שיעור בוקר 27.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 490, עיתון "האומה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 490, מאמר "האומה". בעמ' 490 בטור א' בדבר המתחיל "והתקווה היחידה היא".

"והתקוה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים להדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם."

אין לי יותר מה להוסיף, דיברנו על זה כבר כמה פעמים. שוב.

"והתקוה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים להדבר."

נתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים במשפחה, בחיבור שנקרא נישואים. מגיעים למצב שרוצים להיפרד, שונאים זה את זה, לא יכולים לסבול זה את זה, יש כל מיני קללות. עם השכנים שלי אני בסדר גמור, עם כל מי שבעולם אני בסדר, איתה אני לא יכול להסתדר, אני שונא אותה, היא שונאת אותי, אנחנו נפרדים בטענות ומה לא. זאת אומרת במקום אהבה זה התהפך לשנאה. מפני שזה התהפך לשנאה אנחנו נפרדים, מתרחקים כמה שאפשר לא לראות אחד את השני. זו בעצם הסיבה לחורבן בית המקדש, שנאת אחים.

איך אנחנו עכשיו משנאת אחים חוזרים לאהבת אחים, זה לא פשוט. אנחנו רואים עד כמה כל הזמן שורה בינינו שנאה, דחייה, זלזול, כמה כל אחד רוצה להתגאות. כל אחד רוצה לבנות, כמו שאומרים, שני בתי כנסת, לאחד הוא נכנס, לשני דווקא לא, זאת אומרת להראות שיש לו גם אהבה וגם שנאה. לכל אחד. את זה אין לאף אחד חוץ מאלו שעברו שבירה.

עכשיו השאלה, איך אנחנו יכולים מהמצב של החורבן, שהוא שנאה, שזה ההיפך מאהבה, לחזור שוב לאהבה שזה ההיפך מהשנאה? זה לא כמו שאומות העולם, שם לא היה דבר כזה, שם לא היה, שם זה רגיל, אדישות, לא זה ולא זה. לכן זה כל כך קשה, ואין לנו כאן כל כך להתפעל. ועוד יותר מזה, אפילו לפני זה כתוב על עם ישראל שהוא עם קשה עורף. אפילו לפני החורבנות שעדיין לא היו בגובה של חיבור ונפלו לאנטי חיבור, אלא עוד לפני זה, כשנכנסים למצרים יש כבר שנאה בין האחים ולפני זה גם, מלא מלא דברים. איפה שיש מאבק על החיבור תמיד גדל כנגד זה קו שמאל ההפוך. לכן אין כאן מה להתפעל, אלא ישנה כאן לפנינו עבודה גדולה מאוד, בכל אחד מאיתנו ובינינו, משהו מיוחד.

וודאי שבמידה שאנחנו מצליחים אפילו במקצת להתקרב, ההד שאנחנו בזה משפיעים, מקרינים לאומות העולם להתקרבות שם הוא גדול מאוד. אם נתקרב במילימטר זה לזה, שם הם יתקרבו בקילומטרים. ואז תהייה תמונה מאוד מיוחדת, אנחנו נסתכל עליהם, "איזה צדיקים, איך אנשים יכולים לעשות את זה?", ואנחנו? ואנחנו עדיין נמצאים, אולי קצת יותר פה ושם, אבל בכל זאת עדיין בשנאה, והם כבר בחיבור מסוים ביניהם. ומאיפה החיבור שלהם? מקצת מילימטר החיבור שלנו, ושם זה ממש חיבור גדול. כי אין להם את השנאה שהייתה ההיפך מאהבה משני החורבנות, משני בתי המקדש.

לכן לא להתפעל, אלא חייבים לעשות. שכרך גדול, תעשה ותקבל.

"אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.

וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק להמשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבנין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה יפול הבנין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית נפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי להתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי נטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל בריה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הבריה, שבלעדיו לא היתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבהאדם. רק הצורך הוא להציב גבולים חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להשמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו - כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים." לכן התורה אוסרת את זה, אלא "אם אין קמח אין תורה". הכוונה היא ש"חוץ מצא", וכל מיני כאלה הגבלות, אדם חייב לדאוג לקיומו עצמו, על זה אין ויתור. ומתוך זה כבר כל היתר, חוץ מהכרחיות, הכול לטובת החיבור עם הזולת.

