שיעור בוקר 12.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 18.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/8hjDbM9Y?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", אסופת "דרגות הסולם" כרך ג',

מאמר 913 "בתורתו יהגה"

מאמר שנכתב בי"ט שבט תשכ"ו בכפר סבא. למה בכפר סבא? זה מעניין, לרב'ה היה, וגם עכשיו קיים, כולל בכפר סבא. אני לא זוכר באיזה רחוב זה, אני אף פעם לא הייתי שם. הייתי עם הרב'ה בערך שלוש עשרה שנה יחד, ויצאנו כל בוקר לטייל או לים או לפארק או ליער. היינו נוסעים ליער בן שמן, לחוף פלמחים, לכל מיני מקומות, לפארקים, וחוץ מזה נסענו לצפון. ולפעמים לא היה לאן לנסוע, היה גשם כזה שאי אפשר לצאת מהאוטו. אז הייתי אומר לו, "בוא ניסע לכפר סבא, אני אף פעם לא הייתי שם, מה זה"? הוא אפילו לא רצה לראות את הכולל הזה. זה כולל על שמו בכפר סבא, יעני זה מכובד שלאדמו"ר יש כולל כזה, ואף פעם לא היינו. הוא אפילו לא ידע מי לומד שם ודאי, ואלה שלמדו שם לא ידעו שיש בכלל איזה קשר בינם לבינו. ככה ישבו למדו גמרא כרגיל בכולל. אז המאמר הזה נכתב לכבוד האירוע הזה.

מה אומר המאמר? הוא אומר שכל דבר שאנחנו משיגים, אנחנו צריכים לזה כלי. יש לנו עכשיו חמישה חושים, בעזרת חמישה החושים הטבעיים, אם ברוך ה' יש לאדם את כל חמישתם, אחריהם עומד הרצון לקבל. הרצון לקבל תופס מה שקולטים חמשת החושים. קולט לפי הרצון שלו לקלוט. לפעמים "עיניים להם ולא יראו", ולפעמים אני לא רואה ולא שומע, ואם אני עייף, זאת אומרת הרצון לקבל בכלל לא רוצה לעבוד, רוצה רק מנוחה, ניתוק מהעולם החיצוני, אז בכלל אני יכול לראות ולשמוע והכול, אבל לא להרגיש את זה. כאילו בכלל זה לא פוגע בי, לא נכנס בי.

זאת אומרת, הכול תלוי ברצון לקבל. החושים האלה, ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, קיימים אצל כולם, אפילו למת, אבל אם אחריהם אין רצון לקבל, אז זה באמת מת, אין מי שיקלוט, יתפוס. זאת אומרת, העיקר זה הרצון לקבל. כשאדם מפתח רצון לקבל, בהתאם לזה הוא משתמש יותר ויותר באיזה חוש. וזה נקרא כבר מומחיות.

נגיד, יש מומחה שהוא מזהה, שומע באופן מיוחד, רואה באופן מיוחד, ומשתמש באיזה חוש בצורה מיוחדת. איך שלא יהיה הכול תלוי ברצון הזה.

בצורה טבעית אנחנו קולטים דרך חמשת החושים, בהתאם להתפתחות הרצון לקבל, כל מיני דברים שמרגישים, זה נקרא שאנחנו חיים. אם לא יכולים לקלוט, נקרא שמתים. השאלה כנראה, איך לפתח רצון לקבל לדברים נוספים? אומרים דרך החושים המוכרים אתה כבר לא יכול לקלוט יותר, כך הם בנויים, יש לכל חוש וחוש טווח מיוחד. אתה יכול להוסיף איזה מכשירים, אז אתה תקלוט שם בעוד גלים, באינפרה, באולטרה, בצורה קצת יותר רחבה כדי שיהיה לך פס קליטה.

ואפשר לקלוט בתוך הרצון לקבל בצורה ישירה, ללא החושים האלו, ראיה, שמיעה, ריח, טעם מישוש, בצורה ישירה אל תוך הרצון לקבל, זאת שיטה מיוחדת. אין לנו אפשרות לעשות את זה סתם, אנחנו לא בנויים לזה. אנחנו בנויים רק לקליטה דרך הגוף. ואם לא דרך הגוף, הרצון לקבל קולט תענוגים נפלאים, בלתי מוגבלים, אבל הבעיה היא שאין לנו את התענוגים האלה מראש, אין רשימות עליהם, לא מרגישים אותם כדי ללמד לרצות אותם. ואם לא רוצים אז לא קולטים.

אני תמיד נותן דוגמה את החתול של החבר שלנו קרופניק. עיבדנו את המוזיקה של בעל הסולם, "ניגוני העולם הבא", והחתול לידינו, ישן. כל השעות שעיבדנו את התווים האלו, כך הוא ישן. אנחנו היינו שם בוכים, מרגישים כל מיני דברים, בכל זאת, זה "ניגוני עולם הבא", זה משפיע מאוד חזק, והחתול כמו מת, ישן לידינו, לא מרגיש כלום. מה, הוא לא מרגיש רעש? מרגיש. לפעמים הנגן היה מכה חזק בפסנתר שלו, אז החתול הגיב, כביכול, "אני שם לב", הזיז את האוזן קצת, כי זה הפריע לו, אבל לא התרגש.

שימו לב זה מאוד חשוב. מה זאת אומרת, לא מרגיש? זה נקרא לא מרגיש. שומע ולא מרגיש. זאת אומרת, חוסר התפתחות בחוש השמיעה בלבד, ותראו למה הוא לא מסוגל החתול הזה. איך עכשיו אנחנו אפילו לא שומעים, לא נכנס בנו משהו שנמצא כאן ומתרחש ברוחניות. בתוך הרצון לקבל שלנו לא נכנס, לא נקלט, אני נמצא עכשיו בכל הרוחניות, באין סוף ואני לא קולט. כמו החתול, חסרה הרגשה, התפעלות ממה שמתרחש, גם לי חסרה התפעלות.

הבעיה היא איך לפתח, זאת אומרת שהחיסרון יהיה קודם, בלי זה לא נרגיש שום דבר? לפתח את החיסרון לקליטה ללא חושים, אפשר רק על ידי רכישת כלי מיוחד שנקרא "אמונה". זאת אומרת, החוש עובד רק בתנאי שיש לו השתוות הצורה עם מה שמגיע אליו, להיות על מנת להשפיע.

כלומר, אני אף פעם לא ארגיש מה שנמצא מחוץ לי אם אני לא אצטייד מראש באמונה, בכוונה, בתכונת ההשפעה. זה כל הקושי להבין את חג פורים, איך יתקיים האור של מרדכי בכלים דהמן. זה מה שהוא אומר, מה ההבדל בין מתנה לקנייה, להשגה? למתנה אנחנו לא צריכים כלים קודמים, אבל כך לא משיגים את המטרה.

יש פה הרבה הבחנות של מצווה, מתנה, צדקה.

תלמיד: מה מניע אותי לרצות לכולם?

