיד: עם הבורא

על איזו פעולה?

תלמיד: הפעולה היא שאני בפעול מגדיל את הזולת שנמצא מולי מדרגת אפס לדרגת הקדוש ברוך הוא.

כן.

תלמיד: איך פעולה כזאת שאני מגדיל את עצמי, אני זה שמגדיל את הזולת, ממצב אפס למצב הקדוש ברוך הוא.

בעיניך.

תלמיד: אז אני שואל, איך דבר כזה, זה לא יתר, חוסר השתוות הצורה, מרד מוחלט במלך, שאני זה שעושה את הכול. במקום שאני אגיד אין עוד מלבדו.

כן.

תלמיד: אני צריך להגיע פה לפי המאמר למצב שאני רוכש את הפעולה ואז הבושה נעלמת, אין אותה יותר והיא הופכת לכבוד. איך פעולה שאני בעל הפעולה לוקח את הזולת מדרגת אפס, שפל, ומעלה את החבר שלי לדרגת הקדוש ברוך הוא, רואה בו את הקדוש ברוך הוא. איך פעולה כזאת זה לא מרד מוחלט במלך? אני עושה את זה, והוא לא עשה את זה. זה הפוך. אני לא מגיע להשתוות הצורה עם המלך, אני מורד בו.

כן. כי הבורא עושה את זה.

תלמיד: יש כאן מהפך, הפעולה בצורה ישרה לא מביאה אותי להשתוות הצורה עם המלך.

כן.

תלמיד: היא מביאה אותי למרוד במלך לגמרי. אני מביא את החבר שלי למקום הנכון עבורו, אז אני שואל, מה הפעולה שהופכת את המרד המוחלט שאני עושה במלך, בממלכה שלו גם אני עושה את זה, שזה מתהפך, ואני הופך לזה שאין עוד מלבדו.

אני לא רואה מכאן שאתה יוצא לכאלה תוצאות.

תלמיד: נכון, זה מה שאני גם אומר.

אז זהו, תעזוב את זה.

תלמיד: איך אני מגיע להשתוות הצורה עם המלך?

אתה לא מגיע.

תלמיד: מה זאת אומרת?

זאת אומרת שאתה לא מגיע.

תלמיד: כל התהליך זה שמגיע מצב שאני מגלה שאני הופכי לנותן, זה מה שאני מגלה.

כן.

תלמיד: ומגלה לי את זה המלך בעצמו, הוא מגלה לי את זה.

כן.

תלמיד: ואז אומרים, יש תהליך שנקרא, לימוד תורה ומצוות, שאני אמור להגיע ולדבקה בו.

כן.

תלמיד: בתהליך הזה שאני מבין כרגע, אני לא מגיע להשתוות הצורה עם המלך.

לא, אתה לא מגיע.

תלמיד: אז מה מביא אותי להשתוות הצורה עם המלך?

צריך לחפש באיזו צורה אתה נמצא בהשתוות.

תלמיד: המאמר לא מדבר על זה?

המאמר מדבר על הכול.

תלמיד: איפה כתוב איך להגיע להשתוות הצורה עם המלך, לא בתורה? אני לא מבין עכשיו.

השתוות הצורה עם המלך אתה משיג על ידי זה שאתה מקיים את חוקי התורה, ואתה עוד לא גילית אותם.

קריין: כותרת, "שני חלקים בתורה: בין אדם למקום – בין אדם לחברו".

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

"ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה", כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו."

תלמיד: אני בונה חיבור עם החבר כדי להנות את הבורא, ובעל הסולם כותב שאני בונה חיבור עם החבר עבור החבר, שאין עוד משהו חוץ ממני והחבר. הוא אומר, אין שום הבדל אם אני עובד עבור החבר או עבור הבורא.

כן.

תלמיד: אני לא מבין מהי התמונה הנכונה. כשאני בא לבנות חיבור עם החבר, אני מביא בחשבון שיש גורם נוסף שזה הבורא, כאילו שנינו עבור השלישי.

כן.

