שיעור הקבלה היומי3 מרץ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 03.03.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור בנושא – התכללות
קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא התכללות, נקרא קטעים נבחרים מן המקורות. קטע מס' 13.
אנחנו עדיין נמצאים בנושא "התכללות", כי זה בעצם העיקר, זו הפעולה העיקרית שאנחנו צריכים לעשות בפועל בינינו. כי מתוך התחדשות בפעולה הזו, יותר ויותר להתכלל כך אנחנו מגיעים לפעולות רוחניות מעשיות עד גמר התיקון. הכול תלוי בחזרה לאותה מערכת אדם הראשון כמו שהייתה לפני השבירה אבל כבר על ידי המאמצים שלנו, ולכן אותה מערכת נעשית פי תר"ך פעמים גדולה יותר מקודם, כך שאנחנו יכולים במערכת המוגברת הזו, המוגדלת הזו להרגיש את עצמנו בקיום השלם ובדבקות השלמה עם הבורא. לכן נתקדם.
ההתחדשות תמיד מגיעה מתוך ההתכללות, כי כל הפרטים קיימים אבל החידוש הוא שאנחנו מכינים אותם מהשבירה ומשתדלים לחבר ביניהם, למצוא עד כמה אנחנו יכולים להיות מחוברים, באיזו צורה, באיזו כוונה, באיזה נושאים וכן הלאה. ואז יוצא שכל יום ויום כשאנחנו מגיעים לקבוצה, לקבוצה העולמית הגדולה שלנו, אנחנו רואים עד כמה זה מחדש לי את הכול.
אני בעצמי, אם אני לא מתחבר, אם אני לא נכלל מהאחרים אז אין לי בעצם כלי רוחני, אין לי בעצם כלי חדש, אין לי חידוש, אין לי התכללות, ההתכללות היא בכל רגע מחדש. לכן המקובלים כל כך הרבה כותבים ש"ויהיו בעיניך כחדשים", שבכל יום ויום צריך להיות הכול מחדש, כי אנחנו באים כמו חיות מהשבירה, מדרגת החי, ואין לנו מה לעשות, זה טוב דווקא, סימן שמגיע יום חדש ואנחנו בכוח נמשכים לחיבור, מכניסים את עצמנו ממש בכוח להתקרבות לאחרים, לאיזו הרגשה משותפת, הבנה משותפת, לימוד משותף, עד שההתכללות הזו מתחילה להתבהר לנו היום יותר מאתמול, וכך אנחנו מגיעים ל"יום חדש" מה שנקרא, לכלים חדשים ובהם להבנות ואורות חדשים.
לכן כל הנושא של ההתכללות הוא הנושא העיקרי. נגיע למה שכותבים לנו מורי הדרך שלנו ואחר כך נמשיך. היום נסיים את הנושא הזה, התכללות, נסיים ללמוד הכוונה, ולא שהנושא עצמו ייעלם, אלא מחר יהיה יום חדש ונושא חדש. כך אנחנו צריכים ללכת ולהתקדם יותר ויותר עד שנגיע להיות "כאיש אחד בלב אחד", והלב הזה ייקרא "הרצון הכללי המשותף", שזה מה שייצב לנו הבורא, ואז נגיע לדבקות בו.
שאלה: אמרת שעל ידי ההתכללות אנחנו מגיעים לכלים חדשים, מה זה אומר?
רק על ידי ההתכללות בינינו אחרי השבירה, שההתכללות הזו מגיעה על פני העביות שהתגלתה בשבירה, רק על ידי ההתכללות הזו אנחנו יכולים להגיע לכלים חדשים. ההבדל בין מה שהיינו מלכתחילה ברצון אחד שנקרא אדם לפני השבירה, לבין אדם אחרי התיקון, ההבדל הוא שאנחנו מכניסים לתוך החיבור בינינו כשהיינו במערכת אדם לפני השבירה, גם את הרצון לקבל שהתגלה בזמן השבירה, שהרצון לקבל הזה הוא כולו האחוריים של האור.
יוצא שכל הכוח של הבורא, כל העוצמה של הבורא שבזה הוא רוצה להתגלות לנו, אנחנו מכניסים את זה לתוך מערכת אדם בצורה של הרצון לקבל שהתגלה בזמן השבירה, כי השבירה נעשתה על ידי האור העליון שרצה להתקבל בתוך הרצון, לכן הרצון התפוצץ מהאור הגדול, ועכשיו את אותו האור שיצא על ידי השבירה מהכלי דאדם הראשון, אנחנו מכניסים אותו בחזרה, רק על ידי העבודה שלנו. כי אנחנו רוצים לקבל אותו לא כמו שהוא נכנס אז, אלא על ידי כוונתנו על מנת להשפיע. וכך אנחנו מתקדמים.
כל העבודה שלנו היא שלמרות שאנחנו כל רגע ורגע מרגישים את עצמנו דחויים זה על ידי זה, אנחנו יחד עם זה צריכים לגלות את עצמנו שאנחנו כן מסדרים את הקשר בינינו למעלה מכל ההפרעות, מכל הדחיות. כך אנחנו מסדרים את עצמנו.
לכן כל פעם שאני מגיע לאיזה חיבור, לשיעור, לקבוצה, אני מרגיש דחייה, לא חשוב לי, לא אכפת לי, אני לא רוצה חיבור, אני לא רוצה שום פעולה משותפת, לא בא לי, אנחנו כולנו אגואיסטים, כולנו אנשים מודרניים, אף אחד לא נמשך כל כך לשני. ולאט לאט, על ידי זה שאני משתדל לעורר את עצמי לחיבור, כי אני מבין שרק החיבור, כתוב שרק החיבור יכול לתת לנו כלי לגילוי הבורא, לגילוי העולם העליון, אז אני מתעורר, מתאושש. אני מגיע למצב ששוב ושוב נמשך לרוחניות ויחד עם זה נמשך לחיבור כאמצעי לרוחניות, כי אי אפשר לגלות את הבורא, רק בקשר הנכון בינינו, כי זה הכלי. כך אנחנו עוד פעם ועוד פעם מעוררים את המאור המחזיר למוטב והוא מחבר אותנו מעל השבירה, וכך מגיעים לתיקון.
קריין: קטע מס' 13.
"אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדבקות החברה בלבד."
(הרב"ש. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987)
שאלה: עד שמגיעים להתכללות, מהי התכונה שצריכה להוביל בתוך העשירייה?
אני צריך להתכלל עם כוחות ההשפעה של החברים. אני לא יכול להתכלל עם כוחות ההשפעה של החברים אם אני לא מוסיף להם משהו משלי, ההתכללות צריכה להיות פעולה הדדית כביכול, מה אני יכול להביא לחברה, רק את החיסרון שלי, שאני רוצה להידבק בהם ולקבל מהם כוח רוחני. איזה כוח רוחני יש בחברה? הם כמוני, אז הכוח הרוחני יכול להיות רק בזה ש"איש את רעהו יעזורו", שאנחנו נשתדל לעורר זה את זה לחיבור וכך אנחנו מפעילים את עצמנו.
לכן אפילו שכולם באים ריקים, אולי עייפים, לא כל כך שמחים, לא כל כך מאמינים שאנחנו באים ממש כדי לייצב את הנשמה שלנו, אבל לאט לאט, כשאנחנו נכללים זה מזה, באיזו מין התחברות, אז אנחנו מקבלים מתוך המאמצים שלנו כוחות התעוררות.
מאיפה זה מגיע? מתוך זה שבכל זאת באותו החיבור שאליו מגיעים ישנו כבר הכוח העליון, כי זה כבר חיבור, זו כבר איזו נטייה להתקרבות זה לזה. לא שזה נמצא בעשירייה, זה נמצא בנו, כי אנחנו נמשכים איכשהו להיות יחד במשהו בזמן השיעור. לכן אם אנחנו לפני השיעור מדברים על זה, לַמה באנו, בשביל מה באנו, כמו שכותב רב"ש, מה המטרה שלנו, מה אנחנו מצפים מהקשר בינינו, אז יוצא שאנחנו בזה מעוררים את הכוחות שלנו, הנטיות, הציפיות שלנו והתקוות שלנו, ובזה מעוררים את המאור, האור העליון, המאור המחזיר למוטב.
