שיעור בוקר 06.04.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מהות הדת ומטרתה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מהות הדת ומטרתה", בכותרת "ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה".

ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה

"והנה נתבאר, אשר השי"ת, הוא הטוב המוחלט. והוא משגיח עלינו, מתוך מדת טובו השלימה, בלי שום עירוב של רע. אכן, בבחינת השגחה מטרתית! שפירושו, שהשגחתו ית', מכרחת אותנו, לקבל סדר של מצבים שונים, על דרך עילה ועלול, דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשינו מוכשרים, לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתינו, כמו הפרי היפה בגמר בישולה.

ועם זה מובן, אשר תכלית הזה, בטוחה לנו לכולנו בהחלט. דאם לא כן, אתה מטיל פגם בהשגחתו ית', לומר, שאינה מספקת למטרתה, חס ושלום. וזהו שאמרו ז"ל: "שכינה בתחתונים צורך גבוה". כלומר, כיון שהשגחתו ית' הוא מטרתית, שהיא להביאנו בסופינו לדביקותו ית', שישכון בתוכינו, הרי נחשב זה לצורך גבוה. כלומר, שאם לא נגיע לזה, נמצא חס ושלום דופי בהשגחתו.

שהדבר דומה למלך גדול, שנולד לו בן לעת זקנותו, שהיה חביב לו מאד. ולכן מיום הולדו, חשב טובות בעדו. והלך וקבץ כל הספרים, היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה. והכין בעדו בית מדרש לחכמה. ושלח אחרי הבנאים המפורסמים, ובנה לו היכלי עונג. וקיבץ כל בעלי הניגון וזמרה, והכין לו בתי זמרה. וקרא המבשלים והאופים, היותר מצוינים, שימציאו לו מכל מעדני עולם. והנה, נתגדל הבן, ובא בשנים. והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות. והוא סומא, אינו רואה ואינו מרגיש מיופי הבנינים. והוא חרש, לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר. והוא חולה במחלת סוכר, ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף.

אולם עובדא כזאת, יכולה שיארע למלך בשר ודם. מה שלא יתכן להאמר, כלפי השי"ת, אשר ענין אונאה אין נוהג בו כמובן. אשר על כן, הכין לנו ב' דרכים של התפתחות:

א. האחת - הוא דרך יסורין, שהוא, סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה, אשר מוכרחת מטבעה, ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול, במצבים שונים, זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט, עד בואינו לכלל הכרה, לבחור בטוב ולמאס ברע, ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית'. ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורין ומכאובים.

ב. ועל כן, הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהיא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו, בזמן קצר ובלי יסורים.

היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו הוא: הכשרתינו לדביקותו ית', שישכון בתוכנו!

והמטרה הזאת, היא חיובית, מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה. כי השגחתו ית' חזקה עלינו, עם ב' אופני השגחתו, שהם "דרך יסורין" ו"דרך תורה", כמבואר.

אולם, מבחינת המציאות המעשיות, אנו מוצאים, אשר השגחתו ית' מגיע אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת. והמה נקראים בדברי חז"ל "דרך ארץ ודרך תורה"."

שאלה: כלומר, לא הדבקות עצמה היא המטרה שלנו, אלא המוכנות שלנו לזה?

בטח. כי הדבקות שלנו בבורא תלויה בכמה נקבל ממנו כוחות לזה, אבל כמה כוחות נקבל זה תלוי במידה שאנחנו מוכנים לזה, במידה שאנחנו מבקשים את הדבקות, ואת הכוח לדבקות אנחנו מקבלים מלמעלה. כלומר, חוץ מתפילה באמת אין לנו מה לעשות, רק בקשה, אבל בבקשה הזו כבר יש לנו הכנה גדולה, אנחנו צריכים לעבור כל מיני מצבים כדי לדעת מה לבקש, לשם מה לבקש ואת מי לבקש, זה כבר תלוי בעבודה שלנו. אבל אחרי הכול כשאנחנו פונים לבורא ומבקשים, את כל היתר מקבלים מלמעלה.

