בעל הסולם, עמ' 668, אגרת ב'

שיעור צוהריים 08.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריין: כתבי בעל הסולם, אגרות, עמ' 668, אגרת ב'. דבר המתחיל "ומה שהוכחת באריכות".

האגרת היא מיוחדת מאוד ולא פשוטה, כשנקרא אותה, אולי נבין מהפעם הראשונה משהו ואולי לא כל כך, לכן נקרא אותה עוד פעם בהזדמנות, אבל כדאי לנו להתעמק בה. אנחנו נקרא רק את החלק השייך לנו ולא את כל האיגרת.

קריין: בהקדמה הוא פונה בפנייה אישית לתלמיד. ונתחיל בדבר המתחיל "ומה שהוכחת באריכות".

"ומה שהוכחת באריכות מכתבך להראות בעליל שאדני אהבתינו מיוסדים על "אהבה מוסתרה" והעלית מזה סוף דבר ברור לדעתך, שאין לחוש כלל, לכל קושיותי שהקשתי עליך וזה לשונך מלה במלה:

"אמנם אני איני חושש כלל לקושיתך, ממני עליך, וממך עלי, כולם בטלים ומבוטלים, וגם אתה לא תחוש כלל ולא תביט למראה הפנים, אלא לגילוי הפנימי שבלב, כדרך האוהב המסתיר כל מחשבות הרבות שעוברים בתוך לבו, ועושה מקשה אחת חזקה וטובה לדחות ממנו כל המקשאות והחריפים והשומים והבצלים, ולא כוונתי במבוקשי זה כדי להרבות האהבה או שלא לבטלה כי אהבה במקומה עומדת, תמה ושלימה, ובלי שינוי כלל, שעליו אין להוסיף ולא לגרוע.

אולם כדי שלא תמצא בצער בחנם ולמה ועל מה? ובצערך אתה תוסיף על צערי, שבוודאי אינך רוצה בצערי, לכן רמזתי לך ב' הטעמים האלה כי המה אמת ופשוטים" עכ"ל.

מה אעשה אם לא אוכל לכחד האמת אפילו בשעה שהיא מרה, לכן אומר לך האמת: עדיין אין נוחה דעתי כלל, מכל פטומי מליך, ואם יש לך צער מזה, מ"מ האמת אהובה לי יותר מכל, וכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]", ואיך אשאיר אצלך "דבר מתוק" אם "אינו אמיתי" השנוא לו מאוד, וחכי יקיא אותו, כלה כלה יגרש אותו.

ובפרט בענין החשוב שבחשובים, שנקרא "אהבה" שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו, כידוע לך למדי.

ולכן מחויב אנכי לגלות לך הפגמים שטעמתי בב' המטעמים שלך: בטעם הא' מצד חוט המשולש הנעלה באין ערך על אהבת ריעים דעלמא. טעית מאד במשל הזה, להשוות ולהעריך אהבה שורשית רוחניית, לאהבת ריעים התלויה בדבר, שעומדת להבטל בהבטל הדבר. ובטעם הב' הוספת חטא על פשע, להסתייע באהבתנו, מצד אהבת ההשתוות הטבעית המצויה עמנו במדה מרובה.

ותמה אנכי "מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא [תרגום: אֲדוֹנֵי אברהם, תלית את הלימוד בלא מקור!]", כי אהבתנו, שורשית נצחיית היא, תולה על אהבת ההשתוות הטבעית, שאפשר להבטל, "וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר".

ואני באחד ומי ישיבני, ואומר לך אם ממשיל משלים אתה, לא תמשול אהבה "שורשית רוחנית" לאהבת ריעים התלויה באיזה סבה מן הסבות, העומדים סוף כל סוף להבטל, אלא לאהבת אב ובנו, שהיא גם כן שורשית, בלתי תלויה בדבר.

בא וראה באהבה זו מנהג הפלא ופלא, שלכאורה אם הבן יחיד הוא לאביו ואמו, מחויב הבן לאהוב יותר את אביו ואמו, כי מגלין אליו יותר אהבה מהורים שיש להם הרבה בנים.

