שיעור בוקר 27.03.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח עמ' 212, כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1145,

מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

קריין: רב"ש מאמר "מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא בעבודה" כתבי רב"ש ב' עמוד 1145. מתחיל בפיסקה "ולהבין".

כל העניין של פסח זה יציאה מהרצון לקבל, משליטת הרצון לקבל לרצון להשפיע, משליטת טבע האדם לטבע הבורא, שמרגע זה והלאה אנחנו מתחילים כבר להיות דבוקים בבורא ומתחילים לפתח מצב שאנחנו דומים לו יותר ויותר, נכנסים ליתר ויתר מדרגות של העולם הרוחני.

לכן המצב של יציאה ממצרים, מהאגו שלנו, מהרצון לקבל שלנו הוא כל כך חשוב, כל כך מיוחד, אין יותר חשוב מיציאת מצרים. זה ההבדל בין האדם שחי לפי הטבע שלו שקיבל מהלידה, שבזה הוא סך הכול חי, בהמה, לאדם שהוא דומה לבורא, לכן נקרא "אדם" שמתחיל לקבל צורת הבורא על עצמו אחרי יציאה ממצרים.

אז המקובלים צריכים לספר לנו על זה בכל מיני צורות, שאנחנו נבין על מה מדובר. ולכן הם מדברים בכאלה מילים ועל כאלה מנהגים, וכל מה שיש באותה קבוצה שנקראת "עם ישראל" שיצא ממצרים, ואנחנו חושבים שזה שייך לאיזה עם, למנהגים שלו, לא, זה שייך אך ורק מפני שהקבוצה הזאת יצאה מהאגו שלה, ולכן אנחנו צריכים לשים לב למנהגים האלה, שהם סך הכול נראים לנו כמנהגים דתיים, זה לא דת אלא הכול שייך אך ורק לשינוי טבע האדם.

לכן כשרב"ש אומר לנו, "מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא", אז מה זו כוס, מה זו ברכה, מה זה שצריכה להיות מלאה? מה כל זה מסמל לנו? כי בעצם אנחנו בחכמת הקבלה לא צריכים שום סמלים גשמיים, אנחנו צריכים רק שינויים פנימיים, עד כמה שאני בפנים בתוכי הופך להיות דומה לבורא זה החשוב, כל הפעולות החיצוניות הן רק כדי להסביר לנו, מה אנחנו צריכים לעשות פנימית, במידה שאני יותר ויותר מבין, מרגיש את השינויים האלה הפנימיים שאני צריך לעבור, אז אני מבין מה המילים האלה החיצוניות, כוס ברכה מלא בעבודה וכן הלאה, צריכות לסמן לי.

לכן בוא נקרא ונלמד את פנימיות הדברים.

מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה

"צריכים לזכור את כל סדר העבודה, שניתן לנו לעשות, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". ודברנו מזה כמה פעמים, שיש לפנינו ב' בחינות, שהם הפוכים זו לזו. והם נקראים:

א. מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

ב. תיקון הבריאה, שהנבראים ישתדלו להשפיע להבורא שהוא יהנה. כלומר, מזה שהרצון לקבל לעצמו רוצה להנות, והרצון הזה הבורא נתן לו, ועל הרצון הזה הוא מוותר, אלא כל רצונו הוא שהבורא יהנה.

נמצא, ששניהם הפוכים זה לזה. לכן יש עבודה קשה, בכדי להגיע לרצון זה, הנקרא "רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו", ולוותר על הרצון של תועלת עצמו. ובכדי שתהיה מציאות לאדם לצאת משליטת הרצון לקבל, מוכרחים להתחיל ב"שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו. היינו, שעל ידי זה שיקיים תו"מ, יהיה לו שכר בעולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק "שיהיה לו חיים, ובריאות, ופרנסה". אחרת לא תהיה לו המציאות, שיהיה בידו להנות מחיים גשמיים בעולם הזה. וכשהאדם מאמין בזה, כבר יש לו מי שמחייבו לקיים את התו"מ, שזה נקרא, שהוא מאמין בשכר ועונש, היינו שהוא מקיים תו"מ מסיבת שהוא מפחד מעונש, ומצפה לקבל שכר.

ולפעמים השכר ועונש מתבטא אצל האדם בשכר ועונש בעולם הבא, שיש שם ענין גן עדן וענין גיהנום. וזוהי הסיבה המחייבו לקיים תו"מ. והיות "שמתוך שלא לשמה באים לשמה", היינו המאור שבתורה מאיר לו, שיש ענין שכר ועונש באופן אחר, היינו השכר הוא לזכות לדביקות ה', שאז יש לו מקום, שיהיה בידו להרגיש גדלות המלך, ושהוא מצפה לשכר הזה. ועונש נקרא אצלו, בזמן שהוא רואה ומרגיש, שהוא נפרד מחיי החיים, וזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. זהו העונש הכי גדול אצלו.

