שיעור בוקר 25.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.12.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/K7TwFNSP?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

"לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ד', מ"תהילים", חלק שני של מאמרים שכתובים על ספר "תהילים". שם המאמר "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך". זאת אומרת, שיש הרבה מאמרים "ואהבת לרעך כמוך" ורב'ה כאן עוד מוסיף שזה מאמר ז' משנת תשמ"ד, זאת אומרת, מהמאמרים הראשונים.

כשהבאתי מתל אביב את הקבוצה הראשונה של הלומדים, כי נתתי הרצאות והבאתי אנשים, בחורים צעירים, בגילאים מ20 עד 30, אפילו פחות מ30, רובם רווקים, אז המאמרים הראשונים שהרב כתב היו מאמרים על החברה בעניין "ואהבת לרעך כמוך". יש ג' שלבים שאדם עובר בכל המסלול שלו, מהתחלת הבריאה ועד סוף הבריאה - "אהבה עצמית", אחר כך, שיוצא מהעולם הזה לעולם הרוחני דרך המחסום רוכש "אהבת הזולת", וכשעובר מעל הפרסה זה "אהבת ה'". אהבה עצמית, אהבת הזולת, אהבת ה'. אי אפשר להגיע למטרת הבריאה, שזה אהבת ה', השתוות הצורה, תיקון הכלים, התכונות, הרצונות של האדם, אלא אם כן עוברים בג' השלבים הללו.

ולפעמים אצלנו לא כל כך מסתדרים השמות האלו, גמר התיקון, השתוות הצורה, רכישת הנרנח"י העליונים, ואהבת הבורא, הדברים האלה נראים לנו כאילו לא שווים, שמדברים על נושאים שונים, מטרות שונות, מצבים שונים, ואנחנו לא מבינים שזה היינו הך, שזה ממש אותו דבר. אפילו אם לא מדובר על אורות, כלים, מצבים, סיבות, אלא מדובר על אותו מעמד שנקרא "גמר התיקון".

וכותב הרב שקרש הקפיצה, האמצעי לזה, הקבוצה, הוא בהתאם לכמה כוח להתקדמות האדם מקבל מהקבוצה, כמה הוא משתמש בכוח הזה כלפי הקבוצה, כי רק הקטן יכול לקבל מהגדול. ככל שאדם מקטין את עצמו כלפי החברה, שרואה את עצמו עם הרבה אפסים אחרי האפס ואחר כך רק אחד בסוף, זאת אומרת, רואה את עצמו ככל האפשר קטן מכל החברה, מוכן לקבל מהחברה, להתפעל ממנה, וזה באמת משפיע עליו כל כך עמוק שזה מספיק לו כחומר דלק ומספיק לו לעשות הכול.

אנחנו רואים, שבן אדם מוכן לכול בחיים שלו, אפילו למות, אין שום בעיה, יש הרבה אנשים שמתים מכל מיני סיבות, שהחליטו שכדאי להם למות, או שאין להם תענוגים, או ההפך, שיש להם איזו ידיעה גדולה עד כדי כך, שרואים במוות איזו מין שליחות עליונה או רכישת מצב יותר טוב, או סיבה למימוש המסר, הידיעה גבוהה בעיניהם. זאת אומרת, אין בעיה בחומר דלק, בעיה בזריזות וברצון, אם אדם מתפעל ממשהו. זאת אומרת, הכול אפשר להוציא מהתפעלות. הבעיה היא להתפעל. ואי אפשר בלי התפעלות מהחברה, מהדבר. כמו ילד קטן, איך הוא מתפעל מהגדולים, מה הוא מסוגל לעשות, רק להיות כמוהם.

בהתפעלות מהחברה - כאן כל העבודה שלנו, איך אנחנו מתפעלים, באיזו מידה, עד כמה אנחנו קטנים כלפי החברה ועד כמה החברה בעצמה, האידיאל שלה, המטרה שלה, היא יותר נכונה וגבוהה.

זאת אומרת, אני יכול לעשות את עצמי קטן כלפי החברה, אבל מה החברה תספק לי? לזה אני צריך לדאוג. זאת אומרת, אני צריך להיות אם כך, גם כגדול כלפי החברה, באותו זמן בו אני צריך להיות גם גדול, אני צריך להשפיע לחברה את המטרה הנכונה, שהיא תהיה בראש החברה. זאת אומרת, אדם צריך לבנות את החברה ולקבל מהחברה את מה שהוא בונה בה. ובצורה כזאת שהוא עובד במקח וממכר, בצורה הדדית עם החברה, דווקא בזה הוא בונה את עצמו.

שתי נקודות הוא בונה בעצמו, כתר ומלכות, ככל שהוא גדול כלפי החברה או ככל שהוא קטן כלפי החברה, זו בעצם תהיה קומתו, הכול במידת ההתפעלות כלפי החברה.

