שיעור בוקר 05.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא - עיבור

אנחנו נולדים בעולם הזה ברצון לקבל, בגודלו ובתכונותיו המסוימות לכל אחד ואחד. ויש בו מה שנקרא "נקודה שבלב", נקודה, התחלת העולם העליון, מה שנקרא "חלק אלוקה ממעל". ואנחנו צריכים להעביר את החשיבות, את הכרת הגדלות, מהרצון לקבל שלנו שגדל לאותה הנקודה, לרצון להשפיע. כך שהרצון לקבל יישאר כנקודה שחורה בלבד, והרצון להשפיע מנקודה, מטיפת זרע, מניצוץ קטן, שיתרחב לגודל של בינה ושל כתר. כך אנחנו עוברים מעולם לעולם.

הכול תלוי בחשיבות של הנקודה שבלב, נקודת ההשפעה, אהבה, יציאה מעצמי לזולת, וכמה שיותר ויותר מזלזלים, דוחים את הרצון לקבל עד שהוא מתכווץ לנקודה. אמנם בו אנחנו מרגישים בהתחלה את כל העולם הגדול, אבל הוא הופך להיות לנקודה, כפי שהיה מלכתחילה. כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר, שנקודה שחורה נמצאה בתוך האור הלבן, והניצוץ התרחב לעולם אין סוף, כולו כולו באור הלבן.

את כל השינוי הזה אנחנו צריכים לעשות על ידי היגיעה שלנו. בהערכה מתגברת כלפי נקודת ההשפעה והאהבה, הניצוץ, תכונת הבורא. לעומת זה שכל פעם נקטין את עצמינו, את הערך בעינינו של הרצון לקבל, את הכוח שבינתיים בו אנחנו רואים את העולם הגדול הזה שנראה לנו כך. וכל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו נקטין את העולם שלנו עד לנקודה שחורה, ואת הניצוץ שבנו, צריכים עוד לחפש אותו, לאתר ולהגדיל אותו עד לאין סוף, העולם הנאור הגדול.

התהליך הזה מתחיל מהעיבור, שאנחנו שמים לב רק לנקודה של האור הלבן, הניצוץ, ואת כל הפעולות עושים אך ורק כדי לגדל אותה. מתארים את עצמינו שנמצאים בתוך הבינה, בתוך הרחם, וכך מתקדמים.

קריין: קטע מספר 10, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ג, "עניין הגבלה".

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי"."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

כאן מדובר על העבודה שלנו כלפי הרצון לקבל שלנו, שאותו אנחנו צריכים להקטין, מגודלו של העולם בסופו של דבר לנקודה שחורה, כמו שהיא. זאת אומרת, לשנות את הערכים שלנו. לכן, כל העבודה אומר לנו בעל הסולם, היא בזה שאנחנו עובדים על זה שכל פעם מקטינים מקטינים את היחס שלנו לרצון לקבל שלנו. להשאיר אותו כמו שהוא לפחות, לא לרצות גדלות. ובמצב של עיבור אנחנו גם לא רוצים ולא מבצעים פעולות להגדיל את הרצון להשפיע שלנו, אלא זה נעשה מאליו.

העבודה שלנו היא עדיין לא בזה שאנחנו נמשכים לרצון להשפיע, אנחנו לא מסוגלים לעבוד על הגברת הניצוץ, אלא הוא נעשה כולו על ידי הכוח העליון. העבודה שלנו היא אך ורק לשמור את עצמינו במצב שלא נרצה לעבוד עם הרצון לקבל. וזה מספיק כדי שהעליון ירחיב לנו את הרצון להשפיע. ועל ידי המאור, אנחנו נרגיש שהוא "צר צורה בתוך צורה". זאת אומרת, שכל פעם יותר ויותר אנחנו נרגיש את השינויים, תנועות, ברצון להשפיע שלנו.

אז העיקר בכל ירחי הלידה, מה שאנחנו צריכים [לעשות], זה שאנחנו לא מתערבים בשום דבר, גם בכוח וגם בכוונה. מה שאני רוצה, זה להתבטל כלפי העליון. זאת עבודה גדולה, אבל היא יחסית פסיבית לעומת מה שאחר כך יהיה, ומה שאנחנו מבינים מהעולם שלנו, כשעובדים על הרצון לקבל. אז כאן אנחנו משתדלים להביא את עצמינו למצב, לא לרצות שום שינוי, לא גדלות ולא קטנות, לא להתערב בעצם במה שקורה, אלא לתת לעליון לעבוד עלינו.

