שיעור הקבלה היומיMar 31, 2015
שיעור בוקר 31.03.15 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש" כרך א', חלק מאמרי "שלבי הסולם",
עמ' 118, מאמר: "בא אל פרעה - א'"
""בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".
ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.
לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז)
צריך להבין מה זה ויתור. אם יש לי אפשרות להרוויח מאה אלף דולר ותמורת זה אני אצום יום אחד, מי מוכן? אני חושב שכולם ירימו את היד, האם זה נקרא "ויתור"? זה לא נקרא "ויתור". אבל אם יגידו לי תצום יום אחד ולא תקבל כלום, או אפילו תצטרך לשלם על זה, זאת אומרת, נגד השכל, אז איך אני יכול לעשות זאת? אני לא יכול. אני יכול רק בתנאי שאני בכל זאת מרוויח משהו אחר שכדאי. אם לא כדאי, אז המכונה שלי לא עובדת. לכן על איזה ויתור הוא מדבר כאן? זה לא מובן בינתיים.
"אמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז)"ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).
וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאין כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.
"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.
וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.
אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל."
אם אני, פעם אחת מגיע למסקנה שהאגו שלי הוא לרעתי ורצוי להתפטר ממנו, אז אחרי החלטה כזאת אני יכול כבר להתרומם. למה זה קורה שאני שוב ושוב נכנס לאותו סיפור, לאותו מכשול? ואז אני נמצא בחזקת שוטה. מה לעשות כדי שנוכל בצורה עקבית פעם אחר פעם להרוס את האגו שנותן, שמביא לנו רק צרות. למה אנחנו בכל זאת, למרות שיודעים שממנו יש לנו את כל הצרות, מאוד חלשים נגדו?
איך זה קורה שאנחנו ממש מוותרים על המלחמה נגדו? יש לי תכונה כזאת שאני מרגיש שהיא ממש קוברת אותי, ואני בכל זאת חלש, אני שותק, אני שוכח, כאילו סולח ועובר כך למצב הבא. איך זה קורה שהתכונה הזאת פוגעת בי בכל רגע, ואני מרגיש עד כמה אני מפסיד, עד כמה כל הדברים הבלתי נעימים קורים לי בעקבותיה, ואני יחד עם זה כך בולע וממשיך. איך זה? אתם מרגישים את זה? בבקשה תסבירו לי.
"אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.
ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע,"
"בוא אל פרעה", מאיפה זה מתחיל, אם אני רוצה לברוח מייסורים, מבעיות, ממכות, זה דבר אחד, אם אני רוצה לגשת למשהו טוב, יפה, זה דבר שני, אבל האם בשביל זה אני צריך לבוא לפרעה? זה לא נקרא "בוא אל פרעה". האם אני צריך את הבורא כדי להגיע למטרה יפה, או כדי לברוח מהייסורים? זה עדיין לא נקרא ש"אני שרוצה לצאת משליטת פרעה". אם אני רוצה להגיע למשהו טוב בעיניי, לפי הטבע שלי, או לברוח ממשהו רע שאני מבין שהוא בטבע שלי, אז זה בכלל לא נקרא "שיש לי עסק עם הרוחניות", לא עם פרעֹה ולא עם הבורא.
פרעה, הוא זה שמפריע לי להתעלות ליחס אחר לגמרי לבריאה. שלא חשוב לי כמה אני מפסיד, או כמה אני מרוויח, אלא חשוב לי כמה שאני מסוגל להיות למעלה מזה, מרווח או הפסד. אני כמי שרוצה להגיע לערכים רוחניים שלא תלויים ברצון לקבל, זה נקרא שיש לי עסק עם פרעה שלא משחרר אותי ומכניס אותי שוב ושוב לרווח והפסד גשמי, גשמי, הכוונה ברצון לקבל. זאת אומרת, יש מישור שבו אני עובד לפי תן וקח, רצון לקבל, כמה אני מפסיד וכמה אני מרוויח בכל מה שרק יכול להיות, זה לא שייך לרוחניות.
