שיעור בוקר 16.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "השלום"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "השלום", כותרת "חיוב הזהירות בחוקי הטבע".

חיוב הזהירות בחוקי הטבע

"כולנו רואים, מתוך הכרה פשוטה, אשר מין האדם מוכרח לחיי החברה. כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל, זולת ע"י עזרת החברה.

ולפי זה, צא ודמה לך את מאורע הזה. למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד, הולך ופורש את עצמו מהחברה, למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורין גדולים, משום חולשתו להספיק לעצמו את צרכיו. הרי, שאין לו שום רשות להתרעם, על ההשגחה או על גורלו. ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו יותר, רק מכריז ומפרסם על טפשותו. כי בעת, שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי, בין החברה, אין לו הצדק, להפרש ממנה למקום שמם. ולאדם כזה, אסור לרחם עליו, להיותו הולך נגד טבע הבריאה, ולהיות שיש לו עצה, לחיות, כפי אשר גזרה עליו ההשגחה. על כן, הוא נטול הרחמים.

ומשפט הזה, מוסכם מכל חברי האנושיות, לבלי חולק. ואני יכול להוסיף, ולהטעים את הדבר, על בסיס דתי, וליתן לו צורת משפט כזה: כיון שהשגחת הבריאה, נמשכת מבורא ית', שבלי ספק, יש לו איזה מטרה בפעולתו, כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא, שכל העובר על איזה חוק, מחוקי הטבע, אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית.

כי המטרה נבנית, בלי ספק, על כל חוקי הטבע ביחד, אחד לא נעדר. כמו שנאות לפועל חכם, שלא יחסיר ולא יעדיף, כחוט השערה, על פעולותיו, המוכרחות אל המטרה." לכן זה לא פלא שאנחנו סובלים. אנחנו לא יודעים את חוקי הטבע, אנחנו פועלים לפי מה שנדמה לנו, כל אחד לפי מה שנראה לו, אנחנו נמצאים כל פעם במאבק בינינו, ובסופו של דבר אנחנו יוצרים את אי הסדר הזה שיש לנו בחיים, וכל החיים שלנו הם רק איך לברוח מאותו חוסר סדר שאנחנו בעצמנו מייצרים.

"ונמצא, אשר המקלקל חוק אחד, הרי קלקולו פוגע ומזיק במטרת התכלית, אשר הציב השי"ת. ולכן יענישהו הטבע. ולפיכך, גם אנו, ברואי השי"ת, אסור לנו לרחם עליו. כי חוקי הטבע הוא מחלל, ומטרת השי"ת הוא בוזה. וזהו צורת המשפט, לדעתי."

אין לנו למי לפנות בטענות אלא רק לעצמנו. אנחנו נמצאים במערכת שהיא אידיאלית, ואם אנחנו מקלקלים אותה ביחסים בינינו או ביחסינו לכל הטבע, למערכת הזאת, בצורה האגואיסטית שלנו, אז אנחנו מקבלים בחזרה את כל הדברים שאנחנו בעצמנו מייצבים. ואל לנו לפנות למישהו עם זה שאנחנו כאילו לא מרוצים ורוצים לשנות. בבקשה תשנו, תשנו את ההתנהגות שלכם לטוב ואז יהיה טוב. זה מה שבינתיים יש לנו.

שאלה: איך זה שאין למי לפנות או למי התלונן?

לך בטוח אין למי לפנות, אתה כל הזמן נמצא רק בטענות. אני אמרתי לך מה הפתרון וגם אמרתי היום לכולם - הפתרון הוא לדעת מה לעשות ולבצע ולא לשאול כל הזמן. אז תעשה בלי לשאול ואחר כך נראה מה יוצא לך מזה. אתה כל הזמן רוצה רק לשאול אבל אין לך למי לפנות, אף אחד לא רוצה לשמוע את השאלות שלך, את הטענות שלך, אף אחד. אין דבר כזה בעולם שמישהו ישמע אותן. גם הבורא לא ישמע כי מה שאתה רוצה לשאול הוא בורא בך, הוא ברא את השאלות האלו, לכן אין לך מה לשאול אותו. אלא תעשה מה שצריך ולאחר מכן מתוך הלימוד, מתוך הקשר הנכון שלך שתשקיע בו כוחות, מתוך זה בלבד תוכל לשאול.

שאלה: כתוב "כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא, שכל העובר על איזה חוק, מחוקי הטבע, אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית.". על איזה חוקי טבע הוא מדבר שאני עובר עליהם?