תלמיד: בעל הסולם מתאר תמונה קצת אחרת, שאני בונה חיבור עם החבר, והחבר זאת המטרה, כלומר אנחנו לא צריכים להסתכל על גורם שלישי אלא אני צריך להסתכל לתוך החבר.

אז מה השאלה?

תלמיד: השאלה היא איך לכוון את עצמי נכון כך שאני לא אפספס את החבר או את מה שקיים בחבר, עד סוף החיים שלי. אני מסתכל לאיזה משהו מחוץ לחבר, ובעל הסולם אומר, תכוון לתוך החבר.

כן.

תלמיד: אתה יכול לדייק את הכוונה? כשאני בונה חיבור עם החבר, עם מי אני בונה חיבור בעצם?

אתה רוצה להגיע לחיבור עם החבר, אתה רוצה שיהיה לו טוב, אז למה יוצא שאתה טועה בכל הכוונות שלך?

תלמיד: כי אני מרגיש שאני לא מתעמק בחבר עד הסוף, אני מחפש את השלישי כל הזמן.

למה?

תלמיד: כי כך אני מרגיש שאני מכוון, שיש אני, חבר ובורא. ובעל הסולם אומר, שאין הבדל בין החבר לבורא, אתה צריך לחפש את הבורא, בעצם עומד מולך הבורא. כשאתה בונה חיבור עם החבר, רוצה להתקרב אליו, עומד מולך הבורא, אתה לא צריך לחפש משהו מחוץ לשניכם. זה משנה את חשיבות המעמד, זה מכניס אותי למשהו אחר.

זאת אומרת, אם אתה רואה לפניך חבר ולא בורא, אז אתה עדיין טועה, כלומר אתה צריך לראות את הבורא במקום חבר.

תלמיד: כן, זה מה שאני מבין ממה שהוא כותב.

התייחסת ככה?

תלמיד: לא.

אז תנסה.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה, "מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה". מה זה נקרא שמרגילים אותם בנחת?

שכל הקבוצה, בערך כל הקבוצה, נמצאת ביחס אחד.

תלמיד: מה זה אומר?

שכולם מכוונים כלפיך, אחרי איזו פעולה שדנים בה, אם אתה נגיד לא בסדר.

תלמיד: בעל הסולם רושם שהבורא והחבר הם אותו דבר. האם הסיבה שהוא אומר, תשפיע על החבר במקום על הבורא, היא כדי שאדם לא יטעה בכיוון, כי כרגע החבר נגלה בפניו והבורא נסתר?

כן.

תלמיד: ומתי שהבורא גלוי הוא לא צריך לכוון לחבר, הוא כבר יכול לכוון לבורא וזה היינו הך?

כן.

תלמיד: יש שני חלקים בתורה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ומה שאנחנו רואים, לפי מה שבעל הסולם אומר לנו פה, שבאמת אין הבדל בין אדם למקום לבין בין אדם לחברו. בשביל מה צריך את כל המצוות שבין אדם למקום? זה רק מבלבל את כל העסק ומסבך אותו. לכאורה אם התורה הייתה בנויה רק ממצוות בין אדם לחברו, זה היה הרבה יותר ברור, בשביל מה צריך את העבודה בין אדם למקום, מה זה מוסיף, מה זה נותן?

מהיחס בין אדם לחברו היית מקבל דתות שונות.

תלמיד: לא הבנתי.

לא חשוב. לא היית מקבל את המצוות שבין אדם לחברו.

תלמיד: אני אשאל את זה מכיוון אחר, מה מוסיפות המצוות שבין אדם למקום?

הן מוסיפות לאדם יכולת לעלות עד המקום.

תלמיד: על אף שאם הוא היה עובד מול חברו בצורה נכונה הוא עדיין היה מגיע למקום הזה?

לא.

תלמיד: אז יש הבדל ביניהן?

יש הבדל.

תלמיד: זאת אומרת המצוות בין אדם למקום נותנות איזו איכות חדשה, שאני כרגע לא מבין אותה, שחסרה במצוות בין אדם לחברו?

ודאי.

תלמיד: תוכל קצת לפתוח מה האיכות הזאת, מה יש שם?