רוחניות מתחילה מזה שאני רוצה להתעלות מעל החשבון הזה, ולעשות חשבון משלי מעל הרצון לקבל שלי, בניגוד אליו, לפי הערכים החדשים שהם כולם מחוץ לרצון לקבל. זאת אומרת הם מעבר לכל החשבונות שלו, לטובת הזולת או לטובת הבורא, ללא שום פנייה לעצמי. ואז אני מרגיש שאני פשוט לא נמצא בזה, כאילו נעלם ממני מה זה נקרא "ללא שום פנייה לעצמי". ואז אני מרגיש שבכל פעם שאני חושב על זה קצת, כמו אתמול, שלשום, לפני שבוע, חודש, שחשבנו על זה לפעמים, שוב, זה כאילו נעלם מאיתנו, וחזרנו לחשבונות הרגילים שלנו, זה פרעֹה ששולט עלינו. ואנחנו לא יכולים כאן לעשות שום דבר, למה? כי שוב בא כוח הרצון לקבל הזה, כוח מיוחד שמוחק את הרוחניות, את הקומה השנייה שאני רוצה לבנות, שבה החשבונות הם לא כלפיי, לא כלפי הרצון לקבל, אלא כלפי הזולת, כלפי הרצון להשפיע, יציאה מחוצה לי.
ואז הוא מכניס אותי בחזרה לעבדות שלו ולא נותן לי לצאת לארץ החופשית הזאת, לחרות ממנו. "חרות ממנו" זה נקרא, שאני לא עושה חשבונות על רווח והפסד בתוך הרצון לקבל שלי, אין לי חשבון כזה. איך אני אם כך, משתדל להחזיק את עצמי ברמה השנייה, בקומה השנייה הזאת, מעל החשבונות של רצון לקבל שאני עושה במישור הזה הגשמי? איך אני שמשתדל לעלות למישור אחר לגמרי, ללב חדש, למוח חדש, לרגשות וחשבונות חדשים, אוכל להחזיק ולא לתת לעצמי ליפול שוב לעבדות במצריים, לעבדות של פרעה? תנו לי עצה איך לא ליפול.
"ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע,"
זאת אומרת, הבורא לא נותן פתרון יפה, בוא אני אציל אותך, בוא אעשה לך משהו, הוא דווקא דוחף עוד יותר פנימה. "הטוב ומיטיב" הוא נקרא, שממש דוחף אותנו בחזרה פנימה לתוך הלוע של החיה הזאת.
"ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כדי שיוכל לבקש, אדם חייב להיות ממש בתוך פרעה, להרגיש חזק את העבדות. כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".
אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.
וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים."
איך אוכל לפתח רצון חדש לאיזה מצב מעורפל, מצב שלא מובן ולא ידוע לי שנקרא "רוחניות". שהוא למעלה מכל הכלים שלי שבהם אני יכול לבדוק, טוב לי, רע לי, פחות, יותר כלפיי, כלפי הסביבה, כלפי העולם. איך אני יכול לפתח חיסרון כל כך גדול לרוחניות, שאני ממש אחייב את הבורא לעזור לי? הוא נותן לי את "פרעה" שמושך אותי בחזרה לכל החשבונות הגשמיים, איך אני אפתח על פני זה חיסרון לרוחניות, שארצה לברוח מפרעה, שארצה לעשות כל מה שאפשר?
רק כשאני כבר מיואש, אני צועק לבורא, "הצילו". והצילו הזה הוא לא מהחיים הגשמיים, החיים הגשמיים יכולים להיות טובים מאוד. חסר לי משהו שהוא לגמרי לא מוחשי, ושאי שאפשר לבדוק, לראות, להסביר לאחרים שכדאי. איך אני מקבל חיסרון כל כך גדול לרוחניות?
"וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצר הרע וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצר הרע רודף להחטיא את האדם. והבן זה".
אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.
וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון,"
אנחנו מקבלים התעלות הרוחנית יותר ויותר גדולה, לא מזה שאנחנו עושים מאמצים איך לעלות, אלא יותר נכון מזה שאנחנו עושים מאמצים איך לא לאבד את מה שיש לנו מרוחניות. כי איך לעלות אני בעצם לא יודע, את זה אני מקבל מלמעלה. כמו שאנחנו רואים על עצמנו, מקבלים מלמעלה איזו התעוררות ומגיעה רוח חדשה. חיים חדשים. ועוד יותר למעלה אני לא יודע. אני יכול לדמיין, לפנטז לעצמי, אבל זה לא מציאותי. אלא אך ורק, כנראה, מזה שאני עושה מאמצים לא לאבד את מה שנותנים לי, הרוחני, מתוך זה מגיעות אליי עוד ועוד עליות רוחניות. לא שאני עובד כדי לעלות, אלא אני עובד כדי לא ליפול, לא להיות כמו שכתוב, "שוטה מאבד מה שנותנים לו".1
"וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".
לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה."
כל העבודה שלנו, היא לא לברוח מהמערכה. מה זה נקרא "לא לברוח מהמערכה"? מה כולל המושג הזה "לא לברוח מהמערכה"?
"ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".
לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש."
העבודה שלנו לא תשיג רוחניות, אלא את העבודה שנותנים לך, אל תאבד. כי ברגע שאתה מחזיק בה חזק, יתנו לך עוד קצת. תתפוס את זה חזק והעיקר לא לרדת, אז יתנו לך עוד קצת. ולעשות צעד קדימה אתה לא מסוגל, זה בלתי אפשרי, מאיפה אתה יודע מה זה קדימה, עד שזה לא מתגלה, וכשמתגלה האדם רואה "ואו" לא חשבתי שזה כך". כל פעם זה משהו חדש בהבחן חדש שלא היה לו קודם. "ארץ חדשה, שמים חדשים"2.
לכן כל העבודה היא להחזיק את עצמו ולא ליפול. זה כבר נמצא בנו ואתה לא יכול להגיד שאתה לא יודע מה, אתה כבר נמצא במצב, נתנו לך אותו, אז תשתדל עכשיו בכוחות שלך לגייס את הכוחות, חברה, לימוד והכל, כדי להישאר כמה שיותר במצב שנתנו. ותשתדל לעבד אותו נכון, להתקשר אליו, לבדוק אותו, ללמוד אותו, לא צריך לרוץ לדברים יותר גדולים, חייבים להתיישב במקום שהביאו לנו. ואז ברגע שרכשת אותו בהרגשה, בכלים, בחיזוק עצמך בסביבה כדי לשמור את המצב החדש הזה, אז אתה זוכה למצב הבא.
"אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".
וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ".
וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".
אולם יש להבין טענתו של אדם הראשון, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".
ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם","
מה זאת אומרת "בזיעת אפיך תאכל לחם"? מתי אדם רואה שהוא וחמור אוכלים מאבוס אחד? מתי אנחנו רואים את זה, שאני והחמור יחד אוכלים מאותו שק, לא לחם אלא גרעיני חיטה נניח.
"לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.
מה שאין כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים"."
אנחנו שוב צריכים לעשות כאן כמה הבחנות, לחדש אותן.
מתי אני נפגש עם הפרעה, כך שפתאום אני רואה אותו מופיע לפני, בתוכי? מתי, באיזה מקרה?
אם אנחנו מסתכלים על השרטוט, יש לנו שני מישורים, מישור רוחני ומישור גשמי (ראו שרטוט מס' 1). מי שמושך אותנו למטה, זה נקרא "פרעה". ואם אנחנו נמצאים במישור העליון, הרוחני, שהוא מחוצה לגוף, מחוצה לרצון לקבל שבו האדם עושה חשבונות, אם האדם מחזיק את עצמו במצב כזה, הוא עושה יגיעה גדולה, ומגלה שמה שמפריע לו זה בדיוק הפרעה שרוצה לשעבד אותו, להכניס אותו בחזרה למצרים, לתוך הרצון לקבל על מנת לקבל, ואז אפשר להגיד שהוא נמצא במצרים. אחרת אנשים לא מרגישים שהם נמצאים בשעבוד, זה לא שעבוד. שעבוד זה רק בתנאי שיש מישהו שמחייב אותך נגד הרצון שלך להיות במצב מסוים.