העבודה הזאת נמשכת במשך כל הסולם, אחר כך רק מוסיפים. שום תנאי, שום חוק שאנחנו הולכים לקיים בכל מדרגה ומדרגה בסולם, הוא לא עובר, נמחק, וכבר לא צריכים אותו, אלא רק הולכים ומוסיפים.

ולכן גם במדרגות הבאות, אנחנו נגיע למצב שנרגיש עד כמה שאותה ההגבלה שיש לנו כאן כאילו, לא להתערב, לא לעשות כלום, עד כמה שהיא עובדת ברוחניות כבר במצבים המתקדמים, בצורה שהיא מתרחבת. שאם אנחנו מוסיפים, אז אנחנו מוסיפים דווקא כדי לתת לבורא מקום לעבוד בנו, שזה נקרא "עבודת ה'". ואין לנו לעצמינו שום פעולה שאנחנו מפעילים. אנחנו רק מפנים מקום לכוח העליון שיעשה פעולה ומבקשים ממנו, מודים לו. ההשתתפות שלנו היא תמיד השתתפות פסיבית, למרות שהיא יותר ויותר הכרתית.

קריין: נקרא שוב, קטע מספר 10.

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי"."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

ודאי שזה לפי מצבו, לפי דרגתו, אבל בינתיים זה כך, מתבטא דווקא בצורה כזאת.

סדנה

איך נגדיר את המצב הרצוי שלנו, שאנחנו רוצים להישאר במצב קבוע, לא לרצות חוץ ממנו שום דבר? מה בכל זאת אנחנו עושים בזה, איך אנחנו גורמים בזה נחת רוח, במידה שמסוגלים? האם בזה שאני רוצה להישאר כך אני עושה משהו. האם בזה אני עושה נחת רוח לבורא?

[תדברו] בקצב, יש לנו עבודה מרובה.

*

קריין: קטע מספר 11, מתוך "שמעתי", מאמר נ"ג, "עניין הגבלה".

"כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

בדרך כלל בתקופה הזאת יש לאדם דווקא כל מיני נטיות, שמראים לו מלמעלה להגדיל את עצמו, לקבוע במשהו את עצמו, לפרסם את עצמו. מתעוררים בו כל מיני דחפים דווקא כנגד הקטנות, כנגד השפלות, והוא צריך להבין שזאת עבודה שנותנים לו מלמעלה. שעד שלא יסכים עם זה שהוא אפס, ולא צריך שום דבר עכשיו ובעתיד, שרק אז הוא עובר את המצב הזה ויכול להמשיך להיכנס לתקופת העיבור, לפני זה לא.

זאת אומרת, עד שאדם לא מסכים עם זה שהוא ממש אפס, כנקודה, הוא לא נכנס לעיבור. את זה אנחנו צריכים טוב טוב להרגיש, ולהשתדל לשמור עד שיהיו לנו "אותיות העבודה". עד שאנחנו נבין איפה הוא בדיוק אותו החור הקטן כחודו של מחט, שבו נכנסים לעולם הרוחני.

סדנה

איך אנחנו מאתרים את הכניסה לעולם הרוחני?

*

תלמיד: הוא חוזר על זה כל הזמן, שגם בקטנות צריך להיות בשמחה. למה הכוונה? איך אני יכול להיות שמח בקטנות?

אבל בשביל מה אתה נכנס לקטנות?

תלמיד: זו שאלה.

מה זה שאלה? זו לא שאלה, זה שלב לכניסה לרוחניות, להתקרבות לבורא. זה צריך להיות תמיד בשמחה, אם זה לא בשמחה, זה נקרא "נגד הרצון". רוחניות לא יכולה להיות כך נגד הרצון, אז תצטרך עוד ועוד להתגלגל, עד שיהיה לך רצון לזה.

שאלה: אמרת התערבות שלנו לא לרצות גדלות, אלא את המצב הנוכחי. למה להיות במצב הנוכחי בעצם? הוא כותב פה תישאר במצב הנוכחי שלך, הגבלה. אני באופן טבעי רוצה להתפתח, למה להישאר?