ואחרי שרוכש את שני הנתונים הללו, אז אין לו יותר מה לעשות, כמו שכותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", הוא כבר נתון בידי החברה ואין לו שום בחירה חופשית יותר. וכבר אחרי שהחליט איפה הוא יהיה, אחרי שהחליט שהוא מתפעל מהחברה, שהוא נמצא תחת השפעתה, זהו, כבר אין לו שום בחירה חופשית, הוא החליט וזה כבר יקבע את כל העתיד שלו.

אם כך למה חוץ מזה צריכים גם לאהוב את הזולת, לאהוב את החברה, "ואהבת לרעך כמוך"? מספיק לנו להשפיע להם ולקבל מהם, זאת אומרת, אני מסתכל עליהם כמו על אמצעי, כמו על כלי שבעזרתו אני מגיע לבורא, ומשתמש בהם בצורה כזאת, טכנולוגיה כזאת, מערכת שדרכה אני צריך להגדיל את הדברים הטובים שבי ולהקטין את הדברים רעים שבי, לכוון את עצמי למטרה הנכונה, להגדיל את הרצונות הנכונים וזהו, יחס ממש עסקי.

למה אני צריך לאהוב אותם, זאת השאלה? אומרים ש"ואהבת לרעך כמוך" זה בעצם המפתח שעל ידו אני פותח את הדלת לבורא, להיכל הבורא. נניח שרכשתי אהבת הזולת ולא מספיק לי להתייחס לחברה כקטן כלפי הגדולים, אלא אני צריך להתייחס אליהם כאלו אני אוהב אותם, למה? העניין הוא פשוט, כדי לצייר לנו את התמונה הזאת מול עינינו, הבורא מתייחס אליי באהבה במידה שאני נמצא בקהל, שאני אוהב את הקהל.

זאת אומרת אני נמצא בקבוצה והקבוצה הזאת נמצאת מול הבורא, והבורא אוהב אותי במידה שאני אוהב את הקבוצה, שאנחנו יחד, כי הוא לא מתייחס לאף אחד לחוד, הוא מתייחס לכולם יחד. אם אני רוכש אהבה לכולם, זה נקרא שאני רוכש את כולם והם כולם שלי, חלקי גופי ונשמתי, אז אני רוכש בזה יחס הבורא לאדם, לבריאה, לאדם הראשון. אם לא אוהב את הזולת, אם לא אתחבר עמם, לא ארכוש את יחס הבורא לבריאה, ואז אני ארגיש, לא שהוא לא מתייחס לבריאה, אני ארגיש את היחס שלו בצורה הפוכה, שזה עוזר לי להכיר את המצב הרע, שאני נמצא בו כרע, ולשנות אותו.

זאת אומרת, כדאי לנו כל הזמן לראות את עצמנו בקבוצה, בחבורה, בתוך האומה ובתוך האנושות, כמו שכותב רבי אלעזר בן רבי שמעון שצריך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" בכל העולם, ואז הבורא מתגלה אליי במידה שאני נמצא בקשר אהבה עם הבריות שלו. כי הכול הולך לפי השתוות הצורה, והיחס שלו לבריאה הוא טוב ומיטיב או אהבה, אז היחס שלי לבריאה חייב להיות אותו דבר.

יוצא שאין לנו מה לצפות שהבורא יתייחס לכל אחד בצורה אישית בלי להביא בחשבון את המעמד שלי בחברה. והחוקים הרוחניים האלו הם חוקים מוחלטים ולא משתנים, אין פה פתאום שינוי מצד הבורא לפי הצעקות או התפילות אולי כמו שחושבים, או לפי איזו פרוטקציה, אלא חוק נתן ולא יעבור, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". אם האדם מתאים את עצמו לחוקים האלו אז בהתאם לזה הוא נהנה מהם, אם נמצא בצורה מנוגדת להם אז סובל מהם, ויש בזה החלטיות גמורה.

כל עניין הבקשות, התפילות והצעקות שלנו, זה עניין של הכנת הכלי שלנו, היחס שלנו לבורא, בזה אנחנו כביכול בונים את עצמנו, משנים את עצמנו, אבל אותנו. הבורא שומע ומתייחס אלינו בדיוק לפי המדרגות והתנאים שקבע מראש, שאין בהם פתאום מין שינוי מטעם איזו רחמנות כפי שנדמה לנו, אלא הכול לפי חוקים מאוד מאוד ברורים, מוחלטים וקבועים. לכן כדאי לנו בכל זאת להפסיק לחפש מין פטנטים כאלו איך לעקוף את המצב, אלא בדיוק לדעת אותו ואיך באמת להתגבר עליו בצורה שהטבע קובע. הבורא הוא החוק כללי של כל הטבע, וכמו שכותב בעל הסולם במכתבים, הוא לא ויתר לאף אחד מאומות העולם על גרם של יגיעה.

תלמיד: איך אני משחק נכון אל מול החברה לתת לה גדלות, ומצד שני איך אני לוקח בצורה נכונה את גדלות המטרה? מהי ההתבטלות הנכונה? איך עושים?

