שיעור בוקר 14.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 01.01.2003
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/PAhfbId0?activeTab=transcription&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',
מאמר "מהו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר", בעבודה"
"מהו אשה תזריע תחילה יולדת זכר, בעבודה", זה מ"שלבי הסולם" כרך ה', מהמאמרים ששייכים לחלק תלמוד בבלי ברכות, עמ' י"א1.
כל העבודה שלנו היא לא על החיסרון, החיסרון נמצא, אלא למה החיסרון הזה יהיה מכוון, שזו הכוונה. הכוונה היא כיוון החיסרון שלי, למה אני מכוון אותו ולאיזו מטרה, מה אני רוצה שיתגלה בתוך החיסרון, במה החיסרון הזה יתמלא. החיסרון מתמלא בתענוג. איזה מין תענוג אני רוצה שיתגלה בחיסרון שלי, ממה אני מחליט שאני רוצה ליהנות.
ודאי שכל ההחלטות הן ממה ליהנות ולא אחרת, כך אנחנו בנויים. אבל ממה ליהנות יכול להיות מזה שאני משפיע ומזה שאני מקבל, מזה שאני נמצא בדבקות בבורא, ומזה שאני נמצא בניתוק ממנו, והעיקר שאני משיג את מה שאני רוצה - מתענוגים שהם מעמקות הקליפות ועד התענוגים שהם הגבוהים ביותר במעמד של הבורא עצמו. כול הכוונה היא ממה אני רוצה ליהנות. הרצון לקבל שלי הוא כביכול איזה חלל, מקום ריק שאותו אני רוצה למלא.
אפשר לדמיין את זה לאדם שרוצה לאכול ולא יודע מה, אין לו שום רשימה, ואז הוא בוחר מאיזה אוכל הוא רוצה ליהנות. אנחנו בסך הכול צריכים לבחור נושא שממנו אנחנו נהנים. מלכתחילה מלמדים אותנו דרך הטבע, דרך העולם הזה, מה זה נקרא ליהנות מכל מיני דברים קטנים, פשוטים ורגילים. הבורא ברא את הרצון לקבל, הכניס אותו לאיזה מצב, כשלפני הרצון לקבל יש כל מיני תענוגים שהרצון לקבל רוצה אותם בצורה אינסטינקטיבית, טבעית, והוא עושה חשבונות מה עדיף, זה במקום זה, וכן הלאה. זה כדי להתחיל לפתח את הרצון לקבל. אז לא הייתה כל הסביבה הזאת סביב הרצון לקבל, בלבושים כאלה שנקראים העולם הזה.
מזה הרצון לקבל צריך להתחיל להתפתח, זאת אומרת למצוא מקורות תענוגים אחרים. אם הוא יהיה סגור רק בתוך הסביבה הקטנה שבה הוא נולד, ומשם הוא יינוק את התענוגים האלו, אז בתוך זה הוא יתקיים כמו בהמה ולא יתפתח, ובאותה רמה הוא יסיים את חייו. התפתחות יכולה להיות רק אם הרצון לקבל יפתח לעצמו סביבה אחרת עם תענוגים אחרים לגמרי, עם אופן אחר של תענוגים, ואז הוא ירכוש מה שנקרא חיים אחרים, חיים רוחניים. זאת אומרת יש סביבה אחת ויש סביבה שנייה.
איך לדחוף את האדם להתפתח לסביבה השנייה? נותנים לו רצון מלמעלה, ודאי. זה שנותנים לאדם רצון מלמעלה לתענוגים שלא נמצאים בסביבה הקטנה שבה הוא נולד בעולם הזה, נקרא "איש שמזריע". הקב"ה נקרא "איש", הוא מזריע, נותן לאדם התעוררות לרוחניות. הוא מזריע תחילה. ודאי שלא יכולה לבוא מהאדם התעוררות מן הסתם, אלא על ידי רשימות, ועל ידי האורות שמאירים על הרשימות אדם פתאום מרגיש רצון למשהו חוץ מהעולם הזה.
מתוך זה שאיש מזריע קודם, הקב"ה נותן לו חיסרון, נולדת נקבה, חיסרון לרוחניות. זה מה שהאדם מרגיש. ואז הוא עושה כל מיני מאמצים לבצע, לממש את הרצון הזה, למלא אותו. הוא רץ ומחפש איך אפשר, בלימוד, עם חברה, כל מיני דברים, עד שהוא מוצא, עד שהוא מבין, עד שהוא מתחיל איכשהו לראות את עצמו פועל בהשגת המילוי. מתברר לו לאט לאט, וזה לוקח שנים, שהרצון לקבל שלו אף על פי שקיבל אותו מלמעלה, אין לו אותו אופי, צורה, צביון, שצריך למילוי. הרצון לקבל בעצם ישנו, אבל הוא רצון לקבל לא למילוי שנמצא מעבר לעולם הזה, כי מעבר לעולם הזה המילוי שונה והכלי שונה. לכן צריכים לרכוש את שני הדברים האלה.