אתה לא יכול להתפתח, אלא ברצון לקבל שלך בינתיים, שרק זה מה שיש לך. אז איך אתה יכול להתפתח בו? בו להתפתח? אתה צריך להקטין אותו הרצון לקבל הגשמי הזה, עד הנקודה שזה נקרא "הכרחי", "לא יגונה ולא ישובח" שזו נקרא נקודה שאתה מתקיים כדי להתקיים בלבד, ובכל היתר אתה צריך להשקיע תשומת לב. אתה יכול להיות עשיר ויכול להיות לא חשוב מה, אבל אני מדבר על לרכז את תשומת הלב כולו להתפתחות הרוחנית של הנקודה הזאת. ולכן אני לא מבין כאן מה הבעיה. ודאי שלא לא לרצות יותר ממה שחייב כדי להתקיים, אחרת אתה דואג למותרות. "מותרות" זה נקרא, על חשבון הרוחניות.

תלמיד: הוא אומר, "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת." המשפט הזה לא ברור לי? מה זאת אומרת?

למה? מה תוספת?

תלמיד: מה זאת אומרת? הוא אומר "עיקר אצילות של המדרגה" שהוא בחינת קטנות." כאילו אני צריך להיות בקטנות, "ובחינה זו צריך להיות בקביעות." והגדלות הוא רק תוספת." איך אני מגיע לתוספת הזאת? איך ההגדלה מגיעה אלי? איך התוספת מגיעה אלי, אם אני בראש שלי בקטנות כל הזמן?

יש לי רצון לקבל שאיתו נולדתי, והוא מתפתח ומגיע למצב שאני רוצה לבלוע את כל העולם, שאני רוצה להשתמש בו, ואני רואה שזה עסק ביש לא יצא לי שום דבר. לאט לאט אני מגיע להכרה שלא כדאי לי בזה בכלל להתפתח, כל זה ייקבר יחד עם הגוף ויתפרק, ושום דבר לא ייצא לי. איך אני מגיע למשהו יותר? יותר זה נצחי, שלם, רוחניות.

אני לא יודע מהי הרוחניות, אבל אני הולך ומחפש משמעות בחיים, טעם בחיים היותר נכון, יותר אמתי, בשביל מה, איפה כדאי להשקיע את עצמי כדי באמת לקבל רווח נצחי, ולא להפסיד כמו שאני רואה מכל העסקים של העולם הזה. ככה אני מגיע לחכמת הקבלה.

אני לא מרגיש מי מוביל אותי, ומה דוחף אותי. את הנקודה שבלב אני עדיין לא מרגיש מה זה, אלא יש לי חיסרון, שאלה, שאני רוצה להתעסק במשהו שהכי כדאי, כי בכל יתר הדברים אני כבר מיואש. העולם הזה גם לאט לאט מגיע לזה. ואז אני מתחיל לאט לאט אחרי כמה שנות לימוד בחכמת הקבלה לשמוע, וגם קצת להרגיש שאני מחולק לשני חלקים, שהרצון לקבל שלי הוא רוצה בכל זאת משהו שבעולם הזה, ויש לי עוד נקודה שבלב, ניצוץ שאני יכול להגדיל אותו, ואז דווקא ברצון להשפיע אני מרגיש מציאות עליונה. אז יש לי שני רצונות, רצון לקבל כלפי העולם הזה, ורצון לקבל כלפי עולם הבא, ורק הוא נקרא "רצון להשפיע". אבל בינתיים אצלי זה רצון לקבל, אני רוצה שני עולמות. אמת.

תלמיד: אני שואל, איך אפשר כאילו לדומם מנוע? הוא כאילו אומר לי פה תדומם מנוע.

אומרים לך זה על חשבון זה, אחרת זה לא הולך. אתה לא יכול להיות בשני עסקים יחד. אתה חייב להקטין את הרצון לקבל שלך לעולם הזה, כדי להגדיל על חשבון זה את הרצון לקבל שלך של עולם הבא. הרצון לקבל בינתיים הוא לא לשמה. אתה נמצא בינתיים בזה. איך יכול זה וגם זה? זה לא ילך.

תלמיד: לא ברור לי, איך אני יכול בכלל להתקדם במצב כזה.

יש לך סביבה, יש לך ספרים, יש לך הרבה אמצעים שאתה יכול לתת חשיבות לרצון רוחני במקום הרצון גשמי. מה כדאי, כדאיות.

תלמיד: מה אני צריך לעשות כל הזמן, אם זה מצב כזה סטטי?

רוחניות כחשובה בעינייך. רוחניות זה לתפוס את העולם הבא, לתפוס את הבורא, לתפוס את הכול.

תלמיד: אז מה הפעולות שאני צריך לעשות אם כך? אני חייב להתקדם לאיזה כיוון.