אבל במציאות אינו כן, ונהפוך הוא, שאם הורים נקשרים מאד לבניהם בחבלי אהבתם אז ערך אהבת הבנים מוצער ומוקטן מאוד, עד שלפעמים נראה בחוש אצל הבנים מסוג אהבה כזו, "שנכבה בלבם כל רגש האהבה" שזהו מנהג מחוקי הטבע הטבוע בעולם, ודו"ק ותמצא."

בעל הסולם רוצה להגיד בפשטות, שמשפט האהבה לא תמיד מתקיים כמו שאנחנו חושבים. יש אהבה כזאת שאם אוהבים את הילד בצורה חסרת גבולות, אז הילד לא מרגיש את האהבה, אין לו כלי כדי שיוכל לקבל אותה והוא מתנהג אחרת כלפי ההורים. הוא מזלזל בהם ומתייחס אליהם בגסות כי הוא לא מסוגל לקבל מהם את האהבה בצורה שהיא מסודרת באופן נורמאלי, כי בכל דבר שאנחנו מקבלים אנחנו צריכים להרגיש דבר והיפוכו. ולכן אם האהבה היא חלוטה וכך היא מגיעה מצד ההורים לילדים, הילד מרגיש שאין גבול לכמה שאוהבים אותו, והאהבה שלו כלפי ההורים בחזרה הופכת להיות לדחייה ואפילו לשנאה כי הוא לא מקבל כלי כדי לאהוב. זאת אומרת, האהבה צריכה להגיע גם בתוך הכלי.

"וטעם הדבר פשוט הוא, כי אהבת אב לבנו היא שרשית טבעית, וכמו שהאב חושק שבנו יאהב אותו, כמו כן הבן חושק שאביו יאהב אותו, והחשק הזה המצוי בלבבם, גורם להם תמיד בלי הרף בחי' יראה. דהיינו, שהאב מתירא מאד שבנו לא ישנא אותו באיזה שיעור, ואפי' דק מן הדק, וכמו כן הבן מתירא שאביו לא ישנא אותו באיזה שיעור, דק מן הדק, באין נבדק.

"ויראה תמידית" זו גורמת להם לגלות מעשים טובים בין איש לרעהו, שהאב מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות לעיני בנו, וגם הבן מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות ובכל יכלתו לעיני אביו. ובדרך זה רגשי האהבה פרין ורבין, בלב שניהם תמיד, עד שהאחד מתגבר במעשים טובים על חברו, בשיעור גדול ושלם. דהיינו, שאהבת לב מהאב, מתגלית אל הבן בשיעור שלם, שעליו אין להוסיף ואין לגרוע.

כשמגיעים למצב זה רואה הבן בלב אביו בחי' "אהבה חלוטה", רצוני לומר, שהבן אינו מתירא כלל, שמא תפחת אהבתו, וגם אין לו תקוה שתתרבה אהבתו, וזה נקרא "אהבה חלוטה", ואז לאט לאט מתעצל הבן לגלות מעשים טובים לעיני אביו, ובערך מיעוט מעשים טובים וגילוי אהבה בלב הבן לאביו, "ממש בערך הזה יכבו ג"כ ניצוצי "אהבה השורשית", שנחקקה בלב הבן מצד הטבע, ונעשה לו טבע שני, קרוב לשנאה ח"ו, כי כל המעשים טובים, שאביו עושה עמו, קטנים ושפלים בעיניו, כלפי החיוב מצד "אהבה חלוטה" שנבלעה באבריו, וז"ס הכתוב "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" וכו', ודו"ק ביותר כי עמוק וארוך הוא."