אני אגיד לך, כשאנחנו מגיעים ללימוד כלשהו ובכלל לחכמת הקבלה מביאים אותנו ללימוד הזה מפני שאנחנו מוכנים אליו בצורה כלשהי, כבר עשינו דרך מסוימת בלא מודע, בגלגולים קודמים, וכנראה הדרך הזאת הכינה אותנו עכשיו לשלב חדש. רק אז נתחיל להכיר שאנחנו כנראה נמצאים בקניית שיטה חדשה ובהמשך אולי נעשה משהו בהכרה מסוימת עם המצב. אבל בכל זאת כשמגיעים ללימוד הקבלה צריך עוד הרבה לגדול. כמו שעד שהגענו ללימוד גדלנו בפתיחת החושים, בהתפתחות הרצון לקבל, ליהנות, אחרי שהגענו אנחנו צריכים להמשיך את הדרך, להכיר באיזו צורה אנחנו קולטים את העולם ולמה בצורה כזאת. כלומר, עלינו להמשיך להתפתח בחמשת החושים לפני שנגיע לחוש השישי הזה.

כל השלב הזה נקרא הכרת הרע, אבל בהכרת הרע קיימים שלבים רבים עד שאתחיל להכיר יותר איך אני מרגיש את העולם ולמה רק באופן שהתנאי הוא שאקלוט שהוא לטובתי, תמיד בחשבון האגואיסטי שלי וכן הלאה. עד שאעבד טוב טוב את הרצון לקבל השייך לגשמיות בתחילת דרכי עובר זמן רב, רק אחר כך מתחיל החלק השני של הדרך דהסתרה, זמן ההכנה, כשאדם מתחיל איכשהו להיות מודאג שאין לו אמונה, לפני זה הוא לא חושב על כך, הוא קורא, שומע, אבל הדברים האלה מאוד מופשטים, רחוקים ממנו. הוא קורא שכן, כנראה כך צריך להיות, בסדר, אבל הרצון עדיין לא מרגיש שכך צריך להיות. ורק לאחר שהתפתח לגמרי הרצון בקליטה דרך חמשת החושים ובו הוא מרגיש מוגבל, נמצא באיזה סגר ואינו יכול לצאת, כלומר, הוא כבר מרגיש קצת לחץ מאור מקיף, מעין משיכה לאור העליון, מביאים אותו למצב שהוא בהחלט חושב שכנראה לרכוש את כוח האמונה זה טוב.

תחושת מצוקה ממש, צמצום, סגר, בית סוהר כזה, הם שפותחים לו רצון חדש. הוא מתחיל להשתוקק, להרגיש מה נקרא בכל זאת אמונה ללא שום קשר לעולם הזה, להיות מנותק מכל החשבונות שלו. לא שאין לי שום קשר לעולם הזה, אבל להיות מנותק מהחשבון הזה סוף סוף. זה מתרקם מתוך האדם, ולזה דרושים הרבה זמן וכל מיני הבחנות ויגיעה. זה לוקח זמן. מה זאת אומרת לוקח זמן? יש פה כל כך הרבה דברים בתוך אדם שצריכים להתבשל. בעל הסולם כותב שצריכים הרגל, שלאט לאט אדם מתחיל להרגיש זאת, אי אפשר לקלוט את הדברים בבת אחת, זה בכל זאת עובר על החומר שלנו. אדם מתחיל להיות רגיש בתוך הרצון לקבל ומרגיש נחיצות ברצון להשפיע. קשה לבטא זאת במילים.

תלמיד: את השלב הראשוני הזה אפשר איכשהו לקדם יותר מהר?

הבעיה בדרך ההסתרה היא שאין לנו אפשרות לקדם את התהליך הזה, את זמן ההכנה, אין לנו אפשרות לקצר אותו בצורה מבוקרת, שנדע בדיוק מה אנחנו עושים ופועלים בצורה ברורה, שנעשה כך וכך פעולות ועל ידיהן נתקדם בשלבים כאלה וכאלה. אי אפשר, אנחנו לא יודעים מה נעשה. לכן כתוב "מה שבידך ובכוחך לעשות". וזה בהחלט בלתי אפשרי לראות כי הדברים האלה שאנחנו עכשיו עוברים הם לא דברים קטנים, נמוכים וכאלה נבזיים ואחר כך ניכנס לדברים הגדולים. עם אותם כלים נעבוד אחר כך. זאת אומרת, מה שאתה עושה עכשיו לקראת גמר התיקון, עם אותם כלים שאתה פותח עכשיו, תעבוד, ולכן לא לזלזל בשלבים שעוברים. נראה לנו שעוד חודש ועוד חודשיים ועוד שנה עברו ולא קרה כלום, אבל זה דורש זמן. פתאום יש שלבים שמתקדמים מהר מאוד, או להיפך שלבים שכאילו לא קורה כלום. אנחנו לא יכולים למדוד נכון איפה באמת ההתקדמות.

אולי יש התקדמות גדולה ומהירה מאוד אבל בעומק שאנחנו לא מרגישים, כי ההבחנות עדיין רחוקות מהיכולת שלנו להבחין בהן. אולי אני עובר עכשיו כל יום אלפי הבחנות ואני לא מרגיש. ויש הבחנות שאני קצת מרגיש ועובר ביום או בחודש שתיים שלוש הבחנות וכבר נראה לי שאני משתנה ומתקדם. זאת אומרת לא לסמוך על החושים, אין לנו כאן שום קנה מידה. במאמר הוא מסביר למה זה קורה, כי אסור לתת לרצון לקבל שום צ'ופר. אסור לנו להראות לו שבצורה כזאת הוא מרוויח יותר כביכול ובצורה כזאת מרוויח פחות. כי אז אתה קושר כבר את עצמך עם תופעות שקורות ברצון לקבל ולא שייכות לכלי דאמונה.

תלמיד: מה זה השלב המקדים הזה שהוא להשפיע על מנת להשפיע?

להשפיע על מנת להשפיע, השלב המקדים, זה מקדים את לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה, האם מכלים של השפעה עושים השפעה?

השאלה שלך היא כזאת, יש לי חוש, אני רוצה ליהנות. ליהנות אני יכול דרך חמישה חושים שיש לי בתוך הגוף. הגוף שלי בנוי בצורה כזאת שהוא נהנה בשמיעה, בראיה, בריח, בטעם ובמישוש, מישוש זה בכל הגוף. יש חוש שהוא תופס טווח רחב מאוד, ויש פחות רחב. יש יותר עמוק, יש פחות עמוק. יש שנותן לי תענוג בלי שום הבדל, בלי שום הבחן, ותענוג דרך חוש אחד יכול להיות יותר גדול מאשר דרך חוש אחר. זה גם תלוי בהבדל בין אדם לבהמה, ובין הבהמות, ובין החיות, ובין הציפורים, ובין הדגים. לכל מין ומין, לכל סוג וסוג יש הצטברות חושים בצורה אחרת, וכל חוש מפותח בצורה אחרת.

נגיד ראייה, זה חוש שתופס הכי הרבה, את הטווח הכי גדול, אבל התענוגים של טעמים הם הרבה יותר גדולים, טבעיים. תענוג ממישוש הוא עוד יותר טבעי, נגיד מין, התענוג בא דרך המישוש, דרך המגע. החושים האלו הם דבר מאוד מאוד מלאכותי, ובצורה כזאת אנחנו מפענחים את מה שנקרא אור, מה שנקרא תענוג. בדרך יש אור שבא אלינו, ודרך דבר שנקרא חושים זה הופך להיות אצלנו לתענוג ברצון לקבל.

ברצון לקבל עצמו, שם כבר לא חשוב דרך איזה חוש אני מקבל, זה יכול להיות בלי שום חושים. אני יכול להכניס כמה אלקטרודות בתוך המוח ולהתחיל ליהנות כאילו אני רואה, כאילו אני מרגיש, כאילו אני אוכל, נושם, לא חשוב מה, תלוי באיזה אזור אני נוגע. העיקר זה מה נכנס לתוך הרצון לקבל שעומד אחרי כל המערכת הזאת. הרצון לקבל הזה לא נמצא בגוף, הוא כבר רוחני, רק יש לו קשר עם הגוף.

