שיעור ערב 31.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "הערבות", עמוד 392

מאמר "הערבות" הוא המאמר השני בחשיבות אחרי "מתן תורה". זאת אומרת שאם ניתנה התורה מלמעלה אז אנחנו צריכים להכין לה את התגובה שלנו מלמטה. לכן על מאמר מתן תורה באה מאיתנו ערבות. אנחנו צריכים להיכנס לקשר בינינו כך שנוכל לייצב את הכלי לקבלת התורה. ואז יהיה קשר בין הכלי שלנו שנקרא "ערבות" לבין מה שאנחנו מקבלים שנקרא "תורה", "אור". וכך יהיה חיבור בין הבורא לנבראים. שהנבראים יהיו כנברא אחד על ידי הערבות ואז יגלו את הבורא בתוכם.

מאמר מאוד חשוב שבעל הסולם אמר עליו שזה המשך מ"מתן תורה". אז בואו אנחנו כך נראה אותו. אנחנו נשתדל לעבור על כל השאלות כי הערבות היא בעצם אותו הכלי שאנחנו צריכים להכין בינינו כדי לקבל בו כל מה שהבורא רוצה לתת. זאת אומרת, מכאן ועד גמר התיקון אנחנו צריכים להשתדל בעצם לבנות בינינו את תכונת הערבות ובתוך התכונה הזאת לקבל את גילוי הבורא.

הערבות

(המשך ממאמר "מתן תורה")

"שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה."

זאת אומרת, כל מי שמשתוקק לגילוי הבורא, לחיבור עם הבורא, שנקרא ישר-אל, ישראל, מגיע לזה על ידי שמקיים את חוק הערבות, תנאי הערבות. כי הבורא שבר את הכלי ובמידה שאנחנו מוכנים לחבר את הכלי הזה לאחד אז אנחנו נהיה מוכנים לגלות אותו ולהתחבר עימו.

"כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה." זאת אומרת, אנחנו חייבים להגיע לחיבור כזה שנקרא "אהבה", "על כל פשעים תכסה אהבה" ובחיבור כזה אז אנחנו מגלים את הבורא שנמצא וממלא אותנו.

"דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו." זאת אומרת, היחס לזולת חייב להיות לא פחות מהיחס לעצמו.

"ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת." זאת אומרת, מגיעים למצב כזה שכל אחד בזה שהוא צריך להיות מחובר עם האחרים הוא אחראי על החיבור של כולם, ולכן אי אפשר לבוא בטענה למישהו שלא מחובר מפני שהחיבור שלו תלוי בכל הסובבים שלו. ולכן אם הם מסכימים לתנאי "נעשה ונשמע", נגיע לערבות ונשמור עליו. אז כל אחד ואחד נעשה ערב, בזה שדואג לכל החיבורים של כל החברים ביניהם ועם הבורא.

"משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה." זאת אומרת, צריכים להגיע למצב שאני לא דואג לעצמי כלל, אפס, ורק דואג שבחיבור עם האחרים אני משלים אותם במה שאפשר. ובזה אני רואה את התפקיד שלי, וחוץ מזה אין לי שום דאגות בחיים רק להשלים את אחרים במה שאני מסוגל.

אם אנחנו נחשוב על הכלי האינטגרלי אז באמת זה התנאי, שכולם מתחברים וכל אחד דואג לחיבור הנכון עם האחרים וכך כולם בכולם. ואין לאף אחד יכולת לדאוג לעצמו כי אין לו גם אפשרויות לדאוג לעצמו. כל מה שיש לו זה לדאוג לחיבור עם הסובבים אותו, וכך כל אחד עם כולם, ובזה מגיעים לערבות הכללית שבכל הכלי.

"שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם." זאת אומרת, שהם קיבלו רצון לקבל ממצרים, מפרעה, זה נקרא "יצאו ברכוש גדול", איזה רכוש? הרצון לקבל הגדול, ואז הם יכולים להיות ראויים לקבלת התורה. זאת אומרת שיטת התיקון של הרצון לקבל הזה. מצד אחד יש להם רצון לקבל גדול, מצד שני יש להם אפשרות לקבל את האור המחזיר למוטב הגדול ואז הם מתחילים לחבר את שני דברים האלה יחד וכך עד גמר התיקון. "כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.

ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל.

באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.

כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר."

שאלה: כרצון לקבל מה התנאי שאני מגיע להשפעה עבור הכלל או איך אני מגיע להשפעה עבור הכלל?

התנאי להגיע להשפעה עבור הכלל, מפני שאנחנו מגיעים מכלי שבור. שמלכתחילה היה שלם ואחר כך נשבר כדי שאנחנו נוכל לתקן אותו. ובלתקן אותו, זאת אומרת בלהתחבר בינינו, כביכול אנחנו נמצאים "כאיש אחד בלב אחד", אנחנו בזה נבין את החוק, את תכונת האיחוד שזה הבורא. אז אנחנו מאחדים את כל כוחות הטבע, כל תכונות הטבע, כל מה שיש לנו במציאות בכלל, לרשת קשר אחד. ובזה כך אנחנו משיגים, מתוך הרצונות המתוקנים שמתאחדים, מתחברים, משלימים זה את זה, כך אנחנו מתוך הכלי, מתוך המערכת, מגיעים להכיר את הכוח העליון שעומד למעלה מהמערכת. ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לגילוי הבורא.

מתוך זה שהכלי שלנו שהיה שבור הוא גם יהיה מתוקן. ובפער בין שבור למתוקן אנחנו משיגים את הבורא, לומדים אותו, מבינים אותו, דבוקים בו, נעשים כמוהו, שזו כבר מטרת ההתפתחות שלנו.

תלמיד: אבל בסוף אני כולי רצון לקבל, הכול מתנקז להיות רצון לקבל, איך אני בכל זאת יוצא מזה?

