שיעור הקבלה היומי2 אוק׳ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 02.10.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
בעל הסולם. עמ' 520. "שמעתי", מאמר ו', "מהו סמכין בתורה, בעבודה"
קריין: כתבי בעל הסולם, חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 520, מאמר ו', "מהו סמכין בתורה, בעבודה".
פנו אלי לפני כמה ימים כמה אנשים, וזו בעצם לא הפעם הראשונה שיש פנייה כזאת, שאנחנו נלמד מאמרי שמעתי ברצף, שנוכל לעבור עליהם לפחות פעם אחת כדי שיהיה לנו יסוד ברור, מבורר, מוסכם בינינו בהבנה אחידה, שעל ידו, על הבסיס הזה אנחנו נוכל להתייחס למטרת החיים, מטרת הבריאה, להתפתחות שלנו בצורה אחידה ושזה יקבץ אותנו, יחבר אותנו ונוכל עוד יותר להתקדם למטרתנו.
לכן נשתדל יום יום לעבור על מאמר או חלק מהמאמר, תלוי איזה גודל הוא, מספר "שמעתי", עד שנעבור על כולם. ודאי שיש לפנינו הרבה חומר, יש מאמרים ארוכים של בעל סולם ששייכים למדע, לתפיסת המציאות, יש "זוהר", יש הרבה חומרים, ו"תלמוד עשר הספירות" לפנינו, כאלה "הרים גדולים" שנמצאים באופק, ואנחנו צריכים להתקדם אליהם. אבל ההתקדמות אליהם צריכה להיות בכלים הנכונים, שכאשר נגיע אליהם אנחנו נדע למה ואיך לגשת, איך לקבל אותם, איך ללמוד ואיזה כלים בנו אנחנו צריכים למלאות מכל החומר הזה שנגיע אליו. לכן בינתיים לפנינו עכשיו מאמרי "שמעתי".
בטוח שאתם כבר קראתם את כולם או את רובם, אבל לקרוא יחד זה משהו אחר. אם אנחנו קוראים את זה יחד ויחד זה נקרא שמשתוקקים למטרה אחת, מבינים שאי אפשר להשיג אותה לבד אלא רק יחד, אז המאמצים שלנו הם לקראת החיבור על פני חומר המאמר.
אבל לא לעזוב את החיבור בינינו, ויחד עם החיבור להיכנס לתוך המאמר. אחרת התוצאה תהיה הרבה יותר קלושה ממה שהיא צריכה להיות.
ו. מהו סמכין בתורה, בעבודה
"כשהאדם לומד תורה והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע," שבזה הוא משתווה עם הבורא, "אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד "סמכין בתורה". שסמכין הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות, וכדומה." שזה מה שמחזיק אותו ומכוון לבורא, לדביקות בבורא. "וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה. כלומר, שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה." זאת אומרת, לימוד תורה הכוונה שאנחנו צריכים לקבל את כל אלו, אהבה, יראה, התרוממות רוח, רעננות וכן הלאה, שיהיו לנו בנטייה לבורא.
"מה שאין כן כשהאדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה. מטעם ש"תורה", הכוונה למאור המלובש בתורה." המאור הזה צריך לתת לנו כאלו הרגשות, כזה יחס למציאות, לבורא, לחברה, לכולם. אם אנחנו לומדים וזה לא פותח לנו את הלב, רגש, מוח, התקרבות לחברה ודרך חברה לבורא, אז כנראה שאנחנו לא לומדים תורה. "כלומר, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", הכוונה להמאור שבה, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב."
מה שאנחנו דיברנו, אהבה, יראה, התרוממות רוח, רעננות וכן הלאה, כל זה תוצאות מהאור שמשפיע עלינו בזמן שאנחנו לומדים. ואם אין לנו תוצאות כאלו מהלימוד, אז אין מאור בזמן הלימוד וכנראה שאנחנו לא לומדים תורה. אנחנו יכולים לקרוא, אנחנו יכולים לדעת מה כתוב, להיות חריפים בזה, כאילו להבין בשכל, אבל שינויים בנו זה לא מביא. ולכן זה נקרא שאנחנו לא לומדים תורה אלא חכמה.
"ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לב' בחינות:
א. בחינת תורה.
ב. בחינת מצוה.
ולפי האמת אי אפשר להבין את ב' בחינות הנ"ל, מטרם שהאדם זוכה ללכת בדרכי ה', בסוד ה' ליראיו. כי בזמן שהאדם נמצא בבחינת הכנה, להכנס להיכל ה', אי אפשר להבין דרכי אמת.
אולם דוגמה אפשר לתת, שאפילו שהאדם נמצא בזמן הכנה, גם כן יכולים להבין באפס מה. והוא על דרך שאמרו חז"ל "אמר ר' יוסף, מצוה, בעת שעוסק בה, מגינה ומצילה, תורה, בין בעת שעוסק בה ובין בעת שלא עוסק בה, מגינה ומצילה" (סוטה כא).
והענין הוא בעת שעוסק בה פירושו, בזמן שיש לו איזה מאור, שעם המאור שהשיג הוא יכול לשמש עמה רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, שעכשיו הוא בשמחה, מטעם המאור שמאיר לו. וזה נקרא בחינת מצוה, היינו שעדיין לא זכה לבחינת תורה. אלא רק מהמאור הוא מוציא חיות דקדושה.
מה שאין כן תורה, שהוא משיג איזה דרך בעבודה, הדרך הזה שהשיג הוא יכול לשמש עמו, אפילו בזמן שלא עוסק בה. שפירושו, אפילו בזמן שאין לו המאור. וזהו מטעם, שרק ההארה נסתלק ממנו, אבל הדרך שהשיג בעבודה, זה הוא יכול לשמש, אפילו שנסתלק ממנו ההארה.
אולם יחד עם זה יש לדעת, שבחינת "מצוה בזמן שעוסק בה", היא יותר גדולה, מבחינת "תורה שלא בזמן שעוסק בה". כלומר ש"בזמן שעוסק בה" פירושו כנ"ל, היינו שמקבל עתה את המאור. זה נקרא "שעוסק בה", שקבל המאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שיש לו מאור, היא יותר חשובה מתורה, בזמן שאין לו אז מאור, היינו, שאין אז חיות התורה.
הגם מצד אחד תורה חשובה, מפאת שהדרך שהשיג בתורה הוא יכול לשמש, אבל מזה שהיא בלי חיות, הנקרא מאור. ובזמן שבמצוה הוא כן מקבל חיות, הנקרא מאור. מבחינה זו מצוה יותר חשובה. לכן, כשהוא בלי חיות, הוא בבחינת רשע. מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא שהוא נקרא רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו, היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה להבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג.
ואין לומר שהוא יגיד, שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את השגחתו עם אחרים בבחינת טוב ומטיב. כי דרכי תורה הוא מובנת לנו בבחינת הרגשה באברים. ואם האדם לא מרגיש את הטוב ועונג, מה נותנת לו, בזה שיש לאדם אחר טוב ועונג.
ואם באמת, אם האדם היה מאמין שאצל חבירו כן מגולה את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, האמונה הזו היה צריך להביא לו שמחה ועונג, מזה שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את העולם עם השגחה של טוב ועונג. ואם זה לא מביא לו חיות ושמחה, מה מועיל, בזה שאומר שלחבירו, כן הבורא משגיח עליו בהשגחה של טוב ומטיב.
כי עיקר הוא, מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו, או שטוב לו, או שרע לו חס ושלום. ומזה שיש לחבירו טוב, זהו רק אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב. זאת אומרת, אנו לומדים בהרגשת הגוף, לא חשוב הסיבות, רק חשוב הוא, אם הוא מרגיש שטוב לו. אז האדם אומר, שהבורא הוא טוב ומטיב. ואם חס ושלום מרגיש רע, אין הוא יכול לומר, שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב.
לכן דוקא, אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב, והוא מקבל מזה מצב רוח מרומם, והוא מקבל שמחה מזה שיש לחבירו טוב, אז הוא יכול לומר שהבורא הוא מנהיג טוב. ואם חס ושלום אין לו שמחה, אם כן הוא מרגיש שרע לו, איך הוא יכול לומר אז, שהבורא הוא טוב ומטיב.
לכן, המצב שבו נמצא האדם, ואין לו חיות ושמחה, כבר הוא נמצא במצב שאין לו אהבה לה', ושיוכל להצדיק את קונו, ויהיה בשמחה כמו שמתאים למי שיש לו זכיה, לשמש מלך גדול וחשוב."