וכך כשהוא מגיע אלינו, אנחנו בזה מתחילים להתחדש, בא שוב קשר חדש בינינו והאור מאיר קצת ונותן לנו תקווה חדשה, וזה כבר לא על ידִי אלא על ידי זה שאני השקעתי בחברה, שאני רוצה לשמוע מהם, אני מוכן כנגד זה גם לתת להם, כי אני לא יכול לקבל מהם אם אני לא נותן להם, ואז יוצא שכך אנחנו מתחברים. ומתוך החיבור, מפני שהוא כבר נעשה כחיבור מעל הדחייה כתוצאה מהשבירה, בפער בין המצב שיש לנו חוסר חיבור, חושך, דחייה וכן הלאה, ובין החיבור שאנחנו משתדלים להקים בינינו, אפילו בינתיים אולי בלי טעם, אלא לפי מה שהמקובלים אומרים, אבל בכל זאת עושים מאמצים, בפער בין הניתוק לבין החיבור אנחנו כבר מתחילים לבנות את הכלי הרוחני, וכך מתחילים לגלות בו את האור העליון.
אולי זה עדיין לא אור, אלא איזו התעוררות, הארה קטנה שלא מתגלה כקיימת בפני עצמה, אבל עוד מעט זה כך יהיה.
שאלה: איך התרגיל החדש של התפילה שנתת לנו מסתדר עם ההתכללות? איך אנחנו יכולים ליצור קו אחד עם כל מה שאמרת לנו?
אנחנו מתחילים להכין את עצמנו לחיבור כמו שדיברנו. כשקמתי לא היה לי שום קשר, לפני שהגעתי עכשיו לשיעור לא היה לי שום קשר עם האחרים, שכחתי בכלל מהקבוצה, זה לא היה בלב שלי, לא בהרגשות שלי, לא במוח שלי, הייתי מנותק. ואפילו אם הייתי נזכר, אז אני זוכר שעוד מעט צריך להגיע לשיעור, עוד מעט צריך לדבר על משהו עם החברים, אבל זה לא היה ברגש. זאת אומרת, הייתי מנותק מהחיבור עצמו, מההתכללות עצמה, מהכלי הרוחני. הייתי כחיה, כבהמה, בדרגת חי.
ועכשיו כשאני מגיע, ושומע ורואה את החברים, אני נכלל מכל צורות ההשתוקקות שלהם, מהחיפוש שלהם. אפילו לא השתוקקות לרוחניות אבל חיפוש, מה אני אעשה, בשביל מה אני אעשה, מה יהיה לי, מה יקרה. ואז מתוך שאני נכלל מהשאלות האלו, אני מתחיל לעורר את עצמי, לחפש את מהות החיים, מטרת החיים ונזכר ומקבל מהם דוגמה שזה נעשה בתוך החיבור בינינו. ואני מתחיל להרגיש שיש לי איזה יחס אליהם, שהם מתייחסים אלי, ואני אליהם וכך אנחנו מתחילים להתקרב, מרחוק. כל פעם זה צריך להתחיל מרחוק, מניתוק ממש, כי כל פעם זה כלי חדש, "ויהיו בעיניך כחדשים".
לכן אני לא מתבייש ולא מפחד לראות את עצמי, שכל פעם כשאני מגיע לקבוצה אני מגיע מנתק ומתחיל מחדש את הכלי. זה דווקא סימן טוב.
שאלה: אלו קריטריונים יש במידת ההשפעה שנוכל להגיד שבאמת הצלחנו להתכלל?
אתה צריך להרגיש את זה בך, אתה צריך להרגיש, איך יכולה להיות ההתכללות הזאת, למה אתה מגיע. אתה מתחיל להרגיש שדווקא בהתקשרויות, (connection) הנכונות בין כל החברים, אתה מוצא שם איזה מקום חדש, פלטפורמה חדשה, איכות חדשה, שדווקא שם יכול להיות גילוי הבורא. וזה לא הרצונות של כולנו, אלא כשרצונות של כולנו מתחילים איכשהו להתחבר, ואז ביניהם, מתוך החיבורים שלהם שהם מתחברים על פני האגו שלנו, יש בהם איכות חדשה ובאיכות הזאת דווקא מתגלה הכוח העליון.
זו הרגשה חדשה, שלא שייכת לעולם הזה, ואני בונה אותה מתוך ההתקשרות בינינו. זה לא כמו בין איש ואישה, כי גם שם יש איזו התקשרות, או בין הורים וילדים, בין קרובים, ואפילו לא כמו בין חברים רגילים, אלא כאן זו התקשרות אחרת, בגלל שזו התקשרות מטרתית. זו התקשרות למעלה מהאגו שלנו, ואנחנו רואים שכל פעם מתגלה לנו אגו חדש, ומעליו אנחנו צריכים לקבוע את סוג ההתקשרות החדשה. ככה זה.
שאלה: באיזו דרך כדאי לי להגביר את ההתכללות בעשירייה? בדרך של לראות את החברים כגדולים, ולהתפלל עבורם כל יום או ליצור מציאות, להתקשר אליהם, להציק להם, להגיד להם תבואו, תתחברו. באיזה דרך יותר כדאי לי לפנות אליהם?
ודאי שכדאי לי לעורר את החברים, בכל הצורות האפשריות אם הם מאשרים לי, וממש מסכימים לזה, ואז אני צריך לעורר אותם "איש את רעהו יעזורו", כך צריך להיות. אבל אני גם צריך להבין, ולהתרגל לזה, שכל רגע אני מגיע לחיבור חדש איתם, חיבור שאני מקים אותו מאפס, מלא קיים, מזה שאין לי מלכתחילה. כי החיבור שאליו אני רוצה להגיע, נמצא ברצון לקבל השבור שלי, ואז אני לאט מקים את הרצון השבור שלי, ומתחיל לעבוד על עצמי, איך אני מגיע לבורא, למטרת הבריאה, ומה אני צריך בשביל זה. איך אנחנו צריכים להתכלל, איך אנחנו צריכים לעבוד על זה שיהיה בינינו כלי חדש.
הכלי הרוחני, הוא לא שלי, הוא רק מהאוסף בינינו, כשכולנו עושים פעולות התגברות, ואז מחברים את ההתגברויות שלנו, להתגברות אחת, ובו אנחנו מקבלים את הגילוי.
שאלה: מתי פעולת ההתכללות יותר יעילה? שיש רצון להתכלל, להתחבר או דווקא כנגד הרצון, על פני הדחייה?
אנחנו צריכים להשתדל להגיע להתכללות בכל רצון שיהיה, אבל ודאי שאם אני מתחיל ממצב שאין לי שום רצון, הבנה, הרגשה, אין טעם, ואני אפילו לא יודע ולא זוכר שיש דבר כזה. ואז לאט לאט אני מתחיל לעורר את עצמי, ואני ממש פותח את הקשר, הוא צריך להיות יותר מסודר, יותר טוב, יותר נכון, ואני מתחיל לראות את עצמי, שלא הגעתי לעשירייה מאין ברירה, כי כך קבענו ואני חייב, אלא דווקא ההפך, עד כמה זה טוב שהמערכת הזאת קיימת, ואני מגיע אליה, ואני נכלל בה, וזה כל העונג לנפשי. כך מגיעים.
קריין: קטע מספר 14 של בעל הסולם.
"אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים."
(בעל הסולם. "שמעתי", צ"ט, "רשע או צדיק לא קאמר")
כאלה אנחנו. כל מה שאני צריך לרוחניות, לא נמצא בי, בי נמצאת רק נקודה שבלב, והיא כן דוחפת אותי קדימה, לחפש מילוי לנשמה. אבל נשמה עצמה, אין לי. זאת אומרת, האור העליון מלמעלה, הבורא, נמצא מלמעלה, בי יש מה שנקרא חלק אלוה ממעל, זה הניצוץ שמשתוקק למילוי שהבורא ימלא. אבל את הכלי עצמו, אין, הכלי נמצא בחברה, בעשירייה. יוצא שהעשירייה עומדת ביני לבין הבורא. וכך אנחנו צריכים להגיע למצב, שאנחנו משיגים כלים מהחברה, אור מהבורא, ואז יש לנו נשמה.
אז ודאי שאין לי, לא רצון ולא חשק לרוחניות, ממש אין לי. זה לא יכול להיות, כי כולנו אגואיסטים שמגיעים מהשבירה. ואם אנחנו מסדרים כל מיני פעולות בינינו, כאלו שבכל זאת מעוררות אותנו להתקרבות לבורא, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש ניצוץ, אז אם מחברים את הניצוצין האלו, אנחנו יכולים להתקרב לאור העליון.