זה בונה באדם את הרצון לקבל הנכון להרגשת הבורא.

תלמיד: אנחנו כאן כדי לתקן את היחס בינינו לבורא, משמע תיקון המסך. והשאלה שלי, מה זה "לדבקה בו"?

לא יודע.

תלמיד: האם הזדככות המסך לאצילות הפרצוף קודם לזיווג דהכאה על מסך מתוקן בכלי מלכות?

לא יודע.

תלמיד: כתוב שצריך לאהוב את חברו כמו את עצמו. כשהאהבה לחברו גדלה, האהבה העצמית קטנה או גדלה?

האהבה לחברו גדלה והאהבה העצמית לא מורגשת כמו קודם.

תלמיד: כי כתוב "ואהבת לרעך כמוך", אז אני אוהב יותר את החבר ופחות את עצמי, כמה שיותר את החבר ופחות את עצמי?

כן.

תלמיד: אני אוהב את עצמי ואני יודע בדיוק מה הרצונות שלי, אני יכול כל היום להיות בזה, לחשוב. כל אחד בדברים שהוא אוהב. אבל "חברו" זה מאוד מעורפל, בכללי. אז איך אפשר לאהוב כמוני? אותי אני יודע איך לאהוב, אבל לאהוב חבר לא ברור.

חבר אתה לא יכול לאהוב כי אתה לא נמצא בתוך הרצונות שלו ולא מרגיש את גופו כמו שאתה מרגיש את עצמך ולכן אין על מה לדבר.

תלמיד: אבל זה מה שצריך לעשות ואני שואל איך להתקרב לזה?

איך לאהוב את החבר כמו גופך? זו באמת בעיה.

תלמיד: אני יכול להתחיל לדבר איתם, לשאול מה אתה אוהב, מה אתה רוצה, על מה אתה חולם?

לא. ברור שזה לא ייתן לך כלום, כמו שחברים ידברו על הילדים שלהם. לכל אחד יש יחס ואהבה משלו איך שהוא מבין, מרגיש, אבל כשהוא יספר לך אתה מזה לא תקבל שום דבר, לא תוכל להתקשר אליהם, להיות בהרגשת האהבה הזאת.

תלמיד: אז מה זה לאהוב אם כך?

לאהוב זה נקרא שהבורא נותן לך, ממש נותן לך, יכולת לאהוב את החבר.

תלמיד: זה כמו חוש חדש שאין לי כרגע?

כן.

תלמיד: ואיך להשיג רצון גדול לזה? כי אני אפילו לא יודע מה זה, איך לרצות את זה?

איך לרצות את זה? אתה צריך לבקש, אתה חייב לבקש.

תלמיד: כותב שאין הבדל אם האדם עובד עבור הבורא או עבור החבר. אבל בפועל עבור החבר הוא פחות רוצה לעבוד כי את השכר ואת היראה שהוא אמור לתאר כמו שרמב"ם אומר, הוא מתאר כלפי הבורא, שכר הוא יקבל מהבורא, יראה, הוא מפחד ממה שיהיה אם הוא לא יעשה את מה שצריך, לפי מה שהבורא אומר, אז בעצם לאדם יש יותר כוחות לבצע פעולה כשהוא חושב על הבורא.

כן.

תלמיד: למה צריך לשנות את זה? למה צריך לעבוד מול החבר?

בזה הוא מחזיר את המשקלות הפנימיות שלו לאפס.

מישהו יכול להוסיף?

תלמיד: יכול להיות שהוא מגלה שאין לו כוחות. אלו המשקולות שהוא מאבד, כמו שרב אמר עכשיו. ואז אין לו מה לעשות, רק הבורא יכול פה להפעיל את האהבה לחבר, כי גם עם החבר הכי קשה לעבוד, זה פשוט מולך. אולי.

בסדר, אולי.

תלמיד: אז אם הוא מפחד מהבורא, יש לו יראה מהבורא, הבורא נתן לו מצוות בין אדם לחברו, אז הוא מבצע את הפעולות בין אדם לחברו, מטעם השכר והיראה שיש לו כלפי הבורא. הפעולה הזאת מביאה אותו להתקדמות? אם הוא עובד ליראה ולשכר מהבורא והוא מקיים את המצוות כלפי החבר, זה מספיק?

