שיעור בוקר 12.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 570,

שמעתי נ"ג "ענין הגבלה"

בעצם זה העניין היסודי ביותר, וצריך לדבר עליו, לספר עליו, ללמד אותו מלכתחילה, מתחילת העבודה הרוחנית. מזה בעצם אנחנו צריכים להתחיל. כי אנחנו מגיעים כמו בכל מכשיר מדידה, גם אנחנו מכשיר למדידת הבורא, וכדי למדוד את ההשפעה שלו עלינו אנחנו צריכים לאפס את עצמנו, להביא את עצמנו לאפס. ואז מהמדידה הזאת של אפס, אנחנו מתחילים ללמוד כל מיני מצבים שלנו, למדוד את כל המצבים שלנו וכך להתקדם. אחרת לא תהיה לנו התחלה של הסולם ובכלל לא נדע איפה אנחנו נמצאים, למטה או למעלה, במינוס או בפלוס אפילו. לכן חובה לאפס את עצמנו.

אבל בדרך כלל כשמתחילים לדבר על האיפוס הזה, על להביא את עצמנו לאפס המוחלט, אנחנו רואים שהאדם לא מסוגל לקבל את המצב הזה, את העניין הזה, את העבודה הזאת, את הכיול הזה. הוא לא רוצה, לא מסוגל, האגו שלנו פשוט בועט בזה לפני שהאדם שומע הוא פשוט כבר לא שומע, הוא דוחה את זה וזהו.

למה? כי מדובר על זה שאנחנו נמצאים תמיד בהשפעה הכי טובה, נמצאים תמיד בעולם אין סוף, נמצאים תמיד בגמר התיקון ואין שום דבר שבכלל משתנה, אלא רק הרצונות והמחשבות. היינו המצבים הפנימיים שלנו מסתירים מאיתנו את אור האין סוף שבו אנחנו שורים. ולכן כל כך קשה לנו להסכים עם זה. אבל צריכים לקבל את הדבר הזה כדבר הכרחי, אמיתי, כאמת המוחלטת, האפס המוחלט, זה נכון.

עכשיו, מה זה אפס מוחלט? שאני תמיד מאפס את עצמי. כי לפי הרצונות שלי אני לא יכול למדוד כלום, לא יכול להרגיש שום דבר, אלא אני צריך לתאר את עצמי, שאני נמצא פשוט בתוך האור העליון, הוא משפיע עלי ואני מנטרל את כל היחס האישי שלי אליו, כי אין לי רגש נכון לזה, ואין לי שכל נכון לזה. אני פשוט לא רוצה להגיד עליו שום דבר, לא טוב, לא רע ולא שום דבר, אלא אני נמצא מנותק מ"האני" שלי בתוך האור ומה קורה הלאה, איך אני מגיע עכשיו לאתר אותו, להרגיש אותו, לפי השתוות הצורה עימו, לפי ההרגשה הנכונה, הגילוי הנכון.

נג. ענין הגבלה

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות." זאת אומרת, להגביל את עצמו בזה, שאני לא רוצה שום דבר. אלא מה? "אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא," ולא חשוב איזה מצב, הוא יכול להיות הטוב ביותר, הרע ביותר, מבולבל ברגש, בשכל, לא חשוב איזה, "הוא רוצה להשאר לנצחיות."

זאת אומרת, אני מקבל אותו כמו שהוא מגיע לי מהבורא, הוא טוב ומיטיב, ללא שום שינויים, ואני מקבל את המצב הזה. ומה קורה הלאה? הלאה אני צריך רק לשנות את עצמי כל הזמן ברגש ושכל שלי, במוחא וליבא, כדי לראות את המצב הזה יותר ויותר נעלה, נצחי, שלם. זאת אומרת, אני כבר לא דורש שיהיו שינויים מבחוץ, אלא מכאן והלאה אני מתחיל לראות את השינויים שלי מבפנים.

שאלה: איך אני עושה את זה בדיוק? איך אני יכול במצב הזה של לא משנה אם זה טוב או רע, איך אני לאט לאט מתקרב למצב השלם הזה שאתה מדבר עליו?

אתה נופל על הרצפה ושוכב עליה. נקודה. זה מה שקיבלתי עכשיו מהבורא, ותמיד מה שקיבלתי ולא חשוב איזה מצב אני אקבל, זה המצב הטוב ביותר שמגיע ממנו. את איך שאני מגיב עליו ואיך שאני מרגיש, את זה אני מבטל.

שאלה: למה מבטל נקרא ללכת מעל הדעת, ולא מתחת לדעת אם אני מבטל את מה שאני מרגיש?

זה לא חשוב, אני מבטל את דעתי. כאן באמת אתה צודק, עדיין אין, לא למעלה, לא למטה, אני מבטל דעתי. אני רק מסכים עם זה שמה שבא מהבורא זה טוב ומיטיב, אין עוד מלבדו, הטוב המוחלט ומה שאני מרגיש זה "כל הפוסל במומו פוסל".

שאלה: קצת להרחיב, מה זה לא לדרוש שינויים חיצוניים מבחוץ ולדרוש שינויים פנימיים?

אני לא רוצה שום שינוי, מבחוץ אין לי מה לדרוש כי כול מה שקיבלתי ממנו זה אור אין סוף מוחלט. "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", האור העליון הנמצא במנוחה המוחלטת. אני נמצא בתוך האור הלבן הזה כולי. עכשיו, אני בעצמי עכשיו רק מאפס את עצמי, ואני לא רוצה לעורר מתוכי שום רצון, שום מחשבה, כלום, רק רוצה להגיע לאפס עם האור שמשפיע עלי, שאני נמצא בו.

זה ברור? זה מין כיול, השתוות. ואי אפשר להגיע לייתר אלא כך להתחיל כמו בכל מכשיר. זה תמיד כך בכל דבר מוסיקאים, פיסיקאים, לא חשוב מי, תמיד אנחנו רוצים להתחיל מאיזה יסוד, מאיזה סטנדרט ואחר כך להתחיל לקבל את זה.

שאלה: במקביל לזה שאני מקבל ושוכב על הרצפה כמו שאמרת, מה אני צריך לעשות בעולם הזה?

שום דבר. שום דבר, תעשה מה שאתה רוצה עם הגוף שלך, משפחה, עבודה, זה עניינך. אלא כלפי הבורא, מה שאתה מקבל ממנו, על זה מדובר. הבהמה, בהמה, היא חיה חיה, תחיה אותה, תָחיה אותה, זה עניינך. או שהיא מתה, מתה. אנחנו מדברים על היחס הנצחי שחייב להיות אצלנו מסודר עם הכוח העליון הנצחי, ומבינים שהגוף שלנו חי ומת אין בו שום דבר חוץ מקיום מדומה. זה לא צריך להשפיע על היחס שלנו עם הבורא במאומה.

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו." או קטנות, לא חשוב בכלל, אלא המצב עצמו. "אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות," שהוא מקבל כך, שהוא מוכן להישאר בזה לנצחיות, "נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות," לאיזה שינוי, לאיזה כיוון מהאפס הזה, "נקרא זה "מותרות"."

תנסו, אני מבין שקשה לכם. פשוט זה מה שאתם חייבים לקבל. אין ברירה, תאמינו לי אני יודע את הקושי שבדבר. בלי שאלות, בלי תירוצים, בלי כל מיני ביקורות על זה, שום דבר. זה מה שאני חייב לקבל, אחרת אני אף פעם לא אהיה בקשר עם העליון. אחרת אני אהיה בתוך הבהמה שלי, היא תשלוט עלי ותקבע לי את הכול. ואז אני חי עד שכל העולם שלי בה וכול עוד היא חיה, וכשהיא מתה, מת אני.

עכשיו אני רוצה להתחיל להתקשר לכוח העליון, לחיות בו. ובו לחיות זה לא לפי התכונות הבהמיות אלא לפי התכונות שלו. צריך להתחיל להתקשר אליו.

שאלה: במה, כיצד אני מאפס את עצמי, בזה שהמצב שקיבלתי הוא הכי טוב בשבילי?

כך כתוב כאן, זה לא חשוב אם הוא הכי טוב, או הכי רע, במצב הנוכחי. המצב הנוכחי, נניח שעכשיו אתה נופל על הרצפה וככה אתה רוצה להישאר.