אתה מתחיל לראות שברצון לקבל שלך אתה לא יכול להשיג כלום, ונותנים לך גם הרגשה שיש עוד אפשרות להתקיים בצורה אחרת, כמו הבורא, למעלה מהחומר האגואיסטי. וכך מלמדים אותך שעל ידי הרצון לקבל האגואיסטי ועל ידי הכוח העליון שמראה לך שאפשר להתחבר ואז בחיבור להשיג דברים גבוהים, נצחיים, שלמים. ואז אנחנו מתחילים להיות משתוקקים לקיום יותר גבוה ממה שסתם לחיות, להיות כל הזמן רק במצב האגואיסטי שלנו, ביצר הרע. ומתוך זה אנחנו כבר מתחילים ללמוד איך אפשר את זה לעשות.

נותנים לנו כוחות שאפשר לנסות בהם להתחבר. נותנים לנו להרגיש מה זה נקרא להרגיש את המערכת שלמה, למעלה מזמן, ממקום, וכך אנחנו מתקדמים. זה לימוד תיאורטי ופרקטי שאנחנו צריכים לאט לאט לקלוט אותו.

שאלה: אמרת שבסופו של דבר לא צריך שיהיו לאדם שום דאגות חוץ מלהשלים לחברו. אז באמת למקובלים אין שום דאגות על עצמם, שום מחשבות על עצמם, רצונות על עצמם?

למקובלים יש הרבה מאוד הפרעות על עצמם, על כל מיני דברים, אבל הם מבינים שאת כל המחשבות האלו, הדאגות האלו הם מקבלים מלמעלה כדי שתהיה להם יכולת להתעלות מעליהן, "על כל פשעים תכסה האהבה", ובצורה כזאת הם מתקדמים. אבל לא שהם מזלזלים במה שיש להם בעולם הזה, אלא הם משתדלים לסדר את הדברים הגשמיים ולשייך גם אותם להפרעות שמגיעות מהבורא, ולכן גם ההפרעות הגשמיות מקדמות אותם לדבקות בבורא, לגילוי שלו.

שאלה: הוא כותב "והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר." לאיזה חלק של האומה הוא מתכוון פה?

יש אנשים שעדיין לא מבינים, ולא מרגישים שמטרת הבריאה היא להגיע לדבקות בבורא ולכן הם חיים לפי הרצון האגואיסטי שיש בהם. הם לא אשמים בזה, אלא לפי מה שמתגלה בהם, כך הם פועלים.

ואנחנו צריכים לעשות את מה שמוטל עלינו, ובזה להשפיע במשהו גם עליהם, שלא מבינים עדיין שחובת האנושות היא להתעלות למעלה מהטבע האגואיסטי שלנו, ולהשתדל להתחבר לכוח העליון.

תלמיד: אז בעצם שאר האומה שלא לומדים את חכמת הקבלה יצטרכו ללמוד מתישהו?

כן ודאי, לא כמונו, אבל מהר מאוד הם יצטרכו לגלות את זה, לקבל, ללמוד ולבצע. אני לא חושב שהם יצטרכו ללמוד, אבל הם יצטרכו לבצע. אנחנו לומדים את זה מבניית הכלי הכללי השבור של אדם הראשון. יש את החלק העליון של הכלי שצריך ללמוד, להתקשר לבורא להתארגן בקבוצות, וכל הדברים האלה שנקראים סידור גלגלתא ועיניים של הרצון לקבל הכללי. אבל יתר האנשים שייכים לאח"פ, לכלים דקבלה, אין להם נטייה כזאת, ויכולת כזאת ללמוד ולבצע משהו. אלא הם יהיו כחומר נוסף ויצטרכו להתחבר לגלגלתא עיניים, זאת אומרת אלינו, ולקבל דרכנו קשר לבורא. הם יתנו לנו את הכוחות שלהם, הם ידחפו אותנו קדימה מתוך החסרונות שלהם, אבל את הקשר עם הבורא, אנחנו מביאים לכולם.

תלמיד: אז ככל שאנחנו יותר נעסוק בהפצה, אנחנו נזרז את התהליך הזה?

כן.

שאלה: החוק הזה של הערבות פועל רק על האנשים שהסכימו לקבל את החוק הזה?

כן, החובה לקיים את חוק ערבות מגיעה רק לאלו שמקבלים מלמעלה התעוררות, שמושכים אותם לעבודה הרוחנית.

תלמיד: למה דווקא אנשים שנפלו, שחזרו ושקעו באהבה עצמית, מפריעים ומשפיעים על החוק הזה, על אלה שכן קיבלו עליהם?

כי הם היו ראויים להתחבר, אחר כך נפלו מזה, ובינתיים לעת עתה נגיד הם לא רוצים לקיים את החיבור ביניהם. אז הם נמצאים בהרגשת צער, מגיעות להם כל מיני מכות, כמו שעכשיו אנחנו מתחילים לראות שכל המכות מתחילות להתגלות בעולם.

תלמיד: מה זה נקרא שבחיבור עם האחרים אני משלים אותם, מה הפעולה הזאת של השלמה?

כי כולנו שייכים למערכת אחת, ולכן אף אחד לא יכול לתקן את עצמו אם הוא לא מחובר לאחרים. הוא צריך לקבל דרכם הזנה מהאור העליון, והוא צריך מעצמו להתקשר לאחרים להזין אותם במה שהוא יכול למשוך מלמעלה, וכך כל אחד ואחד. המערכת היא אינטגרלית, כולנו קשורים, ולכן אמנם בינתיים אנו יכולים להתחיל לקיים את הערבות בקבוצות קטנות איכשהו, בצורה מוגבלת, אבל בסופו של דבר הכלי השלם המתוקן כולו כולו נמצא בחוק הערבות.

תלמיד: זאת אומרת, בנטייה שלנו לביטול ולחיבור אנחנו כבר עושים את פעולת ההשלמה, זו לא פעולה בפני עצמה, אלא תוצאה?