כדי לתפוס את הכול, אתה צריך לוותר על הרצון הזה הגשמי שיהיה לך רצון רוחני. אומרים ככה, לרוחניות אתה תקבל הכול, אבל שיהיה לך רק רצון לזה. את כל היתר, רק בצורה הכרחית.

תלמיד: במה מתבטא הוויתור שלי?

בתשומת לב.

שאלה: הווה אומר? תכלס בעשירייה?

תכלס שאתה משקיע בזה את כל מה שאפשר, את כל מה שאתה רואה שהמקובלים מייעצים לך.

תלמיד: אתה רואה שאנחנו בהרהורים כל הזמן. אנחנו נמצאים בתחתית ההר.

אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כל מה ששייך לעולם הזה אתה מוריד לרמה הכרחית. אם זה מקצוע, אם זה פרנסה, אם זה בריאות. דברים שצריכים אותם, לא יותר. מה עוד?

תלמיד: נניח שהורדתי, איך אני עכשיו עושה את הפעולות שמקדמות אותי?

כנגד זה אתה מעלה את העיסוק שלך ברוחניות.

תלמיד: כן, אז איך אני עושה את הפעולות שמקדמות אותי הכי הרבה? הכי מהיר, לא להתעכב על כל מיני שטויות מסביב, אלא באמת להיכנס לעבודה ולהגיד, איך אני מתקדם בצורה הכי מהירה שאני יכול, ולצמצם פערים בזמן כמו שאומרים?

כשכתבתי את שלושת הספרים שלי, הם היו כאלה קטנים, לא משהו. כתבתי אותם בשנת שמונים ושלוש, ומאז לא כתבתי שום דבר עד שנת תשעים ושתיים. למה? כי ראיתי שזה לא לטובתי. ועוד כאלו דברים. זאת אומרת, אדם צריך כמה שאפשר להגביל את עצמו בלא לתת מזון לאגו שלו, בכל מיני פעולות.

שאלה: האם אני יכול לאתר את הרוחניות? האם אנחנו יכולים לעזור זה לזה לאתר את הרוחניות? האם זו הכניסה שלי לרוחניות או שלנו?

אם אני מעביר דגש מהחשיבות שלי לחשיבות של החברים, קבוצה, בורא, אנושות, כל מה שנמצא מחוצה לי אבל בצורה ברורה, זו חברה, זה עולם ובורא אז זה נקרא שאני כך מתקדם, שם אני צריך לשים לב, שם אני צריך להשקיע.

שאלה: מה זה אומר שהם הביאו אותם לתפקיד ההר? הם הודיעו והם מסכימים שם להישאר לנצח.

זאת אומרת כוח שמושך אותם לרוחניות שנקרא "משה", מושך, הוא מביא אותם לשפלות וספקות. שתי הבחנות כאלו שהן מאוד קשות ואם אדם מסכים לזה, זאת אומרת להמשיך הלאה אפילו שיש מלא ספקות, הרהורים ושפלות פחות מכל הספקות, פחות מכל ההרהורים, אז זה נקרא שהוא נמצא בתחתית ההר ואז כשממש מוריד את עצמו לאפס, זאת אומרת מקטין את הרצון לקבל רק כדי להתקיים, יותר מזה אני לא צריך וגם לזה אני לא שם לב אלא בצורה הכרחית בלבד שאתה מחייב אותי, הבורא מחייב, הטבע מה שנקרא מחייב, אם כך אז אני מוכן לקבלת התורה.

תלמיד: רציתי לברר את הנקודה הזאת שאמרת שבשנת 82, 83 כתבת ספרים וזה לא היה לטובתך.

לא שלא היה לטובתי, זה היה כדאי, זה היה הכרחי גם מטעם הגאווה שלי וגם מטעם שהיה כבר ביקוש ברוסיה, קונסולית אמריקאית קנתה ממני ספרים כדי להכניס שם, כי באותם הזמנים אי אפשר היה אחרת אבל שמעתי שאחר כך הם נמצאים שם.

תלמיד: נניח אני נמצא בקבוצה, ובאים אלי חברים ואומרים לי "תשמע, צריך לקחת איזשהו תפקיד" שאני יודע מראש שהתפקיד הזה יגרום לאגו ליהנות, אני מכיר את עצמי כבר, אין ברירה והקבוצה באה ואומרת לי "תיקח את התפקיד", עכשיו ברור לי בחשבון שמבחינה רוחנית זה פוגע בי.