יוצא, שעד כמה שאני עובד עם החברים שנהיה יותר קרובים בינינו, על ידי פעולות למיניהן, על ידי הפצה, על ידי לימוד ודאי, יוצא שבזה "איש את רעהו יעזורו", אנחנו מעוררים זה את זה, וכך אנחנו מגיעים למצב שהאור העליון, הבורא כבר מאיר עלינו יותר.
כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה, כמה שאנחנו משתדלים לעורר זה את זה, אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב. ואני מזמין מאור המחזיר למוטב על החברים, החברים עלי, ודווקא זה נקרא "איש את רעהו יעזורו" בצורה הרוחנית, ממשית, וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: איך לקבל את השיעור בצורה נכונה כדי לקבל מהקבוצה את הכלים הנכונים. מישהו מדבר אז צריך לשמוע, יש כאלה שאומרים שצריך להתייחס רק לחברים. מה יכול להיות הכיוון הנכון של המחשבה, של הרגש בזמן השיעור?
השיעור צריך לתת לנו אפשרות להתכלל בינינו, זה הכול. כי בכל אחד ואחד, אומנם שהוא לא מרגיש, אבל יש לו קשר עם הבורא, שהחברים יכולים לגלות דרכו, והוא בעצמו לא. כי החברים יכולים להתייחס אליו מהכלים שלהם, ואם הם מבטלים את הכלים שלהם במשהו, הם יכולים דרך החבר להתקשר לבורא, ככה זה עם כל אחד מאיתנו.
זאת אומרת, אומנם שכל אחד הוא רצון לקבל, אבל אם כל אחד מבטל את הרצון לקבל כלפי השני, השני כבר הופך להיות בשבילו המקשר עם הבורא, כי הוא ביטל עליו את הכלים, את הרצונות שלו.
שאלה: כתוב כאן שאותם האנשים שיש להם את הרצונות והשאיפות, צריכים להיות נעימים לי כדי שתהיה התכללות. המצב הזה שהם צריכים להיות נעימים לי, למצוא חן בעיני, צריך להגיע לזה, זו עדיין עבודה של ביטול?
כן, אנחנו צריכים לגלות את החברים, לשכנע את עצמנו שהחברים האלה נחוצים לי. ואני חייב להעריך אותם, לעלות אותם למעלה בעיניי. רק בצורה כזאת, אנחנו יכולים להיעזר על ידם ולקבל דרכם את המאור המחזיר למוטב. האור לא מגיע אלי בצורה ישירה, אלא רק דרך ההתכללות שלנו. ככה זה קורה.
תלמיד: כשיש דחייה בינינו עד כדי סכסוכים ובירורים עדיין נראה שקורית התכללות אבל כתוב לנו שחייבים למצוא חן בעינינו, לראות את החברים כגדולים. האם ההתכללות מתרחשת גם בזמן הדחייה והסכסוך?
ודאי שבינינו ישנן דחיות הדדיות, זה דווקא גילוי של הרצונות שמעליהם אנחנו צריכים להעמיד את ההתקשרות וההתכללות.
התכללות לא יכולה להיות, אלא מדברים מנוגדים, שהם לא יכולים להיות סתם מחוברים, דבוקים זה לזה, אלא שאנחנו מעלים את עצמנו. זה יותר נראה בפעולות האמונה למעלה מהדעת, שאנחנו מתקשרים בינינו, כי אנחנו חייבים להיות מקושרים, מאין ברירה, אנחנו אחרת לא יכולים להגיע לאף צד רוחני. ואז אנחנו מגיעים לזה.
פשוט, אם אני רואה את המטרה, והמטרה לא מושגת בכלי שלי, אלא אני משיג את הרוחניות בכלים האחרים שמחוצה לי, ואני כמלכות, רק צריך לצמצם את עצמי ולקבל את כל ההשגות שלי בט' ראשונות, שזה החברים, אז בצורה כזאת אנחנו צריכים להתכלל.
זאת אומרת, כל מה שיש בחברים ומתגלה לי, והם בדרך כלל הדברים שבצורה רגילה, אינסטינקטיבית, אני דוחה אותם, אז יוצא שמה שנשאר לי זה ממש לגרום להתכללות בכוח. כי אף אחד לא רוצה התכללות, אלה לא דברים שמגיעים לי בצורה נוחה, ויפה, וטובה, זה יותר גרוע מלחיות יחד באותו חדר, באותה מיטה לישון. התכללות זו התכללות עד כדי כך, שאני מפסיק להרגיש איפה אני ואיפה החבר, במחשבות, ברצונות שלנו, עד כדי כך אנחנו מבררים אותם ומבינים שאנחנו כולנו קשורים למערכת אחת, להיות כאחד.
תלמיד: יוצא שההתפרצויות והדחיות האלו זה הבורא נותן לנו כדי שנעבוד וצריך להיאחז בזה ולכסות את זה באהבה, ורק אחרי זה קוראת ההכללות?
ודאי, שום דבר קודם כל לא קורה, ואנחנו נגלה את זה יותר ויותר, שום דבר לא קורה אלא רק גילוי הכלים ההכרחיים להתגלות לגמר התיקון. רק את זה, יום יום, מה שמתגלה לפנינו או בדרך טובה או בדרך רעה, אם אפשר להגיד רעה, אבל בכיוון גמר התיקון.
שאלה: כשקשה להקשיב לשיעור אולי זה בגלל שאני לא יכול להתכלל בצורה נכונה עם החברים בגלל שנוצר בינינו איזה חיסרון או פער חדש?
תראה, זו תופעה ידועה, היא עוברת על כולם. היא תלויה אך ורק בחשיבות. חשיבות אנחנו גם מקבלים מהחברה, כי אין לי חשיבות לרוחניות שאנחנו מדברים עליה, לרוחניות כזאת אתה רואה, העולם לא רץ. תן לי לראות מלאכים בשמיים, תן לי לראות את העולם העליון, הכוחות שאני יכול לנהל אותם, זה כן, זו איזה מיסטיקה.
אבל רוחניות, שאנחנו מדברים, לזה לא רצים אנשים. אתה רואה כמה יש וכמה נכנסים, ואחר כך עוד יוצאים, כי הם רואים שזה לא זה מה שהם חשבו על הרוחניות. בכמה שיעורים ראשונים בקמפוס או באיזה מקום הם מתלהבים מאוד ואחר כך זהו, ההתלהבות עוברת וצריכים להתחיל לעבוד נגד הרצון, נגד הטבע שלי, זה ממש אף אחד לא רוצה. ולכן כאן כבר מיד בא עניין של התמיכה מהחברה, מהסביבה, שאמנם שאין ברירה ולא צריכים, אבל עושים. וזה הכול תלוי בחברה.
לכן במידה שאתם רגילים שוב ושוב לחזור לחברה ולהתכלל בה ולשמור כל אחד על השני שלא ייפול, אלא כולנו יחד נתקדם, אז בצורה כזאת אתם בטוח תתקדמו. ואם אתם לא שומרים זה על זה אלא מאפשרים לחבר ליפול, זו בעיה, כי מחר זה יקרה עם כל אחד מכם.
שאלה: איך אפשר להרגיש חשיבות והערכה לקבוצה אם כל יום האגו גדל עוד ועוד, ומה שאני מרגיש זו דחייה אפילו עוד יותר גדולה?
אתה לא יכול להגיע לגילוי הרוחניות על אחת כמה וכמה לגמר התיקון, אם האגו שלך לא יגדל. כי עכשיו האגו שלך נמצא ברמת דרגת חי ולא בדרגת המדבר, דרגת אדם. שעכשיו בקבוצה מתחיל להתגלות האגו בדרגת המדבר אז אתה מרגיש ש"אני לא רוצה להתחבר עם החברים, אני לא רוצה ללכת איתם, לבוא אליהם, לא חשוב לי, נמאס לי". זאת אומרת, מתגלים רצונות שהם דווקא רצונות שהיו פעם מחברים אותנו יחד ועל ידי שבירה הם הפכו את עצמם מחיבור, ממשיכה לדחייה, לניתוק. ולכן, אנחנו צריכים לעבוד כנגד זה.
איך? להשתדל להתחבר, וודאי שאנחנו לא מסוגלים לזה, אבל אנחנו צריכים שיהיה לנו צער מזה שאנחנו לא יכולים להתחבר, רוצים ולא יכולים. ואז אנחנו מבקשים מהבורא שיעשה את זה. הבורא מחבר בינינו, ובחיבור בינינו מעל הדחייה שהוא עשה דחייה, ולמעלה מזה שהוא עשה את החיבור. בסך הכול הרצון הזה המורכב משניים, מרצון לדחות את כולם והרצון להתחבר עם כולם בעשירייה, אנחנו מתחילים בין פלוס למינוס האלה להרגיש את האור. זה מה שקורה. וכך אנחנו צריכים לעבוד, לכן כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו, שיהיה לנו רצון גדול בין הדחייה והחיבור, עוד יותר, ועוד יותר, ואלה מידות עוצמת הכלי.