כן

שאלה: אנחנו נמצאים כרגע בקשר וירטואלי ויכולים לממש זאת רק במחשבות, כוונות, במשהו וירטואלי. במעשים אנחנו לא יכולים לממש את הערבות, האם זה מספיק מה שיש לנו?

אנחנו צריכים לבנות בינינו את קשר הערבות ברצונות שלנו. אני לא מבין מה אתה מדבר על וירטואלי, לא וירטואלי. זה לא דרך המחשבים, אלא ברצונות שלנו, אנחנו צריכים להיות מחוברים לרשת אחת.

שאלה: אנחנו בעצם לומדים את המאמר הזה עכשיו מתוך הזרימה של השיעור הבוקר על עיבור, אתה חשבת שזה יהיה רעיון טוב ללמוד אותו, ולא ממש ברור הקשר בין ערבות לעיבור.

עיבור זה נקרא כשהעשירייה מתחילה לדאוג איך היא מתחברת יחד למנגנון "כאיש אחד בלב אחד", כי בזה היא מתחילה את תהליך בניית המערכת הרוחנית שלה. המערכת מתחילה מקיום של חוק הערבות. לכן בעל הסולם כתב את המאמר הראשון שלו על התיקון והוא נקרא "מתן תורה" וההמשך של מתן תורה הוא מאמר "הערבות", שבו כתוב איך לממש את עצמנו כדי לקבל את התורה, את המאור המחזיר למוטב, שיתקן אותנו ויביא אותנו לכך שאנחנו נחזור למערכת של אדם הראשון המתוקן.

תלמיד: הערבות היא תנאי לעיבור?

הערבות היא תנאי לעיבור. הערבות היא התנאי לכל תיקון ותיקון בדרך, מאפס עד מאה אחוז.

תלמיד: כשאנחנו לומדים את כל הקטעים על העיבור, וכשאתה מפרש עולה תמונה שהמאמץ לביטול הוא מאוד מאוד אישי, אני צריך להגיע אפס מול הבורא, מול החברים, לבקש מהבורא כוחות שיעזור לי להתבטל, לבטל את עצמי, ובערבות המאמץ הוא מאוד בהדדיות, באחד על השני. לכן לא ברור איפה המיקוד של המאמץ?

אתה צודק בזה שהערבות מדברת יותר על החיבור בינינו, והעיבור הוא בזה שהאדם מצמצם את הרצון לקבל שלו כביכול הוא לא רוצה בכלל להיות קיים. אבל גם בזה יש את עניין הערבות, כי אנחנו מספקים זה לזה דוגמאות, כוחות, התעוררויות כאלה, שכולנו יכולים להיות מבוטלים כל אחד בתוך הרצון לקבל שלו. כי כדי להתכלל בעליון, להידבק לעליון, כדי שהזרע ידבק לדופן הרחם, הוא צריך להיות כמו דופן הרחם, זאת אומרת לבטל את עצמו כביכול הוא לא מפריע, כאילו הוא לא חלק זר ברחם, ואז הרחם מקבל אותו.

תלמיד: אז הביטוי לערבות בתהליך הזה של העיבור הוא שכל אחד נותן דוגמה אישית לחברים עד כמה הוא עושה מאמצעים לביטול עצמו כלפי העשירייה?

כן. וכשכל אחד מבטל את עצמו כלפי האחרים, נעשית עשירייה שכוללת עשרה חלקים שכולם נמצאים בביטול ההדדי זה לזה. יוצא שהם יכולים להתקבל ברחם העליון כאחד, זאת אומרת אין להם מושג אחד, הם לא אחד, אלא הם מבוטלים כאפס כללי, ואז העליון מתחיל לעבוד עליהם ולגדל אותם.

תלמיד: תודה.

אני מוכן לחזור על זה עוד ועוד אם אתם רוצים, זה דבר מאוד חשוב.

שאלה: אילו כוחות מקבלים בעשירייה בסדנת שתיקה לערבות בינינו?

משתדלים להתחבר, בזה שכל אחד כביכול מצמצם את עצמו ולא רוצה שום דבר, רק להיות דבוק לאחרים.

שאלה: אני ערב לחבר, מה שהבורא נותן לי אני מעביר לחבר, הבעיה איך אני מקבל מהחבר את הערבות שלו כלפיי?

במידה שאתה מתבטל כלפי החבר ורוצה להיות דבוק בו, אתה יכול לקבל ממנו את מה שהוא מפתח.

תלמיד: ואת מה שאני מקבל ממנו, איך אני מעביר בלי שזה יישאר אצלי ברצון לקבל?

אל תדאג לזה, זאת לא העבודה שלך כרגע. העבודה שלך כרגע היא רק להתבטל.

שאלה: מה זה המצב שאומר "עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים.", מה זה אומר שאנחנו בלתי תלויים?

אם אנחנו מגיעים לערבות בינינו, אנחנו קשורים רק לכוח עליון, תלויים זה בזה בקיום תנאי הערבות, ביטול, ותלויים בבורא בלבד.

תלמיד: האם זה תקף לגבי כל דבר בחיים?

כן. תלוי באיזו דרגה אנחנו נמצאים, אבל ככה זה.

שאלה: במערכת שמתוארת, אם חלק קטן לא מתפקד אז כל המערכת קורסת או שהיא נחלשת?

נחלשת, היא לא קורסת, כי העליון מכיר ומבין ומסדר את הדברים האלה, אבל נחלשת. וגם החולשה הזאת שמגלים, היא כדי שהם יתקנו את החולשה ויתעלו עוד יותר.

תלמיד: איך לתאר מערכות הגנה שיכולות לחזק את החלק שנחלש?

רק בחיבור בינינו, כי אנחנו גם צריכים לתקן את הקשר בינינו בכל מיני צורות, גשמיות, רוחניות. כל הזמן צריכים לדאוג להתקשרות נכונה, לבדיקה.

שאלה: בעל הסולם אומר "שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.". לדאוג בעד צרכי עצמי זה הכרחיות, זה מכוח הטבע שלי, אבל איך אני יודע מה הצרכים שלהם, איך אני יכול לעשות את ההופכיות הזאת בשביל לדאוג להם?

