שיעור בוקר 14.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 163, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות י"ב – ל"א

אני חושב שיותר טוב לעשות חזרה בעל פה ולא לקרוא טקסט כי אנחנו לא נספיק, עד שאנחנו נגמור לקרוא את הטקסט כבר יגמר השיעור ולא נברר שאלות שיש בדרך. לכן בואו אנחנו נתחיל, פשוט לעבור בעל פה על כל התהליך שלמדנו, רק מהר מאוד.

מהי מחשבת הבריאה?

תלמידים: להיטיב לנבראיו.

יופי. במה להיטיב? מה זה נקרא להיטיב מצד הבורא?

תלמידים: לתת לנברא להגיע לדבקות.

זאת אומרת לדרגתו כי הוא השלם אז המתנה השלמה זה שהנברא יקבל אותה דרגה כמו הבורא.

על ידי מה הנברא מגיע לזה?

תלמידים: תורה ומצוות.

בסדר, גם נכון, אבל רואים שזה לא ברוח שלנו.

תלמיד: השתוות הצורה.

זה יותר נכון, השתוות הצורה משיגים על ידי תורה ומצוות. מהי תורה ומצוות? מהי תורה?

תלמידים: מימוש בפועל של ואהבת לרעך כמוך. המאור המחזיר למוטב.

והמצוות?

תלמידים: תיקון הרצון.

אז כמה רצונות יש לנו שצריכים לתקן?

תלמידים: תרי"ג.

אפילו תר"ך.

מה נקרא "קלקול" ומה "תיקון"?

תלמידים: שבירה.

לא, שבירה זה לא אומר כלום.

תלמידים: שינוי הכוונה.

יפה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. יופי. אז מה הנברא משיג על ידי זה שהוא עובר קלקול ותיקון, למה דווקא זה חובה שהנברא צריך לעבור כך את השינויים?

תלמידים: מחשבת הבריאה.

זה ברור, אבל למה מחשבת הבריאה מחייבת את הנבראים לעבור מקלקול אחר כך לתיקון? וזה בכל צעד ושעל, זה בעליות ירידות, ירידות עליות, כל הזמן נתק קשר, קשר נתק.

תלמידים: כדי להבין את הראש של הבורא.

בסדר, שכל, מחשבת הבריאה. בסדר גמור.

תלמיד: עצמאות.

בסדר, יש בזה גם עצמאות, גם הכרת הרע. יפה.

אז הבורא צריך אם כך לברוא את הנברא בצורה כזאת שהוא ירגיש את שני המצבים המנוגדים. מה נותן לנברא שהוא נמצא בשני מצבים מנוגדים פעם בירידה פעם בעליה, בניתוק ובקשר וזה על כל צעד ושעל. כי לא יכול להיות באיזה פרט קטן ביותר בדרך, מצב קטן ביותר בדרך שלא כלול מניתוק וחיבור, וכמה שהמצב יותר גבוה, יש לנו עוד מהמצבים האלה של ניתוק וחיבור יותר קוטביים, קיצוניים.

למה הנברא חייב להיות כלול מחושך ואור?

תלמידים: שתהיה בחירה חופשית.

בסדר.

תלמיד: אין אור בלי כלי.

אין אור בלי כלי זה לא תשובה, זה סתם סיסמה. אין אור בלי כלי, זאת אומרת הוא לא יכול להגיע להרגיש משהו טוב אם לא נמצא לפני זה ברע, גם באיזה ברור, זאת אומרת גם רגשי גם שכלי, חייב להיות קודם שאני לא משיג, שאני הפוך, ואז מתוך זה, מתוך "כיתרון אור מתוך החושך", ועד כמה שאנחנו יותר מתקדמים, יש יותר חושך וכנגדו יותר אור.

אם כך, למה יש לנו חובת גילוי הנברא הראשון שיבוא דרך ארבעה שלבים, ושלב חמישי, שנקרא מלכות דאין סוף, למה הנברא חייב להיברא, להתעצב, רק בד' בחינות דאור ישר? למה אור ישר צריך לעבור ד' בחינות בהשפעתו על הרצון לקבל הגולמי, נקודת האור השחורה שיש לנו בבחינת שורש, כדי להביא את הרצון מנקודה שחורה לרצון הגדול, המסוגל מכאן והלאה איכשהו להמשיך למטרת הבריאה, מה יש בארבע הבחינות האלו?

תלמיד: גילוי הרע.

גילוי הרע.

תלמיד: הרגשת המאציל.

הרגשת המאציל.

תלמיד: עצמאות של הכלי.

עצמאות של הכלי. בארבע בחינות, זה התחלה. כן.

תלמיד: בושה.

בושה, זה בטוח. הוא אמר נכון. למה בושה זה התוצאה הרצויה מהשפעת האור על רצון לקבל הגולמי כדי להביא אותו להרגשת הבושה, למה הרגשת הבושה היא ההרגשה הראשונה בכלל בנברא, או יש לפני זה משהו אחר?

תלמיד: ראשונה.

אז ממה הוא מתבייש?

תלמיד: שהוא לא כמו המקור.

זאת אומרת, הוא קודם כל צריך להרגיש תענוג מהבורא, הוא צריך להרגיש שהוא מקבל את התענוג מהבורא, הוא צריך להרגיש שהוא הפוך מהבורא, גם זה לא נורא, ואחר כך, בהשגת ההפכיות הזאת מבורא, שהוא ירגיש שהוא נבזה, שהוא פחוּת מהבורא, ושההרגשה הזאת שהוא מקבל, שהוא פחוּת מהבורא, נותנת לו הרגשה שלא יכול לסבול אותה, זה נקרא שהוא נכנס לבושה.

זאת אומרת, כדי להגיע לבושה בחינה ד' חייבת ממש להיות כוללת כמה הבחנות, מילוי, ממי מילוי, מה הטבע של הבורא שממלא אותי, ומה הטבע שלי לעומתו. למה אנחנו הפוכים, במה אנחנו הפוכים, בלקבל ולהשפיע. למה זה יותר וזה פחות, זאת אומרת, יש הבדל במדרגות, במעמד. ולָמה זה נותן לנברא הרגשה כל כך נוראית, שהיא נקראת "בושה", שהוא לא יכול לסבול ומוכן להתנתק מקבלת האור, שזה בעצם כל המהות שלו. מאיפה הוא לוקח כוח לעשות צמצום?

זאת אומרת, לא סתם צמצום, שהוא מלא באין סוף ומוכן להישאר ריק בצורה אינסופית רק כדי להפטר מהרגשת הבושה. מהי כל כך משפיעה עליו, מפריעה לו, למה דווקא בצורה כזאת הוא יכול להפטר מהבושה, ומה הוא כל כך משיג בזה שהוא ריק? טוב להיות ריק לעולם ועד, כי הוא לא הולך על בושה. כל החלטה ברוחניות זו החלטה החלטית, והוא מוכן להישאר לגמרי ריק, שאף פעם לא יקבל כלום, לא יתמלא, בשום דבר, רק לא להרגיש בושה. מהי הבושה?

תלמיד: האם זה נכון להגיד שהנברא נברא בגלל שיש בו בושה? ואם כן, אז לָמה אנחנו מדברים על הרצון לקבל כמקור לכל העסק ולא על הבושה, שמשם נשמע שמתחיל הנברא דווקא?

הרצון לקבל זה עדיין לא נברא, הרצון ליהנות. יש לך בכל הנבראים בעולם הזה רצון ליהנות, הם לא נקראים נבראים מבחינה רוחנית, הם לא מרגישים את הבורא, לא מרגישים שהם נבדלים מהבורא, הפוכים ממנו, זה לא מפריע להם, ולכן הם לא נקראים נבראים מבחינה רוחנית, שנמצאים בעולמות הרוחניים באיזה דרגות.

זאת אומרת, להיות נברא קודם כל זה להרגיש שאתה הפוך מהבורא, נבדל ממנו, והמרחק בינך לבין הבורא, דווקא המרחק ההתחלתי, הוא הקובע עד כמה שאתה נברא, אם המרחק גדול אתה נברא גדול, אם המרחק הוא קטן אתה נברא קטן. נגיד דומם, צומח, חי, נמצאים בדבקות טבעית עם הבורא ואין להם בזה שום בעיה, הם לא רעים ולא טובים, ולא כלום, זאת אומרת, הרגשת השוני מהבורא זה הרגשה הראשונה שחייבת להתגלות בנברא.

תלמיד: והיא מתנה של הבורא? זאת אומרת זה לא איזה משהו טבעי שיצא מהד' בחינות.

מתנה, גם אפשר להגיד, אבל זה מה שהבורא מגלה בתוך נברא. רצון לקבל שהבורא רוצה שהוא ירגיש את עצמו כנברא, מתחיל מזה שהוא מרגיש הופכיות מהבורא. איך יכול להיות שהנברא הוא מוכן להביא את עצמו לריקנות כללית גם מבחינת כמות ואיכות וגם מבחינת הזמן ובכלל, לעומת המילוי האינסופי? לָמה ריקנות אינסופית, עדיפה לנברא מהמילוי האינסופי שהיה לו קודם?

תלמיד: מקום עבודה.