תלמיד: אם קיבלתי את המצה הנוכחי, זה אומר שאני מאפס את עצמי?

אם תקבל אותו ולא תדרוש שום דבר חוץ מזה מהבורא, כלום, זה נקרא שאתה מאפס את עצמך.

שאלה: אני מאפס את עצמי, אני מסכים עם מה שהבורא נותן לי כטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, למרות שבהרגשה זה הפוך לגמרי?

ודאי שהפוך, תמיד אתה לא מרוצה. לכן התחלתי בזה שהמאמר הזה מאוד חשוב והגישה הזאת היא תחילת הסולם הרוחני. אנחנו לא יכולים להגיע אליו, המתחילים, אלא תראו אחרי כמה זמן שאתם לומדים, רק עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד איך להעמיד את הרגל שלנו על שלב הראשון של הסולם.

תלמיד: איזו הסכמה זו? זה שקר, כאילו אני חי בשקר.

איזה שקר? זה שקר שלך, לא שקר של הבורא. אתה מקבל את האמת שלו, שאתה נמצא באור אין סוף, אתה נמצא בשלמות, אלא הכלים שלך, הבהמה שלך מקלקלת לך את העולם, את הראייה שלו. אתה לא יכול לראות את העולם האמיתי, בגלל שהבהמה שלך מפריעה. אז עכשיו אתה רוצה לאפס את התפיסה שלך, ללכת לפי האור ולא לפי הבטן שלך.

תלמיד: אז לעבוד רק לפי השכל.

לא לעבוד לפי השכל, השכל שלך הוא גם בהמי.

תלמיד: אבל ההרגשה נשארת, אני לא יכול לשנות אותה.

ודאי שנשארת ההרגשה וההבנה. השכל והרגש נשארים ואתה עובד למעלה מזה. אתה מקבל את זה, אמנם שאתה לא רוצה ולא מסכים וזה לא טוב לך, אלא אתה מקבל את הדבר הזה כהכרחי להתחיל את העלייה הרוחנית.

לאפס את עצמך. להביא את עצמו לאפס, זה נקרא "אפס המוחלט". לא חשוב לי לטוב, לרע, מה שלא יהיה בכל רגע ובכל מצב, אני חייב להביא את עצמי לאפס. אחר כך יש עוד עבודה. לא לרצות, אמנם שאני רוצה, אבל אני בעצמי לא רוצה מזה שום שינוי. אז בצורה כזאת אתה תתחיל לגלות בהדרגה את האור אין סוף שאתה בו נמצא.

תנסו, תנסו, זה דבר חדש, יכול להיות. זו ממש עבודה בשטח.

שאלה: במה מתבטא שאיפסתי את עצמי?

שאני מקבל שמה שיש זו אמת וזה טוב ומיטיב. אני מבדיל בין מה שאני מרגיש ובין מה שצריך להיות באור האין סוף שאני נמצא בו. מטעם הבורא אני נמצא בעולם אין סוף. מטעם הבהמה שלי, מטעם "האני" אני נמצא במצב הזה, בעולם הזה. הפער בינינו זה אותו הסולם, מהעולם הזה עד עולם אין סוף, שאותו אני צריך עכשיו להתחיל להשיג.

תלמיד: זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות כל הזמן.

כן. רק לא יכולתי לדבר על זה קודם, כי אתם יודעים איזה ויכוחים יש לנו. "אני לא מקבל, אני לא רוצה, אני לא מבין, אני לא מסכים". עכשיו אני חושב שאנחנו הגענו למצב, יחסית איזה ריכוך, שהאור העליון ריכך אותנו ואנחנו יכולים להיכנס לעניין ההגבלה.

תלמיד: אבל אני עוד לא מבין במה זה מתבטא. יש מצב מסוים שעכשיו אני נמצא בו. אני מרגיש משהו ואני מבין משהו, אני מבין שאני מתעלה מעל כל זה.

מתעלה, גם, תלוי באיזה מובן. אני מקבל מצב פשוט, אני נמצא באור אין סוף, בעולם אין סוף. אני נמצא בהשפעת הבורא המוחלטת, הטובה וזהו. מה שאני מעצמי, אם אני מפעיל את הרגש והשכל שלי, שתי ההבחנות שיש לי, בשתי ההבחנות האלה אני מרגיש ברגש ובשכל שלי מה שהבהמה שלי אומרת, הרצון לקבל שלי. אחר כך אני בא לאפס אותו, אבל קודם אני מאפס את עצמי כמו כלפי הצפון. ישנו כוכב הצפון? אנחנו צריכים לאפס את עצמנו כלפי כוכב הצפון.

תפסתי אותו, עכשיו אני צריך לכייל את הכלים שלי כלפי הכוכב הזה. אבל קודם אני צריך לתפוס אותו, שיהיה לי סטנדרט, שיהיה לי יתד, קנה מידה.

תלמיד: מה שאני לא מבין למה זה נקרא שאני מאפס את עצמי. יש מה שהבורא דורש, ויש מה שהבהמה שלי רוצה.

יש מה שאתה מקבל מהבורא, שזה טוב ומיטיב לרעים ולטובים, הטוב המוחלט. זה מה שאתה רוצה עכשיו לקבוע, שממנו אתה מקבל את זה. עכשיו, איך אתה מעצמך מקרב את עצמך לאפס הזה. על זה מדברים הלאה. בינתיים מדברים איך מקבלים מה שיש לנו מלמעלה. זה חצי דבר.

שאלה: לא ברור לי מה זה פעולת האיפוס. מה זה אומר שאני מאפס את עצמי?

אני כאילו לא קיים ומקבל רק מה שאני מקבל מהבורא ומרגיש את עצמי כקיים בזה בלבד, ללא שום התערבות של הכלים שלי. הכלים שלי עדיין לא מכוילים נכון, לא מסודרים, לא מתוקנים. אחר כך לאט לאט אני צריך לסדר את הכלים שלי, צמצומים, מסכים, כל מיני שינויים בהם, אני מסובב את הדברים בתוכי ואז אני מתאים כל פעם את עצמי לאור העליון. עכשיו אני לא מתאים, עכשיו אני פשוט מקבל אותו כמגיע מלמעלה ולא מתערב בו. את עצמי אני בינתיים מצמצם, מנתק ממנו.

תלמיד: אני מנסה לפרוט את התגובה שאני צריך לעשות כלפי משהו שעכשיו הולך לקרות. קורה משהו, מתעוררים כל מיני רצונות, אני שם אותם בצד, אני מתעלם מהם. מה זה נקרא שעכשיו הגבתי לאפס?

אתה מחלק את עצמך לשני חצאים. מה שאתה מקבל מהבורא זה טוב המוחלט, וכשאתה רוצה להיכנס לזה עם הכלים שלך אז אתה בזה מקלקל את התפיסה שלך, האחיזה שלך, הבנה, הרגשה מה שאתה מקבל מהבורא.

אתה רוצה בינתיים רק להרגיש מה אתה מקבל ממנו, טוב המוחלט בלבד, בלי התערבות שלך.

תלמיד: מה זה בלי התערבות שלי?

אני לא חייב.

תלמיד: לא חייב להתערב?

אני צריך לשקול את הדברים. יש מאזניים. לפני שאני שוקל עליהם משהו אני צריך לאפס אותם, להביא אותם לאפס. זה מה שאני עושה. אחר כך אני שם משהו עליהם ואז אני בודק. אחרת אני לא יכול לבדוק. אני רוצה הרי לבדוק את עצמי בהשתוות הצורה עם הבורא. אז קודם כל אני צריך שתהיה לי איזו הבחנה מדויקת מה זה נקרא בורא, הטוב המוחלט, ללא התערבות שלי, שמשפיע עלי עולם אין סוף, גמר התיקון, כל מה שאתה רוצה רק להגיד, האור הממלא את כל המציאות.

עכשיו תן לי להתחיל להתקרב לזה ולראות עד כמה אני שונה, שווה, למעלה, למטה. זה אחר כך. עכשיו מדברים רק על איך אנחנו מבטלים את עצמנו. אתה כאילו יש לך מאזניים עם שתי צלחות, אתה מוריד את מה שאתה רוצה לשקול ואתה רוצה לאפס אותם.