הטבע כולו מערכת אחת - דומם, צומח, חי, וגם האדם כחלק מן החי, ולכן אנחנו צריכים לשמור על החוקים. בחוקים של דומם, צומח וחי יש צורת התנהגות טבעית ולכן בצורה אינסטינקטיבית הם פועלים נכון, הם לא מקלקלים שום דבר שבטבע אלא נמצאים בתוך חוקי הטבע. האדם הוא יצור מיוחד, הוא יוצא מכלל הטבע שמנוהל על ידי חוקי הטבע בלבד, אלא יש משהו נוסף שנקרא רצון לקבל אגואיסטי של האדם, האגו של האדם, שעל ידו הוא מנותק, יוצא מהדומם, מהצומח ומהחי ונעשה יצור מיוחד שנקרא אדם.

עם האדם יש כאן חשבון אחר, הוא צריך ללמוד במה הוא צריך לתקן את עצמו. כל יתר היצורים לא צריכים לתקן את עצמם, האדם צריך לתקן את עצמו. יש בו מלכתחילה קלקול, וודאי שהוא מגיע מהבורא, אבל זו לא טענה נכונה מהאדם, אלא מהאדם יכולה להיות רק שאלה כזאת "תעזור לי להבין איך לתקן את עצמי". זו בעצם השאלה הנכונה שאיתה האדם יכול לפנות לבורא.

תלמיד: כלומר יש אופציה לא לעשות קלקול בטבע. איך עושים את זה?

האופציה היא רק איך לתקן את עצמך.

תלמיד: כל אחד ואחד בפני עצמו?

כל אחד, כולנו יחד, זה לא חשוב. מדובר כאן מה על האדם לעשות.

קריין: שורה "ואני חושב".

"ואני חושב, שאינו כדאי למי שהוא, לחלוק עלי. על הצורה הזו, שנתתי להמשפט, מתוך שדבריף המשפט אחד הם. כי מהו החילוק:

אם אומרים, אשר המשגיח נקרא "טבע", דהיינו חסר דעה וחסר תכלית,

או לאומרים, אשר המשגיח הוא חכם נפלא, יודע ומרגיש, ויש לו תכלית במעשיו?

כי סוף סוף, כלנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה, לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע. וכלנו מודים, שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר, על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש, אשר יענישהו הטבע. ואסור למי שהוא, לרחם עליו. הרי, שאופי המשפט אחד הוא, ואין חילוק בינינו, רק בהמוטיב:

א. שלדעתם המוטיב הוא הכרחי,

ב. ולדעתי הוא מטרתי.

וכדי שלא אצטרך, מכאן ואילך, להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו:

א. טבע,

ב. ומשגיח.

אשר אין שום חילוק, בקיום החוקים, כמו שהוכחתי, על כן מוטב לנו, לבוא לעמק השוה, ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו. ואז, אוכל לקרות את "חוקי אלקים" בשם "מצות הטבע", או להיפך ("מצות אלקים" בשם "חוקי הטבע"). כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר.

ומעתה, חשוב לנו מאד, להסתכל במצות הטבע, לידע מה הוא דורשת מאתנו, פן תענישנו בלי חמלה, כנודע. והנה אמרנו, אשר הטבע מחייב למין האדם, לחיות חיי חברה. וזהו פשוט. אולם, יש לנו להסתכל בהמצות, אשר הטבע מחייב אותנו, לעשות מתוך הבחינה ההוא, דהיינו, מבחינת חיי החברה.

וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק, בתוך החברה, רק בשני מצות, שאפשר להגדיר אותם, בשם:

א. "קבלה"

ב. ו"השפעה".

דהיינו, שכל חבר, מחוייב, מצד הטבע, לקבל צרכיו מהחברה. וכן מחוייב, להשפיע, ע"י עבודתו, לטובת החברה. ואם יעבור, על אחת מב' המצות הללו, יענש, לבלי רחמים, כאמור.

והנה, במצות "הקבלה", אין אנו צריכין להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף על יד. ומשום זה, לא יארע לנו שום הזנחה.

אולם, במצוה השניה, שהיא "השפעה לחברה", אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד, אלא שגם העונש, מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך, אין המצוה הזאת משומרה כהלכתה. ולפיכך, מטוגנת האנושיות על האש, במרחשת איומה. והחרב והרעב ותולדותיהם, לא פסקו ממנו עד הנה."

שאלה: למה בעל הסולם קושר בין הטבע לאלוהים?

כי זה אותו דבר, אין יותר. הטבע, הכוח עליון, הבורא, האלוהים, כל מה שמחוץ לאדם הכול אחד.

תלמיד: איך האדם מרגיש שהטבע הוא אלוהים? איך הוא יכול לתפוס את זה?