זו בעיה. אבל יותר טוב לקבל כל תפקיד גשמי זה כדאי כלפי הקבוצה. תהיה אחראי על קילוף, לא יודע על מה, על כל מיני דברים רק רוחני זה בעיה, אם זה רוחני אז אתה צריך להתחלק עם עוד מישהו, לפחות עם עוד אחד או כמה חברים ואז זה כבר אחרת, לבד זה לא טוב. אלא אם תלוי מה זה תפקיד רוחני? שחבר שלנו מתרגם את כל הספרים, את כל הטקסטים שלנו לאנגלית זו עבודה, רוחנית? אני לא יודע אבל זו עבודה.

ודאי שאדם יכול להתגאות מכל דבר, אבל שאלה אם הוא דוחף את עצמו לזה, את עצמיותו, את האני שלו.

תלמיד: בכלל עצם השאלה הזו, הבירור הזה הוא בירור מלכתחילה שהוא פגום כי אני יודע שלא משנה מה אין לי יכולת להחליט נכון.

לא, זה ברור שאחרי כל הדברים האלה תמיד עומד האגו, גם ברצון להשפיע האגו עומד והוא עובד רק בצורה אחרת אבל הוא בכל זאת זה עזר כנגדו. בקיצור, אני נתתי לך עצה, להתחלק, אם התפקיד הוא יחסית רוחני, שאתה הולך להתפרסם, תתחלק לכמה שיותר אנשים.

תלמיד: עד היום היה נדמה לי ששמעתי שאנחנו לא מתעסקים עם הרצון לקבל ודווקא מגדילים את חשיבות ההשפעה, כתוצאה מזה המאור המחזיר למוטב מסדר את הרצונות.

נכון.

תלמיד: עכשיו שמעתי שדווקא העבודה שלנו בשלב העיבור היא דווקא לצמצם את הרצון לקבל.

אחרת איך אתה תעשה? מי אתה? אתה הולך להגדיל את הרצון להשפיע, איזה רצון להשפיע יש לך? עד כמה שאתה מגביל את הרצון לקבל שלך עד לכיוון ההכרחי, לא יגונה ולא ישובח, במידה הזאת אתה יכול לשים לב ולהגדיל את הרצון להשפיע, איכשהו להשפיע לחברה, לארגון הקבוצה וכן הלאה.

תלמיד: מה זה נקרא לא להתערב לבורא בעבודתו?

בתקופת העיבור זה במיוחד חשוב, כי מצד אחד אדם רגיל לעבוד ולהכניס את עצמו לכל פעולה ופעולה, אחרת איך יכול להיות שהוא יתקיים? איפה אני שפועל, שעובד? אני רוצה, אני מוכן. וכאן העבודה שלו, וזו עבודה, בזה שהוא מגביל את עצמו, זה שהוא נותן לעליון לעבוד. כמו תינוק על הידיים של אימא, או עוד יותר כשהוא ברחם, במה הוא עובד? תאר לעצמך שאתה נמצא בעולם שכל העולם זה רחם, כל העולם זה רחם, ואתה צריך להביא את עצמך למצב שאתה עובר, עד כמה אתה צריך להקטין את הרצונות, המחשבות, הפעולות שלך. יכול להיות שאתה עובד הרבה, אבל הם לא שלך, המקסימום מה שאתה רוצה שהעליון יעשה לך דרכך, אבל אתה בזה לא נמצא, אתה רוצה רק להרגיש. ראית אם מלטפים תינוק, עושים לו משהו, הוא ככה לא זז, לא זז, הוא מרגיש ככה טוב שמטפלים בו, שעושים משהו. כך בעצם העובר ברחם, אתה צריך להגביל את עצמך וככה לקבע, שאתה תרגיש שהבורא פועל דרכך. זה מאוד רגשי, זה מאוד עוצמתי, צריכים לזה לצפות.

לכן זו עבודה גדולה, כי יש לך רצון לקבל ואז אתה תרגיש מה זה, אבל זה שאתה נותן לו לעבוד ושיעביר דרכך את כל הפעולות אתה עדיין לומד את זה, אבל לומד בצורה שאתה לא מתערב. זו צורה פסיבית. כמו ילדים שעכשיו הולכים לבית ספר, תראה בשלב הראשון, בכיתה א', עבודה פסיבית, באים, הולכים, לא יודעים מה קורה להם, ככה צריכים לעשות עד שאדם נכנס יותר ויותר לפעולה. משנה לשנה מכניסים אותם לפעולה יותר אקטיבית.