הצורה ההדדית הזאת של יחס האדם לחברה, קיימת תמיד גם בעולם הזה בין שני אנשים. כשאתה אוהב מישהו אתה רוצה לקבל ממנו גם את צורת האהבה שלו, ולפי האהבה אתה משקיע, ולפי זה אתה מתפעל. זו פשוט מידת הקשר. קשר לא יכול להיות לכיוון אחד, הוא חייב להיות לשני כיוונים.

אז עם החברה, העניין הוא איך אנחנו מסדרים את הקשר, כלפי אילו הבחנות, אבל חובה שזה יהיה בצורה הדדית. אז ההבחנות כלפי הקשר שלי עם החברה צריכות להיות, להשפיע לחברה ככל האפשר התרוממות ואת המטרה ואת כל מה שאני רואה כגבוה, כדברים הנכונים, ואחרי שזה נקלט בחברה, אחרי שהחלטתי שזהו, זאת החברה, אז לקבל מהם וממש להכניע את הראש כלפי כל מה שיש בחברה.

תלמיד: מה זה להכניע את הראש?

להכניע את הראש כלפי הידיעה שיש בחברה, כלפי מטרתה. אם בחרתי בחברה, אחרי שבחרתי, זו צריכה להיות בחירה ממש אמיתית. אני בוחר לעצמי. בכך שאני בוחר את החברה, אני בוחר לעצמי את המחשבות שלי, את הרצונות שלי, את המעמד שלי, מי אני אהיה מחר. כך אנחנו גם מדברים בעולם לפי החברים שאיתם אתה בילדות, כך תגדל כאדם גדול, אפילו אם אחר כך תתרחק מהחברים הללו. הכול עניין של חינוך. הכול הולך לפי חוקי הטבע, אין פה דברים נסתרים, מעל הדעת. זה פשוט עובד כך בכל עומק הבריאה.

תלמיד: כשיש ויכוחים בין חברים, איך אפשר לבדוק את המטרה?

את המטרה אנחנו בודקים לפי מה שכותבים לנו המורים שלנו ולא לפי מה שהחברים חושבים או אתה חושב. אלא יש כאן הגדרות מדויקות ככל האפשר. כמה שהם כותבים אנחנו צריכים לחזור עליהם ואת זה לשים למול עינינו כמטרה.

תלמיד: אבל חבר אומר תעשה ככה וזה ייתן את התוצאה הכי טובה כלפי המטרה, ומישהו אחר אומר תעשה הפוך ממנו בדיוק, וזה ייתן את התוצאה הכי טובה כלפי המטרה.

אין לי מה לענות על מה שאתה שואל, ואני לא מבין בכלל על מה אתה שואל. יש מטרות ברורות לחברה. להתחבר בצורה הדדית ממש, להראות כל אחד לחברו את האהבה, את הכרת החשיבות של הבורא, של המטרה, של התיקונים, של החברה, של החברים.

ואדם חייב לחשוב על זה ולהיות בזה, איפה שנמצאות המחשבות של האדם, שם הוא נמצא. אז צריכים להתעסק בזה ולא במשהו מחוץ לזה.

תלמיד: זה מובן. אני מתכוון שכאשר עושים הרצאת מבוא אחד אומר כך והשני אומר כך.

אני לא מבין את זה. אם אני רוצה להכניע את עצמי כלפי החברה, אז אני בא לחברה ומה שהחברים שלי אומרים לי באמצע, בדרך, לא חשוב מה, אני משתדל להישמע לזה. בזה אני עושה תרגילים להיות קטן כלפי הגדולים. על ידי שהם אומרים לי תעשה את זה ואת זה, אני כקטן, כשאני עושה את עצמי קטן בכוונה, בכוח, ביגיעה, אני בזה מקווה שגם המחשבות הטובות שלהם, הכרת המטרה שלהם וכל מה שיש בהם, הדברים הטובים ביותר, גם הם פשוט יזרמו אליי כמו ממקום גבוה למקום נמוך. לכן אני צריך להרכין את הראש שלי כלפיהם, הם אומרים לי לנקות, אני הולך לנקות. לעבוד במטבח, אני עובד במטבח. תעשה כך אז אני עושה כך.

טוב מאוד שיש מעליי כל מיני אנשים שאומרים לי מה לעשות בחברה. זה עוזר לי אחר כך לקבל מהחברה את הדברים הטובים ביותר. בשביל מה אני נמצא כאן בעצם? רק בשביל זה. אז ככל שלאדם יש הזדמנות להיות פחוּת בחברה, זה לטובתו. וקללה גדולה יכולה להיות לאדם שנותנים לו מקום לבלוט וזה מקלקל אותו. זה לא מאפשר לו להיות קטן כלפי החברה.

אז רק לאנשים שהם ממש מתוקנים, נותנים אפשרות להיות בחברה כמנהלים כך שזה לא יקלקל אותם, וזה בכל זאת יאפשר להם להתקדם. אבל אם אדם לא מתוקן עדיין, ולא נמצא ממש בהגנה מול הגאווה וכן הלאה, זו ממש בעיה. התפקיד לא יאפשר לו להרגיש קטן כלפי החברה, לא יאפשר לו לקבל את המסר, המטרה, ואז הוא יהיה סתם איזה מנהל כמו במפעל ולא יתקדם ברוחניות. זו בעיה, כתובים על זה הרבה דברים.