איך שהוא תופס, כל אחד לפי הדרגה שלו. יש אנשים שכבר מרגישים שהכול הוא הבורא חוץ מהנקודה שלי שממנה אני מרגיש שאני קיים, אני, המנותק מהבורא, ויש כאלה שחושבים אחרת, יש ויש, אלו דרגות התפיסה. אבל אלוהים או הטבע או הכוח העליון או הבורא, זה בעצם כול מה שנמצא למעלה מהאדם וכך הוא מקבל. כל המציאות מתחלקת לשניים, אני והבורא, וכל האנושות וכל הדברים האחרים לא קיימים אלא רק בכלי השבור שלי.

אם אני אתקן את הכלי שלי אז אני לא אראה כך, אני אראה שוב שהכול זה אין עוד מלבדו, ומה שעכשיו אני רואה זה מפני שאני שבור. נשבר לי הרצון, ברצון השבור אני רואה את כל הדברים האלה מחולקים לדומם, לצומח, לחי, למדבר גשמי, רוחני, לספירות, לעולמות, ובכל אחד מהם יש חלק מהבורא והוא כביכול גם שבור ונמצא בכל החלקים האלה. אבל ברגע שאני מסדר את הכול ואומר שהכול כלפיי, שהעולם לא נמצא, אלא אני מרגיש את המציאות וכל המציאות היא בעצם הבורא, זה מה שאני מרגיש ואין יותר, אז יוצא שיש אני ובורא וכלום חוץ מזה, כל היתר נכלל בשתי ההבחנות הללו.

זה כמו שלמדנו בתפיסת המציאות שחוץ מאדם יש רק בורא.

שאלה: נאמר שאנחנו לא זקוקים לתשומת לב גבוהה בתכונת הקבלה כי העונש בגינה מגיע מיד. האם זה אומר שאנחנו יודעים לקבל באופן אוטומטי בצורה נכונה?

לא נכון. אנחנו לא יכולים לקבל בצורה נכונה כי הרצון לקבל שלנו הוא לגמרי לא שולט, הוא לא נותן לנו הבחנה מדויקת במה אנחנו כן צודקים ובמה לא. אנחנו לא יכולים לשפוט את צורת הקבלה שלנו כי אין לנו כנגדה צורת השפעה. אנחנו בצורת הקבלה מתקשרים למי שנותן, למי שממלא, למי שבונה בנו רצונות ולמי שממלא את הרצונות שלנו. אנחנו נמצאים באמצע, בין הבורא שברא בנו רצון לקבל לבין הבורא שממלא אותנו, את הרצון לקבל, ואנחנו לא מתייחסים אליו, אנחנו לא יודעים למה הוא ברא בנו את זה ולמה הוא ממלא אותנו כך.

לכן אנחנו לא מקבלים בצורה נכונה, כמו שאתה רוצה להגיד, כלי הקבלה שלנו לא פועלים נכון ותראה מה שקורה לנו. לכן אנחנו הולכים למות ברגע שמתחילים לקבל, כי כל הקבלה שלנו היא על מנת לקבל וזו כבר צורת המוות רק אנחנו לא מודעים לזה, עד כדי כך אנחנו נמצאים בשקר.

אם היינו יכולים לראות את האמת, אז לא היינו מקבלים שום דבר, היינו מיד נכנסים לצמצום ומפתחים רצון להשפיע. ובמידה שהיינו יכולים להפוך את הקבלה שלנו להשפעה במידה הזאת היינו מקבלים, כי בזה היינו משפיעים למי שנותן תענוג והיינו עושים הכול רק כדי להשפיע לו תענוג ולא לקבל שום דבר בצורה אחרת, אם היינו באמת מבינים.

תלמיד: אז מה זה אומר שבמצוות הקבלה אין אנו צריכים הסתכלות מרובה משום שהעונש נקבע תכף על המקום?

זה מה שקורה לנו, רק אנחנו לא מבינים מה קורה. אנחנו מוכנים לקבל ולקבל, או שנותנים לנו או שלא נותנים לנו, אבל החשבון נעשה מצד הטבע מיד.

תלמיד: כלומר אנחנו מתבשלים על מרחשת בגלל שאנחנו לא יודעים לקבל וגם בגלל שלא יודעים להשפיע.

נכון, משני הכיוונים האלו, גם מהצד הזה וגם מהצד הזה אנחנו מפסידים. הבנת נכון.

תלמיד: אנחנו צריכים להפנות תשומת לב בעבודה שלנו לשני המרכיבים האלה, לצמצם את הקבלה ועוד ללמוד השפעה.

