שיעור בוקר 27.05.21 – הרב מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

"ה' יגמור בעדי" - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: נושא השיעור "ה' יגמור בעדי", קטע מס' 5.

רב"ש אהב לחזור על איך אנחנו מפטמים את העופות, היה אומר שנותנים ונותנים כמה חודשים, ואחר כך רואים את התוצאות. כך גם עם הילדים, כל ארבע שעות, כל כמה שעות אנחנו צריכים לתת לתינוק לאכול, לטפל בו וכן הלאה, עד שאנחנו רואים שכך הוא בכל זאת גדל וגדל. כך אנחנו עם עצמנו בתהליך הרוחני.

מאיפה זה נובע? מזה שאנחנו צריכים לברר ולתקן את כל צורת הכלי. אנחנו לא יודעים איפה מתחילות ואיפה נגמרות עשר הספירות, פרטיות, ופרטי פרטיות, ופרטי פרטי פרטיות, לכן אנחנו רק צריכים להמשיך קדימה. אבל באמת, גם כלים וגם אורות אנחנו מקבלים מהבורא ועלינו רק לעכל את זה נכון, שיתקשרו נכון אורות וכלים וכך אנחנו מתפתחים, כך הבורא מפתח, מפטם אותנו.

זו כל העבודה שלנו, להתאזר בסבלנות וה' יגמור בעדי. "אני הראשון", אומר הבורא "ואני האחרון", אין עוד כוח אחר ואין תכונה, תוכנית, מגמה, אין שום דבר אחר, הכול מגיע מהבורא ואנחנו פשוט צריכים קודם כל להסכים עם מה שקורה, ואחר כך לא רק להסכים אלא להשתתף בכל מה שאפשר. ההשתתפות כוללת הסכמה שלמה, זה נקרא "צמצום" נגיד בלשון המדע, חכמת הקבלה. שאנחנו לא מפריעים לבורא לעשות עלינו את כל הפעולות, כי בכל פעולה ופעולה שהוא עושה אנחנו מלכתחילה צריכים להרגיש את עצמנו כתינוקות, אני עושה מעצמי תינוק ונותן לבורא לעשות את הפעולה עלי כמו שהוא מבין, מרגיש ומכין לי להתקדמות שלי.

לכן "ה' יגמור בעדי" זה אומר על כל התהליך שאנחנו עוברים, שבסך הכול אנחנו תמיד צריכים להיות בצמצום מהרצון לקבל שלנו. אנחנו בטח עושים ביקורת, אבל עושים ביקורת כדי לבטל את הביקורת, כדי להיות למעלה ממנה, כך שאפילו כשאני מגלה שכל הפעולות שנעשו עלי, אני לא מסכים עמהן כביכול, מטעם האגו שלי, אני מצמצם את האגו שלי ומביא את עצמי למצב שכן, אני הייתי עושה את זה גם בצורה כזו דווקא ומשווה את עצמי עם הבורא. עד שאנחנו נכנעים כך ומגיעים להסכמה מלאה. מתחילים מהכנעה וכבר מגיעים אחר כך להסכמה. בזה כל התהליך שלנו, לקבל מדרגות, מצבים חדשים.

קריין: קטע מס' 5.

"כל הקדושה שהאדם מרגיש שיש לו, בא לו מה'. וזה פירוש, אין קדושה, היינו שום קדושה בעולם, שיהיה יכולת באדם להשיג מכוחות עצמו, אלא הכל בא מה'. זה שכתוב, "אין קדוש כה', ואין צור כאלוקינו".

ידוע, שענין כלים נקראים בשם אלקים, ואורות נקראים בשמות הוי"ה." אנחנו רואים בהרבה ספרים שכתוב "זיווג הוי"ה א-להים", ש"א-להים" הם כלים, אלה כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, חמישה כלים, שבסך הכול הם נקראים "א-להים". למה זה באותיות כאלו? אנחנו נלמד אחר כך, גם הזוהר מברר אותן, גם "תלמוד עשר הספירות" מברר אותן, והאורות נקראים "נרנח"י", הו"יה שממלא את הכלים האלה. לכן אין לנו יותר חוץ מלתקן את הרצון שלנו שכל פעם מקבל צורה חדשה של ה"א-להים" ולפי התיקון של הכלים האלה, של ה"א-להים", האותיות האלה של "א-להים" מתמלאות באורות שנקראים הוי"ה. "וזה שכתוב, "אין צור", זה שהאדם רואה, שיש לו כלים דהשפעה. שנברא אצלו דבר חדש, שזה נקרא צור. היינו במקום שהיה לו כלים דקבלה, נצטיירו אצלו כלים דהשפעה. שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכל בא מלמעלה.

כידוע מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני עבודה האדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואחר העבודה הוא צריך להאמין בהשגחה פרטית, דהיינו, שהכל עושה ה'."

(הרב"ש. 845. "אין קדוש כה'")

קריין: שוב.

"כל הקדושה שהאדם מרגיש שיש לו, בא לו מה'. וזה פירוש, אין קדושה, היינו שום קדושה בעולם, שיהיה יכולת באדם להשיג מכוחות עצמו, אלא הכל בא מה'. זה שכתוב, "אין קדוש כה', ואין צור כאלוקינו"."

אבל כדי לקבל את האור אנחנו צריכים שיהיו לנו. לכן ודאי שהאור מגיע מהבורא, אבל גם הכלים לפני זה, שיהיו לנו רצונות, כוונות, נטיות, תשוקות, גם מגיעים מהבורא, וכך אנחנו מקבלים גם כלים, שנקראים "א-להים" וגם אורות שנקראים "הוי"ה".

"ידוע, שענין כלים נקראים בשם אלקים, ואורות נקראים בשמות הוי"ה. וזה שכתוב, "אין צור", זה שהאדם רואה, שיש לו כלים דהשפעה. שנברא אצלו דבר חדש, שזה נקרא צור. היינו במקום שהיה לו כלים דקבלה, נצטיירו אצלו כלים דהשפעה. שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכל בא מלמעלה.

כידוע מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני עבודה האדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואחר העבודה הוא צריך להאמין בהשגחה פרטית, דהיינו, שהכל עושה ה'."

(הרב"ש. 845. "אין קדוש כה'" )

שאלה: למה נדרשת פה ההסכמה של הנברא בתהליך, מה הוא בכלל, מי הוא בכלל שיסכים או לא יסכים לבורא?

כי זו בניית הכלים. אני צריך לעשות את הכלים שלי כאלו שהם יקבלו את צורת הבורא, רק מצד הכלים. הבורא הוא אור אין סוף, ואני צריך לעשות מהכלי שהוא ברא בי, רצון לקבל, לפרמט אותו, לסדר אותו בצורה כזו שיוכל להיות דומה לאור אין סוף, לא לפי הרצון, הרצון לקבל נשאר, והאור הוא רצון להשפיע, אבל שהרצון לקבל יהיה בעל מנת להשפיע שאז יהיה קשר ביניהם פנים בפנים.

תלמיד: ומה ההסכמה של הנברא עוזרת בתהליך הזה שעכשיו תיארת?

כי הבורא בבריאה נתן לנברא חופש לקבוע את הרצון, צורת הרצון, אופן הרצון, שבזה הנברא הופך להיות עצמאי. הבורא רוצה שהנברא יגיע למצב שיראה שאין יותר חשוב מהשפעה, מטבע הבורא, לכן ברא טבע הפוך, טבע הקבלה, שהנברא דווקא יעלה מעל הטבע הראשון שלו לטבע הבורא, ואז הם יהיו בהשוואת הצורה ביניהם, והנברא ירגיש את כל הטבע של הבורא, כל המעמד של הבורא. אז להעלות את הנברא לדרגת הבורא, כאילו לתת אפשרות במציאות שיהיה עוד בורא אחד, זה מה שהבורא עושה.

תלמיד: וההסכמה הזו, זו הסכמה בינינו או הסכמה של כל אחד מאיתנו בנפרד או משהו משותף שיוצא מאיתנו?

מהסכמה של כל אחד מאיתנו להסכמה בינינו, להסכמה בין כולנו לבורא, שאנחנו רוצים להידמות לו. להידמות לו זה להיות למעלה מהטבע שלנו, בחיבור בינינו, ולהיות אחד כמו בורא אחד, ולהיות משפיעים זה לזה כמו שהבורא משפיע, ואנחנו אז לפי השתוות הצורה גם מתחילים להיות בחיבור, כי אנחנו לא בורחים מהטבע לקבל שלנו אלא רק משתמשים בו בצורה הפוכה, בצורה דלהשפיע.

יוצא שאני יכול להיות בזיווג, בחיבור, התקרבות עד לחיבוק, נשיקה וזיווג, שלוש הדרגות האלה, אני יכול להיות עם הבורא דווקא בגלל שיש לי טבע הפוך, רצון לקבל, אבל בגלל שאני משתמש בו בעל מנת להשפיע אני יכול להיות בהתקרבות לבורא. יוצא, למרות שאני נמצא בטבע הפוך, שאני גם מגיע לטבע דומה. כך אנחנו מממשים את האהבה, מגיעים לדרגת האהבה.

תלמיד: האם יהיה נכון להגיד שהערבות בינינו היא בעצם ההסכמה המשותפת שלנו?