אבל המצוות האלה באות לו מהבורא.

תלמיד: כן, בגלל זה הוא מקיים את זה. השאלה, האם הגישה הזאת מקדמת את האדם מש"לא לשמה" ל"לשמה"?

מה הוא מרוויח?

תלמיד: מה השכר שהוא מצפה, שהוא מתאר מהבורא? יראה אני יכול להבין, הבורא אומר לעשות, הוא עושה. יש לו פחד שמא הוא לא יעשה את מה שהבורא אומר. אפילו שהוא לא יודע למה, אבל זה חשוב לו. אבל מה השכר שהוא מתאר בפעולה שהוא עושה? חשבתי אולי השכר זה איזו רוחניות, איזו התקרבות, או רק להשקיט את היראה ואת הפחד שיש לו. הגישה הזאת לא מספיקה? כי בעצם הוא מקיים את מה שהבורא אומר. הוא עובד מול החבר, כי הבורא אמר לו. יש לו יראה, יש לו שכר, שלא כתוב בדיוק מה השכר שהוא מתאר. אבל נניח שהוא מתאר איזה שכר ולכן הוא פועל לפי מה שכתוב. האם זה אמור להביא אותו מש"לא לשמה" ל"לשמה"?

תלמיד: מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, השכר זה שאתה תהנה להשפיע לחבר, אתה תהנה לתת לחבר כמו שהבורא נהנה לתת לנו. אתה תהנה מהשפעה. והתהליך הזה קורה שלב אחרי שלב שאתה מרגיש יותר ויותר שבאמת אתה ממלא את החבר, ואתה נהנה מזה, זו ממש אהבה חלוטה, שאתה נהנה לתת לחבר. אנחנו דיברנו פה גם בשיעור על כך שהנתינה היא העניין, והיא כל התכלית, זה השכר, לזה אנחנו צריכים לכוון כל הזמן, שהבורא ייתן לנו להרגיש הנאה בזה שאני משפיע.

אז יוצא שעל ידי זה שאתה מתקשר לחבר, אתה עכשיו יכול לקבל מילוי מהבורא. ומה החבר ומה הבורא מקבלים ממך?

תלמיד: הם מקבלים ממני את הדוגמה ואת הגדלות של הבורא. הם מקבלים את הדוגמאות, אנחנו בעצם מניעים אחד את חברו במערכת הזאת ונותנים את הדוגמאות זה לזה, נותנים את הכוח המשותף, זה הכוח המשותף שבינינו, שאנחנו מקבלים מעל ה"אני" העצמי שלי, ואנחנו מגלים כל פעם את הגילוי הזה שנקרא בורא, שאנחנו בעצם במאמץ הדדי מגלים שם עוד נתח מה זה הבורא בעצם, מהי הגדלות בתוך הקשר בינינו, היחס שבינינו שכל פעם זה מתגלה יותר ויותר.

כן.

תלמיד: אם אני רואה חבר ודרך החבר אני רואה את הליקויים שיש בי, אז בעצם זו הגדלות שלו, אני רואה בו דבר גדול, כי בזכותו אני יכול לראות איפה אני יכול לתקן. ואז אני עושה את התיקון, ואז ההודיה היא עצומה לאותו חבר וגם אני מתקרב לפנימיות שלו, ככה צריך לראות את זה?

קרוב לזה.