אתה צודק. דיברת נכון.

שאלה: בעל הסולם תיאר בצורה מאוד ברורה את התועלות מחיים משותפים. האם יכולים להשתמש בחוק הזה של הקיום המשותף גם אנשים שרוצים להתחבר כמו "בני ברוך" וגם כל העולם שבו יש אגואיסטים? כי אנחנו רואים שכשאגואיסטים מתנגשים ביניהם זה יוצר קונפליקטים ובעיות.

לא. ישנה מערכת גדולה שזו המערכת של האדם הראשון, אנחנו נמצאים בה ופועלים בה. המערכת הזאת חייבת להגיע למצב המתוקן, והיא כל הזמן מפעילה אותנו לקראת התיקון, לקראת החיבור השלם. ככל שאנחנו משתתפים בזה באופן חיובי או שלילי, בהתאם לזה אנחנו מקבלים תגובה שהיא מתקנת אותנו או בצורה יפה או בצורה לא כל כך יפה, אבל מתקנת ומכוונת אותנו בכל זאת להגיע לתיקון. זה מה שאנחנו רואים. כלומר, אנחנו צריכים להבין שכל החיים שלנו הם התגובה מלמעלה של הכוח העליון על מה שפעלנו עד כה בצורה לא נכונה, ואולי גם בצורה נכונה לפעמים אומנם אני לא רואה את הדברים האלה כך. אני לא רואה שפעלנו בצורה נכונה בשום דבר, אלא עשינו כל מיני פעולות בחיבור בינינו אבל עשינו אותן מטעם ההכרח, אולם בכל זאת מתחשבים בזה, הכוח העליון או כוחות עליונים מתחשבים בזה.

ככל שנימשך לחיבור, כי כל המטרה שלנו היא להחזיר את עצמנו למערכת האדם הראשון, להיות כאיש אחד בלב אחד, בהתאם לזה נרגיש את מצבנו כמצב המתוקן, כגן עדן, פשוט כגן עדן.

קריין: אנחנו בשורה "והפלא שבדבר"

"והפלא שבדבר, אשר הטבע, כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור, שהאנושיות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים, בהשגת כלכלתינו וקיומינו.

הרי לעיניך, בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו ית', לקיים בכל מאודינו, את המצוה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהענישנו, וליטול נקמתה ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו."

מה שעוד לא ברור נראה.

שאלה: הוא כותב כאן שהטבע הוא כשופט בעל מקצוע שמעניש אותנו בהתאם להתפתחותנו ושזו מערכת חכמה. אבל מצד האנשים בעולם זה לא נראה כך, כלומר הם מביאים בחשבון את המצב שבו נמצא העולם, שהוא מדרדר לאיזשהו כאוס. איך להתגבר על הסתירה הזאת בהסבר לאנשים?

אם תראה לילד קטן איזו מכונה, והילד הקטן יקבל מהמכונה הזאת מכה, טבעי שהוא ייתן למכונה הזאת גם מכה, כי הוא מפחד ממנה, הוא מתרגז עליה, כך גם האדם מתייחס לכל מיני כוחות טבע שמסביבו. כך הוא גם מתייחס לבני האדם האחרים, כי הוא לא יודע מה מעורר אותם ומה מפעיל אותם. זה תמיד כך, מה אפשר לעשות.

הסתרה זאת הסיבה לכל מה שחסר לנו בעולם הזה. לכן אנחנו צריכים לגלות את הטוב והמיטיב בכל מה שנמצא ואז באמת נקבע שהוא טוב ומיטיב ואין כוח אחר בטבע, אבל זה יקרה אחרי שאנחנו נגלה אותו. לכן עלינו רק ללמוד איך לעשות את זה וללמד את האחרים.

תלמיד: כמו שדיברת עוד היום בחלק הראשון של השיעור, על זה שאנחנו צריכים להסביר לאנשים על צורת העולם הנכונה, אבל לא ברור מהי צורת העולם הנכונה כי הרי איך אפשר לגלות בה אותו טוב ומיטיב?

אני מבין שזה קשה לכולם, אפילו לנו זה קשה ואנחנו רוצים לעשות את זה וגם קשה אבל אתה נמצא מול בעיה מאוד רצינית והיא לא תיעלם לבד ולא לפי הרצון שלנו סתם, אלא אנחנו צריכים דרכנו לגלות לכל האנושות איפה אנחנו נמצאים. ואז אנחנו נגלה שהמציאות הזאת שאנחנו מתארים היום לא קיימת, אלא המציאות היא אחרת לגמרי. רק שאנחנו צריכים להתחבר עם כל האנושות ואז האנושות בזה תראה מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו מגלים לה, איך עוברים דרכנו כל אותם הכוחות העליונים ושזה סך הכול כוח אחד. אנחנו צריכים לגלות את זה לאנושות.