שאלה: אחרי התכללות מה קורה עם נקודת המבט שלי, בעצמי כאילו, מה קורה עם הנקודה הזאת?
המבט הזה הוא כבר מתחיל לצמוח מהתכללות.
שאלה: כשאני מעריך את החבר, מה אני מעריך בדיוק, את ההשתוקקות שלו לרוחניות, את התכונות הרוחניות או את זה שהבורא נמצא מאחוריו?
את זה אתה צריך לברר. אנחנו מעריכים את החבר שבהתחברות אליו אנחנו משיגים כלי, חיבור בינינו למעלה מהדחייה בינינו. וכמה שאנחנו נגדל יותר, נקווה שנגדל מיום ליום, תהיה בינינו דחייה יותר מיום ליום, ויהיה לנו יותר קשה להתחבר בינינו מיום ליום. ואז כשאנחנו בכל זאת מגיעים לחיבור מעל הדחייה המתגברת מיום ליום, אנחנו משיגים בזה בסופו של דבר כוח המחבר אותנו, כי אנחנו מתפללים לבורא שיחבר, אנחנו לא מסוגלים להתחבר, ואז הבורא מתחיל להתגלות. וכך אנחנו משיגים אותו. אז כל השגת הבורא היא רק בקשר, בהתכללות בינינו. וההתכללות מיום ליום נעשית יותר קשה אבל יותר עוצמתית, וגם כיסוד לגילוי הבורא. אנחנו צריכים לעשות כמה פעולות כאלה ואז הבורא יתחיל להתגלות בהתכללות בינינו.
שאלה: מה זה אומר שאני יכול לעורר את החברים כאשר הם מסכימים לזה? האם אנחנו לא נותנים דוגמה תמיד, משתדלים?
אני לא יודע מה אתה אומר. מה שאמרתי, אמרתי. אני לא רוצה לשנות יותר כלום ממה שאמרתי.
שאלה: האם שינוי רגשי לכיוון עוצמה יותר חזקה זה חלק ממה שאנחנו עוברים?
ודאי שכן, כן.
שאלה: אנחנו שומעים ממך הרבה פעמים שצריך להתכלל בשאלות של החברים ובתשובות שלך אליהם. איך לבצע פעולת התכללות שכזאת?
עכשיו אתם לא נכללים? כשאתם שומעים שאלות, אתם שומעים תשובות שלי, אנחנו כולנו עכשיו נכללים זה מזה, לא?
תלמיד: יש לפעמים יחס, יכול להיות ביקורת על השאלות, אולי השאלה פילוסופית, ילדותית, יש גם לפעמים חוסר יחס, לא אכפת לי מה החבר שואל.
לא, את כל המצבים האלו אנחנו צריכים לעבור ובסופו של דבר לייצב את עצמנו לחיבור, עד כדי התכללות זה בזה. בסופו של דבר אולי לא חשוב לי מה שהחבר שואל, אולי אני לא כל כך מבין את השאלה שלו, אבל זה נותן לי אפשרות בכל זאת להתכלל בו. להתכלל זה לא לפי השכל, שאני מבין בדיוק את השאלות, אלא אני משתדל להתפעל מהנטייה שלו לתיקון ולחיבור ולגילוי הבורא. זאת ההתכללות. ההתכללות היא לא בזה שאני מבין אותו או לא, אפילו אם היינו מדברים בלשונות שונים, זה לא חשוב לי.
אני מתאר לעצמי שכולנו משתוקקים לאותה מטרה, וכולנו רוצים לבטל זה את זה, ואז יוצא שאני ממש נמשך אל החבר. אז אנחנו מדברים בשפות שונות, אז מה? זה לא נקרא שאנחנו לא מבינים זה את זה, יש לנו יסוד משותף, יש לנו מאמרים משותפים, יש לנו הכול. ולפעמים כשאתה מדבר עם אנשים באותה שפה, אז אתם נמצאים יחד? לא, אתה רואה שהם לא מבינים אותך, הם לא שומעים מה שאתה מדבר. אז פשוט להמשיך.
שאלה: איך לעזור לחבר להישאר כל הזמן בהכרה שאין עוד מלבדו, כאשר הוא רואה שהחברים פועלים באיזושהי דרך שלילה, איך להבין שלא לתקן את החברים אלא להתאחד מעל זה, עוד יותר לחזק את האהבה והייחוד שלנו? והחבר הזה הוא לא שומע את זה, הוא נמצא בסיטואציות שהוא לא מסוגל לשמוע.
צריכים בכל זאת להשתדל להשפיע עליו מכל הקבוצה, אם לא מאחד אז מהשני, מהשלישי בסך הכול, אם לא היום אז מחר, אבל הוא ישמע. "כי לא ידח ממנו נידח" וכל אחד יחזור לשורשו. ואפילו שאנחנו משקיעים ואחר כך הוא יוצא מאיתנו, ויש כאלו הרבה שיוצאים מהקבוצות וממשיכים בחזרה לחיים שלהם הרגילים הארציים, אבל בכל זאת מה שהם עברו, יש בהם כבר את המטען שלנו ובמשך הזמן זה יתגלה. "שלח לחמך על פני המים".
שאלה: אם הבנתי נכון, להתכלל כפי שאמרת אתמול, זה להתבונן בתכונות החיוביות של החברים,, ולראות אותם כגדולים, ומתוך תפיסת המציאות הזאת לראות כמה שאני קטן מולם. וכשאני מתכלל אני מבטל את עצמי כלפי החברים ואני יכול להתכלל בעשירייה בחיבור איתם. האם זה נכון?
כן ולא. אפילו שהחברים האלו הם חדשים, והם הגיעו רק היום נגיד, ומגיע לקבוצה שלנו מישהו חדש, צעיר, צעיר הכוונה שלא למד אפילו כל כך קודם, אבל הוא מגיע ורוצה להיות יחד איתנו, אנחנו צריכים להשתדל להתחבר עימו. כי אנחנו סך הכול מתחברים לא לידע שלו, לא לשכל שלו, ולא לניסיון הרוחני שלו אפילו, על זה כתוב "לא החכם למד", אלא לנטייה שלו לתיקון, אפילו שהוא לא מבין כל כך מהו התיקון. ולכן אנחנו רוצים לקבל כל רצון חדש כרצוי בעשירייה, אם יש לו מקום בין העשרה, אז ודאי טוב שיהיה.
שאלה: מה ההבדל בין התכללות עם חברים מסוימים מהעשירייה לבין התכללות עם כלל העשירייה?
לא, אנחנו צריכים להיות מקושרים ונכללים עם כל העשירייה, אין חלק, זה לא טוב. יכול להיות שזה נמצא בינתיים בבירורים, אבל כעיקרון עשירייה זה הכלי השלם. ברוחניות לא יכול להיות לא שלם, אין חלק, "אין מקצת ברוחניות", זה צריך להיות שלם, ואם אתה אומר, או החלק הזה מהעשירייה הוא בסדר, וחלק ההוא לא, אז אתה לא בסדר וצריך לתקן עצמך.
אם האנשים רוצים להיות בעשירייה והם לא מפריעים ממש, אז אתה חייב לקבל אותם כחברים ולהתכלל ברצון המשותף כמה שיותר בתוך העשירייה. זה לא טוב לחלק את העשירייה לחלקים כאלו וכאלו, לא.
שאלה: יש הרבה מאוד חסרונות בעשירייה, מחלות בעבודה, כל מיני בעיות כאלה, האם עלינו לבקש את הפיתרון עבור כל אחד מהדברים האלה, או התפילה עבור החיבור כוללת את הכול והיא מספיקה?
התפילה עבור החיבור, עבור הקשר בינינו, כדי שנהיה ראויים להתלבשות הבורא בנו, כדי לעשות לו נחת רוח, זאת התפילה שהיא מרפאה את הכול.
קריין: קטע מספר 15 של הרב"ש.
"אמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.
זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו."