שרטוט מס' 1
שאלה: לפעמים אתה אומר כל מיני דברים ואני לא יודע איך לעבוד איתם.
כשאני אומר משהו או כשאנחנו מדברים או חושבים, אתה צריך לעשות את זה יחד איתנו. תשכח מהשאלה שלך אפילו שלא תשיג עכשיו משהו מיוחד. אתה חייב להיות יחד עם כולם. זה מה שמרגיז אותי, שאדם יודע שהעיקר זה להתכלל עם כולם, אבל הוא חצי שעה עם היד למעלה, זאת אומרת הוא מנותק מכולם.
תלמיד: אתה נתת פעם עצה, לכתוב את השאלה ולשמור אותה לסוף. זו רק דוגמה שאני לא יודע כנראה איך לעבוד. אתה אומר עכשיו, לשמור על מה שנותנים. זה פתאום איזה עיקרון חדש בעבודה, מה זה לשמור על מה שנותנים? פתאום לאדם יש כוח לשמור על מה שנותנים לו, הרי עכשיו יש לי מחשבות מסוימות, יחס לחברה בזמן השיעור?
לשמור על מה שנותנים, זאת אומרת שאתה קיבלת עכשיו מין גילוי חדש. שהגילוי הזה מתבטא בך בהרגשת התרוממות לקראת הרוחניות, לקראת ההשפעה, יציאה מחוצה לעצמך. אתה מרגיש שבאה לך איזו הרחבת הרגש כלפי החברים, כלפי העולם, כלפי הבורא. אתה כבר לא מכונס בתוך המשפחה שלך או משהו קטן שיש לך בעבודה, בחשבונות הקטנים האלה.
אני לא מזלזל בהם, רק קיבלת עכשיו איזו התעלות רוחנית, נתנו לך עכשיו ערכים חדשים, זה בא מלמעלה על ידי מאור מיוחד. אתה רוצה לקבוע עכשיו את המצב הזה כמצב ממש חדש שלך, זה משהו מעין "ארץ ישראל", "ישר א-ל". אז קודם כל תשתדל להיות בזה, וכשאתה משתדל להרחיב יותר ויותר את מצבך החדש, לאחוז בו, אתה יכול לזהות כל מיני נטיות הפוכות. הנטיות ההפוכות האלה זו בדיוק ההתגלות של פרעה.
מה זה פרעה? מי זה פרעה? זה מושג. יש כוחות, זה נקרא "בראתי יצר רע", שבכוונה מושכים אותך למטה לחשבונות הרגילים, הארציים. אז להשתדל להיות קבוע במצב שנתנו לך, לפחות במה שנתנו, כי מה שיהיה עוד אתה לא יודע, ולקבוע את מצבך הכללי, כולל עבודה ומשפחה והכל, דרך המצב הרוחני שקיבלת. אתה רוצה עם הרוחניות הזאת לחיות גם בגשמיות. אתה רוצה לעלות כביכול מקומה א' לקומה ב'.
אתה עושה כל הזמן מאמצים כאלה, והמאמצים שאתה עושה הם נקראים עבודת בני ישראל נגד פרעה במצרים, בתוך הרצון לקבל שלהם. וכך אנחנו עובדים. זו המעלית שבה אנחנו יכולים לעלות עוד יותר. ברגע שאני עשיתי איזה סכום יגיעה, הגעתי או לא הגעתי, את זה אני לא יודע בדיוק, עדיין אין לי גילוי המדרגות, אבל נתתי מספיק יגיעה כדי לקשור את כל החיים שלי לאותה המגמה להיות בחשבון החדש, בכל זאת נותנים לי ירידה, אני מאבד את מה שהיה. אבל זה נגד רצוני, נגד המצב. אני עשיתי מספיק יגיעה כדי להישאר בזה, ולא יכולתי. אם לא יכולתי זה כבר לא באשמתי כביכול, כי עשיתי מספיק מאמצים. "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה", עשיתי.