עד כאן בינתיים אני חושב שאנחנו נשתדל להבין את המאמר, ואת החצי השני אנחנו כבר נלמד בשיעור אחר.
מה היא ההתרשמות שלכם? כך לקרוא או אחרת, קטע קטע, לפי שאלות ותשובות או שאני אשתדל להסביר. אבל קשה לי להסביר בלי שאלות ותשובות, כי אני לא יודע בדיוק איך אתם מרגישים את המאמר, איך אתם רואים אותו.
אז קודם כל תגידו לי מה ההתרשמות, האם בצורה כזאת קל לשמוע, או לחלק אותו לקטעים יותר קצרים?
שאלה: אמרת לגשת למאמר מתוך החיבור, שאם אין חיבור אז המאמר לא נקלט. איך להחזיק את זה?
צריכים כל הזמן לחשוב איך בלב משותף, באוזן משותפת, אנחנו מקבלים את המאמר, איך אז זה יכול לפעול עלינו. שאנחנו משתדלים להיות מחוברים, ואיך אז המאמר פועל עלינו, שאנחנו רוצים להיות מחוברים, שאנחנו רוצים להתייחס לבורא שמחבר אותנו. ככה זה.
שאלה: אמרת שצריכים ללמוד את המאמר בחלקים קטנים, וזה מרגיש שכך צריך. ושאלה נוספת, למה הכוונה בשמחת החבר? האם זו שמחה כמו שיש לילד קטן? על איזו שמחה אתה מדבר כאן?
אני מדבר על שמחה שאנחנו לומדים מאמרים, ואנחנו משתדלים להתחבר כדי להבין אותם. כי אם לא נתחבר אנחנו לא נבין את מהות המאמר, כי אז מהמאמר אנחנו מקבלים רק שכל, אבל אם אנחנו רוצים לקבל מאור המחזיר למוטב אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו. זאת אומרת, יש מקור עליון והוא משפיע עלינו. אם אנחנו נפרדים כמו אחרי שבירת הכלי דאדם הראשון, שאנחנו חלקים נפרדים, אז הוא פועל עלינו בחכמה, על כל אחד ואחד.
אם אנחנו משתדלים להתחבר בינינו, אז הוא משפיע על המאמץ לחיבור בינינו, ואז בזה שהוא מארגן בינינו חיבור אנחנו מרגישים כבר תורה, זאת אומרת את תהליך ההתקדמות שלנו לקראת האור הזה, לקראת הבורא. לכן כאן זה חשוב מאוד איך אנחנו לומדים, האם בהתחברות בינינו שאז אנחנו לומדים תורה, או שכל אחד ואחד לפי השכל שלו, ואז אנחנו לומדים חכמה. כאן זה העיקר.
מאמרי "שמעתי" במיוחד הם כדי ללמוד תורה, זאת אומרת המאור המחזיר למוטב. שאם אנחנו מתאמצים להיות מחוברים יחד, המאור משפיע מלמעלה על המאמץ שלנו וכן עושה בינינו קשר. ובמידת הקשר בינינו אנחנו כבר מתחילים להרגיש את המערכת הרוחנית שבינינו, הקשרים שבינינו, שזה כבר נקרא השגת החיבור והאהבה ובו אנחנו מרגישים את הכוח העליון, הבורא, שכך הוא בונה מאיתנו כלי מתוקן, ולפי בניית הכלי מתגלה שם.
תלמיד: אני התכוונתי לקטע הזה שבעל הסולם סיפר לנו שמישהו צריך לחפש את השמחה הזאת בחברו. איזו שמחה צריך לחפש אצל החבר?
אני לא יודע בדיוק למה אתה מתכוון. איפה זה כתוב שאנחנו צריכים לחפש?
קריין: באמצע טור ב', בעמ' 521 כתוב, "לכן דוקא, אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב, והוא מקבל מזה מצב רוח מרומם, והוא מקבל שמחה מזה שיש לחבירו טוב, אז הוא יכול לומר שהבורא הוא מנהיג טוב."
על זה השאלה, מה זה אומר שמרגיש שמחה בחברו וכן הלאה.
שאני רוצה לראות את החברים שהם שרויים בטוב ואז גם לי טוב מזה. כי יכול להיות שאני נמצא במצב הפוך, אבל אם אני מסתכל עליהם ורואה שהם כן מרגישים את הבורא כטוב, אז אני מתחבר אליהם כדי לא להרשיע אלא כדי להצדיק את הבורא, וגם אני נכנס בטוב הזה.
שאלה: הייתי רוצה לומר שלקרוא את המאמרים פסקה אחר פסקה, שכל פעם אתה מסביר פסקה, זאת נראית לי דרך הטובה ביותר ללמוד.
בסדר, ניקח את זה בחשבון.
תלמיד: אני מסכים עם החבר מאפריקה. יש איזו מחשבה במאמר שרוצה להסביר איזשהו תהליך וזה מאוד רגשי ופרקטי. והאינפוט שלך לכל פסקה יעזור מאוד, כי אנחנו יכולים פשוט ללכת לאיבוד כשיש כל כך הרבה הבחנות אחת אחרי השנייה, חלקן ממש חדשות.
טוב, בסדר. אז אנחנו עוזבים את הכול.
שאלה: מהי תורה ומהן מצוות על פי המאמר?
"מצוות" זה נקרא פעולות שבהן אנחנו מתקרבים לבורא. על כל התקרבות והתקרבות כזאת אנחנו צריכים קודם כל לקבל מאור המחזיר למוטב ועל ידו להתקרב. לפי ההתקרבות אנחנו מקבלים בתוכנו כבר אור פנימי, הבנה, השגה בבורא. זו המצווה, שצעד אחר צעד אנחנו עושים פעולות והן מקרבות אותנו לבורא ואנחנו מרגישים איך אנחנו פוסעים בדרך. זה מצד אחד. מצד שני, "התורה" זה נקרא המאור הכללי שמחזיר למוטב, זאת אומרת מקדם אותנו. אז יש לנו תורה ומצוות, וחוץ מזה יש לנו את הלימוד עצמו, שזה לא שייך להתקדמות הרוחנית אלא רק לידיעה, שזה כתוב בספרים, במאמרים.
אדם לומד לפי הנקודה שבלב שלו, לפי הנטייה שלו למטרת החיים. אם זה מדאיג אותו אז הוא מתקדם, ואם זה לא מדאיג אותו, הוא לא לומד תורה אלא לומד סתם חכמה. לכן יש הבדל, לומדים חכמה או לומדים תורה, וזה לא תלוי כל כך באדם, זה תלוי כבר בשורש הנשמה שלו. אם הנקודה שבלב הפנימית שלו היא מאירה, בוערת, הוא צריך את התורה, ואם הנקודה היא עדיין לא בוערת, אז מה שהוא לומד, הוא לומד פילוסופיה, הוא לומד גישה, לומד חכמה. זה הבדל גדול בין האנשים שניגשים גם לחיים וגם לכל החכמות, ובמיוחד לחכמת הקבלה.
לחכמת הקבלה מגיעים הרבה אנשים מתוך סקרנות, ונשארים בה אלו שרוצים באמת להתקרב למהות החיים, זאת אומרת לגלות את הבורא. ואלה שלא חשוב להם מהות החיים, מטרת החיים, בשביל מה חיים, אלא טוב להם סתם לדעת את המערכות, חכמה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, אז הם מסתובבים מסביב. בקיצור, כל אחד בסופו של דבר נמשך לפי הרצון שבלב.
אנחנו בדרך כלל רואים באנשים שמגיעים אלינו, שנשארים איתנו אלו שאין להם ברירה, הם לא יכולים לעזוב מפני שעל ידי שום שיטה אחרת, פילוסופית, פסיכולוגית, היסטורית, גיאוגרפית, לא חשוב מה, הם לא יכולים למלאות את הרצון הפנימי שבלב, כי הרצון הזה דורש מהם לדעת בשביל מה אני חי, לכן הם נשארים. וכל היתר, אומנם הם לפעמים היו חברים טובים שלנו, אבל הם מרגישים שיש להם יותר נטייה לכל מיני דברים אחרים, גם קרובים כאילו לחכמת הקבלה, להיסטוריה, לגיאוגרפיה, לדת ולכל מיני כאלה דברים, ואז הם עוזבים.