(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)
אם נסתכל על כל דבר שהבורא ברא, כמו שכותב בעל הסולם, מכל מה שעשית שום דבר אי אפשר לנקות ושום דבר אי אפשר להוסיף, והכול נמצא ממש בצורה נפלאה, עד כמה שזה נחוץ לתיקון של הכלי השלם. לכן קנאה, תאווה, כבוד, שנאה, דחייה, ריחוק, כל מה שיש לנו ונראה לנו שזה ההיפך מהקדושה, זה לא נכון. מפני שאנחנו נמצאים ברצון האגואיסטי, אז לא יכול להיות שיתקיים בנו, בתוך הרצון האגואיסטי שלנו משהו, אם לא על ידי כוחות שהם אגואיסטים. ומתוך התרכובת הנכונה, ההתקשרות הנכונה, ההתכללות הנכונה בין כל הכוחות האלו, למרות שאין אף כוח טוב בינינו ובכל אחד מאיתנו, בכל זאת ההתכללות ביניהם מולידה לנו מצב חדש רוחני, שלא היה קודם.
ואך ורק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לזה שמכל הדברים הרעים מרכיבים את הרשת של הכוח הטוב. זה בעצם מה שקורה, "בוא וראה", בורא. איך אנחנו עושים זאת? דווקא מכוחות השלילה, מכוחות הזוועה האלה שכולנו ממש נכללים בהם ואין לנו שום דבר חוץ מהם, עד כמה שאנחנו רק מקשרים ביניהם אז אנחנו רואים ש"חשכה כאורה יאיר", שאנחנו יכולים לראות מזה דווקא כאלו תנאים עוצמתיים שהאור מתגלה פי תר"ך פעמים. שהבורא מתגלה בצורה שהוא לא יכול להתגלות אחרת, אלא אך ורק כשאנחנו מחברים דברים נוראיים, שמתוך זבל, מתוך המצבים הגרועים ביותר, אנחנו רק מחברים ומחברים אותם נכון.
למה נקרא "אדם", כי הוא מגיע מהאדמה ונעשה דומה לבורא. מקצה לקצה מגיע. מההפכיות שלו להתאמה השלמה לבורא. והכול מגיע כשבתוך המערכת הזאת אנחנו נשארים בכוחות הרעים, כמו שכותב בעל הסולם, שהאגו שלנו עומד כל הזמן ונמצא בתשתית המערכת ובלעדיו המערכת לא קיימת, אלא על פני הכוחות האלה שמתגלים, שכולם רעים, אנחנו עושים מהתקשרות ביניהם דווקא מערכת טובה. תראו עד כמה העבודה שלנו היא מיוחדת, מהזבל, מהרע, מכל מה שהבורא עשה והוא עשה דבר רע בלבד, "בראתי יצר הרע", על ידי העבודה שלנו בקשרים בין כל אגו לאגו, שאנחנו משתדלים להרכיב ביניהם כוונות של עזרה הדדית, של ההתכללות הנכונה, אנחנו מגיעים למערכת השלמה. זה פלא.
ואז יש כאן מקום לטבע האדם, להתקשרות בינינו, לחיבור בינינו. אנחנו בונים מעצמנו בצורה הפוכה מהזבל שלנו, מהדברים הרעים, הגרועים ביותר, אנחנו בונים מאיתנו, מקום שהבורא ממלא אותו. ועל ידי המקום שלנו הוא דווקא מתגלה פי תר"ך פעמים מאשר בלעדינו. זאת אומרת עוצמת הכלי שלנו היא כזאת, וזה הכול בגלל שהגענו לתיקון הזה על ידי התכללות.
שאלה: איך לפתח מידת קנאה לחברים? יש הערצה, יש הערכה, אבל איך לפתח דווקא קנאה?
אתם צריכים לפתח את זה ביניכם, גם בחברה. אני צריך לעורר את האחרים, נניח אני אומר לחבר אחד משהו על החבר השני, "תראה איך הוא עושה, הוא יודע, הוא מבין, הוא מרגיש, עד כמה הוא נמשך, כמה הוא מסודר". אנחנו צריכים לעורר את הדברים האלה. "קנאת סופרים", מי שסופר את הדברים האלה, מי שיודע לספור את המצבים, את המדרגות, "תרבה חכמה", היא תזמין אור החכמה. זה גילוי הבורא. התנאים שאנחנו עושים מתוך עצמנו זה החסדים, אם החסדים מגיעים לעוצמה מיוחדת ביניהם אז מתגלה בזה כבר אור החכמה.
שאלה: לאור מה שהסברת עכשיו בהסבר האחרון, אז יותר מדויק להגיד שאני מתכלל עם ט' ראשונות של כל חבר ולא שהחבר הוא ספירה בדידה?
לא, אני לא רוצה לדבר בצורה כזאת.
קריין: קטע מס' 16 של הרב"ש.
"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
זאת אומרת לאט לאט אני מגלה שאין לי שום אמצעים להשיג רוחניות, לגלות את הבורא, להגיע לתיקונים, ומכל שכן לגמר התיקון. אין לי. אני סך הכול חתיכת רצון לקבל ויש בפנים ניצוץ שנמשך למשהו. מה אני? בעצמי אני לא יודע, כי הניצוץ לא יכול לתת לי שום דבר, אפילו כיוון בדיוק הוא לא נותן, רק איזו משיכה, אבל לא לעצב בי איזו צורה שאליה אני יכול להשתוקק. זאת אומרת מי אני סך הכול? חתיכת חושך עם ניצוץ בתוכו. איך אני יכול להגיע לרוחניות שאני קורא עליה, שומע עליה. איך אני יכול להגיע לזה? אין לי שום תכונות רוחניות, השפעה, אהבה, עידוד. כמה שאני מבין את עצמי, בפרט בזמננו, בדור האחרון, כולנו אגואיסטים, אף אחד לא מתבייש מזה שהוא חושב רק על עצמו ולא חושב על אחרים.
מה עושים? כאן אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא צריכים להצטער על זה שאין לנו תכונות רוחניות. ואין אותן באף אחד מאיתנו, באף אדם בעולם הזה אין תכונות רוחניות, להשיג רוחניות, להרגיש רוחניות, להשיג את הבורא. אין. לכן לא להסתכל על אחרים, באף אחד אין. אלא אנחנו מקבלים אותן מלמעלה. ואיך מלמעלה? רק דרך עשירייה. אם אני קולט מלמעלה, מאור הבורא, שמאיר בתוך החברים שלי ואני נמשך להתחבר עם החברים שלי, אז אני מקבל מהם תכונות, היינו כספירות, חלקי הנשמה שלי.
לכן את התכונות שאיתן אני מגיע לתיקון אני יכול לקבל רק מתוך ההתכללות שלי בקבוצה. ועל זה שאין לי אותן מלכתחילה אני לא כל כך מצטער. אני הצטערתי בהתחלה אבל אחר כך הבנתי שזה לא יכול להיות. ובאף אחד, אין אותן התכונות. אלא כולם יצטרכו להתכלל עם הזולת ומהזולת, מהאחרים לקבל את התכונות האלה.
שאלה: מה שאמרת לנו נגע בי מאוד, אבל עכשיו אני רוצה לשאול למה הבורא עשה כך שכל כך נחוץ שאנחנו נתכלל, שאני ממש צריך לבטל את כל התכונות שלי, את כל הטבע שלי, זה כאילו שאני צריך להיכנס באיזה חור של מחט, אם אני מדבר על רמת הקושי. למה הבורא עשה את זה ככה?
מה היית ממליץ לו לעשות? תגיד לי מה היית רוצה שיהיה.
תלמיד: אני רק רוצה להבין למה נוצרתי בצורה כזאת שכדי לעבור לרוחניות אני צריך לבטל את עצמי מכל וכל, למה הוא ברא את זה ככה?
כי אתה יכול להשיג רוחניות, את תכונות הבורא, רק בניגוד לצורה ההפוכה ממנו, כי אתה נברא אתה לא יכול להרגיש תופעה אחת. אלא כדי להרגיש איזו תופעה אתה צריך להרגיש אותה מדבר ההפוך ממנה, "כיתרון אור מתוך חושך". ולכן אתה צריך להשיג את החושך ומתוך חושך להתחיל להשיג את האור, מדחייה חיבור, משנאה אהבה, אתה צריך להיות תמיד כלול משתי תכונות. וכמה שאתה מגלה בתכונה אחת, כך כנגד זה אתה מגלה בתכונה השנייה. זה החוק, זה החוק של קיום המציאות. אם יש לך פטנט אחר בבקשה תמליץ לבורא. אין, אי אפשר אחרת.