מה זה לאפס אותם? כי מה שיש בצד השני זה טוב המוחלט. עכשיו אתה שם על הצד השני של המאזניים את האגו שלך כאילו המתוקן, את המקולקל אתה לא שם בכלל על המאזניים, ואתה בודק, עד כמה אתה יכול להיות בהשוואה עם האור העליון. וכך אתה כל הזמן מתקן את עצמך. וזה נקרא שמעלה את עצמו במדרגות.

תלמיד: מה השלב הראשון?

שנמצאים אנחנו באור הלבן.

תלמיד: עוד לפני שמגיע משהו, אני נמצא באור הלבן?

כן.

תלמיד: ואז מתחילים להגיע דברים.

ואז אתה כבריאה נכנס לתוך האור הלבן בהדרגה, בהגבלות, בהבנה וכן הלאה. אבל קודם כל המציאות מחוצה לך כאילו.

תלמיד: איך אני נכנס לאור הלבן?

אתה מקבל כמו שעכשיו כתוב, מה שקורה מסביבנו זה רק הבורא שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב. זה האור הלבן, אין בו שום דבר רע, רק טוב המוחלט. זה מה שאנחנו למדנו כל הזמן על הכוח העליון. עכשיו אני רוצה להתחיל בפועל, בצורה מעשית ללמוד איך אני מתקרב אליו.

אז איך אני מתקרב? קודם כל שהוא באמת נמצא לפניי, מה אני צריך לעשות בי כדי להתקרב. מה לצמצם, בכמה, בהרגשה ובהבנה, במוחא וליבא, מה יש לי, שני דברים האלה, איך אני מצמצם אותם כדי להתחיל לראות איך אני לעומתו. ובמידה שאני לא מפריע שנמצא בו, במידה הזאת אני נכנס בו ולא מפריע. ועוד יותר לא מפריע שאני פותח את הרצון לקבל שלי, ועוד לא מפריע. אז אני עובר עיבור, יניקה, מוחין, הדרגות האלו. וכבר זהו, עד שאני כולי נכנס וגמר תיקון.

תלמיד: אז מה מגיע קודם, הקביעה שלי שאני נמצא בבורא, או הצמצום?

עכשיו עדיין אתה לא נמצא בבורא. עכשיו אתה כאילו נמצא בהשפעה שלו, אבל עדיין לא אתה נמצא בו, האגו שלך, הרצונות שלך, המחשבות שלך, לא. עדיין אתה לא נוגע בזה, עוד לא נמצא במגע עימו. אתה רק קובע שמה שבא אליך, כמו שכתוב כאן, זה טוב ומיטיב, אין עוד מלבדו, אור הלבן.

אתה מנתק את עצמך מכל זה, כאילו אתה לא נמצא, לא קיים. איך העולם נמצא ללא נבראים, האור הלבן ממלא את כל המציאות.

תלמיד: אני מצליח לתאר לעצמי שזה המצב שאני רוצה להיות, אבל אני עדיין רואה שכולי דבוק לרצונות שלי, למחשבות שלי.

אתה רוצה להתנתק מהם כדי להרגיש שאתה נמצא ללא התערבות הרצון שלך באור הלבן.

תיפול על הרצפה, אין לך לאן יותר ליפול, אתה נמצא בנקודה הכי תחתונה, הכי בטוחה. תראה את הילדים הקטנים, משהו לא יודע, הוא נופל, בטוח שאז לא יקרה לו כלום.

שאלה: אז אם אני לא רוצה כלום, איזו תפילה יש פה?

אתה רוצה, אבל אתה לא מרשה לעצמך להתערב בהבחנה הזאת עם האור הלבן.

תלמיד: אז מה אני מבקש?

אתה לא מבקש כלום, רק להרגיש שאתה נמצא במצב הכי הכי נמוך. שאתה לא דורש כלום, זה נקרא "הכי נמוך", שום דבר אתה לא דורש חוץ מלהיות בנוכחות של האור הלבן, אם אתה מגיע לזה נקרא שאתה הופך להיות לנקודה.

תלמיד: אז אין תפילה פה.

תפילה. ודאי תפילה. "ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו," מי עושה? אתה עושה. "להגביל את מצבו שבו הוא נמצא,". מה זאת אומרת שבמצב שאני נמצא אני צריך להגביל את עצמי? "ולא לרצות גדלות." שום דבר לא לרצות, באף כיוון, ברגש, בשכל, שום דבר. "אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא," כי ודאי קיבל את זה מלמעלה, "הוא רוצה להשאר לנצחיות." כך שיהיה כל הזמן, קודם כל, זו נקודת האפס. לכן זה נקרא "האפס המוחלט". "וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו." זאת אומרת, גדול, קטן, יותר, פחות, לא לוקח את זה בחשבון, אין לו על זה מחשבות. "אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות," שהוא לא רוצה שום דבר חוץ מזה, "נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות," לאיזה שינוי, לאיזה כיוון, "נקרא זה "מותרות"."

"מותרות", לא שרוצה יותר אלא מותרות. לא צריכים יותר לרצות. כי כשאתה מתערבב בלרצות יותר, אתה מכניס את הרצון לקבל שלך שמוחק לך את הרוחניות, ואז אתה מרגיש רק את הגשמיות, ואנחנו מדברים כאן איך להיכנס לעולם הרוחני.

שאלה: דיברת על כיול הכלי של כל אחד ואחד.

הכיול הראשון הוא שאני לא מתערב באור הלבן, אני לא מעורר את הרצון לקבל שלי בכלום, אני רוצה לבטל את עצמי לגמרי, להיות לא מפריע ולא נכנס בו.

תלמיד: עדיין, כדי שהכלי הזה יהפוך להיות רוחני הוא צריך להתחבר עם כלים נוספים, ופה כל אחד מכייל את הכלי האגואיסטי שלו. זה מובן?

אני לא מבין ולא רוצה לשמוע. דברנו שאנחנו לא נמצאים באגו שלנו, אנחנו מוחקים, לא מעוררים אותו, נקודה.

שאלה: פותח את הרצון שלי זה נקרא שאני מאפשר לבורא לעבוד עלי?

לא כתוב כאן על זה. או שאתם לומדים את מה שאנחנו לומדים או שאתם שותקים בלי לפתוח את הפה.

אנחנו עכשיו רוצים לקבוע רק דבר אחד, שאנחנו נמצאים בתוך האור הלבן כמו עובר, כמו נקודה של טיפת הזרע שנכנסת לעיבור. אז יש רצון? אין רצונות, כביכול אין, אין מחשבות, אין כלום, מבטלים את הכול כלפי האור הלבן.

שאלה: זאת אומרת, כאילו יש לאדם שני חלקים, חלק אחד, אני יושב בשיעור ונניח כואב לי הראש, אני קם ולוקח כדור, והחלק השני, היחס שלי לבורא, שמבחינת היחס שלי לבורא אני מקפיא את עצמי, לא משנה מה אני מרגיש. על זה אנחנו מדברים?

כן. לי לא חשוב מה אני מרגיש, אני מבטל את עצמי כלפי מה שאני מקבל מהבורא טוב ומיטיב לרעים ולטובים אפילו לי. שבכל רגע מה שאני מקבל אני מקבל את הטוב המוחלט.

תלמיד: כל הזמן אני בודק את עצמי כלפי היחס שלי לבורא, לא משנה אם אני מרגיש משהו או לא.

זאת אומרת, מה חסר לי בכל רגע ורגע? לגלות שמה שאני עכשיו מרגיש ומה שאני עכשיו מקבל זה אין סוף, תיקון מוחלט, טוב מוחלט. עכשיו אנחנו רק מתחילים להתאפס ולהתקרב לזה, אבל בכל רגע ורגע אתה נמצא במצב כזה. אם תבדוק נכון, תנטרל ותכייל את הכלים שלך, אתה עכשיו צריך להרגיש שאתה נמצא בטוב המוחלט. אז כדי להרגיש את זה, קודם כל אנחנו מקבלים שזה בטוח מלמעלה, ואיך אני צריך להתאים את זה? בכלים מלמטה, ניראה.

"וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו." תנסו כך להעמיד את עצמכם במצב שאין שכל, אין הרגשה, אין כלום. יש רק דבר אחד, מה שאני מקבל אני מקבל מהבורא, את הכול אני מקבל ממנו, גם את השכל שלי, גם הרגש שלי, כל מה שיש בי, כל מה שאני מרגיש אני מקבל ממנו. אם אתם מוכנים להיות דבוקים לזה אתם כבר בעיבור.

שאלה: מה זו גדלות?

איזו גדלות?

תלמיד: כתוב פה לא לרצות גדלות.

שום שינוי בעצמי אני לא רוצה, שום שינוי. במה שאני עכשיו, אני צריך בזה להשיג את גמר התיקון.

תלמיד: מדובר על מצבים רוחניים?

בלבד, לא מה שהבהמה שלי רוצה, אני מתקיים כרגיל. אני נותן לכם עכשיו תרגיל ליום שלם, אני מקווה לא ליום אלא לימים, לשבועות ולחודשים אולי, עד שנסיים את זה ונלך לשלב הבא.

תלמיד: נניח אני עכשיו במצב שלא בא לי ללמוד, אני לא מעריך את המטרה והחברים.

זו רוחניות, לא גשמיות.

תלמיד: אני רוצה להישאר במצב הזה, לא אכפת לי כי הבורא נותן לי את זה. כן?

אתה לגמרי מקפיא את הדברים האלה, לא שם לב אליהם, כאילו שהם לא קיימים. אתה דואג רק לדבר אחד, לנקודת הדבקות שלך באור העליון שמשפיע עליך ואתה נמצא בתוך האור הלבן. אתה אפס, אין לך דאגה חוץ מלהישאר בדבקות לאור הלבן.

תלמיד: זאת אומרת, אני מוכן להישאר במצב שכביכול בהרגשה אין לי שום חשיבות המטרה.

לא חשוב. תמסור את עצמך לאור.

תלמיד: זה מובן. במצב, כמו שהחבר אמר, מצב בריאותי או מצב שחס ושלום משהו קורה במשפחה, כאלו אסונות.

זה בעולם הזה, אתה חייב לקיים כרגיל.

תלמיד: לקיים בגשמיות זה ברור. האם גם במצב כזה אני צריך להגיד שזה מהבורא ואני מוכן להישאר במצב הזה?

לא צריך לעשות את זה.

תלמיד: זו בדיוק השאלה.

לא. אל תעשו את זה בינתיים, אתם עדיין לא מסוגלים.

תלמיד: ברור, כי תהיתי איך יכול להיות שאני מוכן להישאר במצב כזה ולא לרצות לצאת ממנו. במצב של חוסר חשיבות המטרה אני מוכן להישאר, בסדר גמור.

לא. חוסר חשיבות המטרה לא יכול להיות. אתה צריך להיות מרוצה, אתה צריך להיות שמח שקיבלת הכול, זה נקרא שאתה לא רוצה גדלות.

תלמיד: כן, זה מובן לי, אבל כלפי המשפחה, איזה אסונות שקורים שם, אני לא יכול.

במסגרת העולם הזה תעשה מה שאתה חייב, מה שאתה צריך. אלא כלפי הבורא מדברים, רק כלפי הרוחניות שלך, ההתפתחות הרוחנית, שם אתה חייב להגיע למצב שמה שלא יהיה אתה נמצא מרוצה בהודיה ולא רוצה כלום חוץ מזה שהמצב הזה יישאר לנצחיות.

תלמיד: כרגע עדיין "אין עוד מלבדו" ועדיין כל המצבים באים מהבורא, אבל על המצב הזה אני לא מדבר.

לא מחברים אותם. מצבים גשמיים, כביכול העולם הזה לא קיים. לא מחברים אותו לרוחניות, עוד מוקדם.

תלמיד: אני רוצה להגיד לחברים, בואו ננסה לשחק כמו ילדים קטנים, להטביע בנו את מה שהרב אומר בלי שכל ומחשבות, בואו ננסה כמו ילדים לשחק בלגו, להיכנס לתוך התחושה הזאת. השיעור הזה הוא ייחודי ולא יחזור על עצמו, בואו נשתמש בהזדמנות הזאת וניכנס לתוך התחושה, לתוך החוויה הזאת. אין צורך לחכות, אם עכשיו ברגע הזה נעשה בדיוק את מה שהרב אומר אני מבטיח לכם שנתחיל להרגיש את מה שהוא מדבר. אני מבטיח לכם שאם נבטל את עצמנו, ננמיך את עצמנו בדיוק כמו שכתוב פה בטקסט, אז כל אחד כמו ילד קטן ירגיש את מה שכתוב כאן. אני ממש מבקש מכם אחים שלי, בבקשה.

יופי. ראיתי שהוא תפס את זה עוד מתחילת השיעור.

שאלה: נניח שעכשיו אין לי שום מחשבות, אני רוצה לישון ובכלל אין לי שום מחשבות על הבורא.

כאילו שאתה נמצא בידיים של אימא, בעריסה של אימא, ליד החזה שלה, חם לך, טוב לך, אתה מרגיש מצב הכי בטוח, הכי טוב, ככה תנסה לתאר את עצמך עכשיו שאתה נמצא בטיפול הבורא ולא רוצה שום דבר חוץ מזה. יפה מאוד.

תלמיד: אבל לפני זה בעבר נאבקתי במצב הזה, רציתי לישון ונאבקתי עם עצמי לא לישון, ועכשיו יוצא שאני שמח בכל.

עכשיו אתה יכול לישון, בבקשה. רק כל הזמן, בזמן השינה תחשוב שאתה לא רוצה שום דבר חוץ מזה. רק להרגיש, רק לכוון את עצמך שאתה נמצא בתוך היחס הטוב, המוחלט של הבורא ותישן.

תלמיד: אם תהיה ישיבת חברים בערב, ואני לא רוצה ללכת לישיבת חברים, אני עכשיו אומר, תודה לך בורא הכול ממך ואני לא הולך לישיבת החברים ובשמחה מקבל את מה ששלחת לי?

צריך לעבור על כל המצבים שהחברה עושה ודורשת, אבל אתה מצרף לזה את עצמך בזה שאתה נכלל בהם, אתה לא רוצה שום דבר חוץ ממה שהם יקבעו לך. אז אתה בא לישיבת חברים כדי להתכלל בכל החברים.

תלמיד: יוצא שזאת פעולה אקטיבית, אני נכלל בחברים.

זו פעולה אקטיבית. אתה צריך לבטל את עצמך כלפי האור הלבן ולא לדרוש שום דבר, אתה חושב שלא לדרוש שום דבר זו לא פעולה? זה לא מאמץ?

תלמיד: אני יכול עכשיו להתכלל באופן אקטיבי להתפלל על החברים, להתכלל בהם ולהרגיש ששליטת החברים עליי זאת שליטת הבורא עליי?

אני לא רוצה להתווכח, תקיים את מה שכתוב בשורות האלו. שאתה לא רוצה לשנות שום דבר ממה שאתה מקבל מהבורא. מהבורא זה נקרא דרך כל העולם, דרך חברים, דרך לימוד ממני מכולם, זה נקרא מהבורא. ואתה צריך לבטל את עצמך כלפי כולם ולהגיד, אני לא רוצה שום דבר, רק להיות מבוטל כלפי זה. לכן תתכונן לישיבת חברים.

שאלה: זה שאני לא רוצה שום דבר ומצד שני אני צריך כל הזמן לבדוק, להעריך האם אני נמצא בנקודה הזאת או לא, זו דוגמה לכך שאני צריך לנהל כל הזמן דו שיח עם הבורא?

ודאי שאתם צריכים להיות בזה, זאת עבודה גדולה, זה לא פשוט, כאילו אני נופל על הרצפה ולא רוצה כלום חוץ מזה, כי הרצון לקבל שלי כל הזמן רוצה להרים את הראש ולדרוש ולהבין ולהרגיש וכך ואחרת וכל פעם התנאים הסביבתיים משפיעים עליי ואני כל פעם צריך לאפס את עצמי כלפי זה, כל הזמן. האיפוס הוא כל הזמן, זו עבודה דינמית, זה כל הזמן לשמור על האפס. כמו שיש לך מצפן וכל הזמן הוא משתנה ואתה שומר ושומר אותו, אחרת אתה מאבד את הכיוון הנכון. זה לא לאבד את עצמי ומה שיהיה יהיה, לא. זה בכל רגע ורגע לשמור שלא חשוב לי מה יהיה.