נמצא, שגם בזמן שהאדם כבר קבל איזו הרגשה מתו"מ, ממה שהשלא לשמה גרם לו, שמתחיל להרגיש לפעמים קצת גדלות ה'. וזה גורם לו, שהאדם רוצה להיבטל אליו "כנר בפני אבוקה". ואין האדם יכול להבין אז, מדוע הוא רוצה עתה להיבטל אליו, ולבטל את כל מציאותו של עצמו לפני הבורא. אלא זה בא אליו כאילו זהו דבר טבעי. כלומר, אפילו שהאדם לא מבין מה נעשה עמו עתה, שהוא רוצה להיבטל, אבל מבחינת המציאות כך הוא. וזה נקרא "אתערותא דלעילא", שאין יד אדם מגעת שם. כלומר, שענין "יד" פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". כלומר שאין האדם מבין, מדוע הוא רוצה להיבטל אליו ממש.

אולם אח"כ, כשהתעוררות מסתלקת ממנו, ואז האדם מתחיל לחשוק ולהגיע לידי ביטול לה', והוא רוצה עתה להשיג את ההרגשה, כמו שהיתה לו בזמן עליה, הוא מתחיל לראות, איך שהוא מרוחק מזה, וכל האברים שבו מתנגדים לרעיונות כאלו, היינו לבטל את התועלת עצמו, ושכל דאגותיו יהיו אך ורק איך לעשות נחת רוח ליוצרו.

אז הוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואין הוא מוצא שום מקום, שיהיה לו ממה לקבל חיים. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה ושפלות. שהוא רואה, שאין לאף אחד מחשבות רעות כאלו, בזמן שהוא בא לירידה כזו. והגם שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהמחשבות האלו באות מלמעלה, כלומר, מלמעלה רוצים שהאדם הזה, שרוצה עתה להתקרב לה', שיקבל ירידות, מטעם שזה שהוא מקבל ירידות, הוא בכדי שירגיש צורך שה' ירום אותו.

וזהו כמו שכתוב "מאשפות ירום אביון". כלומר, שדוקא בזמן שהוא מרגיש שנמצא באשפה, כלומר כל אלה הדברים, שהיה מסתכל עליהם שהם בחינת פסולת, שהוא מאכל לבעלי חי, שהם אוכלים את הפסולת מה שבני אדם זורקים לאשפה, ואומרים שזהו מאכל שלא מתאים למאכל אדם, כמו שהוא בעצמו היה אומר בזמן עליה.

אבל עתה, בזמן שהבורא רוצה לקרב אותו, אז האדם צריך להרגיש את החסרון שלו, אז הוא יכול לקבל מילוי על החסרון. נמצא, שדוקא בזמן שהאדם נמצא באשפות, ומשם הוא מחפש את מזונותיו, וכשהוא רואה לאיזה מצב הוא הגיע אחרי כל היגיעה, שנתן בכדי להגיע להשיג את הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית. אבל לא תמיד יש לאדם כח הזה להאמין.

אולם בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.

והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים.

כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים.

שפירושו כנ"ל, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה.

נמצא, בזמן שהאדם רואה, איך שהוא בתכלית השפלות, והוא צריך להאמין אז, שדוקא עתה הוא הזמן, שה' יקרב אותו, ואם האמונה אינה מאירה לו אז על המקום, אז הוא בורח מהמערכה.

נמצא, שכל סדר היגיעה שהוא נתן, כאילו היה בחינם. אבל אח"כ נותנים לו עוד הפעם מלמעלה התעוררות, ושוב שוכח מה שהיה לו בזמן הירידה, ושוב הוא חושב, שכבר לא יהיו לו ירידות, וחוזר חלילה. והאדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.

וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.

ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. ואז, כשהאדם מקבל את הרצון להשפיע מהקב"ה, אז האדם נעשה שלם עם ה', כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד".

ואז האדם נבחן ש"אין בו מום". כי כל המומים שיש באדם, הוא שיש לו מחשבות רעות על רוחניות. כלומר, במקום שהאדם צריך להרגיש את חשיבות דקדושה, שזה דבר חשוב מאוד, בזמן שהאדם רוצה להתבטל אליו, שיש לו בחינת אהבת ה' מחמת השתוקקות לה', ואצלו הוא להיפך, היינו שהוא מרגיש את התנגדות הגוף. וכל זה הוא מחמת חסרון אמונה בגדלות ה'. ואיך יכולה להיות מציאות, שיתקרב לה' עם המומים שיש בו. וזהו ששאלנו, איך אמרו שמי שיש לו מום, לא יקרב. היינו, שכבר אין לו שום בחירה, שיוכל לבוא להתקרבות ה'. היינו, לא עליו נאמר "ובחרת בחיים". היתכן לומר כך.

אלא בעבודה יש לומר, כי "מום" נקרא חסרון, היינו חסרון באמונת ה'. ממילא "כל אשר בו מום, לא יקרב" לא יכול להתקרב לה'. אלא צריכים מקודם לתקן את מומיו, היינו שיעשה מעשים טובים על הכוונה שיזכה לאמונת ה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב."

אני חושב שבעצם ברור מה בסך הכול מסביר לנו רב"ש. אנחנו צריכים להשתמש בכל האמצעים שכתבו לנו עליהם רב"ש ובעל הסולם, קבוצה, לימוד, סדר של החיבור, אהבת חברים, עד כמה שאנחנו יכולים להידמות בבניית המבנה שלנו לפרצוף רוחני, למבנה הרוחני, ואז הבורא, בהתאם למאמצים שלנו, הוא יקרב אותנו אליו בזה שמאיר יותר ויותר עלינו, ואז אנחנו נרגיש קודם כל מה הפער בינינו לבינו באופי שלנו, בתכונות שלנו, ועד כמה שאנחנו יכולים יחד עם זה לבקש ממנו שיתקן אותנו, להידמות לו, וכך נתקדם.