יש רצון לקבל, חוץ מזה אין כלום. נעזוב את הגוף, נגיד שאנחנו יכולים להשפיע על הרצון לקבל תענוג בלי כל החושים האלה, בלי כל המעברים האלה, מערכת העצבים, וכל מיני תהליכים כימיים וחשמליים שעוברים. הרצון לקבל יכול ליהנות מזה שהוא מקבל, והרצון לקבל יכול ליהנות מזה שהוא נותן כמו שאנחנו אומרים. איזה סוג הנאה יש ברצון לקבל מזה שהוא נותן, אתה יכול להסביר לי?

תלמיד: כאילו לא נכנס אליו שום דבר.

קודם כל זה לא נכון מה שאתה אומר. אתה אומר, כאילו לא נכנס בו שום דבר. אם לא נכנס בו שום דבר, אז הרצון לקבל לא מרגיש שום דבר. איזה סוג תענוג זה שהרצון לקבל נהנה מזה שהוא נותן? זאת אומרת הוא נהנה, יש לו תענוג, אבל מזה שהוא נותן. מה זה נקרא נתינה אצלו?

תלמיד: אנחנו לומדים שמזה שהוא הופך את הכוונה, הוא נהנה מזה שהבורא נהנה.

איך לקשור לרצון לקבל כוונה על מנת להשפיע. אני צריך לקשור את עצמי עם מישהו זר, אחר, שזה אצלנו בכלל לא קיים, אנחנו לא מבינים מה זה, כלומר לחבר את הרצון לקבל שלי לרצון לקבל של מישהו אחר. זה יכול להיות חבר, זו יכולה להיות קבוצה, זה יכול להיות בורא. הבורא בשבילי הוא גם כמו רצון לקבל, כי אם אני דואג שיהיה לו טוב, אז סימן שיש לו רצון לקבל, כך אני מתאר לעצמי, ואני דואג שברצון לקבל הזה יהיה תענוג. רק כך אני מבין, שהוא ייהנה.

אז אני מחבר לרצון לקבל שלי איזשהו חיסרון חיצוני וחי בתוך החיסרון החיצוני הזה, הוא בשבילי נעשה חשוב. כביכול אני מתנתק מעצמי כך שאני דואג רק למה ששם. שוב זו הדוגמה של אימא עם תינוק. כל תשומת הלב שלה בו, מה שהוא צריך לשם זה היא עובדת, ולא אכפת לה שום דבר מעצמה, אלא לשמו.

אתה שואל, מה זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע. "להשפיע על מנת להשפיע" זה שאני עושה כל מה שהוא רוצה, והתענוגים שאני מרגיש, אני מרגיש תענוגים בו. אני נותן ונותן והתענוג שלי הוא בו. "לקבל על מנת להשפיע" זה כשאני מגלה שהתענוג שאני יכול לתת לו הוא רק במידה שאני מרגיש את התענוג, שאני נהנה, ורק אז הוא נהנה. זו מידת קשר כפולה.

בלהשפיע על מנת להשפיע אני לא מרגיש שעוברים בי תענוגים, אני כולי נמצא רק בו, עובד על החיסרון שלו כל הזמן, זה בשבילי התענוג, רק מה שמורגש שם. ברצון לקבל על מנת להשפיע אני חייב להרגיש את התענוג, ובמידה הזאת אני מרגיש שהוא נהנה. אז התענוגים שלנו כבר עובדים יחד, החסרונות שלנו עובדים יחד ככלי, כחיסרון אחד. לכן אנחנו אומרים בחכמת הקבלה, שבלהשפיע על מנת להשפיע אני עובד בעביות שורש, א', ב', ובלקבל על מנת להשפיע כבר בעביות ג', ד'. בכלים דקבלה אני עובד עם לקבל על מנת להשפיע, ובכלים דהשפעה, בכלים לא גדולים בעביות, אני עובד בלהשפיע על מנת להשפיע.

עביות שורש, א', ב' הם גם כלים דקבלה, אבל בהם אני לא מרגיש תענוג בזה שאני משפיע לו. אומנם אני מרגיש תענוג בזה שאני משפיע לו, אבל התענוג הזה לא תלוי בהשפעה שלי אליו. כמו שאימא נותנת לתינוק, היא לא חייבת להרגיש את התענוג ולכן היא דואגת לתינוק, היא חייבת רק להרגיש אם הוא נהנה. מה שאין כן בלקבל על מנת להשפיע, אני חייב להרגיש את התענוג שלי, ובהרגשת התענוג שלי תלויה הרגשתי שהוא נהנה, התענוג שלו. אני כאילו מצרף את שני החסרונות דלקבל יחד, שלי ושלו, אחד תלוי בשני.

זה נותן לאדם כלי בלתי מוגבל בלקבל. בלקבל על מנת להשפיע כלי דלקבל בלתי מוגבל. בלהשפיע על מנת להשפיע פשוט תשפיע, אין הגבלה, נכון, אבל לא מתגלים כלים, חסרונות. הכלי שלי, הרצון שלי, לא משתתף בזה. הוא משתתף רק בזה שאני דואג לו. אז במידה שיש לו עביות, ככל שאני מגלה שהוא אובייקט ההשפעה שלי, בזה תלויה דרגת הבינה שלי, בינה בדרגה יותר גבוהה, או במדרגה פחות.

אם אמא לא חושבת על עצמה, לא חושבת על הקבלה, זה נקרא שהיא לא מקבלת. כמו שהרב'ה אומר על אדם, שהוא לא אוכל ולא שותה ולא ישן, נגיד מדען, הוא כולו כולו רק בתוך החכמה שלו. האם באמת יש יצור כזה, ילוד אישה שיכול לא לאכול ולא לשתות ולא לישון ולא כלום? אלא אנחנו לא מתחשבים בזה, זה בשבילו שולי, כדי להתקיים בלבד. זה מה שנקרא שבינה פועלת בצורה כזאת, זה לא נחשב אצלה בכלל לקבלה, כי זה בכלל לא בדאגות שלה, אלה לא החסרונות, אלא זו הכרחיות, לא יגונה ולא ישובח.

תלמיד: איך אפשר לא להיכנס לסגפנות מיותרת, לנזירות?

זאת אומרת נזירות ממש. אנחנו לא ניכנס, ולא נתבלבל עם נזירות, עם צומות, ועם כל מיני שיטות דיאטה שיש החושבים שזה קשור לקבלה. או ללכת בלבוש לבן בלבד, היה לי תלמיד אחד שהלך עם דובון לבן. איפה הוא מצא אותו? אני לא יודע, אני זוכר שהוא כולו היה לבן, וחשבתי מה יהיה, כי בא החורף, והוא השיג דובון לבן, יפה כזה.