ערבות בינינו זו תחילת ההסכמה, זה דרגות הערבות בעצם. בחיבור וחיבור עד שאנחנו מגדילים את הרצון לקבל כל פעם, וכל פעם חיבור מעליו, ובזה מדמים את עצמנו לבורא יותר ויותר, כך מגיעים למגע מחיבוק, מנישוק ולזיווג. אלה שלוש הדרגות, "עיבור", "יניקה", "מוחין", שאנחנו כך מגיעים לדבקות השלמה, להתאמה השלמה. והבורא כל פעם מסדר לנו רצונות נגד ובעד ומעלה אותנו ממצב של פירוד למצב של חיבור, וזורק אותנו ממצב החיבור שהשגנו למצב פירוד עוד יותר גדול, וכך אנחנו במדרגות, ממש בזיגזג, עולים ויורדים, עולים ויורדים, כל פעם משיגים פירוד יותר גבוה, יותר עמוק בוא נגיד, וחיבור יותר גבוה, וזו העבודה שלנו.

שאלה: למה בציטוט נאמר שהכלים נקראים "א-להים"?

כלים נקראים "א-להים" מפני שאלה חמש אותיות במילה א-להים, א' ל' ה' י' מ', שזה כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ככה אנחנו מכנים אותם, באותיות האלה, א' ל' ה' י' מ'. והאורות שממלאים את הכלים האלה, אם הם בעל מנת להשפיע, הם אורות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, נרנח"י. וכך אנחנו לומדים. כלים א' ל' ה' זה הכלים של כתר, חכמה, בינה, והכלים י' מ' זה הכלים של זעיר אנפין ומלכות ואנחנו צריכים לחבר אותם. כלים של גלגלתא עיניים א' ל' ה' שזה גלגלתא ועיניים וי' מ' זה זעיר אנפין ומלכות, צריכים לחבר אותם יחד שיהיה לנו שם א-להים שלם, א-להים, זאת אומרת כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות ככלי אחד. לא גלגלתא עיניים, "אלה" ו"ים" אח"פ, אלא שהם יהיו יחד מחוברים, כל עשר הספירות, וכך אנחנו מתקדמים, בונים את הכלי השלם.

שאלה: איך נביא את עצמנו לצורת אלוהים כדי שנוכל לקבל את האורות האלה?

כשאנחנו מתחברים בינינו אנחנו מושכים על ידי הפעולה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו, זה נגד הרצון שלנו, נגד האגו שלנו, ולכן אנחנו מושכים על ידי פעולה כזאת את המאור המחזיר למוטב והאור הזה משפיע עלינו. הוא קצת מחבר בינינו, אנחנו מרגישים קצת יותר קרובים, יותר מאוחדים מבחינה רוחנית, בינינו ועל ידי זה, לפי זה, אנחנו גם מושכים את האורות. הם מתקרבים אלינו לפי השתוות הצורה, עד כמה שהרצונות האגואיסטים רוצים להיות מחוברים למעלה מהאגו שלהם, כך אנחנו מקרבים את האורות אלינו. והאורות שמשפיעים עלינו כבר עושים את העבודה, מתארים אותנו, מתקנים אותנו, מחברים אותנו, מעלים אותנו, עושים הרבה פעולות.

תלמיד: מה קורה, ההחברים בעשירייה מתחברים, באיזה רגע הופכים לכלי רוחני?

אתם לא רואים את זה לפי הפרצופים, לפי מה שאתם רואים בעולם הזה, בעיניים גשמיות. אבל בעיניים רוחניות, זאת אומרת בהרגשה רוחנית, פנימית, אתם מגלים לאט לאט, שאתם הופכים להיות יותר ויותר קרובים, לא רק בהסכמת הדרך, בהסכמת המטרה, אלא בכל מיני מצבים שאתם עוברים, שאתם מתחילים לעבוד בנטיה אחת, בהרגשות, בפעולות, בתנועות פנימיות, ואחר כך יותר ויותר.

תלמיד: האם יש כאן איזו בדיקה שאנחנו באמת מתקדמים בכיוון של בניית הכלי, אלוקים, או לא?

רק בזה שאנחנו מרגישים את עצמנו גם יותר רחוקים וגם יותר קרובים. יש כאלו שינויים, גם יותר רחוק וגם יותר קרוב.

וההבדל בין רחוק וקרוב, האמפליטודה הזאת, המרחק בין העליות לבין הירידות ביחסים בינינו, נעשה יותר ויותר מורגש, ואנחנו לא עובדים עם זה, אנחנו עובדים רק על חיבור, לא חשוב לנו עד כמה אנחנו מרוחקים.

שאלה: איך נעשה המעבר בין הסכמה בינינו להסכמה עם הבורא?

כשאנחנו מרגישים שמה שקורה לנו אנחנו מקבלים מהבורא, ומה שאנחנו עושים בינינו אנחנו רוצים לשייך לו, זאת אומרת לשלוח לו, בתקווה שאנחנו פועלים כך כלפיו, במידה הזאת אנחנו מתחברים יותר גם בינינו, גם עימו.

שאלה: איך אנחנו יכולים להבין בהשגחה בזמן שאנחנו שרויים ברצון לקבל?

אנחנו לא יכולים. אם אנחנו שרויים ממש ברצון לקבל ללא שום קשר עם הרצון להשפיע, אנחנו לא יכולים שום דבר להבין בהשפעה, בהתנהגות הבורא איתנו, כי אין לנו כוחות דהשפעה, אין לנו קשר להשפעה, לכן לא מסוגלים.

אבל במידה שאנחנו בכל זאת עושים פעולות חיבור בינינו וכנגד פעולות החיבור אנחנו מקבלים גם כוחות דחייה, אז יוצא שכאן אנחנו מתחילים לראות עליות, ירידות, כל מיני מצבים מנוגדים, ומתוך זה אנחנו מתחילים יותר ויותר להבין את הבורא.

כי בורא, המושג "בורא" מורכב משני מצבים, "בוא" ו"ראה". כשאנחנו עושים איזו התגברות על הרצון לקבל שלנו "בוא" ואז אנחנו יכולים לראות את צורת כוח ההשפעה שפועל בתוך הרצון לקבל שנקרא "ראה". אנחנו תמיד רואים את הרצון לקבל, לא יותר מזה, כי הבורא הוא נסתר. אנחנו מגלים אותו רק בפעולות שלו ברצון לקבל שלנו, ויוצא שהבורא מושג בתוך הנברא, לא מחוצה לנברא, בתוך הנברא.

לכן מי שעובד על הרצון לקבל שלו, בשינויים שהוא רואה, מזהה ברצון לקבל שלו, הוא בזה מזהה את הבורא ולומד אותו, ושם בתוך הרצון לקבל שלנו, גם בצורה פרטית גם בצורה כללית, גם בצורה של כל המערכת דאדם הראשון, שם אנחנו מגלים את הבורא, נפגשים עם הבורא, שם אנחנו בעצם נמצאים עימו בעבודה הדדית.

קריין: קטע מספר 6.

"אם הקדוש ברוך הוא לא יעזור לו, ממילא הוא ישאר תמיד בשיפלותו. ולא יקויים בו, "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו", בסוד "ה' יגמור בעדי", אלא כל העולם מפרנסים לו ויהיה תמיד נצרך לבריות. מה שאין כן מי שהולך בדרך ה' ולא בדרך העולם, אזי הוא זוכה למציאת חן בעיני ה' יתברך.

וזהו דווקא מי שזקוק לעזרת ה' יתברך, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד ע"א). ופירשו בזהר הקדוש, "במה, בנשמתא", שה' יתברך נותן לו נפש קדושה. ועם כח הזה הוא יכול לטהר את עצמו."

(הרב"ש. 245. "עזרת ה'")

"אם הקדוש ברוך הוא לא יעזור לו," לאדם. "ממילא הוא ישאר תמיד בשיפלותו." ברצון לקבל שלו לא יוכל לעשות עם זה כלום. "ולא יקויים בו, "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו"," שבלי עזרת הבורא מלמעלה אדם לא יוכל להשתנות אף פעם. כמו שכתוב "בסוד "ה' יגמור בעדי"," כל פעולה ופעולה אם היא מתקיימת היא מתקיימת בגלל שהבורא עושה את הפעולה. והנברא רק יכול להעלות חיסרון שהבורא יעשה את הפעולה, לא יותר מזה. "אלא כל העולם מפרנסים לו" את הבורא. מה זאת אומרת "מפרנסים לו"? נותנים עבודה לבורא, מבקשים. וכך כל אדם ואדם בעולם, אלא שהם לא מודעים. כל בן אדם, כל פעם שנמצא באיזה חיסרון, באיזו בקשה, במשהו, הוא בעצם בזה מבקש מהבורא שהבורא יעשה את העבודה. כך הכול בנוי. אז כל העולם מפרנסים אותו, מעלים לו חיסרון, ואז הבורא מתקן וממלא את החיסרון, זה התענוג שלו. "ויהיה תמיד נצרך לבריות. מה שאין כן מי שהולך בדרך ה'" הבורא "ולא בדרך העולם, אזי הוא זוכה למציאת חן בעיני ה' יתברך." זאת אומרת שכל הזמן נמצא בבקשה כלפי הבורא.

"וזהו דווקא מי שזקוק לעזרת ה' יתברך," זאת אומרת מי שזקוק לעזרת הבורא הוא בזה מעלה בקשה לבורא, הוא בזה מהנה לבורא, זאת אומרת נותן לבורא תענוג שכל הזמן מבקש ממנו, "כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד ע"א)."