זאת אומרת אני צריך להיות במרכז של המחשבות והרצונות שלי, כמו עכביש, כל הזמן לשמור על הרשת שלי, שהמחשבות והרצונות לא יקפצו, ואני כל הזמן שומר על זה. זה נקרא לאפס ולשמור את האפס. וממנו והלאה אני יכול להתחיל לעלות. על לעלות נדבר אחר כך, אבל זה האפס המוחלט, תחילת הסולם.

תלמיד: נניח אני יושב ואומר, אין עוד מלבדו. אנחנו צריכים כל הזמן לדבר על זה, החברים מכיילים אותי לזה.

אני צריך להגיד, אין עוד מלבדו מתוך זה שהרגשתי את עצמי, איפסתי את עצמי, הגעתי למצב שהמחוג שלי בדיוק מראה לי את האפס, שאני לא מפריע למה שהוא משפיע עליי. ואז אני אומר אין עוד מלבדו. כי אם המחוג שלי משתנה או לפלוס או למינוס, אז כבר אני לא מכוון אליו. זאת אומרת אני לא מבטל את עצמי. לכן זאת עבודה בלתי פוסקת, כל הזמן בשמירה לא פשוטה.

אבל כל עבודה אחרת, שהיא למעלה מזה, מתבססת על הביטול הזה ויש רק להוסיף עליה עוד דרגה ועוד דרגה, עוד אופנים ועוד אופנים של ביטול. לכן הבורא שבר את הכלים ונתן לנו כלים הפוכים מהאור, כדי שאנחנו בדיוק נעשה את האיפוס הזה בכל פעם, אין עבודה אחרת חוץ מזה. אחר כך נלמד איך על ידי ג' קווים, בהדרגה אנחנו מתקדמים לגמר התיקון, שאותו אנחנו לא רואים, אלא כל פעם בביטול ותוספת.

שאלה: האם מתישהו הקביעה התמידית, שצריך לעשות על פני כל מה שמורגש, האם היא תקרה גם בהרגשה? באיזשהו כלי חדש של הרגשה?

חייב להיות, גם בהרגשה וגם בהבנה. אני לוקח כיוון, זה כמו במטוס, אני לא יודע איפה זה נמצא, רק נותנים לי איזה נתיב, ואז אני צריך עכשיו לאפס את עצמי לכיוון הזה וללכת. כך אני נוסע, כך אני טס. אז אני כל הזמן צריך להיות קודם כל בזה שאני שומר עליו, למה אני מגיע, לאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, לכן זה המצב שבמאמר הראשון שב"שמעתי". אבל אני כל הזמן צריך לשמור עליו אחרת אני לא ילך לכיוון הנכון. ואחרי זה אני מוסיף את עצמי כדי להתקרב לזה, אז אנחנו נדבר על זה, איך אנחנו מוסיפים, אבל בכל נקודה ונקודה אני בכל זאת צריך לקבוע שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, ועל הקביעה הזאת אנחנו עכשיו מדברים.

מתי אני יכול לקבוע שאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב? מתי שאני מקיים את מצוות ההגבלה, שאני כאילו לא קיים. ואחר כך איך אני, בתוספת שלי, בעצמי, מקיים שאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, זה נקרא כבר שאני מתקרב אליו, עולה בסולם.

תלמיד: זה ברור שקורה משהו ספציפי, מורגש. השאלה, מה עושים במרווחים שבין האירועים האלה? שקופץ משהו? אמרת עכשיו, שעזבו בכלל את כל מה שקורה בעולם הגשמי

לא עזבו. תטפל בעולם הגשמי כמו שצריך לטפל.

תלמיד: אבל, אני מרגיש שאנחנו מבלים יותר זמן מחוץ לשיעור. יש הרבה יותר הזדמנויות לעשות את הקביעה הזאת דווקא באינטראקציה בחוץ. אתמול, למשל אחרי השיעור דפקו לי את האוטו. אז מיד נזכרתי ואמרתי או קיי, זה הזמנה מהבורא

אז אתה מתעסק בחסידות, אין לנו קשר לזה.

שאלה: בדיקה אם אני נמצא באפס המוחלט זה שאני מרגיש את הבורא כטוב ומיטיב?

שאני קובע למעלה מהכלים שלי, למעלה מהדעת, למעלה מהרגש והשכל, שהבורא הוא טוב המוחלט, אין עוד מלבדו.

תלמיד: זו בדיקה שהצלחתי להיות בנקודה הזאת?

כן. על הבדיקה עוד אנחנו נראה, בינתיים איך אנחנו צריכים, למה אנחנו צריכים להגיע. איך מגיעים? איך מחזיקים בזה? זו עוד שאלה.

שאלה: אני רואה את מה שתיארת בספר המדהים הזה, "תמיד איתי", את היחס שלך עם הרב"ש

לא. עזוב אותנו מזה, אנחנו לא צריכים את הדברים האלה. אנחנו לומדים ממאמר מיוחד. מתי אתם תרגישו שאתם צריכים לעזור לכולם ולא להיכנס עם המחשבות שלך? תודה שאתה כך אומר על הספר שלי, זה לא שייך לכאן, לא שייך. אנחנו נמצאים ב"שמעתי".

שאלה: ביחס לעצמי אני מבין שצריך לבטל, אם אני רוצה גדלות זה מותרות. אבל ביחס לחברים, אני צריך להמשיך לרצות בעבורם התקדמות מהירה יותר, הצלחה גדולה יותר ברוחניות או גם לא?

לא יודע. מתי תשאלו בדיוק על מה שדיברנו?

שאלה: כבר לפני הרבה שנים רב, אני ראיתי שנגעת כבר בנקודת האיפוס. יצא ספרון שנקרא הכנה להתקפה

אני לא רוצה לשמוע על זה. אתה הבנת איך אני התייחסתי לכל יתר המקורות?

תלמיד: זה מקור שלך שנתת הנחיות

זה לא חשוב.שימו תשומת לב שאתם מועילים לחברים ולא שאתם רוצים להכניס עוד משהו.

שאלה: האם עניין ההגבלה היא הודיה על מה שהבורא נתן לי בלי התחשבות ברגש שלי?

אני לא יודע מה נותן הבורא, אני יודע שאני צריך לקבל את זה כטוב המוחלט.

תלמיד: וכדי לקיים את זה אני חייב לחשוב על זה כל הזמן?

אתה צריך לחשב על זה ולשמור על זה. שכל הזמן אתה נמצא בתוך הטוב המוחלט.

שאלה: אם כל אחד מאתנו בעשירייה נמצא במצב הקטנות ומרגישים זה את זה, אז אנחנו חולקים ביננו את האור הפנימי?

אני לא יודע אם אתם חולקים את האור הפנימי, או האור החיצון, האור המקיף, את זה אני לא מבין. אתם רשאים לדבר על מה שאנחנו עכשיו לומדים, רק על זה, וללא שום מקורות אחרים. מה שאני כתבתי, לא כתבתי, זה לא חשוב. יש כאן חכמים כאלה שהבינו שבספרים אחרים כתוב משהו שדומה לזה, אז יש כאן עניין של ספר אחר, שאמנם אני כתבתי אבל זה לעומת "שמעתי", שזה בכל זאת המקור, זה דבר אחד. ודבר שני, האדם הזה חושב שהוא מבין שבזה ובזה כתוב אותו דבר. בשביל מה הוא מכניס לנו את הדברים האלה? את השכל שלו? תהיו קצת יותר מדויקים במה שאתם משפיעים על החברה.

שאלה: האם זה בסדר להסתכל על עצמי מהצד?

כן. אתה יכול להסתכל על עצמך מהצד, מבפנים, מבחוץ, איך שאתה רוצה. העיקר לקבוע שאתה נמצא בטוב המוחלט.