מה מקום עבודה? לא. לָמה הוא מעדיף צמצום על פני מילוי? היה לו קודם מלכות דאין סוף, מצב, והוא מעדיף מלכות דצמצום א'. והוא לא חושב על מה שיהיה אחר כך, אין דבר כזה. כל מצב הוא מצב בפני עצמו.

תלמיד: תוספת דביקות. עדיף להיות דבוק מלהיות מלא אפילו בחסדים.

זאת אומרת, במלכות דאין סוף יש כבר מחשבה על הדביקות.

תלמיד: כבר בבחינה ב' היא רוצה להידמות לו.

מלכות דאין סוף שעושה צמצום, היא כבר מה, היא מתכננת מה יהיה בסוף? היא כבר יודעת שהיא צריכה להגיע לדבקות? היא כבר מרגישה שזה מה שהבורא מזמין בה? היא מצמצמת את עצמה כדי להתחיל עכשיו את התהליך התיקון?

תלמיד: שמענו ככה ושמענו ככה.

לא שמעת כך, אל תגיד. רק אל תגיד ששמעת, תגיד שאני שמעתי.

תלמיד: אני שמעתי.

אז מה קורה כאן? איפה כאן הפתרון, התשובה?

תלמיד: הרגשת גדלות הבורא.

ודאי שזו הרגשת הבורא.

תלמיד: לא, גדלות הבורא, שאני קטן כזה ואני רוצה להידמות לו. אני הילד פה, אני רוצה ללכת בדרכים של הגדול.

מה יש בבושה שהנברא מעדיף להישאר ריק במקום מלא?

תלמיד: הוא מסתכל למעלה.

תלמיד: אש שורפת.

אש שורפת.

תלמיד: הרגשת הבושה, הרגשת הופכיות.

הרגשת הבושה, הרגשת ההופכיות. זאת אומרת, הוא לא יכול לסבול את המצב שהוא מלא, כי דווקא המילוי הזה שמקבל מהבורא, הוא מבטל אותו. בסדר, נגיד, עוד נברר. ואחרי שהוא עושה את הצמצום, מה הוא מחליט? שהוא הולך להידמות לבורא בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, הצמצום, הבושה שלפני הצמצום, והכרת המאציל שלפני הצמצום, כל הדברים האלה הם מתקבצים יחד והנברא מחליט שהוא חייב עכשיו לעשות פעולות כמו המשפיע, להמשיך באותו כיוון.

לָמה קבלה על מנת להשפיע זה הפתרון היחידי? יש עוד פתרונות?

תלמיד: חומר הבריאה זה לקבל, רצון לקבל.

רצון לקבל זה חומר הבריאה, ולכן הוא יכול לעבוד רק עם הרצון לקבל. הוא כבר עבד עם רצון לקבל שהוא קיבל, הוא כבר עבד עם הרצון לקבל שהוא עשה צמצום, ואז.. איך יוצא לו שעכשיו מתוך שהיה מלא וקיבל את זה מהבורא דרך ד' בחינות, זאת אומרת, שהחליט שהוא רוצה למלא את עצמו בבחינה ד' שאין סוף, אחר כך החליט גם בד' בחינות שהוא רוצה לצמצם את עצמו, עכשיו הוא הולך להחליט שהוא יוכל למלא את עצמו כמו קודם, אבל כך שהוא שומר על הצמצום. איך הכול מצטבר להחלטה, שיכול לקבל בעל מנת להשפיע?

איך לשלב את הדברים האלה ההפוכים, שמקבל ורוצה להתפטר מהמילוי, דוחה אותו ומעדיף להישאר ריק. אבל להידמות לבעל הבית, זה נקרא "למלא את הבעל הבית", ולכן הוא עכשיו עושה את התכנית איך הוא ממלא את הבעל הבית, ועל ידי מה.

הוא לומד מבחינת שורש של הבורא, איך שעשה בו, ברא בו, עיצב בו ד' בחינות דאור ישר, ועכשיו איך הוא עובד באותה המתכונת כדי למלא את הבורא. אז מה הוא עושה, איך הוא עובד עם החומר שלו, עם המילוי שלו? כמו הבורא שעבד מלמעלה למטה אליו, כך הוא עכשיו רוצה לעבוד עם אותם הנתונים שיש בו ממטה למעלה כלפי הבורא. איך הוא לומד מה-ו-י-ה הישירה, י-ה-ו-ה, בה-ויה הפוכה?

תלמיד: הוא בונה כלי חדש באור חוזר.

תלמיד: מסך ואור חוזר.

מסך זה לא תשובה. אני אומר איך זה נהפך, איך הוא מגיע לכזאת תכנית עבודה, איך הוא לוקח את היוצרות האלו והופך אותם עכשיו לה-ו-י-ה הפוכה? להלביש את מה שמקבל מהבורא, אז מתחיל להבין שבצורה כזאת הוא יכול לעבוד עם הבורא ולהידמות לו. והוא לא עוצר את הבורא, ולא עוצר את עצמו, דווקא הם משתווים ודבוקים ועוד.

איך הוא מבין את זה מד' בחינות דאור ישר, מלכות דאין סוף מלאה בהרגשת הבושה, צמצום שעושה, ועכשיו איך הוא מתכנן את זה? מה יש לו ביד אחרי שעשה צמצום, שהוא יכול לעשות ה-ו-י-ה משלו. כמו ד' בחינות דאור ישר, ד' בחינות דאור חוזר. זה מה שיש לנו בראש הפרצוף. איך הוא עושה את זה?

תלמיד: הוא מקבל על מנת להשפיע.

וודאי שהכול הוא מקבל על מנת להשפיע, ביטול, צמצום. אני שואל, באיזה תהליך נולד בו הרעיון הזה?

תלמיד: הוא עדיין לא יודע איך להשפיע.

אני שומע מה שאתה אומר, אבל אתה לא שומע את מה שאני שואל. באיזה תהליך הוא מגיע למצב שהוא יכול לעשות קבלה בעל מנת להשפיע? גם ד' בחינות אבל בחזרה, לא דאור ישר, אלא דאור חוזר מצד הנברא.

תלמיד: זווג דהכאה.

זווג דהכאה זה כבר אחר כך, ודאי שיהיה.

תלמיד: שבירה.

שבירה? עוד יותר.

תלמיד: אני לא יודע אם זאת התשובה שאתה מחפש. אבל בהפצרות שהוא יקבל ממנו שהוא כל פעם דוחה, בזה הוא בונה יחס אל בעל הבית, ומתחיל לקבל את ההבחנות בין השפעה לבין קבלה וכמה הוא יכול לעבוד איתו בדינאמיקה הזאת.

מצוין. זה נכון, רק הייתי רוצה עכשיו לפתח את זה. ודאי שהפצרות, ודאי שלחץ מבעל הבית שהוא הקבוע כל הזמן. אבל איך הוא מגיע לרעיון כזה?

תלמיד: קנאה.

זה כוח שמפעיל אותו, אבל זה לא מספיק. אני שואל על תהליך שעכשיו נולד בו שהוא בונה ה-ו-י-ה מעצמו. כמו שבעל הבית מתייחס אליו בכל התהליך הזה שורש, א', ב', ג', ד', הוא רוצה עכשיו להתייחס לבעל הבית בשורש, א', ב', ג', ד', באור חוזר. איך נולד בו הרעיון הזה?

תלמיד: הוא מבין שהוא לא יכול להפוך להיות כמו המשפיע, שהוא הפוך ממנו. הוא מבין שהוא הפוך לגמרי ואין לו דרך להיות כמו המשפיע, והוא מוצא תחבולה אחרת, כדי כן להגיע לכיוון ההשפעה.

אין דרך, זו לא תשובה.

תלמיד: יש שם מצב דרמטי. מצד אחד כלי חייב לקבל את האור, כי בשביל זה הוא נולד, אלה הם החיים שלו, מצד שני שורפת אותו הבושה. זה מצב קריטי, אז פתרון הוא חייב לקבל, אבל הבושה לא נותנת לו לקבל לעצמו, כי הוא מכיר את הטבע של הנותן. אז הוא מבקש שיקרה מצב של לקבל על מנת להשפיע אולי.

יש משהו, ודאי. בכל מה שאתם אומרים יש משהו, אבל מה?

תלמיד: הפתרון עשירייה.

הפתרון הוא עשירייה. זה יפה. אתם כול הזמן מסתובבים סביב זה. אבל בכל זאת, איך הוא רואה את הפתרון בזה שהוא מקבל בעל מנת להשפיע? איך מתחברים בו שני הדברים האלה יחד. שהוא שומר על הצמצום, שהוא שומר על הדחייה, שהוא שומר על לקבל מבעל הבית, כל הדברים האלה מתקיימים, כן? וגם על זה שהוא לא מקבל מבעל הבית בעצם, זה נקרא "שהוא שומר על הצמצום", ושהוא נותן לבעל הבית, ובעל הבית מסכים בצורה כזאת לקבל, ואז על ידי זה הם מגיעים להשתוות ולדבקות. כל הדברים האלו הם מתחברים יחד דווקא על ידי ה-ו-י-ה מצידו.

תלמיד: דווקא על ידי ה-ו-י-ה, זה אומר שהוא מצמצם את עצמו, האור מסתלק מכל הבחינות, ואחר כך עם מה שיש לו לעבוד זו בחינה ד'. אז ג' בחינות בשבילו הן ההשלמה.