ברור שאם ההורים מגלים כלפי הילד אהבה חסרת גבולות, והם יאהבו אותו בכל מה שיש ולא חשוב איך הוא יתנהג בחזרה, הם נותנים לו אפשרות לפעול לפי איך שהוא רוצה ובסופו של דבר הם בעצמם מחייבים אותו לכך שהוא יזלזל בהם ובסופו של דבר אפילו ישנא אותם. האהבה דורשת כלי, ואם הוא לא מקבל את האהבה מההורים בתוך הכלי, והכלי צריך להיות הפוך מהמילוי, אז אם האהבה לא מגיעה בעטיפה של אזהרה וגבולות, הילד מתחיל לשנוא את ההורים, הוא מזלזל בהם, ואין לו ברירה, כי כך קורה הדבר לפי חוק הטבע.

שאלה: באהבת חברים אנחנו דואגים לאהבה, מראים אהבה, מה זה אומר לדאוג לכלי?

כלפי החברים זה משהו אחר. כי כלפי החברים אין לנו אהבה טבעית אלא אנחנו צריכים לגלות את האהבה דווקא בניגוד לטבע שלנו, כשאני נמצא בדחייה כלפי החברים.

שאלה: האם אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, שהבן והאב יאהבו אחד את השני?

כנראה שכן.

שאלה: איך, מה צריך לעשות?

קודם כל להוריד לאט לאט באהבה לילד כדי שהוא ידע שהכול נמצא בגבולות, וכמו שהוא מתייחס אליך אתה מתייחס אליו, ולא יותר.

שאלה: מה הגבול הנכון כדי לשמור על אהבה?

כדי לשמור על האהבה אתה צריך להביא אותה בכלי, הכלי הוא "יראה". יראה לכך שאהבה לא תיפסק בתנאי שכולם דואגים לה, כל הזמן לגלות אהבה בצורה של "אני לדודי ודודי לי" משני הצדדים.

שאלה: האם יש הגבלות משני הצדדים, גם מצד הבורא כלפי הנברא?

ודאי, כך הבורא עושה איתנו.

שאלה: מה ההגבלה מצד הבורא כלפינו?

הוא יודע מה לעשות, אבל ודאי שהוא עושה כך לפי החוק "אני לדודי ודודי לי".

"ובהיות שדרכי תמיד לזמר בשבחים למערכות הטבע שהטביע וערך הבורא ית' לטוב לנו כל הימים ע"כ אגלה לך טעם המחוקק את הגבול הזה, כי לא חפץ רשע הוא ח"ו אלא אדרבה זהו כל פריה ורביה שברוחניות, כי עיקר הנרצה מעובדי ה' הוא הדביקות, ואין ציור דביקות אלא מתוך אהבה ותענוג, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", ובאיזה אהבה אמרו, ב"אהבה שלימה", כי אין השלם שורה על החסר, ואהבה שלימה היא היא "אהבה חלוטה" כנ"ל.

וא"כ איך יצוייר עוד פריה ורביה בדביקות הנרצה, ועולה ונקנה מכל הרפתקאות דעדו עלייהו [שבאו עליהם]: וז"ס שהלביש הקב"ה נשמה, בגוף ובחומר עכור, אשר סוף כל סוף נודע לו שלגלות אהבה בפועל הוא צריך, ובחסרון גילוי אהבה בלב עצמו, כי טבע החומר לכבות מיד כל רגשי אהבה הקנוי לו מכבר.

ובדרך זה "השלם שורה על השלם", שיש ידיעה חלוטה באהבה חלוטה ושלימה, מצד השכל, ומ"מ אפשר עוד להוסיף באהבה, ובאם לא יוסיף אהבה, בטח יגרע ויוכבה כל הקנין שכבר קנה בהחלט, וז"ס "והארץ לא תמכר לצמתת" וכו', וכ"ז דברים כנים ואמתיים מאד, והכנס אותם לאוצר, לאחרית הימים בע"ה בקרוב.

עתה בין תבין הרהורי דברים שבלבי עליך. בראותי שאין לך שום יראה מקרירות אהבתי אליך, ואהבתי אליך היא אהבה חלוטה, ובפירוש רשמו אצבעותיך, שאהבתנו תמיד במקומה עומדת "בלי להוסיף ובלי לגרוע" אבל סוף דבר הוא שרוחניותנו מלובש בחומר, וטבע החומר להתקרר מחמת אהבה חלוטה כנ"ל, והוא חק ולא יעבור.