אתה צריך להראות להם כמה שאתה מבוטל, ושזה יהיה כדוגמא גם להם מה לעשות. לא דורשים ממך יותר ממה שאתה חייב לבצע כרגע.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על העיבור, הביטול מובן. אבל כשמדברים על הערבות, פתאום יש לי כביכול דיאלוג עם משהו מולי שאני רואה שהוא בניגוד מוחלט לזה, וזה מאוד מכביד על העבודה של הביטול. אני מחכה להרגיש את הערבות גם ממנו, בשביל שאוכל קצת יותר להתבטל בשבילו.

כל אחד חייב להראות לאחרים, כמו שרב"ש כותב במאמרי החברה שלו, שכל אחד צריך להראות לאחרים עד כמה הוא מבטל את עצמו, ובזה הוא מחזק את האחרים, בדוגמה הזאת.

תלמיד: אז הכניסה לערבות תלויה אך ורק באדם הפרטי כביכול, הוא לא צריך לחכות לאחרים בשביל שתהיה לו אפשרות לזה?

לא, הוא לא צריך.

שאלה: התנאי של הערבות מתואר פה גם ברמת היחיד וגם ברמת הכלל בצורה מאוד חדה, או שזה קיים או שזה לא קיים, אז איך בונים ערבות בצורה הדרגתית?

או שזה קיים או שזה לא קיים, אין לי תשובה אחרת. מבינים שחייבים להגיע לזה, ואז כל אחד מקיים בכל כוחו כמה שמסוגל.

תלמיד: מה זה אומר? כי בדרך כלל אתה צריך לבנות משהו בצורה הדרגתית. האם עושים מאמצים ולא קורה כלום, ואז פתאום זה קורה?

עושים מאמצים, עוזרים אחד לשני, נותנים דוגמאות אחד לשני, שוב קוראים מאמר, שוב באים לשיעור, וכך בצורה הדרגתית זה יותר ויותר מתייצב בנו.

תלמיד: מה הערבות מוסיפה למה שאנחנו עושים כל הזמן לצורך העניין?

הערבות לא מוסיפה שום דבר, ערבות היא תנאי שאתה צריך להגיע, זה הקשר בין החלקים השבורים שמתחילים להתאחד זה עם זה, זה נקרא "ערבות". חלקי המערכת השבורה מתאחדים בהשלמה הדדית, והחוק של ההשלמה הנכונה הזאת נקרא "ערבות".

תלמיד: אמרת שצריך לבוא לעוד שיעור וכן הלאה, אבל מעבר לשגרה שלנו, האם יש מאמץ נוסף שצריך לעשות בשביל שהערבות תקרה?

ודאי שזה צריך להיות מעבר לשגרה, שאנחנו כל הזמן רוצים לדאוג להשלמה הדדית כך שנהיה "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: איך במעשה אנחנו בעשירייה "פוטרים את היחיד מדאגותיו עבור עצמו"?

בזה שאתם ממש מראים אחד לשני כמה שכולכם נמצאים יחד בתמיכה הדדית, כל אחד לכולם, ולהשגת מטרה אחת, התקרבות לבורא. לייצב לבורא מקום להתגלות ביניכם.

שאלה: איך אני יכול לבטל את עצמי ולהרגיש אותם, איך אני יכול להרגיש אותם אם אני מבטל את עצמי?

אתה מבקש כל הזמן מהבורא שיעזור לך לבצע את זה.

שאלה: אם אני לא מספיק דואג לחברים, האם בכך אני מזיק לעשירייה?

תשתדל בכל הכוח לעשות את זה.

שאלה: האם למצב הערבות יש דרגות או זה מצב של אחד או אפס, יש או אין?

מצב הערבות מתרחש בכל סולם המדרגות מעכשיו ועד גמר התיקון.

תלמיד: האם זה אומר שיש דרגות של ערבות שלא ניתן להשיג עד שמשיגים קודם עיבור?

ערבות היא תנאי של התחברות הכלים השבורים, בחיבור בין הכלים השבורים הם עוברים כל מיני מצבים, עיבור, יניקה, מוחין בדרגת שורש, עיבור יניקה מוחין בדרגת א' דעביות וכן הלאה, וכל מה שהם מקיימים הם בעצם מקיימים את תנאי הערבות, התחברות ביניהם.

ערבות זה לא משהו זר, משהו מהצד. אופן החיבור, עוצמת החיבור של הכלי שחוזר משבירה למצב המתוקן, זה נקרא "ערבות". אין לנו יותר, זה מה שאנחנו עושים בתיקון שלנו, כל הזמן מייצבים את עצמנו בקשר בינינו שנקרא "ערבות", שהחלקים מתקשרים בחזרה למערכת אחת.

שאלה: מה הסיבה שבגללה אני צריך לדאוג לביטול, כדי לתת בכך ערבות לחברים?

כן.

תלמיד: אני צריך לקחת את זה בחשבון שאני עובד עכשיו על ביטול כדי לתת בכך ערבות לחברים?

כן. אתה לא הבנת? ערבות זאת המטרה, זה סוג הקשר השלם, הנכון בינינו. שאם אתה מחבר החלקים למנגנון אחד, למערכת אחת, אז ההתקשרות הנכונה ביניהם בצורה השלמה, יפה, היא נקראת ערבות.

תלמיד: והביטול איך קשור לתמונה שעכשיו תיארת?

הביטול זה האגו שכל חלק וחלק רוצה לדאוג לעצמו, ואם כל חלק וחלק שהוא רוצה להתקשר לשני, הוא מבטל את עצמו ולוקח בחשבון רק תועלת של החלק הסמוך לו, אז מה שהוא מקיים זה חוק הערבות. חיבור בין החלקים כמו במנוע, שאף אחד לא חושב על עצמו אלא איך לעבוד יחד בהרמוניה כמה שיותר שלמה.

תלמיד: ואיך הביטול גורם לחיבור של המערכת?