אם אתה נברא, נברא זה שקיים מחוצה לבורא, אז אתה חייב להיות הפוך מהבורא. ומצד שני הבורא רוצה שאתה תגיע למצב כמוהו, לכן נותן לך אפשרות ממצב ההפוך ממנו, שאתה קיים כנברא בהפכיות ממנו, שאתה תגיע גם כן להשתוות הצורה עמו. לא שהרצון לקבל שלך נעלם, אלא על פני הרצון לקבל אתה מקבל את צורת ההשפעה. לא רצון להשפיע, כך אנחנו קוראים לזה אבל זה לא רצון להשפיע, זה נקרא צורת השפעה, שהרצון לקבל מקבל צורת השפעה וזה מה שאנחנו מלבישים על הרצון לקבל.
זאת אומרת, שיש לנו רצון לקבל בפנים ועליו אנחנו רוכשים לבוש שנקרא צמצום, מסך, אור חוזר, ואז הלבוש הזה נקרא רצון להשפיע. אבל זה לא רצון זאת נטייה, שהרצון לקבל מתלבש בזה כאילו שהוא רצון להשפיע. אבל הוא לא רצון, רצון להשפיע זה הבורא, ואנחנו רק רצון לקבל שעליו אנחנו מלבישים צורת השפעה. על ידי צמצום אנחנו לא משתמשים ברצון לקבל שלנו, על ידי מסך ואור חוזר אנחנו מתלבשים בצורת ההשפעה נגד הרצון שלנו, ואז בזה אנחנו דומים לבורא. תחשבו על זה, זאת כל חכמת הקבלה.
שאלה: אז אני לא צריך לבטל שום דבר מעצמי אלא ההפך, ככל שמתגלים כוחות דחייה, פירוד, אנחנו צריכים להיות דווקא מרוצים מזה?
כן, ודאי שמרוצים, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"1. ודאי שמרוצים, שאני מקבל תוספת רצון לקבל, ואני מגיע לקבוצה ורואה כמה שאני דוחה אותם, לא רוצה אותם, אין לי חיבור איתם וכלום, אני שמח מפני שהתגלה בי רצון לקבל חדש, שכבה חדשה מהשבירה ועכשיו אני יכול לתקן אותה. ואז עכשיו אני עם גודל הרצון לקבל שלי יכול להתכלל איתם עוד יותר, ככה זה. שום דבר בבריאה לא נברא סתם ומיותר שאנחנו צריכים להפטר ממנו. לא, לא, לא, זאת לא צורה נכונה, זאת לא חכמת הקבלה. חכמת הקבלה מסבירה לנו שכל מה שהבורא ברא הכול לטובה.
שאלה: שמעתי שלחברים שלי אין תכונות רוחניות, אבל אני צריך לרכוש מהם תכונות, על אילו תכונות מדובר?
כתוב הגשמיות של החבר זאת הרוחניות שלי. אם אני רוצה להתחבר אליו מספיק לי להתחיל להתחבר לתכונות שלו הגשמיות האלו שאני עכשיו מגלה. בזה אני כבר מתחיל לצאת מעצמי.
תלמיד: ההשתוקקות שלי להתכלל בהם, היא זאת שמאפשרת את התיקון?
כן.
שאלה: כשאני רואה את החברים בתוך העשירייה משקיעים כוחות בשביל להתכלל, אז איך מתוך האגו שלי אני יכול לחזק אותם בזה?
תנסה לעשות מה שהם עושים. כמו קטן שלומד מהגדולים, מה שהם עושים גם הוא רוצה לעשות אפילו שהוא לא מבין מה שקורה, אפילו שלא מבין, אבל הוא מסתכל עליהם ועושה. כמו ילד שמסתכל על אבא שלוקח פטיש ועושה משהו, והילד רוצה גם כן לעשות אותו דבר. כל הקטנות שלנו שאנחנו עוברים במשך שנים רבות זה כדי להידמות לגדולים. יש לנו משחקים, שכאילו שיש לנו רכבת, מטוס ואוטו, ולבנות יש בובות וכן הלאה. המשחקים שלנו הם שאנחנו כאילו גדולים, אז כך אנחנו צריכים להיות בקבוצה כאילו גדולים.
שאלה: מה מעצב את הלבוש הזה, או שהלבוש הזה תפור מראש?
לבוש שאנחנו עושים על עצמנו זה אותו הלבוש שבו אנחנו נקבל את גילוי הבורא לנבראים.
תלמיד: האם הוא תפור מראש, מעוצב מראש, או שאנחנו מעצבים אותו?
אנחנו צריכים להשתדל לייצב אותו, לבקש, ואחר כך הוא נעשה מלמעלה. ודאי שהכול מגיע מלמעלה, אבל בהקדם למאמץ ותפילה מצדנו.
שאלה: אם אנחנו מתחברים בינינו, מגיעים לחיבור בינינו, מה בעצם קורה שגורם לכל ההפרעות והדחיות והצרות להיעלם?
הן לא נעלמות, הן נמצאות בתשתית הפרצוף. עוד תראה את זה, וזה צריך להיות כך.
שאלה: התכללות זו פעולה פיזית שמובילה אותנו לרוחניות, כמו שאנחנו עושים משהו פיזי ואז אנחנו נעשים רוחניים?
כן, אפשר כך להגיד שהתכללות זאת פעולה פיזית כביכול. כמו בפיזיקה, יש לנו שאחד נכלל בתוך השני, וכבר לא נשאר לא בורא לחוד, לא נברא לחוד, לא חברים לחוד כל אחד מהשני, אלא אנחנו כולנו הופכים להיות למערכת אחת. וחשוב לנו במערכת אחת מה שיוצא, התוצאה, ולא להשתוקק למצבים הקודמים שהיינו לפני ההתכללות, אין בהם שום דבר טוב.
תלמיד: דומם, צומח, חי, עושים את זה ללא הכרה, אנחנו מנסים לעשות את זה אבל לא ממש יודעים מה אנחנו עושים, במה אנחנו עושים. אז כשעושים את הפעולה הזאת אנחנו פשוט נגיע לזה כמו ילדים שמגיעים לזה?
בוא נעשה ואתה תראה את זה מהמעשה, כך יותר טוב לעשות.
שאלה: שמעתי שהאגו מתגבר ואנחנו לא צריכים לבטל אותו אלא לשים מעליו מסך של כוחות השפעה. איך אנחנו יכולים להתמודד עם ההגברה הזאת של האגו, שזה כמו אש שמאיימת להשמיד את הכול, וגם כי בחיים הגשמיים תמיד מגיעות לנו הפרעות יותר חזקות?
רק על ידי הקבוצה שאנחנו מקבלים עזרה מלמעלה, כך אפשר לענות על זה.
שאלה: הכוח שמחבר בינינו שלא נמצא באף אחד מאיתנו זה כוח חדש, או שברצון להתחבר בינינו אנחנו מעוררים כוח שנמצא עמוק בנו, שזוכר את מצב החיבור ומביא אותנו אליו?
זה הכול חדש.
שאלה: כשמנסים להתכלל ולהכניס את החברים לעמוד בלב שלי, למה אני מרגיש כל הזמן שהם כאילו דמויות מתות, איך אני מחייה אותם באמת בתוך הלב?
כי זה כך כלפיך מתראה, כדי שאתה באמת תחייה אותם.
תלמיד: על ידי מה?
על ידי זה שאתה מחייה אותם ממש, מעורר אותם, שאתה מרגיש את עצמך אחראי עליהם.
שאלה: אתה אומר שהאגו כל יום גדל וגדל יותר, מצד שני אני צריך לראות את החברים גדולים יותר ויותר. האם היגיעה הזאת, ההתגברות הזו לראות את החברים יותר גדולים למרות שהאגו שלי גדל זאת הבנייה של הכלי הרוחני שלי?
לא, דווקא האגו שגדל מחייב אותך לגדול ולראות את החברים יותר גדולים.
שאלה: אם הבורא רוצה שנשיג את השתוות הצורה עימו, אז למה הוא עשה אותנו הפוכים לו?
כדי שאנחנו נהיה קיימים. כי לפני זה היה הבורא בלבד ללא נבראים, וכשהוא ברא נבראים "כשעלה ברצונו לברוא הנבראים", אז הוא ברא אותם בצורה הפוכה ממנו. כי נברא לא יכול להיות באותה תכונה כמו הבורא, זה יהיה הבורא, אלא צריך להיות משהו מחוצה לבורא, אז ברא אותנו ברצון לקבל שהוא הפוך מהרצון להשפיע שלו, ואז אנחנו צריכים מהרצון לקבל שלנו להגיע לאותה הצורה כמו הבורא, לרצון להשפיע.