עכשיו איבדתי את זה, ואנחנו לומדים שהייתי צריך לאבד, אי אפשר לעבור למצב החדש בלי לאבד את המצב הקודם. אין סתם תוספת, כי כל פעם זה עשר ספירות חדשות. אז כשאני מאבד ומרגיש את עצמי במצב הגשמי, אני אפילו לא יודע אולי שזה מצב גשמי, זה פשוט מצב כמו שכל העולם נמצא, עם כל החשבונות שלי איתם.
אחר כך אני שוב מתחיל להתעורר, "אוי, איפה אני נמצא, אילו חשבונות יש לי, למה זה כך, וכולי וכולי". זה כבר האור המקיף שמאיר, שנותן איזו התעוררות, השוואה בין מה שהיה לי ויש לי ויהיה לי. וכך אני מתרומם מעט למצב החדש. אני מגיע לשיעור, נפגש עם חברים, אולי פותח ספר או משהו, מגיע במשהו. ואז מגיע מצב החדש, שוב התרוממות והתעוררות.
גם עליות וגם ירידות אני מקבל מלמעלה. ואני לא אחראי על זה ואני לא יודע למה זה קורה. זה קורה פעם בחודש או פעם בשעה, אני לא יכול להגיד. אלא העבודה שלי, במקסימום שאני מסוגל, להישאר במצב הרוחני שנתנו לי. ולחבר לעולם הרוחני הזה, למצב הרוחני הזה, כמה שיותר את החיים הגשמיים שלי. להעלות אותם כמה שאפשר עוד, לדרגה הזאת שקיבלתי. זו כל העבודה.
אולי זה נשמע לך כחדש, כי האוזניים שלך קצת יותר מוכנות, מסוגלות לשמוע. בסדר, זה קורה. לי לא נראה שאני מסביר משהו חדש, אלא אולי המילים קצת יותר מבוררות.
שאלה: כשאני נזכר איך הייתי כשהתחלתי ללמוד קבלה, נראה לי שהייתי כמו איזה אדם דתי פנאטי. לכן כשאתה אומר שאנחנו צריכים דווקא לא לאבד את המצבים האלה שקיבלנו, לשמור עליהם וכולי, אני מסתכל לאחור על המצב ההוא ואומר, מה פתאום, למה שאני ארצה לחזור ולשמור על המצב ההוא?
לא הבנת אותי נכון. לא צריך לחזור לאחור לאותו מצב, זה אסור. אלא באותה התעוררות שקיבלתי עכשיו, אני רוצה להיות בה, אני רוצה לשמור עליה, אני לא רוצה לעזוב אותה. אני רוצה לחבר את כל המצבים, את כל הרצונות, את כל המחשבות, את כל המקרים שבחיים שלי לאותו מצב, ולראות דרך הרוחניות שקיבלתי, דרך איזו הסתכלות חדשה, פרדיגמה, תחושה חדשה, את כל העולם. אבל לא לחזור למצב שהיה לי קודם, אפילו המצב הגבוה והיפה ביותר, אסור לי לחשוב ולחזור אליו. אין דבר כזה, זה כבר "אשת לוט", זה לא טוב.
תלמיד: אז בהתאם למה שאמרת אני צריך להרגיש עליה חדשה.
אם אני מקבל עכשיו הרגשה חדשה, זו תמיד הרגשה חדשה, באמת עלייה שאף פעם לא הרגשתי אותה. אני צריך לחפש בה עכשיו הבחנות חדשות, לחטט בה.
שאלה: אם להיות כנה, אני לא הרגשתי כזאת התרוממות, התפעלות, שמחה, מצב חדש, כבר המון זמן. מה לעשות, האם לחכות שזה יקרה איכשהו? כי יש בי ביקורות שהן נעולות עד כדי כך שאי אפשר להזיז אותן אפילו מילימטר, לא משנה מה עושים החברים, מה הם אומרים, ואיך הם מתמודדים.
זאת אומרת, אתה משתוקק לאיזה מצב יפה, תענוג. בסדר, זה טבעי. תשתדל לברר את המצב שאתה משתוקק אליו לא במובן של תענוג וייסורים אלא בערכים אחרים, יותר גבוהים ממה שמורגש ברצון לקבל.