כי אתה מבטל את האגו שלך שאתה לא חושב על עצמך בלבד כי זה ששובר ממש כל ההרמוניה שבין החלקים, אלא אתה רוצה להתחבר עם כולם בתנאי שזה רק תהיה התקשרות הדדית, השלמה הדדית שהיא נקראת ערבות.

תלמיד: ואיזה כוח הפעולה הזאת נותנת לחברים?

בזה שמאיר עלינו מלמעלה כוח העליון, אור העליון, ואז בצורה כזאת אנחנו מתחילים להיות מחוברים ומשלימים זה את זה.

שאלה: איך אני היום במצב של רצון לקבל על מנת לקבל בלבד, איך אני יכול לקיים בכלל משהו ממה שאנחנו עושים פה, מה שאתה מדבר איתנו עכשיו?

אתה יכול לקיים אם אתה תרצה. תשאל את החברים רובם במשהו כבר מקיימים את זה.

תלמיד: מה זאת אומרת אם אני ארצה, איך אני יכול לרצות, אני רוצה לקבל על מנת לקבל, אני רק רוצה, רק רוצה לעצמי, איך אני יכול עכשיו לעשות בכלל את כל שאר הדברים, מאיפה זה יבוא?

אבל אתה לא תקבל יותר מהספקה הבהמית שלך בינתיים, וחוץ מזה לא תקבל שום דבר מהמערכת העליונה לנשמה כי אתה לא נמצא בכלי שיכול לקבל את המילוי הזה שמתאים לנשמה.

תלמיד: אז מה לעשות?

מה לעשות? לחשוב על זה טוב טוב ולהפסיק להיות חכם.

שאלה: שני ערבים אחד לשני בכל הקשור באי קיום הערבות. בסוף סעיף 17 י"ז כתוב שאם חלק מהעם לא רוצים לקיים את הערבות אלא לשקוע באהבה האגואיסטית הם מכריחים את יתר העם גם להיכנס לתוך אותה זוהמה בלי למצוא מוצא מתוך המצב הזה. מה אנחנו עושים עם זה?

ודאי שאם חלק מהמערכת לא רוצה להגיע לערבות אז היא משפיעה על כל המערכת גם את הקלקול שלה. מה לעשות?

תלמיד: מה אנחנו עושים עם זה?

מתקנים, אתה לא רואה באיזה עולם אתה נמצא? אין לנו ברירה אלא לתקן.

תלמיד: וזה יכול להיות בתוך עשירייה?

גם בתוך העשירייה, מחוצה לעשירייה, בכל הכלי העולמי, ואנחנו מתקנים את הדברים האלה וממשיכים הלאה.

שאלה: אני רוצה להתחבר ומתפלל להתחבר עם כולם, אבל יותר קל לי באופן טבעי להתחבר עם חלק מהחברים לא עם כולם.

תתחבר איתם, תתחבר לפחות איתם מתוך זה תתחיל להבין איך לסדר את היחסים שלך הנכונים עם האחרים.

שאלה: לא ברור לי כל כך מה אני נותן לחבר שמשחרר אותו מדאגותיו על עצמו? אני מבין מה זה לתת דוגמה, אני מבין מה זה לתת סביבה, אבל אם הבורא נותן לחבר כאלה בעיות בגשמיות איך לתת לו להשתחרר מהדאגה על עצמו?

אני לא יכול עכשיו להיכנס לכל מיני בירורים מה עושים עם בעיות גשמיות, רוחניות, אלו ואלו שככה נמצאים בערבוביה ביניהם, לא יכול.

תלמיד: אז לא ספציפי, רק ברמה העקרונית אני לא מבין פתאום מה אני נותן לחבר, מה הוא מקבל?

אתה נותן לחבר תקווה, ביטחון. מה זה ערבות? שאני מוכן לעזור לו, לתמוך בו להיות במקומו בכל הבעיות שיש לו. ובינתיים מה יש לי לתת לו? רק התעלות שלי, אבל זה מספיק.

תלמיד: תקווה שמה שהוא ידע לשייך את זה לבורא, שזה יעבור המצב, שהוא ישתנה?

כן, אני יכול להתפלל עבורו עבור החבר, וכך אנחנו עוזרים זה לזה.

שאלה: לגבי עבודת הערבות בעשירייה. כל אחד מאיתנו עוסק במשהו, אחד יותר עוסק בהפצה, שני עוסק ביותר בחיבור בתוך העשירייה. איך להגיע למכנה המשותף שלכל אחד תהיה את הנישה שלו?

אף אחד, אף אחד לא עושה בדיוק כמו שהשני, אלא אנחנו צריכים לתת חיזוק, ביטחון, התעוררות, מאחד לשני ולא חשוב מה שעושה כל אחד בעשירייה. ודאי שאף אחד לא דומה לשני ואף אחד לא מבצע אותה העבודה כמו השני.

שאלה: האם לעשירייה יש את העתיד שלה, היא צריכה לראות את העתיד ולכוון את המצב הכללי לשם כדי לעבור איזה שינוי ולהרגיש בתוכה את מה שהבורא נותן לה?

כל עשירייה היא רשומה כך למעלה, והבורא, האור העליון, מטפל בכל עשירייה בצורה ספציפית שלה מיוחדת. ולכן עשירייה צריכה לראות את עצמה שהיא צריכה להגיע לקשר כזה שהיא תהיה כאחד כלפי הבורא, ואז במידה הזאת היא יכולה להתקשר לבורא, לקבל ממנו מאור המחזיר למוטב, אור המילוי, הכול זה כך צריך לקרות.

שאלה: על מה אנחנו מוותרים בתוכנו במצב של ביטול?