לכן אדרבה אם אתה מרגיש אהבתנו על צד השלימות בהחלט מחויב אתה, עתה להתחיל במעשים בפועל, "לגלות אהבה" מחמת פחד הקרירות העולה מהרגש אהבה חלוטה, בשלילת שום יראה: ובדרך זה מתרבה החשק, ומתרבה הכפלים שבאהבה, שנקרא "פריה ורביה".

והנה דברי נאמרים על צד הראיה, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ושום עיון וספק אין ביכולתו להפר את דברי אלה, ואם אינך מרגיש את דברי בלבך, הוא מחמת הטרדות באבידה שלך, אבל בשעה שתמצא את האבידה, ותוסר הטרדה אז תסתכל בלבבך, ותמצא אותו פנוי מכל רגש אהבה. והוא מחמת חוסר מעשים בפועל לגלות את האהבה כנ"ל, וזה ברור. וגם עתה כבר מזדעזעים באיזה שיעור דק מן הדק עבותות אהבתנו מחמת "חוסר יראה" מכח הידיעה באהבה החלוטה.

וכל זה כתבתי להודיעך דעתי הישרה, כי איך אכחד ממך דבר אמת, אבל לא נעלם כלל ממני שדברים הללו אינם מיושבים על לבך דהשתא [על לבך של עכשיו], והמה יגעים וארוכים לך, ולהג בשר.

אבל שמעני ויטב לך כל הימים, כי אין חכם כבעל ניסיון, לכן איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא [לפגם] תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות."

זאת אומרת שאנחנו חייבים כל הזמן לעבוד על האהבה עוד ועוד, ולא להסתפק על כך שהשגנו אותה אתמול והיום אפשר לשבת, ולא להוסיף.

"וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא [של עכשיו], יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך.

וז"ס הכתוב: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה וכו' כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שניו", פי', שכל עוד שלא באו לידיעה הנ"ל, שלגילוי אהבה צריכים, לא יכלו לתקן חטא אביהם, ועל כן אמרו, "האבות אכלו בוסר ושני הבנים תקהנה". ודו"ק.

אבל אחר שבאו לידיעה הנ"ל, מיד יזכו לתקן חטא אביהם, וכל פגם שימצאו, ידעו כי יחטאו בגילוי אהבה כנ"ל, ועל כן כל יום ויום יהיו בעיניהם כחדשים כבפעם הא', שבשיעור גילוי אהבה של אותו יום, ימשכו האור עד לחוש, ואם ירגישו מיעוט בחוש, הוא מתוך אכילת בוסר של אותו יום, כי לא גילו באותו יום שיעור אהבה כל צרכן. ואכלו טרם גמר בישול, ועל כן נמעט מחושיהם, כי לא שוה כבפעם הא'.

ועיקר הדברים היא הלכתא למשיחא: אבל נוהגים גם בעוה"ז, כי באימוץ הלב, לגלות אהבה בינו לבוראו ית', הקב"ה משרה שכינתו עליו בסוד הזכירה, בסוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", וברבות הזכרון מגופא דעובדא [מעצם המעשה], יתרבה החשק והגעגועים, "ורוח אמשיך רוחא ואייתי רוח [רוח מושך רוח ומביא רוח]", וחוזר חלילה, עד שמתרבה הזכירה, ומתרבה על ידי החשק, ועולה במעשים טובים, ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", שז"ס "הנה זה בא ושכרו אתו ופעולתו לפניו".

הארכתי בזה, אע"פ ששכל קצר הוא בלימוד, אבל לקנות השכל הזה עד שיהיה נבלע באיברים, הוא ארוך מאד, אבל הוא הוא כל בחי' אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], שבערך שיעור קנינו תלוי מהירות התיקון בעת התיקונים, וערך גודל פריה ורביה אחר גמר התיקון, במהלך העבודה על צד הנרצה.

ואין להרהר אחר דברי, שא"כ "גיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא [גֵר בארץ ואזרח בשמי השמים]", כי מדת האהבה היא רצונית, שבלב תלויה, ואינה שכליית, וא"כ איך יתכן להציגה בראש כל המדרגות השכליות כאשר הארכתי.