תלמיד: אני חושב שחסר בכל הבירור הזה שלב אחד קטן מקדים, כשאדם כבר מברר ורואה שכל המחשבות שלו הן רק על עצמו וכמה שהוא מנסה על הבורא או על החבר, עדיין זה כל הזמן הרווח שלו, אז הוא מבין שזאת הבעיה שלו, מה זה הבורא או מה זה החבר, הוא לא יודע באמת. הוא רק יודע שזה משהו כנראה מחוצה לו אבל עדיין הוא רוצה ליהנות מהם לעצמו. ונראה שהעיקר זה לצאת ולהשתחרר מהכלא הזה. זה שהבורא או החבר בחוץ זה פחות הדבר החשוב, כי העיקר זה להשתחרר מזה ולהתחיל לחשוב ולהרגיש משהו שהוא מחוץ לך, להתחיל משהו שהוא מחוצה לך ולכן הוא גם אומר פה שזה לא משנה אם אתה יוצא אל החבר או אל הבורא, בעצם העיקר להשתחרר מהכלא, מהמצב הזה שאתה כל הזמן דואג לעצמך. ואחר כך כבר יש את כל שאר ההבחנות. אבל חייבת להיות קודם כל היציאה הזאת.

תלמיד: הוא כותב שהמשותף בעבודה בין אדם לחברו, ובין אדם למקום זה המושג הזה "לשמה". האם "לשמה" זה המילוי שבא מהבורא, התורה?

שוב, בבקשה.

תלמיד: הוא כותב שמה שמשותף לעבודה בין אדם לחברו לבין אדם למקום, הכול מסתכם במילה "לשמה", כנראה לשם התורה. זאת אומרת, לשם התורה זה אותו המילוי שבא לנו גם בין אדם לחברו, וגם בין אדם למקום, נכון?

אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון, נשמע הלאה.

תלמיד: המילוי הזה שבא בין אדם לחברו, הוא המילוי שיכול להביא אותנו לעבודה בין אדם למקום. אם זה אותו מילוי, אם אותו המושג "לשמה" משותף לשתי העבודות?

איך זה יכול להיות, אם הבורא הוא יותר גבוה?

תלמיד: אבל תמיד דרך התורה אפשר להגיע אליו.

כן.

תלמיד: אז המילוי שבא דרך החברים ממנו, הוא זה שיכול להביא אותנו לעבודה יותר גדולה איתו. נראה לי שמה שבעל הסולם רוצה להגיד כאן, שתמיד התורה עומדת ביני לבין החבר. וביני לבין הבורא, התורה היא תמיד האמצעי שלי, אין שום דבר אחר.

אם אתה מבטל את התורה?

תלמיד: בשביל זה צריך לשמור על התורה. ואם אני מבטל את התורה, אז גם אין קיום עם החברים.

כן.

תלמיד: בינתיים קיבלתי קצת תשובה, אבל מתעוררת עוד שאלה.

איזו תשובה קיבלת?

תלמיד: שהאדם קודם פועל כדי לקבל שכר. זאת אומרת, הוא רואה שהשכר יהיה בו. והפעולה של קיום תורה ומצוות, איכשהו מביאה אותו למצב שהוא מבין שהוא צריך שהמילוי יהיה בזולת, ואת זה הוא לא הבין בהתחלה.

הוא מתאר רק שהשכר יהיה בתוכו, ולא חושב על הצלחת הזולת. אז מה שמעניין זה, איך מתוך הפעולות שהוא עושה כאילו עבור עצמו, ומתאר את השכר בתוך עצמו, אבל עושה פעולות נתינה, של השפעה לחבר, הוא מתחיל לגלות בו, לייצר בו אהבה אמיתית כלפי החבר?

איך זה קורה שהכוונה שלו היא לא בסדר, אבל גם אם הכוונה מקולקלת היא מתחילה להיתקן בו, מתחילה להיווצר בו אהבה אמיתית לחבר, שכתוצאה מזה הוא ירצה באמת להשפיע לו? איך זה קורה, למה מתוך פעולות שאני עושה בלי כוונה נכונה מתעורר בסוף תיקון פנימי, וכוונה כן נכונה?

העניין הוא שמה שאתה מתאר ביחס לחבר. זה לא בדיוק כמו היחס לבורא.

תלמיד: בעל הסולם כותב בסוף, "וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות.". זאת אומרת, שהאדם צריך להגיע לאהבה כלפי חברו, וזה התיקון שלו.

כן.