גם בציבור כלפי הרבנים, כלפי כולם, יש חוקים ממש. אם למשל יש איזה דברים בציבור, נניח צריכים לחלל שבת מאין ברירה, מזמינים את האנשים הכי גדולים שיעשו את הפעולה הזו. כי להם יש מסכים ואפילו שיחללו שבת, זה לא יגרום להם כביכול נזק או משהו. יש כל מיני חוקים.

תלמיד: ומה אני עושה אם אני רואה שעצם ההתבטלות הזו גורמת ליחס של זלזול מהחבר? זה גם קורה.

לא הבנתי.

תלמיד: ההתבטלות, שאדם מרשיע את עצמו, וכל הזמן אומרים לו, תעשה ככה, תעשה אחרת והוא עושה, ואז חברים רואים ונגיד מזלזלים בו בזה?

החברים מזלזלים בי?

תלמיד: כן.

יכול להיות שזה טוב. זה נותן לי אפשרות באמת להכניע את עצמי ולא לחשוב שאני משחק.

תלמיד: יש לי שאלה בקשר לזה שאדם צריך להיות גם קטן וגם גדול כלפי החבר. אם אני נמצא בתפקיד כלפי החבר, איך אני גם אומר את הדעה שלי שהיא לפעמים כנגד הדעה שלו, גם נהיה קטן וגם גדול? איך זה עובד ביחד?

אתה שואל כך. בעסק שלנו כאן בפנים, שכך בנינו אותו, יש יחסים בינינו כמו חברים בחברה, ויש יחסים בינינו כמו במפעל. כשאני מתייחס לחבר שלי כקטן או מתייחס אליו כגדול כלפי מה זה? האם יש לזה קשר לתפקידים שלנו במפעל או לא? אני צריך להתייחס לכולם כגדול בזה שאני רוצה לגרום להם התרוממות, התפעלות, מהמטרה שלנו. אני רוצה להיות כלפיהם כקטן כדי לקבל מהם בכללות התפעלות והתרוממות כלפי המטרה שלנו. אין לזה שום קשר כביכול לתפקידים שלנו.

התפקידים שלנו רק עוזרים לנו. גם בתפקידים אני יכול להיות גדול, ואני יכול להיות קטן. זאת אומרת, אפילו בלי תפקידים ובלי מפעל, אנחנו יכולים לבנות מערכת יחסים, אני כלפי חברה כגדול וכקטן. זה בידיעה, זה בהכנעה, בהשפעה ובקבלה. בהשפעה אני כמה שיות יותר גדול מהחברה, , ובקבלה אני כמה שיותר קטן מהחברה. בלי שום קשר למפעל. המפעל עוזר לנו כאן, על מה לבנות את היסוד, בסיס, בשר, על מה לבנות את היחסים שלנו.

תלמיד: מה לעשות במצב שהאדם רואה שהוא מקבל יותר מדי כבוד מהחברה, והוא מפחד שזה בעצם יפגע בו?

אם האדם שמקבל כבוד מהחברה מפחד שזה יפגע בו, אז הפחד הזה הוא כבר שמירה על האדם. חוץ מזה אצלנו זה דבר מאוד מאוד נדיר. וגם אני, כשאני נותן למישהו כבוד אני משתדל לקלקל את זה מיד. אתה רואה, בדרך כלל אני צועק. נגיד אני נותן לחבר איזושהי עבודה לעשות, כאילו מוציא אותו מכלל החברה כאדם שחשוב לי, אבל אז מתחיל להיות יחס קצר.

תלמיד: מה זו אהבת החברה? זו אהבה לכלל החברה, שהחברה היא טובה, יש לה מטרה טובה? או שזה סכום האהבה לעוד חבר ועוד חבר? כי בדבר הזה יש בעיה, אי אפשר להתייחס לכולם אותו דבר.

יש אנשים שאותם אני מרגיש יותר, וכלפיהם יותר קל לי גם להשפיע וגם לקבל מהם. הם יותר דומים לי. זה פשוט כך, יש אנשים שאני בקושי תופס, אני לא מבין אותם. הם בשבילי מין כתם לבן, אני לא יכול לפענח את האדם, מי הוא. יש כאלו. לא אומרים לך שאתה צריך לשבור את עצמך ולשבור מישהו בחברה וממש לחדור בתוכו, לא. אבל לא לעשות סלקציה סתם לפי התכונות הבהמיות.

צריכים בכל זאת לראות בין כל הקהל שנמצא כאן, עם אילו אנשים יש לך שפה משותפת. אנשים שאיתם אתה יכול בהחלט להרגיש שאתה מוכן להתקשר אליהם. ללכת מקל לכבד בעניין האהבה, בעניין ההשפעה והקבלה. מקל לכבד, אנחנו לומדים שכל התיקונים הם כך. אז אני צריך לבחור מהחברה בינתיים עשרה, חמישה עשר אנשים ולהשתדל להיות איתם בקשר כזה. אבל לא שאני זורק את האחרים, אני מבין שבגלל חולשתי אני לא מסוגל עדיין.