או עוד כל מיני דברים. אתה יודע, יש החושבים שהקבלה שייכת לכל מיני דברים חיצוניים. עכשיו כשאנחנו דיברנו, אז היה לנו ברור שזה אפילו לא חוש שלנו, ולא כל מיני ריאקציות של חשמל וכימיה, וכל מיני תהליכים עם ממברנות, עם החומרים שיש לנו במוח, או כל מיני פוטנציאלים. אלא עומד מאחרי זה רצון, ואנחנו בכלל לא יודעים מה זה, כי זה דבר רוחני. אנחנו עוד נלמד את זה, ואולי פעם יהיו לנו מילים לזה. אז יש איזה מעבר, בין ההרגשה שלנו, לא ההרגשה, אלא בין התהליכים הכימיים, האלקטרו-כימיים ובין הרצון. שכך הרצון מרגיש. איזה קשר יש לנו כביכול בין הנשמה, הרצון, והגוף.

אבל ככל שמדברים על זה יותר, מרגישים עד כמה זה מופשט, ובכלל לא שייך לגוף. ואתה שואל, איך בדרך להשגת האמונה, להשפיע על מנת להשפיע, ולחשוב על מישהו זר, לא להיכנס לסגפנות? זאת אומרת לא להיכנס לאיזו הקפדת יתר, כמו לא לאכול, ולא לשתות, זה לא שייך בכלל. תאכל כפול, תשתה כפול, ותישן כפול, זה בכלל לא שייך לרכישת הכוונה להשפיע על מנת להשפיע.

מה זה שייך? דרך אגב, מקובלים צורכים הרבה יותר בזה, יש אנשים שמהטבע צריכים לאכול הרבה יותר, ואחרים פחות. אז זה נקרא שמי שאוכל פחות, הוא יותר צדיק? אני שואל אותך, לפי מה מודדים את הצדקות, לפי כמה שפחות? אדם עכשיו נכנס לאיזו דיאטה, או שהרופאים אומרים לו, או שהוא חושב שזה טוב מאיזו סיבה. האם התכונות שלו נעשות יותר טובות? מה הקשר? אני לא מבין. זו טעות מאוד נפוצה של ההוליסטיות הזאת, וכל הדברים האלה, שחושבים שיש איזה פעולות חיצוניות שעושים על הגוף, שיכולות לזכות את הגוף. שיכולות לעשות את הגוף יותר צדיק, יותר זך. שיכולות להמית את הרצון לקבל, שיכולות לעשות אותו יותר איכשהוא במשהו.

אין דבר כזה, אין, בימינו זה כבר לא קיים, זה היה אפשרי רק במידה שאדם היה חי שם בחבית לפני אלפי שנים, כשהרצון לקבל היה לגמרי רק בדרגות הכרחיות. אז אנשים לא ידעו יותר מה לעשות. תשאל סיני, לך לאיזה כפר שם בסין, אמנם היום גם שם יש בורגנות, אבל נגיד נניח לפני חמישים או מאה שנה, ותשאל אותו "מה אתה רוצה?" הוא אומר "אני רוצה? אני לא מתאר לעצמי שאפשר לרצות יותר מכוס אורז ליום. אם יש לי כוס אורז ליום אני חי, אם לא אני מת, ויותר מזה אני לא יודע מה זה".

כמו בהמה, נניח אתה מסתכל על בהמה, ואתה רואה שהיא אוכלת כמה שהיא צריכה, היא שותה כמה שהיא צריכה, הכול לפי הצורך. הם אנחנו מגלים בבהמות, בחיות, פתאום מחלת השמנה? למה לא? תן להם אוכל כמה שאתה רוצה, למה לא? או ההיפך, שהן פתאום יכנסו לדיאטה? כשהגוף עובד בצורה פשוטה, לפי התוכנית שלו, אף פעם אין לו דברים כאלה, זה קיים רק באדם, כי אנחנו מעבר לבהמיות הזאת, אז יש לנו צרות כאלה.

הגוף, הבהמה בעצמה כך פועלת. מה אני רוצה להגיד? שום פעולות חיצוניות לא משנות. זאת אומרת אתה יכול בזה להיטיב או להרע לגוף, אבל לרצון לקבל? בפעולות כאלה אתה יכול לשנות את הרצון לקבל בדרגה הבהמית רק על ידי הרגל, אם זה נקרא תיקונים, אז בדרגה הבהמית זה ייקרא "תיקונים". נניח אני מרגיל את עצמי עכשיו לא להשתמש בסוכר, כי אסור לי, יש לי מחלת סוכר, סכרת, אז אני מרגיל את עצמי, עד שאני מפסיק להרגיש טעם מתוק. וכשאני כבר אוכל משהו מתוק, בשבילי זה לא טוב, נעשה לי לא טוב, הרגל נעשה טבע שני. אבל במה אני נעשה בזה יותר צדיק? תגיד לי.

תלמיד: ברור שלא. אז מה מצטמצם פה?

מה מצטמצם?

תלמיד: חל פה איזה תהליך של צמצום, מה מצטמצם פה?

אבל בזה אני לא הפסקתי ליהנות, עכשיו כשאני לפי ההרגל הנוכחי שלי לא אוכל מתוק, אני אפילו לא מרגיש את עצמי כמונע מעצמי משהו. ועוד יותר, כשאני עכשיו לא אוכל מתוק, ואני יודע שבזה אני לא מזיק לעצמי, אז אני מרגיש שאני מרוויח, שאני מקבל יותר. כל העבודה כאן היא להוכיח לגוף בצורה פסיכולוגית, שאם אני לא אוכל את הקרקר, כי יש בו קמח לבן, ויש בו הרבה פחמימות שהופכות לסוכר, כך אומרים החכמים. אז עכשיו כשאני לא אוכל את זה, אהה, אני מרגיש את עצמי יותר טוב. אז זה הפוך, כי הרצון לקבל נהנה יותר.

זאת אומרת אם אדם מחליט ללא תיקון על מנת להשפיע, כל החלטה שלו היא ודאי ברווח של הרצון לקבל.

תלמיד: זאת אומרת, זו לא הדרך, אז מה כן?

זה לא אומר שזו לא הדרך, אלא שום הגבלה ישירה על רצון לקבל, לא יכולה להיות טובה לתיקון הרצון ממש. כי אם אתה מגביל אותו, אתה חייב להסביר לו שהוא מרוויח יותר. וכך בסופו של דבר אתה מקבל יותר, אז איזה תיקון זה? אם אני עכשיו מסביר לעצמי שכדאי לי לעסוק בחכמת הקבלה בגלל שעל ידי זה אני אהיה יותר בריא, אני אדע את העתיד, אני אשנה את הגורל, אני אמצא את טעם החיים, ויהיה לי כל טוב. זה נקרא שאני הולך להפסיד או להרוויח? תגיד לי.

תלמיד: להרוויח.

להרוויח. אז איזו בעיה יש כאן לרצון לקבל? עכשיו אני צריך רק לשכנע אותו על ידי דעת הקהל, אולי לחפש כל מיני הוכחות, מאמרים כאלו, אולי התרשמויות מאנשים שכבר השיגו, שאומרים "אהה חבר'ה, שם זה העולם ההוא" ואז אני ארוץ לזה כמו שהגנב רץ לפני הקהל וצועק "תתפסו את הגנב".

לכן זה לא תיקון. בצורה כזאת אנחנו הולכים לקראת התיקון של הרצון לקבל, והתיקון נעשה עלינו מעליו, ללא התערבות שלנו, על ידי המאור המחזיר למוטב. אני כאילו הולך עם הרצון לקבל קדימה ומושך את האור שהוא משנה אותי לההיפך.