על זה שאני לא רוצה לחשוב על עצמי, אני רוצה לחשוב עלינו. או שאני רוצה לחשוב על החבר ועל עצמי רק כדי לעזור לו. פשוט מאוד, ערבות זה היחסים שכל החלקים של הכלי האינטגראלי של אדם הראשון עובדים יחד וכל אחד חושב על האחרים ודואג לאחרים. בצורה כזאת מגיעים לערבות הדדית וכל המערכת הזאת היא מפעילה את עצמה בצורה נכונה, והאור העליון לפי השתוות הצורה יכול להתגלות בה. כי הטבע של המערכת עצמה, של הברזל בוא נגיד כן, חומרה, וטבע של האור, היחס, ביניהם הם יהיו דומים זה לזה.

שאלה: למה אני צריך להיות ערב גם לצד השלילה, גם לחברים שלא רוצים ללכת בדרך ולא רוצים לממש את הערבות?

אם אנחנו נמצאים בעשירייה, ישנם כאלו וכל אחד ואחד מאיתנו שנמצא למעלה בהתעוררות ונמצא למטה בחוסר אונים, וזה חייב להיות לכל אחד ואחד. לכן אנחנו צריכים להגיע למצב שהקשר בינינו, הערבות בינינו תעבוד בשני הכיוונים. אני צריך להיות להם חבר טוב גם במצבים הטובים, גם במצבים הרעים, אחרת זה לא סגנון של מערכת אחת.

מערכת אחת זה שכל אחד נמצא בעליות וירידות, ולמעלה מהעליות והירידות כל אחד חושב על הזולת. ואז כל הירידות שלו גם נחשבות כעליות, כי אם אני אפילו בירידות שלי לא נופל ולא עוזב את היחס שלי לחברים אלא עוזר להם, אני נמצא ממש בערבות טובה, נכונה. והעיקר זה דווקא בעת צרה, שרע לאדם והוא בכל זאת יכול לעזור לזולת, ואז הוא מבין שזו לא עזרה לזולת אלא שהוא עוזר לעצמו, ממש עוזר לעצמו.

תנסו דווקא בזמן שאתם נמצאים בירידה, בנפילה, לא טוב לכם, להפסיק בזמן הזה לחשוב על עצמכם ותתחילו לחשוב על החברים. פתאום אתה רואה כמה כוח יש לך כשאתה עוזב את האגו שלך ומטפל בזולת, יש לך כוחות ואתה מתקדם.

שאלה: לפי מה שאמרת, יוצא שהבורא נותן בכוונה רגש של הזדהות עם החבר כדי לדאוג לו.

הבורא נותן לנו מצבים הכרחיים כדי שאנחנו נתחבר ונתכלל זה מזה כמה שיותר, ואז בצורה כזאת אנחנו מיתקנים. הוא פועל מהכלי השלם של גמר התיקון, משם הוא מפעיל אותנו.

תלמיד: יוצא שהערבות זה מצב של דבקות עם החברים, זה לא רק שאני עושה להם משהו.

בטח, בשביל מה אנחנו צריכים להיות בערבות? כדי להתקרב זה אל זה ולהיות "כאיש אחד בלב אחד" בסופו של דבר.

שאלה: איך להפסיק לחשוב על עצמך?

פשוט תדבר עם החברים. תתחיל לעזור לאחרים, תתחיל כל הזמן להשתדל להיכנס ביניהם ולעזור לכולם, זה הכול. השאלות שלך הן יפות, הן נכונות, אבל אתה עומד במקום. אתה צריך להתחיל לעשות משהו בפועל ואז זה ילך.

קריין: אנחנו באות י"ח בעמוד 393.

אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!"

אבל אנחנו לא רואים שאנחנו נמצאים בספינה אחת, כל האנושות. אנחנו לא רואים. אם הייתי רואה את המערכת הזאת שכולנו קשורים בכולם, תלויים בכולם, ואם אני מזיק למישהו אני מזיק בסופו של דבר לעצמי, בצורה אגואיסטית, כבר לא הייתי עושה את זה. אבל זה לא ניתן לנו לראות, אז מה דורשים מאיתנו? למה אנחנו נמצאים במערכת שהיא קושרת אותנו יחד בצורה קצרה ממש מצד אחד, ומצד שני אנחנו את המערכת הזאת לא מגלים, למה לא מגלים אותה? אם היינו מגלים אותה, כל העולם היו ממש צדיקים גמורים, מי היה עושה רע לשני מפני שמגיע מיד רע אליו? זה כמו שחס ושלום אף אחד לא רוצה להזיק לתינוק שלו, לילד הקטן שלו. לכן כאן זו הבעיה. מה אנחנו נעשה בזה שאין לנו הרגשה שאנחנו נמצאים במערכת אחת. וגם למה זה בנוי כך שאנחנו לא מרגישים שאנחנו נמצאים במערכת אחת.

כאן אנחנו צריכים להבין, שכמה שנצעק אחד לשני שאנחנו נמצאים בספינה אחת, בקושי בקושי יש כאלה שאולי ישמעו את זה, אבל בסופו של דבר אף אחד לא ישמע. כי אין לנו הרגשה ברורה שזה שאני גורם רע לשני או שאני אפילו לא גורם טוב לשני, אני מזה מזיק לעצמי. זה רחוק מאוד מהמציאות האמיתית. לכן הדוגמא עם הספינה היא דוגמא נכונה, אבל מי שקודר חור הוא לא מבין שהוא בזה מזיק לזולת. לו זה יהיה טוב, ולאחרים הוא ממש לא מרגיש. אם היה מרגיש ממש בהסתכלות קצרה ישירה שהוא מזיק לזולת, אולי היה אפשר איכשהו לשכנע אותו, להפחיד אותו. אבל אנחנו עושים כאלה פעולות שמזיקות לזולת ללא שום כוונה, ללא שום התחשבות, אנחנו לא רואים את המערכת שהיא קיימת, מה לעשות. זה עדיין בסימן שאלה.