תלמיד: אילו ערכים גבוהים?
זה בכל זאת יהיה ברצון לקבל, זה בכל זאת יהיה בתוך תענוג או ייסורים אבל לא מבחינת הרגשה יפה או הרגשה לא יפה. אלא השגה, הבנה, קשר עם החברים, משהו שהוא קצת יותר מורחק מהרצון לקבל הרגיל.
תלמיד: זה נראה לגמרי מופשט.
תשקיע בזה קצת יותר יגיעה, ואז תקרב את המצב הזה. ברור שאתה רוצה ליהנות, וליהנות בתוך הרצון לקבל שלך. אבל שהרצון לקבל שלך עם התענוג שאתה מצפה לו, לא יתבטא בזה ש"אהה, טוב לי, אני אשכב על הספה ואצפה באיזו סדרה בטלוויזיה". תתאר לעצמך תענוגים יותר איכותיים שקשורים לחברה, להפצה, למטרת הבריאה, למצב של העולם המתקדם לטוב. שמזה תהנה קצת. תתעלה קצת יותר לדרגת האדם.
תלמיד: זה מצב שאהבתי מאוד, הייתי כאילו אלוף עולם בלרצות לשנות את העולם. אני מסתכל לאחור ואני אומר לעצמי, שאין לי השקעה, אין לי אמון לא בשיטה, לא בך ולא בדברים האלה. כאילו אין לי בשביל מה להשקיע בזה בכלל. אני לא יכול לחדש את זה, אני ממש תקוע.
לכן אתה צריך להתחבר לכאלה אנשים שהם כן מסוגלים להשפיע עליך, שהם כן חושבים שאפשר לשנות את העולם, שהם פועלים בזה. תצטרף אליהם אפילו שאתה לא מאמין, אפילו שאתה לא חושב, אפילו שאתה לא רוצה, כי פעולות גשמיות אתה יכול לעשות. קראתי מחקר של פסיכולוגים, שבדק עד כמה החברה משפיעה על האדם. למרות שהאדם יודע שעובדים עליו, שמשקרים לו, אין לו ברירה הוא בכל זאת מתפעל מהם וקונה מהם את מה שהם רוצים למכור לו, ממש כך.
זו השפעת הסביבה על האדם. למרות שאני יודע שהם צוחקים ממני, שהם משקרים לי, שהם בעצמם לא מאמינים בזה, אלא עושים לי פרצוף כזה, אבל אני קונה את זה. אין לי ברירה. הפסיכולוגים שבודקים את התופעות האלה לא יודעים למה זה קורה כך, אבל אנחנו יודעים. זה בכוונה כך נברא בטבע שלנו, מתוך השפעת הסביבה על האדם. כי היינו פעם כלי אחד, הכלי נשבר, אבל ההשפעה הזאת נשארה. לכן אתה צריך כך להיכנס, להתחבר לאנשים. כמה מאמרים כאלה כבר קראנו.
תלמיד: אישית אני בררתי ממש בקפידה את החברים בקבוצה שהם מאוד חכמים, שהם מאוד דבוקים. ישבתי איתם באופן אישי וממש ביקשתי שיעזרו לי. כמובן שלא האמנתי להם. איך אני עכשיו מצליח לגרום לעצמי, בלי שיש לי מוח, לב ורצון, לעשות פעולות כאלה, מאיפה אקבל מוטיבציה לדבר הזה, ואתן לאנשים להשפיע עלי במשהו כשאין לי חשיבות לקבל מהם השפעה?
מדובר בדיוק על כזה מצב שאין לך שום חשיבות, שום רצון וכלום. אלא אתה מכנית מתחבר אליהם, ועושה פעולות כמו ילד שלא יודע מה עושים הגדולים, אבל הוא רוצה להידמות להם, ולכן גם הוא עושה. כך תעשה.
תלמיד: כשאני רעב זה ברור לי, אני לוקח סנדוויץ' ואוכל אותו. אבל מאיפה אקח כוחות לעשות פעולה שאין לי רצון אליה ואני גם שונא אותה?