לכן השיטה הזאת היא השיטה היחידה שיכולה להפוך את האדם לההיפך ממה שהוא היה קודם, כי היא מושכת את האור שמחזיר למוטב, שהופך בחינה א' בד' בחינות דאור ישר לבחינה ב', ההפוכה מבחינה א'. את זה רק האור עושה, אני לא יודע לעשות כאן כלום, אני רק צריך לגרום לביאת האור עלי, זהו.

אתה שואל, על ידי איזו פעולה ישירה אני יכול לשנות את עצמי. האם לעשות דיאטה כדי להקטין את הרצון לקבל? לא. על ידי זה אני רק מגדיל אותו. כי אם אני הולך לעשות משהו, אז סימן שהרווח שלי הוא יותר מקודם. דיאטה לא, מה עוד? איזה תרגילים, להתלבש אחרת? מה לעשות אחרת? בסופו של דבר מכל השיטות והאפשרויות שיש לפניי יש לי רק דבר אחד, להמשיך עלי את האור המקיף, לא יותר.

תלמיד: מה זה הצמצום שאני צריך לעשות על עצמי?

מהו הצמצום שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו? אנחנו לא מסוגלים לעשות על עצמנו איזה צמצום. איזה צמצום? אם אני סותם את הפה, אז סימן שבצורה אחרת אני נותן לרצון לקבל פיצוי. ויותר ממה שהיה לי קודם, אחרת איך אני יכול לסתום את הפה, מאיפה יש לי חומר דלק? כי אני בנוי מלכתחילה, כך נולדתי בעולם הזה, שאת הכול אני מחליט לפי הרצון לקבל והחשבון שלי הוא בתוך הרצון לקבל, מקטן לגדול.

אם אני החלטתי על משהו חדש לעומת הקודם, אז סימן שבמשהו החדש הזה אני רואה דבר יותר גדול, פיצוי, מילוי יותר גדול מקודם. זה יכול להיות פחות, כמו שאני רוצה לאכול את הקרקר הזה, אבל אני לא אוכל. למה? בזה שאני לא אוכל אני מקבל יותר מילוי מאשר אם אוכל, כי שכנעתי את עצמי שזה רעל בשבילי.

למה שמים לי אותם אני לא יודע, אני לא אוכל. אבל שמים, טוב, כנראה כדי שיהיה לי קצת יותר תענוג מזה שאני לא אוכל.

תלמיד: מה התנאי לצאת מהמצב הזה שתיארת?

אין לנו שום תנאי לצאת מהרצון לקבל אלא להמשיך על עצמנו ככל שאנחנו מסוגלים, ככל שנצליח יותר מאור המחזיר למוטב, והמאור הזה יביא לנו לאט לאט, מה שנקרא "חן דקדושה". אני פתאום מתחיל לרצות לא להיות תלוי ברצון לקבל, לרצות אם היה אפשר, ככה להיות חופשי. וגם הרצון הזה להיות חופשי, הוא מתוך זה שהרצון לקבל מתראה לי כרע, יש לי הכרת הרע, אני רוצה לצאת מהרע הזה, זה נקרא "הכרת הרע".

אבל זה כבר חשבון שהרוחניות היא יותר מושכת, כאן כבר מתחיל להיות חשבון "חולת אהבה אני", שאני רוצה אותו, שאני אוהב אותו. בלאהוב אותו יש כבר שני דברים, אני אוהב אותו בגלל שטוב לי איתו, ויש פה בפנים גם תחילה של אני אוהב אותו "בגללו", כי יש בו משהו כזה, שאת זה אני אוהב. וכאן כבר מתחילה להיות נקודת החן הזו, שאת התכונה הזאת דלהשפיע אני מתחיל לאהוב. ממש מצטייר בנו, נולד בנו, כזה דבר ששייך לרוחניות.

בכל זאת זה נקרא "נס", כי זה לא תלוי בנו, בצורה ישירה אנחנו לא יכולים לגרום לכך שזה יהיה בנו, רק בעקיפין. אנחנו משתוקקים לקבל רוחניות, ובסופו של דבר היא פועלת עלינו בכך שהיא מחזירה למוטב, היא פועלת כך שאנחנו רוצים אותה תכונה. לא ליהנות מהרוחניות אלא אותה בעצמה.

לכן השיטה הזאת היא השיטה היחידה. אם נבדוק את כל יתר השיטות, בסופו של דבר נראה, נגלה, שהן כולן עובדות על הרווח הגשמי, זאת אומרת על הרווח בתוך הרצון לקבל. בשיטה שלנו אנחנו גם משתוקקים לרווח בתוך הרצון לקבל, אבל ביני לביני מגיע האור העליון, שהוא המשנה אותנו. אחרת היינו משתוקקים לגלות את העולם ההוא על מנת לקבל, מה רע? וכך אנחנו אומרים לעצמנו, וכך אנחנו גם צריכים להגיד לאחרים.

כשאתה הולך להרצאות, אתה חייב להגיד "חבר'ה, החיים האלה הם זבל, העולם העליון הוא הרבה יותר טוב, בואו נלך אליו, בואו ניפטר מכל זה, נשלוט בגורל, נעשה חיים מה שנקרא, נצחיים, הרגשת השלמות, על מה אני כל הזמן מדבר. כי אם אני רק רצון לקבל, אז במה עוד אני יכול למשוך את עצמי לשם? רק על ידי פיתויים כאלו. אבל ביני לביני אם עובדים עם הפיתויים האלה אבל בתוך השיטה, אז מושכים את האור העליון שהוא הפועל. אם לא היה בתוך זה אור המחזיר למוטב, אז כל הלימוד וכל הדברים האלה לא היו שווים כלום.

לכן בעל הסולם כותב לנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שכדאי ללמוד דווקא ספרי קבלה ששם המאור הזה יותר גדול, שבתוך הלימוד אנחנו צריכים להשתוקק להגיע לשורש. לדעת מה שלומדים, להתחבר עם הפעולה הזאת, כי אומנם זה על מנת לקבל, אבל מזמינים את המאור הזה שמשנה אותנו.

תלמיד: אבל למה דווקא מזמינים אור, כי פעולות לא יוצאות מגדר רצון לקבל?

למה דווקא על ידי הפעולות שלנו אנחנו מזמינים את האור העליון שמחזיר למוטב? בגלל שבן אדם לא מסוגל לצאת מגדר הרצון לקבל, לא מסוגל. הוא פועל מתוך הרצון לקבל, זה ברור, לא נשלה את עצמנו. אלא יש תנאי, שאפילו שאני שנמצא בתוך הרצון לקבל אני מושך אור וזה נקרא "אור מקיף", אני לא מושך אותו על ידי הרצון והמסך שלי, אלא רק על ידי הרצון, והאור הזה בא והוא לא יכול להיכנס בי, אבל נמצא בקרבתי ומזכך את הכלים.

הרצון הזה הוא חייב להיות מאוד מיוחד, דווקא לאור הזה, למקור שלו, להשתוקק אליו. זאת אומרת שאני לומד את הספר שנקרא "ספר קבלה", שנכתב במקור של האור הזה, אז אני מעורר את האור הזה אלי. אבל זה לא מספיק, כל אחד יכול לפתוח את הספר ולקרוא, ואנחנו כמו שאומר הרב"ש, ראינו כמה לומדים שלמדו אבל לא זכו לכלום. זאת אומרת הספר הוא ספר וכל אחד יכול לקנות אותו בחנות באופן חופשי, כי את השפה ברוך ה' כל אחד יודע לקרוא, אפשר גם ללמוד אותה אז למה לא כל אחד בכל זאת מגיע?