שאלה: בעל הסולם אומר פה "כיון שהשגחתו ית' הוא מטרתית, שהיא להביאנו בסופינו לדביקותו שישכון בתוכינו, הרי נחשב זה לצורך גבוה. כלומר, שאם לא נגיע לזה, נמצא חס ושלום דופי בהשגחתו". בינתיים אין לנו את הדבקות הזו, והוא כותב שאם לא נהיה דבוקים אז חס ושלום, אנחנו יכולים לסבול כל הזמן. מה אתה מציע על פי הניסיון שלך, מה עשית אתה?

אני מציע ללכת לפי מה שכותב בעל הסולם ולפי מה שמברר לנו מתוך זה רב"ש, שני המקורות האלו הם בשבילנו הכול, ממש הכול, כמו שתי עיניים. בעל הסולם אומר את זה בצורה מאוד גבוהה והחלטית ורב"ש עושה את זה בצורה קרובה יותר אלינו, מסביר, כמו שמחנך עושה. אבל על שניהם עלינו ממש לשים את ליבנו ולהתקדם.

תלמיד: אבל איך אפשר להתעלות מעל עבודת הפרך, מעל הסבל שכולנו עוברים, אתה רואה מה קורה בעולם היום.

הכול תלוי במידת החשיבות שאתה נותן לעבודת הבורא עלינו.

תלמיד: נראה לך שלא נותנים חשיבות?

לפי התוצאה ודאי שלא.

תלמיד: מה נקרא לתת חשיבות בעבודה?

חשיבות זה נקרא שאני משקיע את עצמי ככל שאני מסוגל בללמוד ולסדר את הקשר שלי עם החברים, עד כדי כך שבזה אני כל הזמן נמצא, וכל העולם הזה, המשפחה וכל מה שאני צריך לעשות מחוץ לקבוצה, זה דבר משני אצלי. לא שאני מזלזל בזה, אבל אני מייחס לזה רק משמעות אחת, כמו שאני צריך לנשום כדי לחיות כך אני צריך גם את זה.

תלמיד: זה כל העניין, איך משיגים את מה שאתה עכשיו אתה אומר?

הכול תלוי בחשיבות, עד כמה אתה מעורר אותה בקבוצה. צריך לעשות סביבה כזו שנקראת "קבוצה", שהקבוצה הזו תשפיע עליי עד כדי כך שאני לא ארצה שום דבר חוץ מחיבור שלנו וגילוי הבורא בחיבור בינינו. יש נקודה בכל אחד ואחד, ואנחנו צריכים עוד ועוד לעורר אותה.

תלמיד: צריך לבקש את זה, אבל איך אנחנו יכולים בפועל לבצע את מה שעכשיו הצעת? זה לא מצליח לכל אחד.

תתחילו לגרות, לחמם זה את זה ותראו איך אתם מסוגלים. העולם לא יהיה יותר טוב. אתה רוצה שהעולם יקדם אותך? אז בבקשה, יהיו מכות כולל מלחמות ועוד בעיות, או שתתקדם עכשיו בעצמך.

תלמיד: כלומר, בעצם צריך להוביל את זה ולהיות בתפילה?

רק תפילה, מאמץ ותפילה. אבל צריך מאמץ, אם אתה לא עושה שום דבר ומבקש אז שום דבר לא יקרה. אם עשית משהו ולא הצלחת, אז אתה יכול לבוא לבורא ולבכות והוא יעזור לך. כמו ילד קטן שמגיע לאימא כשלא הולך לו ובוכה, ואז היא עוזרת לו, כי יש במה לעזור, אבל אם לא עשה כלום ובוכה, אז במה לעזור לו?

תלמיד: מהו אותו מאמץ שאתה מדבר עליו כל הזמן?

מאמץ בחיבור בינינו עד כדי כך שמהמאמץ הזה תצא פנייה לבורא, עד שהבורא יתחיל לענות לפניה הזו שלנו.

