שיעור בוקר 13.02.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 125,

מאמר: "כל התורה היא שם אחד קדוש"

כל התורה היא שם אחד קדוש

"בזהר (שמיני ובהסולם אות א') "רבי יצחק פתח, ואורייתא כולא חד שמא קדישא איהי דקב"ה". ובהסולם, וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב"ה, ובאורייתא אתברי עלמא, ובהתורה נברא העולם, שהיתה כלי אומנות שלו לבריאת העולם. ובאות ב' כתוב שם, "ובהתורה נברא האדם. זה שכתוב, ויאמר אלקים, נעשה אדם. שכתוב, לשון רבים. אמר לה, אני ואת נעמיד אותו בעולם, רבי חייא אמר, תורה שבכתב, שהיא ז"א, ותורה שבעל פה, שהיא המלכות, העמידו את האדם".

אנו רואים כאן ג' דברים:

א. שכל התורה היא שם אחד קדוש.

ב. שהעולם נברא בהתורה.

ג. שהאדם נברא בהתורה.

ידוע דרשת חז"ל בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, דענין בריאת העולמות היה בשביל "להטיב לנבראיו", היינו בשביל הנשמות, היינו שהנשמות יקבלו את הטוב והעונג. אם כן שמצד ה' הוא להשפיע. ומה חסר להנבראים, שיקבלו. ולמדנו, שבכדי שתהיה השתוות הצורה, צריכים הנבראים להשיג הכלי, הנקרא "רצון להשפיע".

והיות שהרצון להשפיע אינו מצד הטבע, לכן צריכים לדבר שיתן לו הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וכח הזה, שהתחתון מקבל, שיהיה בידו כח להשפיע, הוא על ידי התורה, משום ש"המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא לפי זה, כמו ש"ראשית" הוא "ישראל", כמו כן צריכים ל"התורה", שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, לכן גם התורה נקראת "ראשית", משום שזה בלי זה לא הולך. וידוע מאמר הזהר כי "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". ולפי הנ"ל הוא, כשישראל משתדלים בתורה, ע"י זה הם זוכים לבחינת "קוב"ה", היינו לבחינת "שמותיו של הקב"ה".

נמצא שיש להבחין ב' ענינים בתורה:

א. המאור התורה, שזה בא כדי להחזירו למוטב, שהוא תיקון הכלים.

ב. להשיג את האור תורה, שהוא בחינת "שמות הקדושים", המכונה בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה". (עין בספר "מתן תורה", דף ס"א).

ולפי זה יוצא, כשאנו לומדים תורה, יש שם להבחין את ב' הענינים הנ"ל:

א. להמשיך בחינת מאור, שיעשה לנו כלים דהשפעה. ובלי מאור התורה, אי אפשר להשיג כלים אלו. אי לזאת, למה הוא מצפה, שישיג שכר עבור לימוד התורה, כל חשקו הוא רק להשיג את הכלי הזו, שנקרא "כלי דהשפעה". וזהו דוקא לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועשה הרבה מאמצים, שיוכל לעשות מעשים רק בכוונה דלהשפיע. ורק אז הוא יכול להגיע לידי ידיעה, שבחינת הרצון לקבל, שנטבע בו מצד הטבע, אי אפשר לבטלו. ואז מתחיל להבין, שהוא זקוק ל"רחמי שמים", שרק הקב"ה יכול לעזור לו לזכות לכלי דהשפעה. ועזרה זו באה מבחינת "המאור התורה", כנ"ל.

ומשום זה צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלמוד, מה המטרה שלו מלמוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלמוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהטיב לנבראיו. מה שאין כן אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך של השפעה, כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים". וזה נקרא "הכנת הכלים", שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליון, והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבתורה מחזירו למוטב".

ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה הנקראת "השגת התורה", שהיא מבחינת "שמותיו של הקב"ה", הנקרא בלשון הזה"ק "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".

ובזה נבין מה שכתוב שם בזהר אות ב' "ובאורייתא אתברי בר נש", פירושו, "בתורה נברא האדם". ויש להבין מה הקשר בין "תורה" "להאדם", שנגיד "שהאדם נברא מהתורה". וצריכים להקדים מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל, שנאמר "ואתן אתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם".

וצריכים לדעת מהו "בחינת אדם", היינו איזה דרגה הוא אדם, שאין העכו"ם יכולים להיקרא בשם "אדם". הנה חז"ל אמרו על הפסוק (ברכות רבי ע"ב) "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא", "מאי כי זה כל האדם". אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה".

נמצא, שהאם נקרא מי שיש בו יראת שמים. והיות שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא מרחק אותו מיראת שמים, אם כן מהי העצה, שנוכל לומר, שע"י זה הוא יזכה "ליראת שמים". על זה באה התשובה, שעל ידי תורה הוא יוכל לנצח את היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". ולפי זה יכולים לפרש "שהאדם נברא ע"י התורה", כי הסיבה שיכולה לצאת בחינת "אדם" כנ"ל, היא דוקא ע"י תורה. וזה פירוש "ובהתורה נברא האדם".

ועל דרך זה יש לפרש מה שכתב שם בזה"ק "ובאורייתא נברא העולם". גם זה קשה להבין, איזה קשר יש מהתורה, שהיא דבר רוחני, והתורה, נקראת "שמותיו של הקב"ה". ואיך נמשך ממנה עולם הגשמי. ולפי הנ"ל ניחא, שהכוונה היא "שהעולם נברא", הכוונה על עולם ומלואו, שפירושו עולם שבו נמצאות הנשמות, שמטרת הבריאה היתה "להטיב לנבראיו", להנשמות, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שבריאת העולם הכוונה להרצון לקבל, ובכדי שתהיה "השתוות הצורה" מענף להשורש, כידוע, היה הצמצום, שפירושו הסתר להיעלם שלא יהיה נגלה האור העליון, שהוא בחינת טוב ועונג."