עד כמה שאתה שונא את הפעולה הזאת, עד כמה שאתה לא מסוגל להתמסר אליה, עד כמה שאתה עובד בה כמטומטם לגמרי, שאין לך שום שכל ורגש בה, הפעולה הזאת יותר רוחנית. כי בזה מה אתה אומר? אני לא רוצה, אני שונא, אין לי שום קשר, אין לי כלום. זה מצב שאין לך שום חיבור עם הערכים האגואיסטים שבמעשה. נתנו לך את זה כהזדמנות להתנתק מהערכים האגואיסטים, שהאגו שלך, שהרצון לקבל שלך לא יהיה מעורב במעשה עכשיו, אלא אתה תעשה את זה כמה שיותר קרוב לצורה הרוחנית.
תלמיד: אני בעצמי אומר את זה לאנשים, שכשאתה נכנס בקיר, שאתה עומד לפניו, אתה חייב להוריד את הראש, לנסות להיכנס. זה לא שאני לא מאמין בזה, אבל זה נשאר אצלי כאילו בתיאוריה ואני לא מסוגל לגשר על הפער, בין התאוריה לבין המעשה בפועל.
האם ביקשת עזרה מלמעלה?
תלמיד: איפה למעלה, מה אני אדם דתי?
מה זה שייך לדת? יש כוח עליון שמשחק איתך, ואתה לא פונה אליו בגלל שהאגו שלך לא נותן לך להיכנע.
תלמיד: אני לא רואה כוח עליון אתה מספר שיש כזה כוח, אבל אני לא רואה אותו.
אבל אתה אומר שמשהו קורה לך, תקרא לזה כוח עליון. מה זה חשוב איך תקרא לזה? עוברים בך כל מיני מצבים שאתה לא קובע אותם, אתה לא בעל הבית עליהם. אז מאיפה הם באים? הם באים מאיפה שהוא, תקרא לזה "כוח עליון", "שליטה עליונה". עליונה כי זה למעלה ממך, אתה לא שולט אלא נשלט. אז למה אתה לא פונה אליו? בגלל שאתה לא מרגיש אותו.
תלמיד: יש לי העדר הרגשה והתיאור שאתה מתאר בא ממך. אני מסכים שאני לא קובע את המצב ושיש כוח מעלי, אבל זה לא אדם או משהו שאני יכול לדבר איתו.
תשתדל לדבר איתו. תשתדל עימו לדבר. תשתדל, תפנה, עוד פעם ועוד פעם. ואז לאט לאט תתחיל לקבל איזו התרשמות. אתה יכול להגיד זה הדמיון שלי, זה לא חשוב. תתחיל לדבר. כך אנחנו מפתחים את ההתקשרות. בהתחלה אתה לא תשמע כלום, אחר כך אתה תתחיל לריב כאילו עם עצמך, ולאט לאט זה יתגלה. חייבים להתחיל לדבר, אבל זה לא שייך לדת.
כשאיש דתי פונה, הוא פונה בצורה אחרת לגמרי. הוא לא מבקש מהבורא, מהכוח העליון שיתקן אותו. אין דבר כזה בדת, אחרת זו הייתה קבלה. רק חכמת הקבלה רוצה לגלות את הכוח העליון שישנה את האדם. כל היתר מבקשים לשנות את הגורל, שהבורא יתנהג אחרת, זה מה שהם מבקשים.
אנחנו לא אומרים שהוא יתנהג אחרת, הוא טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו. אלא שאני אשתנה בצורה כזאת שאוכל להרגיש אותו כטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו. בשביל מה, כדי שיהיה לי טוב? לא. כדי שאני לא אקלל אותו.
תלמיד: מצד אחד ברור לי שיש פה משהו יותר נעלה, זו השפעה שאנחנו משתוקקים אליה. אבל מצד שני, אני עדיין מתקשר עם איזו ישות, עם איזה כוח, עם משהו שאני מדמיין לעצמי, שנמצא רק בתוך הראש שלי ולא בשום מקום אחר. בגלל זה אני מתנגד לנטייה הזאת לדבר לעצמי ולדמיין איזו ישות.