שאלה: למה אדם חייב לדאוג לקיומו עצמו, נגיד בחברה מתוקנת, כאשר כל שאר החברים, שש מאות אלף אוהבים נאמנים דואגים לו?

זה לא שייך. עד שמגיעים לגמר התיקון אתה חייב לדאוג לקיומך, ואסור לך ליפול על הידיים של החברה ולהיות בטוח שהם יטפלו בך. יש בזה כ"לב האבן", אותו חלק שאתה לא יכול להשפיע על ידו, ואז על בטוח אתה כאן סומך עליהם ועוזב את המאמץ שלך כדי להתקיים. אני לא יודע אם אני הצלחתי להביע.

תלמיד: אז היא כנגד לב האבן, הדאגה ההכרחית הזאת?

כן, אתה לא יכול. אתה לא יכול לדאוג במאה אחוז לאחרים. אם אתה דואג במאה אחוז לאחרים, יש לך בזה בכל זאת את הכוונה הזדונית הקטנה הזאת, זנב כזה קטן, שאתה יודע שבזה אתה תקבל את שלך. ומהמחשבה הזאת, מהחשבון הזה, אתה לא יכול להיפטר, עד גמר התיקון הקליפה הזאת קיימת.

לכן אתה חייב לתקן אותה בצורה כזאת, שאתה דווקא דואג לעצמך ולא אף אחד אחר. ולכן היו לנו בהיסטוריה המון דוגמאות שאנשים חכמים מאוד, שההוא היה סנדל וההוא חייט וההוא עוד משהו, במשהו היה עובד. לדוגמה חזון איש, אני גרתי בבני ברק, הייתה לו מכולת, הוא היה פותח את המכולת לשעתיים ביום והיה חי מזה, לא היה מקבל כסף מאף אחד. כשהיו מביאים לו, "בבקשה, כמה שאתה רוצה", לא, הוא היה פותח את העסק, ממלא דוחות, כל מיני דברים, והיה מתפרנס מזה. כך היו האנשים. היום זה קצת אחרת, זה זמן אחר. היום זה מהמכולת לבית הסוהר ובחזרה וככה זה.

שאלה: כותב לנו בעל הסולם במאמר המדהים הזה "והתקוה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים להדבר".

יש לנו הרבה אומנים בכלי העולמי, הישראלי, איך על ידי אומנות אנחנו יכולים להפיץ את המסר של בעל הסולם? כי אנחנו יודעים שהיום לקהל קשה לקבל עובדה כזאת שצריכים חיבור, אלא מה שכן עובד על הקהל זה דווקא לעורר שאלות, "מה הטעם?"

לא חשוב שאלות או תשובות. חשוב עד כמה שהיצירות האומנותיות שלכם הן מתחברות לליבם, זה העניין.

תלמיד: מורגש שלהתחבר לליבם זה מגיע ממקום של לעורר איזה חיסרון, לא בצורת שלילה אלא שאלות. האם יש לזה מקום, לעשות אומנות בצורה כזו, או רק להעביר את המסר?

מה ההבדל בין שאני משתדל לעורר את זה על ידי איזה מאמר קצר, או איזה נאום או משהו, ואתה שם אפילו על ידי המוזיקה, על אחת כמה וכמה עם המילים, בשיר אחד אפשר להביע לך את כל החיים. זה הכול תלוי מה השאלה?

תלמיד: אני שואל ממקום האישי, ואני מניח שיש עוד אומנים שחווים ככה, כבר הרבה זמן שלא כתבתי שיר, כי כאילו אני מרגיש שאין מה להוציא שם החוצה?

אתם לא יכולים לכתוב שירים מפני שאתם לא עוברים מצבים חדשים שברורים לכם. שאתה מביע בשיר הזה, במילים ובמוזיקה כאלו צורות, התקשרויות בין הצלילים שהם מעוררים בחברים שלנו במיוחד, כאילו הם מכניסים אותם לאיזה תהליך, שהם מרגישים שהם עוברים ממצב למצב. שזה מושך אותם למעלה למטה ואין עדיין הרגשה הזאת. זה יבוא אליכם ואז אני מקווה שאתם באמת תביאו לנו כאלה יצירות ואנחנו נתפעל.

תלמיד: אבל אני שואל יותר לגבי ההפצה החוצה. כי כתיבת שירים אלינו זה נעשה. רוב האומנים, בכלל ברוב התחומים עושים המון דברים, יש וידיאו מאד מרגשים, אבל אני מדבר ממש לצאת לשדרות העם כמו שבעל הסולם רצה.