"אם כן איך אפשר לקיום העולם, שיכלו לקבל ולא ימותו, כדוגמת שהיתה בשבירת הכלים, שנשברו ומתו מטעם שלא יכלו לכוון בעל מנת להשפיע. אלא ע"י התורה "שהמאור שבה מחזירו למוטב" יקבלו כלים דהשפעה, שבכלים אלו יכולים לקבל שפע ועונג ויתקיים מטעם שהם יוכלו לקבל בעמ"נ להשפיע.

וזה הפירוש "ובאורייתא נברא העולם". שבריאת העולם, שהיתה מטעם "להטיב לנבראיו" היה תיכף על כוונת לשם שמים. וזהו ע"י התורה. היוצא מכל הנ"ל, שאנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה.

ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה". היינו אם הוא זוכה, הוא מקבל ע"י זה עליה. ואם לא (זוכה), הוא מקבל ע"י זה ירידה ברוחניות. וסדר הירידות הוא לאט לאט, כל אחד לפי סדר שלו. ובדרך כלל האדם בא לידי שכחה, היינו ששוכח שיש בכלל ענין עבודה, שצריכים להשתוקק "לדביקות ה'", אלא כל המרץ שהיה לו נכנס בדברים גשמיים, היינו שאז הוא מוצא יותר טעם בדברים גשמיים.

היינו, שבזמן שהיה קשר עם עבודת ה', היה קצת מרוחק מדברים גשמיים. זאת אומרת שלא היו (דברים גשמיים) מקבלים אצלו ערך, שיש להתחשב עמהם. מה שאין כן בזמן שמתחיל להתרחק מהעבודה, אז כל דבר גשמי, שהיה בעיניו לדבר בלתי חשוב, מקבל אצלו צורה חשובה, עד כדי כך, שדבר הכי קטן נעשה לו למפריע גדול, ועושה לו מחסום באמצע הדרך, ולא יכול ללכת קדימה.

ולפעמים בזמן הירידה שקבל, הוא כן נזכר שיש ענין עבודה רוחניות, אז כשנזכר מזה, הוא בא לידי עצבות, שעצבות זאת מביאה לו שהוא רוצה רק לישון. פירוש, שהוא רוצה לסלק את עצמו מהמצב שבו הוא נמצא, והוא חושב שע"י שינה הוא ישכח מכל המצבים שלו. ולפעמים הוא בא לידי יאוש בכלל, היינו שאומר, אני לא רואה אצלי שום התקדמות, אלא להיפך, היינו כל כמה שאני משקיע כוחות, והייתי צריך להתקדם קצת, לפי הכוחות שאני עשיתי עבור להשיג משהו רוחניות, ואני רואה שכל פעם אני הולך אחורה, ובטח דבר עבודה באופן זה, היינו עבודה דלהשפיע, הוא לא בשבילי, משום שאני לא מוכשר לזה.

בדרך כלל אומרים "משום שאני חלש אופי, אין בי הכח שאני אוכל להתגבר על הרצונות שלי". ולפעמים הוא נעשה יותר חכם ואומר "בכלל אני לא רואה מי הוא שכן זכה למשהו ברוחניות". אז אחרי כל הווכוחים שיש לו עם הגוף שלו, והגוף נותן לו להבין, איך שהוא מדבר כל כך בצדק מאה אחוז, וזה מביא לו מצב, שהוא רוצה לברוח מהמערכה ושוב להכנס לעולם הגשמי כמו הכלל, ולא יהיה יותר חכם מהכלל כולו, אלא ללכת עם התלם של הכלל. ובעיקר, שהוא בטוח, שמה שהוא החליט לא יכול להיות אחרת.

ומה עושה הבורא יתברך. לאחר שכבר (אדם) שכח הכל, פתאום הוא מקבל איזה התעוררות מהשי"ת ומתחילה שוב לפעפע בלבו השתוקקות לרוחניות, ומתחיל שוב לעבוד בהתמדה, וכח הבטחון עובד בקרבו, כאילו שבטח יזכה להתקרבות ה', ושוכח כל ההחלטות שעשה בדעתו צלולה ובחשבון מדויק עד כי כך שהיה כבר "מתחרט על הראשונות", זאת אומרת, שלבו היה מצטער על מה שנכנס מלכתחילה לבוץ כזה, הנקרא "עבודה דלהשפיע", והוא היה בטוח שהחשבון שלו הוא מאה אחוז צודק, אבל "האתערותא דלעילא" שקבל עכשיו, היא משכיחה לו הכל.

והטעם הוא, כי כן סדר העבודה האמיתית, שרוצים להראות מלמעלה, שהאדם הוא "אין ואפס" עם כל השכל שלו, אלא אם יבקש מה' שהוא יעזור לו, ואם זה יהיה באמת, היינו שיודע בברור, שאין שום אפשרות שהאדם תהיה לו היכולת לצאת מהמצב שבו הוא נמצא תחת שליטת אהבת עצמית, המכונה "גלות מצרים", שזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא.

אבל אם האדם רק אומר ולא מרגיש מאה אחוז שאין בידו לעזור משהו, אז האין התקרבות אמיתית באה מלמעלה, אלא אז חוזר חלילה, כמו שהיה מקודם, היינו שעוד הפעם באות לו מחשבות ורצונות מהגוף, ושוב מתחיל ועוד הפעם הווכוחים הקודמים, ושוב בא לידי המצבים הנ"ל, ושוב מחליט שהיה בורח מהמערכה, כנ"ל, ושוב בא לידי החלטה כנ"ל. ושוב אח"כ באה לו מלמעלה איזו התעוררות, שזה נקרא "קריאה", שקוראים אותו ורוצים שוב לקרב אותו לה'. ואם אז גם כן אינו משתדל בההזדמנות שנותנים לו, אז חוזר חלילה אותו הסדר כמו שהיה לפני המצב הזה כנ"ל.

וכעין זה מצאנו בזהר (תזריע ובהסולם אות ו') "רחוק מפנינים מכרה", מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים, מהו שאומר "מכרה". ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים, כמו שאתה אומר "ויעזבו בני ישראל את ה', וימכור אותם ביד סיסרא". ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה להם חלק בהם. וזה שכתוב "ורחוק מפנינים מכרה".