אם כל מה שדיברנו עכשיו, לא מקדם אותך במקצת לשנות את ההתנהגות שלך להתכלל עם החברים, להתחיל לחפש איך לפתוח בשיחה עם הבורא בצורה נכונה, אז אין מה לעשות. "מה שלא עושה השכל, עושה הזמן". אין לי תשובה אחרת. אז בעוד חמש עשרה, עשרים שנה יקרה משהו.
תלמיד: הלוואי שזה היה מפחיד אותי.
אני לא בא להפחיד אותך, אני פשוט אומר שאם לא תעשה מאמצים כך זה יהיה. כי אנחנו צריכים לעבור הבחנות רבות ואם אנחנו לא נזרז את הזמנים, זה יקרה במשך המון שנים.
שאלה: ב"הקדמה לתע"ס" באות יח' בעל הסולם כותב, שאם מישהו עוסק בתורה ולא הצליח להיפטר מנטיותיו הרעות. מה הן אותן נטיות רעות?
"נטיות רעות" הן לטובת עצמי. עכשיו כל העולם יתקדם לזה. יהיו כאלו ייסורים, כאלו בעיות שיחייבו אותנו כך לחשוב.
כל מטרת הקיום שלנו להתעלות למצב שאנחנו חושבים במוח משותף, מרגישים הכל ברגש משותף, לחזור למצב של "איש אחד בלב אחד", לכלי אחד, למלכות דאין סוף. וכל דבר שהוא ההיפך מזה נקרא "רע", "יצר רע".
היה כלי אחד, הוא נשבר, ואת החלקים השבורים אנחנו צריכים לחבר בחזרה. אם יש לך נטייה לחבר בחזרה אז אתה נמצא במה שנקרא "דרך ה'". ואם אין לך נטייה לזה, אלא להיות בתוך החלק שלך השבור, לטפח אותו כמה שיותר וודאי על חשבון אחרים, זה נקרא היצר הרע האגואיסטי. דרך פרעה. זה הכל, כך או כך.
בינתיים כל העולם מתעסק בזה שכל אחד דואג לחלק שלו הפרטי, וזה מנוגד למגמה הכללית של הטבע לחבר את כל החלקים האלו יחד. לפי התוכנית שלו, הבורא רוצה לחבר אותנו בחזרה יחד עד שנת 6000, ונשארו לנו עוד 225 שנה. לכן אנחנו חייבים להתחבר לפי התוכנית.
אנחנו מתחילים להרגיש את כולנו יחד, אמנם בצורה רעה, אבל מרגישים, והקשר הזה שהטבע כל הזמן מחבר אותנו הוא קשר מחויב. אני לא רוצה להיות קשור לכל מיני אנשים, לכל מיני מדינות ובכלל לשום דבר, אבל אין לי ברירה. גם בתוך המדינה שלי אני לא רוצה להיות קשור לכולם, כל אחד רוצה להחזיק את עצמו לבד, אבל אין ברירה, הטבע ממש מכניס אותנו יחד ואין לנו לאן לברוח.
מי שנמצא יחד עם מגמת הטבע לקראת האיחוד הוא מרוויח, כי אי אפשר להתנגד לזה. מי שהולך עם זה מרוויח, ומי שלא מפסיד. זה נקרא "דרך תורה" או דרך האור, שמתקדמים יחד עם הטבע, מבינים, מרגישים, בחוכמה עושים. או שנמצאים נגד הטבע, לפי הבטן שלי. אני עדיין לא מרגיש, לא רוצה, אני רוצה רק לטפל בעצמי, ולא מבין שזה לא ילך. כמה שרוצים באנושות לעשות משהו, שום דבר לא הולך.
אז יש לנו שתי מגמות או אגואיסטית או לחיבור. מי צריך את "ואהבת לרעך כמוך"? אף אחד לא צריך, אבל אין ברירה. כי "חיבור" זה נקרא להיות בקשר הדדי, באהבה. לא נורא, יקבלו את זה מחוסר ברירה.
(סוף השיעור)