כי המטרה היא כל העולם, אם אני מגביל את עצמי ואומר "גמרנו, היתר שילכו לאיבוד, מה אכפת לי", אז בזה אני מוחק את מושג האהבה, כפי שהבורא אומר. אז אצלי זו אהבה בהמית, לפי מה שנוח לי, ולא לפי מה שהוא מכתיב, שאני צריך לצאת מעצמי. אהבת הזולת היא שאני צריך לצאת מעצמי. לצאת מעצמי, אני רק עושה תרגילים על האנשים שיותר קרובים אלי לפי רוחי, אבל אחר כך, איפה שאני באמת יוצא מעצמי, זה כלפי אנשים שאני לא מרגיש אותם כל כך, שאני בהחלט צריך לצאת מעצמי כדי להתקשר איתם.

זאת אומרת, רק לצעוק על החבר, "הוא החבר שלי, הוא החבר שלי", זה לא מצב טוב. זה בסדר במשך שבוע שבועיים, אבל אחר כך זה מצביע על פיגור. אני אומר ברצינות, פיגור בעבודה. למה שלא תצעק גם על עוד חבר? מה, הוא לא בן אדם? אני אומר ברצינות.

תלמיד: אבל אם מישהו לא רוצה?

אם מישהו לא מסוגל, לא רוצה, מסתובב ממך, פשוט אומר "אני לא רוצה לראות את האף שלך והמשקפיים שלך", אז אין. אי אפשר בינתיים. גם הוא לא וגם אתה לא. תעבדו על אנשים אחרים, תכינו את עצמכם, ואחר כך פתאום תראו, שכדאי לי דווקא לנסות גם עם אנשים כאלו שהטבע שלי לא מסכים איתם. ואני רוצה לשבור את הטבע, לצאת מחוץ לטבע, זה נקרא "אהבת הזולת". זולת ממני, מחוצה לי.

תלמיד: איך בדיוק היחסים של אהבת חברים מתלבשים על התבנית הזאת שנקראת "מפעל"? מצד אחד, אני נותן למישהו עבודה, ואם הוא לא עושה, אז אני צריך לצעוק עליו.

מפעל לא שייך לאהבת חברים. לא להתבלבל. מפעל זה מפעל. מפעל, הכוונה היא, יחסים עסקיים בין כל החברים. זה לא חברים, אלא פועלים. יחסים עסקיים בלבד, מפני שיש לנו מטרה גדולה אחת, והמטרה הזאת חשובה לנו מאוד. על ידי הפצת חכמת הקבלה אנחנו מגיעים לתיקון, לבורא, לכל מיני דברים, אבל בלי שום אהבת חברים. בלי כלום. לא להכניס לזה רוחניות, זאת אומרת את הקשר הרגשי בינינו. צריכים להכניס לזה את הקשר העסקי בינינו, ואז המפעל יתקיים בלי שום בעיה. אם תתחיל להכניס לזה כל מיני רגשות, אז הכול יתמוטט.

תלמיד: אז להכניס רגשות אחרי העבודה או בכלל לא?

לא, לא אחרי העבודה. כל היחסים האחרים למיניהם חייבים להיות מעל זה. כביכול לא מחוברים לזה, או כמה שפחות. אתם עדיין לא מתוקנים לעשות יחד את כל הדברים. אתם לא מתוקנים.

זו מסגרת שמאפשרת לך להתקדם במהירות מסוימת. לשמור על החיים שלך במסגרת שאתה חי בה לקראת רוחניות. היא לא נותנת לך מין תאוצה גדולה, אבל המסגרת הזאת, זו מסגרת של דומם דקדושה באמת, שאתה עובד למען ההפצה, אתה לומד כדי להגיע והכול, אבל אתה לא מכניס לזה ממש רגשות הדדיים בין החברים. הם העיקר, אבל אם תכניס, תישבר. כל המפעל יהיה תלוי רק ביחס בין החברים, ואז וודאי שהוא ייפול.

אלא במשך התיקון, נקווה שתתקנו את עצמכם, שתוכלו לצאת כל אחד מעצמו, ותהיה באמת אהבת הזולת, ובמידה שתהיה אהבת הזולת, לא תרגישו שום הבדל בין היחסים העסקיים לבין היחסים הרגשיים, מטרתיים וכן הלאה. אבל עכשיו, לא. עכשיו אנחנו קובעים, "מפני שאנחנו רוצים להתקדם לקראת המטרה, אנחנו חייבים לעשות פעולות בהמיות". ובפעולות הבהמיות האלה אנחנו לא מכניסים רגש, אלא רק שכל. הרגש שלנו הוא כלפי המטרה, כלפי הבורא, אבל לא רגש מכל אחד כלפי האחר. ואז זה לא מפריע לנו לעבוד ואנחנו יכולים לתכנן את כל ההילוך שלנו.