לכן עיבור הוא מלא מדרגות, כל מה שקורה אחר כך זה מתבסס, מתבשל, מכין את עצמו בזמן העיבור. אחר כך, אחרי הלידה, זו ההתפתחות של העיבור, כאילו קיבלת את זה מהעליון והלאה אתה מקבל רק כוחות לממש את זה. אבל הכול יש בעובר, אחר כך מקבלים רק כוחות ההתפתחות, אבל בעיבור מקבלים כוחות ההשפעה ואחר כך רק מפתחים אותם.

לכן "סוד העיבור לידה", יש לנו שם מאמר, אנחנו נלמד אותו אחר כך, אנחנו נראה את זה. אבל בקיצור לענייננו, אני לא מתערב בבורא, בעבודת ה', זו עבודה שלו, אני ככה רק רוצה להרגיש איך שזה עובד. עד שאתה תרגיש שעובדים בך כל מיני נוזלים, חלקים, עולים כל מיני דברים, עד שתתחיל להרגיש שאטומים מדברים ביניהם, כביכול, אבל תראה.

שאלה: אני לא הבנתי מה זה לצמצם את הרצונות שלי באוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, איזה חשבון צריך?

לצמצם לדבר ההכרחי. לא שאנחנו חס ושלום נשארים כולם בלי עבודה, במשפחה, בכל העסקים, בכל מיני דברים, זה ברור. אף אחד לא הולך כאן לבטל, אלא מדובר שמחליפים חשיבות. אני יכול להישאר בעל אימפריה גדולה עם מיליארדים שאני מסובב אותם ומה אני עושה, זה לא חשוב, זה לא מפריע, רק איפה החשיבות. אבל זה מאוד מיוחד, האם אני לא מרמה את עצמי. איפה החשיבות. כאן זו הבעיה. כאן זו בעיה. אני הרגשתי שאני לא יכול.

תלמיד: אז איך אפשר?

אני הרגשתי שאני לא יכול, כי זה עניין של העסק, כי העסק היה עד כדי כך מורכב עם לקוחות, עם הכול, שהייתי חייב לעזוב, לא יכולתי להיות גם פה וגם שם. אבל בעצם אם זה לא היה קשור ללקוחות, לחולים, לכל מיני דברים, הייתי נשאר. רב"ש גם לא היה מרשה לי לעזוב. אבל ראיתי שזה לא יכול להיות, חייב להיות שם מישהו שכל הזמן דואג לזה, במאה אחוז לחיים הגשמיים, ואז מסרתי את זה לאחד הרופאים. אי אפשר היה אחרת. אם זה היה עסק אחר שלא קשור לטיפול, לריפוי, הייתי ממשיך, הוא לא היה מרשה לי לעזוב. אבל העיקר לשים לב על העסקים שהם מגדילים את הגאווה של האדם, את הגדלות שלו, את פרסום השם שלו בעולם נגיד או בחברה או עוד משהו, כאן צריכים להיזהר.

תלמיד: אם אדם מרגיש שמשהו מזין את האגו שלו איך הוא חותך את זה?

בעדינות, לאט לאט, לא סתם כך. מאיפה הוא יחיה, ממה הוא ניזון? רק מזה שעוד מעט אני אהיה גדול, אני אהיה ידוע, אני אהיה ככה וככה. זה יכול להיות ברמה מאוד נמוכה באיזה מקום עבודה קטן או במשהו, זה לא חשוב.

שאלה: שאלה על חשיבות. אתה כל הזמן אומר על הערכה שככל שאני מעריך את הרוחניות ככה אני יותר מתקדם.

כך אתה יותר מעביר לשם דגש מגשמיות. זאת אומרת אתה לא עוזב, אלא חשיבות.

תלמיד: אני רוצה להבין מה הביטוי של אותה הערכה. נניח בעולם שלנו, הערכה של כל דבר זה הכסף. בכסף אתה יכול למדוד כל דבר עד כמה זה חשוב לך, וככה האנושות מצאה שפה. מה אצלנו אותו הערך? נניח כמות שעות שאני לומד או סתם אני נותן ביטוי.

אני לא יכול למדוד את זה באיזה מדד גשמי או בכסף. כסף זה גם משקל, כמה שוקל זהב או כסף, או במטרים, אני לא יכול. כאן המדד שלי הוא בכמה שאני שוקל את זה, כמה זה חשוב לי.