בגלל שזה תלוי בכיוון שאנחנו מכוונים את הלב שלנו, "לב" הכוונה הרצון, שהרצון שלנו יהיה בכל זאת מכוון לקלוט דווקא את האור הזה על מנת לקבל, שיהיה לי טוב, לא על מנת להשפיע, כי לזה אני לא מסוגל. אבל אני רוצה על ידי המאור הזה להתחבר למקור שלו ומוכן בשביל זה לוותר על כל החיים שלי, זאת אומרת על כל יתר התענוגים.

ולזה אני מארגן סביבי קבוצה שהיא אומרת לי, שלהגיע לדברים שאנחנו קוראים כאן זה הדבר הכי חשוב בחיים, זה הריווח הכי גדול, זה הפיס הכי טוב, ההצלחה הכי גדולה. ואם החברה כך אומרת לי, ואני כל הזמן מכוון לזה, המאור הזה מאיר עלי ומתקן אותי ביתר כוח, זה נקרא "חולת אהבה אני", "עד שלא מניח לי לישון".

ולא דורשים מאדם יותר, כי הוא לא מסוגל, אם הוא רצון לקבל מה הוא מסוגל אחרת? אבל שכל הרצון שלו לקבל יהיה מכוון רק לדבר אחד, ורק את זה ירצה, לזה אנחנו מסוגלים, לזה אנחנו צריכים ולא יותר. שהרצון שלי לא יתפזר, לא למין, לא לאוכל, לא לכסף, לא לכבוד ולא למושכלות.

מושכלות זו בעיה, כשמתחילים ללמוד חכמת הקבלה רק לדעת, ולא להשיג את זה על מנת לקבל אפילו, אלא לדעת בלבד. אין להתפזר לכל יתר הרצונות אלא רק לזה, אם אני מכוון את הרצון לקבל שלי אין לי יותר מה לעשות עם הרצון, הרצון נשאר רצון, התענוג נשאר תענוג, רק שאת התענוג החלפתי מכל מיני לבושים של העולם הזה, והתענוג שאני מתאר לעצמי הוא נמצא שם (למעלה), יותר מזה לא צריכים, לא מסוגלים ולא דורשים מאיתנו.

והאור הזה בעצמו כבר עובד על האדם להכניס לתוך הרצון לקבל שלנו את מה שנקרא "לכלוך" "חן דקדושה", ומתחילה כבר להיות איזו מין הכנה, פיצול בתוך הרצון לקבל, שהוא רוצה לצאת, לא רוצה לצאת, יודע על זה, לא יודע על זה, אבל אחר כך קורה בכל זאת נס, נס יציאת מצרים, התהפכות, קבלת טבע אחר. וזה כבר לא תלוי בנו, לא דורשים מאיתנו, אנחנו חייבים להגיע להביא את עצמנו למצב שמוכנים באמצע הלילה לברוח ממצרים, זה הכול.

זאת אומרת העבודה בתוך הרצון לקבל נטו, זה לא לדמיין שאני כבר בהשפעה, בעל מנת להשפיע, על זה אנחנו לומדים תיאורטית מהו העולם ההוא. ועכשיו אנחנו רואים עד כמה שכל הפעולות האלו של דיאטה, הגבלות חיצוניות, כמה שהדברים האלו הם מזיקים דווקא למקובל, כי הוא יכול להשלות את עצמו שכביכול הרצון שלו כבר מכוון כולו לרוחניות. וזה לא שהרצון שלו מכוון לרוחניות, אלא הוא לקח את רצון הראייה והשמיעה, סגר את העיניים, קשר את העיניים, סתם את האוזניים ולא מריח ולא כלום, ורק חושב על רוחניות. אז בזה הוא צדיק? הוא לא תיקן את הרצון, הוא הגביל את הרצון. הוא כאילו חתך מהרצון שלו. יש לי רצון כזה גדול, אני חתכתי ממנו הכול, חוץ מחלק קטן מאוד שאני אוכל קצת ושותה קצת וכל מיני דברים כאלה ובו אני משתוקק לרוחניות. ויתר הרצון שאיתו אני משתוקק לרוחניות לא תיקנתי אותו, אני רק חתכתי אותו וזרקתי מעצמי ועוד אני מרגיש בזה שאני צדיק.

הוא כותב, "חולת אהבה אני", מה זאת אומרת? שטוב לי מותי מחיי, וכמו בנאהב, כפי שהוא מתאר בדף ע' באיגרות, אני לא רוצה כלום, אני רק רוצה אותו. האם זה נקרא שאני חתכתי מכל הרצון שלי הכול ורק בחלק קטן אני רוצה אותו?

בעצם לא השתמשתי בדבר היחידי שיש לי כדי לרכוש את העולם העליון, הרצון. לכן כל ההגבלות בדיאטות ובלא לנשום ובכל שאר הטכניקות של חיי צניעות בגרשיים, כל הדברים האלה הם רק מזיקים. הם טובים לעמך כי ה"עמך" לא הולך לרכוש עולם עליון, וכמה שיהיה יותר צנוע, זה טוב ושיהיה אצלם כסמל, כי הם הולכים אחרי הדברים החיצוניים ולנו הדברים החיצוניים האלה מזיקים ממש. התיקון שלנו חייב להיות פנימי בלבד.

קח את האדם שמתחיל ללמוד קבלה, הוא לא מתחיל לרצות לאכול פחות ולישון פחות, שום דבר, ההפך, כל היצרים עוד גדלים. קח אדם שלא לומד קבלה עבור התקדמות לרוחניות אלא תורה רגילה, אז בדרך כלל ההפך הרצונות נאבדים לאט לאט.

תלמיד: אבל בכל זאת, יש עולם, יש את הגופים שלנו, מה ההבדל?

אתה אומר כך, מה שקורה אצלנו, כי בכל זאת אני נמצא כאן, זה שאני מתחיל להרגיש מהחברה ומהספרים שהדבר הזה הוא חשוב. אני נמשך אחרי זה, כי החברה כביכול מחייבת. מה זה מחייבת? נותנת לי ערכים אחרים, ואז לא נשאר לי גם זמן, לא לאוכל ולא לשינה ולא לכל מיני תענוגים אחרים וזה לא נקרא שאני מגביל את עצמי או כן מגביל את עצמי.

אני לא מגביל את עצמי. לא נשאר לי לזה לא כוח ולא כלום. אבל זה לא שאני עובד בשיטה שאני מונע מעצמי, לא בזה הכוונות שלי. זה שאני לא מספיק, חבל שלא מספיק.

אתה שואל בעצם איך הציבור יגיע לתיקון, אם אנחנו רואים עד כמה כדי להגיע לתיקונים צריכים המון יגיעה ועמל וזמן להשקיע כך שכל החיים שלך הם רק לזה. האם דבר כזה הוא באמת לכל כלל ישראל או לכל העולם כמו שאנחנו לומדים, שזה חייב גם להתפשט לכל העולם, והשגת הבורא לכל הנבראים מוכנה עכשיו מראש.

צריכים להגיד כך, יש כל מיני סוגי נשמות, יש נשמות שיעבדו בצורה קשה מאוד כמונו, ויש שייהנו מפירותיהם של הנשמות האלו. תגיד לי בבקשה, נגיד יש עליך חולצה, ואתה משתמש באופטיקה במשקפיים, במחשב, בכל מיני דברים. מישהו פיתח את זה, מישהו טרח ועשה מחקרים וכמה חכמה יש באיזה ג'וק קטן במחשב וכמה יש בו תכנון ואתה משתמש בזה בשביל לשלוח לסבתא שלך מכתב באימייל. ואנשים עם מוחות גדולים חשבו על זה וממש לא ישנו לילות.