שאלה: השאלה שהחבר שאל היא די מדויקת, אני מרגיש משהו דומה. אנחנו קוראים את המילים האלה אלפי פעמים, אנחנו שומעים אותך מסביר לנו, ופתאום אני מתעורר וברגע הבא זה פשוט נעלם. כאילו לבשתי חולצה חדשה ולרגע אני מרגיש טוב, כולם אומרים לי "מצוין, החולצה הזו נראית טוב עליך", ופתאום אני בלי חולצה, היא נעלמת. איך אני יכול לקחת את המילים שהמקובלים אומרים, "ואהבת לרעך כמוך", ולממש אותן על עצמי כל הזמן?

אתה לא יכול לממש אותן כל הזמן ואפילו לא לרגע אחד, אלא רק אם תנסה לעשות את זה ותראה כמה אתה לא יכול, ועם החברים יחד תגלו שהדבר הזה הוא הכרחי, מחויב, אבל בלתי אפשרי, ואתם לא יודעים מה לעשות, ואז מתוך זה תגיעו לצעקה לבורא. זו בדיוק הצעקה שצעקו בני ישראל, והיא הביאה אותם ליציאה ממצרים. רק בצורה כזאת.

שאלה: כשקראנו את המאמר חשבתי שיש דרך בין שתי הדרכים, בין דרך הייסורים לבין דרך התורה. אתה מרגיש את הסבל ואתה רוצה להתקדם בדרך התורה, אבל אתה עדיין מרגיש סבל. אבל בסוף נאמר, שההכוונה של הבורא מגיעה באותו רגע בו זמנית. האם אני מבולבל או מה שאני חושב הוא נכון?

אתה עדיין מבולבל כי אתה מדבר על מצב שעוד לא הגעת אליו, אבל כשתגיע אליו אז תראה איך זה מתלבש בזה.

שאלה: לכל אחד מהחברים יש את העיסוק שלו, מישהו יותר בהפצה, אחר יותר בעבודה בקבוצה וכל אחד באמת משקיע הרבה מאמצים. מה לעשות כדי שהמאמץ מזה יהיה אחד ומרוכז?

אנחנו מגלים את זה לאט לאט. אי אפשר ללמוד את זה תיאורטית אלא מתוך החיים שלנו אנחנו מגיעים להבנה שכך צריך לעשות ולא אחרת. על זה כתוב "אין חכם כבעל ניסיון", רק מתוך ניסיון פרקטי זה אפשרי.

שאלה: נכון שנצרך ניסיון פרקטי אבל בעל הסולם אומר פה שדרך התורה היא בזמן קצר. מה זה אומר לעלות על דרך התורה בצורה הכי מהירה וקצרה?

זה מה שאנחנו משתדלים לעשות, אנחנו מזרזים את הזמן. אנחנו רוצים לעשות פעולות שיקצרו את הזמנים ויפתחו אותנו מהר מאוד. תראה את הכותרת בהמשך למה שקראנו, "מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע". עכשיו השאלה, צריך להיות רע יותר גדול או רק הכרת הרע יותר גדולה? בעל הסולם כותב, "לפתח בנו את חוש הכרת הרע", לא צריך להיות רע גדול, יכול להיות רע קטן מאוד, "אוי, קיבלתי איזו עקיצה" וזה מספיק לי.

אבל צריכה להיות הכרת הרע בצורה הקטנה ביותר ואז מתוך זה מגיעים על ידי השיטה להבין מה זה רע, איך להתרחק ממנו, ואיך לעלות מעליו. זה מה שאנחנו רוצים לקנות על ידי חכמת הקבלה.

שאלה: יש שתי דרכים, דרך תורה ודרך ארץ, אלה מצבים קיצוניים, האם יש משהו אמצעי ביניהן, האם אלה שתי מדרגות?

יש משהו באמצע, אבל המקובלים לא מגדירים אותו, יש דרך תורה ויש דרך ייסורים, ובאמצע דברים שאנחנו צריכים לברר. בדרך כלל זה מצב בעייתי שקשה לברר אותו במילים, אבל נדבר עליו גם, אתה צודק.

מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

"וזהו דברי חז"ל: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מהצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצות, אלא לצרף בהן את הבריות. (ב"ר, פמ"ד פסקה א'). וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר "מתן תורה", אות י"ב. וראה, מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר, מהותו של התפתחות הזה, המושג ע"י העסק בתורה ומצות. מהו?

ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואטי. אשר אמת המדה, של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.

כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו. וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה. אולם, כל ההבחן מבריה לחברתה, הוא רק בהכרה של הרע:

א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה,

ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע. וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ב. אשר כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע.

וכמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ט', י"א, אשר:

א. ענין התענוג והעדון, כל עיקרה הוא, בשיעור השואת הצורה ליוצרה,

ב. וענין היסורין ואי סבלנות, כל עיקרה הוא, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה.

ראה שם בעיון מספיק.

ולפיכך, מאוס לנו האגואיזם, וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'. אולם מיאוס הזה, אינה שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים.

כי האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו."

שאלה: במידה שהאדם מפותח, כמה זה תלוי בתכונות הטבעיות שלו?

ודאי שתלוי איך הוא נולד, עם איזה תכונות, אבל היותר חשוב - זה תלוי בשורש הנשמה, מאיזה חלק של אדם הראשון - הנשמה שלו, מתוך הנשמה הכללית שזה אדם הראשון. ואחר כך זה תלוי באיזו מידה החלק שלו מנשמת אדם הראשון, התפתח. אנחנו יכולים לראות בעולם הזה שישנם אנשים או עמים עתיקים יותר, עתיקים פחות, אבל גם זה משפיע. זה לא שייך כל כך לתיקונים, אבל ככה זה עובד.

שאלה: ההתרחבות של היכולת לאהוב מהמשפחה לאנושות, מעשירייה לאנושות, איך זה קורה? אני מנסה קודם לאהוב את החבר, אחרי זה את כל האנשים?

תלוי עד כמה האדם מפותח וההתפתחות שלו הולכת על שני קווים כאב-ייסורים ותענוגים. ובאיזו מידה הוא נכלל גם מזה וגם מזה, אז הוא יכול להבין יותר את התענוג והסבל שיש בו ויש באחרים, והיחסים ביניהם. מתוך זה הוא לומד ויכול להבין את הזולת ולהתכלל עם הזולת וכך הוא נקרא "מפותח".

זאת אומרת מי שקיבל הרבה מכות, יוצא שהוא יותר מפותח ממי שקיבל פחות מכות. ויש בזה גם ודאי השפעה משורש הנשמה, אבל אנחנו מדברים לא על השורש, עליו אנחנו לא יכולים להשפיע, אלא על התהליך שאנחנו עוברים. המכות מפתחות את העולם, את האדם, כמו שכתוב - איך המלח מרכך את הבשר, כך המכות מרככות את הלב. ודאי שלא כולם שווים, אבל ככה זה קורה. יש כאן הרבה דברים.

שאלה: למה בשרשרת אחת הוא קושר גם משפחה וקרובים וגם את החברה והאנושות? הרי המשפחה והקרובים זה משהו שנותן הרבה תועלת לאגו, והאנושות ממש לא.

כשהאגו מתפתח הוא קודם כל דוחף את האדם להיות קרוב לקרובים וכך אנחנו רואים לפי ההיסטוריה שהכול התחיל ממשפחות ואחר כך המשפחות גדלות וכבר מתחילות להיות אפילו רחוקות ועוינות אחת לאחרת. הכול כך הולך. האגו מתפתח כהמשך לשבירה שנעשתה בעולם הרוחני ונמשכת עד האגו בעולם הזה וגם מפצלת אותנו יותר ויותר.

תלמיד: אמרת שאנחנו יכולים להספיק להבין מה עלינו לעשות אחרי שאתה לא תהיה איתנו. האם עלינו להזדרז? יותר קל לנו להיכנס לתהליך הזה בזמן שאתה איתנו או כל דבר בזמנו?