האנושות לא תוכל לעשות את זה לבד, רק אנחנו חייבים לעשות הכול. ומעלינו יש עוד מקובלים גדולים, זאת אומרת חלקים שתיקנו את עצמם מהכלי של אדם הראשון, ואנחנו נצטרף אליהם במשהו, לפחות במקצת בהכרת הרע. עוד מעט נגיע למצב שנוכל גם לעשות טוב. אז יהיה "סור מרע ועשה טוב", וכך אנחנו נתקן את עצמנו נתחבר למערכת המתוקנת ונגרום לה עוד צעד קדימה ונמשוך אחרינו את כל באי עולם, כל האנושות ונעשה עוד צעד קדימה וככה זה יהיה, כולנו יחד, בשרשרת הפעולות, בשרשרת הנשמות.

תלמיד: אנחנו אומרים שבעבודה שלנו אנחנו מתחברים לאמונה מעל הדעת ומתעלים ממש מעל מצב העולם הזה, ובזה אנחנו יכולים לגלות את הטוב והמיטיב, כל העולם איפה יכול לגלות את הטוב והמיטיב הזה ובמה?

לא צריכים לדבר על הדברים הרעים, לא. אנחנו לא מאחלים לאף אחד. אנחנו רוצים לכלול אותם בתוכנו כאח"פ שנכלל בתוך גלגלתא ועיניים. ואז אנחנו מעלים אותם יחד איתנו. ברגע שאתה פותח להם ואנחנו נוכל לעשות את זה, ברגע שהם ירצו להתכלל בנו מפני שיהיה כדאי להם, בגלל צרות, בעיות, אדם לא ירצה שום דבר, רק להפסיק להרגיש רע. ברגע שהם ירצו להתכלל בנו, אז אין בעיה, אנחנו נכלול אותם יחד. זה מה שכותב בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שכולם יתכללו בנו ואנחנו כולנו נעלה לגמר תיקון.

ואומות העולם חייבים להתכלל בנו כי בלעדיהם יחסרו לנו הכלים דקבלה הגדולים, אז הכלים דהשפעה שלנו יהיו מוכנים לכלול את הכלים דקבלה שלהם. אח"פ יתכלל בגלגלתא ועיניים ודרך הגלגלתא עיניים יקבלו את אורות התיקון, כי אח"פ מקבלים את זה בבת אחת, אנחנו, גלגלא ועיניים מקבלים את זה במשך המון זמן, כי אנחנו צריכים לרכוש את זה, ולדעת את זה, ולסדר את הדברים כי אנחנו שייכים לגלגלתא עיניים, אבל הם שייכים לאח"פ. בעל הסולם כותב שהם מקבלים את זה בבת אחת. וכך יהיה תיקון.

לכן אל תחשבו שזה ייקח עוד אלפי שנים ואיפה זה? זה כלום, הרצונות האלו הקטנטנים של בני אדם בעולם הם כאלו שבקלות אפשר לתקן אותם. האור קצת מאיר עליהם והם כבר מוכנים ממש לבצע הכול. תראה למה הם מכורים, לאיזה תענוגים קטנים, אלו טיפות של האור. העיקר זה התיקון שלנו. ואז דרכנו זה ישפיע עליהם, והם יתקרבו וייכנסו מהר לגמר התיקון. וכך זה יהיה.

תלמיד: אז בכל זאת אין איזו צורה נכונה של העולם מבלי להתכלל בנו, נגיד שהם שם חיים בידידות והתחברו, אם הם לא נכללים בנו ומאיתנו, שום דבר כזה לא יקרה?

איפה אתה ראית שהם חיים נכון וטוב בהתכללות, אני לא מבין. כל אומות העולם, כל האנושות, לא חשוב מי הם ומהם, מהצרות מהבעיות מאין ברירה הם יצטרכו להתקרב אלינו. אנחנו מתוך זה שאנחנו קשורים לכוח העליון נרצה להתקרב אליהם ולהשפיע להם. בסך הכול אנחנו כגלגלתא עיניים והם כאח"פ נוכל יחד להתעלות ולהתכלל בכוח העליון.

קריין: בזאת נסיים, רק נוסיף שזה מצוין במאמר "שיפחה כי תירש גבירתה" שהתפתחות ישראל פנימיות בזה אחר זה, והתפתחות אומות העולם חיצוניות בבת אחת.

כל טוב. ונקבע במשך היום חיבורים.

(סוף השיעור)