"מה שאין כן מי שהולך בדרך ה' ולא בדרך העולם, אזי הוא זוכה למציאת חן בעיני ה' יתברך. 

וזהו דווקא מי שזקוק לעזרת ה'". זאת אומרת, אדם מגלה שבלי הבורא הוא לא יכול להבין מה קורה, הוא לא יכול להחליט מה צריך, הוא לא יכול לבקש מהבורא אפילו ולא יכול להביא למצב שזה ייתקן. הכול, בכל השלבים מה שהוא רוצה שיקרה הוא זקוק לבורא, אפילו בבניית השאלה, הבקשה, הבירור.

"כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד ע"א)." במה מסייעין אותו? "ופירשו בזהר הקדוש, "במה, בנשמתא"," נשמה. מה זאת אומרת? שבאור העליון "שה' יתברך נותן לו נפש קדושה." האור הקטן ביותר בהתחלה "ועם כח הזה הוא יכול לטהר את עצמו." 

וכך זה קורה. זאת אומרת, כל הזמן להיות בבקשה. כמה שאפשר יותר ויותר לטהר את הבקשה, וכך אדם מתקדם לתיקונים.

שאלה: ממה העולם ניזון?

העולם מעלה בקשות כל רגע ורגע, כל מי שנמצא בעולם מעלים חסרונות לבורא. העולם מלא חסרונות, בעיות, בקשות, וכולם עולים לבורא. לפי זה אותו האור העליון הכללי שהוא ברא את המצב הזה, והוא בעצם מביא את הרצון לקבל לכל מיני בעיות, ומעלה בתוך הרצון לקבל בקשות אליו לעצמו, הוא צריך את התגובה הזאת, כי על ידי זה הרצון לקבל משתנה, משתפר. אז האור העליון ברא את הרצון לקבל, אחר כך הוא בורא ברצון לקבל כל מיני מצבים לא טובים, לא נעימים לרצון לקבל. הרצון לקבל מתוך זה מתחיל להתעורר, רוצה להחליף את המצב שלו למצב אחר, וכך על ידי זה האור שהוא מעורר את הרצון לקבל הוא מגדל אותו. הרצונות כל פעם עולים ועולים, טובים, רעים, לא חשוב איזה, אבל נעשים בירורים, וכך מתקדמים. תקראו לזה "אבולוציה" בדומם, צומח וחי, או "התפתחות רוחנית" במדבר, לא חשוב איך לקרוא לזה, אבל זה בעצם כל הבריאה, שכך עבודת האור על החומר, על הרצון לקבל שהוא ברא.

תלמיד: האם אפשר לומר שאישית בשבילי ובשביל העשירייה שלנו אנחנו צריכים עכשיו להגדיר שמה שאנחנו הולכים לזון ממנו זה החיסרון?

נכון. האמת שהחיסרון שלנו בעשירייה הוא קודם כל שאנחנו נתחבר יחד ללב אחד. למרות הרבה רצונות שונים אנחנו רוצים לקרב אותם יחד, לקשור אותם יחד. במידה שאנחנו מגיעים לקשר, כבר בקשר הזה אנחנו מתחילים לגלות זה כנגד זה את המקור של האור העליון. זה נקרא "אחד מקבל אחד", כלי אחד שלנו שאנחנו מתחברים כאחד מקבל אור אחד שזה הבורא.

שאלה: רשום "שה' יתברך נותן לו נפש קדושה. ועם כוח הזה הוא יכול לטהר את עצמו." מה זאת אומרת שהאדם מטהר את עצמו?

באמת טיהור נכון בזמננו, בדור האחרון, זה שאדם נמצא בעשירייה ומבקש מהבורא להתכלל בעשירייה, כמו שכותבים בעל הסולם ורב"ש, שהוא ממש מוכן להעלים את עצמו שם, שלא יהיה מורגש שהוא נמצא שם. פשוט מוכן להקטין את עצמו ולשרת את הרצונות של העשירייה בדרגה הנמוכה ביותר. ואז הוא מוכן לאור העליון, לעזרה מלמעלה, כי נעשה כדרגת נפש, הוא לא מפריע בזה לבורא.

תלמיד: אז נפש קדושה זו היכולת של האדם להתכלל בתוך העשירייה?

כן.

שאלה: מה זאת אומרת "אם ה' לא עוזרו"? יש תנאי כזה? יש מצב כזה שה' לא עוזר?

זה לא תנאי. אנחנו לומדים כך, שהבורא עושה את הכול, ואם לא היה עוזר במשהו, האדם לא יכול לבצע במקום הבורא שום פעולה. זאת אומרת כל הפעולות באות מהאור העליון בלבד, זה נקרא "ה' יגמור בעדי".

תלמיד: כן, אבל יש פה כאילו מצב שאולי ה' לא יעזור. הנברא צריך לעשות משהו בכדי שה' בכל זאת יעזור? כי הוא בא לטהר. מה עוד צריך לעשות בכדי שבכל זאת ה' כן יעזור?

למעשה, אם אנחנו רוצים שהבורא יעזור, אנחנו צריכים להתקשר בינינו ולבדוק מה עוד חסר לחיבור הפנימי שלנו לעת עתה בלבבות שלנו, ולצעוק לבורא שיגמור את החיבור הזה בלבבות שלנו כך שהם כולם יתחברו ללב אחד.

תלמיד: זאת אומרת, הניסיון לחיבור הוא תהליך נדרש, אבל חייבת להיות דרישה מהבורא, צעקה לבורא שהוא יגמור?

כן.

תלמיד: השלב הראשון הוא לא מספיק.

זה שאנחנו רוצים, זה לא מספיק. מי יבצע את החיבור? אפילו לא רק לבצע, אלא לברר האם ישנו או לא, עד כמה, איך אנחנו צריכים לבקש, באיזו צורה, לכל דבר אנחנו צריכים את הבורא, בלי האור העליון אנחנו לא יכולים לזוז.

זה כמו שאתה משחק עם התינוק, כל דבר אתה צריך לעשות גם במקומו, גם במקומך. איך אתה מלמד אותו ללכת? אתה מזיז אותו ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, הוא לא עושה כלום, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. אתה מזיז את כול החלקים שלו כאילו שאתה נמצא בתוך התינוק וכאילו שאתה נמצא מחוצה לו. כך אנחנו צריכים לתת מקום לבורא. "אני ראשון אני האחרון" זה לא ראשון ואחרון באיזו פעולה, אלא בכל חלק וחלק של כל פעולה ופעולה אנחנו צריכים אותו, גם מצד הכלים וגם מצד האורות.

תלמיד: כן, רק שהתינוק הוא באופן אינסטינקטיבי, והתינוק שאנחנו מכירים בעולם הזה הוא בצורה חייתית צועק ורוצה אוכל, רוצה משהו. האם התפילה צריכה להיות אינסטינקטיבית כאילו? מאיפה זה בא?

לא. אנחנו צריכים להיות כאדם שרוצה להידמות לצורת הבורא. זאת אומרת שהוא רוצה להבין, רוצה להרגיש, רוצה לקלוט את כול הפעולות שהבורא דורש ממנו. ואז אנחנו כך נתקדם.

אך ורק שאנחנו לא רוצים להיות מנוהלים בלבד, אלא להשתתף בזה. זה נקרא "עובד ה', "עבד ה'". שאנחנו רוצים להיות בהכרה, בהבנה מצדנו מה לעשות כדי שאני אעשה צעד והבורא יעשה צעד. אני מבטל את עצמי והבורא מנהל אותי. וכן הלאה. עד ש"תעשה רצונך כרצונו". יש בזה תהליכים מאוד כאלה בהדרגה ועד הסכמה ודבקות.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתגבר על הפירוד שמגיע בכל פעם?

זה לא כל כך חשוב לנו שיש פירוד. אנחנו מכבדים אותו, אנחנו מעריכים אותו, אנחנו מברכים אותו, את הפירוד. כי דווקא בגלל הפירוד בינינו אנחנו יכולים לעשות קשרים בינינו עוד ועוד יותר מורכבים, יותר מתקדמים.

ואז לפי זה אנחנו נגלה את האור העליון בינינו שצריך להיות מקשר בינינו. כי אם אנחנו נמצאים כמעט במגע זה עם זה, ללא הרגשת הקלקולים שבינינו, אז, אין לנו מקום איפה שאנחנו יכולים לתקן את הקלקולים ואז בפער בין קלקול לתיקון, בין מריבה וחיבור לא יהיה מקום לאור העליון להיכנס.

הכלי הוא צריך להיות כלול מעביות שזה חוסר חיבור בינינו, שאנחנו ממש מגיעים למצב שרחוקים, שונאים זה את זה, לא יכולים להסכים זה עם זה, מרגישים ריחוק, בקיצור. ואם "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו בכל זאת רוצים להיות מחוברים למעלה מזה, אז למעלה מזה, לא במקום זה.

אז אנחנו מבקשים מהבורא, מהאור העליון שיעשה חיבור בינינו, למרות שאנחנו נמצאים בצורה הפוכה. ושהאור העליון, הבורא עושה חיבור בינינו, כאילו נעלם הפער שהיה קודם. במקום מריבה אנחנו מוכנים להיות בחיבוק ושוכחים זה על זה.