אתם צריכים כמה שאפשר לזרז את הזמנים. כמה שאפשר מהר יותר להתחבר כי אחרי זה המצב יהיה פחות ראוי להשגת המטרה. זאת אומרת בכל זאת אתם תמשיכו בדרך, אבל יקח יותר זמן.

שאלה: כשהאדם רואה את הרוע מחוצה לו והוא סובל מזה, הוא לא יכול לדחות את זה כי לא רואה בתוכו, אז איך לזרז את התהליך?

רק על ידי זה שהוא משתדל לראות את עצמו מהצד. אלה כל ההבחנות שאנחנו צריכים להוסיף אלינו ולפי זה להשתדל לתקן את עצמנו. במילים אחרות - להתכלל עם הזולת כמה שאפשר.

שאלה: נדמה לי שאתמול דיברנו על השגחה פרטית, האם הכוונה שמקובל נולד מקובל?

לא, אף אחד לא נולד מקובל. כולם נולדים כמו חיות קטנות ואחר כך גדלים והכול תלוי עד כמה האדם הגדל משקיע את הכוחות שלו כדי לגדול. אפילו שיהיו לו הורים חכמים ומיוחדים ויכול להיות מקובלים גדולים, הכול תלוי בכל זאת באדם עצמו.

שאלה: מה עוזר לקבל את חוש הכרת הרע, מה מזרז את התהליך שקשור להכרת הרע?

חוש הכרת הרע תלוי אך ורק במידת החיבור שלי עם הקבוצה. רק במידת החיבור אני יכול לראות את הרע שלי.

שאלה: לגבי שורש הנשמה. האם יש לשורש הנשמה רלוונטיות מעשית שאפשר לעבוד איתה באופן אקטיבי או שזה רק הסבר כללי להבנה?

גם זה וגם זה. אנחנו עוד נברר את הדברים האלה. אנחנו לא נוכל להבין אותם עכשיו.

שאלה: האם קבלת המצבים שאנו עוברים היא מה שתגרום לנו לעזוב את נתיב הסבל?

ודאי שאנחנו נתרחק מהסבל, כי אנחנו נבין את השורש שלו ונצדיק וכך נתקדם.

שאלה: האם אנחנו יכולים לדרוש את דרך התורה מהבורא עבור כל אדם על כדור הארץ?

כן. בסופו של דבר ודאי, כי כולם נשמה אחת.

שאלה: הערב, כמו בכל ערב, מתאספות מאות נשים לתפילת נשים עולמית. האם יש דגש מיוחד שאנחנו יכולות להוסיף לפעולה הזאת, מה השלב הבא שלנו כנשים?

השלב הבא שלכן כנשים, להתפלל לבורא להצלחת הגברים. שכולכן תתחברנה כדי שהגברים יצליחו, זה בטוח יעזור לכולנו להתקדם.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

"ותדע, אשר ב' כוחות משמשים, ודוחים אותנו לעלות ולטפס, על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהוא הנקודה התכליתית, של השואת צורתינו להיוצר ית'.

וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא:

שהאחד, דוחף אותנו "שלא מדעתינו". כלומר, בלי בחירתנו. וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו. ונקרא ויז-א-טערגא [כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו]. והוא שגדרנו אותו, בשם "דרך יסורין" או "דרך ארץ".

וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה נסיונית. דהיינו, מתוך הבקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, ע"י גרעיני האגואיזם. והנה, הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו. ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם.

וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו". דהיינו, מכח בחירתינו בעצמנו. וכח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא [כח המושך לאיזה דבר מלפניו]. והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצות". כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

ואנו מרויחים בשנים:

א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבנו.

אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים, בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיבי [יחסי], להכיר את שפלות הניצוצין הללו, של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו, לקבל את הטעם העדון הזה, של השפעה להשי"ת.

באופן, אשר החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה.

ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו."

אני מקווה שאתם תקראו את זה עוד במשך היום.

(סוף השיעור)