אי לזאת לא להתבהל מה שהגוף לפעמים הוא מראה צבעים שחורים, אלא שצריכים תמיד להתחזק למעלה מהדעת ולא לשמוע לעצת הגוף, מה שהוא מספר לנו דברי פירוד מהקדושה, אלא להתגבר בתפילה אמיתית, ובטח ניוושע לצאת משעבוד שליטת מצריים ולזכות להגאולה."

שאלה: רב"ש כותב פה "שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה." מה זה אומר להכניס רצונות ומחשבות לקדושה?

על מנת להשפיע, שיחשוב רק איך להשפיע דרך חברים לבורא. זה נקרא "קדושה".

תלמיד: מה זאת אומרת, מה אני עושה עם אותם מחשבות ורצונות?

אתה צריך לבדוק איזה מחשבות ורצונות יש לך, למה הם מכוונים, האם לטובתך, האמת זה לא לטובתך, אבל כאילו לטובתך, או לטובת הזולת. אם הם לטובת הזולת אז אתה דומה לבורא, במידה הזאת שיש לך מחשבות [ורצונות] לטובת הזולת, כמה שיש בכוח, בכיוון, בכל עוצמתם, לפי זה אתה דומה לבורא, ואז אתה מרגיש את עצמך כמו בורא. להרגיש את עצמנו כבורא זה נקרא "להיות בעולם הרוחני", ושם יש מדרגות על פני האגו שלך עד כמה אתה יכול לעלות, להתגבר, להיות נגד האגו שלך על מנת לקבל ולהיות לעומת זאת בעל מנת להשפיע לזולת, אז אתה דומה לבורא בדרגות שורש, א', ב', ג', ד'. זה בעצם התיקון שאדם יכול לעשות, מסוגל לעשות, מחויב לעשות, על ידי האור העליון שיעזור לו.

הבורא ברא רק נקודה אחת שזה רצון הפוך ממנו, רצון לקבל, ואחר כך ניפח אותה, נשף לתוך הנקודה הזאת, ונעשה ממנה כדור, בלון, שכולו מבפנים כוח הבורא, אבל הכדור עצמו הוא כוח הנברא, רצון לקבל, ואנחנו צריכים לבדוק למה אנחנו יכולים לשייך את עצמנו, או לכוח הפנימי שזה כוח הבורא שנמצא בנו, או לכוח החיצוני שזה כוח הנברא, מה שנהיה מאותה הנקודה יש מאין.

תלמיד: אפשר לעשות את זה עם כל סוגי המחשבות והרצונות שיש לנו? אפילו הרצונות השטותיים כביכול?

כל דבר, חוץ מהנקודה שממנה אנחנו בנויים, שהיא הפוכה מהבורא, כל הצורות בתוך הנקודה באות לנו מהבורא עצמו, אבל מפני שהאוויר שבה מנפח את הרצון לקבל, אז יש לרצון לקבל צורות הפוכות מהבורא. זאת אומרת לקח נקודה אחת שחורה ונשף לתוכה, ואז האוויר הזה, הרוח הזאת זה ממנו, אבל הנקודה השחורה התנפחה בכל מיני צורות הפוכות מהבורא, אלה כל העולמות. והעבודה שלנו, ללמוד מהצורות ההפוכות את צורת הבורא. את זה אנחנו מסוגלים. אחרת אין לנו שום אפשרות להשיג אותו.

לכן מה שעשה הבורא, הוא עשה הכנה להשגה שלנו. השגה יכולה להיות רק לפי המאמץ, והמאמץ הוא מיוחד, כי אנחנו צריכים לקחת את הבורא כשותף. ואז על ידי כך שאנחנו משנים בכל פעם את המציאות למה להידבק, לצורת הרצון לקבל או לצורת הרצון להשפיע, אנחנו בזה בוחרים להידבק בבורא במקום להידבק בצורת הנברא, וגם לפי איזו דרגה. כך אנחנו מתפתחים.

שאלה: הוא מדבר פה על עניין זכייה, אם אתה זוכה אתה עולה, ואם אתה לא זוכה אתה יורד. מה עניין הזכייה הזה?

זכייה זה דבר גדול מאוד, כי כלפי האדם יש הרבה נתונים לא ידועים, לא מובנים, לא מורגשים, מתוך ההסתרה. לכן כלפי הנברא זה תמיד בסימן שאלה. למה זה לא ברור בצורה ברורה, או ברור בצורה ברורה? כדי לתת לאדם מקום בחירה, שלא יהיה כמו מחשב ששם ברור מה זה אחד ומה זה אפס וגמרנו, אין יותר. אלא כשלא ברור אם זה אפס או אחד, זה נותן לאדם אפשרות להתפתח. איך אני רוכש דרגה, צורה, יותר עליונה שממנה אני יכול להחליט במצב הלא ידוע, זאת אומרת, זה דוחף אותי להתפתחות. לכן אנחנו צריכים להבין שכל המצבים שאנחנו עוברים שהם כאלה אפורים, הם דווקא המצבים הכי מועילים.

כתוב ש"חיה אינה טועה", באמת אין לה במה לטעות, הכול ברור. מה שאין כן אדם, הוא תמיד טועה, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". הוא צריך לחטוא, לא רק סתם לטעות, אלא לחטוא, זאת אומרת להיות בהפכיות מהבורא בטוח, ואז להשיג שהוא נמצא בהפכיות ולא להסכים עם זה מתוך זה שהוא רוצה להיות דומה לבורא, לא מתוך זה שיש לו רווח, זאת אומרת כאן, בנקודה הזאת הוא עושה חשבונות והכרעה ועלייה למעלה מדעתו לדרגה של הבורא בכל צעד ושעל, וכך מתקדם.

שאלה: להיות ראוי או לא להיות ראוי, לזכות או לא לזכות, זאת החלטה מלמעלה, או שזה תלוי באדם?