אז אנחנו צריכים להגיע למצבים שאנחנו לא שוכחים שיש בינינו גם מריבות ויש בינינו גם חיבור. והפער בין המריבות וחיבור, בין עביות לזכות זה יהיה בדיוק הכלי שלנו ולשם ייכנס האור. תהיה עביות וגם תהיה זכות. זה בעצם צורת הכלי הרוחני.

לכן כל מה שהבורא ברא, לא ברא שום דבר מיותר. והרצון לקבל הוא לא נעלם, אלא גדל, גודל, וגדל יחד עם הרצון להשפיע. ואז בין שניהם אנחנו מרגישים את האיחוד, שגם הרצון לקבל הוא פועל כדי לגלות לנו את ההשפעה, את החיבור. ולכן אנחנו מברכים על הרע כמו על הטוב. והכול מסודר לתיקון.

שאלה: מה אנחנו צריכים לחפש בשביל להרגיש את התנועה הפנימית הזאת בתוך העשירייה, זו יגיעה זה חיפוש של מה?

מה אנחנו צריכים לחפש? רק חיבור בינינו, לא חשוב לי שום דבר רק אם אותם הנתונים שהתגלו בינינו נתונים רעים בריחוק בינינו.

אנחנו רוצים עכשיו יחד עם אותם הנתונים להגיע לחיבור, אבל יחד, לא שאנחנו שוכחים כאילו זה לא היה. לא, אנחנו צריכים יחד עם זה להגיע לחיבור. לאט לאט אנחנו מתחילים להבין את העניין הזה זה לא מיד מגיע. מיד אנחנו רוצים למחוק את הכול כמו שילדים קטנים, הם בוכים פתאום צוחקים אחר כך שוב יכולים לבכות ושוב יכולים לשמוח, לצחוק. לא, אנחנו רוצים לחבר את שני הדברים האלה גם פרוד וגם איחוד כשני מצבים של אותו הכלי. ולכן אין אצלנו דבר כזה שאנחנו מזלזלים בניתוק, אנחנו משאירים אותו ועל פניו אנחנו מחזיקים את האיחוד.

שאלה: אנחנו יודעים שאנחנו לא מבינים מה לבקש ואיך לבקש והבורא עושה הכול מצד אחד, מצד שני אתה לא פעם נתת דוגמה שכמו שעושים לי ניתוח ואני אומר לרופא מנתח תיקח את הכלי הזה תעשה כך, תיקח את הכלי הזה תעשה כך, זאת אומרת בקשה חייבת להיות מכוונת מספיק כדי לקבל תשובה. אז, כמה לגיטימית הבקשה, תעשה לנו מה שאתה מבין אנחנו מוכנים?

כן, זו בעצם הבקשה הכי נכונה, שאדם מבטל את עצמו ואומר לבורא "תעשה מה שצריך". כמו שחולה על שולחן הניתוחים, תעשו וזהו אני לא רוצה לדעת כלום, גם ן מה שאני יודע זה אני לא יודע כי זה לא לפי המדרגה שלי, אם הייתי במדרגה הנכונה אז לא הייתי זקוק לתרופה, לרופא, ככה אני זקוק למשהו שיעזור לי. אנחנו אף פעם לא מבינים מה צריך לעשות ולאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע, זה תמיד "ויהיו בעיניך כחדשים".

תלמיד: לגבי קטע ראשון, אלוהים ההוי"ה כי בכל אין התאמה בין כמות של אורות וכלים שם חמש ופה ארבע, ארבע אורות ה-ו-י-ה.

איפה?

תלמיד: הו"יה

לא אבל זה קוצו של יוד י-ה-ו-ה וקוצו של יוד זה הכתר זו היחידה.

שאלה: מה זה המצב של מציאת חן בעיני ה' שכתוב בקטע?

כשאנחנו מעלים חיסרון בדיוק נכון לפי המצב שלנו ושהוא רצוי מצד העליון ויש התאמה בין העלאת מ"ן ממדרגה תחתונה לעליונה, לעומת החיסרון שיש במדרגה העליונה, שהיא מצפה לזה, מחכה לזה. נגיד תינוק ואימא, תינוק בדיוק מבקש מה שאימא רוצה לתת לו ובאותו רגע הם נמצאים ממש גם נותן וגם מקבל בהתאמה הדדית זה לזה.

שאלה: אם החיים שלי לעבודה שלי בעשירייה בשביל הבורא צריכות להיות מבלי לצפות לתוצאה ולשכר כלשהו, אז מה אכפת לי הוא ישלים או לא ישלים אחרי אם אני צריך לעסוק בעבודת החיבור ולא לצפות לתוצאה?

התוצאה מעבודה שלך שאתה לא תדרוש שום תוצאה, אבל החיבור ולהעלם בתוך החיבור ממש להתמוסס שם, זה מה שאתה רוצה. ובזה שאתה רוצה את זה, זה מצד הכלי שאתה רוצה להתכלל בזה, אז שם אתה מגלה את הכוח העליון. אתה בזה בעבודה הזאת בפעולה הזאת שאתה רוצה להתכלל בהם אתה עובר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני.

שאלה: אנחנו רוצים להיות כמו השורש שלנו שהוא במנוחה אבל מה שאתה מתאר נשמע כמו עבודה בלתי פוסקת, זה נשמע כמו עבודה קשה ונצחית, האם זה נכון?

אם אני מתעסק בעבודה שהיא כולה להשתוקק למה שאני אוהב ולהתחבר עם מה שאני אוהב, העבודה הזאת היא לא נראית לי עבודה אלא היא נראית לי תענוג. כשאני נמצא ליד הצלחת שבה כל מיני מנות ואני מאוד רעב, אז אפשר להגיד שאני עכשיו אוכל מתוך הצלחת הזאת את כל הדברים כל כך טעימים, נעימים לי, זה נקרא שאני נמצא בעבודה במאמץ או בתענוג בקבלת התענוג?

זאת אומרת, זה שאני משתמש ברצון לקבל שלי בלהשיג את המילוי זה לא נקרא עבודה, אנחנו צריכים רק להגיע למצב שהעבודה שלנו היא תהיה כתענוג. זה הכול תלוי באהבה. אימא שהיא נותנת בקבוק עם חלב נגיד לתינוק אז היא עושה עבודה קשה או שהיא נהנית בזה שהיא עושה את זה והוא מקבל ובשמחה מוצץ, שניהם נמצאים בתענוג, אמנם שאחד נותן ואחד מקבל.

תלמיד: העבודה שלנו קצת שונה מעבודה של אם, אנחנו לא מאכילים את התינוק אנחנו מתמודדים עם שנאה והולכת וגוברת, אז להרגיש אהבה כלפי זה, זה מרגיש קצת יותר מסובך.

נכון, אבל אתה נגד השנאה שלך, אתה רוצה להגיש לבורא חיבור ביניכם כדי לשמח אותו, תנסה כך לתאר את הדברים. הבורא הוא נהנה מזה שאתם תגיעו אליו ותירצו להיות יחד כי בזה אתם עושים לו נחת רוח. אבל אנחנו לא רוצים את זה, נכון אומר הבורא, אני בכוונה בראתי בכם את היצר הרע שאתם לא רוצים להיות מחוברים כדי שהחיבור הזה ביניכם אתם תעשו רק בשבילי, ואז יהיה לכם ברור שאתם עושים את זה בשבילי.

שאלה: כמו שאמרת בתחילת השיעור היום כדי להגיע למצב שבו הבורא משלים בעדי, אני חייב שתהיה בי המון סבלנות, מהיכן לצבור, לאגור כוחות כאלה של סבלנות ומהי אותה סבלנות?

העבודה הזאת הרוחנית היא דורשת מאיתנו התמדה, סבלנות, ואותה אנחנו צריכים לקבל מהחברים. לא יכולים לעשות שום דבר אחר אלא כל הזמן להצטייד בסבלנות כי זו עבודה לכל החיים ואפילו מעבר למוות. אנחנו צריכים להשתדל להכין את עצמנו לדבר הזה קבוע, בצורה תמידית. אין יותר מה לעשות במציאות, רק לתקן את הרצון לקבל שנברא שיהיה בעל מנת להשפיע בהתאמה לבורא.

שאלה: כשאנחנו בונים תפילה שלנו בדרך כלל משתמשים בשם של ה' או בורא, השאלה היא האם מותר ואולי אפילו יש תועלת להשתמש בשמות "א-ד-ו-נ-י" ו"אלוהים"?

אנחנו עוד לא נמצאים בשמות האלו, אבל אלה שמות של הספירות. פרצוף רוחני שיש לו עשרה חלקים שנמצא במצב מסוים הוא נקרא "א-ד-ו-נ-י", ובצורה אחרת הוא נקרא "אלוהים" ויש עוד הרבה כאלו שמות. ובכלל, כל השמות שיש לנו בכל המציאות, בכל השפות, זה סך הכול שמות של פרצוף רוחני זה או אחר, פרצופים שונים שכך אנחנו מכנים אותם. זה נראה לנו שאנחנו קוראים לפרצופים האלו בשמות שונים, אבל אנחנו בעצם מכנים כך את הספירות, עשר ספירות שבסך הכול מתארות לנו איזשהו מצב מסוים שבהן, שהמצב הזה נקרא נגיד "יעקב", "דוד", מצב הזה נקרא אחרת.