אבל כל הטועם ורואה, כי טוב ה', הוא עד ראיה בכל הדברים הללו, כי בדביקות הבורא ית' קא עסקינן [אנו עוסקים], שיחודו ית' כולל כל ההבחנות שבעולם, מ"מ בלי ספק אין ביחודו העצמי שום גשם, ועכ"פ שום פסיעה מלבר [מחוץ] מעצם שכלי, וע"כ כל הזוכה להדבק בו ית', מתחכם, מפני שדבוק בשכל פשוט, ובשעת הדביקות, העובד דבוק בנעבד ית', בתוקף גילוי רצונו ואהבתו בלבד. אבל אצלו ית' הרצון והשכל והידיעה ביחוד פשוט, בלי שום הבדל בצורה: כחוקי הגשמיים: וזה פשוט. ואשר ע"כ השגת גילוי אהבתו ית' זו, זו היא ברכת השכל. וד"ל.

ובא ולמד מעובד השלם (ואפילו שלם באתערותא דלעילא [בהתעוררות מלמעלה]) ושאל זקניך ויאמרו לך, כי השלם ע"ה שלם בכל, ויש לו ידיעה שלימה "בברכה שבעתידות שלו", ומכל מקום אינו נחלש כלל מחמת כן, מיגיעה בתורה, וחיפוש. ואדרבה אין לך מתיגע בתורה ובחיפוש כמוהו. והתירוץ פשוט: שיגיעתו אינו כ"כ לקרב לעצמו העתידות הטוב, אלא כל יגיעתו היא בגדר גילוי אהבה בינו לבין קונו, ולכן רגשי האהבה פרין ורבין, ומתגדלים, בכל יום ויום עד שמשתלמת האהבה בבחי' "אהבה חלוטה", שזה מעוררו ומביאהו אח"כ לכפול שלימותו, בבחי' אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] וד"ל."

שאלה: בתחילת האיגרת בעל הסולם דיבר על האהבה לשמה כשהיא חלוטה וכשאינה חלוטה. אם אנחנו, החברים, עושים את העבודה, מתאמצים באהבה בינינו והיא תלויה בדבר בסוף, איך וממה אפשר להגיע לאהבה חלוטה לבורא?

הכול תלוי בכמה שהבורא מאיר לנו. אם אנחנו מקיימים את התנאים שהוא מציב לפנינו, אנחנו יכולים להגיע למצב שבאמת תהיה לנו אהבה חלוטה, נרגיש מה היא. הכול בכל זאת עדיין מוגבל, אנחנו נמצאים עדיין במדרגות, אבל אפשרי לחוש במקצת מה יכולה להיות אהבה חלוטה.

שאלה: לגבי המעשים. בעל הסולם כתב לעשות מעשים כדי לגלות אהבה ואחר כך הוא הסביר שצריך לעשות כך באימוץ הלב. מה הוא "מעשה באימוץ הלב"?

צריך לאמץ את הלב קצת יותר בהרגשה, בהתחברות, בהתקרבות לחברים ולקטעים, עד שאתה תרגיש שמה שאתה לומד, קורא, שומע, נכנס ללב שלך. צריך לתת לכך אומץ לב.

שאלה: מצד אחד צריך לחפש את כל התחבולות לאהבה וכל יום לגלות אהבה בקרבנו, ומצד שני החוק "אני לדודי ודודי לי", האם אתה יכול להסביר זאת בבקשה?

הכול אותו דבר, עד כמה ש"אני לדודי ודודי לי" כך הוא חוק האהבה.

שאלה: מהי היגיעה בגילוי האהבה ביני לבין הבורא?

היגיעה היא כדי להראות לבורא שאני בא עם כל הלב פתוח לאהוב אותו, דרך החברים.

שאלה: באגרת הוא כביכול מדבר על אהבה של העובד עם הבורא, ואנחנו כל הזמן רגילים כבר, זה מוטמע אצלנו, אני, קבוצה, בורא. אנחנו לא רגילים לדבר בנפרד עם הבורא.