נלך לקרוא שוב את המאמר הזה ונראה מה שקורה. אני ממליץ למחוק את כל השאלות ולשאול רק לפי מה שאנחנו נקרא עכשיו.
ו'. מהו סמכין בתורה, בעבודה
"כשהאדם לומד תורה והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע," שזה כבר הכיוון שלו, שהוא כבר יודע שהוא רוצה, אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד "סמכין בתורה"." זאת אומרת תומכים, "שסמכין הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות, וכדומה." שהם עוזרים לו, כי הם תוצאה מהלימוד הנכון. "וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה." מזה שלומד. "כלומר, שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה". של אהבה, יראה, התרוממות רוח, רעננות וכדומה. "מה שאין כן כשהאדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה. מטעם ש"תורה", הכוונה למאור המלובש בתורה." מה זאת אומרת שאני לומד תורה? שאני מקווה שבמה שאני קורא, שומע, יש שם איזה כוח פנימי שהוא משפיע עלי ומשנה אותי. הוא פותח לי את הלב, פותח לי את השכל, הוא מכוון אותי לזה שאני ארגיש את הכוח הפנימי שבבריאה, ואת זה בעיקר אני ארגיש בלב, כי לב זה הרגשות שלי, ואדם זה הרגש. אנחנו בסך הכול רצון לקבל, אז שהרצון לקבל שלי הוא ייפַּתח, ויהיה יותר ויותר רגיש לכל מיני השפעות מזה שאני לומד תורה.
ככל שאני מחובר יותר עם החברים, אני רוצה כאילו לצאת מעצמי, מהאגו שלי, להרחיב את כלי הקליטה שלי. וכמה שאני רוצה לקבל מזה שאני לומד את מקור התורה, האור העליון, אז בהתפתחות הכלי שלי, הלב שלי, על ידי חיבור עם החברים ובלמשוך את האור העליון עליי על ידי הלימוד שאני קורא, אני בעצם עושה כאן פגישה בין הרצון שלי המורחב על ידי החברים, לבין האור העליון שאני מושך אותו על ידי התורה, וכך אני נכנס לעבודה על עצמי.
"מה שאם כן כשאדם לומד תורה ואין לו אלו תולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה."1 כי התורה זה נקרא "הכוונה למאור המלובש בתורה. כלומר, מה שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", הכוונה למאור שבה, כי מאור שבתורה מחזירו למוטב."1 זאת אומרת, לזה אני מתכוון. אני מתכוון לכוח עליון, שעל ידי ההכנה שלי עם החיבור עם החברים, ועל ידי השתוקקות לכוח העליון הזה, מה אני מתכוון? שהוא יפתח לי את הרצונות שלי ושל החברים, שיחבר בינינו, שייתן לנו כלי מורחב, ואז בכלי הזה אנחנו נתחיל להרגיש כל מיני תופעות. שאני בזה יוצא מעצמי, שאני אפסיק לפחד שאני אאבד את עצמי, ומה יהיה עם האגו שלי, ההיפך, שאני אתעלה מעליו ואתחבר עם הרצון הכללי, מטעם העשירייה שלי נגיד, כלפי הבורא.
"ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לב' בחינות, תורה ומצווה. ולפי האמת אי אפשר להבין את הב' בחינות הנ"ל,"1 תורה ומצווה, "מטרם שאדם זוכה ללכת בדרכי ה', בסוד ה' ליראיו"1. לפני שאנחנו פוסעים בכמה צעדים קדימה, אנחנו לא יכולים להבין מה ההבדל בין התורה והמצווה, "כי בזמן שאדם נמצא בבחינת הכנה"1 כשאנחנו אתכם בהכנה "להכנס להיכל ה'" למקום איפה שאנחנו מרגישים מהו האור העליון, מי אנחנו, ומה הבדל בין כל אחד ובין הקבוצה ששם אנחנו, "אי אפשר להבין דרכי התורה". אי אפשר. לכן עושים את זה בהדרגה.
"אולם דוגמה אפשר לתת," אומר לנו בעל הסולם "ואפילו שאדם נמצא בזמן ההכנה, גם כן יכולים להבין באפס מה"1 משהו, אפילו שאנחנו עוד לא מרגישים מה זה מאור התורה, ובהתאם לחיבור שלנו איך אנחנו מקבלים אותו. יותר מתרחבים, יותר מתחברים, המאור משפיע יותר. קצת נופלים, נסגרים, האור משפיע פחות. או ההיפך, המאור משפיע יותר, אנחנו נפתחים, הוא משפיע פחות ואנחנו מתקפלים. "כי בזמן שאדם נמצא בבחינת הכנה, להכנס להיכל ה'," איפה שהוא נמצא ממש מול האור, מול הבורא "אי אפשר להבין דרכי האמת"1, אנחנו עדיין נמצאים יחסית בחושך, אנחנו לא יודעים מה הסיבה לכל מה שקורה לנו, ואיך אנחנו על ידי הפעולות שלנו מזמינים את המאור בצורה זו או אחרת.
"אולם דוגמה אפשר לתת, שאפשר שאפילו אדם נמצא בזמן ההכנה"1 בכל זאת אנחנו יכולים משהו ללמוד מזה. "גם כן יכולים להבין באפס מה", משהו, "והוא על דרך שאמרו חז"ל", איך אנחנו לומדים את הדברים האלה. לפי מה שאמרו "מצווה, בעת שעוסק בה, מגינה ומצילה" את האדם. "תורה, בעת שעוסק בה ובין שלא עוסק בה, מגינה ומצילה"1. זאת אומרת, זה ההבדל בין מצווה ותורה. המצווה זה אור מסוים שפועל, ובזמן שהוא פועל אנחנו יכולים להשתמש בו. תורה, זה האור הכללי שמאיר עלינו, מכסה אותנו, עוטף אותנו ואז לפי זה אנחנו גם פועלים. מה יותר חשוב?
הוא מסביר לנו, ש"בעת שעוסק בה", הוא מדבר על תורה, "פירושו, בזמן שיש לו המאור"1 שמאיר עליו משהו, הוא מרגיש את זה. "שעם המאור שהשיג הוא יכול לשמש עימו רק בזמן שעדיין מאיר, המאור נמצא אצלנו, שעכשיו הוא בשמחה, מטעם שהמאור מאיר לו. וזה נקרא בחינת מצוה"1. זאת אומרת, בזמן שהמאור מאיר ואנחנו מרגישים את זה ובהתאם לזה שמחים, חזקים, זה נקרא מצווה. "היינו שעדיין לא זכה לבחינת תורה", אז יש לו ידיעה כללית, הרגשה כללית, ולא חשוב מהמצב שהוא נמצא? אלא מצווה זה נקרא משהו קונקרטי שעכשיו מאיר ולכן זה מחזיק אותו. כמו שכתוב "אלא רק המאור הוא מוציא, ממאור הוא מוציא חיות דקדושה".
"מה שאם כן תורה, שהוא משיג איזה דרך בעבודה, הדרך הזו שמשיג הוא יכול לשמש עמו, אפילו בזמן שלא עוסק בה"1 אפילו שנמצא באפס, נגיד בחושך, בכל זאת אותו מאור שהיה לו, גם עכשיו באיזו צורה נמצא בו, אמנם לא כמו שהיה, וזה מחזיק אותו ובכל זאת הוא לא מאבד את דרכו. "שפירושו, שאפילו בזמן שאין לו מאור הזה"1 הוא בכל זאת מחזיק בדרך. "וזהו מטעם, שרק הארה נסתלקה ממנו, אבל הדרך שהשיג בעבודה, הוא יכול לשמש, אפילו שנסתלק ממנו הארה"1. זאת אומרת, כמו שאנחנו נוסעים בכביש, אז יש לנו פנסים, אנחנו נוסעים בחושך בכביש, הכול בסדר גמור. נגיד אין פנסים, אין מאור בדרך, אבל אני יודע שיש כאן דרך, והבעיה היא בי ולא בדרך, ואז אני בכל זאת משתדל איכשהו להתקדם. זאת אומרת, אני לא מאבד קשר עם הדרך. זה נקרא שאני עדיין נמצא בבחינת תורה. מה שמאיר לי בזמן הפעולה, נקרא "מצווה". זה שאני מאבד את האור ובכל זאת יכול להתקדם, זה נקרא שאני נמצא ב"בחינת התורה".