אבל לשמות האלו יש לנו שם כללי "אלוהים" שזה מצד הכלים, שם כללי "הו"יה" שזה מצד האורות. לכן אין כאן שום דבר מיוחד, כל השמות בעולם שלנו הם שמות של הכלים. אנחנו יכולים לקחת את כול העולם הזה ולכתוב אותו בצורת ספירות ואורות, זאת לא בעיה. רק בשביל מה? אנחנו צריכים להגיע למעלה ולא להתעסק במה שלמטה.

שאלה: האם הכרחי קודם כל לבנות את העביות של המסך כדי לתקן אותו בעשירייה?

את עביות המסך אנחנו לא קובעים, זה הכול תלוי בהצלחה שלנו בחיבור ואז העביות כל הזמן תעלה יותר ויותר. מרגע לרגע, מרגע לרגע בכל האפשרויות האור העליון מוסיף להאיר יותר ויותר אם יש לו הזדמנות להאיר עלינו, ומתוך זה אנחנו כולנו מקבלים, כל אחד לפי הטבע שלו תוספת עביות, ואז אנחנו צריכים כל רגע ורגע לחשוב איך אנחנו מתחברים יותר ויותר בינינו, זאת העבודה שלנו.

אז האור העליון לא פוסק מלהאיר ומעלה את העביות הכללית והפרטית, ואנחנו צריכים לכן כל רגע להיות ערים כדי להפוך את העביות הזאת לחיבור, זה נקרא "להפוך לזכוּת".

שאלה: איך אנחנו מתחברים כדי להיות אחד מקבל מאחד?

על זה אנחנו למדנו, אני לא יכול עכשיו להתחיל להסביר את זה. זה על ידי עבודה שלנו בעשירייה קודם כל, אבל בלי זה שאנחנו מתחברים לאחד אנחנו לא יכולים להתחיל לגלות את הבורא, לפחות במקצת.

תלמיד: יש עוד היבט, כשאנו אומרים שזה קל ולפעמים אני לא רוצה לראות את הפנים של החברים שלי, אני לא יכול לסבול לראות אותם, מה אני יכול לעשות?

מצוין, זה טוב מאוד, זה סימן שאתה קיבלת תוספת עביות. תמיד זו תוספת, אתה לא נופל, אתה תמיד עולה או בצד שמאל או בצד ימין. אז אם יש לך עכשיו דחייה מחברים, סימן שאתה עלית בצד ימין, מצוין, עכשיו אתה צריך רק לבקש שיתנו לך כוח להתגבר על הפירוד שאתה מרגיש כדי שאתה תוכל להתקשר אליהם יחד. וכך אנחנו פוסעים שמאל, ימין, שמאל, ימין, זה מה שצריך לעשות.

שאלה: איך להשתחרר מפחד טבעי להתנתק מעצמי? הפחד שלי מאפשר תפילה אמיתית מעומק הלב, איך להגיע למצב שאתה בוטח בבורא מאה אחוז לפני שאתה משיג אותו, שהוא טוב ומטיב?

אתה תעשה, תעשה, תעשה כאלו תרגילים יותר ויותר, אחר כך אתה תראה שאתה דווקא משתוקק להתנתק מעצמך, שאין דבר יותר גרוע מלהיות מחובר לעצמו.

תלמיד: אני מרגיש שזה גרוע, אבל אני לא מרגיש שהבורא טוב ומטיב?

תמשיך, תמשיך, מה אתה רוצה "להחליף פרה בחמור" שיהיה לך יותר טוב ברוחניות ואז אתה תעזוב את הגשמיות? חכם, איפה זה יהיה בעל מנת להשפיע, באמצע?

שאלה: איך להתמוסס או להתבטל באופן מוחלט בעשירייה?

את זה אני לא יכול להגיד לך, אתה צריך לחפש ולמצוא. ביטול. תראה מה שכותב רב"ש, אנחנו חייבים כל פעם להשתדל לחזור למה שהוא כותב על העשירייה.

שאלה: אם הבורא פועל לפי החיסרון ואני מרגיש שאני לא מצליח לייצב את החיסרון הנכון מאחר ולא התכללתי מספיק בפעילות העשירייה, מה מומלץ לעשות?

להתפלל.

קריין: קטע מספר 7.

"אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ומלשון חז"ל שאמרו "הבא לטהר", משמע כאילו שכל החולשה בעבודה היא דוקא על טהרה, שרק זה אינו בידי אדם, והוא נצרך לעזרה. וחז"ל הבטיחו, שמי שבא לטהר, והוא רואה שאין זה בידו להתגבר, על זה אמרו, שהאדם אל יתבהל ואל יברח מהמערכה, ואל יסתכל על מה שאיננו בידו להגיע לטהרה, אלא האדם צריך להאמין, שה' יתן לו עזרה.

אולם גם זה יש להבין, מדוע ה' עשה כך. כלומר, הלא יש כאן דבר בלתי מובן, היות שזה בסתירה לזה. היות מצד אחד אומרים לנו "הבא לטהר". משמע מכאן, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודת הטהרה. ואח"כ אמרו "ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו". משמע מכאן, שאין לאדם בחירה לנצח את הרע שלו, כמו שאמרו חז"ל, שבלי עזרה מה', אין בידו של אדם להתגבר עליו."

(הרב"ש. מאמר 35 "מהי העזרה בעבודה, שיבקש מה'" 1988)

שוב.

"אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ומלשון חז"ל שאמרו "הבא לטהר", משמע כאילו שכל החולשה בעבודה היא דוקא על טהרה, שרק זה אינו בידי אדם, והוא נצרך לעזרה. וחז"ל הבטיחו, שמי שבא לטהר, והוא רואה שאין זה בידו להתגבר, על זה אמרו, שהאדם אל יתבהל ואל יברח מהמערכה, ואל יסתכל על מה שאיננו בידו להגיע לטהרה, אלא האדם צריך להאמין, שה' יתן לו עזרה."

זאת אומרת, לא לפחד מזה שאנחנו נמצאים לפני איזה בעיות, קושיות, מצבים שאנחנו לא מסוגלים להתגבר עליהם, אלא דווקא ככה זה נעשה מלמעלה מפני שאחרת אנחנו לא נבקש מהבורא. אנחנו צריכים להישבר, כך שאנחנו לא עושים, שאנחנו לא מסוגלים לתקן, לא מסוגלים לבצע שום דבר, ואז אנחנו בוכים, צועקים, מבקשים ואז הבורא עוזר.

שיהיה לנו רצון חזק לעזרה, זה מה צריכים. בינתיים עכשיו אנחנו לא רוצים, ולא מאמינים שהבורא צריך לתת עזרה, ולא דורשים ממנו, אין לנו צורך לדרוש, אין לנו את המרכיבים האלו לקשר הנכון עם הבורא. אז לאט לאט הקשר הזה, הדרישה הזאת מצידנו כלפי הבורא תיבנה. "אולם גם זה יש להבין, מדוע ה' עשה כך." למה הוא לא עשה את זה בצורה פשוטה, שאם יש חיסרון בעזרה אז הוא עוזר? "כלומר, הלא יש כאן דבר בלתי מובן, היות שזה בסתירה לזה. היות מצד אחד אומרים לנו "הבא לטהר". משמע מכאן, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודת הטהרה. ואח"כ אמרו "ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו". משמע מכאן, שאין לאדם בחירה לנצח את הרע שלו, כמו שאמרו חז"ל, שבלי עזרה מה', אין בידו של אדם להתגבר עליו."

(הרב"ש. מאמר 35 "מהי העזרה בעבודה, שיבקש מה'" 1988)

שאלה: מה זה "טהרה", מה כלול בזה?

טהרת הכלים, שנמצאים למעלה מהרצון לקבל שלהם, שיכולים לא להשתמש ברצון לקבל שלהם. זה נקרא "טהרה".

תלמיד: ומה כלול בעבודה הזאת כדי להגיע ל"טהרת הכלים"?

יש הרבה מצבים שאנחנו עוברים, תאר לעצמך, סך הכול אתה יכול לעשות חשבון, יש לך רצון לקבל, איך אתה יכול להגיע לטהרה. טהרה זה כשאתה לא דורש עבור הרצון לקבל שלך שום דבר, אלא אתה רוצה לעבוד עימו, קודם כל בצמצום, שלא דורש לעצמו כלום, למרות שהוא נמצא בך. איך אתה תעשה את זה? אתה צריך להגיע ליחס, להשפעה, לבורא, לקבוצה, שזה יותר חשוב לך מעצמך.

איך אתה יכול לעשות את זה? נגיד אני מאוד רוצה לאכול. ולא, יש עכשיו הזדמנות במקומי לתת את האוכל הזה למישהו אחר. איך אני אעשה את זה? אני לא יכול לעשות. אם ילחצו, אם יתנו לי מכות בטח שייקחו ממני ויתנו, אבל איך אני בעצמי אעשה את זה? איך אני בעצמי אתן מכות לעצמי, ואיך אני אקח מעצמי את המאכל הזה ואתן למישהו אחר שאני לא אוהב לא מרגיש אותו ואפילו אולי שונא אותו?

זאת אומרת צריכה להיות כאן איזו תוספת, שאני אוהב את האדם הזה יותר מעצמי, כשאני נמצא ברצון לקבל שלי אז אני אוהב אותו בצורה אגואיסטית יותר מעצמי, נגיד כמו אימא שאוהבת את התינוק שלה, אבל חייב להיות כאן משהו.