אז אנחנו רואים שיש שכבה בעולם שלנו שמתעסקים במדע טהור, ואחר כך בכל מיני טכניקות עד שזה יורד יורד ו"עמך" שהם 99% מכל אוכלוסיית העולם משתמשת כבר בפירותיהם.

ככה זה בהשגת הבורא בחכמת הקבלה. יש נשמות העובדות בהשגה, בהתקרבות, בפיתוח השיטה, בהכנה לכולם ויש כאלה שיבואו וודאי שבמידה יותר קטנה, ישתמשו כבר בזה, וזה יהיה מוכן בשבילם והם 99% מהאוכלוסייה. כמו שאנחנו רואים בעולם הזה במדע, טכניקה ובהכול. עשרה אנשים נניח עבדו באיזו מעבדה קטנה והמציאו תרופה חדשה, התרופה הזאת תגיע לאחר מכן לכל העולם וכל העולם ייהנה. משמע, לפי הנשמות שלנו אנחנו בנויים כפירמידה, יש כביכול חלקים יותר חשובים או מתקדמים, יש פחות ועוד פחות, וכול החלקים האלה הם גוף אחד, שום חלק לא מיותר וכל חלק חשוב, אבל יש כאלה שהתפקיד שלהם אחר, כאילו יותר גבוה, יותר מתקדם מאחרים. זה כנגד זה, מי יודע מה עדיף להיות.

אם תשאל אותי, לפעמים אני רוצה להיות איש פרימיטיבי בג'ונגל שצד חיה קטנה או להקה של חיות ואומר, "ברוך ה', יש לי אוכל לכל החודש", מה צריך יותר? מצד שני, זה קיום? אלה חיים? יש ויש. אדם לא צריך לחשוב על זה כי הכלי שלנו בנוי בצורה כזאת שאם תגיע למטרה ותמלא את הכלי שלך לא תרגיש שום פחיתות לעומת אחרים. ההיפך, תגלה את הייחודיות שלך, כמה אתה מיוחד בהתחברות לשורש, כי להתחבר למקום הזה, לשורש, לבורא, רק אתה יכול. ואז תהיה לך הרגשת ייחודיות, נצחיות, ובאמת לא חשוב באיזו רמה כביכול הנשמה שלך בכללות הנשמות. אחר כך זה יהפוך להיות כאור אין סוף בעיגול, שם בכלל כל ההבדלים ייעלמו. אבל האם אני יכול עכשיו לעשות משהו בלי בעל הסולם, בלי רבי שמעון, האר"י, וכל הגדולים האלה? מי אני, מה אני. או לחילופין אם אקח נניח תלמיד חדש, הוא יכול לעשות משהו בלעדיי? גם כלפיו אני גדול, וכן הלאה.

תלמיד: אתה אומר שציבור רחב יותר ישתמש במה שאנחנו עושים, במה בדיוק ואיך הם ישתמשו בזה? מה זאת אומרת "ישתמשו בזה"?

אנחנו מכינים את עצמנו להיות משרתי ציבור, וחובה שתהיה הכנה כזאת מפני שכך החוק הרוחני. אם אני לא נותן אני לא יכול לקבל, אם אני לא מעביר את מה שיש בי, לא נכנסת בי שום תוספת. איך נכנסים אורות לכלים? אור הנפש נכנס בכלי דכתר. אתה רוצה קצת יותר, תעשה בבקשה כלי אחר, חכמה, ואז אור הנפש יירד לכלי חכמה ואור הרוח ייכנס לכלי דכתר. זאת אומרת, חייבים כל הזמן לעבוד במעבר, כדי שדרכי זה יעבור הלאה או להפצה או בחזרה לבורא, שזה אותו דבר, או לחברים, לקבוצה.

אתה חייב לעבוד כל הזמן עם מה שמחוצה לך, ובכך תכין את התשתית לכל העולם ותבנה גם את עצמך, כי האחד לא יכול להיות בלי האחר. איך אנחנו עובדים עם הבורא? אני צריך למצוא בו חיסרון והחיסרון שלי יהיה למלאות את החיסרון שלו, ואז לקבל תענוג כדי למלאות אותו בתענוג הזה שארגיש שהוא התענוג. אם אני לא עובד בצורה כזאת שאני ממלא אותו, זאת אומרת מחוצה לי אז בי לא נכנס שום דבר מלבד תענוגים בהמיים בעולם הזה שמותר לי לקבל ללא מסך, ללא כוונה על מנת להשפיע.

זאת אומרת הפצה, המשכה הלאה היא חוק רוחני. אם זה לא יהיה על מנת להשפיע אף פעם לא תקבל יותר מאשר אתה יכול לקבל בעולם הזה. לכן כשאנחנו מפיצים, אנחנו בעצם גדלים ועוד הרבה דברים אחרים, על ידי זה אתה בעצם נכנס למערכת הבורא ולא למערכת הנברא. אם אני הולך להסביר לאנושות מי זה הבורא, אני המפיץ שלו, אני לא סתם מפיץ את חכמת הקבלה, אני הדיסטריביוטור של הבורא, עובד אצלו באופן שאני מגיש אותו לכל העולם. זה כבר לא הוא שם ואני כאן, אני כאילו בצידו כלפי כל העולם, אלה יחסים אחרים לגמרי. ולכן העבודה שלנו בזה היא הכי מועילה.

יכול להיות שייקח דור או שניים עד שזה באמת ייתן פירות, אבל אנחנו הדור הראשון העוסק בכך. אנחנו עדיין בהתחלה ולא רואים, אבל עוד נראה כמה מהשמיים מכריחים אותנו לעסוק בזה. עכשיו מכריחים אותנו על ידי כך שנותנים לנו קצת רצון ומארגנים סביבנו את העולם המרגיש עצמו בחוסר דרך, חוסר התמצאות, הכול נופל ואין שום אידיאולוגיה ובשביל מה לחיות. זאת אומרת, העולם מתחיל להכיר בזה שאין לו בשביל מה להתקיים, אין לו אידאה, אין לו מטרה, שום דבר. ואז כביכול יהיה להם כלי מוקדם קודם שנגיש להם את שלנו, קודם שנבוא אליהם הם כבר ירצו לקבל, ואז נאמר חצי מילה וכבר הם יתפעלו ויגידו, "לזה אנחנו מחכים". מצד אחד לא כדאי לנו לעשות זאת באופן הזה, כי זה אומר שאנחנו מפגרים, מאחרים את הזמן. אבל כך קורה. בינתיים העולם הרבה יותר מתקדם בהרגשת חיסרון המטרה מאשר אנחנו יכולים לבוא אליו ולספק לו אותה.

תלמיד: אומרים שהגשמיות זה רצון לקבל. הכוונה היא לקבל, אני רוצה בית יותר גדול, אוטו יותר גדול, חליפה יותר יפה, הכול יותר יפה, אבל זה הכול גשמי. מה זה נותן לי? אני רוצה יותר רוחניות. בדורות הקודמים היו צדיקים גדולים שחיו בחדר וחצי, והם זכו להגיע לדרגות גבוהות.

אני לא מבין אותך. אתה אומר, אני בעולם שלי רוצה יותר, יותר בית, יותר אוכל, יותר בגדים, יותר רכבים, כל מיני דברים יותר.