צריך מאוד מאוד להיזהר להכניס יחס בין החברים לתוך המפעל. המפעל הוא כמו חברה דתית. למה היא מתקיימת? כי שום דבר לא משתנה. אסור לשנות משהו. יש איזו אופנה, "אנחנו נחכה שלושים שנה. מה יש? מה קרה?" צריכים לעשות איזה שינוי? "נחכה".

למה נחכה? כי אם אתה עושה איזה שינוי, אז את התוצאה ממנו אתה תרגיש גם בעוד שלושים שנה, ומי יודע מה יהיה, מה תהיה התוצאה? לכן ככל ששומרים בלי להשתנות, כך הדבר בטוח יהיה יותר יציב, בטוח שיתקיים. כמו שקיים עכשיו, כי הוא לא משתנה. היום הוא קיים? אז יהיה קיים גם בעוד עשר שנים, לפחות כך הוא יהיה קיים.

אדם שרע לו ומתחיל לפחד מהרע אומר "לפחות שיהיה כך". יש לי חתיכת לחם ומים? לא רוצה יותר, תן לי רק את זה. זאת אומרת, בטוח שלפחות זה יהיה. אז אנחנו צריכים בצורה כזאת לשמור על עצמנו, שלפחות המסגרת הזאת בטוח תתקיים. ואז היא חייבת להתקיים בלי שום רגש.

תדבר עם אנשים דתיים, האם יש להם רגש במה שמקיימים, תורה, מצוות, לימודים? "חובה. מה אתה מדבר? ה' ציווה, אני עושה". בגלל זה הם מתקיימים.

ואתה בא אליהם, "איפה אהבת החברים? איפה אתם? מטרת החיים?" מה הם אומרים לך? "חביבי, תעזוב אותנו". והם צודקים, אחרת מי יודע מה היה איתם במשך אלפי שנים. אז אותו דבר אנחנו צריכים, קודם כל מסגרת.

תלמיד: ובשום צורה פנימית גם לא לעשות איזושהי הצדקה? בחיצוניות אני מראה שאני כועס, אבל גם בצורה פנימית?

מעל המסגרת הזאת, אם אתה בטוח שאתה יכול להתעלות ממנה ולא להפריע לה, לא לשבש שום דבר, תתחיל לקבוע את היחסים שלך בחברה, אתה כלפיהם והם כלפיך. בבקשה.

אבל כשאתה עובד במחלקה שלך, תראה, האם זה לא מבלבל אתכם? האם בזה אתה לא מתחיל פתאום לסלוח לחבר שעשה איזו פשלה בעבודה, אתה כבר מתחיל להתייחס אליו, "הוא חלש, מה הוא יכול לעשות היום?", אלו כבר לא יחסים עסקיים.

האם אתה מקלקל את היחסים העסקיים? אם אתה מקלקל, אז אתה מקלקל את המסגרת. מחר לא יהיה לך יחס לבורא, לרוחניות, אתה תיפול, וגם זה לא יהיה קיים, אז שום דבר לא יקרה. כך לפחות היחסים העסקיים, מסגרת המפעל נשמרת ולאט לאט מביאה אותך לקשר לזולת.

אסור שרגשות יעבדו בינינו במה ששייך למפעל. אני יכול לצעוק, אני יכול לא יודע מה לעשות בקשר לעבודה שם בהוצאת ספרים או משהו, זה דבר אחד. ודבר אחר לגמרי זה היחס שלי כלפי אותו חבר או תלמיד שמתקדם.

תלמיד: מה שהבורא ברא, נגיד מפעל, הכול האידיאלי, ביחסים צריך לפחות לשמור מסגרת. מזה מתחיל המפעל.

מזה מתחילים, מהמפעל מתחילים ועליו שומרים שלא ישתנה. מה זאת אומרת, לא ישתנה? שלא יהיה נתון תחת הרגשות שלנו.

תלמיד: אמרת שבמעבר המחסום אנחנו רוכשים את אהבת הזולת, רק מעל הפרסא רוכשים אהבת ה'. אנחנו כל הזמן אומרים שזה אותו דבר.

השאלה שלך, איך מאהבת עצמי מגיעים לאהבת הזולת ואחר כך לאהבת ה'. מאהבת עצמי לאהבת הזולת, זה ברור שבמחסום מתחילים לבנות את אהבת הזולת. אהבת הזולת זה תיקון הבריאה, להשפיע על מנת להשפיע, כשאני עדיין לא מרגיש את הבורא בתוכי בוא נגיד כך. הרגשת הבורא בתוכי, זה רק במצב שאני מקבל על מנת להשפיע.

אז הטעמים, האור הפנימי שממלא את הנשמה שלי, הכלי שלי, זה בעצם מידת הדבקות שלי בבורא, ההרגשה ההדדית בינינו, מידת האהבה שאחד ממלא את חברו, שנמצאים יחד בזיווג אחד. זה קורה בכלים דקבלה בלבד, בלקבל על מנת להשפיע. בלהשפיע על מנת להשפיע אני רוכש רק את מידת החסד, איך אני יוצא מאהבה עצמית לבינה, לחפץ חסד, וזה עדיין דבר יחסית קר. זה רק התחלת הדרך, זאת אומרת ממלכות לקבל לעצמי כביכול, כביכול אני אומר, צורה כזאת סכמטית, לבינה, להשפיע על מנת להשפיע ולבורא, לכתר, לקבל על מנת להשפיע. איך זה מתבטא אצלנו בדרך? יש לנו הסתרות, זאת אומרת "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל", זה נקרא לעצמו, לא לשמה.