תלמיד: אני לא יודע למדוד את זה. נניח לפני עשרים שנה אני שאלתי את עצמי לעומת עכשיו, האם הרוחניות יותר חשובה לי, לא יודע. אני לומד אותה כמות שעות, אני עושה אותן פעולות. תלמיד חדש זה ברור, באמת מתחיל להשקיע יותר, לוקח עוד תפקיד, עוד משהו, עוד כמה שעות, זה מובן. פה אני לא מודד. אתה אומר, "צריך יותר להעריך". אני לא יודע.

אתם צריכים לאתר את המדד הזה.

תלמיד: מה המדד?

תשומת לב, לאן אני נמשך, מה אני מעריך. ככה זה בכל דבר. גם בגשמיות זה אותו דבר רק שם אתה יכול עוד למדוד בשעות השקעה, בכמות הכסף, בכוח, במשהו. כאן אתה צריך לראות עד כמה אתה נמשך, עד כמה אתה משקיע בזה.

אתה וכל התלמידים הוותיקים עברתם את העשרים שנה, נניח של השלב הראשון, עכשיו אתם נכנסים לעיבור. זו בעצם התקופה שצריכה להיות כאן לפניכם. עכשיו הזמנים יהיו הרבה יותר מהירים ומתחלפים. אבל זה הכול תלוי בתשומת לב.

תלמיד: ברוחניות אולי כן אפשר לבדוק הערכה, כל פעם לפי המסך או מה?

כמה שמתקדמים ברוחניות פחות צריכים לבדוק, אלא רק רוצים לבדוק עד כמה אני יותר משחרר את עצמי מהעסקים של הבורא, לא מפריע לו.

תלמיד: אני לא צריך לבדוק עד כמה הערך של השפעה נעשה לי יותר חשוב? אתה אומר כל הזמן שזו ההתקדמות ברוחניות, ואני לא יכול למדוד את זה. אולי אני עושה משהו לא נכון.

לא, בכל זאת יש, אל תגיד. אתה היום יכול לסבול לשמוע על השפעה יותר מקודם.

תלמיד: זה לא במודעות שלי, אני לא יכול למדוד את זה.

למדוד עדיין לא, אבל קצת יותר. אתה שומע שצריכים להשפיע וכנראה יש אהבת הזולת לפניי, אבל אני שומע, כבר שומע. קודם לא יכולתי לשמוע.

תלמיד: אז לא נורא שאני לא יכול למדוד את זה?

לא שלא נורא, ככה זה יהיה. אני לא ארצה למדוד, אני צריך להוריד לאפס את כל העסקים שלי המדומים. מה זה "מדומים"? שהם לא תורמים לי כלום, אני בהם לא מרוויח שום דבר חוץ משעוצר את עצמי. ובמיוחד כמו שדיברתי, עסקים כאלה שמביאים לגאווה.

כמו שכותב בעל הסולם, אם אדם מתפרסם זה עונש. כאן צריכים להיזהר.

קריין: קטע מס' 12, כתבי רב"ש - ג', "קידוש החודש".

"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי."

(רב"ש - ג'. מאמר 21 "קידוש החודש")

ואחרי הנקודה הזאת מתחילה הרוחניות. אז נותן לבורא למלאות את כול מה שקודם היה ממלא בעצמו.

סדנה

לפעמים אנחנו מרגישים את הנקודה הזאת במצב שאנחנו נמצאים בירידה, בנפילה, בייאוש, בחוסר אונים, כשלא מרגישים, הקרקע נשמטת מתחתינו ממש, הביטחון אובד, ואז אנחנו נמצאים איכשהו בהרגשה קרובה לרוחניות. כאן העיקר לא לברוח ולהרגיש טוב טוב את המצב הזה. עד כמה שהוא לא נעים. איזה כוחות אנחנו צריכים שהמצב הזה יהיה רצוי. מה חסר לנו כדי שהמצב הזה יהיה רצוי?

בואו קודם נתאר את המצב, מה זה נקרא חוסר אונים, ואיך אנחנו מתעלים מהמצב הזה בכניעה ללא תנאי והופכים אותו למצב רצוי, טוב, ויפה. שאני מתחיל לנשום רוח חדשה, אוויר חדש, רוחני. אחרי שאני נחנק, פתאום אני מגלה שיש לי לא רק את הריאות הגשמיות אלא יש לי גם זימים כמו לדגים, ממש כך. זאת אומרת מקבלים אוויר חדש דרך המנגנון החדש.