"אולם יחד עם זה יש לדעת, שבחינת "מצוה בזמן שעוסק בה", היא יותר חזקה, יותר גדולה, מבחינת "תורה שלא בזמן שעוסק בה". כלומר ש"זמן שעוסק בה" פירושו, שמקבל עתה את המאור"1, שהוא עוסק בה, "זה נקרא "שעוסק בה", שקבל מאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שמאיר לו, היא יותר חשובה מהתורה, בזמן שאין עוסק בה, שקיבל מאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שיש לו מאור, היא יותר חשובה מהתורה, בזמן שאין לו מאור, היינו שאין לה חיות התורה"1
שאלה: כל ערב לפי התור, אנחנו בעשירייה קוראים מאמרי שמעתי, וזה נותן לנו שמחה. טוב לקרוא את כל המאמר, כי בסוף המאמר יש תמיד פתרון, וזה נותן לעשירייה הרגשה של שלמות. האם זה אומר שהמאור פועל?
כן. זה נכון.
שאלה: מה זה תורה כמערכת, האם זה אור, או כלי?
תורה זו המערכת הכללית שאחראית להביא את האדם לדבקות בבורא. המערכת הכללית שפועלת עלינו מבחינת האור הכללי שלה נקראת "תורה" וגם אורות ספציפיים, אחדים, שנקראים "מצוות". כשאני עושה איזו פעולה בחיבור, פעולה מיוחדת, על ידי זה אני מעורר על עצמי אור מיוחד, הפעולה שלי נקראת "פעולת מצווה", כי אני מצוּוֵה בעצם לתקן את עצמי בחיבור עם האחרים, ואז כתוצאה מהמאמצים שלי, שאני רוצה להיות מחובר עם אחרים, אני מזמין מלמעלה אור מיוחד כלפי הפעולה הזאת שהתבצעה, והאור הזה נקרא "אור של מצווה". זאת אומרת, מצווה שכוללת את המאמץ שלי, זאת פעולה מלמטה, והאור שמגיע אליה מלמעלה נקרא "אור מצוה". אבל האורות האלה והפעולות שלי הם אחדים, קטנים.
בסך הכול האור שפועל עלינו מהמצב שלי המתוקן, מלמעלה, נקרא "תורה". זאת אומרת, התורה כוללת בתוכה את כל האורות שצריכים להשפיע עלי בהתאם לפעולות החיבור שאני משתדל לבצע מלמטה. ואז יוצא שאני צריך לבצע מספר חיבורים מסוים מלמטה עם כל הכלים של אדם הראשון שנשברו ונפרדו. ועל המאמצים שלי להיות מחובר איתם אני מעורר את האורות האלה שפרחו מתוך הכלי הזה בזמן השבירה עוד לפני הבריאה. והאורות האלה מאירים לי מרחוק וחוזרים ומתלבשים בי, ואני רוצה להתחבר עם החלקים השבורים שבמערכת אדם הראשון. וכך אני מתקן את הכלי.
אין לי יותר מה לתקן, אלא רק מתוך הכלי הפרטי שלי, החיבור שלי עם כל המערכת של אדם הראשון. בהתחלה העשירייה היא העיקר, ואחר כך כשהעשירייה הופכת להיות לאחד אז אנחנו כבר מתחברים לכל יתר הכלים דאדם הראשון עד שגורמים לכל הכלים השבורים להיות מחוברים.
ובזה כל פעם אני מעורר את המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", ויש הרבה פעולות בחיבורים שלנו והרבה אורות שאנחנו מזמינים מלמעלה על ידי הפעולות שלהם. וכך סך כול התיקון שלנו נקרא "תורה ומצוות". אנחנו עושים ציווי להתחבר בחזרה בינינו, בכל האנושות, בכל הכלי של האדם ועל ידי זה אנחנו מעוררים את האורות בפרטות כל פעם עוד ועוד ועוד עד שכל האורות האלה מתחברים לאור השלם שנקרא "תורה". אלה בעצם הפעולות שלנו.
שאלה: כתוב שהוא השיג שלב מסוים בדרך.
הוא כבר הגיע למספר החיבורים עם החברים שלו ועם מקור האור ומבין איך זה עובד, ויש לו איזה כלי שתיקן כבר, ובו בתוך הכלי הזה נמצא מאור שמחבר את הכלים וממלא אותם, זה נקרא שכבר הגיע לאיזו התקדמות בעבודה.
שאלה: אנחנו בשיח היומיומי בעשירייה, הרבה מדברים על קבלת האור, אולי כל אחד מבין את זה אחרת. האם ניתן לבדוק מה זה אומר שקיבלנו את המאור?
כול עוד אתם לא מבינים ולא מרגישים איך זה קורה בכל אחד, אין על מה לדבר. הכול צריך להתגלות ממש בצורה ריאלית בתוך הרצון שמחובר למעלה מהאגו, למעלה מהדחייה שלו עם הרצונות האחרים. אתם עוברים את המחסום שביניכם וממש רוצים להיות מחוברים, ואז בחיבור ביניכם אתם מתחילים לקבל את האור העליון.
לפני זה אתם לא מרגישים מה קורה וגם לא מבינים מה קורה, אלא לומדים כדי לעורר את עצמכם ואת המאור מלמעלה.
תלמיד: נראה שבדרך כלל הכוונה היא שכשאנחנו מגיעים לשמחה, לחיבור בהתגברות, זה מטעה אותנו כי חוץ מהאגו אין לי כלום. ואני לא יודע אם זה האגו שבי שמח, האם זה נחשב כקבלת המאור?
זה עדיין לא קבלת האור, כי עדיין אתם לא עברתם את המחסומים שביניכם, עדיין האגו מבדיל ביניכם, אבל אנחנו נמצאים בדרך. אז לפעמים אנחנו מרגישים כאילו שאנחנו יותר מתקרבים בינינו, וכשיותר קרובים בינינו אז אנחנו יותר מרגישים שיש לנו התקרבות לבורא, שהבורא נמצא בדיוק במחיצות בינינו. כשאנחנו מבטלים את המחיצות בזה אנחנו משיגים את הבורא כנרנח"י.
שאלה: למדנו שהתורה לפעמים הופכת לסם המוות, אז מה זה אותו סם המוות, האם מרגישים אותו?
את זה אנחנו עוד נלמד בעתיד, תשתדל לשמוע מה שאנחנו לומדים ולא משהו ששמעת.
תלמידה: מהו אור התורה שמאיר ללא קשר למאמצים שלנו לקיים את התורה והמצוות?
יש מאור שמאיר עלינו ממקור הבריאה והוא מאיר קבוע, ובזה הוא מחזיק כל הבריאה באיזה מצב, באיזו התקרבות, באיזה איזון בינינו, אחרת כל האנושות הייתה בכלל מתפרקת. כל האטומים, המולקולות, כל הכוכבים, כל המערכת הייתה מתפרקת לגמרי.
לכן ישנה הארה מיוחדת והיא משתנה כל פעם, כמו נשימה, מתקרבת מתרחקת. ישנם שינויים בבריאה, זה הכול על ידי המאור שמאיר וכל הזמן נמצא באיזה שינויים, כמו גלים בים. אבל זה אחד, ובמאור הזה יש גם דרגות. אבל ישנן במאור דרגות גבוהות, שזה כמו שורש א' ב' ג' ד'. אז במדרגת ד' של המאור שָם נמצאת מחשבת הבריאה ממש כלפינו, כלפי הנשמות ומשם אנחנו נפעלים.
יש דרגות הבריאה שמפעילות את הדומם, הצומח, החי והמדבר, ובמדבר יש גם הרבה שלבים. אנחנו נמצאים עכשיו בשלב גבוה, כי אותה מערכת עליונה רוצה לקדם ולהכניס אותנו להכרת המציאות הכללית.
שאלה: במאמר בעל הסולם מדבר על תכונת התורה עם אור ובלי אור, ומצווה מוזכרת רק בהקשר עם האור, יכולה להיות מצווה בלי אור, ואיזה משמעות יש לה בעבודה שלנו?
מצווה זה שאנחנו נשתדל להתקרב בינינו לבין הבורא, עד שמגיעים לדבקות השלמה. ולכן המצבים האלו שאנחנו מגיעים לדבקות בינינו מכל המערכת שלנו, [אנחנו] מצרפים לזה גם דומם צומח וחי, וכולנו דבוקים יחד בבורא. הפעולות האלו הן צריכות להתקיים על ידי האור שמאיר ומביא לנו הרגשה מי אנחנו, כמה שאנחנו רחוקים זה מזה, כמה שאנחנו לא רוצים להיות מחוברים.