אז אתה צריך להיות יותר מחובר לעם, אתה צריך להעביר להם את מה שמתאים להם. אתה גם במילים וגם במוזיקה עצמה, אתה צריך להיות בצורה שהיא מותאמת להם.

תלמיד: אז זה בסדר להביא את השאלות לציבור העם, ולאו דווקא את הפתרון, את התשובה?

את זה לא אמרתי.

תלמיד: אז זה אני שואל.

זה תלוי, אל תשאל אותי, תישאל את העם, מה אתה שואל אותי?

תלמיד: ככה אני מרגיש, השאלה אם זה בסדר?

יכול להיות שהשאלות זה בסדר, ויכול להיות שזה לא מספיק להם. זה גם תלוי בתקופה. אני לא יודע אם התקופה היום, לפני כמה שנים, אחרי כמה שנים, האם התקופה היא כזאת שהעם רוצה לשמוע רק שאלות ומזה הוא מרגיש את עצמו כביכול מסופק. גם בצורה שלילית, שהוא יוצא ובוכה אחרי המילים שלך, אחרי השירים שלך, אבל זה מה שממלא אותו. ישנם כאלה מלא יצירות.

אני ניכנס לפעמים לערוץ בטלוויזיה, זו קלאסיקה ערוץ "mezzo". ושם אני שומע מוסיקה קלאסית, ואני חושב שבכל זאת זה מעניין והערוץ קיים.

תלמיד: אני רואה הרבה שירים שמאוד מצליחים היום בעם לעורר שאלות ממש על מהות הקיום שלנו, על מהות האיחוד של עם ישראל בצורה מאוד מאוד טובה. לנו ברור שחסר שם המאור המחזיר למוטב. האם זה נכון באמת לגשת לאומנות בצורה הזו? זו בעצם השאלה שלי, כאילו בשביל כל האומנים.

אני לא יודע, אתה שואל על דברים שאני לא מבין בהם. רק תנסו בכל זאת לברר את זה גם בביצוע ויזואלי. למה אני אומר שאני רואה את זה בטלוויזיה, אני אוהב לראות תזמורת זה מוסיף. אני רואה איך האדם מבצע, כמה הוא משקיע בזה וזה מוסיף מאוד. בלי זה חסר בכל זאת. גם אתם תנסו לעשות את זה ודאי בצורה כזאת יפה, טובה, מכובדת. יצא, יצא לכם. יש לך הזדמנות, עוד מעט כנס וירטואלי, ואחר כך הכנס הגדול. תביאו משהו, ככה רפרטואר, ממש.

קריין: אז אנחנו בטור ב' שורה "אמנם" בעמוד 490.

"אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שבהיחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע.

ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזה הנקרא בשם "שוביניזם". ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום "תרתי דסתרי".

מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל בריה הקימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה."

לכן אני חושב, שאנחנו צריכים עכשיו להוציא ספרון, "למה אנחנו שונאים זה את זה?" למה שונאים אותנו זה בסדר, אלא למה אין לנו חיבור לאומי, למה יש לנו שנאה לאומית. באמת, יכול להיות שזה לא מספיק לספר, לספרון, אבל נדבר על זה כמה שיחות, ואולי יצא. ודאי שלא יאהבו את זה, ואפילו "למה שונאים אותנו" לא כל כך רוצים לקרוא. כי גם זה מעורר רגשות שליליים. זה ברור. אבל למה אנחנו שונאים זה את זה, זה עוד יותר גרוע. אבל זאת הסיבה, למה שונאים אותנו, מפני שבמידה שאנחנו שונאים זה את זה, כך אומות העולם מתייחסים אלינו.

"ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדודנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחבירו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בהשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בהדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת - ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי בהאומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי היתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה."

אבל אלו שבאים ומתחברים לאומה, יש להם אותם החוקים ואותן הנטיות כמו לאומה עצמה. אתה יכול להביא לכאן עכשיו מיליוני סינים, לא חשוב מאיפה ומה, ואתה תראה שההתנהגות, ברגע שמתחברים לעם ישראל, תהיה כמו עם ישראל. פתאום חיכוכים, ויכוחים, דחייה, הכול יהיה אותו דבר.