שאלה: למה הודות לביטול שלנו דרגה אחר דרגה, אנחנו יכולים להרחיב את רשת הערבות ולשמור עליה? למה זה נותן לנו את האפשרות להרחיב את תפיסת המציאות שלנו?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מגלים את המערכת העליונה שהיא כולה נמצאת בכוחות ההשפעה, ואז אנחנו מקיימים את חוק הערבות, לא בגלל שקשורים בצורה אגואיסטית זה עם זה, אלא כי רוצים להיות מקושרים במערכת השפעה זה אל זה, ואז יוצא שכך נגיע לתיקון.

שאלה: מה זה אומר בפנימיות שיש לנו ערבות פנימית. דיברת על הערבות שלא צריכה להיות חיצונית אלא להתחיל בינינו, איך אנחנו יכולים להגיע אליה? כי הרצון לקבל הוא הרי מכה חזק נגד הרצון הזה להיות בערבות.

הבורא ששבר את הכלי האחד של האדם הראשון הוא השיג בזה דבר נפלא, שאנחנו לא מרגישים קשר בינינו, לא מרגישים. כל אחד יכול להזיק לשני, אפילו להרוג את השני ובזה אנחנו לא מרגישים שאנחנו מזיקים לעצמנו, ועוד פי כמה וכמה יותר ממה שהיינו בעצמנו מזיקים לעצמנו. אנחנו לא מרגישים, זאת ההסתרה.

כל העבודה שלנו היא לתקן את הקשר בינינו ולתקן בהסתרה. אם היה מתגלה שאנחנו כולנו קשורים אחד לשני, אין שום בעיה, כולם היו מקיימים את חוק הערבות ההדדית, קשר הדדי, וכולנו היינו צדיקים גמורים. אלא מפני שהקשר הזה נסתר והמערכת היא שבורה, אז כל אחד דואג רק עבור עצמו. ועוד יותר מזה, בגלל שהשבירה נמצאת, אז כל אחד ואחד כמה שעושה מעצמו יותר למעלה מהזולת, הוא מרגיש שהוא יותר מרוויח מהזולת. זה בעצם המצב שלנו. עוד נדבר על זה איך לתקן.

שאלה: מה זה אומר לקדור חור בדופן הספינה היום בשבילנו בשלב שבו אנחנו נמצאים, שאנחנו כעובר רוצים להיכנס לתוך הרחם?

זה שאתה לא רוצה לקיים את חוק החיבור בין כולם, זה בעצם נקרא שאתה קודר חור בדופן של הספינה.

קריין: אות י"ט בעמוד 393.

אות י"ט

"ורבי אלעזר, בנו של רשב"י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה," כל מי שמשתוקק לבורא. "אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז"ל, שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה"." זאת אומרת הכלי הכללי שנשבר אחרי חטא אדם הראשון, החלקים הכי עדינים שפחות נפגמו מהשבירה התחילו להתעורר קודם, אחר כך יותר עבים, אחר כך עוד יותר עבים, לכן הם נקראים עכשיו לפי השמות. השמות האלה זה לא אומר כלום, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, השמות האלה רק אומרים לנו על החלקים שברצון לקבל השבור איך שהם מתעוררים אחד אחר השני לתיקון, אלה השמות שלהם. "שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל," מתוך שהשבירה שבהם הייתה מזערית ממש, הם מעצמם הבינו את כל התהליך הזה ואת מה שצריך לעשות, חיבור, תיקון של הנשמות, שבאותה השכבה כמו שהם, מה שנקרא "בדור שלהם". "כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה." אלו שהייתה להם איזו נטייה לתיקון, ישר-אל, מסך כול כל הכלים השבורים. כמו שעכשיו אנחנו רואים, אתם שנמצאים כאן יש לכם השתוקקות להכיר את הבורא, לגלות אותו, לגלות את כול המערכת של העולמות וכן הלאה, וישנם כאלה שזה לא אכפת להם. לא שזה לרעתם, לטובתם, לא, אלא כל אחד פועל מתוך איך שהלב שלו משתוקק. "ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?"

שאלה: הייתי רוצה לדייק לגבי הדוגמא עם הספינה. זאת פעולה די מוזרה לקדור חור מתחתיי. אני יודע שבזה אני מזיק לעצמי או שלא? אם אני מבין שאני קודר תחתיי, מה אכפת לי מכל היתר? ואם אני לא מבין שאני מזיק לעצמי, למה זה נקרא לקדור תחתיי?

יש הרבה פעולות בחיים שלנו, שאמנם אנחנו מבינים שמהן ייצא לנו רע ובכל זאת אנחנו עושים את זה. כל שכן אם אנחנו לא יודעים, אין קשר ישיר בין מה שאנחנו עושים ובין מה שייצא. אם אני יודע שאני יוצא ניזוק, זה דבר אחד. אבל אם אין קשר ישיר ואני לא רואה שאני ניזוק, ועוד יותר אני רואה שאחרים אולי ייפלו אבל אני לא אפול, אז אני כאילו אעלה לעומתם, למה שאני לא אעשה? המערכת היא לא ברורה, היא סגורה, נסתרת ולכן היא מאפשרת לאדם לעשות לפי מה שהוא רואה ולא לפי מה שצריך להאמין. מה זאת אומרת שהוא רואה? לפי הרצון לקבל שלו, ואם יעבור לרצון להשפיע, ודאי שיעשה אחרת, רק לטובת הזולת.

תלמיד: יוצא שמתוך חולשה אני לא יכול להתגבר על הרצון לעצמי, ובצורה מודעת אני מזיק לעצמי בלי לראות שכולנו באותה ספינה?

תסתכל על הפעולות שלך היום, מה שאתה עושה, ותראה עד כמה אתה יודע שכנראה אתה מזיק לעצמך ובכל זאת אתה עושה את זה. תראה.

שאלה: אמרת שיש כאלה שיש להם השתוקקות, יש כאלה שאין להם השתוקקות. השאלה שלי, זה שקבענו מ 13:00 עד 15:00 כל החברים בעולם, עשיריות, הם לא קודחים חור בסירה זה שלא באים כולם?

יש לכם עוד שאלות חוץ מזה?

תלמיד: למה אתה לא עונה לי?