אחר כך עוברים מעל המחסום למצב שנקרא לשמה אבל שכר ועונש בינתיים, כי הכול עובר לשגגות, זדונות עוברים לשגגות ושגגות לזכויות, ואחר כך עוברים משכר ועונש לאהבה נצחית. זאת אומרת מלהשפיע על מנת להשפיע, ללקבל על מנת להשפיע, לאהבת ה'. שאז זדונות ושגגות כולם כזכויות, זאת אומרת כולם הופכים להיות כלים מתוקנים.

מה זה נקרא שגגות וזדונות "הופכים להיות"? הם הופכים להיות כלים שבהם מתגלה אהבה הדדית בינינו לבורא.

תלמיד: כשאדם מגיע לדרגת אהבת ה', לקבל על מנת להשפיע, מה קורה עם אהבת הזולת?

כשאדם מתחיל לגלות אחרי אהבת הזולת אהבת ה', אז כל המדרגות הקודמות עולות לאותה מדרגה של השגת אהבת ה' ומתחברות יחד, כמו שאומר רבי אלעזר בן רבי שמעון, "אהבת העולם", כל העולם חייב להיות כלול בזה, כי בכלי הכללי של כל העולם אתה משיג את האהבה הנצחית. אז אין הבדל, כל העולם הופך להיות הכלי שלך. אתה רוכש את כל הכלי של אדם הראשון.

תלמיד: כמו שאמרת, מה שאומרים רבי שמעון ורבי אלעזר, אנחנו צריכים תיקונים כקבוצה גדולה, הרי כולנו נוסעים באותו כביש לכיוון הבורא. יש לזה הסבר, למה אנחנו לא מתאחדים בתקופה קשה כזאת?

אתה רואה שעוד מעט תהיה מלחמה. מתחילים כבר להרגיש קצת יחס אחר כמו בזמן המלחמה, על אף שבזמן האחרון זה לא כל כך משפיע. אני זוכר מה היה פעם, האם מישהו היה עוזב חייל באמצע הדרך שזקוק לטרמפ? ולמה לוקחים אותו טרמפ, כדי שילך להילחם, דבר בהמי. אבל תראה איך זה עובד, אחר כך מתגאים בזה, שפועלים באהבת הזולת.

בקיצור אנחנו לא רואים עד כמה הכול רוכב בעל מנת לקבל, אבל כשרע לאנשים הם מוכנים להתחבר. יש בזה כמה דברים. קודם כל כשש כלי גדול, הוא יכול להוציא באמת שינוי מהמצב, התפילה היא יותר חזקה. הצער היותר גדול מביא להכרת הרע יותר מהר. ויש לנו דברים משותפים אנחנו כולנו נמצאים בצער ומאותה סיבה.

זאת אומרת גילוי צער הציבור זה תיקון שעוזר לציבור להתחבר, להתייחד. כי אין ברירה, אחרי השפלות שלנו, העצלנות המצטברת שלנו, לא עושים מה שצריך, אז אותם חוקים שמהם בנוי הטבע הגשמי והרוחני, ממש מתחילים כך כלפינו להיראות כצער החברה, הציבור, ואז על ידי זה אנחנו מחפשים תיקון להיות יחד.

מוותרים כל אחד על האגו שלו, למה? כי באגו שלו אני מרגיש צער, אז קל לי לוותר על האגו שלי. וכשהצרות עוברות ואני מתחיל להרגיש באגו שלי דברים טובים, אז איך אני אתחבר עם האחרים, איך להתחלק איתם? הפוך, כל אחד מתחיל שוב להסתתר בתוך עצמו ואין לזה שום תיקון, רק אם מלמעלה הבורא בעצמו יראה לנו את עצמו, אז נסתכל עליו ולא בתוך עצמנו.

רק בצורה כזאת זה אפשרי. כמו שכתוב ביציאת מצרים, הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה להם וכן הלאה. אי אפשר אחרת.

תלמיד: אז למה לחכות?

לא שצריכים לחכות, אלא אם לחכות זה דרך ייסורים, אז הייסורים עוד יתגברו, אלא אנחנו חייבים לפעול.

תלמיד: בשנתיים האלה אתה רואה שקבלנו מכות קשות. לא התחברנו, כל אחד ישב בפינה שלו, אף פעם לא היה מצב כזה.

מצב כמו שיש עכשיו ודאי שלא היה אף פעם. וזה צריך להיות ככה, אנחנו כל פעם מתקדמים לגמר התיקון. אנשים שלא מבינים שהעולם מתקדם למשהו, צועקים כל הזמן למה המצב משתנה, למה פעם זה לא היה ועכשיו זה כן קורה. זה פשוט חוסר הבנה שכך צריך להיות.