האדם מתחיל לגלות שמה שהבורא נתן לו זה לא רצון לרוחניות, אפילו שנולד בו חיסרון, נקבה. הבורא נתן לו רצון גולמי לאיזה מילוי שלא נמצא לפניו. הרצון הזה חייב להיות בכלי לגמרי אחר, הוא חייב להיות בכלי דהשפעה. החיסרון צריך להיות כדי למלא את עצמו בתענוגי השפעה. כשהאדם מגיע למצב שהוא צריך חיסרון חדש ולא מילוי, אז בהחלט אנחנו יכולים להגיד שהבורא, האיש, הזריע וילדה נקבה.
זאת אומרת אחרי כל מיני חיפושים אדם מבין שלא חסר לו מילוי, אלא חסר לו חיסרון דלהשפיע. וכשיש לו את החיסרון הזה להשפיע, זה באמת חיסרון שנולד. כי סתם חיסרון שאדם מרגיש מהנקודה שבלב שהתעוררה בו, זה חיסרון כזה ש"אני רוצה לתפוס את כל העולם הבא, או משהו שאני מתאר לעצמי שזה העולם הבא". זה לא נקרא נקבה ממש. אנחנו מדברים על זכר ונקבה ברוחניות. אז החיסרון לכוחות דלהשפיע, כוונה דלהשפיע, נקרא "נקבה".
הנקבה הזאת, האישה הזאת שדורשת באמת, החיסרון הזה לכלים דהשפעה שדורש מהבורא שיהיו לו כלים דהשפעה, כוחות דלהשפיע, זה נקרא שאישה מזריעה קודם, שהיא דורשת. כתוצאה מהדרישה הזאת, שאישה מזריעה קודם, נולד זכר. האדם מקבל באמת כלים דהשפעה כמו שביקש, והכלים האלו לא יכולים לבוא ללא תפילה קודם לכן. והתפילה הזאת, הרב'ה אומר, צריכה לבוא כשיהיו כלים דהשפעה, ממש כלים דהשפעה, היינו תפילה עבור הכלל, תפילה עבור הזולת. הכלים דהשפעה כך הם נבדקים, כך הם באמת מורגשים באדם, שזה חיסרון למה שנמצא מחוץ לגופו, שזאת נקראת באמת תפילה, ולא שום דבר אחר שהיה קודם. זאת אומרת, התפילה יכולה להיות רק עבור כלים דהשפעה אמיתיים.
ואז, מפני שההתעוררות מהכלים האלה באה מתוך האדם, נקרא שאישה מזריעה ונולד זכר. ומתוך זה שהאדם בעצמו רוצה שיבוא כלי דהשפעה, הבורא נותן לו כוחות לזה, ובאדם נברא כלי דהשפעה.
זה דומה במשהו למה שאנחנו הולכים ממטה למעלה בדרך שלנו. קודם אנחנו צריכים להיכנס למלכות, להשיג את החיסרון, והחיסרון מהמלכות הוא להיות ככתר, להיות כמשפיע. ואז בהחלט כשרוכשים כוחות להגיע להיות משפיע, מגיעים לכתר. מלכות עולה לכתר. ההתעוררות הראשונה היא על הבורא, וההתעוררות השנייה היא על האדם, ואז הוא משיג רוחניות. זה בעצם הסיכום.
תלמיד: מה זה העניין של תפילה עבור הזולת? איך מבצעים את זה ועל מה זה?
תפילה עבור הזולת זה נקרא כל המחשבות וכל הרצונות שלי שמחוצה לי, עבור מה שנמצא מחוצה לי, ולא חשוב לי אם זה הבורא או כל האנושות. אנחנו בהחלט רק במצבים שהם באמת מתקדמים מאוד לקראת המחסום, לקראת יישום התפילה הנכונה, מתחילים להרגיש שהבורא וכל העולם זה באמת אותו דבר. כי אנחנו לא מרגישים כלום מחוץ לכלים.
איך אני יכול להרגיש בכל זאת מחוץ לכלי שלי שזה אני וזה בורא? מה שמורגש בכלים של כל העולם, מה ששם מתגלה אליי, זה בעצם הבורא כלפיי. הבורא מתגלה בכלים. אם אני מגלה אותו בכלי שלי, אז זה נקרא אצלי העולם הזה. אם אני מגלה אותו בכלים של כל יתר הנשמות, אז זה נקרא עולם הבא, עולם הרוחני, או בורא.
תלמיד: מתי יש את החיבור הזה עם כל העולם?
החיבור הזה עם כל העולם הוא במידה שאתה רוכש מסך. אז אתה לא פונה לתוכך, אלא פונה מחוצה לך.
תלמיד: האם כל בקשה צריכה להיות בשביל כל העולם?