זאת אומרת, המאור הזה מסביר לנו, עד כמה שאנחנו אגואיסטים ואחר כך מתחיל לקדם אותנו להתקרבות, ושוב להרחיק. כשהאור מתרחק, אנחנו מתרחקים זה מזה, כשהאור מתקרב אלינו, אנחנו כן מוכנים להתקרב זה לזה, ואז על ידי פעולות כאלו כמו גלים בים, אנחנו מתחילים להבין מה הפעולות האלה של הכוח העליון מסבירות לנו על החיים שלנו איך אנחנו בנויים, לאן אנחנו צריכים להגיע, באיזו צורת קשר בינינו.
זה החיים שלנו. וזה הכול על ידי האור העליון שמתחיל להשתנות, הוא לא נמצא במנוחה מוחלטת כמו שהוא בעצמו, אלא כלפינו הוא כל הזמן נמצא בפעולות כאלה. יותר קרוב, יותר רחוק. אם יותר קרוב, אנחנו מתקרבים זה לזה וטוב לנו. אם יותר מתרחק אז אנחנו מרגישים את עצמנו שרע לנו, נכנסים לכל מיני בעיות שבינינו, ככה זה עובד.
אבל זה מצד העליון. ומצדינו אנחנו יכולים בהתאם לזה להיות שותפים לאותו האור העליון וכמה שהוא פועל עלינו לפי התוכנה שלו, אנחנו יכולים להיות למעלה מההשפעה שלו. זה נקרא "ישראל", מי שמשתוקק ישר אל, אליו. ישראל נמצאים למעלה מכוכבים ומזלות. זאת אומרת, שאנחנו יכולים להיות למעלה מכל השינויים הללו ואנחנו יכולים ללכת לחיבור בינינו ובהתאם לזה לחיבור עם האור העליון לפי המאמץ שלנו וזה הכול יהיה תלוי בנו, הבורא דווקא מאוד רוצה שככה זה יהיה, זה נקרא "נצחוני בני"2.
ולכן אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר יום יום בסוף היום ממש לסכם את היום ולרשום שהיום ניסינו ואולי השגנו התקרבות כזאת והתקרבות כזאת ועוד מעט יהיו לנו מדרגות כאלה, שאנחנו נוכל לרשום שהתקרבנו כך וכך בדרגות העביות. התקרבנו על פני כל הכוחות שכנגד החיבור והשגנו דרגות חיבור והשגנו את האור המחזיר למוטב, והשגנו שהאור ממלא אותנו בחיבור שלנו החדש. וכך אנחנו צריכים להתקדם.
בזה אנחנו [עושים] גם מצוות, כמו שעכשיו למדנו מה זה נקרא מצוות, פעולות התיקון וגם תורה. זה כשהמאור מאיר מלמעלה, עוזר לנו לעשות התקרבות שנקראת "מצווה" ולמלא אותנו, כול מצווה ומצווה, כל התקרבות והתקרבות באור העליון שנקרא "תורה".
שאלה: האם מצוות מרחיבות את הכלים שלנו והאם אנחנו מושכים תורה דרך המצוות?
נכון, גם זה וגם זה.
שאלה: האם המחסום שקיים בינינו, קיים גם מול הבורא?
ודאי שזה בעיקר מול הבורא, רק אנחנו מרגישים את המחסום הזה שקיים בינינו, וזה כדי שאנחנו בצורה פרקטית נוכל לעשות משהו. כי אם נגיד לא היו לי חברים והיה לי רק קשר עם הבורא, אני היחיד בעולם, אין אנושות, אין אף אחד, רק אני והבורא, והבורא הוא נסתר, אז אני בכלל נמצא כמו במדבר, אין לי איך להתקשר, במה לעשות צעד ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, אני לא יודע מה לבצע.
לכן מה שקורה, שאני חייב שיהיה לי איזה שטח פרקטי, בו אני אבצע משהו. ולכן הבורא, שברא את הרצון לקבל, אחר כך הוא שבר אותו. זה לא מתחילת הבריאה, זה אחרי שהוא ברא את כל המערכת, ואז בסוף הוא ברא את האדם. ואז במערכת הזאת של האדם, ששבר אותו לחתיכות, הוא נותן לאדם הזדמנות, דרך החיבור עם הכלים של עצמו להכיר מה זה נקרא "בורא", כוח החיבור שבין הכלים, כוח האהבה, השתתפות, שנמצאת מחוצה לכל החלק האגואיסטי השבור.
נראה לנו שאנחנו מחברים את החלקים השבורים ביניהם. מהחלקים השבורים ביניהם לא ייצא לנו שום רווח, הרווח יוצא כשאנחנו מחברים את הכוחות שנמצאים בין החלקים השבורים, שזה הבורא שכאילו נשבר ואנחנו מחברים אותו, מה שנקרא "אתם עשיתם אותי", ואז יש לנו קשר עם הבורא. זאת אומרת, על ידי העבודה שלנו אנחנו מקימים אותו "מעפר דל" מה שנקרא, מהשבירה. בעצם לא אנחנו שבורים, לא הרצון לקבל שבור, אלא הבורא הוא שבור בינינו.
תלמיד: אם כך, כל מה שאנחנו רואים וקוראים ב"פתיחה" זה גם יופיע בדיוק ביחסים בין החברים בתוך הקבוצה?
כן. לכן בעשירייה אנחנו יכולים לראות איפה הבורא נמצא או לא, איפה הוא קרוב או לא. וכשהוא נמצא בינינו, כמה אנחנו יכולים לאתר את כוח החיבור בינינו, כמה אנחנו ניתן לו חשיבות ומקום, כמה נרצה להקים אותו, לייצב אותו, כמו שכתוב, "אתם עשיתם אותי", במידה הזאת אנחנו מכשירים את עצמנו לגלות את הבורא ואת כול הבריאה בצורה המתוקנת, של גמר התיקון.
שאלה: לפי הטקסט אנחנו יכולים לשייך מצווה לעליות, והתורה ומצווה שלא שייכת לירידות, זה קשור אחד לשנייה?
לא, אין דבר כזה שאנחנו נמצאים מחוצה לתורה ומצוות, אלא תמיד אנחנו נמצאים בזה, רק תלוי באילו דרגות. תמיד אנחנו נמצאים באיזה פעולות, או מצידנו או מצד הכוח העליון, ואנחנו כל הזמן נמצאים בבירורים. אפילו הבירורים בעולם שלנו נמשכים ונכללים בבירורים הכלליים של התיקון, למרות שהם מאוד איטיים, בכל זאת מקדמים את האנושות לתיקון.
אתם רואים שאיכשהו התקרבנו דרך אלפי שנות ההתפתחות האנושית למצב שהיום אנחנו נמצאים, במצב שאנחנו כבר חושבים כולנו מה יהיה איתנו, מה יהיה עם עתיד העולם, איך אנחנו נתקדם, לָמה יש פועלות עליות, ירידות, בינינו, בכל היחסים בינינו בעולם המקושר, וכן הלאה. ההתקרבות היא נמצאת.
עוד מעט אנחנו נגיע למצב שתהליך המגמה בהתפתחות הגשמית יתחבר עם המגמה הרוחנית. כבר עכשיו זה מתחיל, לכן זה נקרא "דור האחרון", שהמגמות האלה מתחילות להצטופף, להתחבר, להצטרף, זו אל זו, ואז אנחנו נמשיך איתן הלאה.
זאת אומרת, כל האנושות תתחיל להבין שההתפתחות שלה יכולה להיות דווקא במינימום עבודה פיזית בעולם הזה, במה שאנחנו עוסקים, ובמקסימום העבודה הרוחנית, בעשיית הקשר הנכון, היפה, בינינו, שם בעיקר תהיה העשייה. התעשייה העתידה, הקרובה שלנו תהיה בזה שאנחנו נעבוד על הבניית הקשרים בינינו, דווקא בניית הקשרים בצורה הנכונה. בזה האנושות תתעסק.
אני מקווה כך, ודאי [שיהיה] עוד גילוי הרע, אבל היא תגיע למצב שאין לה ברירה, ואנחנו צריכים לסייע בזה, אבל זאת תהיה העבודה היחידה לבני אדם. דרגת האדם זה יצורים כמונו, שצריכים לעסוק רק בבניית הקשר ביניהם כדי לגלות את הבורא.
שאלה: כאן, במאמרי "שמעתי", יש הזמנה לעבוד בצורה של סמכין, כלומר, אנחנו צריכים לחפש שמחה ואהבה, ורק את הדבקות בבורא בכל מצב, אבל אם אנחנו נוהגים כך, האם בזה אנחנו לא מגבירים את הרצון לקבל?