זכייה תלויה מלמעלה, בתשובה מלמעלה. אבל גם לפני זה, יש זכייה גדולה לאדם כשהוא מסדר את הפנייה שלו לבורא, גם לזה צריכים לזכות, זה לא פשוט. שהוא, סוף סוף, מגיע למצב ששום דבר לא יכול לעזור לו, אלא הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, ואיך לפנות אליו, איך לחייב את הבורא בתשובה, ואיך להבין את התשובה, ולפענח אותה נכון, לפתוח אותה, ולהתלבש בה, בתשובה הזאת, לקבל צורה חדשה. יש עבודה גדולה, אבל הכול מתחיל מזכייה.

שאלה: מהי מטרת השכחה שנופלת על האדם? לפעמים זה קורה מיד אחרי שיוצאים מהשיעור.

שכחה היא דבר הכרחי, בלי זה האדם לא מחליף מדרגות ונשאר עומד במקום. אין שכחה בחיות, נניח פגעת באיזה חי, הוא זוכר, אין אצלו שכחה. אדם שוכח כל דבר, גם את הטוב וגם את הרע, במיוחד את הטוב, אנחנו רואים את זה מהחיים שלנו, זה כנגד האגו שלו, בגלל שהאגו מתפתח שוכחים.

שאלה: איך אני עושה את ההבדל ברצונות שבאים מתוכי, מה זה רצון להשפיע? אני יודע שכולי רצון לקבל, איך אני הופך את זה בתוכי, איך אני עושה את הבירור בתוכי על הרצון לקבל?

אתה צריך לבדוק את זה על הקבוצה, לבד אתה לא מסוגל לעשות שום דבר. כלפי הקבוצה, כל הפעולות שתעשה לטובת החברים, שאתה מוחק את עצמך מהתמונה ועושה לטובתם, נגיד שזה יהיה רצון להשפיע.

שאלה: איכשהו קשה הפעם לתפוס את המאמר, ועולה בי חשד שפספסתי ואני לא מצליח לתפוס את המסר המרכזי של המאמר, אולי תוכל לעזור בזה?

צריכים קודם כל לשמוח, שטוב לנו בזה שאנחנו לא מבינים, אנחנו מרגישים טוב שהמאמר נראה לנו חדש, וקשה לתפישה, כי זו האמת, ושהמצב הזה הוא מצב חדש. כל מצב חדש הוא מצב יותר נעלה מהקודם. אז לא להתייאש, טוב מאוד, זה כמו עם הבעל שם טוב, שהייתה לו נפילה ושכח את אותיות א,ב, שכח את האותיות לא רק את המאמר כמוך, אז חכה, עוד יהיו לך גם מצבים כאלו.

שאלה: איך לחבר בתוכי שני מושגים, האחד להגיע למצב של סמרטוט, שאני לא מסוגל לכלום, ומצד שני, המאמצים להתעלות מעל הרצונות הגשמיים, ולהיכנס לרוחניות?

זה מצוין, זה פשוט מאוד, מתוך זה שאני מגיע למצב שבי, בעצמי, אין כוחות ויכולות, וצורות להגיע לרוחניות, אבל יש לי אפשרות, מפני שאני נמצא בקבוצה, לעשות את זה דרכם. ואז אני עוזב את עצמי, ומפסיק לטפל בעצמי, אלא מתחיל בכל כוחי, לטפל בסביבה, בקבוצה, ואז בכמה שאני גורם להם לעלות, זה אני עולה.

האני הרוחני גדל מנקודה אחת, עד כמה שאני מכניס את עצמי, במאמץ שלי, בקבוצה, עשרה גרם, חמישה עשר, עשרים, עשרים וחמישה, כמה שאני מכניס את המאמצים שלי בקבוצה, ואני גורם לקבוצה לגדול, מאפס לגדול ולגדול, הגודל הזה, זה אני.

אתם יכולים להגיד, "לא מה פתאום, זה הקבוצה גדלה", נכון שאתה דחפת אותם, מלאת אותם, עשית משהו, אבל זה אני, זה תשע ספירות ואני דחפתי אותם, ניפחתי אותם, והם שלי, כך גדלים.

אבל אני צריך קודם לעשות צמצום על עצמי ולהשקיע, להשקיע, להשקיע ממש בקבוצה, ואז בזה אני בונה את עצמי, בכמה שאני גרמתי לקבוצה עליה רוחנית, זה אני.

שאלה: יש כאן כמה נקודות במאמר שאני רוצה לשאול עליהן. נקודה ראשונה היא בעצם הסיכום החיובי של זה שאני צריך לעבור כאלה ירידות, כיוון שדווקא מתוכן מתחילה התגברות, ובכל זאת יש איזו סכנה שהאדם יכול להתרחק באחד מהרגעים. אז השאלה, אם אני רואה שהחבר רק נכנס לשלב הזה של ההתרחקות, שהגשמיות מתחילה להתגבר בחשיבותה בעיניו, ועוד כל מיני סימפטומים, שהרב"ש מתאר כאן, של נפילה, איך אני יכול לעזור לו, והאם בכלל אני בכלל יכול לעזור לו. איך הקבוצה צריכה לנהוג ביחס לחבר, שרואים שהוא נופל למצבים האלה?

לא שמעת על זה שצריכים לזרוק לו גלגל הצלה, או חבל, לא שמעת על זה? אתה צריך לדבר עם יתר החברים שלך בקבוצה, איך אתם עוזרים לחבר, וכך כל פעם תהיה לכם עבודה, כי בטוח שכל אחד ואחד יפול, הבורא יסדר לכם את העבודה הזאת, כי בלי זה הקבוצה לא יכולה לעלות.

כי כל פעם שמישהו נופל, הוא לא נופל, הוא מוסיף לקבוצה את האגו שלו, והקבוצה צריכה לעזור לו לעבד יחד את האגו שלו, שהוא עכשיו גילה. זה נקרא "נפילה", זה לא נפילה, זו עלייה בקו שמאל. אז כל חבר וחבר שהוא "נופל", זה נקרא שהוא מביא לקבוצה את הרצון לקבל שלו, שהקבוצה חייבת לקחת אותו, לאגור אותו, לעבד אותו, לספוג, לעצב אותו נכון בתוכה, זו העבודה של הקבוצה. אלא איך הקבוצה תעלה, אם לא על ידי אלו שנופלים כל פעם?