לכן אנחנו צריכים כאן לראות איזו סידרה של מצבים צריכה לבוא עלינו כדי שאנחנו נוותר מרצוננו לטובת הזולת.

וזה הכול קשור לגדלות הבורא בעינינו. לולא הבורא שצריך להראות לנו את גדלותו, שבשבילו אנחנו עושים את זה, אנחנו לא יכולים אף פעם להשפיע לזולת, אף פעם. אין כוח כזה שאני יכול לתת ממה שאני מרגיש, ממה שיש לי, לזולת. אלא צריכה להיות כאן החשיבות של הזולת יותר מהחשיבות שלי. איך זה אפשרי?

אז יוצא שאני צריך לרכוש כאן חשיבות הזולת. חשיבות הזולת אני רוכש על ידי זה שהבורא נעשה בעיניי חשוב והאור העליון פועל עליי, ואני משנה את הערכים שלי. משנה את הערכים שלי מזה שאני חשוב, לזה שהחבר חשוב.

תלמיד: ולפי החשיבות של החבר החיסרון שלו הופך להיות יותר חשוב מהחיסרון שלי בעצם, זה החיסרון של הבורא?

כן, זה לא חבר זה כבר הבורא. זאת אומרת שאני כבר לא טועה, ואומר שבמקום חברים במקום מה שאני רואה הבורא לפניי.

שאלה: כשאנחנו משייכים איזה מצב לבורא סימן שבנינו, מילאנו עשר ספירות באור חוזר, מצידנו אנחנו בונים את הכתר, את הספירות?

לא, לפי הרצון שלנו, לפי המאמצים שלנו, עשר הספירות דאור חוזר הן נבנות, אבל הן נבנות על ידי הבורא. אנחנו לא פועלים, לא עושים שום דבר בעצמנו, רק אנחנו מגלים את הרצון שהיינו רוצים שככה זה יקרה ואז זה נעשה מצד העליון. תמיד התיקונים נעשים מצד העליון על ידי האור.

תלמיד: היגיעה מצידנו?

החיסרון הוא עולה מצידנו, כן. אבל מה נעשה על החיסרון הזה אנחנו מלכתחילה לא יודעים. זה כמו שתינוק בוכה, צועק, האימא מבינה מה הוא צריך, הוא בעצמו לא מבין. הוא מרגיש שצר לו וזה מספיק. אחר כך לפי כמה שהוא גדל אז הוא מוסיף, מוסיף לחיסרון שלו הראשון שצר לו עוד כל מיני הבחנות. ואז יש קשר כבר בינו לעליון.

תלמיד: זה הכול בא ונעלם שוב, זה דברים שעולים ואז נעלמים ושוב פעם חוזרים.

נכון, בסדר גמור, יפה מאוד, כך זה קורה. תסתכל על התינוקות איך שהם גדלים עד שנעשה איזה קשר ביני לבין האימא. ואז אני מבקש מהאימא ואימא מבינה אותי עוד יותר. וכשאני מבקש אני יודע מה אני מבקש מכל המבחר שהיא יכולה לתת לי, כבר אני אומר אני רוצה את זה ואת זה לא. והיא מבינה אותי וכך נעשית שפה בינינו, לא התקשרות תן וקח, אלא במבחר חסרונות ובמבחר מילויים. וזה כבר נקרא שפה.

תלמיד: אבל התינוק לא מתאמץ בשביל לרצות את האימא לפי החיסרון שיש לה, זה בא בצורה טבעית, הם קיבלו את הדברים האלה.

נכון, כן.

תלמיד: ואתה כאן מנסה, הולך ומבקש, והכול נעלם ולא מסתדר.

אז תשמח בזה. למה אתה לא נהנה מזה שיש לך קשר עם האימא ואתה מבקש ממנה?

תלמיד: יש לי קשר עם האימא?

עם אבא.

תלמיד: עם אבא יש?

כן, ודאי. אתה כל רגע ורגע קשור אליו, גם כולם קשורים, אבל אתה מתחיל להיות קשור בהבנה הדדית, ש"אני לדודי ודודי לי".

תלמיד: לפעמים אתה רואה שאתה בכלל לא דואג לאבא הזה.

כי אתה ילד.

תלמיד: אתה לא דואג שתהיה לו נחת רוח, אתה רק דואג כל היום מתי אני אקבל את כל התיקונים שמדברים עליהם.

נכון, זאת דרגה של תינוק שרק דורש לעצמו, אבל כמה שגדל הוא חייב כבר יותר ויותר לברר באיזו צורה לבקש. ואחר כך עוד יותר גדל, אז כבר לא רק לבקש כבר צריך לתת תמורה, להגיד תודה, לעזור, להיות איכשהו ממושמע, וכן הלאה.

תלמיד: בקיצור הוא שומע?

הוא שומע, אנחנו צריכים לשמוע. אבל אתה בסדר גמור, אני דווקא מרוצה ממך.

שאלה: האני שבעשירייה, או אנחנו ואני של כל אחד זה גם מהבורא?

ודאי שהכול בא מהבורא, חוץ מהמאמץ שלנו להתחבר עם החברים למעלה מכוחות הדחיה.

שאלה: תחושת האשמה שאני לא יכול לתת, איך אני יכול לעבוד איתה בעשירייה?

על זה כתוב "לך לאומן שעשאני". שאתה לא אשם בכלום ואל תכנס לאשמה, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". כי רגשות אשמה מכבים את האדם, סוגרים אותו, האדם ממש מוכן להיקבר, עד כדי כך מרגיש שהוא לא ראוי לכלום ואין לו שום דבר ובשביל מה הכול. חס ושלום, אנחנו בזה מרשיעים את הבורא שברא ככה את העולם.

לכן רגשות אשמה הם לא עלינו, אלא כך בנויה המציאות ואנחנו צריכים להסתכל עליה בצורה בוגרת. אין ברירה, כך אנחנו צריכים להשתתף במציאות הזאת. ומה שנופל עלינו, להשתדל לעשות בפועל כמו שעושים כל באי עולם בגוף שלנו, ובנשמה שלנו, ברצון שלנו, אנחנו צריכים להשתדל להיות כמו שכתוב לנו במאמרים שלנו.

שאלה: היום אני כל הזמן משתדל לברוח מהאגו, להתגבר עליו, להתפלל נגדו. האם אני לא צריך להעביר את הדגש לגדלות הבורא, זאת אומרת לא לעסוק באגו אלא להשתדל להתקרב לבורא יותר בלי בכלל לשים לב לאגו?

ככה גם נאמר, כך כתוב, זה מה שאתה צריך לעשות. אתה בכלל לא צריך להתעסק עם האגו, אתה צריך רק להשתדל להתקרב לבורא ותעזוב את האגו, עזוב אותו לנפשו. הוא כבר ימצא מה לעשות ולא יעלם בינתיים. אתה צריך לדאוג לעבוד עם עצמך, עם הבורא, את האגו שלך תעזוב אחרת הוא מתנפח מזה האגו שלך. אל תשים לב אליו, יותר טוב תשתדל להיות קרוב להשפעה, לקדושה לבורא.

כתוב "איפה שמחשבות אדם שם הוא נמצא". לכן כמה שאתה יותר ויותר תשקיע את עצמך בהשפעה, בחיבור, בבורא, יהיה לך יותר טוב. אל תהיה כל הזמן שקוע במה אני, מי אני, למה אני לא מצליח, וכן הלאה, לא, לא, זה לא טוב. כמה שפחות להיות במחשבות כאלה.

שאלה: האם קיים קשר בין כמות המאמץ שאדם עושה בביטול לכמות העזרה שאנחנו מקבלים מהבורא, או שהבורא עוזר לנו בלי שום קשר לכמות המאמץ שלנו?

הבורא מחשב את הדברים האלה, לא כדאי לנו להיכנס לחשבונות האלה כי זה יבלבל אותנו. אחר כך אנחנו נגיע לזמן שנוכל לתת להם דירוג, מספרים, לשקול אותם, ואז אנחנו ניכנס אליהם, בינתיים לא.

שאלה: מה ההבדל בקטע שקראנו בין להיות נצרך לבריות לבין להיות טוב בעיניי הבורא?

ההבדל בכל זאת נמצא. נצרך לבריות זה החיסרון שלי, שאני נצרך לעשירייה, לקבוצה, גם כן בעצם לכל העולם אני נצרך, כי זה הכול כלים שלי. בכלל כל מה שאני מרגיש, דומם, צומח, חי, בני אדם, הגלקסיות האלה, הכוכבים, המרחקים האלו, כדור הארץ עם כל מה שקורה עליו, הדברים החיצוניים האלה הגשמיים, וגם כן הפנימיים שאני מגלה בעולמות רוחניים, בכל העולמות, בכל מה שנמצא בהם, זה הכול אני, זה הכול שייך לכלי שלי.

כך אני צריך לקבל את זה. ובסופו של דבר אני אגלה שזה הכול תלוי בי ושייך לי, ואני צריך לחבר אותם אלי ולמלא את כולם, עד שאני מתקן את כולם ומביא את כולם לגמר התיקון. וכך כל אחד ואחד מאיתנו.