אנחנו רוצים לעשות את זה, לחפש תומכים בתורה, זה תומכים בחיבור בינינו, וזה העיקר. ודאי שעל ידי זה יכול להיות שאנחנו מגבירים את הרצון לקבל שלנו, אבל מה יש? הרצון לקבל כל הזמן יגדל, עד גמר התיקון, ושם הוא יתגלה לנו בצורה הגדולה ביותר, העיקר שהרצון לקבל בכל זאת יהיה בחיבור הנכון בכל החלקים שלו.
לכן אנחנו צריכים להשתדל לחבר בין כל החלקים של הרצון לקבל האגואיסטים, אנטגוניסטים, והקשר שלהם ייתקן על ידי התורה. זה נקרא שאנחנו מכסים את הצורות האגואיסטיות שלנו במסך, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו לא מוחקים את הרצון לקבל, לא, אנחנו רק מכסים אותו בכוח החיבור.
ואז יוצא לנו כוח הפירוד וכוח החיבור, ובפער ביניהם, עד כמה שיש ביניהם הבדל, שם אנחנו מגלים את כוח המציאות שלנו, חכמה ושכל, ורגש, ואז בשניים אנחנו מגלים את מהות הבריאה, מהות הבורא.
שאלה: האם מצווה מתבצעת אך ורק מתוך כוונה להעניק?
ודאי, כי זה על מנת להשפיע. אנחנו אומרים שכל מצווה ומצווה מתקיימת בכוונה על מנת להשפיע, שזה הפוך מעל מנת לקבל של האגו שלנו, ולכן אם זה על מנת לקבל זה נקרא "עברה", אם זה על מנת להשפיע זה נקרא "מצווה", אז להעניק זה "מצווה", נכון. שאלת נכון, יפה.
שאלה: האם נכון לומר שאור המצווה נוצר על ידנו מלמטה?
כן, ודאי, אנחנו מזמינים את אור המצווה. כל פעולה ופעולה שלנו במאמץ להתחבר מזמין מלמעלה מאור שמאיר כבר בכלי שאנחנו רוצים להתחבר. בין שני החלקים המנוגדים, אם אנחנו רוצים לחבר ביניהם שיפעלו כאחד, אז מאיר האור מלמעלה, מחבר את החלקים האלה כאילו יחד, יש בזה הרבה פעולות פנימיות, פרטיות, ואז אנחנו רואים, מרגישים על עצמנו, איך שהרצונות מתחילים להיות מחוברים. זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד", שניים שמתחברים לאחד, ובהתאם לזה האור מאיר בהם. וכל אור ואור שמאיר בכל אחד ואחד רק בהארה קטנה כדי להחזיק אותם בקיום, מזה אחר כך אנחנו מתחילים להרגיש שהאורות האלה מתחילים להתחבר מכל אחד ואחד, מתחילים להתחבר יחד על פני האגו שלהם, שוויתר על עצמו, אז אנחנו מרגישים את האור שמתחבר משני החלקים הזרים. ואז האור הזה, התוצאה ממנו מורגשת בנו כבורא.
כי בורא זה תמיד מדרגה יותר עליונה מאיתנו, שברא אותנו בסולם המדרגות, בכל ההתפשטות הזאת מלמעלה למטה, ויוצא שאנחנו בזה מרגישים דרגה יותר עליונה, שזה הבורא. וכל פעם, כמה שאנחנו מצטרפים יותר ויותר, אז אנחנו משיגים דרגת הבורא יותר ויותר, זאת אומרת, הבורא כל פעם מתגלה לנו בצורה יותר ויותר מורכבת ומובנת.
שאלה: אתה אמרת שבסיכום היום אנחנו צריכים לרשום עד כמה התקרבנו, עד כמה גילינו את הבורא. השאלה איך לסכם נכון את היום בעשיריה, אם לכל חבר יש את הרגשות, התחושות שלו?
זה טוב מאוד שאתם תדברו על מה שכל אחד מרגיש. יותר מזה אני לא יכול להגיד לכם. נתחיל.
שאלה: שאלה לגבי הקטע. בהתחלה נאמר שתכונת התורה זה כשאדם נמצא בשמחה, תודות לאור שמאיר לו, ומאוחר יותר באותו מאמר נכתב שמצב השמחה נובע מכך שטוב לחבר, ולא מאיר לי אור. אז מה ההבדל בן שני המצבים האלה, ואיזה מצב חשוב יותר?
זה שהאור מאיר לי, זה כדי לעורר אותי להמשיך. זה כמו עם ילד קטן שאנחנו מעוררים אותו על ידי כל מיני ממתקים, מילים יפות. אבל אם אני כבר הולך ומשיג את החיבור הנכון, אז אני לא מסתפק בזה. אני רוצה להגיע למאור שמאיר על הכלים בחיבור שביניהם, כי אז הוא מתייצב בהם, אז הכלים בעוצמת החיבור של הכלים השונים, מביאים למאור יותר גדול. וכמו שאנחנו ראים במחשבים, בכל מיני מכונות כאלה שאנחנו בונים, במערכות כאלה, כמה שיש לך יותר ויותר מרכיבים, והם שונים זה מזה, אבל יכולים להיות בהתקשרות זה עם זה, המערכת יותר עשירה, היא יותר עוצמתית. כך אנחנו צריכים לראות את החיבור בינינו.
שאלה: הפגישות שלנו בקבוצה נערכות בשמחה, בחיבור, מביאות למילוי, אבל אם המצווה עם הפעולה, יש לנו חבר שלא חווה את האושר הזה או את השמחה הזאת, ואנחנו רואים שרע לו עד כדי כך שהוא מוכן לזרוק את הכול, אז איך אנחנו צריכים לפעול נכון?
תקבלו אותו עם כל מה שהוא, ותנו לזמן לעבוד. ואתם מבינים שכך הוא מתנהג. שאין ברירה, זה הבורא מעורר בו יצר הרע, את האגו שלו בצורה כזאת, שהוא לא מסוגל לשמוע מה שאתם עושים, ומה שמדברים, ומה שלומדים, מצד אחד, מצד השני הבורא לא נותן לו לצאת מזה. הוא לא זורק אותו מהקבוצה. ולכן לא כדאי גם לכם לעשות זאת, לזרוק אותו מהקבוצה, אלא להשאיר, ולתת למאור המחזיר למוטב להשפיע עליו. רק בתנאי שהוא לא מזיק. אז תבדקו האם הוא מזיק או לא. בדרך כלל צריכים בכל זאת לסבול. כדאי לסבול, וכדאי להשאיר אותו בקבוצה.
שאלה: אנחנו רק בעד להשאיר אותו בקבוצה, אבל הוא דוחה אותנו. ממש כותב שהוא מוכן כבר לעזוב.
אם הוא רוצה לעזוב, שיעזוב, אבל לא שאתם דוחפים אותו החוצה. אם הוא לא מזיק. את זה עוד צריכים לברר.
שאלה: האם התכלית של החיים הגשמיים משמשים כמראה לחיים רוחניים?
אני לא הייתי מתעסק בזה עכשיו. חיים גשמיים, חיים רוחניים, אני לא הייתי עושה את זה, אתה מדבר על החיים בתוך עשירייה או בכלל?
תלמיד: גם וגם, גם בתוך עשירייה.
אין גם וגם. כול מה שנמצא בקשר בין החברים שייך לרוחניות, חוץ מזה זו גשמיות, ואנחנו בינתיים לא מחברים את שני החלקים האלה יחד.
שאלה: עשינו בירור בעשיריה בקשר לתרגיל, ויצא לנו בלבול. אם אתה יכול לעזור לנו, מה אני צריך לעשות בשביל להיקרא חבר בעשיריה?
חבר בעשיריה נקרא מי שפועל לחיבור, נקודה. ואם לפעמים יוצא שהוא נמצא במצבים שאפילו נעשה אדיש או מנוגד לחיבור, לפי שהם מצבים פרטיים חולפים שלו, הוא בכל זאת נקרא חבר.
שאלה: כשאנחנו בדרך גשמית יש לנו סימני דרך, שלטים וכדומה. בקטע נאמר שכשאתה בתורה אז השגת דרך. מהם סימני הדרך האלה בשביל העשיריה?