ואם כל אחד ואחד נופל, וזו מלכות, מה שהוא עכשיו מייצב לנו, אז הט' ראשונות, החברים שלו, צריכים לשלב אותו אליהם, וכך לבנות פרצוף, מחודש של הנשמה, ועוד מישהו נופל, ועוד ט' ראשונות עוזרות לו להכניס את הרצון לקבל הזה לפעולה, וכך כל פעם. אם הקבוצה יודעת איך לעבוד עם הנפילות של כל אחד ואחד, היא כל הזמן נמצאת בעלייה.

שאלה: רב"ש מתאר פה מצב, כמו שאמרו החברים, שהגשמיות הופכת יותר חשובה מהרוחניות וכולי, ושהוא בא לידי עצבות, וכל זה כדי שהוא יבין שרק הבורא יכול לעזור לו. זה מה שכתוב פה לפחות.

כן. זה מגיע לאט לאט. זה מגיע במשך כמה שנים שהאדם משתדל ומנסה בכל מיני דברים. קצת יותר שומע, יותר מתקדם כאילו. אחר כך פחות ויותר. וכך יש כל מיני כאלה, זה נקרא "ריקוד", הכניסה לפני הדלת. המצבים האלה לפני הכניסה.

תלמיד: האם זה מצב הכרחי בדרך שהוא מאבד חשיבות, או שזו תקלה בדרך שהגשמיות הופכת יותר חשובה?

למה זו תקלה? זה המצב האמיתי. זה המצב האמיתי שהוא מאבד חשיבות להתפתחות הרוחנית. עכשיו נגלה לו, לרצון לקבל שלו שהתפתחות הרוחנית זה המוות. שהוא לא מוצא שם שום דבר טוב לטבע שלו, לרצון לקבל שלו, למה שהוא מבין ומרגיש. אז האמת נגלית לו.

על זה שהבורא גילה לו את האמת, הוא צריך להודות. זה שהרצון לקבל שלו עכשיו לא נמשך ולא מושך אותו, זאת אומרת, לרוחניות, זה אמת. יפה. זה אמת. עכשיו, מה אני עושה? אני לא יכול לעשות כלום. אז מה לעשות? אז אם אתה לא יכול לעשות כלום, אז מה לעשות? אז לא לעשות.

תלמיד: זהו בדיוק. העצה שהרב"ש נותן פה למצב הזה היא "צריך להשתדל".

להשתדל. עד שאתה נכנע לגמרי. אם אתה משתדל, משתדל ומשתדל במצב שאין לך שום צורה רוחנית, שום צורך, שום זכיה, שום משיכה, כלום כלום, ואתה בכל זאת מגיע ומגיע לשיעורים, ומשתתף עם החברים, ואתה מת לגמרי, אבל אתה ממשיך, מגיעה נקודה שאתה מתעורר.

תלמיד: בסדר. כי אחרי זה הוא כותב ששוב פעם מגיע אותו מצב, ושוב פעם, ושוב פעם, לפי התיאור של רב"ש.

מה אכפת לך?

תלמיד: אז מה יהיה הסוף? מה סוף הסיפור?

אולי זה בלי סוף. נניח שזה בלי סוף. הבורא נהנה מזה, כנראה, אם הוא מסדר לך את זה. תהנה אתה מזה שהוא נהנה. מה הבעיה?

תלמיד: הבעיה, מה יהיה בסופו של דבר.

אין בסופו של דבר. זה יהיה כל הזמן.

תלמיד: לא בסופו של דבר, בתוך התהליך הזה שהגשמיות נראית הרבה יותר מושכת פתאום.

אתה מעדיף את הרוחניות הזאת שאין בה כלום על פני הגשמיות שיש לה הכול, אתה מעדיף מפני שאתה עושה נחת רוח לבורא. כמו אימא שאמרה לך "בבקשה תלמד, תעשה משהו בשבילי. תעשה לי נחת רוח. יהיה לי טוב". אתה אומר, "אבל הם משחקים בכדורגל, אבל הם הולכים לאיזה מועדון. ומה אני?".

אז תכניע את עצמך מזה שאתה רוצה לעשות נחת רוח. מה יהיה לך מזה? כלום. עד כמה שלא יהיה לך כלום זה יותר רוחני. בסופו של דבר שום דבר לא יעזור חוץ מסבלנות. כלום. תתכונן שזה ייקח עוד עשר שנים. מה אתה צוחק? אל תצחק, אני אגיד לך עשרים שנה. אם אדם מסכים "חוץ מצא", אז זה מגיע. בכל זאת, אין לך ברירה, שוב תחזור לאותו המצב.

שאלה: יש נפילות שהאדם יורד לגשמיות, ואז הרצון לקבל שלו גדל לגשמיות, והוא רוצה דברים גשמיים, ואז הקבוצה יכולה לעבוד עם זה. איך הקבוצה עובדת עם נפילה מתי שהאדם פתאום מתחיל לראות דרכים אחרות כיותר מושכות?

צריכים להעלות חשיבות. יש כאן שני דברים. או להוריד חשיבות גשמית או להעלות חשיבות רוחנית. מה יש לך עוד?

תלמיד: חשיבות גשמית זה לא כל כך דרך, אבל אם אדם פתאום מתחיל לגלות דרך אחרת, דרך רוחנית כאילו, שהיא יותר חשובה לו פתאום, יותר מושכת מאשר חכמת הקבלה?