בעל הסולם בספר "מתן תורה" מתאר את המצב כך, שהאדם, ככל שהוא גדל, הוא קודם דואג לעצמו, אחר כך למשפחה שלו, אחר כך לסביבה שלו, אחר כך למדינה ואחר כך לכל העולם. הוא מתאר לנו שם אדם שהוא גדול, פשוט גדול, בצורה אנושית כביכול. אם אנחנו מדברים בצורה רוחנית, אז ודאי.
רק תתאר לעצמך, שכל ההשגה הרוחנית שלנו, כמו שעכשיו אנחנו משיגים את המציאות דרך חמישה חושים מתוך הרצון שלנו, היא גם בתוך הרצון הכללי שלנו שנקרא "אדם הראשון", הנשמה הכללית. אני חלק מהאדם הראשון, נגיד אחד משש מאות אלף. מה שאני משיג בתוך החלק שלי נקרא העולם הזה, מה שבתוכי אני יכול לספוג, להתמלאות. מה שאני משיג בזה שאני יוצא להרגשת הכלים החיצוניים ומשיג בהם, זה נקרא העולם החיצון שלי. החיצון שלי, זאת אומרת העולם הרוחני, שאני נמצא כנשמה בכלים האלו, בכלים רוחניים.
תלמיד: איך מבצעים את זה בזמן השיעור?
כמו שאמרנו, שאם יש לך חיסרון התחלתי לזה, אם הבורא עשה לך תדלוק, אז תמשיך לרצון האמיתי.
תלמיד: רק לרצות?
רק לרצות, אנחנו לא צריכים יותר. תפילה זה נקרא שאני רוצה להשיג רצון, חיסרון ללא חיסרון, יש כאן הרבה הבחנות. כל העבודה שלנו מהתחלת הרגשת הנקודה שבלב ועד שעוברים מחסום, כל הדרך הזאת בהסתר כפול ובהסתר רגיל, בזדונות ואחר כך בשגגות, היא בזה שאנחנו צריכים לגבש בתוכנו רצון, חיסרון לכלי דהשפעה.
כמו שבעל הסולם אומר לנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". מה זה נקרא "לא לשמה"? שאני מאוד רוצה רוחניות לעצמי וגם להשפיע לבורא, שני הדברים האלה צריכים להיות כבר יחד, זה נקרא "לא לשמה". שמתוך זה שיש לי רצון להשפיע לבורא, אני מרגיש שיתר הרצונות שלי הם לעצמי, ואז אני מבין את ההפרש ביניהם, ואני נמצא בשניהם יחד. הוא אומר שיהיה ברור לאדם, שאם הוא יידע שהוא מקבל רק כלים דהשפעה ולא יהיה לו שום דבר לעצמו, אז הוא לא ירצה את זה, הוא לא מסוגל לדבר כזה. זה נקרא "לא לשמה" האמיתי, שמתוך זה באים ל"לשמה". על הרצון הזה צריכים להיות ממש דרוכים כל היום וכל הלילה, כמו שהוא מתאר ב"אגרות" דף ע' ב"פרי חכם".
אנחנו מהרצון ההתחלתי שנקרא נקודה שבלב, שהאיש, שהבורא זרע בנו ונולדה מזה נקבה, אנחנו צריכים את הנקבה הזאת להגדיל, שהחיסרון הזה יהיה החיסרון המקסימלי מה שרק אפשר שיהיה בעולם הזה. מקסימלי בעולם הזה זה נקרא על פני כל הרצונות של העולם הזה, אומנם אני רוצה אותם, אבל אני רוצה שיהיה לי גם כן רצון להשפיע לבורא. זה נקרא באמת נקבה, שהיא אז מזריעה ונולד זכר, כוח להשפיע ראשון, מסך הראשון, שזה באמת כבר נקרא "תינוק" שנולד ברוחניות.
תלמיד: מה זה המצב הזה שהוא כותב שאדם הוא עם רצון למילוי, אבל הוא רוצה חיסרון, האם החיסרון הופך לו למילוי?
האם חיסרון יכול להיות מילוי?
תלמיד: לא. מה התהליך הזה, שפתאום ממילוי הוא רוצה סוג של חיסרון?
אדם שנברא מרצון לקבל הוא לא יכול אף פעם לחיות מחיסרון, הבריאה עצמה היא דורשת מילוי. השאלה היא במה הוא ממלא את עצמו, באיזה מין תענוג הוא ממלא את עצמו.
אם אני יודע שהחיסרון שלי הוא לדבר הגדול ביותר, ואני עוד לא השגתי את הדבר הגדול ביותר, אבל החיסרון בעצמו מביא לי מין הארה מרחוק מהדבר הגדול, אחרת לא היה לי לדבר הזה חיסרון, אז החיסרון הזה בשבילי יכול להיות מילוי. מה זאת אומרת? שאני מסתפק בו ולא רוצה שום דבר אחר. כי אם יהיה לי משהו חוץ ממנו, אז זה כבר לא יהיה חיסרון לאותו דבר. אפילו המילוי שיבוא אלי, הוא יבוא כמילוי שירחיק אותי מאותו הדבר שאליו אני משתוקק. לכן אני מעדיף להישאר בחיסרון, וחיסרון לדבר הזה הוא ממש משמש לי כמילוי, אני שמח בזה שאני רוצה אותו.