זאת אומרת, כל התקדמות היא כוללת מצב הפוך מהבורא, כשאנחנו מגלים את הטבע שלנו מי אנחנו, ולהידמות לבורא, שאנחנו איכשהו משיגים הזדהות עימו, ושוב, המצב האמיתי שלנו, שאנחנו הפוכים, ושוב מצב להידמות לו, להתקרב אליו, וככה בירידה ועליה, ירידה ועליה. כך אנחנו כל הזמן מתקרבים יותר ויותר. העליות והירידות האלו הן גם בכמות וגם באיכות, וחשוב לנו להיות בתדירות גבוהה של ירידות ועליות, כדי למהר את התהליך ולהגיע לגילוי הבורא, לדבקות בבורא השלם.

שאלה: רב"ש כותב שאדם צריך להתחזק באמונת ה' שיכול לעזור לו. יש שתי פניות לבורא שיעזור לו, הראשונה בגלל שמקובלים אמרו לי שצריך לעשות את זה, השנייה שאני באמת מאמין שהבורא יכול לעזור לי. עד כמה זה משפיע על התפילה, שאני מאמין שהבורא באמת יכול לעזור?

זה עד כמה שהאדם מקבל הארה מלמעלה, שנקראת "אמונה", שאז הוא דבוק בכל זאת בבורא, ומרגיש שהוא מוביל אותו, מוליך אותו קדימה. אבל אם אין לו את אור האמונה הוא לא מסוגל לעשות שום דבר. הוא יהיה אז כבהמה, תלוי בגוף שלו או תלוי בנשמה, בוא נגיד, כך זה רק יכול להיות.

יש לנו כמה אמצעים להשיג את אור האמונה, לעורר דרך הקבוצה, ובפניה לבורא, ביגיעה כמה שאדם מסוגל להתקרב למעלה מהדעת.

שאלה: למה הכוונה בטקסט כשהוא כותב בריאות ופרנסה טובה?

או שאנחנו מקבלים ברמה הגשמית, בריאות ופרנסה טובה, או שאנחנו מקבלים את זה בצורה הרוחנית, בריאות ופרנסה טובה. ש"בריאות" זה נקרא כוונות על מנת להשפיע ו"פרנסה טובה", כמה שאתה יכול על ידי הכוונה הזאת בעל מנת להשפיע לעשות את הפעולות עצמן ולהעביר את המצב הזה מהבורא דרכך לאחרים, זו פרנסה טובה. פרנסה זה מה שאדם מרוויח, מה שיש לו, מה שהוא לוקח לבית שלו, לעצמו. מה לעצמו? איך שהוא דרך עצמו, דרך הקבוצה שלו נגיד, מעביר לכל האנושות. הבית שלנו, המחסן שאנחנו מעבירים אליו את כל הסחורות שלנו שאנחנו מקבלים, שאנחנו מרוויחים, זו האנושות שאנחנו יכולים להשפיע להם, כך זה מקובל להסביר.

שאלה: כתוב בטקסט שהאדם צריך לרחמים גדולים שלא יברח מהמערכה. במה תלויה קבלת הרחמים?

בפחד, ביראה שהבורא לא יזרוק אותי מהדרך. אין הבטחה לאף אחד. ישנם אנשים גדולים, ישנם אפילו מקרים, שהבורא נותן לאדם איזו הארה רוחנית והאדם חושב שזהו, הוא כבר נמצא ברוחניות וקיבל, ובזה הבורא כאילו משתיק אותו.

אנחנו צריכים "כשור לעול וחמור למסע", כך ללכת. זאת אומרת כמה שאפשר להיות דבוק בקבוצה ובבורא שצריך להתגלות באמצע הקבוצה. ולא לשים לב למצבים שאני עובר, כאילו שכמה שאני עובר רק לזה אני דבוק, רק את זה אני רוצה, ורק לרווח שלי אני משתוקק, לא כדאי לי להיות בזה. אלא העיקר זה ההפך, כמה אני יכול להעביר לאחרים.

הבורא הוא מי שנמצא, מצד אחד, למעלה ממני, מצד שני, למטה ממני, אחריי. מצד אחד זה הכוח העליון, שאני לא משיג אותו, א-לוהים. ומצד שני, "בתוך עמי אנוכי יושבת", שבתוך העם, בתוך קבוצה, בתוך האנושות אני מגלה אותו. לכן אני נמצא משני הכיוונים, משני צדדים קשור לבורא, גם מלמעלה, גם מלמטה, וכך אני צריך לאתר אותו. יש קדוש ברוך הוא, א-לוהים, אדני, יש כל מיני כינויים לכוח עליון.

אבל בעצם מה שאני רוצה, אני רוצה לקבל כוחות מהכוח העליון ועד כמה שאפשר לסדר לו את המקום, '"לבנות בית המקדש" מה שנקרא, לסדר לו מקום בתחתונים, בכל באי העולם. אני צריך להביא להם דברי תיקון שיוכלו לתקן, להתקשר ביניהם בצורה יפה וטובה, ולהשפיע להם שיטת התיקון שהבורא יוכל להתגלות ביניהם. זו בעצם המטרה שלנו. כל אחד ואחד וכולנו יחד בזה צריכים לראות את המטרה.