שאלה: באתי לשיעור דבוק למה שהרב אומר, מחלק את עצמי לשני חלקים. חלק שלא מסכים וחלק שצריך להידבק לאור הלבן. קם החבר, מתחיל לדבר, החלק שלא מסכים מתחיל להסכים. איך בנקודה הזו אני ממשיך להישאר בדבקות?

לא אכפת לי עם מה אני מסכים ועם מה אני לא מסכים. העיקר בשבילי עכשיו שאני שומר על טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו שפועל עליי בצורה קבועה. וכמה שאצלי בפנים בינתיים משתנים כל מיני דברים, שלי אישיים, אני לא לוקח אותם בחשבון. זאת אומרת, אני לוקח אותם בחשבון רק כדי כלפיהם לאפס את עצמי כל הזמן ב"אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב", בטוב המוחלט.

שאלה: דיברנו על דוגמה של מאזניים ומצפן. יוצא שהבורא כל הזמן רוצה כן להפיל את החץ הזה, או להוסיף משקל נוסף על המאזניים. ואילו אני לא משתמש במשקל הנוסף הזה ודוחף אותו הצידה, מבטל את הרצונות האלה. אבל מתישהו אני מתחיל להשתמש בהם, לאזן אותם. מתי יגיע הרגע בו נוכל להשתמש ברצונות האלה?

אם תשאל דברים שלא למדנו אותם אז אף פעם לא נגיע לזה. ותלמד, שאם אתה שומע אותי אז תלמד איך לשאול. אני לא סתם מתעצבן, כי אחרת אתם לא לומדים מה שצריך. מה אתה שואל אותי מתי אנחנו נלמד? את מה שעכשיו אנחנו צריכים ללמוד, לא הבנת מזה מילה אחת. מה אתה קופץ?

שאלה: אנחנו כאילו מפסיקים לדרוש דברים, מפסיקים להזדהות עם האגו?

אנחנו לא לוקחים אותו בחשבון. עכשיו בפעולה שלמדנו, אנחנו רוצים רק להידבק להשפעת טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו. זהו, רק את זה אני לוקח בחשבון. אני עכשיו מכוון את המצפן שלי רק למקום שאליו אני צריך להגיע. אתה מבין את זה או לא? זהו.

אתה נכנס לאוטו, אתה שם ווייז, אתה מוצא למה אתה רוצה להגיע? זה בשבילך עכשיו החשוב. זהו. אחר כך, כשאתה נמצא כאן, מה אתה רוצה? אתה לא רוצה להישאר כאן, אתה רוצה כל הזמן להתקרב למקום שאליו אתה רוצה להגיע. אז יתנו לך איך, את הכיוון. יתנו לך הכול. אבל בכל רגע ורגע בנקודה, אתה מתקדם בנקודות, שמהן כל הקווים נכללים, אתה צריך לקבוע, קודם כל, שזה עניין ההגבלה. אני לא לוקח בחשבון, אני מגביל את עצמי, לא נמצא. העיקר בשבילי כל הזמן להזדהות עם העליון יותר ויותר.

תלמיד: קודם כל, אני רוצה להגיד שאת הציטוטים שאנחנו קוראים מידי פעם, אני בכלל לא מסוגל לסבול.

זה לא חשוב לנו. אתה יכול להשאיר את ההערות האלה לעצמך. כי אנחנו דברנו כאן על זה שאנחנו לא לוקחים בחשבון את היחס שלנו, אלא מקבלים רק ש"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב", את החצי העליון. ואת החצי התחתון, אתה יכול להשאיר איך שאתה רוצה.

תלמיד: את המשפט הזה שהוא כותב "במצב הנוכחי שבו הוא נמצא הוא רוצה להישאר לנצחיות.", אני לא מסוגל לסבול. כיוון שנניח רב"ש כותב שמאהבה עצמית עוד לא יצאנו ולאהבת חברים עוד לא הגענו, אז את המצב הזה אני צריך לקבל כשלמות?

כן. כי במה השלמות? שמה שאתה מקבל עכשיו, אתה מקבל עכשיו מצב שהוא מגיע מהבורא מ"טוב ומיטיב", ו"אין עוד מלבדו", ולכן לפי התנאים שלך הוא משפיע עליך טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, אתה נמצא בעולם אין סוף, "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי", "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת", אבל אתה בעצמך מקלקל את המצב הזה עד לדרגה שאתה לא יכול לסבול אותו.

את זה אני מבין, אבל כדי להתחיל לעלות קצת לטוב המוחלט, אתה חייב עכשיו לאפס את עצמך, איפה הטוב המוחלט? אז לתפוס את הנקודה הזאת, את ההבחן הזה, אתה יכול רק בתנאי שאתה סוגר את עצמך ואומר, "אני נשאר עכשיו דבוק באור העליון". שאם אני מצמצם את עצמי אז אני נמצא באור העליון.

עד כמה שאני פותח את הצמצום שלי אחר כך, ומעורר את הרצונות לקבל שלי, במחשבות וברצונות, אז לפי מידת התיקון אני יכול לשייך אותם, לצרף אותם גם לאור העליון יותר ויותר. ואז במקום הנקודה ההתחלתית, אני אהיה בעיבור, יניקה, מוחין, וכך בכל הסולם.

תלמיד: אתה תמיד מתאר שרק תינוק או להבדיל מישהו לא שפוי, עושה דברים בלי סיבה, בלי מטרה.

יש לנו סיבה, יש לנו מטרה. אנחנו מקבלים כאן הסבר שלם, זאת נקודה מאוד הגיונית. אלא כמו שאמרתי בתחילת השיעור, אני לא מתחיל עם הנושא הזה עם המתחילים כי הם לא יכולים לסבול, כמו שאתה אומר.

תלמיד: אז כשאתה מדבר על מצב רצוי בכנס נניח, שנגיע אליו, או על המדרגה הרוחנית הראשונה שאתה מקווה שסוף סוף נגיע אליה, זה מצב עתידי. ואני צריך להגיד "לא. אני צריך להיות מרוצה מהמצב הנוכחי". אז אני משוגע, אין לי סיבה לכלום.

לא, אתה לא משוגע. רק כדי להגיע למצב העתידי, כדי להגיע למשהו ברוחניות, אתה צריך לבטל עכשיו את הרצון האגואיסטי שלך, ואחר כך לתקן אותו ובמידת התיקון לצרף אותו לעלייה. על זה מדובר. מדברים על הנקודה הראשונה, שאני רוצה להיות דבוק לאור על ידי הצמצום שלי. שמעת על זה הרבה פעמים, שאני צריך לצמצם את עצמי. זהו.

אחרי זה אני לאט לאט מתחיל לעבוד על המאור המחזיר למוטב, שהוא פועל על הרצונות שלי. אני פותח את הרצונות שלי ומתחיל לקדש אותם ולצרף לאור המוחלט. ואז האפס המוחלט שלי נעשה יותר ויותר אפס. עוד נדבר על זה.

שאלה: אנחנו שורים במצב הרוחני של "טוב ומיטיב " ו"אין עוד מלבדו", כן?

לא. אנחנו לא שורים בו. האם זה בהרגשה שלנו?

תלמיד: זה המצב שאנחנו אמורים להגיע אליו, לדבקות תמידית. במצב הזה, יש סוג של אזהרה, ככה אני מבין לפחות, שמי שמשתוקק ליותר גדלות זה נקרא "מותרות".

כן.

תלמיד: זאת אומרת, לא להגיע למותרות האלו.

כן. איזה מותרות?

תלמיד: בדיוק זו השאלה שלי.

לא לשנות את האפס המוחלט. שאני מגביל את עצמי ולא רוצה שום דבר חוץ מלהיות דבוק בנקודה באור הלבן, אור אין סוף. שמה שאני מקבל, אני מקבל ב-100% טוב ונכון.

תלמיד: כן, זה מצב הדבקות התמידי. אתה יכול לתת לי דוגמה, מה אני יכול פתאום לרצות יותר שנחשב כמותרות?

כל דבר אחר.

תלמיד: כמו?

לא חשוב מה.

תלמיד: אני בדבקות תמידית. למה שארצה עוד משהו?

על הדבקות התמידית הזאת אתה צריך כל הזמן לעבוד. היא תמידית בגלל שאתה בלי הפסקה עובד עליה.