האם זה מספיק? זה לא מספיק, אפשר לדמיין שזה להשפיע על מנת להשפיע. ודאי שזו לא המטרה, אבל בכל זאת יש לי בזה תענוג, יש לי מזה הצדקה למצב שלי. ובהחלט זה מצב שראוי שיהיה בעולם הזה לאדם.
תלמיד: אבל אם אין הארה של גדלות על הדבר שאליו אני משתוקק, אז גם אין השתוקות לחיסרון הזה. אני לא מתאר משהו גדול שאני משתוקק אליו.
נכון. ודאי שהרצון שלנו הוא תלוי בכמה גורמים, הארה מלמעלה, התעוררות רשימות מלמטה, וכן הלאה. את זה אנחנו יכולים לבקש, בזה אין לנו שום בעיה, אנחנו יכולים לדרוש, כי אני דורש שיהיה לי כלי, אני לא דורש ממנו מילוי. גם אחר כך, "אישה כי תזריע וילדה זכר", אני דורש, מה אני דורש? אני דורש כלי, אני דורש רצון להשפיע. אני לא דורש "תמלא אותי", "תן לי אפשרות להשפיע לך, שהשפעה אליך תהיה המילוי שלי".
במה אימא ממלאה את עצמה כשנותנת לילד? רק במעשה שלה שהיא נותנת לו. ככל שהוא נהנה, כך היא נהנית, אין לה תענוג לעצמה. כשהיא נותנת לו, היא לא חושבת על זה שיהיה לה טוב. אנחנו לא מדברים בעמקות העניין, כי זו בהמיות ודאי, ובתוכה נמצא האגואיזם, הטבע, אבל איך שלא יהיה זו דוגמה, העתקה מהרוחניות. אז תגיד לה, "בשביל מה את סובלת? בשביל מה לך כל הזמן לחשוב ולדאוג לילד? ניתן לך כדור שתשכחי אותו". היא תסכים? זה החיים שלה, זה המילוי, זו השמחה שלה.
לכן כשמבקשים רצון להשפיע, אז מבקשים אותו, לא מבקשים שום דבר מחוצה לו. לא שיהיה לי רצון להשפיע ועל ידי הרצון להשפיע אני אמלא את עצמי, זה יהיה להשפיע על מנת לקבל, על בקשה כזאת ודאי שהבורא לא עונה. אלא בהחלט שיהיה שם גם רצון להשפיע, ולמרות שמעורב עם זה רצון לקבל, ליהנות בעצמו, אבל זה כבר נקרא "לא לשמה" שממנו באים ל"לשמה". יש עוד דברים שאין לי עליהם מילים, יבואו.
תלמיד: איך מבררים את החיסרון האמיתי שעליו צריך לבקש?
איך אדם מברר מה החיסרון האמיתי שעליו צריכים לבקש? לבד האדם לא יכול לברר את זה, מפני שזה לא אפשרי. אי אפשר לחיות לבד, ללא ציבור, ללא קבוצה, ולהגיע למצב שבאמת אני רוצה להשפיע. אין לך תנאים שבהם אתה יכול להשיג את החיסרון הזה, או חיסרון לחיסרון. אין לך תנאים כאלו.
אלא רק בחברה, לאט לאט, על ידי זה שאתה רואה שלא אכפת לך מהם, בשביל מה אני צריך אותם. אחר כך טוב, אני אסבול איתם, לפחות יש לי מסגרת. אחר כך אתה מתחיל לראות שזה יותר ממסגרת, הם נותנים לך כל מיני מכות, ובאמת מעוררים בך כל מיני דברים שלפחות מנענעים אותך. אתה מתרגז עליהם, אחר כך אתה מתחיל להבין שבלי קבלת תגובות כאלה, והתעוררויות כאלה מהחברה, בכלל היית נרדם לעוד כמה גלגולים.
אז אתה מתחיל להעריך אותם קצת. אחר כך אתה מתחיל לראות שדרך חבר אתה יכול להבין משהו, להרגיש משהו, שהוא יכול להיות במשהו לעזר בשבילך. עד שאתה מתחיל איכשהו לקלוט שבכל זאת יש בו דברים שאם לא תיקח אותם, לא יהיה לך במה לקבל רוחניות. ושרוחניות אתה משיג דווקא בזה שאתה מתחיל להתכלל מהם. שבך אף פעם לא יכול לגדול, להיוולד חיסרון שבו אתה תרגיש את הרוחניות. כי הכלי שלך נמצא בו.