שאלה: כשהחברים נבהלים ממשהו ובורחים שוב ושוב מכל מיני סיבות שונות, זה דומה לאותה הדוגמה שהילד חולה או לא יכול לאכול, ואז האימא סובלת מזה שהיא לא יכולה להאכיל אותו. במצב הזה אי אפשר למצוא שיטה לעזור לאותו חבר בצורה ישירה, מה אפשר לעשות, להתאזר בסבלנות, להמשיך להתפלל?

הכי חשוב זה סבלנות, סבלנות. צריכים להבין שהתגובה הראשונה של האגו שלנו על כל דבר שלא יהיה נגדו זה חוסר סבלנות. האגו רוצה לבטל איזו תופעה שנגד האגו, וזה מובא לנו כחוסר סבלנות. אז אנחנו צריכים תמיד לדאוג לסבלנות.

שאלה: אותו הסבל, הייסורים של האימא שהיא לא יכולה לתת, מה לעשות עם זה? כי זאת העבודה שלנו, אנחנו אומרים שצריך להתפלל בשמחה, איך לשמוח?

אהבה, צריכים להוסיף אהבה. אהבה. צריכים להשתדל להגיע למצב שאנחנו נרצה השפעה, שבשבילנו השפעה היא תהיה כשכר. ולא שאני אתעייף מזה שאני עובד בהשפעה, אלא אני ארגיש בזה חופש, עולם אין סוף.

תלמיד: אין שום בעיה לעבוד ולסבול, להקריב משהו כשאתה מרגיש ורואה שאנחנו בזה משפיעים לבורא, ונראה שזה מה שצריך לעשות, וזה קורבן נכון, טוב. אבל כשלא רואים את זה אם אנחנו מוסרים משהו או לא, איך אפשר לצאת מהמצב הזה?

להוסיף בהשפעה, להוסיף באהבה, להוסיף בחיבור. או כמו שכותב רב"ש, להוסיף ביגיעה. בזה אתה מכריע, ביגיעה.

קריין: קטע מספר 8.

"השם של עליות וירידות נקרא "צבאות". ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה. היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכל עשה ה'. לכן אחר הגאולה ה' נקרא "ה' צבאות"."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

למה הוא נקרא "ה' צבאות"? בגלל שעושה גם עליות וגם ירידות, גם כניסות וגם יציאות, בכל מצב ומצב.

קריין: קטע מספר 9.

"חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור. ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא. לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

קריין: קטע מספר 10.

"ענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה. אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים"."

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

שאלה: האם אנחנו יכולים לעלות לדרגה הבאה רק על ידי העביות של המסך?

ודאי שרק על ידי זה שאנחנו דורשים שיהיה לנו כוח להתגבר על העביות שקיבלנו, כך אנחנו עולים לדרגה הבאה. אנחנו עולים לדרגה הבאה לא על ידי עביות, אלא בעזרת האור שמאיר על העביות, ועושה מהעביות זכות, וכך אנחנו עולים.

שאלה: אמרת שאני צריך לפנות לבורא כדי לקבל תיקון, אבל אם אני לא מסוגל לפנות אליו בגלל הגאווה, מה אני צריך לעשות?

אני חושב שכדאי לך להיות יותר קשור עם החברים, שאתה תקנא בהם עד כמה הם כן מסוגלים לפנות כנראה לבורא, עד כמה הם מתקדמים, ואז על ידי קנאה, תאווה, כבוד, אתה תעשה כל מה שצריך כדי לבקש כוח העלייה.

שאלה: יש הרגשה שיש אין סוף ליגיעה, אז איך להגיע לייאוש? זה נראה ממש רחוק.

אתה אומר שהעבודה היא כל כך גדולה וכל כך ארוכת טווח, אז מתי אני אראה שאני לא מצליח ואגיע לייאוש? אתה צריך כבר עכשיו להיות בייאוש. בשביל מה לך להתאמץ עוד עשר שנים נגיד ואז לראות שאתה לא מצליח? מה ההבדל בין עוד עשר שנים ובין עכשיו? אם אתה רוצה להגיע לדבקות בבורא, שהוא צריך לעשות לך את העבודה ואתה לא דורש ממנו ולא מתקשר אליו, אז אין לך את הייאוש הנכון.

אתה צריך להגיע למצב שאפילו בעבודה הקטנה שנותנים לך, אתה מבין שאתה לא יכול לעשות את זה לבד, אתה מבין שאתה יכול לעשות את זה רק עם החברים, שכל העבודה מתבצעת בקשר עם החברים, אז מה אני יכול לעשות כדי להיות כך מקושר עם החברים? אני צריך את הבורא. אז כבר עכשיו תתחיל לצעוק אליו ותתחיל לראות שההצלחה שלך היא לא משהו מעורפל אלא משהו קונקרטי, שאתה חייב להיות מחובר איתם יחד פשוט בלב אחד. אני מרגיש את הלב הזה או לא? לא. אז תצעק לבורא, אחרת זה באמת יהיה באין סוף.

תלמיד: זאת אומרת שבכל יגיעה שלי אני צריך לברר האם הגעתי לייאוש?

כן. ובייאוש אתה יכול להיות כבר עכשיו, אתה לא צריך לחכות עוד שנים רבות.

קריין: קטע 11.

"אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.

וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו."

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

שאלה: בקטעים הקודמים בעל הסולם כותב ש"בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה." האם יכול להיות מצב שאדם השלים את הסאה אבל תפילה הוא לא יודע להוציא?

לא. זה תלוי בזה. אבל שיתפלל אפילו לפני שהוא גומר את הסאה, מאיפה אני יודע מתי? בעצם השאלה כאן, בשביל מה אני צריך כל כך להתאמץ, האם אני יכול במקום מאמצים, להתפלל? או להשלים זה על ידי זה? אז תמיד התפילה מומלצת כל הזמן. זאת אומרת כל הזמן להתאמץ בחיבורים, בלימוד, בכל דבר וגם ללוות את זה בתפילה. כל הזמן בתפילה. שהעיקר זה, אם אני על ידי הלימוד, על ידי עבודה בקבוצה, לא חשוב מה בדיוק אני עושה, אבל אם אני על ידי זה רוצה להקדים את התפילה שלי, לקדם את התפילה שלי, זה בעצם היחס הנכון.

סך הכול מה שאני עושה, אני מפרמט את הרצון לקבל שלי, מפרמט אותו שירצה לקבל צורה נכונה, לקבלת האור העליון, לקבלת גילוי הבורא, וזו תפילה. מה אני בעצם עושה לבורא? אני אומר לו, מהרצון לקבל שבראת בי, תעשה ממנו צורה כזאת שאתה תוכל להתלבש, להתגלות בצורה ההיא.

אני לא יודע בדיוק מי אתה, אז איך אני יכול לראות לאן להתקדם? לאיזה צורך, לאיזו צורה, לאיזה חיסרון אני צריך להתלבש? מה החיסרון שלי, איזו צורה הוא צריך לקבל? אני לא יודע. ואז מה שאני מבקש ממך, אתה תסדר לי את הצורה הזאת, שתוכל להתלבש בה. חוץ ממך אף אחד לא יודע לעשות את זה. זה נקרא "ה' יגמור בעדי", שאני עושה כל מיני פעולות ולא יודע מה לעשות ואחר כך הבורא, האור העליון בא ומסדר לי את הצורה הזאת ואז אני מרגיש "עכשיו יש לי חיסרון נכון, ואז הבורא מתלבש בתוך אותו החיסרון".

שאלה: אני רוצה לחזור לקטע 9 על שפלות אמיתי. שפלות אמיתי זה שאני לא מסוגל להזיז אצבע אפילו עכשיו להתחבר עם החברים שלי בעשירייה, ואני מרגיש את זה?

מצוין. קודם כל זה דבר מצוין, למה? כי מה שאתה מרגיש, אתה מרגיש את זה בצורה ברורה. לא חשוב דבר רע, דבר טוב, לא חשוב איזה ציור תעשה, אבל אתה מרגיש משהו ברור. ומה הלאה?

תלמיד: נגיד שאני כן עושה את הפעולה, ואחרי הפעולה אני מרגיש שבכל זאת מה שעשיתי זה היה לטובת עצמי, זה לא היה באמת בשביל להתחבר איתם, האם זו גם שפלות שאני לא מסוגל אחרי הפעולה שעשיתי להתחבר איתם?

למה זה רע? אתה הרגשת, אתה עכשיו בטוח שמה שאתה עושה בסופו של דבר זאת תהיה צורה אגואיסטית, ואתה לא מסוגל לעשות שום דבר שהוא על מנת להשפיע, רוחני. אני לא כל כך מבין, אתה חשבת שאתה בורא, או שאתה נברא?

תלמיד: שאני נברא.

אולי אתה בורא, אני לא יודע. אתה יכול לעשות מהרצון לקבל שלך רצון להשפיע?

תלמיד: אנחנו לומדים מאהבת הבריות לאהבת ה', אז אם אני אתחבר לחברים, אנסה להשפיע להם, ככה אני יכול להגיע גם להשפיע לבורא.

לא, גם זה אתה לא יכול, גם להתחבר עם החברים אתה לא יכול. פעולות כאלה של חיבור זה רק הבורא יודע לעשות. אין לנו כוחות, אין לנו הבנה איך אנחנו יכולים להיות בחיבור, אין, זה פשוט לא נמצא אצלנו. אנחנו כאלה עיגולים, הרבה הרבה כדורים שכל אחד דוחה את השני בלבד, ולהיכנס לתוך השני, להתחבר עימו, אף אחד [לא יכול].