בחינה ד' בזה שהיא מקבלת את הכול, בד' בחינות דאור ישר, היא משיגה את כל ד' הבחינות שלפניה, מתרשמת מהן, כתוב כך שהיא מתרשמת מד' בחינות שלפניה, ולכן היא גם מצמצמת את עצמה מתוך בושה, שמרגישה את הפער בינה, בין בחינה ד' לבין בחינת שורש. מצמצמת את עצמה. ומפני שיש בבחינה ד' גם בחינת שורש, היא יכולה עכשיו לעשות את התכנות הזה, זה כבר נמצא בה, היא רק מחליטה שהיא רוצה להידמות לבורא ואז הה-ו-י-ה כבר נמצאת בה. ועכשיו אחרי הצמצום, היא מפעילה את עצמה בצורה כזאת. אנחנו עוד נוסיף לזה.

עכשיו זה מביא אותה לצמצום ולראש הפרצוף הראשון. מה זה נקרא ראש?

תלמיד: עושה חשבון.

עושה חשבון. ראש זה כלי או לא?

תלמיד: שורשי כלים.

נכון. זאת אומרת ראש זה לא כלי, רק שורשי כלים, שעדיין לא נקרא ממש נברא, רק ראש. מה מיוחד בראש? איזו התקשרות יש בין בורא לנברא בראש? כוונה, מחשבה.

למה הראש מתקיים אך ורק אם יש צמצום על הרצון לקבל? אם אין צמצום, למה אין ראש? זה דבר פשוט, כי אין לו על מה לעשות חשבון. אם אין צמצום, אין לו על מה לעשות חשבון, אין את התנאי הראשון לכך שיהיה ראש לפרצוף. כי רק אחרי צמצום הוא מתחיל כבר לנהל את עצמו.

מה קורה לנו אחרי זה? צמצום, התפשטות האור בתוך הרצון.

מה זה נקרא "ערך הפוך אורות וכלים"? מה זה נקרא הפכיות אורות וכלים וערך הפוך ביניהם? מה זה ערך?

תלמיד: יחס מהקטן לגדול ויחס מהגדול לקטן. נותן למקבל יחס והמקבל לנותן. אותן ההטבעות בתוכו.

יש בזה משהו.

תלמיד: הכלים הזכים מושכים אורות קטנים, וככל שכלים יותר עבים נכנסים לפעולה, כך אורות יותר גדולים נכנסים.

נכון. זאת אומרת, כלים יותר נמוכים מושכים אורות גדולים יותר, אבל האורות הגדולים האלה מתלבשים בכלים הגבוהים יותר, וזה נקרא ערך הפוך. איפה שאני מושך זה לא נקרא ששם באותו מקום אני מקבל. אלא פרצוף זה מבנה אחד, ולכן כשעובד בעביות יותר גדולה הוא ממלא את הכלים הזכים ביותר שלו. אז יש ערך הפוך בין כלי שמושך את האור לבין מקום שמקבל ומתמלא מהאור, כתוצאה. נניח שהפועלים עובדים קשה מאוד אבל למעלה בעלי הבית מקבלים את זה בהנחה גדולה.

למה זה כך? מאיפה באה ההפכיות בין אורות לכלים?

תלמיד: מסך.

מה זה מסך, מה הוא עושה? מסך מחבר בין העביות הגדולה ביותר לאור הגדול ביותר. אבל למה זה מסתדר כך שכשאני מושך אור בעביות עבה, גדולה, והאור הזה גדול, אני לא יכול להלביש אותו באותו כלי שבו אני מושך, אלא יש כנגדו כלי זך ששם הוא מתגלה? מה ההבדל בין הרצון לקבל שנלחם, עובד חזק, קשה, לבין מה שמשיגים? למה יש הפכיות?

תלמיד: כדי לשמור על ההסתרה.

רעיון יפה. אבל כתוצאה מהצמצום אתה רוצה להגיד?

תלמיד: כדי שכלי קבלה לא יעבוד על מנת לקבל פרס כל הזמן, כי אז הוא יודע איך הוא מקבל את הפרס.

כדי שכלי קבלה לא יעבוד כל הזמן על מנת לקבל פרס. כדי לשמור על כלי קבלה, הוא שומר על עצמו, הוא חייב לשמור. זה כל הרווח שלו שהוא דואג לשמור על עצמו לא לקבל, אפילו לא לקבל פרס.

תלמיד: שזה לא יהיה במקום שהוא רוצה שזה יהיה.

יפה, זה קרוב כבר לעניין. זאת אומרת, שהרצון לקבל לא רוצה, כאילו יש לו הזדמנות, יש לו אפשרות לקבל באותו רצון איפה שהוא רוצה, אבל הוא לא מקבל שם כדי לשמור על הצמצום. זו לא סיבה מתוך זה שיש לנו כלים דקבלה וכלים דהשפעה שונים, שהם ממש שונים, אני משפיע לבורא בכלי דהשפעה, אבל רוצה לקבל ממנו תוצאה בכלים אחרים. אני עושה צמצום ברצון לקבל, ומעל הצמצום אני מקבל בעל מנת להשפיע, אבל קבלה בעל מנת להשפיע היא אצלי במקום שבו אני מדמה את עצמי לבורא. לא במקום שבו אני עובד ברצון לקבל שלי, אלא איפה שאני בונה את דמות הבורא בי. אנחנו עוד נדבר על זה. הבעיה הזאת היא מאוד עמוקה, איפה הנברא, איך הוא בונה בדיוק את הדימוי שלו לבורא.

אחרי שיש לנו רצון לקבל שעשה צמצום והחליט שהוא עובד עם המסך, ברצון לקבל יש לנו ה' בחינות דעביות, ואז יש לנו במסך ה' בחינות קשיות שבמסך, שהן צריכות להיות כרוכות יחד, עביות וקשיות, ואז הנברא עובד איתן. מתוך זה יש לנו חמישה זיווגי דהכאה על חמש דרגות העביות עם המסך שיש בכל נברא, ואין נברא שיש בו פחות או יותר. חמש וזהו.

מה זה נקרא שיש לנו הזדככות המסך, נגיד שגלגלתא קיבלה ומזדככת? אנחנו עוד לא למדנו את זה.

שאלה: אמרנו שבושה זה יצירה בפני עצמה, חבר סיפר לנו על מסע ומתן בין המקבל לבין הנותן. המקבל אומר לא, לא, לא ופתאום הלא הופך להיות כבר לטובה והוא יכול לקבל. מאיפה הוא מקבל את השכל שאם הוא יעשה את זה מספיק פעמים זה יהפוך לכלי שהוא יכול לקבל בו?

זה מה שהוא כותב. אחרי הרבה פעמים שהעליון מפציר בתחתון, אז התחתון מתרשם שיעשה טובה גדולה לעליון שמקבל אצלו ושיכול לקבל. זאת אומרת יכול בצורה כזאת לדלג על הבושה. אבל הוא כאילו מקבל כאן או מקבל בעל מנת להשפיע. או רק נטרל את הבושה לעצמו, ויכול עכשיו ליהנות מכל מה שנותן לו בעל הבית או שעכשיו הוא יכול לבנות מזה תהליך הפוך כלפי בעל הבית.

אם בעל הבית נטרל בו את הבושה, מה נשאר לו? כאילו אין לו עכשיו סיבה לצמצום, סיבה לתגובה. זאת אומרת, הדוגמה הזאת היא בעולם הזה ואז היא לא שלמה. אתה רוצה להגיד כך, בעל הבית בכל זאת לוחץ על האורח ומתוך הלחץ של בעל הבית, האורח מתחיל להבין איך הוא יכול לסדר יחס הפוך. בבקשה תציעו כאן פיתרון.

תלמיד: מ"ן ומ"ד.

לא, אין כאן מ"ן ומ"ד. שהנברא עכשיו פונה לבורא ומבקש ממנו פיתרון? לא שמענו על דבר כזה אמנם זה קיים, אבל בעצם כל ההחלטות האלה קורות עדיין בצורה ישירה. צמצום, מסך, אור חוזר, זה עדיין האור העליון שפועל על הנברא והנברא בתגובה על זה מגיב. הוא מחליט ודאי. כאילו שהוא מחליט, אבל עדיין זה על ידי הפעולה מלמעלה.

תלמיד: לגבי ההצעה לפיתרון, עם הצמצום מתוך רצון ליתר דבקות, אז אולי להתייחס למה שבעל הסולם כותב ב"הסתכלות פנימית" שהיא רצתה לקשט את עצמה ובגלל זה היא התעלתה בצמצום כדי להוציא את העולמות ולהגיע לדבקות.

כן. זאת אומרת, מפני שמלכות דאין סוף מרגישה בבחינה ד' שלה, ד' שב-ד' את כול התהליך, היא מרגישה את זה כבר בתוך הרצון שלה, אז היא רוצה להידמות למאציל. השאלה היא כך, לקשט את עצמה מתוך הצמצום, מתוך הפגם, או מתוך כבר שהיא משיגה את ד' הבחינות ישר מתוך זה שהיא רוצה להחזיר למאציל את ההטבה הזאת.

שאלה: יש איזו פעולה מצד הנברא שבעצם גורמת לאור העליון להשפיע ולהביא את המצב הזה או שישר האור העליון משפיע ואין פה שום דבר מצד הנברא שגורם לזה?