אם היית חי באיזו מערה, באיזה יער, לא היית מגיע לכלום, אתה כבר חייב חברה. כמה, לא חשוב, חמישה, עשרה, אבל הכלי שלך בידיים שלהם. ואז בהתאם לכמה שאתה מתחיל להבין את זה, להבין זאת אומרת להסכים עם זה, כלומר קודם לשנוא, אחר כך להסכים, ואחר כך לרצות, ולעבוד דווקא על זה, אז לפי זה אתה מתחיל לראות כמה אתה מסוגל, כמה אתה לא מסוגל. ואתה מגלה שאתה פשוט לא מסוגל להתחבר עם אף אחד. זו האינדיקציה שאתה לא מסוגל להתחבר עם הבורא. זה היינו הך.
אז עכשיו אתה מבין שהחברה היא פשוט גילוי של הבורא בעולם הזה, שבצורה אחרת הוא לא יכול להתגלות. אלא את זה הוא נתן לך כמפה, כמחוג, כמין קנה מידה, כמכשיר שבו אתה רואה איפה אתה נמצא כלפיו. ובסופו של דבר אם אתה לא יכול לצאת מעצמך, אז מה זה נקרא בורא, או חברה, או מישהו? זה הכול אותו דבר.
רק בלי החברה היית משלה את עצמך, היית חושב שאתה כבר מלאך. כשאתה נמצא בחברה, ורואה עד כמה החברה שנואה עליך, אתה בכלל לא רוצה אותם, יותר טוב הייתי מוותר עליהם, ומה אני צריך. מגיעים אלי הרבה אנשים, בוא נהיה כך, אני אהיה תלמיד שלך, מה אתה צריך יותר, אני אהיה תלמיד שלך, וזהו.
טוב מאוד, זה רצון טוב, אבל הם לא מבינים שהרב בלי חברה לא יכול לעשות כלום. הרב יכול להכיר לך את הדרך, לעזור, להחזיק שלא תיפול, כמו לתינוק, אבל אתה צריך ללכת, וללכת אלה בדיוק הפעולות שלך עם החברה. רב הוא נגיד מצד הבורא, הוא כאילו איזה גילוי מצד הבורא שעוזר לך בעולם הזה. אבל הכלים דלהשפיע שלך, הם בהם, בנשמות האחרות של אדם הראשון.
לכן עד שעוברים את כל התהליך הזה עד הסוף, לא מגיעים למחסום. כל העניין של גלות מצרים, זו העבודה שלנו עם החברה, השפעה לחברה או השפעה לבורא זה אותו דבר. כאן עם המכות, ופרעה, ומשה, וגם העבודה עם החברה מחולקת בדיוק לאותם שלבים שבהם האדם בונה את הכלי שלו. הוא צריך להשפיע לחברה, ודווקא גדלות הבורא, ולהכניע את עצמו כלפי החברה, כלפי הבורא.
יש כאן חלק שהוא ככתר המשפיע, וכמלכות המקבלת. הוא ממש בונה את הכלי שלו, ואין לו עוד על מי לבנות, כלפי הבורא אי אפשר, כלפי עצמו אי אפשר, כלפי הרב זה גם כמו כלפי הבורא, אז רק כלפי החברה אפשר. יוצא, שהחברה זאת המעבדה שבה אנחנו לומדים, ומכינים את עצמנו כדי באמת להיוולד ברוחניות, זאת אומרת בהחלט לקבל רצון להתפלל לכלי חיצון, לכלי דלהשפיע.
תלמיד: זאת אומרת, החיסרון מגיע אחרי שעוברים את המסלול הזה, ולפני זה אין דרך אחרת.
לפני אין שום דבר, ואנשים צועקים הצילו בגלל שיש להם רצון בהמי לרוחניות. "תביא לי, למה אתה לא מביא לי. נתת חיסרון, למה אתה לא ממלא אותו". הבורא נתן לך חיסרון, והוא בכלל לא התכוון למלא לך את החיסרון הזה. הוא נתן לך את החיסרון הזה, שעל פניו אתה תבנה חיסרון לרוחניות. הוא בעצם לא נתן לך חיסרון לרוחניות, הוא נתן לך חיסרון לקבל עוד יותר ממה שיש בעולם הזה, חיסרון מקולקל.
על ידי העבודה שלך אתה מושך את האורות, מה שנקרא "הארות", כמו שאנחנו אומרים "נה"י דעתיק","דדי בהמה", "האור המקיף שמגיע מלמעלה", לא חשוב איך לקרוא לזה. אתה מושך הארה, והיא לאט לאט בונה בך חיסרון הנכון. אבל ההארה הזאת מורגשת בך לפי כמה שאתה מחפש את החיסרון הנכון, אחרת אתה תרגיש כל מיני הארות אחרות, סתם תענוגים שיש שם.
אלא עלייך לעשות אותם בצורה יותר סלקטיבית, כדי שהאור המחזיר למוטב יבוא בדיוק, אז אתה צריך לרצות לחזור למוטב. וכאן זה רק אישה כי תזריע, נולד בן זכר, האדם צריך להיות קודם לחיסרון שלו, ולשם זה יש חברה.