תלמיד: זה מה שהתורה נותנת. אז למה מפעולות שאני עושה עם כוונה לא נכונה, מגיעה לי אהבה אמיתית לבורא? מה זאת התורה הזאת שהופכת את הכוונה, מה היא עושה? אני מבין שהתכלית פה היא שתהיה לי אהבה כלפי הבורא, כלפי החבר. "ואהבת לרעך כמוך", זה מה שיוצא מהעבודה שלנו. זה קורה מעצמו?

כן, אלה פעולות האור.

תלמיד: שמתלבשות בפעולה עם כוונה לא נכונה? אני עושה פעולות השפעה בעל מנת לקבל, זה המצב הטבעי שלי, אני מנסה להשפיע לחבר, מתוך זה שיש לי מצוות, שהבורא חייב אותי מתוך יראה ושכר, אני עושה פעולות כלפי החבר, ואיכשהו בזה מתלבש האור, ומתקן את הכוונה הפנימית שלי.

הוא נותן לי באמת יכולת לאהוב את החבר. זה השכר שאני אמור לצפות מזה שאני עובד כלפי החבר, שבסופו של דבר תהיה לי אהבה אמיתית כלפיו, שאני באמת ארצה להשפיע לו?

כן. כי אתה קיבלת את זה מהבורא.

תלמיד: את מה? את המצוות שבין אדם לחברו? אז בזה שקיבלתי מהבורא הוא משפיע לי אור בתוך הפעולה הזו?

כן.

תלמיד: עכשיו ברור הקשר, למה צריך את הבורא בפעולה הזו.

כן.

תלמיד: אז התוצאה היא שבסוף אני אצליח להרגיש את החבר כגופי, אם אני נכנס לרוחניות?

תחשוב.

תלמיד: אמרנו שאנחנו לא יכולים להרגיש משהו מחוצה לי, ואז אני מבקש מהבורא, אבל "אדם" מה שנקרא, שמגיע להשגה, שפורץ לרוחניות, בסוף מרגיש שהוא משפיע למשהו אחר, למשהו מחוצה לו או שזה הופך להיות "כאיש אחד בלב אחד", שאנחנו ממש אחד? מה לתאר לעצמי כשאני רוצה להימשך למצב הזה?

כי אתה כבר עכשיו צריך לתאר את כולם כאחד.

תלמיד: בעניין של לתאר את כולנו כאחד. בעצם, זה התיקון. המצב המקולקל ההתחלתי הוא שהאדם הוא פרט, כל אחד לעצמו, והוא בודק את כל העולם, כולל הבורא, איך הוא משרת אותו. לפי זה הוא מדרג אותם, לפי זה הוא קובע את היחס. ופעולת האור היא לראות את האחדות של הכול. שלאט לאט הכול מתאחד, שיש כוח עליון, וכל שאר הדברים הם כאילו שלוחות של הכוח העליון.

שכל דבר בטבע, לא רק החבר, כל דבר שהוא מקושר לבורא. אם אתה פוגע בו, או שאתה תורם לו, אתה כאילו פועל כנגד כל המערכת. אתה לא פועל נגד דבר בדיד. זו בעצם הפעולה של האור.

כן.

תלמיד: זה בלבל אותי לגמרי. אם אנחנו עושים פעולות מטעם זה שהבורא גדול, ואני מפחד ממנו כי הוא אמר לעשות כל מיני פעולות, כולל לעשות פעולות מול החברים, מה זה שונה מסתם קבלה על מנת לקבל רגילה לגמרי?

כי עכשיו אתה מקיים את ציווי הבורא.

תלמיד: אני אשאל מעוד כיוון. אז מה זה שונה כל מה שנקרא "דת", כמו שאנחנו מכירים אותה, ממה שאנחנו עושים פה? מה הבדל? הם עושים פעולות, כי כנראה שהם מאמינים שהבורא הוא ככה וככה, והם יקבלו גן עדן או כל מה שהם מוצאים בסוף. ואנחנו עושים פה פעולות כדי להגיע לדבקות בו. אם יסתכלו עלינו מבחוץ, יראו שאנחנו עושים פחות או יותר את אותן הפעולות. אנחנו מתכנסים בלילה, לומדים, קוראים חומרים.