תלמיד: מצד אחד, אני אמור להישאר בדבקות התמידית.

מה זה להישאר בדבקות התמידית? זה נקרא להיות בעבודה בלתי פוסקת לשמור על דבקות תמידית, אחרת היא לא תהיה תמידית.

תלמיד: ומה זה מותרות?

שחוץ מביטול אני לא רוצה כלום.

תלמיד: מה אני יכול לרצות מעבר לביטול?

גדלות.

תלמיד: גדלות של מה?

גדלות בהבנה, בהרגשה, בהשגה, במשהו.

תלמיד: אז איפה ההתקדמות פה או שאין התקדמות?

על זה נדבר אחר כך. אתם לא יודעים מה זו התקדמות ברוחניות. עד כמה שאתה מבטל את עצמך אז אתה תתקדם. זה דבר והיפוכו.

שאלה: ואם מגיע מצב שפתאום יש איזו התעוררות ומגיע לי רצון?

כל רצון שמגיע אליך, אתה מצרף אותו כאפס לזה שאתה רוצה להיות עכשיו מבוטל כלפי השפעת האור העליון. זה התרגיל.

תלמיד: אין הבדל בצורה שאני מאפס את עצמי?

לא חשוב. תאפס איך שאתה רוצה. העיקר שבסוף הפעולה הזאת של האיפוס אתה מגיע למצב שאתה נמצא באפס המוחלט. אתה לא רוצה שום דבר, חוץ מלהישאר בצורה שאתה מקבל מהבורא. כי בטוח, אם אתה כך תעבוד, אתה תגלה שאתה נמצא ממש בתיקון. שכל הרע שאתה יכול לגלות זה מפני שזה מתגלה ממך. ואם אתה מבטל את עצמך כלפי האור המוחלט, הכוח המוחלט, אז אין, אין רע. וודאי שכל פעם יתעוררו רצונות ומחשבות, כדי שעוד יותר ועוד יותר תגיע לאפס. אבל האפס שאליו אתה תגיע, זה ממש כל עולם אין סוף.

"ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה."

זאת אומרת, ישנם מצבים טובים, רעים, לא חשוב איזה, בכולם אני חייב לגלות שביעות רצון, שמחה, שלמות. למה? כי זה מה שאני מקבל מהבורא. "אבל אני לא מרגיש כך". אתה לא מרגיש כך, מפני שהרצון לקבל האגואיסטי שלך, הלא מתוקן עדיין, הוא מקלקל לך את ההרגשה הזאת. אבל מהבורא מגיע כל טוב, ומהרצון שלך מגיע כל הקלקול. אז אתה צריך עכשיו כל הזמן לכוון את עצמך לבורא. זה נקרא שאתה נמצא ב"טוב ומיטיב" ו"אין עוד מלבדו". וכל היתר, זה הכלים שלך שצריכים עדיין לתקן אותם.

"וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

זאת אומרת, העיקר בשבילי כל הזמן לשמור על הקטנות, על הסיפוק במה שאני נמצא, מפני שבמה שאני נמצא זה מסופק לי על ידי הכוח העליון.

תלמיד: אני רוצה לשאול לגבי זה שצריך לקבל כל מצב נוכחי כטוב ביותר ולא לדרוש מעבר.

רוחני.

תלמיד: כן, רוחני. אבל זה לא ממש יוצא. האם אני צריך איכשהו לעשות את זה בכוחות שלי? אני משתדל, אבל זה לא בדיוק יוצא.

לא, אתה לא יכול לבד. אתה חייב כאן קבוצה, דוגמה מהחברים. אתם צריכים להראות אחד לשני דווקא בצורה מופרזת, עד כמה אתם יכולים להתעלות למעלה מהמצבים הקשים, ולהיות בשמחה, ולהיות בלהצדיק את הבורא, ולהיות דבוק כאילו לאור העליון, ל"טוב ומיטיב". כאילו שהוא שורה בכם ואתם מרגישים את זה. אתם צריכים לשחק בזה, ועל ידי המשחק הזה, המאמצים האלה, אתם מעוררים מאור המחזיר למוטב, ובאמת מגיעים למצב כזה.

תלמיד: זה לא קורה בפעם אחת, זה כאילו רב מדרגתי. להגיע לאפס זה דורש הרבה פעולות.

בסדר. נגיד שהיום אתם תעשו תרגילים ובערב, בישיבת חברים, אתם תוכלו להרגיש שאתם כבר עשיתם משהו, הגעתם למשהו. שעל ידי התרגילים עכשיו אתם מבינים איך אתם כל פעם מחזירים את עצמכם להיות ב"טוב ומיטיב", ב"אין עוד מלבדו".

זה מאוד מאוד מאוד קל אם תעשו את זה, כמו שכל הכלי העולמי שומע את זה עכשיו ורוצה לעלות למדרגה הראשונה של הסולם. בבקשה, זה לפניכם. וכל יתר השלבים הם דומים לשלב הזה, רק עם כל מיני תוספות קטנות.

שאלה: אני מבין איך אפשר להסכים עם השכל שלך בלבטל אותו, לאַפֵּס אותו. אבל לא ברור לי לחלוטין איך אפשר לאפס את הרגש? איך אפשר לא להתחשב ברגשות שלי? איך אפשר לכוון את עצמי לבורא?

אני לא אומר על זה, אני כאילו לא שם לב לזה. המצבים מאוד רעים, מאוד מבולבלים, מאוד לא טובים. אני רוצה להיות דבוק, עכשיו אתם מבינים מה זה דבוק? אני רוצה להיות דבוק בבורא שהכול בא לי ממנו כטוב ומיטיב, ומה שמקלקל את ה"טוב ומיטיב" זה הרצון לקבל שלי. אז אני בינתיים רוצה רק לראות מה מגיע לי מהבורא. רק את זה.

אני מסתכל על המטרה כמו במפה, לאן אני רוצה להגיע? במצבי הנוכחי, אני רוצה רק להיות מכוון לזה, רק להיות דבוק לזה. זה נקרא "דבקות באור הלבן", ב"אור העליון", ב"טוב ומיטיב, אין עוד מלבדו". אחר כך, השלב הבא, כי זו רק תחילת הפעולה, המשך הפעולה הוא שאנחנו מתחילים לעבוד עם הרצון לקבל שלנו. ודאי שהוא נשאר והוא כולו מלא נחשים ומלא כל מיני בעיות, אבל זה שלב ב'. קודם כל אנחנו צריכים לתפוס את הצפון.

שאלה: אני חייב לברר את כל ההתנגדויות ולצמצם, או לצמצם בלי לברר?

בלי כלום. רק להיות דבוק וזהו. זו עבודה כבר בשלב הבא. להתחיל, כל התנגדויות והכול, במה להתחיל? במה תוכל לברר? איך תוכל לעבוד איתן?

זה כל העניין. השלב הראשון הוא שאני תופס את "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב". בלי זה אני לא פונה לשום דבר ולא נוגע בכלום ברוחניות, בלי שאני תופס את עצמי בבורא. אני כאילו כבר נכנס בו כמו טיפת זרע, ואוחז בו ממש בכל השיניים, בכל מה שאפשר. ואחר כך, כשיש לי דבקות בו במשהו, אז אני יכול, ואנחנו עוד נלמד, איך אני מתחיל לברר את הדברים החיצוניים, היינו את הרצון לקבל שלי, שאני פותח אותו, מתחיל לעבוד איתו רק כדי להגביר את הקשר.

ואם אני נכנס עם הרצון לקבל שלי המתוקן לאט לאט לאותו האור הלבן, אז הוא הופך להיות נרנח"י, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בהדרגה.

שאלה: איך במהלך היום להגיב נכון לתרגיל?

את כל מה שקורה לי אני מחלק לשניים. החצי העליון זה מה שאני מקבל מהבורא, הכול "טוב ומיטיב". החצי השני, התחתון, זה הרצון לקבל שלי שמקלקל לי את כל האור העליון ומצייר, מייצר לי את התמונה הזאת, מה שאני מרגיש כעולם הזה.

אנחנו מטפלים עכשיו רק בחלק העליון. זה נקרא "ענין הגבלה". להיות דבוק באור העליון, בחצי העליון, מה שאנחנו מקבלים מלמעלה ללא שום ביקורת על מה שקורה למטה מזה. רק להיות דבוק לזה, זה נקרא "דבקות תמידית".