תלמיד: זה יותר מתסכל מה שאתה אומר עכשיו.

למה? דווקא לא. הבורא נתן לנו, בכמה אנשים מיוחדים מכל העולם הזה, נתן לנו רק יכולת להבין שאנחנו לא מסוגלים להתחבר. ואל תעשה מהפכות, אל תעשה שום דבר, זה לא יעזור. חיבור בין בני אדם אי אפשר שייעשה, שיתקיים אלא רק על ידי כוח עליון. זה נקרא שאם ה' לא יבנה בית אז אף אחד לא יכול להצליח, בית זה נקרא חיבור בין שניים, אף אחד לא יכול. עלינו רק לבדוק את הדברים האלה, עד כדי כך שאנחנו רואים שלא יכולים, אבל יחד עם זה אנחנו מאוד רוצים ואז מבקשים ממנו והוא עושה. הוא רוצה שאנחנו נזמין אותו להיות על הבמה, זה סך הכול.

שאלה: אני מתייחס או פונה לכל דבר כאילו אני פונה לבורא, האם יש לי סיבה אחרת לפנות לבורא מלבד חיסרון שיש בי?

אני לא יודע, אנשים כל הזמן פונים לבורא, חילוניים, דתיים, לא חשוב מי, כולם כולם פונים אליו. אומנם לא רוצים, לא יודעים, לא מכוונים, אבל כל החיסרון שלנו, כל מה שהרצון לקבל פולט מתוכו, שמרגיש משהו בקיומו, זה הכול פנייה לבורא, רק פנייה לבורא. רק אנחנו רוצים לעשות את הפנייה הזאת בצורה מבוררת, בצורה מסוימת, שהיא תפעל על הבורא, שהיא תעשה לו בזה נחת רוח וכן הלאה, זה כל ההבדל. אבל כולם מתפללים לבורא, כולם עובדי ה', ככה היה אומר הרב"ש, כל העולם נמצא בעבודת הבורא, אלא הם לא יודעים על זה, הם לא מבינים את זה, אבל כולם מבצעים את הרצון שלו.

אנחנו מיוחדים בזה שאנחנו מבינים, עושים או לא עושים מרצוננו או לפי הרצון שלו. אם אני עושה לפי הרצון של האגו שלי, אני עושה מה שהבורא מחייב אותי דרך האגו. אם אני רוצה לעשות דרך הרצון להשפיע שלי, אני צריך לפנות לבורא ולבקש ממנו וכן הלאה, זה כבר משהו אחר. זאת אומרת באמת כולם עובדי ה' במקרה כזה. כולם עובדי ה', זה נקרא שכל אחד מבצע רצון, פעולות שהבורא מכתיר בו, מכניס בו, מעורר בו. אין אף אחד שיוצא מזה, מדומם, צומח, חי, מדבר. רק מדבר אלה אותם בני אדם כמונו שהם רוצים בהכרה, בהבנה לבצע פעולות שהבורא רוצה לעשות, ולא שהוא מחייב אותם אלא הם רוצים לעשות פעולות מרצונם.

שאלה: מה מונע ממני להפעיל את הבורא שבתוכי ולהשתמש בו כדי להתחבר לחברים שלי?

מה מפריע לי? האגו שלי. יש בנו שני כוחות שפועלים ואנחנו צריכים בין שני הכוחות האלה לברר את עצמנו, האם האחד או השני. שני הכוחות האלה מגיעים אלינו מלמעלה, אם אני רוצה להתנזר מכוח אחד שזה נקרא יצר הרע, ככה הוא נקרא, ואני רוצה לשייך את עצמי לשני, כוח השפעה, יצר הטוב, שככה זה נקרא, סך הכול זה תלוי בהגדרה, אז אני צריך לבצע את הפעולות בהתאם לזה.

שאלה: בקטע עשר יש משהו שבאמת צריך הבהרה. כתוב שאם אני, העשירייה, לא מרגישים שאנחנו עובדים את פרעה סימן שאנחנו לא מרגישים את הגולה. זאת אומרת אנחנו צריכים להתייחס לפרעה כאילו שהוא הבורא?

מה ההבדל בין פרעה לבורא?

תלמיד: ההבדל הוא בזה שהבורא מלמד אותנו שאנחנו צריכים להשפיע ואנחנו דרך החברים רוצים להשפיע לבורא, לרכוש את התכונה שלו. איזו תכונה אני צריך לרכוש מפרעה, את הרצון לקבל? את זה יש לי, זה מהטבע.

לא, זה לא מספיק, אתה צריך לקבל הרבה רצון לקבל מפרעה כדי לגלות עד כמה הוא בעצם עושה לך בזה רע, ושאתה תקבל מהפרעה את כל הרצון לקבל שלו רק לא בכוונה על מנת לקבל אלא בכוונה על מנת להשפיע, שאתה לא תוכל לתקן את זה בזמן שאתה נמצא תחת שליטת פרעה אלא אתה יוצא משליטת פרעה ומגיע לשליטת הבורא. לכן זה נקרא שאתה יוצא ממצרים ונכנס לארץ ישראל. אז אתה צריך בדרך לקבל את כוח האור, קשר עם הבורא שנקרא קבלת התורה, ואז כשיש לך את כל הרצון לקבל שקיבלת ממצרים ואתה יוצא ממצרים, אתה רוכש קשר עם הבורא והופך את מה שקיבלת במצרים, את הרצון לקבל הגדול הזה לעל מנת להשפיע, וזה נקרא שאתה בונה בזה את ארץ ישראל.

תלמיד: אז מה צריך להיות היחס שלי כלפי פרעה, כמו שאני מתייחס לבורא, אותו יחס?

ודאי, אין עוד מלבדו זה פרעה שככה מתגלה כעבד נאמן של הבורא ומביא לך רצון לקבל שזה הבורא ברא, כתוב "בראתי יצר הרע", והפרעה, הסמל הזה, זה מה שאתה צריך כי בלי זה איך אתה תגדל? אתה תישאר בדרגת בהמה, בדרגת חי, וכדי להעלות אותך מדרגת חי לדרגת המדבר, מה שקורה זה שצריכים להעלות אותך. איך להעלות? על ידי זה שמוסיפים לך רצון לקבל מדרגת הבורא, מדרגת המדבר. ואם אתה מתקן את דרגת המדבר הזה, אתה הופך להיות דומה לבורא.

זאת אומרת פרעה נמצא בדרגה למעלה יותר מכל העולם. האגו שלו, הרצון לקבל שלו, נמצא כנגד הבורא, ואם אתה מתקן את האגו הזה שנקרא פרעה, אתה מגיע לדרגת הבורא.

תלמיד: אז צריך להכפיף את שתי הדמויות האלה כביכול לדמות של הבורא בלבד, גם את פרעה וגם את הבורא? אני צריך לראות אותם כבורא, כאין עוד מלבדו?

נגיד שכך. הרצון לקבל המקולקל שלנו שעל ידו אנחנו מגיעים לבורא זה נקרא פרעה. זה נקרא ש"פרעה הקריב" מה שדיברנו, שדווקא פרעה קירב אותנו לבורא.

אנחנו צריכים לכבד את האגו שלנו, עד כמה הוא פועל בצורה כזאת חכמה כדי לקרב אותנו לעבודה הרוחנית.

קריין: 12.

 "אי אפשר ליחס הרע להבורא יתברך, שהוא הטוב בתכלית, לכן כל זמן שהאדם מרגיש מצבים רעים, הוא מוכרח לומר שהם באים ממקום אחר - מהסביבה, אבל לאמיתו של דבר, כשהאדם זוכה לראות רק טוב, ושאין כל רע בעולם, והכל נהפך לטוב, אז מראים לו האמת, שהבורא יתברך עשה הכל, מטעם שהוא כל יכול, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים." 

(בעל הסולם. "הקדמה לספר פרי חכם - על התורה")

הכול עושה הבורא, גם דברים שכביכול נראים לנו רעים, גם דברים שנראים לנו טובים, הכול עושה הבורא, אלא אנחנו צריכים רק לתקן את עצמנו כדי לשייך כל מה שעובר עלינו אליו.

שאלה: לפעמים אנחנו אומרים שהבקשה צריכה להיות פשוטה, כמו על שולחן הניתוחים, פשוט תעשה בי מה שצריך, ולפעמים אנחנו אומרים שהבקשה חייבת להיות מבוררת, מדויקת, שהאדם חייב להבין בדיוק מה הוא מבקש ומה הוא רוצה שהבורא יתקן. איך לסדר את זה נכון?

רק להשתוקק לחיבור ובחיבור תתגלה לך אמת. אני לא רוצה להיכנס לפסיכולוגיה ולא לחכמות כך או כך לעשות, הכול לא מועיל, אנחנו צריכים להגיע למצב שהכול מתברר בהרגשה ולא בשכל.

שאלה: אם אנחנו פונים לבורא בצורה מודעת הכרתית ואנחנו רוצים שהוא יקיים, יבצע את הכול אז אנחנו הופכים להיות כקוסמים?

נכון, כל מה שאנחנו רוצים מתבצע אם אנחנו קשורים לבורא.

(סוף השיעור)