נכון, כך צריך להיות. כן.

שאלה: מה שאתה מלמד אותנו לא עומד בסתירה למה שהוא אומר פה?

שום דבר.

שאלה: האם ניתן להביע את עצמנו בעשירייה כאב לבן על ידי צמצום האהבה שלנו כדי לבנות חיסרון בחברים, איך לעשות את זה נכון?

צריכים להגיע לאהבה חלוטה ואחר כך לכוון אותה לכל מיני כיוונים, אבל קודם להגיע לאהבה בלי שום גבול.

שאלה: איך לראות את הצורך להגדלת האהבה בקביעות?

עלינו להשתדל להגדיל את האהבה עד שנרגיש שאין גבול, כמו שמבשלים משהו שנשפך מהסיר כך גם אתה צריך להרגיש את האהבה שלך לחברים ולבורא. כשתגיע למצב שאתה תראה זאת, אז נדבר מה לעשות.

שאלה: לאבא יש אהבה לבן, אבל הבן יכול לאבד את ההרגשה הזאת. מה עלינו לעשות כדי לחזק ולא לאבד את ההרגשה של הבן לאביו?

צריך כל הזמן להישמר שהבן ירגיש את היחס הטוב מאביו בצורה מאוד גבולית. כתוב "חוסך שבטו שונא בנו", שמי שלא נותן מכות לבנו הוא כאילו שונא אותו, כמובן שצריך לברר זאת, אבל צריך להיות גבול מאוד ברור עד כמה הבן צריך להרגיש שאביו אוהב אותו ולא יותר. אחרת הוא יתבלבל וילך לכל הכיוונים ולא יהיה אכפת לו כלום ותמיד יסמוך על כך שאביו יוציא אותו מכל הבעיות וייתן לו את הכול, זה לא בסדר.

שאלה: כתוב במאמר שמי שרוצה להרבות אהבה צריך לעורר גם פחד. האם נכון לעשות זאת בעשירייה ואם כן למה ואיך עושים זאת?

בינתיים אין מה לעשות בעשירייה. בעל הסולם מסביר על אב ובן שיש ביניהם קשר טבעי ואצלנו בעשירייה אין קשר טבעי. לכן בינתיים עלינו לעבוד למעלה מהטבע האגואיסטי שלנו.

שאלה: אנחנו אמורים לא לבנות גבול בצורת אהבה בעשירייה אבל אנחנו גם חייבים להרגיש יראה לגבי פעולות בעשירייה. איך נכון לעבוד עם החברים בעשירייה?

באהבה, בינתיים באהבה ללא שום הגבלות. יקח לכם עוד הרבה זמן להגיע למצב שתהיו חייבים להגביל את האהבה ולא להראות לאחרים כמה אתם אוהבים אותם. הלוואי שנגיע לזה.

שאלה: למה כשאני מתקרבת להרגשת אהבת הבורא אלי, אני מרגישה כאב, ואילו את אהבת הבורא לבריות אני מרגישה שמחה ואהבה במקום את שניהם. מה לא בסדר?

טוב מאוד, הבורא מכוון אותך נכון, תמשיכי עוד ועוד.

שאלה: האם להגדיל אהבה בקביעות, זה תמיד להגדיל ביטול נגד העשירייה והבורא?

מי אמר לך שאנחנו צריכים להגדיל את הכאב? זה לא נכון.

תלמיד: האם להרבות אהבה זהו ביטול מול קבוצה?

נכון, אנחנו צריכים להגיע לאהבת הבריות בעשירייה, כמו שכתוב, מאהבת הבריות לאהבת הבורא. אלו שתי המדרגות שאנחנו צריכים להשיג ושום דבר לא חשוב לנו יותר. שני מצבים, אני אוהב את הקבוצה ודרכם אני מגיע לאהבת הבורא.

שאלה: איזו עצה תוכל לתת לתלמיד חדש שמנסה להבין מהי האהבה שבעל הסולם מדבר עליה?