האור העליון משפיע דרך אותם השלבים של ה-ו-י-ה על המלכות דאין סוף. מלכות דאין סוף זה תחילת הנברא. והיא משיגה, מלכות דאין סוף, את הבחינות שקודמות לה, מתלבשת עליהם, מתרשמת מהם, זאת אומרת שהיא מרגישה אותם, כל הבחינות האלה נמצאות כבר בתוכה, ובתוכה זאת אומרת בתוך הרצון לקבל.

זה לא שהיא משיגה אותם, מרגישה אותם. היא כבר מרגישה אותם בתוך הרצון לקבל. הם כבר מפרמטים, הם כבר משנים את הרצון לקבל שבבחינה ד' את ד', הבחינות הקודמות, ואז מלכות דאין סוף הופכת להיות כבר לרצון לקבל שקיבל צורות של ד' בחינות.

זאת אומרת שבחינת שורש א'/ב'/ג'/ד' מתרשמות ברצון לקבל והרצון לקבל הוא כבר לא רצון לקבל סתם. הוא כבר מקבל השפעה מכל בחינה ובחינה שלפניו. זאת אומרת, אני כבר מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי מה זה בחינת שורש א'/ב'/ג'/ד' ואז מתוך זה יש לי החלטה.

תלמיד: חסר לי מצד הנברא. כי אתה אומר שבשביל להגיע להשתוות עם הבורא חייבים להגיע לבקשה מעומק הלב, בקשה שתצא ממרכז העשירייה.

אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים לפני צמצום אפילו.

תלמיד: דיברת על השתוות.

כן. נגיד.

תלמיד: אז בחלק הזה כן יש מצד הנברא איזו פעולה שהוא חייב לעשות.

אתה מדבר שמלכות דאין סוף מקבלת בחינות קודמות?

תלמיד: כן.

אין מצד הנברא שום דבר כאן. אפילו שהיא מתרשמת. זה הכול פעולת האור שבינתיים מתלבש בה. אפילו הצמצום וכל הדברים שאנחנו מדברים שכאילו מלכות מתעוררת, רוצה בחזרה להגיב, זה עדיין הכול פעולת האור. אין עדיין נברא. תגובות בחומר, כן. נברא נקרא שנבדל כבר מהבורא. אין עדיין כאן שום בידול.

שאלה: שאלת מה גורם למלכות דאין סוף אחרי הצמצום, למסך. אמרת שהיא בעצמה משתמשת בד' בחינות בשביל להגיע להחלטה הזאת. איך היא משתמשת בד' בחינות, באיזו צורת חשיבה בשביל להגיע למסקנה שהיא צריכה עכשיו לעשות מסך ואור חוזר?

היא מרגישה את המאציל שנותן לה את הכלי, רצון לקבל, את האור בתוך הרצון לקבל ואת הבושה, הפער בין האור לכלי שמורגש בה כבושה. והבושה הזאת מורגשת ממש בצורה אינסופית שלא יכולה לסבול את זה והיא חייבת להפטר מזה. זאת אומרת, צמצום זו פעולה הכרחית. אנחנו גם יכולים להבין שאם הבורא ברא את הבושה, והרגשת הנברא שהוא הפוך, רחוק מהבורא, אז הנברא יעשה הכול כדי את ההופכיות הזאת למחוק.

אחרי זה מלכות עושה חשבון שהיא כבר מרגישה את עצמה מורחקת, מנותקת מה"לקבל". אז היא עכשיו יכולה לבדוק את עצמה בצורה ניטרלית, מה אני עכשיו עושה. ואז היא מתחילה לראות את ד' הבחינות דאור ישר מבחינת ההשפעה של הבורא אליה, מצד הבושה שהתגלתה, מה היא יכולה בהתאם לזה לעשות. ואז היא בונה תכנית בדיוק לפי ד' הבחינות האלה, רק בצורה הפוכה ממנה. כי אחרי הצמצום היא נמצאת במצב שלקבל היא לא יכולה, היא לא רוצה להיות המקבלת, לא לקבל היא לא יכולה, היא לא יכולה להיות ריקנית, כי זה זלזול בנותן ואיך היא יכולה להיות המשפיעה.

אז היא לומדת, אמנם שזה מלכות דמלכות, איך היא יכולה להיות כבחינת שורש. מה חסר לה ומה יש לה. אז יש לה כוחות, יש לה אור אין סוף, יש לה רצון לקבל, יש לה בעצם כול מה שהיה גם בבורא בבחינת שורש. איך היא יכולה עכשיו לסדר את הדברים? רק לשחק בזה שהיא משתמשת בכל הדברים האלה לטובת בעל הבית, וזה נקרא כוונה. ואז היא לוקחת את האורות, את הכלים, מחברת אותם בכוונה שלה לעשות קשר ביניהם, ופעולה שביניהם אך ורק לטובת בעל הבית.

זאת אומרת, המחשבה, ההחלטה צריכה להיות קודם, ולכן היא בונה את ראש הפרצוף איפה שהיא מתכננת את הדברים האלה ואחר כך מקבלת על מנת להשפיע. זו המצאה שלא הייתה נראית מראש. רק אחרי דווקא הפעולות האלה ברצון לקבל שהוא מרגיש בושה, שהוא עושה צמצום, שהוא עושה את הפעולות האלה ורואה את הפעולות של בעל הבית עליו, אז הוא מעתיק את הפעולות האלה עכשיו מצידו.

תלמיד: זה כביכול העניין שלארבע בחינות דאור ישר יש איזו לוגיקה, הסבר איך בחינה א' הופכת לב', לג', לד'.

אותו הדבר כאן, רק שם זה היה רצון להשפיע של הבורא, וכאן הכוונה להשפיע של הנברא. לא רצון אלא כוונה. אבל היא מעתיקה בדיוק את פעולת הבורא אליה למלכות ועושה את זה בחזרה רק בכוונה, לא ברצון, כי הרצון כבר נתון.

תלמיד: אז אפשר להסביר מה קורה למלכות דאין סוף בבחינה א', בב', בג' ובד' שהיא מגיעה בסופו של דבר להחלטה על הראש, והמסך וכל הדברים?

כן, היא לומדת, כך כתוב, שד' בחינות האלה נרשמות בה, ומתוך זה היא לומדת איך הבורא עשה אליה השפעה כדי לגלות בה רצון לקבל ולמלא אותו בצורה כזאת שהרצון לקבל ייהנה, זאת אומרת שהוא ירגיש מה זה תענוג ובלי תענוג בצורת דחייה, בצורת חיבור, ואז בחינה ד' נבראה ויכולה ליהנות מהמילוי, ומה שחסר במילוי הזה זאת רק הרגשת הבושה.

יש כאן הרבה שאלות. עכשיו היא מארגנת את עצמה לעשות אותה פעולה למאציל כמו שהמאציל אליה, אבל היא לא יכולה לעשות את זה ברצון לקבל שהמאציל ברא, "בראתי יצר הרע", שהמאציל ברא את הרצון לקבל ולהשפיע לו, אלא היא עושה את זה בכוונה כך שהיא משתמשת גם ברצון לקבל וגם בתענוג כדי לעשות מהם, מהרצון לקבל ומהתענוג כזה קשר מיוחד כדי שהתענוג ייכנס לרצון לקבל אך ורק בלבוש של היחס שלה למאציל, לכוונה על מנת להשפיע. היא מוסיפה בין האור לכלי עוד עניין של אור חוזר ובזה הכול מסתדר.

תלמיד: מה זה בחינה א' מצד מלכות דאין סוף לכיוון המאציל? מה זה א', מה זה ב'?

אנחנו דיברנו על זה כבר הרבה פעמים.

תלמיד: בכיוון ההפוך למעלה, זאת אומרת שמלכות דאין סוף אומרת עכשיו "אני רוצה להשפיע למאציל, לשורש".

כן, זה בראש הפרצוף, שהיא בונה את התכנית שלה כלפי המאציל, אז יש לנו ד' בחינות דאור ישר וד' בחינות דאור חוזר או עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר. זה מה שהיא עושה בדיוק מעצמה כלפי המאציל והיא מעתיקה את מה שהוא מתייחס אליה, ועושה את זה בצורה הפוכה.

רק שכשהיא עושה בצורה הפוכה, היא רואה כמה היא מסוגלת לעשות את זה, כי העבודה שלה היא מעל הרצון, ולכן עשר הספירות דאור חוזר לא יכולות להיות באותה עוצמה כמו שמגיעות לנו מהמאציל עשר ספירות דאור ישר, אלא נגיד 20% בסך הכול, וב 5% עוצמה של אור חוזר, ולפי זה הלבוש הזה מקבל על מנת להשפיע.

רק אנחנו צריכים להבין שמה שנעשה מהבורא בתוך הרצון, אנחנו עושים את זה בכוונה, כי על הרצון אנחנו לא יכולים להשפיע, לנהל את הרצון.

שאלה: הרגשנו את גדלות הבורא, הוא עשה עבודה נהדרת. למה הוא מהסס?

הבורא?

תלמיד: כן.

שאל אותו, אני לא יודע.

תלמיד: הציץ בין הכרכים וראה שהכול מושלם. איך דוחפים עכשיו את הבורא לתוך הסעודה הזאת?