שאלה: היינו רוצים להודות לכל מי שעזר. זו רק ההתחלה. החברים יעבדו כל יום כדי להפוך את השיעורים כך שנרגיש ממש שאנחנו בכנס. אנחנו מבקשים שכולם ישתתפו, תשלחו לנו שאלות, הערות. יש אתר של הכנס, אפשר למצוא אותו בסביבה טובה.

תכתבו לנו מיילים ל[email protected], יש עוד מקום להשתתף בחלק מהצוותים. צוות ההכנה לשיעור זקוק לעוד חברים. צוות הסעודות זקוק לחברים. צוות המוזיקה, כל הצוותים האלה עדיין יכולים לקבל לתוכם חברים. אנחנו מבקשים מחברים להשתתף. ולבסוף מזמינים את כולם לצרף את לוח הזמנים שלנו ללוח הזמנים שלכם בגוגל, אפשר למצוא אותו בסביבה טובה. פשוט כותבים את שם אתר הכנס, סלאש קלנדר ומצרפים אותו ואז תראו את כל הפעילויות במהלך השבוע שאפשר להשתתף בהם.

במסגרת ההכנה יש לנו שתי פעילויות, בתחילת השיעור ובסוף השיעור. אז ב-02:00 בבוקר זמן ישראל, חברים מכל העולם נפגשים לקריאה בשלוש שפות במשך חצי שעה. זה קורה בין 02:00 לבין -02:30 זמן ישראל, ומיד לאחר השיעור ב-05:50 זמן ישראל, החברים נפגשים לעשרים דקות לסיכום השיעור ולחיבור לקראת הכנס. זה הלינק one.kabbalah.info/calendar. אלה נקודות שאפשר להכין לשיעור ולצאת איתם מהשיעור, ונמשיך מחר בכוח גדול.

בסדר גמור. אני חושב שאנחנו מתקדמים יפה. הכנס, שבעזרת ה' מתקרב ובא, נראה לי שיהיה ברמה אחרת. לי נראה שאנחנו כבר עולים כל פעם קצת יותר, קצת יותר, קצת יותר. לא רק בהבנת הנושאים, שזה בעצם אותו דבר, חיבור, ערבות, אלא גם בקיום שלהם, באיך שזה נכלל בנו. איך אנחנו מתחברים לנושאים האלה בצורה יותר קרובה, פנימית. זה מתחיל לחיות בנו במקצת ומורגש שלא סתם אנחנו מכירים את הנושאים האלו, זה כבר לא נשמע לנו זר, "ערבות" או עוד משהו, אלא אני מגלה שכבר נמצא בכלים. כבר נמצא במשהו בכלים. ושמח שזה כך אצלכם.

שאלה: למה יוצא שתמיד כשרוצים למסור את חכמת הקבלה, מוסרים אותה דווקא דרך השלילה? אתה מוסר אותה דרך לגלות לאדם איזו הכרת הרע בו. למה אי אפשר למסור את זה דרך הטוב?

מי צריך את זה? אם אני אומר לו, אתה צריך לשכוח על עצמך. כמו שרב"ש היה אומר, אתה תבוא לאשתך ותגיד, "אני הייתי היום בשיעור הראשון בחכמת הקבלה, אמרו לי לעזוב את העולם הזה ואת המשפחה ואת הכול, ואת ההורים, ולא לדאוג לילדים ואליך לא להתקרב, ובכלל כל הדברים האלה, אלא הכול רק קבוצה ובורא. את זה אני צריך לאהוב. כתוב שם שאני צריך למסור את עצמי אליהם". ואשתך תגיד, "כן, זה באמת יפה, תעשה את זה".

תלמיד: זה ברור.

מה זה "ברור"?

תלמיד: אבל זה כבר אדם שנמצא בתהליך. למשל עכשיו ספרת על ספר חדש, גם הוא בדרך השלילה. ואני רואה שבאופן כללי כשמסבירים, כל ההסבר שלנו כאילו מוביל את האדם לאיזו הכרת הרע, לשבירה פנימית.

כי אתה פונה למציאות, אתה פונה למה שהם.

תלמיד: חכמת הקבלה אף פעם לא תוכל להסביר דרך הטוב, תמיד זה יהיה דרך השלילי?