העצה היא לאהוב את החברים בקבוצה ככל האפשר, כך הוא יבין איך הבורא מתייחס אליו ואז תהיה לו גם אהבה לבורא. בתוך כל זה הוא ירגיש את מהות הבריאה, את מטרת הבריאה ואת גמר התיקון.

שאלה: נראה שבלתי אפשרי במצב החי שלנו להגיע ליחס של אב ובן כמו שכתוב במכתב. האם יש שיטה או דרך לראות מאחורי החברים, לא את האנשים אלא את הביטוי של הבורא אלי, שהוא פועל עלי ובצורה הזאת אני אוכל קצת להתעלות? האם יחס כזה לחברים הוא ניסיון נכון?

תנסה ואחר כך תספר לנו.

שאלה: האם במצב יותר מתוקן אנחנו צריכים להתגעגע למצב התיקון בהבנה שבכל רגע הבורא איתנו ואף פעם לא עזב אותנו?

אנחנו חייבים להימשך למצב הכי גבוה ושלם.

שאלה: אנחנו מרגישים את אהבת הבורא כחושך וכסבל מפני שאנחנו הפוכים מהטבע שלו, יכול להיות שאנחנו מרגישים גם את אהבת החברים והחברות בדחייה? והאם חשוב ללמוד לקבל את האהבה של החברות?

ודאי שאנחנו לא מקבלים את אהבת החברים בצורה נכונה ודוחים אותה מכל מיני סיבות. אפילו מתוך כך שאם אני ארגיש אהבה מהחברה, אז זה יחייב גם אותי להתייחס אליה כך וזה מאוד קשה לי, לכן אני מעדיפה לא להרגיש שהיא אוהבת אותי ועוד כל מיני כאלו מצבים.

תלמידה: האם זו המהות של הדחייה?

כן.

שאלה: מה המיוחד באהבה הדדית של אב ובנו שאין בסוגי אהבה אחרים?

האב יכול לאהוב את הבן ב בלי גבול, אבל הבן לא יכול לקבל את הדברים האלה מהאב כי מצד הטבע הוא לא בנוי לאהוב את אביו באהבה בלתי גבולית. לכן כדי לצמצם את היחס של האב אליו, הבן חייב לגלות כלפי האב זלזול. אנחנו רואים זאת בחיים, לא סתם כתוב בתורה "חוסך שבטו שונא בנו". יש בזה דברים עמוקים.

תלמיד: האם צריך לפחד מהזלזול הטבעי הזה?

על האב לכוון את עצמו בצורה כזאת שהוא לא יעורר בבן זלזול כלפיו אלא ההיפך, שהוא כל הזמן יהיה כביכול בחיסרון ליחסים של אהבה מהאב שמראה לו רק במעט את דאגתו.

תלמיד: האם הבן צריך לפחד מהיחס הזה של זלזול?

זו בעיה, לכן יש בזה "צער גידול בנים". עליך לדאוג שמה שאתה נותן לו יתלבש בגבורות ובצער. עוד נדבר על זה.

שאלה: הוא כותב "שבשיעור גילוי אהבה של אותו יום ימשכו האור עד לחוש". מה זה אומר?

שאם הוא מושך אהבה, הוא מגיע לחוש האהבה ממש, ואז משיג באותו יום את המדרגה השלמה.

תלמיד: אפשר להגיד שזה כמו אור ישר ואור חוזר, באותה מידה שמגלים אהבה, אז כך הבורא מגיב?

נאמר שכן.

שאלה: האם החיבור בעשירייה וההפצה ישפיעו על היחס בין האב לבן, האם זה יתקן?

לא. זה יכול להשפיע על יחס האב לבן מתוך זה שהוא ילמד בתוך העשירייה איך להתייחס לאחרים. זה בדרך כלל מאזן. אבל צריך לדבר עם החברים, שהם ישפיעו על האב שיתייחס יפה לבן.

שאלה: האם אנחנו יכולים לומר שאהבה לא יכולה להתקיים ללא יראה?