יש הבדל, אבל מה ההבדל?

מה ההבדל בינינו ליתר הלומדים בספרי הקבלה, נניח?

תלמיד: נניח, כן.

הייתי אומר שההבדל הוא בזה שאנחנו לומדים לשנות את הכוונות שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ולכן כל הפעולות שלנו הן קודם כל לקבל תיקון בכלי, ואחר כך גילוי של החיבור, וגילוי של הבורא. בפעולה הראשונה אנחנו מתקנים את הכלי, ובפעולה השנייה אנחנו ממלאים את הכלי, ולכן אי אפשר כאן להתבלבל בין תיקון, ומילוי.

תלמיד: אז העניין הוא מה הכוונה שלי, האם אני מחפש מילוי או תיקון, זה ההבדל.

כן.

תלמיד: האם כשאני מחפש מילוי המאור המחזיר למוטב לא עובד עליי? אני עושה את אותן הפעולות שאנחנו לומדים פה אבל אני רוצה מילוי, אני עושה אותן כדי שיהיה לי טוב בחיים.

מה ההבדל בין לתקן את הכלי שיהיה מתוקן כלפי האור שימלא אותו לבין להגיע לאור בצורה ישירה שימלא את הכלי? ברור שיחסר בכלי את התיקון על מנת להשפיע.

תלמיד: יוצא שאדם יגיע להיכן שהוא רוצה, העניין הזה כאילו בידי האדם. כלומר, אם כל מה שאני מחפש הוא מילוי ואני הולך לכיוון המילוי ולא מעניין אותי בכלל הדבקות בבורא והכוונה, אני כנראה אגיע לשם ואולי אתמלא מזה. ואם אחפש תיקון ואעבוד אז האור יעבוד עליי ויביא אותי גם לשם. זה מה שיצא מהתשובה שלך, זו בעצם הבחירה של האדם, מה הוא רוצה, מילוי או תיקון. האם נכון להסתכל על זה כך?

עכשיו, מה ההבדל ביניהם?

תלמיד: ההבדל הוא שבמילוי תמיד אישאר בתוך הרצון לקבל, לעולם לא אצא משם והרצון לקבל יהפוך ליותר ויותר אכזרי, כי אני רוצה עוד יותר ועוד יותר מילוי, כך זה עובד. ובתיקון אני אתקרב יותר ויותר לדבקות בבורא, לשפלות עצמית, כל הדברים שקראנו במאמר הזה בעצם.

ואיך תחבר בין שני אלו, בין מילוי ותיקון?

תלמיד: דרך העבודה עם הסביבה שלי, כי היא נותנת לי את הפלטפורמה שאיתה אוכל לעבוד. שם אני יכול להתאמן בעשיית פעולות שכאילו מוציאות אותי מעצמי, בהתחלה כל הכוונה שם מקולקלת, אבל לפחות אני רוצה להגיע לתיקון. כשאני עובד ישירות מול הבורא אין לי שום פידבק, אני יכול לספר לעצמי סיפורים, זה לא יעזור.

אתה צודק.

תלמיד: האדם בכל מקרה יחפש מילוי, אבל אם הוא יסתפק בו ויגיד גם אם לא אקבל אותו עכשיו אקבל אותו בעולם הבא, אז הוא נשאר בפעולות בלבד ואת השכר הוא יקבל. הוא לא מבקש תיקון. אם הוא לא מוכן להסתפק במילוי בעולם הבא, כאילו אחרי המוות, אלא דורש השגה, זאת אומרת מילוי כבר עכשיו, אז הוא נאלץ לעבור תיקון כדי לקבל גם כאן בעולם הזה. וזה ההבדל, גילוי בכל מקרה הוא ירצה, אבל אם הוא מחפש להרגיש את הבורא, הוא חייב איתו קשר עכשיו, אז הוא נאלץ לעבור תהליך של תיקון.

תלמיד: בשני המקרים האדם מקבל אור, אבל במקרה שלנו אנחנו דורשים אור שנקרא "המאור המחזיר למוטב" שבשביל לקבל אותו אנחנו נצרכים לתורה. והאדם בחוץ מבקש אור של תענוג ואז הוא לא נצרך לתורה, הוא לא עושה תיקון על עצמו ולא מקבל כלי בסוף.