תלמיד: החלוקה הזאת ברורה לי. אני רוצה לנסות להבין מה אני מכניס לתרגיל ולמה אני לא מתייחס בשלב זה. נניח קורים לי כל מיני דברים בעבודה, לזה אני לא מתייחס, אני לא מכניס לתרגיל.

איזו עבודה?

תלמיד: העבודה שלי במהלך היום.

לא.

תלמיד: אני רוצה להבין מה אני מכניס לתרגיל ומה לא. כי במהלך היום, מה כמות האינטראקציה שיש לי עם הרוחניות?

לא חשוב, יכול להיות שכלום. רק כל הזמן תהיה בדבקות עם זה שאתה מקבל מלמעלה גמר תיקון, אור אין סוף, זהו. הוא פועל ומאיר לך.

תלמיד: אפילו שאין לי שום אינטראקציה עם רוחניות במהלך היום, אני עדיין יכול להתעסק בזה.

יש לך. למה אין לך? יש, כל הזמן הוא מאיר עליך. זה שהרצון לקבל שלך מצייר לך את העולם הזה עם כל מיני בעיות ודברים, משפחה, עבודה, זה ציור של הרצון לקבל, זה לא אמיתי. אז אתה לא לוקח את זה בחשבון בינתיים.

תלמיד: בסדר גמור. אז אני לוקח בחשבון רק אינטראקציות עם החברים, רק אינטראקציות שקשורות לרוחניות, ואת כל השאר אני שם בצד?

כן.

צריך לשלוח לכולם את לקט הקטעים האלו שיהיה להם במשך היום, שיקראו, שידונו.

תלמיד: אספתי עוד.

אם אספת עוד משהו, תשלח לי גם.

שאלה: כשאתה עובד לקראת הניסיון להגיע למצב האפס הזה, האגו בכל זאת ממשיך לנסות להתל בך. זה מביא למידה מסוימת של פחד, פחד שאתה לא נכנע לאגו, שאתה באמת רק מחזיק במצב הזה. האם אנחנו משתמשים בפחד ככלי, ואם כן איך?

אני לא יודע אם כדאי להשתמש בפחד, ודאי שתצטרך, אחר כך ודאי. אבל עכשיו בינתיים רצוי שאתה רק תהיה כמו תינוק שדבוק לאימא, כך אתה דבוק לזה ש"אין עוד מלבדו טוב ומיטיב", וזה מה שמאיר לך. וכל היתר, מה שמקלקל לך את הצורה הזאת, זה רק הכלים המקולקלים שלך, זה הכול.

שאלה: בקביעה שמה שעכשיו יש בא לי מהאור הלבן, יש גם דרישה להרגשה?

זה קורה בצורה אינסטינקטיבית טבעית. אבל אני בעצם לא כל כך נמשך לזה עכשיו ודורש את זה בעצמי, אלא מספיק לי כמה שיש בהארה הזאת רק כדי לבטל את עצמי כלפיה. שאלה נכונה, אבל ככה זה.

שאלה: אתה מחלק את עצמך לשניים ולא מתייחס למה שאתה מרגיש, מה הבהמה מרגישה?

לא.

תלמיד: והחלק השני של התרגיל זה האור הלבן הזה, אז כלפי זה לא להתעמק יותר מדי?

אני נמצא בתוך השפעה טובה, לא דורש שום שינוי, מגלה שמחה. ובאמת הכול נכון, זאת לא עבודה בעיניים, זה ממש הכול נכון, אני נמצא בזה. והתוספות עוד יבואו.

שאלה: בעל הסולם מתחיל את המאמר ביחיד "עניין הגבלה הוא להגביל את מצבו שבו הוא נמצא". ובפסקה השלישית פתאום כתוב "ורק אז שהסכימו על מצב כזה".

הוא מספר לנו על מעמד הר סיני, לכן כך אומר.

שאלה: מה אלה הפרעות או התנגדויות נכונות בחצי העליון?

כל דבר שהוא מפריע, שהוא סותר, שהוא מושך אותך לאיזה כיוון, לא חשוב מה. חוץ מכמו שהוא כותב במאמר, צריך "להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא," הוא מדגיש "שבו הוא נמצא", "הוא רוצה להישאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". נקודה, עד כאן, כל היתר זה שהוא מסביר שוב, חוזר על ההסבר.

פשוט מאוד, אני נמצא בהשפעת האור העליון וזה המצב הטוב ומטיב ומצוין, פשוט גמר תיקון, לא יכול להיות יותר מזה. אבל אני, "אבל" זה לא טוב. אתה לא מפעיל את הכלים שלך, אתה רוצה רק להיות דבוק לאור הלבן. והדבקות הזאת היא נקודתית, נקודה כמו טיפת זרע בתוך הרחם.

תלמיד: אם אני רוצה להרגיש, אם אני רוצה להיכנס לזה, אם אני רוצה להרגיש את המצב הזה, אז יש לי דרישה, אז אני לא אפס.

עדיין אתם לא יכולים להרגיש את זה, אלא לתאר שככה זה. זה יותר שכלי מרגשי. יש בזה קצת איזו הארה ברגש, אבל עדיין זאת נקודה.

שאלה: אז ברמת הפרקטיקה במהלך היום, אנחנו נסיים את השיעור, נלך, יתחיל היום ויקרו כל מיני דברים, טובים, רעים.

מה זה שייך?

תלמיד: זה לא שייך, זה החצי התחתון.

כן.

תלמיד: הם אמורים להיות איזה טריגר לעבודה, לכיול הזה של האפס, או שגם לזה לא להתייחס?

המציאות שלך מעכשיו והלאה מחולקת לשני חלקים. החלק העליון בא מהבורא והחלק התחתון בא מהנברא. אני צריך בחלק העליון שלי להיות כל הזמן דבוק בלב ונפש, ושם זה גמר התיקון והכול. ועכשיו השאלה שלי תהיה, עד כמה אני כל הזמן יכול להיות דבוק בעליון הזה, בנקודה שלי? ואחר כך אנחנו נלמד איך לצרף לזה עוד את החצי התחתון.

תלמיד: אז כרגע כל מה שקורה לי במהלך היום, הוא כלום?

מה זאת אומרת שהוא כלום? אתה כל הזמן תצטרך לשמור על זה שאתה נמצא באין עוד מלבדו טוב ומטיב.

תלמיד: אז הוא טריגר, הוא יעזור לי לחזור לנקודת האפס?

על כל המצבים לקבוע את זה, על כל מצב ומצב. אני לא צריך לחסל את כל ההפרעות, אני צריך על פני כל ההפרעות לקבוע שזה כך.

שאלה: המיקוד של העבודה זה להגביל את החלק התחתון, או לעלות חשיבות לחלק העליון?

לעלות חשיבות לחלק העליון, החלק התחתון לא צריך להפריע לי. הוא מפריע, אבל הוא מפריע כדי שאני אקבע יותר ויותר ויותר את החשיבות של הדבקות שלי באין עוד מלבדו.

תלמיד: כי יוצא שעניין ההגבלה הוא על החלק התחתון, אותו אני מגביל.

זה לא בדיוק על החלק התחתון, אלא איך שהחלק התחתון רוצה להתערב בחלק העליון. אני לא נוגע בעצמי, אני לא צריך לנגוע בשום רצון לקבל, בכל ההבחנות האלה, בדעת, למטה מהדעת, אני לא רוצה. אלא בגלל שהוא מפריע לי להיות דבוק באין עוד מלבדו טוב ומטיב, וכל הזמן להיות בהודיה ובשמחה עם הבורא, אז אני צריך בהתאם לזה לעבוד עימו, כדי לסלק ולא לדרוש יותר.

תלמיד: ובצורה נחרצת, אירועים ומצבים שקורים במהלך היום, אני לא עושה עבודה איתם של שיוך לאין עוד מלבדו? זה מגיע ממנו טוב ומטיב, זה מגיע ממנו טוב ומטיב, לא?

לא, לא, אני לא קושר שום פעולות שבעולם הזה לאין עוד מלבדו, בינתיים לא.

(סוף השיעור)