לאט לאט זה יתגלה, זה יתגלה לנו, אין ברירה. אנחנו מסתכלים על החיצוניות של הפרצופים שיושבים כאן, אתה מסתכל עליהם, וחושב מה יש לך איתם? אבל אם אתה תכנס פנימה, אתה תראה נשמות, שהם הכלים שלך, הם בעצם האיברים שלך. הנקודה שלנו נקראת "הנקודה שבלב" כי סביבה אתה צריך לבנות את הלב, את הכלי החדש, במקום לב האבן לב בשר, ושלב הבשר הזה ייבנה מזה שתצרף לעצמך את כל יתר הכלים. זה נקרא "לקחתי מכם לב האבן, ובניתי בכם לב בשר".
תלמיד: מה זאת אומרת האדם מחפש חיסרון נכון, מה ההגדרה הזו?
חיסרון נכון זה נקרא חיסרון שיהיה לי כוח דלהשפיע.
תלמיד: האדם לא מחפש כזה חיסרון.
הוא לא מחפש. אתה שואל כך, יש לי עכשיו רצון לקבל בריא לכל מיני תענוגים שבעולם הזה, ועוד קיבלתי נקודה שבלב ואני רוצה תענוגים לעולם הבא, עוד יותר, אני לא יודע מה זה עולם הבא, אבל עוד יותר. אז השאלה שלי, איך יכול להיות שמהרצון הזה של נקודה שבלב, שאני רוצה נגיד עולם רוחני, אני לא יודע מה זה, רוצה - אם אני סתם אגדיל את הרצון הזה, אז זה יהיה "פרעה", "אני רוצה רוחניות" - איך יכול להיות שבתוך הרצון הזה, שהוא רצון אגואיסטי, יתחיל להיות משהו לשמה? משהו על הבורא?
אנחנו אומרים ש"לא לשמה" זה נקרא שאני רוצה רוחניות, אני רוצה שיהיה לי כוח דלהשפיע לבורא, ויחד עם זה אני רוצה שהיה לי גם משהו ממני, זה נקרא "לא לשמה". "לא לשמה" זאת אומרת שאני כלול משני רצונות, רצון לבורא ורצון אליי. בתוך ההתעסקות שלי שאני עובד עם הנקודה שבלב, מאיפה אני מקבל רצון להשפיע לבורא? הוא נמצא אצלי אפילו לפני המחסום, מתחיל להתגלות בי, מתחיל להתגדל בי, מאיפה הוא נולד? זאת בעצם השאלה.
אם אני מתחיל מנקודה שבלב, בנקודה שבלב לאט לאט מתחילים להתפתח בי שני רצונות - רצון לעצמי, זו הנקודה שבלב, אני מגדיל אותו, אני רוצה רוחניות לעצמי, וגם מתחיל להיות שם רצון לבורא. מאיפה זה? מפני שהתפתחות הנקודה שבלב היא על ידי האור המקיף שמאיר, והוא מביא לה חן דקדושה, האור המקיף הזה גם פועל. אם לא אור מקיף, אז הנקודה שבלב הייתה גדלה לזה שהייתי רק רוצה רוחניות, "אני רוצה לבלוע אותה", "תן לי אותה וזהו". זה שבתוך הרצון הזה יש גם רצון להשפיע לבורא, זה תוצאה מאור מקיף. אבל מתי משפיע האור המקיף הזה? כשאני מחפש להגיע לשורש דלהשפיע, וזה כתוצאה מעבודה עם החברה.
תלמיד: למה שאני אחפש את השורש? מה חסר שאני מחפש דווקא שורש?
מה יגרום לי לחפש רצון להשפיע? האור המקיף. אין מאיפה, יש לנו רק שני כוחות, רצון לקבל ואור כנגדו. אל תחפשו עוד משהו. זה פשוט מאוד, אבל אנחנו לא רוצים להסכים עם זה, אנחנו לא מבינים את זה. למה? כי אנחנו רק ברצון לקבל. אם היה לנו קצת משהו מ-ההוא, אז הכול היה מסתדר, הייתה מובנת המערכת. ככה היא לא מובנת כי אין לנו כוח מהצד השני.
תלמיד: אני נמשך לרוחניות, אני משתוקק לרוחניות.
יכול להיות, אני לא יודע.
תלמיד: איך במצב שלי אני יכול להשתוקק למשהו שאין לי בו שום אחיזה? אין שום דוגמה כזאת בעולם הזה.
אתה אומר, אני נמשך לרוחניות, איך יכול להיות שאני אמשך ממש לרוחניות אמיתית אם אני לא רואה אותה. אני מתאר כל מיני דברים דמיוניים, זה יכול להיות לגמרי רחוק ולא רוחני. איך אני אמצא את המטרה הנכונה?
אין לך דוגמה. רק מתוך העבודה שלך בצורה נכונה, ההתעסקות שלך עם הלימוד, עם ההפצה, עם החברים, רק מתוך זה תיבנה בתוכך מין עובדה "מה זו רוחניות", שגם היא כל פעם תשתפר, וכל פעם זה יהיה עוד יותר מדויק ועוד יותר מדויק. לפעמים יבואו ממש שינויים דרסטיים שפתאום תרגיש "מה שחשבתי זה בכלל לא זה". יש כאלה שמכירים את זה.