אנחנו מתקדמים לזה. אנחנו צריכים לראות עד כמה אותו וירוס הקורונה, ועוד כל מיני פעולות שהבורא בזמן האחרון מעביר על האנושות, עד כמה זה עוזר לנו לממש את התיקונים באנושות, להשפיע להם, ולקרב את הבורא אליהם ואותם לבורא, ואנחנו כמעבר.

שאלה: האם כשאדם יצא ממצרים, כלומר מהרצון לקבל, הוא חייב להיות במ"ט שערי טומאה, ואם כן, מהן מ"ט שערי טומאה?

בוא נגיד כך. אתה רואה שאין בך שום דבר טוב, אתה לא מאמין שיכולה להיות לך איזו ישועה, אתה נמצא בתחתית של כל התחתיות, בבור הכי הכי נמוך שאין לך שום תקנה, זה בעצם המצב של חושך מצרים. אתה מאוד מאוד היית רוצה לצאת, אבל אתה מבין שזה כלפי כולם רק לא בשבילי, אני אבוד. אז מתגלה "מלך מלכי המלכים" מה שנקרא וגאלם. ואז מתגלה הבורא ומציל אותך.

תלמיד: האם את המצב הזה אדם מביא על עצמו או שזה בא לו מהבורא?

וודאי שזה בא מלמעלה בכוונה כדי שאדם יראה עד כמה אנחנו צריכים להכיר מי אנחנו. וודאי שכך הוא. זה כדי שתהיה לך באמת אמונה בבורא, שאפילו מהמצבים הכי גרועים הוא יכול להציל אותך. אבל מה זאת אומרת להציל אותך? כדי שאתה תבצע את התיקונים, "שמה" אתה מבקש ממנו, שאפילו במצב הכי הכי גרוע, אני לא מבקש על עצמי, אני מבקש רק שתהיה לי אפשרות לסייע לתיקוני העולם, להעביר משהו לאחרים.

שאלה: איך אדם יכול להרגיל את עצמו לעבוד בהשפעה?

רק על ידי הקבוצה. עשירייה היא אותו מינימום שצריך להיות לידו, שתומך בו, שעוזר לו, שמחייב אותו, אז כן. אם אין לו עשירייה, גם הבורא לא יטפל בו. הבורא מביא אותו קודם כל לגורל הטוב, מה שנקרא לעשירייה, לקבוצה, ואז כשאדם מתחבר לקבוצה, לפי זה הוא יתקדם.

כאן ישנה בעיה. כי אם יש לאדם נשמה גבוהה, מיוחדת, קשה לו מאוד להתחבר עם עשירייה, קשה מאוד, הוא מקבל דחייה מהם והם ממנו וכן הלאה. מפני שנשמה גדולה היא לא מסתדרת, היא מאוד כבדה, אבל לא להתייאש מרחמים.

שאלה: כתוב "לפעמים השכר ועונש מתבטא אצל האדם בשכר ועונש בעולם הבא, שיש שם ענין גן עדן וענין גיהנום." השאלה היא, מה השכר שלי בעולם הזה, מה מעניין אותי בעולם הזה?

אתה חושב שיש הבדל בין העולם הזה לעולם הבא? "העולם הזה" נקרא שאתה נמצא בשליטת האגו שלך ו"העולם הבא" נקרא שאתה נמצא בשליטת הרצון להשפיע. אתה חושב שיש הבדל בין שאתה חי בתוך הבהמה שלך? אין הבדל. העולם הזה והעולם הבא זה רק בהבדל של המדרגות. מסביר לנו הרב"ש, שהעולם הבא נקרא העולם שבא, מדרגה שצריך להגיע אליה, שאתה צריך לגלות אותה, זה נקרא העולם הבא. אין כאלו מצבים כמו שאנחנו מציירים לעצמנו, שאני עכשיו חי בגוף בהמי, ואחר כך אני נפטר ואני נכנס לעולם הבא, כך חושבים רק דתיים מכל מיני סוגים, אין דבר כזה. אלא מה שהשגת, "עולמך תראה בחייך", ככה זה.

שאלה: האם ירידה היא רק הרגשת ניתוק מהעשירייה, האם רק זה נחשב לירידה, או שיש מצבים שונים?

זה תלוי באדם, איך אדם מפרש אם זו ירידה או לא. יש כאלה שחושבים שזאת עלייה, יש כאלה שחושבים שזאת ירידה, יש כאלה שמשייכים את זה למצבי העבודה הרוחנית ויש כאלה שמשייכים את זה למקרה, זה תלוי באדם המבחין.

תלמיד: האם ישנם מצבים של ירידה שהם בתוך העשירייה?

ודאי שכן.

תלמיד: יחד עם העשירייה?

יחד עם עשירייה גם יכול להיות, כן.

שאלה: הניתוק מהבורא מוגדר בתור גיהינום או שזה מוגדר בתור עלייה וירידה?

זה תלוי באדם. איך אדם מודד את הירידה הזאת, או שזה סתם ירידה, ירידה לצורך עלייה, או דחייה מהבורא, או אפילו גיהינום, זה תלוי באדם. זה לא תלוי במדרגה עצמה, איך האדם מפרש, מקבל את זה.