תלמיד: אני חושב שבשתי הפעולות אני מתקשר עם החברים. מתקשר איתם כדי לקדם את עצמי לרוחניות, שארגיש יותר משפיע, או מתקשר איתם בשביל להגביה אותם, שתהיה תוצאה מזה שהם יותר משפיעים, יותר אוהבים. רק לפי הכלי שנבנה נוכל להביא את הכוח הזה, את הבורא, לתוך הקשר בינינו, שהיחסים יהיו יותר מתוקנים, יותר שווים. ככול שהחברים יותר גבוהים בעיניי אני מרשה לעצמי להתקרב יותר לתכונה של הבורא, להרגיש אותו.

בסדר.

תלמיד: אמרת שלא חשוב מה אני עושה לחבר, נותן או מקבל, העיקר בירור הכוונה בקשר עם הבורא. איך לבנות את הכוונה בצורה נכונה בכל פעולה ביחס לבורא? איך לברר אם אני משפיע או לא בפעולה שלי לבורא?

איך אדם בודק האם הוא נותן או מקבל מהבורא? הבורא לא משיג שהוא ריק או מלא מפעולות האדם, יש כאן איזו הסתרה שבגללה אני לא מסוגל לראות את הפעולה שלי, את התוצאה ממנה.

תלמיד: אולי התשובה היא בזה שבתוך הדעת אדם רוצה שהתפילה והתשובה לה יהיו במקום אחד באותו זמן. ובאמת כמו שלומדים, זה הפוך, אנחנו צריכים לעבוד באמונה למעלה מהדעת ואז התפילה במקום אחד והתשובה במקום אחר. הבורא בוחר את הזמן והכלי ואת צורת התשובה שהאדם יקבל. וזה העניין בכל השאלות שאנחנו שואלים, המחשבה שלנו שאנחנו בדרגה שנוכל להבין זאת בתוך הדעת ויש לנו שכל להבין איך ולמה הוא עשה כך, במקום לבצע את מה שקיבלנו מהמקובלים ולהשתדל לעבוד למעלה מהדעת.

תלמיד: אני חייב לאמן את עצמי לקבל פידבק נכון מהחבר, מהזולת, כך אני בודק את עצמי כלפי הבורא. ממש לאלף, לאמן את עצמי, בחקירת הפידבק מהזולת

תלמיד: אני חייב תמיד להיות בחיסרון כי אני מבין רק את השפה של לקבל.

תלמיד: דיברנו על פעולות וכוונות, וכאילו משתמע שיש פעולות שהן יותר טובות או פחות טובות אפילו בלי כוונה. פעם שמענו את רב"ש אומר שהוא בא לשיעור וצריך שתהיה לו כוונה טובה, אבל לבוא לשיעור בלי כוונה זה גם בסדר בינתיים. היה לנו גם בירור פה בחברה ונראה לי שהחברה לא יכולה לברר עבור החבר את הכוונה, היא יכולה לעזור לו לעשות פעולה שתקרב אותו למקום בו עושים בירור על כוונה. האם לפעולה גם בלי כוונה יש אפקט שגם יכול להשפיע על האדם? אין לנו הרבה דוגמאות, אבל נניח בשבילנו לבוא לשיעור זו פעולה שהרבה פעמים הרצון לקבל מתנגד לה ואתה צריך ללכת למעלה מזה. אנחנו הרבה פעמים מדברים על כוונה שהיא הדבר הכי גבוה.

כן.

תלמיד: אבל אדם צריך גם לעשות חשבון על פעולות שירחיקו אותו מלהתקרב לכוונה.

נכון.

תלמיד: אני מרגיש שכל הדיון שהיה בשבוע האחרון קרוב יותר ל-בוא נברר עבור חבר שלפחות יעשה פעולה נכונה, יסדר את עצמו נכון, שיוכל לעשות בירור על הכוונה.

כן.

(סוף השיעור)