החיבור המתגבר על פני הדחיה. מה זה נקרא שאנחנו התקדמנו עוד קילומטר ועוד קילומטר? שאנחנו מקבלים יותר הכבדת הלב ומתגברים עליה, ועוד יותר הכבדת הלב ומתגברים עליה, זה נקרא שאנחנו הולכים בדרך, כי כל הדרך שלנו זאת עלייה.
שאלה: יש פה קטע מאוד מענין, הוא אומר "זה נקרא "דעסיק בה", שקבל המאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שיש לו מאור, היא יותר חשובה מתורה, בזמן שאין לו אז מאור, היינו, שאין אז חיות התורה." מה זה אומר שהאור המחזיר למוטב יותר חשוב מהתורה עצמה?
שאני כרגע עושה איזושהי פעולה, והפעולה הזאת מאירה לי, ובשבילי הפעולה הזאת היא חשובה יותר מכללות הדרך, כי אני עכשיו עוסק בה בתיקון ובמילוי, וזה הדבר החשוב. מה שאין כן התורה זו הדרך הכללית, שאם אין לי פעולה מסוימת לפניי שמאירה, אז אני משתמש בדרך הכללית שבין מצבים כאלה שנקראים מצווה, וכך מתקדם.
תלמיד: עכשיו כשלמדנו כל כך הרבה על הקטע של האור המחזיר למוטב, מה התנאים המקסימליים, הטובים ביותר לעשיריה, למשוך את האור המחזיר למוטב, לאחר כל מה ששמענו?
אנחנו עכשיו נעשה סדנה על זה.
סדנה
מהם התנאים המקסימליים, הטובים ביותר, למשיכת המאור המחזיר למוטב.
*
אנחנו ממשיכים. "בעת שעוסק בה" הוא מפרש "פירושו, בזמן שיש לו איזה מאור, שעם המאור שמשיג הוא יכול להשתמש עמה רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, ועכשיו הוא בשמחה, מטעם שמאור מאיר לו. וזה נקרא בחינת מצוה," אם אדם עושה איזו פעולה, ועל הפעולה הזאת במקום הוא מקבל איזו הארה, אז נקרא שהוא נמצא "בזמן המצווה", המאור מאיר לו, ואומנם עדיין לא זכה לבחינת התורה, אבל בכל זאת מהמאור שמקבל הוא מוצא את החיים שלו. "אלא רק מהמאור הוא מוציא חיות דקדושה.
מה שאם כן תורה, שהוא משיג איזה דרך" כאן קוראים לזה "הדרך" "בעבודה, הדרך הזו שהשיג הוא יכול לשמש עמו, אפילו בזמן דלא.. שלא עוסק בה. שפירושו, שאפילו בזמן שאין לו מאיר" אין לו המאור "זה מטעם, שרק ההארה נסתלקה ממנו, אבל בדרך שהשיג בעבודה, הוא יכול לשמש, אפילו שנסתלק ממנו ההארה." זה ההבדל בין "תורה" ו"מצווה". המצווה חשובה מאוד בכך שהיא נותנת במקום לאדם אור חזק, קשר חזק וכיוון ברור. מה שאין כן התורה לא עושה את זה אבל היא מאירה בכללות הדרך. ואדם רואה את הפרספקטיבה שלו, את מה שעבר, את מה שיש עכשיו, ומה שיהיה, ובצורה כללית הוא מרגיש את התהליך, וזה מה שחשוב. יש גם את זה וגם את זה. גם בחיים שלנו, נגיד שאני נכנס לאיזו עבודה, אני לא כל כך מרוצה ממנה אבל יש לי פרספקטיבה, שבסופו של דבר אני אגיע להיות שם גדול או אל מה שאני רוצה להגיע. אז יש מאיר לי לרחוק ויש מאיר לי זמן קצר לפניי, כך אנחנו גם בעבודה הרוחנית.
"אולי יחד עם זה יש לדעת, שבחינת "מצוה בזמן שעוסק בה", היא יותר גדולה, מבחינת "תורה שלא בזמן שעוסק בה"." אם מאיר לי עכשיו משהו במקום כשאני עוסק באיזושהי פעולה, זה יותר חשוב ממה שמאיר לי בצורה הכללית, ואז את הצורה הכללית הזאת אני לא כל כך מרגיש. "כלומר ש"זמן שעוסק בה" פירושו, היינו שמקבל עתה את המאור. זה נקרא "שעוסק בה", שקבל מאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שיש בה מאור, היא יותר חשובה מהתורה, בזמן שאינו מאירה, היינו, שאין לו חיות התורה." תלוי ממה הוא מקבל יותר הארה, או מהתורה או מהמצווה. מצווה היא בדרך כלל יותר חזקה כי היא במקום בצורה מרוכזת, בכוח גדול. תורה היא יותר כוח כללי, אבל הכוח הכללי הזה מחזיק אותו לאורך הדרך, הוא מייצב אותו. מה שאין כן מצווה פועלת רק במקום, ואם מסתלקת אז הוא יכול להישאר כאילו בחושך.
"הגם שמצד אחד תורה חשובה, מפאת שהדרך שהשיג בתורה הוא יכול לשמש, אבל מזה שהוא בלי חיות, הנקרא מאור. בזמן שבמאור הוא כן מקבל חיות, נקרא מאיר." שנקרא "מאור", "מבחינה זו מצוה יותר חשובה." מצווה יותר חשובה מפני שהיא פועלת במקום בצורה מרוכזת, ואז זה מאוד חשוב לאדם להחזיק אותו. "לכן, כשהוא בלי חיות, הוא בבחינת רשע. מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא שהוא נקרא רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו," את הבורא "היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה להבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג."
כאן הוא נותן לנו הבחנה מאוד ברורה, מתי אנחנו קשורים לבורא, מתי אנחנו רחוקים מהבורא, זה לפי מידת ההודיה שלנו לבורא על כך שנותן לנו. אם אני מרגיש בחיים שלי, לא חשוב איזה חיים, עד שסכין נמצאת על הגרון, אם אני מאמין שאני נמצא בידיים שלו ושהוא טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, אז נקרא שאני "צדיק". תלוי ודאי באיזה גובה אני צדיק, על איזה פעולות, על איזה מקרים, אבל "צדיק" נקרא זה שמצדיק את הבורא בכל מה שקורה לו, ולפי זה הוא מקבל חיות דקדושה.
והבורא כשמקדם אותנו, הוא מקדם אותנו בזה שנותן לנו יותר ויותר ייסורים כדי שאנחנו על פני הייסורים האלה נתעלה באמונה בו, בטוב ומיטיב. ולכן נרגיש במקום הייסורים דווקא צורה הפוכה, חיבור ואהבה, וכך נגלה את הבורא על פני העביות. כמו שאנחנו לומדים ב"פתיחה" מה נקרא "פרצוף", שיש לו עביות ובתוך העביות הזאת הוא דווקא מגיע לדבקות בבורא.
זאת אומרת לא לחשוב שאנחנו מתפטרים מכל הבעיות והצרות, זה לא נעלם. הרצון לקבל יגדל יותר ויותר, רק אנחנו מקבלים כל פעם הזדמנות לעלות מעליו כמו על הר שעולים ועולים, ואז אנחנו כך נגדל עד דרגת הבורא. זה נקרא "על כל פשעים" שאנחנו עולים מעליהם "תכסה אהבה".
שאלה: התשובה הקודמת קצת בלבלה. אם אנחנו לא מקבלים שום אור אז מה בכלל מחבר בינינו, מה מקדם אותנו, מה נותן את אותו כוח חיות, מה קורה איתנו?
אם אתם לא מקבלים תגובה מהבורא, סימן שאתם לא עושים ביניכם שום פעולה רצינית להתקרבות ביניכם. כי אם הייתם משתדלים לעשות פעולת התקרבות ביניכם, הייתם לפחות מגלים שאתם לא מסוגלים, משתדלים בכל זאת ולא מסוגלים, ועוד ועוד.
נניח שכמה פעמים אתם משתדלים להתקרב ביניכם ולא מסוגלים, אז מאין ברירה, מהייאוש, אתם לא מתייאשים מזה שחייבים בכל זאת להתחבר ביניכם, הייתם פונים לבורא. ואז הייתם מקבלים עזרה ממנו, שבתוך זה שהוא נותן לכם יכולת להתקרב, במידה הזאת הוא גם נותן לכם הרגשה שהוא מעורב בפעולה הזאת ונמצא ביניכם, ודווקא נוכחות הבורא ביניכם היא שמחברת אתכם יחד, וכך אתם הופכים להיות קבוצה. רק בצורה כזאת שהבורא ישרה בינינו, זה יכול לחבר אותנו. אבל מתי? כשאנחנו משתדלים להתחבר בינינו ולא מסוגלים, ואז אנחנו מבינים שרק הוא יכול לחבר אותנו, פונים אליו ודורשים, מבקשים, מתחננים, ואז הוא מחבר בינינו בזה שמופיע בינינו, ואז קורה לנו "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד".