אגרת יג

כבוד היקר לי... נ"י לנצחיות.

קבלתי דבריך בלב מלא געגועים, כי תסתיר עצמך ממני, עכ"פ יש לך לדבר עמי מפי הכתב.

ומה שכתבת שתודיעני גלות מצרים אתמהא, "זיל קרי בי רב הוא". "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", אז "וידע אלקים" עש"ה. ואם לא יהיה ידיעת השי"ת בגלות, אי אפשר לגאולה, וידיעת הגלות עצמו היא סבת הגאולה, ואיך תאמר להודיעני בשעת הגאולה?

והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו.

וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?

ומלבד מהסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים. וכבר הארכתי בזה בכל מכתבי לחברים.

גם בקשתי שכל אחד ואחד, יראה מכתבו לרעהו, וכן תעשה גם אתה, ובחנוני נא מהיום, להבין ולשמוע אותי, על כל פנים במה שבידכם לעשות, כי אז "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב".

ול... תאמר שיעשה חשבון בעצמו. ומה היה חסר לו, אם היה בא עמי בחליפת דברים, ולמה יסתיר עצמו ממני, ואבקשו מאד שיתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד - "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד".

איה המה הר'... והר'... , לא שמעתי מהם שמץ דבר עד היום. ואמור להם, שעל כל פנים יחזיקו בשמלות רעיהם, ויתבוננו כל צרכם במכתבים שלהם, ולא ישכחו, כי השאלה הראשונה היא: "ציפית לישועה". ואם המה מצפים לישועה, היתכן שיאמרו, עבודה כזאת יסתגלו להם חפץ ה'. ואם הייתי צריך להציל את החיים של אחד מהם, מבני החברים, ודאי הייתי עמל ויגע יותר מכם. ומכל שכן חיי המלך כביכול. לפיכך הרבו מוהר ומתן למלכו של עולם, ואז תזכו בבת המלך ותשועת ה' כהרף עין.

יהודה"

זאת אגרת מאוד מאוד חזקה, מיוחדת, מורכבת מהרבה מצבים. קודם כל אדם צריך להיות, כמו שאנחנו רואים כאן, מסור לקבוצה, מסור לעשירייה, הוא צריך לדאוג שכל החברים יהיו ממש נמצאים בליבו. הוא צריך לדאוג שלא יתנתק דווקא מהרגשת החברים, שהם כולם יחד והוא איתם, אחרת הוא לא שייך לנשמה שלו. הוא צריך להרגיש שהבורא נמצא בתוך החברים, במרכז, בקשר ביניהם, והם כולם נמצאים יחד ורק הוא כביכול עוד לא נמצא מספיק שם, וכל פעם משתדל יותר ויותר להיות ביניהם.

והבדיקה הזאת צריכה להיות כל הזמן, בכל רגע, כל רגע שעובר, סימן שהוא צריך לעשות שוב ושוב את הבדיקה שלו עד כמה הוא דבוק בכולם, כך שהעבודה תהיה בשבילו פשוט כהרגל. ולהשתדל מכל המצבים האלו לראות מה הוא יכול להעלות לבורא, כל פעם להיטיב, להיטיב למצב הכללי של הקבוצה.

ואם הוא לא מרגיש היום שהוא נמצא באהבת חברים יותר מאתמול אז סימן שאין לו היום, שהוא מת. אלא צריך תמיד לבדוק את עצמו עד כמה מוסיף באהבת חברים. זו איגרת שמעוררת הרבה רגשות.

שאלה: "ידיעת הגלות עצמו היא סבת הגאולה". מה עלינו לעשות כדי לדעת אם אנחנו עכשיו בגלות?

לפי כמה שאני משתוקק לחיבור עם החברים ועם הבורא. החיבור הזה יחד, ישראל זה אני, אורייתא זה הקבוצה, וקודשא בריך הוא בתוך הקבוצה, עד כמה אני רואה ששלושתם נמצאים יחד, זו המטרה שלי וזה המצב שאני אליו כל הזמן משתוקק, ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, אני בתוך קבוצה ועם הבורא שם נמצא יחד. הבורא זה הכולל. יש מספר שנקרא הכולל, זה כולם יחד. יש עשרה, אבל עשרה שמחוברים יחד עד המצב שאי אפשר להבדיל ביניהם, זה נקרא "הכולל", ואז אתה מוצא שם את הבורא. אז אני רוצה להיות בתוך הקבוצה המעורבבת עד כדי כך שאין שם הבדל בין החברים, אין בכלל חברים, הכול ממש ערבוב אחד. ואז אני שם גם נבלע לגמרי וזה נקרא שהגעתי לדבקות. זה מה שאנחנו צריכים להשיג.

שאלה: יש שם משפט שהוא אומר "ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ." מה הכוונה ב"לעלות השמימה"?

זה הבדל בין מלכות לבינה שאנחנו כל הזמן צריכים להיות בין שניהם, פעם מלכות, פעם בינה, פעם מלכות, פעם בינה. אנחנו כל הזמן מעלים רשימות ממלכות לבינה.

תלמיד: "ואם לא תוכלו לעלות" הכוונה אם לא תוכלו לעלות לבינה?

כן, אז יש מצבים כאלו וכאלו.