אני לא אוהב שאלות כאלה.

תלמיד: למה? זה לגבי עשיריות, חוסר רצינות.

אתם צריכים לטפל בהם וזהו.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה "שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל," מה הכוונה?

רק אלו שנמצאים בנטייה ישר-אל, ישראל, הם משתוקקים לזה ולכן הם נכנסים לזה. אחרים ודאי שלא נכנסים כי אין להם נטייה לזה.

תלמידה: אבל מה הכוונה "האומה ישראלית לבד, נכנסו בערבות", זה לא נכתב היום, זה נכתב לפני מאות שנים?

מה זה חשוב? ההגדרות הן הגדרות רוחניות. למי שיש נטייה לגלות את הבורא ומוכן ללכת לחיבור עם האחרים נגד האגו שלו כדי להתחבר עם הבורא, אז נקרא "ישר-אל", ישראל, והוא מגיע לזה. ואלו שאין להם נטייה לזה הם לא נקראים ישראל. במקום שאתה גר, בבית שאתה גר, כמה שכנים יש לך שבכלל לא אכפת להם מזה?

תלמיד: צודק. והוא כותב "ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.", אף אחד.

התורה מחלקת את כל האנושות לאלו שנקראים ישראל, נגיד שהם עשרת אלפים מכל אוכלוסיית העולם, עשרת אלפים מעשרה מיליארד, הם נקראים ישראל, משתוקקים לגילוי הבורא, ואחרים נקראים אומות העולם. גם בהם יש שוני לפי הרצון האגואיסטי שבהם יותר או פחות, ואז יש בהם שבעים דרגות, ולפי הדרגות האלה הם לאט לאט גם מתקרבים, משייכים את עצמם לגילוי הבורא. זה יקרה עוד מעט.

תלמיד: השאלה היא מה ההבדל בין עבר, הווה ועתיד? תמיד היו מעט מאוד לומדי קבלה.

בסדר גמור. אז מה?

תלמיד: זאת אומרת מעט מאוד, קמצוץ?

כן, אין שום בעיה.

שאלה: בדרך כלל אני רואה את כולם כשוטים ולא את עצמי. איך אני יכול להתחיל לראות את עצמי כאותו שוטה שקודח חור? כי המערכת עובדת, אני רק מפריע לה.

תצטרף לקבוצה, תרכין את הראש ותעשה מה שמוטל עליך. נקודה.

שאלה: אם מישהו מהחברים ממש דוחף את דעתו אל תוך העשירייה, אפשר להגיד שהוא בזה קודר חור בספינה, או להיפך הוא מנסה איכשהו לתקן אותו?

זה תלוי מה שהוא עושה, אני לא יודע, אבל בכל זאת צריך לעשות את זה באהבה.

שאלה: אתה אמרת וגם כתוב שהעובדה שכל המציאות נמצאת בערבות, כולנו גלגלי שיניים מלוכדים, תורת היחיד ותורת הכלל חד הם, כל זה בהסתרה בכוונה. למה אנחנו כל כך מתאמצים להסביר בהפצה שלנו, להסביר לכל המציאות את המערכת הזאת שהיא בהסתרה? אי אפשר לגלות אותה.

אתה יכול לגלות אותה בכוחות ההשפעה.

תלמיד: אבל אנחנו לא מצפים שכולם יגיעו לכוחות השפעה? אנחנו נותנים הסבר רציונאלי למשהו שבהגדרה הוא לא רציונאלי אם אני מבין נכון. הוא לא פועל לפי שכר ועונש, אי אפשר לגלות אותו.

לא, בכל זאת זה די רציונאלי שאנחנו מערכת אחת, שהטבע הוא טבע אחד וכולנו קשורים יחד. זה הכול רציונאלי. לא על זה מדובר שזה נסתר. מה נסתר כל כך, שכל חלקי הטבע קשורים זה לזה, שדומם, צומח, חי, מדבר, נמצאים במערכת אחת? אנחנו עדיין חלשים לגלות את זה ולהראות את זה לכל אחד ואחד שיבין את זה, אבל בעצם אלה דברים שגלויים.

תלמיד: לא הבנתי. אתה אמרת שכשאני עושה נגיד רע לעולם, אני בעצם גם מזיק לעצמי וכל זה מוסתר, ואמרת אפילו שזו מתנה נפלאה שהבורא עשה בשבירה. אתה יכול להסביר?

אנחנו צריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת ולהתייחס למערכת כמערכת אחת, למרות שאנחנו לא מגלים אותה ממש כולה בצורה כזאת. אנחנו לא נגלה שאנשים כל כך קשורים זה לזה "כאיש אחד בלב אחד". זה שדומם, צומח, חי, כולם קשורים יחד בטבע שלנו, את זה כל המדענים מגלים, אין בזה שום סוד, אבל זה שבני אדם קשורים בצורה נפשית זה עם זה לנשמה אחת, אנחנו לא יכולים לגלות במו עיניים, אנחנו צריכים ללכת באמונה.

תלמיד: אני מבין את התועלת בזה עבורנו לאלה שיש בחירה חופשית, כי זה נותן לנו כאילו אפשרות לפעול לא מטעם הרצון לקבל, אבל זה מוסתר כלפי כל האנושות, איך זה מועיל להם?

האנושות תצטרך להתחבר אלינו וגם ללכת אחרינו. כי בדרגת המדבר לראות את המערכת ולקיים אותה, אתה יכול רק בכוח אמונה.

קריין: אות כ'.

"אולם הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", "וינהרו אליו כל הגוים וגו'".

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ"ל באות י"ט, כמובן.

כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית', כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז"ל "הכרעת הכף זכות". כלומר, שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה. ודימו הדבר, כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף, הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל."

אין שאלות. אתם רואים מה קורה כשלומדים? פתאום מגיעים לרוויה, לא יכולים יותר להכניס לתוך הלב והמוח, לא מסוגלים יותר לעכל, נסתמים.

(סוף השיעור)