יכול להיות שכן, ההסברה יכולה להיות בסיבובים למיניהם. בדרך הטוב מסבירה לך חסידות, דת, יהדות כללית שאומרת, אתה איש מיוחד, אתה חי בעולם שהבורא מנהל אותו והוא הכין בשבילך את העולם הזה, העולם הבא, גן עדן והכול בסדר, ותראה מה יש לפניך. אתה רוצה לקבל טוב בעולם הזה, אתה רוצה לקבל טוב בעולם הבא, בבקשה תבוא, יש לך התכללות, תורה, מצוות, כמה שאתה מרוויח בזה. בבקשה, חיובי.

תלמיד: כי בסופו של דבר אתה נותן לו אמת וזה הכרת הרע בשבילו. למה שאדם ירצה את הרע?

אני מסביר לו את זה רק בתנאי שאנחנו הגענו לתקופה שאפשר לדבר על חכמת הקבלה. למה? כי האדם נמצא מההתפתחות שלו הפנימית בהכרת הרע, באבולוציה הזאת הוא רואה שאין כלום לפניו טוב. וגם העולם נמצא באבולוציה שלו לקראת האדם, ומראה לאדם שאין כלום בעולם הזה טוב וגם בעתיד. ואז לכן אנחנו במצב הזה יכולים לגלות את חכמת הקבלה, שזה נקרא "עת לעשות".

תלמיד: מה בעצם אתה פותח לו?

את הסיבה למה רע. מה עוד אני יכול למכור לו? איך לברוח מהרע. איך לעשות טוב, איפה? כסף, כבוד, מושכלות, אוכל, מין, משפחה, זה אני יכול לספק לו? לא.

אם הוא ילך לכיוון השני, יקבל שם את זה. כאן לא. שם יש תמיכת החברה, ביטחון, מלא מוסדות למיניהם, הכול. מה אצלנו? אצלנו ההיפך. כמה שהוא יותר ויותר נכלל וכמה שאנחנו רוצים שיתכלל יותר ויקבל איזו תמיכה, התמיכה הזאת פועלת בו בצורה שלילית, שאין לו כלום. איך אנחנו מתקדמים יפה? מיום ליום אני מרגיש שעוד יותר אין לי, ועוד יותר אין לי. ושם הפוך יש לי, יש לי.

תלמיד: אז חכמת הקבלה מיועדת למי שרע לו, היא לא יכולה להיות למי שטוב לו.

למי שמתגלה הכלי השבור. כן.

תלמיד: ואתה מסביר לו למה רע לו ובזה שהוא שומע הוא מתמלא. זה כאילו המילוי שלו.

לא רק למה רע, איך להגיע לטוב. אני מסביר לו את זה. אבל הוא לא עושה סתם איזה דבר שמובן מאליו ומקבל גם תמיכה מהחברה. כאן הוא צריך להיכנס לעבודה, עבודת ה'.

תלמיד: נותנים לו גם למה רע וגם איך להגיע לטוב.

כן, אבל זה הכול כרוך ביגיעה גדולה ובאמונה. הוא צריך לפתח כלי של אמונה. הוא צריך תמיכה כאן מהחברה ומהבורא, הוא צריך להיות תלוי בהם. אין לו כלום בעולם הזה, אין כלום. הוא מגיע למצב שבכל רגע מרגיש את עצמו שהולך למות. רק אני לא אמרתי את זה.

תלמיד: זה ברור. אבל גם זה דבר שאני רואה שאם אין לאדם איזו אמונה, משהו לנסות ללכת למעלה ממה שהוא רואה בחיים שלו, אז הוא לא יכול ללכת אחרי חכמת הקבלה.

יש עוד כמה אמצעים למה הוא בכל זאת הולך, על זה אנחנו נדבר פעם. יש איזה טיפול מיוחד מלמעלה, שבכל זאת שומר עלינו ומתקן אותנו ומחבר אותנו והכול מובטח, ואנחנו מתקדמים. בדרך יש גם קצת בחירה חופשית, אבל בעיקר מביאים את האדם למטרה.

העיקר לא לברוח, חוץ מ"צא". תשב על העגלה, תחזיק חזק ומה שקורה קורה, העיקר שלא יזרוק אותך החוצה, ותצליח בטוח.

אתה רוצה קצת יותר, בבקשה, אפשר יותר, אבל אפילו שרק תחזיק וכך תמשיך, גם תצליח. וההצלחה היא או בהמה או אדם, זה כבר נכנס לגלגול אחר לגמרי.

(סוף השיעור)