אני מצפה שכל מצב יהיה שונה. שנגיע בדרך הטובה לתיקונים, לא בדרך הרעה, אבל ודאי שהמצב ישתנה כל פעם. כל עוד לא נגיע בעצמנו לזירוז הכרת הרע לא יהיה כלום. למה אני צריך להיות בצרות כדי להתחיל להתחבר עם האחרים? כל המלחמות האלה, כל המצבים האלה הם רק בשביל זה.

מה כותב בעל הסולם? שיכולות להיות עוד מלחמות בעולם, שלישית ורביעית עם פצצות מימן, ושיישאר קומץ קטן של אנשים, נשמות שיכללו את כל הנשמות יחד, אולי כמה מיליונים או אפילו כמה אלפי אנשים, שיחיו באיזושהי צורה, אפילו במערות, מה זה חשוב באיזו צורה בהמית הם יחיו, אבל נפשית הם כבר יהיו יותר מוכנים לתיקון ויעשו אז תיקון כללי לכל הנשמות.

תלמיד: יש מצבים בחיים שדווקא כשרע יש נטייה להתרחק, וכשטוב יותר יש נטייה להתקרב.

יש רע שמרחיק את האדם ויש רע שמקדם את האדם. את זה אתה רוצה להגיד. גם בטוב יש כאלו דברים, זה תלוי באיזה נושא מתלבש הרע או הטוב. אם הטוב מתלבש בחברה, אז אני רץ כלפי החברה. אם הטוב מתלבש בחוץ, אז אני רץ כלפי החוץ. אותו הדבר הרע. תלוי איפה הרע, בחברה או בחוץ. אם רע לי בחוץ, אז אני רץ לכאן. אתה רואה, יש אנשים שבאים לָשֶׁבֶת כאן בערב. למה? אולי רע להם להיות בבית, מה הם צריכים את האישה והילדים על הראש, הם לא יכולים להיות חופשיים ולהעביר את הזמן יפה בבית, וכאן איכשהו כן.

תלמיד: למה מציינים את האור כאור הבורא, אור חכמה, אור דחסדים? למה אור ולא מונח אחר?

אני לא יודע למה אתה מתכוון. למה משתמשים במילה "אור"? רב"ש אומר שזה בדומה לאור השמש, לאור שמביא חיים, לאור המחשבה, ההברקה, לדבר טוב. אבל ודאי שאין שום קשר בין האור שלנו לאור הרוחני.

תלמיד: האדם והקבוצה כל הזמן משתנים. האם זה אומר שצריכים כל הזמן לבנות כתר ומלכות, את היחס שלי לקבוצה ואת יחס הקבוצה אלי, להיות בבניה בלתי פוסקת חדשה כל פעם?

נכון. התשובה היא שזה באמת כך. כל הזמן אדם צריך לעשות את זה.

תלמיד: איזו אנלוגיה יש בעולם הזה להחלפת הרצונות בין החברים בקבוצה? האם זה כמו שני מכלים שקשורים ביניהם ואז גובה המים מגיע לשוויון ביניהם, או כמו בין שני חללים שהאנרגיות ביניהם מצטברות, הלחצים משתווים?

זה נכון. בדרגת דומם, או צומח, או חי או מדבר, בכל הדרגות, גם במחשבות, גם בכל הרמות, זה נכון. אין פה מה לעשות. בדרך כלל כל שדה, כל כוח, כל השפעה, תלויים במרחק בריבוע. נניח שיש אור במקום כלשהו, מה יהיה האור במרחק שני מטר? האור לא ישתנה כפונקציה לינארית אלא ישתנה כפונקציה ריבועית (בחזקת 2). זאת אומרת, השפעת המרחק ברוחניות היא הרבה יותר גדולה. ברוחניות הנוסחה היא אחרת, השפעת המרחק על התופעה ברוחניות היא מאוד גדולה.

בחוקי הפיזיקה על הדומם, ההשפעה היא פונקציה ריבועית (בחזקת 2), ובחוקים בצמחים ובחיות זה יותר. ובאדם, ברצונות, אי השוואת הצורה, זאת אומרת, הריחוק בין המחשבות, ואי השוויון בין המחשבות כתוצאה מהריחוק, הוא מאוד גדול. יש בזה הרבה דברים, אני לא יכול סתם לתת איזו נוסחה על זה.

תלמיד: כשאני רוצה לקבל מהקבוצה, האם אני מגדיל בזה את האגואיזם שלי?

לא מובן. האם מישהו אמר שזה רע, שהאגו שלי יהיה יותר גדול? השאלה היא כלפי מה האגו שלי גדל. כתוב מידת הרצון שלנו, קישוי, כלפי המטרה הנכונה, היא פותחת לנו את המחסום. אז אדרבה, כשאני אקבל מהחברה רצון חזק מאוד לבורא, ליהנות ממנו ולהתחבר עימו, אז שהאגו שלי יגדל בלי שום גבול.

(סוף השיעור)