שאלה: מצד אחד ההרגשה שתלויים בחברים מאוד ברורה, מצד שני עדיין יש ספקות כל הזמן. מה צריך לעשות כדי להתגבר מעל זה?

איזה ספקות?

תלמיד: כל הזמן יש שאלה מה אני צריך לעשות, צריך לעשות ככה, לא צריך לעשות ככה.

זה יפה. הספקות האלו מגיעות מהבורא כדי שאתה תברר עוד ועוד, ועוד לעומק כל מיני מקרי העבודה. ואז אתה, בכול מאמץ ומאמץ שלך, אתה עושה איזה תיקון בנשמה הכללית.

תלמיד: הספקות הללו, זה לא משהו שצריך להיפתר במהלך הדרך הזאת?

לא. צריך לאסוף אותן יחד ולענות עליהם בצורה נכונה. ולהשאיר את כל הספקות וכול התירוצים עליהן, ממש בקופסא, לשמור עליהם.

שאלה: מה הפירוש "ולחם עצלות לא יאכל עוד"?

אדם לא רוצה לקבל עזרה מלמעלה בלי שהוא מעלה בקשה מלמטה. יש כאלה אנשים, "הבורא ברוך ה', מציל אותי, שינה לי את המצב רוח, עשה לי איזה מצב חדש שאני רואה יותר, מרגיש יותר". בשביל מה לי את זה, למה אני לא דרשתי, למה אני לא ביקשתי, למה זה בא בלי הקדם המאמץ שלי? אם אדם רוצה שיהיה לו שינוי מצב בלי שהוא מתאמץ זה לא טוב, זה נקרא "לחם עצלות".

שאלה: בטקסט כתוב, "ואז לא יהיה לכם מקום להתעצלות". מהי ההתעצלות הזאת שהוא מדבר עליה?

אני לא יודע לפי קטע המשפט הזה על מה מדובר. אתה צריך להביא לי איזה פסוק, אולי שני משפטים, שלושה משפטים, שאני אדע על מה מדובר.

תלמיד: אין לי את הטקסט.

אז אני לא יודע מה לענות. שואלים רק מחתיכת טקסט שממנה אפשר להבין מה השאלה שלך.

שאלה: אנחנו אומרים שאנחנו לא מחכים בעבודה הרוחנית, אלא כל הזמן מאיצים את הקצב, זו עבודתנו, לא לחכות. וכאן כתוב "השאלה הראשונה היא: "ציפית לישועה"." איך להבין את זה?

יפה מאוד, שאלת יפה. כי "ציפית לישועה" תלוי איזו ישועה, לכול אחד היא שונה, לאחד יש ישועה להרוויח מיליון, לשני להיות בריא, לשלישי נגיד להתחתן, עוד כל מיני. מה זו ישועה? ישועה אמיתית היא מה שאני מקבל מהבורא, בטוח שזה יכול לבוא רק ממנו, אף אחד לא יעזור לי, לא מסוגל לעזור לי, ורק את זה אני צריך ולא כלום חוץ מזה. ואז שאני מגיע בעבודה הרוחנית לכאלו מצבים אז אני רואה שהישועה יכולה להיות רק דבר אחד, לקבל כוח השפעה, כוונה על מנת להשפיע, להיות דומה לבורא. כי אני בזה מתחיל להרגיש אותו, אנחנו מתחילים להיות כשניים מרגישים זה את זה, שני חברים, שלא יהיה לך א-ל זר מה שנקרא. זה נקרא "ישועה", אני מאחל לך את זה שאתה תגלה את זה מהר.

שאלה: מה זה לזכות בבת המלך, להיות ראוי לבת המלך?

המלך זה נקרא "כתר", תכונתו היא להשפיע, הבת זו נקראת "מלכות" שזה הרצון לקבל שלנו, המקולקל, רוצה להשיג את תכונת ההשפעה, זה נקרא שאנחנו רוכשים בת מלך. מלכות שמתחברת עם בינה, מתחברת עם כתר, היא הופכת להיות בת מלך שמקבלת תכונת השפעה. "אדם שמתחתן עם בת מלך" זה נקרא שהוא מקבל על הרצון לקבל שלו תיקון בעל מנת להשפיע.

לא כדאי לנו לפרש כל מיני דברים כאלה, הכול מדובר רק על דבר אחד, רצון לקבל, צמצום, מסך, אור חוזר ובכמה שיכול להידמות לאור העליון, להשפעה. זה הכול. רק על זה מדובר.

שאלה: אם אפשר לקרוא את הפסקה השלישית ולפרש אותה "אשר התחלף לכם היום למחר"?

"והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו."

תלמיד: נראה שיש פה יותר עומק כאילו יש שם כמה דברים שאפשר לפתוח?

אני לא יודע מה עוד להסביר לך, כל היתר אדם מקבל מבפנים, זה הכול תלוי בעומקי ההרגשה שלו. אתה צריך כל הזמן לדאוג שמה שיהיה לך מורגש בכול רגע ורגע יקבל צורה של תפילה, של פנייה, דרך הקבוצה לבורא. שכול הזמן זה יתברג בצורה כזאת, מהלב שלך לקבוצה ולבורא. ואז, אתה בכול יום ויום, בכול רגע ורגע תראה עד כמה שאתה יותר ויותר נמצא בזה, זה נקרא פתח לדופקים בתשובה. ושאתה מחפש לזה תרופה, זאת אומרת תגובה נכונה שיעזור לך עוד יותר ועוד יותר להיות בדרישה.