יש הרבה תחליפים. יש כאלה שכולם מכוונים לתפילה, סתם כך מהבוקר עד הלילה. יש כאלה ששקועים במצוות. פעולות שלא חשוב מה אתה עושה בהן, אבל כמה שאתה עושה יותר בקפדנות, אתה יותר קדוש. יש כאלה שבלימוד, כמה שאתה יודע הכול, כל מילה ומילה שכתובה בספר. יש כל מיני עבודות. כולן זרות מרוחניות. כי לא באות כדי להשיג כוח השפעה. הכול נקבע על ידי המטרה. ולא מטרה סתם במילים. אלא מטרה שבכל פעולה ופעולה, בכל מילה ומילה שקוראים, בכל פעולה ופעולה שהם קוראים לעצמם מצווה, שמבצעים, חייב להיות בחיבור, כי זה כתוב בכל מקום. האם יש חיבור ביניהם? ככה בודקים איפה נמצאים, האם באמת או לא?

כדי להשיג אמת אתה חייב להיות בחברה שכל הזמן נאבקת על החיבור שלה. היא לומדת ועושה עוד כל מיני פעולות כדי שהחיבור הזה יתקיים. שיתקיים בצורה נכונה והיא מגלה כל פעם שזו לא הצורה הנכונה, ולכן מתפללת לבורא שיעזור לה, שיקים אותה "כסוכת דוד הנופלת". ושיתקן אותם, ימלא אותם, יעמיד אותם כדי לגרום לו נחת רוח.

אם יש כאלו תנאים, סך הכול שמבצעים, תביא לכאן עוד כל מיני כאלו שיטות. בוא נראה, בוא נלמד מהם. אני מוכן לבדוק אתכם. אני בדקתי. אני רוצה לראות איך אתם בודקים. אכפת לי להכין אתכם בצורה כזאת שלא תסטו מהדרך. האם אתם מגיעים ל"מאהבת הבריות לאהבת ה'"? זאת התחנה האחרונה שמביאה אותנו לדבקות הנצחית. בלי מילים יפות. אלא מעשית, האם לזה מתכוונים בכל רגע בחיים?

תלמיד: עכשיו שמעתי שאמרת שאם מישהו קיבל אגו יותר גדול, זו לא נפילה אלא עלייה בקו שמאל.

כן. איך אנחנו יכולים להתקרב לבורא בלי זה?

תלמיד: אבל אם מישהו קיבל פתאום נפילה בצורה כזאת שזה לא סתם אגו יותר גדול, אלא גם מחשבות כאילו רוחניות אחרות?

אין לך ברירה. כמה שאתה מקבל, ומה שאתה מקבל, הכול כדי שאתה תעבד את זה נכון ותתקדם.

תלמיד: ואיך הקבוצה של אותו אדם צריכה להתמודד עם זה?

היא צריכה להעלות את עוצמת הרוחניות שלה. חיבור ביניהם וחיבור עם הבורא.

תלמיד: אבל אותו אדם בינתיים לא מכניס ווירוסים לקבוצה?

לא. על פני הווירוסים שלו הם מתחזקים. כל המחלות שאנחנו עוברים, בסופו של דבר, הן לא מחלות. הן ריפוי. הן ריפוי. כן, ככה זה. כל מחלה.

קריין: רב"ש ג', מאמר "הכל תקונים".

""כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).

קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין ק"א ע"א).

ויש לפרש, היות שאני הרופא, ולמה אני אשים עליך מחלה, אם אני מוכרח לרפא את המחלה.

ומה אני מרויח אם אני אשים מחלה, בטח זה מטעם עונש. ואם אני צריך לרפא את המחלה, איזה עונש יהיה זה, רק כאילו שאני עושה עבודה בחינם.

לכן אני לא אשים עליך מחלה. ומה שאתה חושב שהיא מחלה, אתה טועה בזה, אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכל הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדביקות."

לכן כל השיטות שאתם יכולים להביא לכאן, שיטות התיקון, אני אומר שטוב לבדוק אותן ולראות עד כמה הם צריכים בסופו של דבר רק להבליט את הדרך שלנו כהיחידה הנכונה. זה לא פלורליזם, ולא דמוקרטיה. זו אמת שצריכה להיות אחת.

שאלה: מזווית קצת אחרת. אמרת, כל פעם שמישהו נופל, זו תוספת אגו שהקבוצה כולה מקבלת.

כן. וצריכה לעבוד עם זה. לקנות את זה, לרכוש את זה, לעבד את זה, להכניס את זה בפנים ועל פני זה לעלות. אלא איך אנחנו עולים אחרת למעלה מעביות יותר ויותר ויותר? זה קבלת העביות, מהירידות.

תלמיד: אבל אם ההפרעה גלויה, אם תוספת העביות בולטת לעין, אז אפשר לעבוד עם זה כעשירייה. אבל אם זה דבר נסתר, סמוי שקורה בתוך האדם, איך העשירייה עובדת עם זה?

צריכים לראות את זה לפי האדם, עד כמה הוא נמצא בקבוצה, עד כמה הוא נכלל, עד כמה הוא מוסיף. וחוץ מזה אין שום בעיה אם ידבר על זה. אלא מה, יותר טוב שפתאום יברח, אם הקבוצה לא שמה לב? קבוצה צריכה לדרוש מכולם השתתפות שלימה, מלאה כל פעם.

תלמיד: על איזו נפילה אתה מדבר. כשאתה אומר "כל פעם שמישהו נופל", מהי הנפילה שאותה אתה מגדיר כנפילה?

נפילה, שהוא לא יכול להיות גבאי לא יכול להיות ש"ץ, שהוא לא יכול לעורר את לב החברים, שלא עומד על המשמעת, על המשמר. זה נקרא "נפילה", שאני נופל מהתפקיד שלי כלפי הקבוצה שאני צריך לראות את עצמי כאחראי עליהם. מה זאת אומרת?

שאלה: אתמול שמעתי אותך אומר, שאנחנו מסתכלים עליך ולא על מרכז החיבור בינינו.

קורה.

תלמיד: קורה. איך אנחנו מעבירים את משקל הכובד, מלהסתכל עליך בציפייה שאתה תעשה.