אני לא מבין את השאלה שלך, אבל אני אגיד לך מה שאני חושב. מצד הבורא אין שום הגבלה, תיקח כמה שאתה רוצה, אפילו על מנת לקבל. אבל הבושה מחזיקה אותך ולא נותנת לך אפשרות לעשות מה שבא לך. הרצון של המאציל להשפיע נמצא לפניך, והבושה שלך לקבל ממנו נמצאת בך ומורגשת. אתה צריך עכשיו למצוא דרך איך לחבר את הקצוות הללו. אנחנו צריכים להבין שהבורא זה נקרא אותה מלכות דאין סוף, שהיא מלאה באור אין סוף, ואז היא רוצה שהנברא יגיע לאותה הצורה רק על מנת להשפיע. אז אין כאן מצד הבורא פעולות. זה מה שאני רוצה להגיד, תשמע, אין מצד הבורא פעולות, הוא נמצא במנוחה מוחלטת. הוא רוצה שאור אין סוף יתקבל, זו התכונה שישנה באור, בכתר של האור, כי אור האינסוף הזה צריך להתקבל בתוך הרצון לקבל, ולא חשוב בעצם מצד הבורא שזה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. אין מצידו שום דבר, אצלו כולם שווים. ועכשיו, אחרי שהוא נתן לנברא את הרגשת הבושה והרגשת הפער ביניהם, אז עכשיו הנברא עושה את כל הפעולות. כל הפעולות הן על הנברא, ואפילו אלה שאנחנו משייכים לבורא, הן בסך הכול מתקיימות על הבורא, אבל מתוך המערכת שהנברא, הוא בעצם הקובע, אפילו שאנחנו מדברים על זה שהבורא עושה את הכול. כי מצד המערכת הנברא כבר קובע, כי אין מצד הבורא, [שוב] כי אין מצד הבורא שום חידוש, זהו, ולכן אל תגיד עליו משהו. זאת אומרת אפילו שהכול בא ממנו, זה נפעל. כמו שבא לך כוח חשמל מתחנת הכוח, אז תגיד מה שתגיד, הכוח הזה בא. איך אתה משתמש בו זו הבעיה שלך. לכן אנחנו לא יכולים להגיד כלפי הבורא שום דבר, זו השפעה חלוטה.

שאלה: אנחנו מלמדים עכשיו את מאמר "השלום" בקבוצות "הנקודה שבלב", ובעל הסולם מסכם את זה בפסקה יפה אחרי שהוא מסביר את כל השיטות של כל העולם, והוא אומר, "ובהביטי על כל אלו הניסיונות, האמורים לעיל, שהשתמשו בהם האנושיות, כמה אלפי שנה עד הנה, ולא הועילו, הריני שואל: אולי אין לבקש כל עיקר, את תיקון הקרע הזה, מצד המשגיח, אלא כל התיקון הגדול הזה, מצוי בידינו עצמנו?"¹

כן, בוודאי שזה בידינו כי הכול ניתן לנו.

.

שאלה: אמרת שבראש יש מסך מלמטה, אתה יכול להסביר את זה?

בראש הפרצוף?

תלמיד: כן.

אנחנו עוד לא למדנו את זה בפתיחה, אבל "ראש" זה למעלה מהמסך, אמנם המסך פועל שם מלמטה למעלה, וה"גוף" זה נקרא שהמסך פועל מלמעלה למטה. ממטה למעלה זה בראש וממעלה למטה זה בגוף. המסך, כל הזמן במסך. מקבלים על מנת להשפיע, חושבים בעל מנת להשפיע, זה נקרא "רוחניות" וההבדל בין הראש לגוף הוא שבראש זה על ידי דחייה וחשבון לפני הקבלה ברצון, ובגוף זו כבר קבלה בפועל.

שאלה: המסך דוחה משהו. מה המסך דוחה מתחת לראש?

למה המסך צריך לדחות? לא. המסך מפתח את כוח הדחייה בראש, כי הוא רוצה לדעת עד כמה שהוא יכול להתקשר לאור דווקא. ואחר כך כשהוא מחליט בראש בכמה הוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע, זאת אומרת שהקבלה שלו מלווה בדחייה, אחרי קבלת ההחלטה, החשבון, הוא מקבל את זה מ"פה" ומטה ואין שם דחייה, האורות כבר נכנסים לכלים גמורים. מה זאת אומרת? שב"ראש" זאת הייתה כוונה וב"גוף" זו כבר פעולה וההבדל הוא שהאורות מתפשטים בתוך הרצונות. אבל איך האור יכול להיכנס לתוך הרצון? הרי היה צמצום. כאן האור נכנס לתוך הרצון מפני שהוא נמצא מלובש באור חוזר, בכוונה על מנת להשפיע, ולכן, הרצון לא מרגיש את האור כתענוג מקבלה, אלא מרגיש את האור כתענוג מהשפעה.

והחשבון הוא על תענוג של השפעה, עד כמה שאני מסוגל להשפיע לבעל הבית ולא ליהנות בעצמי מההשפעה שלי. זאת ההחלטה שישנה בראש. אתם שומעים? זה נקרא שגם התענוג מההשפעה הוא לה' דווקא, אחרת אני אשפיע לו ואני איהנה? מתגלים תענוגים פי תר"ך פעמים יותר גדולים מהרצון לקבל שהיה מתמלא במלכות דאין סוף בצורה ישירה. אם אני משפיע לבורא אני מגלה תענוגים פי תר"ך פעמים יותר גדולים, אני צריך לעשות חשבון עליהם שאני לא אקבל אותם בעל מנת לקבל, אחרת זה יהיה להשפיע על מנת לקבל, זה משהו, כי אני מקבל בזה גדלות הבורא, חשיבות הבורא למי אני משפיע, למי אני נותן, אפילו בעולם הזה יש לך מזה תענוגים גדולים.

תלמיד: אולי זה אומר שמסך דראש הוא דוחה רצון לקבל מלמטה, ומזה נובע אור חוזר?

לא, אור חוזר נובע מזה שמסך דראש דוחה את האור הישר כי לא רוצה לקבל אותו, ובזה שהוא דוחה את האור הישר מלקבל אותו הוא עושה חשבון. החשבון הזה הוא כבר לא על ידי זה שהוא דוחה את האור הישר, אלא כמה הוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע. ובלקבל על מנת להשפיע הוא כבר עושה חשבון עם התענוג של להשפיע לעליון.

אני מקבל מהעליון צלחת של סלט, אבל קיבלתי את זה מהעליון. אם אני מכבד את העליון, אני לוקח ספריי של דבק או משהו, מפזר על הסלט הזה ושם אותו אצלי בבית לזכר דבר כזה, כמזכרת. כי אני קיבלתי דבר כזה שאין בו כלום, זו צלחת שיש בה חצי עגבנייה, לא חשוב מה, אבל כמה משקל יש בה, נגיד.

עכשיו השאלה, איך אני עושה חשבון בלקבל על מנת להשפיע? אני בזה ממש משפיע בחזרה, כי אני עושה את זה בכוונה בשבילו. אני עושה צמצום, זה לא בשבילי זה הכול בשבילך, מתגלה לי "הוא", מתגלה הגדלות שלו. אני צריך עכשיו להשתמש בגדלות שלו כדי להשפיע לו. בלי הכרת הגדלות אני לא אוכל להשפיע. אם אני מכיר את הגדלות שלו, עד כמה הוא גדול, עד כמה שנפתח לי, יש לי בעיה, מתגלים תענוגים גדולים. איך אני עושה חשבון שאני לא אקבל את התענוגים האלה, זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". העיקר לא על האור עצמו.

האורות האלו שמגיעים מהבורא בצורה ישירה הם "נפש דנפש", זה כלום. כל זה נרנח"י שמגיע, מגיע מהכרת הגדלות. לכן אנחנו כל הזמן מדברים בעשירייה איפה חשיבות הבורא, כי לזה צריכים להתקדם. זה החשבון שיש בראש, בקיצור, על גדלות בעל הבית. כמה שאני אשפיע לו ולא ארצה ליהנות לעצמי מהגדלות שלו, זה בעצם הנרנח"י.

שאלה: אתה יכול להסביר על ערך הפוך אורות וכלים?

עד כמה שאני משפיע ברצון לקבל יותר גדול שלי, אני מעורר תענוג יותר גדול. נגיד שיש לפניי כיבוד מבעל הבית, אני לא לוקח סלט, מלח, פלפל כל מיני דברים כאלה, אני לוקח חתיכת בשר, משהו הכי הכי יקר ואוכל את זה. אוכל זאת אומרת ממלא בזה את הרעבון שלי, עושה תענוג לבעל הבית. אם אני עושה תענוג לבעל הבית, אני עושה בזה תענוג גדול. לעומת אם אני אומר ש"לא אני לא יכול" מתחמק ולוקח אותו סלט ואוכל, זה בסדר, אבל זה תענוג קטן שאני מעורר בי ותענוג קטן שאני מעורר בבעל הבית.