תלמיד: הוא כותב במאמר שזמן ההכנה זה זמן אתערותא דלעילא, מה זאת אומרת?
זמן ההכנה זה זמן אתערותא דלעילא, שאדם עובד מתוך הרצון שהבורא נותן לו. אבל מתוך הרצון שהבורא נותן לו הוא צריך לעבד את הרצון הזה בצורה כזאת שיהיה ממנו רצון שנקרא "לא לשמה", שמתוך לא לשמה הזה מגיעים ללשמה.
ודאי שאנחנו עובדים ופועלים ומתפעלים מתוך אתערותא דלעילא. אבל על פניה הביצוע שלנו צריך להיות שאת אתערותא דלעילא אנחנו לאט לאט הופכים לאתערותא דלתתא, זה נקרא "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה". את הנקבה הזאת אנחנו צריכים להביא למצב שהיא תהיה גדולה מאוד ומסוגלת להזריע ולהוליד זכר.
תלמיד: אתה אומר שזה תהליך שאנחנו אחראים על הקצב. איך אני יכול להקדים את המצבים שלי?
להקדים את המצבים שלנו, זאת אומרת איך אנחנו יכולים לזרז את המצבים שלנו. רק על ידי זה שאני מברר מה בדיוק בכל מצב ומצב תלוי בי. השיטה היא פשוטה, פסיכולוגית. יש לפניי איזו בעיה כל פעם, אז אני צריך לראות את הרצון שלי, לברר בו דברים שאני מסוגל ולא מסוגל, תלויים בי ולא תלויים בי, על ידי מה אני מממש אותו, ומה בדיוק אני צריך מתוך הרצון הזה.
אחרי כל הבירורים, אם אני עושה את עבודת הבירור נכון, אז אני צריך להגיע לסיכום, שהרצון עצמו כמו שהוא התגלה בי, הוא התגלה בצורה כמו שהוא, אלא אני צריך את הרצון הזה לקשור עם הבורא, זו כל העבודה. ומתוך זה שאני קושר אותו עם הבורא, אז על הרצון הזה יורדת הכוונה הנכונה, איך להשתמש ברצון הזה. אם חיברתי את הכוונה עם הרצון, אז אני בעצם גמרתי את כל העבודה. את הרצון הבורא נתן, את הכוונה אני נתתי, ואז אנחנו נמצאים בזיווג, בדביקות, בחיבור עמו, שנינו.
תלמיד: כלומר כל רצון שבא אליי אני צריך לחבר אותו אליו.
בפשטות, כל רצון שבא אליי אני צריך לחבר אותו אליו. אם היית יודע בדיוק מה הרצון, והיית יודע מי הוא ומה הוא, והייתי יכול לחבר אותם, לקחת שניים ולחבר, אז זה בסדר גמור. אבל צריכים לברר מי זה הוא, מה זה נקרא לחבר רצון אליו, וכאן כל העבודה שלנו. זה לא מספיק שהרצון ממנו ואני מחבר את הרצון אליו, אלא בשביל מה הוא נתן לי, מה הוא רוצה בזה, מה אני רוצה ברצון הזה שהוא נתן לי, ומה אני רוצה אליו. בשרשרת הבירורים האלה אני מברר בסופו של דבר את הכוונה שלי, את היחס שלי למה שקיבלתי ממנו.
תלמיד: איך זה פועל בהרגשת קנאה כשאני מתחבר לכלי של מישהו אחר?
שאלת איך אנחנו מתחברים לכלי זר מחוץ לי? עם הבורא אנחנו לא יכולים להתחבר. מלכתחילה לא היינו מסוגלים אפילו אם היה מגולה, אז היה הרצון לקבל שלנו עובד ולא היה מרשה לנו לעשות איזו פעולה כדי להגיע לעל מנת להשפיע. עם החברים שלי יש לי האפשרות הזאת, ואנחנו לא מבינים עד כמה שהעולם הזה בנוי בצורה נפלאה לעבודה הזאת, שמתוך השורש להגיע לעבודה הזאת, כך הוא בנוי. יש לי נטיות שנקראות קנאה, תאווה וכבוד שעל ידי שלושתן אני מגיע לבירור האמיתי של הרצון והכוונה.
זאת אומרת, לרצון לקבל יש כוחות שנקראים קנאה, תאווה וכבוד שעל ידם הוא יכול להתייחס לחיצוניים מחוץ לו, ועל ידם הוא יכול להתחיל להתחבר איתם, לקבל מהם, ודרך אותם הערוצים להתחיל להבין איפה הוא ואיפה הם נמצאים כלפי האגו שלו, כי אני רוצה רוחניות.