שאלה: משחק ההשפעה הוא תוספת לרצון לקבל, איך זה מתבטא בעשירייה?
בסופו של דבר זה צריך להיות בלקבל על מנת להשפיע.
שאלה: מה זאת ההרגשה בין המצבים הקיצוניים אהבה ושנאה, קנאה וביטול, האם אפשר לתת דוגמה?
זה בסופו של דבר מביא לנו את הרגשת המעמד בין בורא לנברא. לכן אנחנו צריכים להשתדל להיות בשתי הצורות האלה כמה שיותר זו כנגד זו.
שאלה: אמרת שאנחנו עושים צמצום על הרצונות לקבל שלנו ואז אור חוזר וכן הלאה. אז מה כאן ההתכללות?
זה נקרא התכללות. התכללות, התחברות. כי שום דבר לא נעלם. הרצון זה היסוד של כל הבריאה. רצונות שונים לא יכולים להתחלף, הם לא יכולים להשתנות, הם רק יכולים להתכלל בתוך העבודה המשותפת, אבל על ידי האור שמאיר עליהם ומחבר אותם לפעולה המשותפת. אבל שום רצון בעצמו לא משתנה, כמו שנברא כך הוא נשאר, ורק יכול בהתכללות לעבוד עם הרצונות האחרים. זו העבודה שלנו, להכניס אותם לכאלו צורות התכללות שאנחנו מקבלים מהם רצונות שונים. אנחנו נלמד אחר כך כספירות, נראה מה זה, איך זה קורה. זה הכול על ידי שהאור העליון ודאי שמתייצב בנו אבל סך הכול הרצונות נשארים כמו שהם.
שאלה: מה זה אומר שיש לנו עשירייה עכשיו ואנחנו בינינו יכולים לוותר על הרצון לקבל שלנו ולעשות צמצום, מסך ואור חוזר כדי להתחבר?
זה נקרא שאנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב והוא עושה בינינו את הפעולות האלו. הוא עושה את הפעולות הללו לא אנחנו.
קריין: כן קטע מספר 17 מליקוטי הלכות.
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)
שאלה: האם מהרגע שאתה נהיה מקובל אתה תמיד יודע איך לבקש כך שהבורא ייתן כוחות?
לא. אף פעם אני לא יודע. אני צריך לברר. אני לא בטוח. אני נמצא כל הזמן בספקות. אני נמצא במצב הלא ידוע, וכך אנחנו כל הזמן מתקדמים. וכמה ש"כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", ואז הספקות יותר גדולים, והדרך יותר מסוכנת, מבולבלת. אין רצון, אין חשק, ככה זה. כי אנחנו עובדים מול הרצון לקבל, נגד הרצון לקבל שלנו.
אז למה אתה כל כך דואג? ההיפך. יש לך שיטה, ואתה צריך רק ללכת לפי השיטה, וכל הזמן לראות לפניך את האויב שלך, את השונא שלך, את הרצון לקבל שמבלבל אותך עם כל מיני רצונות ומחשבות, ורוצה להוריד אותך מהדרך ואתה צריך ללכת כנגדו.
תלמיד: אבל, זה כל כך קשה לעורר את הבורא כל הזמן?
לא קשה. אם אתה עם העשירייה יחד, במידה שאתה יכול, שהבורא נותן לך תנאים, אם אתה מתקשר בתנאים האלה, מתקשר לעשירייה ופונה מתוכם לבורא, לא קשה בכלל. העיקר בשבילנו זה לארגן את הפנייה. סך הכול, כלום חוץ מזה. ואפשר לעשות את זה בצורה מאוד מאוד מהירה.
שאלה: מה זה נקרא שכל אחד מרוצה לחברו?
כל אחד משתדל לעזור לחבר. ככה הוא כותב. יש לו משפט כזה.
קריין: קטע מספר 18 של הרמ"ק.
"ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו, וכשחוטא האחד פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו. נמצא מצד החלק ההוא חבירו ערב עליו. אם כן הם שְׁאֵר זה עם זה. ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חבירו, ועינו טובה על טובת חבירו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך". וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל, כדרך שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בגנותינו, ולא בצערינו. אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו. וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער ח"ו או באותה טובה.".
(הרמ"ק. הנהגות צדיקים, שלוש עשרה מדות)
הדברים האלה ברורים. דברנו כבר על זה שאם אנחנו רוצים להתחבר "כאיש אחד בלב אחד", וחייבים להיות בזה כדי שהבורא יתגלה בנו, אז אנחנו צריכים להגיע למצב שכל אחד דואג לא למה שיש לו, כי לעצמו לא יכול לעזור, אלא הוא דואג למה שיש לחברים. ובזה בעצם הוא מוצא ששם דווקא הוא נמצא. הכלי הרוחני שלנו נמצא בזולת, מחוצה לי. ואני רק כמלכות שצריכה לצמצם את עצמה.
שאלה: בין מפגשי העשירייה, בזמן שביניהם, איך אני יכול להמשיך את עבודת ההתכללות עם החברים, איך אני ממשיך בעבודה הזאת כדי להגיע עוד יותר מוכן למפגש העשירייה הבא?
אתם יכולים לדבר על זה. זה הנושא בעצם הכי טוב לדון עליו בישיבות החברים, אפילו בין הקבוצות לברר את הדברים האלה. כי אין נושא יותר חשוב מהתכללות בינינו. בזה אנחנו בונים תשתית לגילוי הבורא.
אדרבא, כמה שיותר ויותר. ואנחנו צריכים להבין. מדברים יותר, מזמינים את המאור המחזיר למוטב, הוא פועל עלינו ולאט לאט אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר מבינים, מרגישים. הדבר הזה מגיע אלינו ונעשה יותר קרוב לנו. וכך אנחנו מתקדמים.
ויש בזה שוב עליות וירידות. וכל יום מתחיל מרצון חדש, מחושך חדש, כי יום מתחיל מלילה. צריכים להתרגל לכל המצבים הללו ואין על זה ויתור. חייבים פשוט ללכת לפי מה שמקובלים אומרים. ואז במקום, כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים", "יושב", לא הולך, "יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו.". אז לא לעשות כך אלא בכל זאת ללכת.
וללכת, זה כל הזמן להשתדל איכשהו להתכלל בחברה. ואם אתה לא מסוגל, אז לבקש. ואם אתה לא מסוגל אז לפחות שהחברים יעשו עליך את העבודה הזאת ואתה בינתיים תהיה במצב של "גוף מת".
זה גם סוג של עבודה כזאת, שכל אחד צריך לעבור במקצת. יש כאלה נשמות דווקא גבוהות, עם רצון לקבל גדול שיהיה להם בגמר התיקון עבודה מיוחדת גדולה, אבל בזמן שנכנסים לעבודה רוחנית יש להם באמת כניסה קשה. כי הרצון לקבל שלהם הוא לא פשוט. הוא באמת מתנגד מאוד. מאוד מתנגד.
שאלה: מה זה אומר להיות החלק הטוב בחברה?
מה זה להיות החלק הטוב של החבר? זה שאני גורם בכל כוחי לחבר להיות מחובר עם יתר החברים ועם הבורא. אני לא חושב על עצמי בכלל. דווקא תראו כמה שזה מקל עלינו את העבודה. אני לא צריך להתקשר לאחרים, אני לא צריך להתקשר לבורא, אני צריך לדאוג שהם יהיו מקושרים ושהם יהיו בקשר עם הבורא. אז כאן יש לנו איזו מין פריצת דרך, שאני לא צריך בצורה פרונטלית להתקיף את האגו שלי, אלא דרך החברה, וזה הרבה יותר קל ומועיל.
שאלה: שאלה מתוך העשירייה. האם פעולה של תפילת כל פה מביאה למצב של אחדות וערבות בינינו?
מה זה תפילת כל פה?
תלמיד: זו גם שאלה שעלתה בעשירייה, האם כל פה זה אני הפרטי או שזה כולנו ביחד?
אני לא יודע. אני לא רואה שהוא משתמש במושג הזה. זה קצת יותר שייך לחסידות, מקובלים לא משתמשים במושג הזה כל כך, "תפילת כל פה".
שאלה: אני לא צריך להרשות שהחבר ייפול, אבל אם החבר הזה הוא כרגע האחראי, הגבאי, איך אפשר לברר את מצבו?