איך אני מרגיש מיואש, ממש מושפל והכול, ופתאום אני מרגיש שאם אני אעשה את המצב לטוב, לרצוי, לא שהמצב ישתנה, אלא היחס שלי אליו ישתנה, זאת תהיה תחילת ההתפתחות הרוחנית שלי.

זאת אומרת, אנחנו לא דורשים שהמצב ישתנה, אלא שהערכתי למצב הזה תשתנה.

*

איך כשאני מחפש את המצב הבא שלי, אני מבין שהוא נמצא בתוך החברה, בהתכללות שלי בהם. למה כשאני רוצה לקדם את שלבי העיבור, כשאני ניכנס יותר לתוך הקבוצה שם אני מוצא את המצב המתקדם, ואני כאילו ממהר את הזמן?

איך זה קורה? אפילו לא חשוב באיזה מצבים הם נמצאים. מגיעים ממש תלמידים חדשים, ואני נמצא כבר עשר או עשרים שנה בעסק, אני רוצה להתקדם, אני נכלל בהם, התקדמתי צעד אחד, עוד נכלל בהם, עוד צעד אחד. איך זה קורה?

*

קריין: קטע מס' 13, מתוך כתבי רב"ש כרך ב', "הנרות הללו קודם הם".

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

כדי לעזור לנו בזה, הבורא מביא לנו בדרך כלל עצבות, דרישות למיניהן, חוסר אונים, היינו חוסר סיפוק, ועוד ועוד למה? כי אם אנחנו לא נהיה ריקים, איך נגיע לתפילה? זאת אומרת, כל המצבים, מהייאוש הקטן עד לייאוש הגדול, מהחיסרון הקטן עד לחיסרון הגדול, זו עזרה מלמעלה כדי לקצר לנו את הדרך להגיע לתפילה, לבקשה. ואז הבורא יוכל לשנות את המצב, כי ודאי שרק על ידו זה משתנה, ואז אנחנו מתקדמים.

סדנה

איך אנחנו רואים בייאוש, בחוסר אונים, בחוסר הצלחה, בעצבים, בכל מיני דברים, הזמנה מלמעלה, עזרה מלמעלה, מהבורא לקדם אותנו לתפילה?

תפילה זה לא שאנחנו מבקשים כמו שילדים בוכים. אלא אנחנו מעלים חיסרון מעובד, נכון. והחיסרון הזה נפעל, פועל בתוך הבורא, והוא גורם, הוא חייב להיות כגורם, בלי זה אי אפשר, כי בחיסרון הזה הבורא כבר מלביש את האור שלו ומעביר לנו אותו בחזרה, את אותו חיסרון עם האור בפנים. בואו נדבר איך זה עובד.

איך אני מאתר כמה שיותר מהר ונכון שמה שמתעורר בי, חוסר אונים, ייאוש, פחד, חרדה, תסכולים וכולי זה הכול כדי לעורר אותי לתפילה, לבקשה? בקשה לא לשנות את מצב העצבות לשמחה כמו תינוק, כמו ילד קטן, אלא שזאת תהיה תפילה לשינוי הפנימי שלי. שבמצב הנוכחי, אפילו שהמצב בעצמו, מעורר בי עצבות, חרדות, וכל מיני דברים, אני ארגיש בו שמחה וביטחון.

מה ההבדל בין קביעת המצב כך או כך, במקום מינוס לפלוס? רק נוכחות הבורא, הקשר לתכלית. איך אני מארגן מתוך העצבות פנייה נכונה לבורא, והפנייה הזאת תהיה כלבוש לאור העליון. כמו שאור חוזר נעשה לבוש לאור ישר, רק שעדיין זה לא ממש בדיוק כך, אבל מתקדמים לזה. אז אני מעלה תפילה ודואג שהפנייה שלי תהיה לבוש לעזרת ה' ושהעזרה שלו תתלבש כאור ישר בתוך התפילה שלי, החיסרון שלי, כאור חוזר. וכך זה כבר יעבוד בי לשינוי שלי, כך שבאותו מצב שקודם הרגשתי בו חוסר אונים, בעיות, אני ארגיש אותו כהצלה.

מהי הצלה? רק נוכחות הבורא בו, כבר מעבירה את קביעת המצב מרע לטוב.

אולי כולכם תדברו במעורב, על כל התהליך, מהרגע שאני מרגיש רע עד לרגע שאני מקבל עזרה מלמעלה וקובע שזה טוב.

*

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-05_lesson_ibur_n1_p1_Pa9VwO84