אני צריך דווקא להיות קרוב לאנשים אחרים דווקא כדי לקבל רוחניות, וזה דבר שמגיע לאט מאוד, ושנים יכולות לעבור עד שאדם בכל זאת מתחיל לשמוע שזאת כנראה הבעיה. כאן כנראה באמת המכשול שלי, ששנים שמעתי וקראתי ובכל זאת חשבתי שזה דבר שולי, ולא יכולתי לעשות שום דבר. עכשיו אני מבין קצת יותר שזה כנראה חשוב, שבזה מצוי המפתח לרוחניות. ואני יכול לרשום לך אלף פעם "מפתח, רוחניות, חבר" וזה לא יעזור, עד שעוברים הרבה הרבה כל מיני מאורעות ואז איכשהו ההרגשה הזאת מתחילה להיות מורגשת בלב ולא רק בשכל.
בשכל כמו שאני שומע עכשיו על החברה אני יכול את התורה הזו להטיף לכולם. תשאל את החבר שלך, כמה הוא דיבר על זה בהתלהבות לכולם, והם ממש התלהבו ממנו, אבל איך להכניס את זה לתוך הלב?
תלמיד: איך אני יכול לראות ברצונות שאני חייב לעבוד איתם יום יום את הדבר הזה להשפיע? יש רצונות שאני מסוגל לראות בהם יכולת להפריד. ודיברנו על זה שכשאני מודד השפעה בעבודה למשל עם חברים או עם סביבה, אם אני רואה שהכוונה למעשה היא לעצמי וכאילו למעשה אין משמעות, או אם הכוונה היא ביחס אליהם, מה אני מרוויח, או שזה מהמעשה עצמו?
ויש רצונות כאלה שכל המהות שלהם זה רק ביחס לאחרים ואין להם שום משמעות בפני עצמם. איך אפשר לעבוד עם רצונות כאלה? כלומר אני לא יכול לשים אותם בהקפאה, אני חייב לעבוד איתם יום יום. איך אפשר לראות בהם בכלל יכולת לעשות איתם השפעה?
נראה לנו שהרצונות שלנו להשפיע של היום, הם הם שאיתם אנחנו ממשיכים הלאה, ויכול להיות שזה לגמרי לא נכון. שברצונות האלה שבהם נראה לנו שאנחנו איכשהו מתוקנים, הם בכלל רצונות סתם אנושיים להשפיע, ודווקא הרצונות שלנו שנראים לנו היום רחוקים מאוד מקבלה, מרוחניות, הם יהיו הרצונות שבתוכם ובהם אנחנו נשתמש ברוחניות ונגלה אותה.
תלמיד: אבל אם כל המהות של הרצון שלו זו הכוונה, אז אם אקח ממנו את הכוונה על מנת לקבל זה לא ישנה שם כלום. אין לו כלום, אולי יש לו איזה הנאה מזה. איך אפשר בכלל להפוך דבר כזה להשפיע, ולהשתמש בו בצורה אחרת?
אין בכל רצון ורצון חוץ מכוונה.
תלמיד: למה? יש רצונות שהם קיומיים, כמו נגיד אוכל או שינה, או דברים אחרים שלא ביחס לאחרים, אלה דברים שאני חייב לעצמי. זה לא משנה עכשיו שאני ישן יותר ביחס לאחרים, זה לא הנאה שלי. האם יש רצונות שיש בהם משהו חוץ מכוונה?
הרצונות שיש לנו מחוץ לכוונה, אלה דברים שהם רצונות של קיום. אפילו בעולם הזה, בשביל מה אני רוצה יותר מלחם ומים, משהו שהגוף דורש בצורה טבעית? ומה דורש הגוף הזה, שיהיה לי חום עשרים פלוס, שיהיה לי כך וכך קלוריות ביום עם כל מיני טעמים קטנים וזהו, אישה, ילדים, זה בצורה טבעית מה שהגוף היה דורש אם הייתי חי לבד. כל הדברים שאני דורש יותר מזה, כבר נעשו בי כבאדם כלפי דומם, צומח וחי מכוונה.
תלמיד: עכשיו אני לוקח את הרצונות האלה ביחס לחברה, רואה עד כמה הכוונה שם היא הכול, אני פונה אליו, אבל אני יודע שבקבלה אנחנו לא מדברים על מעשים, אבל בכל זאת איך אני ממשיך לנוע ביום יום?
אז אתה צריך לברר בכל פעם את היחס שלך, איך אני מתייחס למה שאני רוצה. והטוב ביותר בזה כמו שאמרתי, תכניס את הבורא לתמונה אז יהיה לך ברור איכשהו.
תלמיד: אבל זה כאילו אתה חי בצביעות, כי מצד אחד אתה דורש את היכולת להשפיע, מצד שני אתה רואה שהמהות של הקיום שלך, או מה שאתה עושה כל הזמן זה לקבל.
אני אמרתי לך שאתה אדם שלם? מפוצל.
(סוף השיעור)
"מהו, "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר", בעבודה", ספר "כתבי רב"ש כרך ב'.↩