זה ברור שבתענוג גדול מעוררים אורות גדולים ובתענוג קטן מעוררים אורות קטנים. אבל יש כאן ערך הפוך אורות וכלים. עד כמה שאני עובד ברצון לקבל יותר גדול אני בזה מפתח כלי דהשפעה יותר גבוה, ואז התענוג שפיתחתי על ידי נגיד חתיכת בשר, הוא יותר גבוה מהתענוג שפיתחתי על ידי סלט. יוצא, שמסלט אני נהנה נגיד מבחינה ב', מבשר אני נהנה מבחינה ד', אבל האור שאני מעורר מבחינה ד' הוא יותר גבוה, נגיד בחינת כתר יחידה, מהאור שאני מעורר על ידי סלט שזה נגיד אור החסדים. זה ערך הפוך אורות וכלים.

יש בזה הרבה יותר, לא נפסיק לברר את זה.

שאלה: מה הפעולה של לב האבן בכלי? מה היחס שלו בכלי?

לב האבן לא דיברנו על זה, לא למדנו את זה, אין שאלות על זה, אני מצטער. בוא נהיה במסגרת הזאת, כי שואלים על דבר כזה שיכול לעורר לנו עוד אלף שאלות ובשביל מה לנו. אל תיגע בכלב.

שאלה: איך אנחנו לוקחים את הפתיחה ולומדים אותה במשך היום?

במשך היום אני לא יודע. אתם רוצים שאני אכתוב במשך היום שאלות בטוויטר שלי לפתיחה. אם אתם רוצים את ההשתתפות שלי, אם אתה שואל אותי, אני מוכן, אני לא יודע מה נוח לכם.

בסדר, נעשה אולי. תזכירו לי כל יום שאני חייב, ולפי החומר שאנחנו עברנו עד כה, ובמיוחד מה שעברנו באותו יום, אני אכתוב שם כל מיני בולטים קטנים.

תלמיד: מבחינת החומר, כשאני חושב על זה, אם משקיעים בעשירייה באהבת חברים, תע"ס נפתח, החומר נפתח. השאלה מה אתה רוצה שנלמד מהפתיחה? יש דברים בסיסיים שצריך ללמוד, שכולם צריכים ללמוד.

כן, פתיחה זה דבר בסיסי שאנחנו צריכים ללמוד כי זה נותן לנו שלד של המציאות.

תלמיד: אז אתה יכול ללמד אותנו איך אנחנו בעשירייה נשארים בפתיחה הזאת כל היום?

קודם כל אתם סך הכול מתקשרים ביניכם ארבע פעמים. בתוך ארבע הפעמים האלו יש משהו שאתם צריכים לדבר גם על הקשר ביניכם, לשיר שיר, בצהריים זה משהו אחר, בבוקר זה משהו אחר, בערב זה משהו אחר. אתם צריכים גם להיות בהתקשרות.

אני שאכתוב לכם משהו, אני חושב רק עכשיו על הרעיון הזה, כשאני אכתוב לכם משהו בטוויטר, נקווה שזה מיד יתורגם לשלוש שפות נוספות, אנגלית, עברית וספרדית, לפחות, זה כדי שאתם תחשבו על זה לא יחד, כי מתי אתם יכולים להיות יחד במשך היום, אני לא יודע. בקיצור ננסה, אני מוכן, תקבלו.

תלמיד: אני לא שואל רק איך לקבל ומה לקבל, אלא איך בכלל עובדים עם החומר הזה? צריכים להיות ביחד, לא ביחד? איך נכנסים לפתיחה, שזה חומר גבוה שקשה להבין. צריך להבין את זה? צריך להרגיש את זה? לומדים, שואלים שאלות, אבל מה בתכל'ס?

כשאנחנו ניגשים לפתיחה, או לתלמוד עשר הספירות, כל השאלה היא, איך אנחנו ניגשים אליה. אני לימדתי פתיחה הרבה פעמים, נגיד עשרים, או שלושים פעם לפחות. אני כבר לא מדבר על זה שלימדתי בתל אביב ובבתי כנסת כשהלכתי ללמד כל מיני דברים.

השאלה היא כזאת, איך אנחנו לומדים? אנחנו יכולים ללמוד את זה כמשהו סכמתי, שפשוט לומדים את המערכת. ויכולים ללמוד את זה בצורת עבודה פנימית. גם צמצום ואור חוזר ואור ישר ושלבים וד' בחינות ופרצוף, הכול אפשר את זה לקבל בצורה רגשית. אז זה תלוי עד כמה שאתם נמצאים בעבודה פנימית. ודאי שאני מעוניין שכמה שיותר תקבלו את הלימוד הזה לתוך הלב. אבל זה תלוי עד כמה אתם עובדים בעשירייה, ועד כמה אתם בכלל עובדים עם עצמכם. אני כאן לא בעל הבית עליכם.

לכן פעם נתתי "פתיחה" בצורה שכלתנית מאוד, ציורים, שרטוטים ואפילו כל מיני נוסחאות. אני זוכר שנסעתי לקנדה ולאמריקה והיו לי לא רק בריסטולים, היה לי גם מין פלסטיק כמו כיסוי על השולחן, והייתי לוקח אותו בצורה של גליל והייתי פותח אותו ונותן הרצאות.

ולמה? כי קשה להסביר לאנשים את מבנה המציאות, כלי, אור וכל הדברים האלה, איפה הבורא, איפה הנברא, את העולם הזה, איפה עולמות עליונים. וכשאתה מצייר להם, [אז הם רואים] "זה למעלה, בסדר. זה למטה, בסדר. ככה זה בסדר, ימינה, שמאלה, זה ברור". ולכן בצורה כזאת בהתחלה מלמדים.

ורק במידה שהאדם נכנס לתוך העבודה הרוחנית, אז מתחילים ללמד אותו בצורה יותר רגשית בהתאם לזה. כמו שכתוב, "חנך נער על פי דרכו". עכשיו אנחנו נמצאים כבר במצב שאנחנו מאורגנים אפילו בעשיריות. וגם זה שמתם לב שלא מהתחלה. אלא היום, כשמגיעים אלינו חדשים, אז הם נופלים לתוך עשירייה ולכן, אני לא יודע [מה לעשות], אני ודאי שארצה להסביר את החומר בצורה כמה שיותר רגשית, קרובה ללב, לביצוע האמיתי ולא למוח, כי המוח זה סך הכול כלי עזר.

שאלה: האם יש קשר בין הבושה שמתפתחת לאחר צמצום א', לבין תכונת הבושה בעולם הזה?

איך אתה חושב? אם אתה נמצא מול הבורא והתחלת לאכול, ופתאום הרגשת בושה ואתה נחנק, או שאתה נמצא בעולם הזה. כי איזה בושה יש לך כאן? אתה מסתובב מבעל הבית, או אתה אומר, "טוב בסדר, נתחשבן". אנחנו לא מבינים מה זה בושה בעולם ההוא.

הרגשת הבושה מול הבורא קודם כל זה דבר הכרחי, כי בלי זה לא תוכל להפעיל את עצמך בעל מנת להשפיע. זאת אומרת בושה נותנת כוח להתמודד עם כל האגו, עם כל הרצון לקבל, עם כל גדלות הבורא, כמו שעכשיו דיברנו בזיווג דהכאה. שאתה חייב לעשות מסך על התענוג שאתה נותן לו, והוא נהנה ממך, גם על זה. הרצון לקבל שלך, האגו שלך פתאום גדל פי תר"ך פעמים, ואם אתה לא מחזיק אותו, אז הוא הופך להיות לקליפה ומזה כל עולמות הקליפות.

אתה מבין? עוד נלמד את זה.

שאלה: כשאנחנו מדברים על צמצום א', האם הוא נעשה מכוח בושה, או קישוט שקישטה את עצמה?

כן זה נקרא "קישטה".

תלמיד: הבושה נקראת קישטה?

כן, זה נקרא קישוט. אתה יכול להגיד, "קישוט", שלא יכול להתפטר ממנה, שזה מחייב אותו ממש לגרש את כל התענוג האין סופי. איך זה נקרא קישוט? כי קישוט זה תוספת למשהו. אנחנו צריכים להבין שקישוט זה לא תוספת שאני מכניס לעצמי איזה עגיל באף או באוזן, כמו שהיום נהוג, קישוט כאן זה תוספת לרצון לקבל שיוכל לעבוד בעל מנת להשפיע. כל הבריאה היא בסופו של דבר, יוצאת לך כקישוט.

שאלה: השאלה היא על המצב של הראש והחישוב שאנחנו עושים כל הזמן. אז מצד אחד יש את עניין של החשבון עם הבורא, ונראה ששם צריך פשוט להגדיל את הבורא בינינו כל הזמן. אבל עם העניין של התענוג שאנחנו עומדים לפניו, לפני שאנחנו טועמים אותו, הוא שונה מאשר אחרי שהוא נכנס לפה שלנו, או כשהוא בתוכנו. איך עושים חשבון עם התענוג, או היחס לתענוג הזה, כשהוא עוד לא בתוכי, לעומת מתי שהוא בתוכי? ובכלל מה עושים עם זה?

אתה אומר כך, אם אני שוקל וטועם משהו בראש, זה לאו דווקא אותו המצב שיתגלה לי אחר כך בתוך הפרצוף. אז זה לא יכול להיות. כי אם לא יהיה אותו הדבר, אני אף פעם לא אדע איפה אני נמצא והחשבון שלי תמיד יהיה עקום. ואני לא אצליח בהשפעה, אני תמיד אטעה. אין דבר כזה. מה שיש בראש מתפשט בגוף. אנחנו עם אותם הכלים עובדים, כמו בראש גם בגוף ואין הבדל בין ראש וגוף, רק שבראש זה בכוח ובגוף זה בפועל.