במיוחד שאתם תולים בי את העתיד שלכם, זה מה שמדאיג אותי. אתם מסתכלים, "נו, מתי? למה הוא לא נותן לנו? מה קורה לו"? וכן הלאה. וזה לגמרי לא נכון. כי המקום שבו "מזה יבוא ישועה", זה המרכז של כל עשירייה. משם אתם צריכים לקבל את הכוח שייקח אתכם, ויקדש אתכם, יחבר אתכם, יעלה אתכם, ולא אני. אני מהצד רק כל פעם ככה תומך. המורה בבית ספר לא יכול לעשות מאדם איינשטיין, הוא לא יכול, לזה האדם צריך לתת יגיעה מעצמו.

תלמיד: אבל עדיין כולנו כאחד מסתכלים עליך.

אז זה לא טוב. להסתכל עלי זה רק כדי לקבל הדרכה, אבל לממש את ההדרכה אתם צריכים להסתכל לתוך העיגול שלכם.

תלמיד: איך לקשור בין שני המוקדים האלה, בין שאנחנו מסתכלים עליך וצמאים לכל מה שאתה אומר, לבין מרכז המעגל שלנו?

אני יודע שקיבלתי מאימא את כל השירותים, מזון, ביגוד, טיפול, אבל רצתי לחברים שלי ברחוב או בחצר כדי לשחק איתם, כדי לגדול, כי שם זה החיים. אותו דבר כאן. אני לא מסכים עם הגישה שלכם שאתם מצפים ממני. אני לא הייתי מצפה מרב"ש שום דבר. ואם הייתי אומר לו כך כמה פעמים כדי לבדוק, אז תמיד הייתי מקבל דחייה "יש לך למי לפנות". לימדתי אותך, זה הכול.

מה פתאום. מה זה, המורה זה הכוח שיעזור לך? המורה זה מורה, כדי לכוון אותך למקור הכוח. ואם המורה מושך אותך לעצמו שאתה כל הזמן משתחווה אליו, זה לא מורה, זה שקרן.

שאלה: קראנו שכל המחלות, אם אתה משייך אותם אלי, אמר בורא, כאילו זה התיקון.

כן, ודאי. כל מחלה זה תיקון. אני אומר, לך כרופא, שכל מחלה זה תיקון.

תלמיד: כן. אבל דווקא איכשהו בקונטקסט הזה שהקריין קרא, "אם אתה משייך אותם אלי". מה זאת אומרת, משייך אותם אלי?

שהם באים מאותו מקור, שהוא גם מקור הטוב וגם מקום כביכול רע. אז כל מחלה אתה לא מקבל אותה כמחלה, אתה עולה מעליה מפני שהיא גם באה מהבורא, ואז אתה רואה בה כל טוב. אם לא הייתם מרפאים עם התרופות שלכם, עם הרעלים שלכם של הנחש.

תלמיד: זה גם מהבורא.

ודאי שאתם כולם שליחים נאמנים. זה נכלל בקלקול הכללי של האנושות. אבל אם לא הייתם מרפאים בצורה שלכם המלאכותית את המחלות, אז האנושות הייתה הרבה יותר בריאה. היו בכמה מיליארד פחות אנשים אולי, אך מה יש בזה, מי שמח מזה שיש לנו שמונה מיליארד במקום חמישה או אפילו פחות? מה יש. אבל אנשים היו יותר בריאים, זה ברור. בטוח. אלא בגלל המזון ובגלל התרפות אנחנו כולנו חולים. וכך מחזיקים את עצמם שכל אחד הוא שק של רעלים. אני מצטער להגיד לך אבל..

תלמיד: אבל בחיים רואים שזה לגמרי אחרת.

בטח, לפי הסטטיסטיקה כולם שמחים.

תלמיד: עכשיו כולם בכלל בפחד מהווירוס החדש הזה.

זה בטוח. למה הגענו.

תלמיד: איך להתייחס באמת למחלות?

אתה לא יכול עכשיו באמצע הדרך לשאול על זה.

תלמיד: לא, מחלות אני מתכוון כאילו בינינו, בעשירייה. לא מחלות פיסיות, אלא לכל הנפילות.

לראות את זה כריפוי. זה גילוי הפגם שנמצא מראש בכולם, זה מחלות שהם כולם יושבות בנו בכולם, שהם נמצאות מחטא עץ הדעת, ולכן זה גילוי שלהם. כמו שבעל הסולם אומר, "שים עיניך עליהם ויהפכו לגל של עצמות", "שמח אני ברשעים שמתגלים", כך אנחנו צריכים לראות את זה, ולא כמוכם "אוי, ואי מה קרה לי, אני שוב אגואיסט, שוב אני." למה? אם ישנה תמיכת נכונה של הקבוצה בכל אחד ואחד, אז כל אחד היה שמח בזה שמתגלה בו רע. זה יוצא מבפנים. זה היה נמצא שם, עכשיו זה יוצא, סימן שאני יכול לטפל, אני יכול לרפאות אותו. אני תופס את הנחש הזה הקטן וממית אותו.

זה כמו שהיה פעם בסין. לא בסין של היום. באותה סין לא שילמו לרופא כסף אם היה חולה בכפר, הוא היה מקבל כסף מתי שכולם היו בריאים.

שאלה: אני רוצה לחזור לשאלה לגבי, איפה תלמיד שרוצה להתפתח צריך לשים את מרכז יהבו?

לשמוע מהמורה מה לעשות עם עשירייה, כדי דרכה לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: אם לפעמים בעיניים שלו, זה נראה כמו קונפליקט. נגיד הוא מאוד רוצה ללכת אחרי רב, ומאוד שונא את החברים שלא עושים בדיוק מה שרב אומר, אז הוא לא אוהב אותם. הם אויבים שלו. הוא רק מכוון נגיד רק למעלה ולמטה כלום. או להיפך, כי יש גם כל מיני תופעות הפוכות. איך משנים כאילו את הפוקוס?