ודאי שלא יכולה. "על כל פשעים תכסה אהבה" אומר שאהבה יכולה לבוא אך ורק בתנאי שיש פשעים, כלומר יראה, האם אני יכול לאהוב, האם יש לי כוח אהבה? ואהבה לא מזה שהבורא ישנא אותי, אלא שאני לא אוכל להגיע לאהוב אותו.

תלמיד: לפעמים יש הרגשה שהבורא מגביל את האהבה שלו כלפינו, אולי מצמצם אותה, אולי כדי לא לפנק אותי יותר מידי, כדי לא לתת לי תחושה טובה מידי, יש הרגשה כזאת.

כן.

תלמיד: מה צריכה להיות התגובה של הבן, של האדם ביחס לתחושה כזאת?

להגביר את האהבה בכל מקרה, להוסיף מסירות נפש. אני מוכן לאהוב אותו במסירות נפש, זאת אומרת בלי שום יחס בחזרה ממנו. זה מה שמסדר את היחסים שלנו עם הבורא בצורה נכונה. זאת אומרת לא חשוב לי מה הבורא ייתן לי בחזרה, איך יעשה לי בחזרה, אני רוצה רק דבר אחד, שייתן לי כוח לאהוב אותו בכל ליבי ונפשי.

תלמיד: אבל לפעמים אנחנו מחוברים מידי לעולם החומרי, וכשאנחנו יותר מידי אוהבים או מאוהבים קשה לנו להתגבר על הרצון לראות את הבורא כי אנחנו יותר מידי מאוהבים בעולם הזה, איך לאזן את הדברים האלה?

אין חכם כבעל ניסיון, אני לא יכול להסביר לך עכשיו כי יש לי הרבה מה להגיד בנושא הזה ואני לא חושב שאני אוכל להתאים את המילים שלי למצב שלך. לאט לאט, תמשיך.

שאלה: האם ההרגשה של ההמשכיות שיש בהרגשה של אהבת האב לבן היא הרגשה גשמית או גם רוחנית?

גם וגם. אתה לא יכול להבדיל בין היחס של האב לבן לבין היחס של הבן לאב. בדרך כלל זה קשור ומעורב.

תלמיד: וזה מגביר את אהבת האב לבנו?

כן.

שאלה: האם אנחנו צריכים להגביל את אהבת הבורא אלינו בשביל לפתח את אהבתנו אליו או שהוא מגביל אותנו?

אסור לנו, מי שמגביל את כלי האהבה הוא מראה בזה שהוא לא אוהב. באהבה החוק הוא פשוט, עד הסוף או כלום. אם אנחנו מדברים על אהבה אמיתית, לא יכול להיות אחרת.

שאלה: עם החברים בעשירייה, אנחנו בשום צורה לא עושים הגבלה, אבל במקרה של חבר שמגיע פחות ופחות לשיעורים ואנחנו ממשיכים להביע אהבה ולא מראים לו שום הגבלות, האם אנחנו לא הורסים?

לא. אתם צריכים להמשיך. עוד ועוד להראות לו אהבה עד שהוא יגלה שאתם עושים זאת מפני שאתם מתקדמים ברוחניות ואתם מצטערים על זה שהוא לא איתכם.

תלמיד: אמרת בשיעור בוקר שאנחנו צריכים לעורר קנאה, שאלה שהיו בשיעור הגיעו לאיזה חיבור, איך להראות את זה כלפי אלה שבאים רק לפעמים?

לא יודע, זה עניין של הרגשה. אי אפשר להסביר את זה במילים ובכל קבוצה זה יהיה אחרת.

אתם קבלתם את הטקסט, את המכתב. אני רוצה רק לקרוא לכם חצי משפט. הוא אומר "אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף זה לפגם תחשב." זה מאוד חשוב. אם יש יכולת להוסיף באהבה ולא מוסיפים אז מורידים, זה יחשב כפגם גדול, לכן תשתדלו כל הזמן לעבוד על אהבה. כל הזמן להוסיף את אש האהבה.

כל טוב לכם. להתראות ועד שיעור הבא. באהבה.

(סוף השיעור)