ואתה יכול להגיד, אבל בפועל כשזה מתגלה, מתגלה משהו חדש? לא, לא מתגלה משהו חדש. אני מכיר גם בכל התהליכים שיקרו לי בגוף, מהתחלה ועד הסוף. ה-ו-י-ה כולה נמצאת בראש, ואני בכולה עובר עליה ואני יודע שיתגלה אחר כך האור המקיף ויהיה לי ביטוש פנים ומקיף, ואני אצטרך להזדכך וכן הלאה. את כל הדברים האלה אני כבר צופה אותם בראש, ואני כבר יודע מה יקרה לי מתוך כל הקבלה. אין בגוף יותר ממה שנמצא בראש, הכוונה היא שעד הפרט האחרון בראש אני מכיר את כל התהליך.

אז למה אני נכנס לתוך הפרצוף ובאור ישר, אור חוזר, אור פנימי וכל זה? כדי לייצר את הכלים, כי דווקא בתוך הפרצוף שאני מקבל בעל מנת להשפיע, בזה אני עושה נחת רוח לבורא. הוא נמצא אצלי המלובש בתוך הכלים, בתוך הפרצוף. הראש שלי זה רק כדי לתכנן את הדברים, ה"תוך" זה איפה שאנחנו ממש מחוברים עימו, הוא ואני, האור בתוך הה-ו-י-ה.

שאלה: האם תוכל להרחיב עוד קצת על התענוג שאנחנו מקבלים. נגיד כמו שאמרת פיסת בשר או סלט. אם הבורא משפיע מאה אחוז כל הזמן את כל טובו, למה אנחנו מרגישים לפעמים שזה סלט, לפעמים זה כמו חתיכת בשר, איך אני עושה את החשבון הזה?

אמנם זה לא נהוג כל כך, אבל בואו אנחנו נעשה. לפנינו עכשיו ישנם ימי חופש, שישי, שבת, ראשון. בואו נעשה כך, שעל כל דבר שאנחנו מכניסים לפה אנחנו צריכים לעשות חשבון, שאני עושה את זה כדי להשפיע נחת רוח לבורא. נעשה את זה ככה ונראה מה יוצא מזה.

לא יוצא, כן יוצא, כמה תרגיש תענוג נוסף, או ההיפך, זה יגנוב ממך את התענוג. כך היית נהנה מהמאכל עצמו, כך יש לך עוד להתחשב עם הבורא שאתה לא מרגיש אותו, אז אתה לא מרגיש שהוא נהנה, לא, מה אתה נהנה ממנו, לא או כן.

אם יחד נעשה כאלה פעולות, לא לעשות מזה פולחן אלא לחשוב, איך אנחנו יכולים בזה לגרום לו נחת רוח, שאנחנו מקבלים תענוג כאילו על מנת להשפיע. בואו נראה. ואחר כך נדבר על זה.

אז כל ביס וביס שאני לוקח לפה, לא חשוב מה, זה עניין של ברכות שנהוג כך ביהדות, שאנחנו בזה מברכים את הבורא.

מה זה מברכים את הבורא? זה שאנחנו רוצים לקבל את זה אך ורק כדי להשפיע לו נחת רוח. בואו תנסו, תראו כמה זה מפריע לכם לחיות. זה באמת. ככה אני נהנה מהחיים, לא עושה חשבון, ראש פנוי, וכך אני כל הזמן עם ראש כבד צריך ממש להיות בכל רגע בחיים.

שאלה: בנברא הכוונה נבנית בלחץ של האור, בלי זה הוא לא מפתח כוונה.

ודאי. איך יכול להיות שהנברא יעשה משהו אם לא בהכוונה מלמעלה.

תלמיד: אתה אומר שהנברא מלמטה למעלה לא שולט ברצון שלו, אבל הוא כן שולט באיזו כוונה. זאת אומרת, שהוא יכול להחליט שהוא מקבל בעל מנת להשפיע באיזו כוונה מסוימת. מה גורם לו לקבל החלטה שהוא לא בלחץ של האור?

אני לא מבין את השאלה.

תלמיד: אני אגיד עוד הפעם.

עוד הפעם לא יעזור. תחשוב איך להגיד את זה. אתה רוצה להגיד, שהנברא נמצא במצב שהוא רוצה לקבל בעל מנת להשפיע?

תלמיד: לא, הוא מפתח את הכוונה מתוך הלחץ של האור, זה המצב הנתון. במצב הנתון הוא לא יכול לפתח בעצמו משהו אלא רק מתוך הלחץ של האור, המצב הקבוע של האור.

מה זה לחץ של האור?

תלמיד: לחץ של האור זה אומר, שכל הזמן הוא רוצה להשפיע, בעל הבית מפציר בו, יש לו התנגדות לזה ומתוך זה הוא מתחיל לקבל הבחנות ולעשות פעולה. מה החלק הפנימי שגורם לו לעשות את הפעולה הזאת?

אני לא מבין שום דבר, מה זה החלק הפנימי? מה זה בעל הבית לוחץ עליו? מה זה שהוא נמצא במצב לחוץ? אני לא מבין את כל הדברים האלה. יש לך איזה תיאור פנימי, אבל אתה לא מעביר לי את זה בשאלה. אתה צריך לחשוב, חסרות לך מילים.

שאלה: אנחנו לומדים שהראש עושה חשבון והקבלה תמיד במקום שאנחנו לא עושים בו חשבון. מתי הראש יהיה מותאם לגוף?

מתי הראש יהיה מותאם לגוף? הייתי אומר כך, אם הראש מותאם לגוף אז הראש נמצא. אם הראש לא מותאם לגוף, אז הראש לא קיים.

זה לא ברור? יש פרצוף שאין לו ראש ויש פרצוף שיש לו ראש. הראש נקרא שזה מקום איפה שהוא עושה חשבון, מה הוא עושה עם הרצונות שלו על מנת להשפיע, איך הוא מפעיל אותם. אם אין לו כאלה מחשבות שהוא רוצה להפעיל רצונות בעל מנת להשפיע, אז זה נקרא שאין לו ראש.

שאלה: מתי יהיה מצב שהגוף יהיה תואם לראש, כלומר, לא שהגוף יופיע אחרי שהחשבון נעשה בראש?

ודאי שהגוף כך מופיע. איך יכול להיות אחרת? אתה רוצה שגוף יעשה משהו שהראש לא עשה? זה בעולם שלנו, אבל זה נקרא שאין ראש, הכול נמצא בתוך הגוף. לפי איך שהגוף מחליט, הראש רק מתכנן איך לבצע את מה שהגוף רוצה. זאת אומרת, איפה ההחלטה? בגוף. זה נקרא בהמה, דומם, צומח, חי.

האדם, הראש שלו למעלה, הוא קודם כל מתכנן, הוא קודם כל חושב, אחר כך מתוך מה שהוא חושב הוא מפעיל את הגוף שלו, זאת אומרת את הרצון לקבל. בראש אין רצון לקבל, בראש יש כוונות, מחשבות, בלבד. חשבונות. יש שם רצון לקבל רק בתוך חשבון, כמה שצריכים להשתמש בו לחשבון. ככה זה, קודם ראש, אחר כך גוף, אחרת זה בהמה.

תלמיד: אנחנו לומדים שכשאנחנו עושים חשבון בראש, אנחנו מקבלים בכלל את מה שאנחנו לא רוצים.

זה נקרא שחשבון בראש לא טוב אם אני מקבל את מה שאני לא רוצה. איך יכול להיות? אני לא מבין אתכם.

תלמידים: ערך הפוך אורות וכלים.

ערך הפוך אורות וכלים? שטויות. איפה אתם נמצאים, איזה בלבול.

שאלה: אנחנו אומרים בעבודה הרוחנית שלנו שאנחנו מבקשים, מתפללים ואז האור בא ומתקן. זה כאילו לא על אותו מקום של הבקשה שלנו. בגלל שאנחנו לא מתוקנים, אנחנו מבקשים מהמקום שאנחנו נמצאים בו, אבל האור בא ומתקן ואנחנו מקבלים במקומות אחרים.

אם לא תתחילו לעבוד כמו שצריך, אתם תהיו בבלבול הזה עוד עשר, עשרים שנה, לא יודע כמה. קודם כל צריכים להפעיל את הראש. ראש זה נקרא היחס שלי למצב שאני נמצא בו, ולאיזה מצב אני רוצה להגיע. צריכות להיות שתי נקודות, המצב הנוכחי והמצב הבא, הרצוי, והראש צריך לעזור איך לעבור ממצב א' למצב ב', וזה תכנון.

אז אני צריך לעלות, לגלות את הרצונות שלי, את התענוגים שיש לפניי, את הגדלות שלי, את גדלות הבורא, את גדלות המורה, את גדלות העשירייה, כל מיני הדברים האלה, ואיך אני מתכנן את עצמי, איך אני רואה את עצמי במצב הבא, הרצוי ומה אני יכול לעשות בהתאם לזה. זה הכול קורה בראש.