כלפי הדרישה, הבורא נהנה שאנחנו פונים אליו, הוא נהנה מזה שאנחנו מרגישים אותו כך שהוא מעלינו ואנחנו יכולים לפנות ולבקש, כי יש לו מה לתת, יש לו אין סוף. רק הבעיה היא חיסרון שלנו, שלפי חיסרון שלנו הוא יכול לתת. אז אנחנו צריכים ליהנות מזה שאנחנו פונים לבורא. כשאנחנו פונים לבורא, אני צריך להרגיש את עצמי שאני כבר נהנה, שאני כבר מקבל. אני לא צריך לקבל כלום חוץ מזה. אם אחרי הבקשה אני עוד מצפה, "נו תביא לי", זה כבר לקבל. אבל אם אני מבקש ממנו ואני רואה שבזה אני מרגיש שאני עושה נחת רואה לו, שהוא מצפה לתפילה שלנו, אז אין יותר דבר גדול מזה.

לכן יוצא שאני נמצא למעלה מהזמן, כי אני לא דורש ממנו שום תשובה. בשביל מה לי תשובות? העיקר בשבילי זה להעלות אליו חיסרון. זה צורת הקשר, זו צורת הפנייה שלי. ולכן כתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום".

תלמיד: אפשר להגיד שהתפילה הזאת בלי צורך בשכר?

זה השכר, זה השכר בעצמו. זה שאני מרגיש חיסרון והחיסרון הזה אני יכול לייצב נכון ולהפנות אותו לבורא, כל הפעולה הזאת זה כבר שכר. אני לא צריך יותר, יש לי קשר, אני פונה אליו. אם אני מבקש משהו ממנו, זה כבר לא בסדר. בשביל מה לי? כבר יש לי קשר, אני לא רוצה כלום חוץ מזה, שיש לי אפשרות כך להתייחס לבורא. אפילו שלא יפתח לי כלום, אני לא רוצה שום גילוי, כלום. צמצום, מסך, אור חוזר, רק אליך, זו הפנייה הנכונה.

תלמיד: זה המצב של היום ולא מחר?

יש כאן עוד עמקות עוד יותר. לעת עתה זה מספיק לנו.

שאלה: כתוב שהבורא מציל רק את מי שיש לו צורך להצלה. ואחרי זה הוא כותב שחייבים לחכות לתיקון. איך לעשות את העבודה הזאת במקביל, גם לחכות וגם להיות זקוק להצלה?

אז שוב, זה הכול תלוי בנקיות הדרישה שלנו לבורא. אם אני רוצה לעשות נחת רוח לו, אז אני רק עושה מה שהוא רוצה ואני לא רוצה בחזרה שום דבר. זה נקרא שאני עושה על עצמי צמצום. זאת אומרת, אני מבקש משהו כדי לעשות לו נחת רוח. אני מבקש לא שאני צריך את זה, אלא שאני מעורר בו בזה תענוג. לפי זה אני בודק את עצמי.

נניח, אתה יודע שאימא נהנית לתת לך איזו דייסה ואתה היית רוצה במקום זה גלידה. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו", אתה משנה את הרצון שלך, ממש משנה, באמת משנה, לא שאתה משקר, אלא אתה משנה את הרצון שלך מגלידה לדייסה כדי לעשות לאימא תענוג. ויש לך תענוג לא מזה שאתה מקבל דייסה ולא מזה שהיית רוצה לקבל גלידה, אלא המילוי שלך הוא בזה שאתה ממלא את האימא. בשביל זה אתה צריך לעשות צמצום, מסך, אור חוזר, להלביש את התענוגים האלה, אור ישר באור חוזר, ואז אתה מקבל. אז כל הקבלה שלך היא לא בכלים אמיתיים שלך אלא בכוונות.

שאלה: הרצון לקבל שלי מסכים לעבוד עבור מלך גדול. אבל העבודה הזאת תהיה באמת השפעה רק אם אני רואה את גדלות הבורא באמונה למעלה מהדעת? האם זה ככה?

אם אתה תראה את גדלות הבורא אז זו לא תהיה עבודה. וחוץ מזה, איך תראה את גדלות הבורא? בצורה כזאת שזה יהיה על מנת לקבל, שזה התנאי שאתה תעשה? יש כאן עניין שצריכים להשפיע בעיניים עצומות.

איך אני אעשה את זה? אתה תבקש כוח, "אני רוצה להשפיע לבורא בלי לראות את הגדלות שלו". כי למלך גדול שנמצא לפניי ודאי שאני משפיע, מפני שהאגו שלי, הרצון לקבל שלי ידחוף אותי לעשות לו משהו טוב. אין בזה שום בעיה, אבל איך אני אעשה את זה באמת על מנת להשפיע למלך ולא על מנת להשפיע לאגו שלי?

אז אני צריך לקבל תיקון מיוחד, שהתיקון הזה הוא נגד האגו שלי, ההיפך ממנו. זה נקרא שעושים צמצום, מסך, אור חוזר ומשפיעים למלך באשר הוא מלך, ללא שום קשר אלי, לאגו שלי, אלא בגלל שאני מכבד את התכונה שלו, את ההשפעה שלו. שבזה הוא בשבילי גדול.