אז אתם צריכים להגיד לו במה הוא לא צודק, אם הוא לא מקבל אז לא מקבל. עובר היום וממשיכים עם גבאי חדש. בכל זאת, אתם שמים כל יום גבאי חדש, אז מחר יהיה אחרת. גם אתם צריכים עכשיו לראות מה עושה החבר שאתם לא מסכימים עימו. להכיר ולראות עד כמה שזה לא בדרך, כדי שאתם תנסו ליישר אותו. הוא בכל זאת חבר בקבוצה.
שאלה: את התפילה המשותפת בונים בסדנה?
אפשר. אפשר לבנות בסדנה.
קריין: קטע 19, מתוך "פרי עץ חיים".
"צריך לומר בלשון רבים, חטאנו וכו', ולא חטאתי. והטעם, כי כל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא אבר אחד פרטי, כי זהו הערבות, שאדם ערב בעד חבירו אם יחטא, לכן אעפ"י שאין בו אותו עוון, עכ"ז ראוי הוא להתוודות עליו, כי כשעשוהו חבירו, הרי כאילו הוא עשהו בעצמו, לכן נאמר בלשון רבים. אפילו אם האדם מתוודה בביתו ביחיד, לומר כי מה שחטא, נחשב כאילו עשינו אני והוא חטאנו אותו ביחד, מצד ערבות הנשמות.".
("פרי עץ חיים". שער הסליחות, פרק ח')
שאלה: מה זה אומר שאני לא צריך לדבר רע על החברים, אלא אני צריך להיות החלק החיובי שמחבר את החברים? מה קורה אם אני מדבר רע על החברים?
אתה הולך נגד תכנית הבריאה, כי מה שאתה אומר רע על החברים, אתה אומר את זה מתוך הרצון האגואיסטי שלך, ואתה מגלה בזה כמה שהאגו שלך שולט בך. איזה טוב יש בזה? זה כנגד התיקון הכללי, לכן אסור לעשות את זה.
כל הביקורת יכולה להיות מאורגנת מאוד נכון. כי אתה מגלה בזה את האגו שלך, מי צריך לדעת את האגו שלך, מה יש בזה? איזה חידוש? זה שאתה רע, כולם יודעים. זה שאתה מעביר בזה ביקורת על כולם, זה גם ברור. זה שאתה שונא, דוחה, את כולם, גם ברור. אתה צריך להראות לכולם איך אתה כאילו, אמנם שלא, אבל כאילו משתוקק לחיבור, כאילו אוהב, כאילו עושה משהו, כאילו. ואז את כל הדברים האלה שאתה עכשיו בכאילו הזה רוצה להציג לכולם, זה נותן לאחרים דחיפה קדימה. או מתוך כוח הקנאה, שתראה איך החבר מצליח ואתה לא, או כוח החיבור.
ולכן, אסור לנו לגלות גם תכונות שליליות, וגם כל מיני צורות, יחסים שליליים וכן הלאה לפני כולם, אלא ההיפך. אני מבין אותך שאתה שואל שזה כאילו לא אמת, זה צביעות. נכון. כולם יודעים שזה צביעות ושזה לא אמת, כי כולם כאלו, מצד אחד. אבל מצד שני, כדי להתקדם כך אנחנו חייבים להתקדם. תן לי עצה אחרת, בבקשה, אבל הגיונית, מתוך הטבע שלנו.
שאלה: כעת אחרי כל שיעור בונים את התפילה האחת. האם ניתן בשלב הנוכחי של ההתקדמות להתחבר סביב בקשה אחת של חבר מסוים, ולחשוב שזו תפילה של כל העשירייה?
אם אתם מסכימים שכך צריך להיות אז תעשו.
שאלה: מה באופן ספציפי בעבודה שלנו יכול לחסוך לנו זמן לארגן את התפילה ואת הבקשה המשותפת שלנו מהבורא?
לתת דוגמה אחד לשני, עד כמה שכל אחד רוצה בזה. ואז יכול להיות שזה מרגיז אותי כי נותנים לי דוגמה יפה ואני בעצמי לא רוצה לעשות את זה, אבל בסופו של דבר אני רואה שאחרים משתדלים וגם אני אעשה את זה. מתוך קנאה, מתוך כבוד עצמי, אני אתחיל לעשות את זה. זאת אומרת אפילו האגו יתמוך בזה.
שאלה: בקטע האחרון כתוב שאנחנו חייבים לדבר ברבים, "אנחנו". אנחנו לומדים שאין "אני" ברוחניות. אז השאלה, איפה העבודה של האני בתהליך האיחוד הזה, ההתכללות?
לחבר את כולם למושג אחד, ואז כולנו מתפללים מ"אנחנו". כך כל התפילות שלנו, הן כולן עולות מהעשירייה. תמיד זה בצורה כזאת, "אבינו, מלכנו, אנחנו". אף פעם, באף תפילה, אין דבר כזה שאדם מעלה את עצמו לבורא, כי זה לא יועיל, זה לא יקרה, זה לא יתממש. רק בתנאי שהוא מגיע לבקשה עבור החברה, וגם הוא נכלל בתוך החברה. רק בצורה כזאת.
תלמיד: האם עלינו להזכיר זה לזה שלא לדבר בגוף יחיד, "אני, אני רוצה", כדאי לנו להזכיר שכדאי לנו לדבר ברבים?
כן, אבל אני חושב שזה דבר נפוץ בעולם שבדרך כלל אדם לא מתפלל לבד אלא הוא מגיע או לבית תפילה, או לקהל עם אנשים וכן הלאה. בצורה טבעית אנשים מבינים שיותר טוב, יותר קל, יותר מועיל להעלות בקשה לבורא מתוך הקשר בינינו.
שאלה: אהבה וחיבור האם זה אותו הדבר? איך נגיע לאהבה כאן?
חיבור זה חיבור, אהבה זה אהבה. חיבור זה התכללות, עד כמה שאנחנו רוצים בדרך להתכלל ולבנות את הכלי הכללי שלנו. ואהבה זו כבר דרגה הרבה יותר גבוהה שהיא מגיעה אלינו מלמעלה, אנחנו לא יכולים עכשיו אפילו להגיד עליה שום דבר. זה יבוא, אבל זה לאותו כיוון.
שאלה: עיקר הקושי שלנו זה ההתכללות, כי שם בא כל האופי של הרצון לקבל. האם אנחנו צריכים להתמקד בתפילות שלנו רק למען ההתכללות ולא להתפזר בכל מיני תפילות מסביב?
כן, עיקר התפילה שלנו היא להיות "כאיש אחד בלב אחד". ומתוך הלב האחד לפנות לבורא, שיעשה את הלב האחד הזה בינינו ויתלבש בו וימלא אותו. זה כל התיקון שלנו.
אבל זה הולך, זה מתקרב. אתם לא מבינים עד כמה אנחנו כבר נמצאים בפנים ולאט לאט הדבר הזה מתממש, ועוד מעט נתחיל לראות מה עשינו. ככה זה תמיד. יש בזה גם עניין של עיבור, יניקה ומוחין, ועדיין זה נמצא בשלבי העיבור, זאת אומרת לא מגולה לנו כל כך, אבל פתאום אתה תראה אותו כי ייוולד המצב החדש.
שאלה: יש את המילה "תפילה" שהיא באה מלהתפלל, ויש את ה"כסיל שיושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"2, איך לא להיות כסיל כזה?
מי שמתפלל עבור עצמו וחושב עבור עצמו הוא נקרא טיפש, או "כסיל שיושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". חיבוק ידיים נקרא שהוא לא רוצה לחבק את האחרים אלא מחבק את עצמו בלבד, אז הוא אוכל את עצמו. ואם הוא פותח את הידיים ומחבק את האחרים, הוא כבר לא נמצא בחיבוק ידיים ולא אוכל את בשרו אלא מתפלל עבור האחרים, ואז הוא כבר לא כסיל.
שאלה: איך נחפש בכל יום איפה טעינו בעבודה המשותפת שלנו או בפנייה שלנו לבורא, כדי שנזכה להגיע להתכללות?
אני לא מחטט בעבודה של אתמול, כי אני כבר לא נמצא באותו מצב ואין לי אותם התנאים, ובשביל מה לי לעשות את זה. יש לפניי עכשיו תנאים חדשים ואני לא עושה חשבון עם האתמול. אני היום מתחיל עם הדברים האלה ש"יהיו בעיניך כחדשים", יום חדש, ועכשיו אני צריך לבצע את הפעולה. כמה שאני פחות חושב על אתמול, ולגמרי לגמרי לא רוצה להיות שקוע בו, זה יותר טוב. ואז, חברים חדשים, אני חדש, קבוצה חדשה, הכול כאילו מחדש. כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו.
(סוף השיעור)