תלמיד: רצון לקבל.

זה רצון לקבל יותר גדול. אבל יש אנשים שמסתפקים במה שיש להם ורוצים יותר רוחניות. לשם מה אתה צריך רוחניות? אתה חושב, למה יש לי רצונות לדברים כאלה, יותר טוב אם יהיה לי רצון למשהו יותר גדול. אני אוהב לשחק כדורגל, זה בשבילי כל התענוג, אני חי משבת לשבת, כל שבת כדורגל. אני רוצה שיהיה לי רצון להיות פרופסור. פרופסור הוא מכובד, מסתכלים עליו, אומרים אוו! זה פרופסור. גם על כדורגלן אומרים, יותר מפרופסור.

אז מה אתה בוחר, אתה בוחר תענוג יותר גדול? מה הבעיה שלך? אז מה יש לך להצטער? שאין לך רצון להיות פרופסור, אלא רק לשחק שש בש למשל. אין בזה שום צער, אתה יכול ללכת עכשיו, להיכנס לכל מיני קבוצות, מקומות, חברות קטנות, ללכת לאוניברסיטה הפתוחה ושם להצטייד ברצון להיות פרופסור. יהיה לך עד כדי כך רצון, שתזרוק את השש בש שלך ואת הכדורגל, תשב על הספרים ותגיע להיות פרופסור.

מה אומרים? נניח שאני רוצה לרזות, אומרים חביבי, אתה בעצמך לא מסוגל. האוכל, התענוגים, כל הדברים האלה לפניך כל הזמן, אתה לא יכול להתנזר מהם, חבל על הזמן. הכוח שלך קטן מאוד כנגד התענוגים שהעולם מביא לך. אם היית חי באיזה כפר, שחוץ מקצת חלב, קצת בשר, לחם, אין לך כלום, דברים טבעיים בלבד, לא מהתעשייה, אז בסדר. אבל אם אתה חי בעיר, לא יעזור לך כלום. מה לעשות? אתה צריך חברה.

אז יש חברה ברוך ה', קוראים לה "שומרי משקל". חברה כזו גדולה, ארגון. אני הולך לשלם כסף, תראה איזה טמטום, כדי לשמוע שם הרצאות עד כמה לא טוב להיות שמן. זה מביא מלא מחלות, כל מיני דברים. אני מארגן סביבי חברה.

אני יודע איך זה עובד, יש אצלי צרה כזו בבית. הם מתקשרים זה לזה במשך היום, כמו שאנחנו עושים. הם עשו את זה לפנינו, את הפטנט הזה. הם מתקשרים זה לזה ומספרים איך היום הצלחתי לאכול רק חתיכת עגבנייה, ממש אפס אחוז שומן. וזה עובד על האדם. אז אנחנו רואים שזה לא נגד הרצון לקבל, זה פשוט למצוא תענוג יותר גדול מקודם.

אז מה הבעיה שלך להיות צדיק עכשיו? אתה אומר, אני רוצה להיות צדיק, יש אנשים שיושבים וכל הזמן ולומדים, הם צדיקים. אני לא מבין, כשאתה מסתכל עליהם, מה טוב בזה? תאמר לי. מה אתה מגלה שטוב בזה? הוא רזה, הוא יותר בריא? מדברים עליו, יעשו לו אחר כך לוויה כזו שבאמת, צריכים לעבוד כל החיים קשה מאוד כדי להגיע ללוויה כזו. מה אתה רואה בצדיק, שאתה רוצה להיות במקומו? כמעט לא אוכל, ישן בקושי, איזה בית יש לו? שום דבר. במה תאמר לי, מהו הסמל אצלך, שטוב להיות במקומו?

תלמיד: הוא כל הזמן יושב ולומד.

אז בוא נעשה כך, מה הוא עושה הצדיק הזה, הוא פשוט יושב וכל הזמן לומד. אז ברוך ה' יש לך כזאת הזדמנות, תביא לי את הדירה שלך, אני אתן לך חדר וחצי שיש לו, תביא לי את כל הבגדים ותקבל את החלוק הזה כמו שיש לו, ואני אסדר לך מקום שתשב ותלמד באיזו פינה, תהיה כמוהו. אני שואל, מה הבעיה? עכשיו תוך כמה דקות נסדר לך אותם תנאים.

תלמיד: אני לא אתקדם.

מה זה לא תתקדם? אתה תהיה כמוהו. כשאתה מסתכל על הצדיק, מה אתה רואה מהצד? לא אוכל, לא שותה, יושב בפינה, לומד תורה. נעשה לך את זה, מה הבעיה? מה עוד יחסר לך? שידברו עליך שאתה צדיק? נדבר, נעשה יחסי ציבור מה שנקרא. נדבר, בכל המקומות יגידו עליך שאתה צדיק, עוד נגיד עליך שאתה מקובל. זה דבר רציני שאני שואל, לא סתם. מה עוד יש בזה שאתה אומר צדיק?

תלמיד: זה לא עניין של צדיק, אתה מגיע למצב שכל הדברים האלה מושכים.

אני אגיד לך למה, יכול להיות שהאיש הזה הוא באמת בתכונות כאלה שהוא לא רוצה שום דבר מזה, אלא הגיע בתיקון הפנימי שלו לכך שרק רוצה להיות דבוק לספרים שלו.

תלמיד: הוא נהנה מזה, זו ההנאה שלו.

הוא נהנה מזה ואתה נהנה משלך, מה הבעיה? יש אנשים שלא אוכלים ולא שותים ומתעסקים נגיד רק בפוליטיקה. הוא רק רוצה להיות ראש ממשלה, לא רוצה להיות פחות. אז מה?

תלמיד: הוא מחפש כבוד.

אז ההוא מחפש כבוד והצדיק הזה מחפש משהו אחר. טוב לו בזה, יש לו משיכה טבעית פנימית לזה.

אני פשוט לא מבין. באמת יש בך משהו שאתה מקנא בו, שאתה רוצה להיות כמוהו, אבל מה זה הדבר שאתה מקנא בו? את הדבר הזה כנראה אי אפשר לקנות בכסף.

תלמיד: לא, אי אפשר לתת דוגמה אבל משהו שאתה מתנתק מכל העולם, אי אפשר להבין את זה.

אי אפשר, אבל מה זה?

תלמיד: יש לי שכן שכל החיים שלו זה יונים, יש לו שני כלובים, הוא מגדל יונים ואלו כל החיים שלו. לא ראית דבר כזה.

אני יודע, דווקא במקרה אני מכיר דבר כזה. הוא גם אוכל אותן? יונים מותר. ברחובות היה לי חבר ושכן תימני, היה אוכל אותן וגם מוכר אותן. טוב, זה בסדר.

תלמיד: יש סוגים מיוחדים.

כן, אני יודע, הכרתי טוב מאוד מה זה יונים. בסדר גמור, כל אחד עם העסק שלו. אז גם אותו צדיק עם העסק שלו וגם אתה. לא נורא, הכול מסתדר עם הרצון לקבל.

תלמיד: איך זה קורה שמזה שאני משתתף בשיעורים, אני מתחיל לאכול יותר? ואחרי השיעור הווירטואלי, אני ממש זולל?

אתה אומר שאחרי שיעור רגיל אתה סתם רעב, אבל אחרי שיעור ווירטואלי זה ממש נורא ואיום.

(סוף השיעור)