אנחנו כאן צריכים לעלות בפעולות האלה מדרגת האדם לדרגת הבורא. ודאי שזה לא פשוט, לזה צריכים אור עליון שיתקן אותנו.

שאלה: האם ש"לא תאכל לחם עצלות", זה כמו תינוק שיונק מאימא?

תינוק יכול לקבל חלב מאימא בגלל שנתנו לו את האפשרות להשתמש באימא מפני שהוא שייך עדיין לאימא. עד שהוא מתנתק מההורים, זה נקרא "גיל בר מצווה", שנכנס למצווה, זאת אומרת, לפעולות על מנת להשפיע, עד אז הוא יכול להשתמש בכוח של ההורים שלו. זה תהליך, אנחנו נלמד מאיפה זה. זה נובע ודאי מתהליך רוחני, ולכן כאן בעולם הזה אנחנו גם מתנהגים כך. אבל זה הכול בתנאי שהוא שייך לאימא. כך אנחנו גם בבורא, במידה שהאדם דבוק בבורא הוא יכול להשתמש בכל הכוח של הבורא.

שאלה: כשאנחנו מתחברים כולנו יחד בתוך הכלי המשותף שלנו, מתוך הכלי הזה אנחנו רוצים לתת לבורא בלי שום תנאים, אנחנו מכוונים את הכוונה שלנו אליו. מה זה אומר שבתוך זה אנחנו צריכים לברר, לגלות, מה הוא רוצה לתת לנו ואז להתאים את הרצון שלנו כלפיו, איך להבדיל בין שתי הצורות האלה?

אתה צריך להבין שאם אתה מגלה מה הבורא רוצה לתת לך, אתה מגלה בזה את הרצון האמיתי שלך ולא רצון שקיבלת אותו מהעולם, מכל מיני קליפות, מכל מיני דברים. לאתר מה הבורא רוצה לתת זה הדבר הבטוח שזה נכון בשבילך. מה הוא רוצה לתת? תפתח אתה ממך שאלה אליו, זה נקרא "מה ה' א-לוהיך דורש ממך", ואז בצורה כזאת תמצא. עוברים מצבים ולאט לאט זה מתגבש, אתה תרגיש את זה.

שאלה: האם אפשר לזכות בחסדים מלמעלה?

ודאי שאנחנו זוכים לכל התיקונים מלמעלה כולל ודאי לאור החסדים, הכול בא מלמעלה. מתוכנו רק הרצון לקבל על מנת לקבל, כל היתר מלמעלה.

שאלה: מאיפה לוקחים חיסרון כדי להעלות אותו לבורא כאשר האדם נסתם ולא מרגיש שום חיסרון?

מהקבוצה ודאי, מאיפה עוד? אין לנו שום מקורות להתקדמות, אלא אדם שהבורא מעורר בו, או קבוצה, שהאדם מקבל מהקבוצה. וגם בדרך כלל כשמקבל מהבורא הוא צריך לקבל גם דרך הקבוצה. יוצא שחוץ מקבוצה, זה נקרא שהבורא מביא אותו לגורל הטוב ואומר "קח לך", חוץ מזה אין שום אפשרות לעשות משהו.

שאלה: האם העצלות היא תוצאה מזה שאני לא מרגיש את הבורא ושממנו אני צריך לבקש?

כן, גם את העצלות אתה מקבל מהבורא כדי לפנות אליו ולקבל תרופה לעצלות.

אני שוב מזכיר לכם, תסדרו את הקשר. אנחנו צריכים לעשות כך שיהיה ברור מה כל אחד שואל. הוא מנתק את הרמקול שלו שזה לא יפריע, שהשאלה תהיה ברורה לו, שיכתוב לפניו את השאלה אם הוא הולך לשאול. ולא כשאני נותן לו לשאול אחרי חמש דקות הוא כבר לא יודע איפה הוא נמצא. אתם רוצים לשאול, הדלקתם סימן שאלה? לפני זה שיהיה כבר כתוב לפניכם מה אתם רוצים לשאול, בצורה כזאת אנחנו נלמד בצורה ברורה, ושיהיה לכולם ברור שהוא עושה את זה גם כדי לעזור לאחרים, ולא להפריע.

זה צריך להיות כמו קבוצה אחת, ש"איש את רעהו יעזורו", שכולנו פועלים כאחד, אבל לא שכל אחד בא עם האגו שלו, "אני רוצה לשאול, אני רוצה לדעת". אתה תעשה את זה בצורה כזאת שאתה עוזר לכולם, אתה משתתף עם כולם, שיש לך בדיוק שאלה, שאלה, תשובה, תשובה. אם אנחנו לא נעשה את זה יחד, לא נהיה קבוצה. אתם מבינים שאתם מפסידים בזה את הרוחניות או לא? אני רוצה לעשות מכם קבוצה, שתרוויחו מתוך זה שאתם קבוצה אחת ואתם לא רוצים, אתם חושבים שלשאול שאלה טיפשית ולשמוע ממני תשובה זה הכול. וזה לא הכול, זה רק סימן, זו רק סיבה, רק אמצעי כדי להיות מחוברים, ואתם עושים את כל הפעולות כדי לא להיות מחוברים.

(סוף השיעור)