אני לא יודע מה להגיד. בכל זאת, "כל הפוסל במומו פוסל". אני צריך להגיד שהחברה זה המראה שלי, ששם אני רואה את עצמי. אני לא יכול לראות את עצמי בכל העולם. זה יהיה בעתיד. אבל אם אני דבוק לקבוצה ואני רוצה לראות בה את עצמי ואת הבורא שאנחנו נמצאים כיחד, אני שמארגן את המבנה של עשר הספירות, והבורא שממלא בהתאם להשתוות איתי את עשר הספירות האלו, אז אני בזה מתקן את כל המציאות. כל המציאות לאט לאט מתגלה בעשירייה. זה מה שאני צריך כל הזמן להחזיק לפניי כמודל, כתבנית של המציאות.

תלמיד: נראה לפעמים שמקבלים איזה משימה מהעליון, ויש לי שתי אופציות לבחור. אחת, להיות הילד הטוב שמציית ועושה בלי שום רגש, בלי שום שכל, בלי שום חשבון. שתיים, ללכת הפוך, להיות הילד הרע שלא עושה, ומזה לומד לא מעט כאילו על מה העליון רוצה ממך, ולמה אתה לא מסוגל, ואיך נראים החברים בעיניך, ועוד הרבה חשבונות. כאילו דווקא יש רווח יותר גדול בלהיות העבריין הקטן, מאשר להיות הצייתן הגדול.

אני לא מבין את השאלה.

תלמיד: יש הרגשה שאתה מכוון אותנו כל פעם למרכז הקבוצה?

כן.

שאלה: ויש הרגשה שזה כאילו מקום לא נוח להיות בו.

ודאי.

שאלה: בורחים לכל מיני מקומות אחרים.

אמת.

שאלה: כולל כאילו מין דבקות רובוטית בעליון. שומעים מהעליון מה שרוצים, עם זה הולכים.

בטח. מה אני צריך חברים, יש לי בורא. דרך ישרה, למה דרך חברים?

כן.

שאלה: איך עושים איזה סיבוב כזה בלב בחזרה לחברים?

אני לא יכול להגיד, זה מגיע. מתי? עוד חמש שנים. זה חייב להגיע. חשיבות העשירייה זה דבר שמתגלה לאט לאט על ידי מאור המחזיר למוטב. זה יתגלה. וכמו שאתה אומר, המצב הזה הוא נמצא והוא לגיטימי, כך חייב להיות בהתפתחות.

שאלה: אם הבנתי נכון, אמרת מקודם שכל נפילה של החבר זו עלייה והתגברות על קו שמאל של כל הקבוצה. איך אפשר לעזור לחבר הזה? מה צריך לעשות?

זו לא התגברות אבל זו תוספת בקו שמאל.

תלמיד: מה אפשר לעשות קונקרטית כדי לעזור לחבר?

לעבד את הדברים האלה יחד בתוך עשירייה, וכך אנחנו נתעלה מכל עביות ועביות שכל חבר וחבר מגלה.

מאיפה מגיעה לנו עביות חדשה בעשירייה? יש לנו עביות כל כך קטנה, שורש דשורש דשורש, איך יהיה לנו שורש דשורש דא'? שורש דשורש דב'? איך אנחנו נגלה, איך נפעיל את המנוע הזה, מונה? איך אנחנו נעשה את זה אם לא יהיו כל הזמן ירידות, וכל פעם נצרף אותן, נכוון אותן לבורא, דרך חיבור לבורא, חיבור ולבורא?

על ידי כל מיני המאמצים הקטנים האלה בסופו של דבר מגלים שיש לנו איזה נפח ואיזו הרגשה בו. אמנם נפש, אבל כבר משהו, נוכחות הבורא. אחרת לא נכנסים לעיבור, ממש. לא נכנסים לעיבור, אנחנו דורכים בפתח.

שאלה: כשהתחלתי ללמוד, נאמר שצריך שלוש עד חמש שנים כדי להשיג רוחניות.

על מה אתה מדבר בכלל? אל תעשה צחוק.

תלמיד: אחרי שנגמרו שלוש עד חמש שנים, אמרו לי שבעצם הכוונה הייתה לזה שזה שלוש עד חמש שנים של שיעורי בוקר יומיומיים. אחרי שגם אלה הסתיימו, אמרו שצריך עוד עשר ואז הכול יקרה. עשר שנים חלפו, עומדות להסתיים עשר נוספות, ועכשיו אני שומע יותר ויותר בשיעורים שלבעל הסולם לקח עשרים שנה כדי להשיג, וזה בעל הסולם, איפה אני ואיפה הוא.

בעל הסולם כותב עשרים וגם שלושים שנה.

תלמיד: זה מצד אחד.

אני מצטער, אני לא מחזיק אף אחד.

תלמיד: מצד שני אני צריך לחכות לישועה בכל רגע.

נכון.

תלמיד: מצד אחד אנחנו מתכננים את המאמצים לשנים קדימה וצריכים להיות מלאי סבלנות, ומצד שני בכל רגע אני צריך לצפות לישועה. איך לסדר את שתי הנקודות האלה?

ככה לסדר, זו בדיוק העבודה. אמרת נכון, אני שמח לשמוע את זה. אני צריך להיות בחוסר סבלנות בכל רגע, ומלא סבלנות לאין סוף, לא עד סוף החיים אפילו, לאין סוף. שלא אכפת לי כלום, לא לקבל ולשום דבר לא להגיע. אלא בכל כוחי אני עכשיו בכל רגע ורגע משתדל, לפי כמה שמסוגל, לעשות נחת רוח. זה הכול. ואז אני, אם אני כך יכול להתייחס למציאות, אני כבר נמצא ברוחניות. אבל דיברת יפה.

אני אגיד לכם, אתם לא שמים לב לחיבור. וכל התיקון הוא בעוצמת החיבור. במיוחד בדור האחרון, שאנחנו צריכים להגיע לגילוי אנושות אינטגרלית, לכלי דאדם הראשון הסגור בתוך עצמו ממש. אנחנו לא שמים לב, אין לפנינו את התבנית הזאת, שאני חייב, אני חייב לראות כלי אחד. וכל המאמצים צריכים להיות לקראת זה.

(סוף השיעור)