אחרי שברור לי שרק בצורה כזאת אני משיג את מה שרצוי, אז אני מפעיל את עצמי. אחרת לא ידוע לי מה לעשות. ככה כולם עושים, אפילו בעולם הזה. רק ההבדל בין העולם הזה לבין העולם הרוחני, ששם זה על מנת להשפיע לבורא וכאן זה להשפיע לעצמי. לכן אני לא מבין אתכם, אתם מדברים בצורה לא מציאותית. אפילו ברצון לקבל, אפילו בתוך הדעת.

שאלה: איך אני יכול בתוך הדעת שלי, לדעת מה אני אהיה במצב המתוקן? אני לא יכול לבקש מצב שאני לא מכיר אותו.

מצוין. אתה צריך לתאר לעצמך את המצב שאתה יותר נכלל בעשירייה. ששם, אם אתה מאבד את עצמך בתוך העשירייה, במידת האיבוד, במידת ההתכללות בעשירייה אתה מתקרב לבורא.

תלמיד: המצב הזה שאתה מתאר, זה משהו שאנחנו יכולים לתאר ולהגיע לזה בהרגשה במידה מסוימת?

כן, על ידי פעולות. מה זאת אומרת מסוימת? אתם יכולים לעשות פעולות, בפעולות האלה אתם מעוררים את המאור המחזיר למוטב, הוא מביא אתכם למצב החדש. המצב החדש הזה יכול להיות גם מצד גילוי הרע, גם מצד קבלת הטוב, אבל איך שלא יהיה, הוא יהיה המצב המתקדם.

תלמיד: כלומר, אתה אומר שאנחנו בכל זאת חייבים לגלות את המצב המתוקן, גם אם הוא לא נמצא בנו, להרגיש אותו, להבין אותו ואז לבקש שהוא יתקיים?

כן, אני צריך לתאר לעצמי מה יהיה מצב יותר מתקדם, שאני אהיה יותר עם החברים. עד כמה? שאני מאבד את "האני", את הפרטיות שלי, ומגלה במקום זה כוח עליון. זאת אומרת כוח השפעה, כוח עליון זה כוח השפעה, שהוא שורה בינינו בעשירייה. ואז אני רואה את העשירייה כה-ו-י-ה, ומוצא בה כל מיני תכונות והילוכים רוחניים.

בפועל אין לנו מקום אחר שבו אני יכול לממש את זה, אין. כל היתר זה תיאוריה, פילוסופיה, משהו מעורפל.

תלמיד: זה אומר שאנחנו חייבים להבין מה זה אומר חיבור בעשירייה?

חיבור בעשירייה, כמו שרב"ש מבטא את זה במאמרים שלו על החברה, שאני נעלם, מתמוסס, פשוט מתבטל בתוך החברים. אני מביא להם כל מה שהם צריכים, אני מסדר, אני דואג, אני עושה, מהבוקר עד הלילה כל המחשבות שלי עליהם. וודאי שאני מרגיש עד כמה שאני לא מסוגל לזה, אז אני מבין שזה כבר בא לי מהאור העליון כעבודה, כתגובה. כל היום ניסיתי לחשוב איך אני מחובר אליהם, ובסופו של דבר הגעתי להרגשה שאני לא מסוגל לזה, שיש לי רק מחשבות על עצמי.

אז מה אני אומר? הבורא עושה לי תרגיל, כי אין עוד מלבדו. אני רציתי למשוך את עצמי לחברה והוא עושה לי ההפך. אני לא אומר שזה אני לא רוצה, אלא הבורא עשה לי את זה, את זה הוא עושה לי. למה, בשביל מה? כדי שאני לתוך המאמצים שלי, אמשוך גם את המאמצים שלו. שהוא יהיה השותף, שהוא יהיה כאן הערב, שהוא יעשה לנו את העבודה ולא שאני מסוגל לעשות את זה.

אני רק רוצה במקרה הטוב איכשהו להתחבר עם החברה בצורה מלאכותית, אני לא רוצה ודאי אבל ככה זה, נגיד שאני רוצה. ואז אני יותר ויותר מגלה שהבורא מכוון אותי, ש"אתה חביבי לא תעשה כאן שום דבר לבד. מי אתה? תכיר בבקשה בהכרת הרע שלך מי אתה, מה אתה ולמה אתה רוצה להגיע, תפנה, נעשה יחד, החיסרון ממך העבודה ממני". זה נקרא עבודת ה', אבל אין לנו עבודה אחרת.

ואפילו שאנחנו רוצים לברר את ההבחנות האלה, ד' בחינות דאור ישר, כל מיני דברים, תנסו לתאר אותם בתוך עשירייה, כי הכול מדובר משם. מאיפה המקובלים השיגו את כל הדברים האלה? איפה ראו בעל הסולם וכל המקובלים את הרוחניות שלהם, שהם כתבו על זה בספרים? רק הה-ו-י-ה. מה זה ה-ו-י-ה? עשר ספירות. איפה הן נמצאות, באיזו גלקסיה? לא, הן נמצאות בחיבור בין בני אדם בצורה מתוקנת. זה הכול, אתה רואה בצורה מתוקנת את זה, אתה יכול לכתוב. "ממעשיך הכרנוך", ככה זה.

שאלה: האם המסך גדל ככל שהרצון לקבל מתפתח בבחינה ד'?

המסך גדל לפי הרצון לקבל שמתפתח בבחינה ד', זה בפרצופים דקדושה, נכון.

שאלה: כדי לאבד את עצמי בעשירייה, איזה פעולות אני צריך לעשות?

יש לנו עשרים כללים או משהו, אתם כתבתם רשימה כזאת על עבודה בעשירייה? יש לינקים לכל המאמרים, בקיצור איפה כל החומר הזה נמצא?

תלמיד: בסביבה טובה.

בסביבה טובה, תחת איזו כותרת? יש הרבה מאמרי חברה. אני רוצה לדעת 1, 2, 3, אתה יודע, כמו בחוקים. אתם מבינים, תשלחו לי את רשימת החוקים, שאני אוכל תמיד להחזיר אותם אליהם.

בקיצור, תמצא את רשימת החוקים ותבדוק האם אתה מקיים אותם או לא. ואז תהיה לך תשובה מה עוד חסר לך.

הזדככות המסך לאצילות פרצוף

אות ל'

"בכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה' שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה' פרצופין דא"ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה"פ של כל עולם ועולם מד' העולמות אבי"ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א"ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון."

זאת רק הקדמה.

אות ל"א

"והענין הוא שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות הנק' אור מקיף ואור פנימי. ונבארם בא"ק, כי האור מקיף של פרצוף הא' דא"ק ה"ס אור א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א' והמסך שנתקן במלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא"ס על המסך הזה, וע"י האו"ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע"ס דראש וע"ס דגוף, כנ"ל אות כ"ה".

סדנה

מה זה נקרא שיש זיווג דהכאה? מה בדיוק קורה באדם? מה המסך שלי אומר? במה הוא מסתיר, על מה הוא מגן? ואיך האור העליון דוחה את המסך, דוקר בו, מכה בו? ומה קורה עם המסך, מה קורה עם ההרגשה שלי, עם הרצון שלי, כוונות, מחשבות? מי יכול לתאר את זה? אם לא [יכולים אז] עשירייה, סדנה.

מה קורה לנו כשהאור העליון מגיע למסך? איך אנחנו יכולים לספר, לכתוב על זה ברגשות, מחשבות?

*

איך אנחנו ניגשים לאיזו פעולה? אם אנחנו צריכים כוח התגברות, כוח התגברות בא מהבורא, הרצון לקבל הוא כביכול בא מאיתנו. איך אנחנו נמצאים מצד אחד כל הזמן בקשר עם הבורא, כדי לקבל ממנו כוח התנגדות, התגברות לתענוגים, ומצד שני מתחילים לעבוד עם העשירייה נגיד או עם האור העליון, לא חשוב איך לקרוא לזה?

איך אני מצד אחד מקבל הזנה מהבורא כדי שיהיה לי כוח התנגדות, התגברות, ומצד שני איך אני ניגש לעבודה עם התענוגים, עם האור העליון, או נגד התענוגים שאני חייב להתקשר לעשירייה, אין לי בזה שום תענוג, אבל אני רוצה לגשת אליהם, איך אני עושה את זה?

השאלה היא בעצם יותר פשוטה, בוא נגיד. איך אני שומר כל הזמן על קשר עם הבורא כמו עם חוט חשמל, שאני מקבל את ה 220 וולט האלו מבטרייה, או מספק כוח, ושיהיה לי כוח התנגדות, כוח התגברות, כוח שיחזיק אותי למעלה מהרצון לקבל שלי, ושאני אוכל אז לעשות פעולות עצמאיות מהרצון לקבל שלי? דברו על זה.

*

איך אנחנו מייצבים בתוך העשירייה הרגשת "אין עוד מלבדו" קבועה? איך אנחנו מייצבים בתוך העשירייה הרגשה קבועה שאין עוד מלבדו?

*

איך אנחנו מחלקים את היום, שלכל אחד תהיה איזו שעה שהוא דואג שבקבוצה יהיה מורגש "אין עוד מלבדו" בין כולם? שנמצא בין כולם, שקושר בין כולם?

איך אנחנו נחלק את שעות היום, שלכל אחד יהיה חלק שהוא ידאג שהבורא ישלוט בתוך הקבוצה, יחבר את כולם ויהיה מורגש כך בתוך הקבוצה?

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "השלום".↩