תלמיד: מה שמנית עכשיו נראה לנו שאנחנו עושים את זה, שזה קורה איתנו. אנחנו מדברים על זה ימים שלמים, אנחנו מגלים את הרע הזה, את חוסר היכולת להתחבר, אנחנו מתפללים כל יום ולא מתפזרים וממשיכים שוב ושוב.
בתשובה לשאלה הקודמת שהייתה, לגבי איך זה קורה שמתקבל האור, הבנו מהתשובה שלך שאנחנו לא מקבלים שום אור, ואילו מה שתיארת עכשיו נידמה שכביכול כל זה קורה איתנו אבל עדיין אנחנו לא מקבלים את האור.
סימן שעדיין יש לכם מה לעשות, רק להמשיך ולדרוש מהבורא שיתערב עוד יותר, שיהיה ממש מורגש ביניכם, שאתם צריכים אותו עכשיו כאחראי על החיבור ביניכם. שאתם רוצים שהוא יבוא ויופיע ויחבר ביניכם ויחזיק את הקשר ביניכם, שבלעדיו אתם לא יכולים כי אתם מיד מתפרקים וממש עפים אחד מהשני לכל הכיוונים, ואתם רוצים שהוא יהיה בקשר ביניכם, יקיים את הקשר הזה. אז תדרשו את זה ממנו.
שאלה: במאמר הזה יש הבחנה מאוד ברורה לגבי הקשר עם הבורא, אם יש לאדם הודיה כלפיו או לא. ואתה הוספת גם, שאם אני מאמין שהבורא הוא טוב ומיטיב, יוצא שאני צדיק. והשאלה שלי, האם האדם נמצא בקשר עם הבורא כשהוא מאמין שהבורא הוא טוב ומיטיב, או כשהוא בטוח ומרגיש את זה שהבורא הוא טוב ומיטיב?
אני לא חושב שאנחנו כל כך יכולים לתת על זה עכשיו תשובה ברורה, כי אין לנו כלים שבהם אנחנו יכולים לקבל את זה ולהבדיל ולסדר את כל הדברים האלה. נמשיך ונקבל תשובה. תשאל מידי פעם לכיוון השאלה הזאת, ואנחנו נברר.
שאלה: כשאתה אומר לשאול שאלות על החומר שקראנו, אז ב"פתיחה" אתה שולט באופן מאוד ברור בדבר הזה, כשיוצאים מהגדר אתה מיד מחזיר למקום, אנחנו חוזרים לחומר. ואילו כאן, התחלנו ללמוד "שמעתי", והמטרה היא לעבור את "שמעתי" באופן שיטתי. אבל השאלות כל כך מפוזרות מהעבודה בעשירייה עד להפצה. האם תוכל לדייק איך אנחנו עובדים לגבי שאילת שאלות על ההסברים שלך, או שאנחנו משתדלים פשוט להימצא בבקשה כדי שהאור יתקן את הכוונה שלנו? איך אנחנו עובדים, מה הגישה? היא לא ברורה בינתיים.
תשמע על מה שאנחנו מדברים, ואם אתה שואל, תשתדל לשאול דברים דומים. אין לי יותר מה להגיד לך, אין יותר.
שאלה: האם התורה לא קשורה לתנ"ך, זו רק מערכת של אורות? והאם לקרוא את ה"זוהר" ו"שמעתי" זה נקרא מצווה?
לא, זה לגמרי לא חשוב מה שאתם קוראים, זה קשור למה שאתם רוצים לקבל מזה. כל הספרים שקשורים לתורה, "תורה", "משנה", "תלמוד", "תלמוד עשר הספירות", לא חשוב מה, מה שלא תקרא מהספרייה הזאת של ספרי היהדות, אפילו שכתוב על זה תורה, אז זה כתוב, אבל "תורה" זה האור העליון שמאיר על האדם שרוצה להשיג אותו כדי לתקן את האגו שלו. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורת תבלין" שמאור שבה מחזירו למוטב.
לכן, זה לא חשוב מה שאתה לומד מכל הספרים האלה, זה תלוי מה אתה רוצה לקבל מכל הלימוד שלך. אם אתה רוצה לתקן את עצמך ולהביא את עצמך להזדהות עם הבורא, זה נקרא שאתה לומד תורה, ואם אתה לא רוצה את זה, אתה לומד חכמה, כך זה נקרא. כשאתה לומד כדי להתקרב לבורא, כדי להזדהות עימו, כדי להתאחד עימו, לפי פעולת האיחוד שאתה רוצה להשיג, מפעולת האיחוד אתה נקרא "יהודי". הכול תלוי מה האדם מתכוון שיהיה לו כתהליך מהלימוד.
אז אל תסתכל על הצורה החיצונה, במה האדם עוסק, איך הוא נראה מבחוץ, איך הוא לבוש, אלא אתה צריך רק להבין, מהי המטרה שלו בזה שהוא לומד. אם הוא לומד על פעולות הבורא בבריאה כדי להיות דומה לבורא, הוא נקרא "ישר אל". אם הוא לומד ולא חשוב לו להיות דומה לבורא, הוא לא שייך לזה.
שאלה: בעל הסולם כותב כאן במאמר, שהתורה חשובה מכיוון שהאדם יכול להשתמש בדרך שהוא רכש בתורה. מה זה הדבר הזה שהאדם יכול לרכוש את הדרך שהוא רכש בתורה?
מתוך הניסיון שהוא עובר, כמה וכמה פעולות של עליות, ירידות, התחברות עם הקבוצה, התקרבות על ידי זה לבורא, רוצה לבנות קשרים בין כל החברים לפי מה שהוא לומד על איך שמחוברים ספירות ופרצופים נניח, ספירות בתוך פרצוף, כדי להשפיע לבורא, מתוך זה, אם הוא לומד את זה כדי להתקרב לבורא, נקרא שהוא לומד תורה. בהתאם לזה מאיר עליו גם המאור המחזיר למוטב שמקרב אותו למימוש הפעולה הזאת, על ידי חיבור להגיע לדבקות בבורא.
מה שאין כן, אם הוא סתם מקבל את זה כידיעה, ורוצה לדעת שרטוטים או כל מיני סגולות אולי איך להיות בריא, או עוד משהו, לפי זה הוא לא לומד תורה, אלא זו סתם חכמה. זה ההבדל בין מי שמכוון לבורא לבין מי שלא מכוון לבורא.
שאלה: אם נכנסת לי לראש מחשבה מהבורא שאני צריך לעשות מעשה טוב כלפי חבר, ולא ביצעתי את המצווה הזאת, האם אני אזרק מהחיבור עם החברים?
לא. זה בא כדי ללמד אותך שיש לך הזדמנויות להתחבר עם החברים ואתה מזלזל בהן. אז תשתדל מעצמך ליזום כאלה פעולות, בלי שאתה מקבל אותן מלמעלה. זה מגיע אליך כדוגמה, שזה מה שהבורא היה רוצה לקבל ממך, לעשות ממך, לראות בך, ואתה פספסת את ההזדמנות, ועכשיו אתה מחזיר אותה בעצמך.
שאלה: נאמר שהמצווה היא אור פנימי. האם זה שאני מתחבר עם החבר, זה נקרא לעשות מצווה עבור החבר או עבור העשירייה?
אם אני מתחבר עם החבר כדי לגרום מהרצון המשותף שלנו כשאנחנו מתחברים התקרבות לבורא, זה נקרא "מצווה". "מצווה" זה נקרא כל פעולה כדי לשחזר לנו את הכלי השבור של אדם הראשון, להשתדל להקים אותו. כמו שחבר זה לבנה, ואני לבנה, ואנחנו מחברים את שתי הלבנים האלה יחד, זה נקרא "מצווה". אם אנחנו נגרום להתחברות של כל החלקים של הכלי השבור, כך אנחנו מגיעים לתיקון הכללי.
לכן כל מצווה ומצווה זה נקרא כל פעולת חיבור שאנחנו משתדלים לממש בינינו. ודאי שזה קורה אך ורק על ידי מאור המחזיר למוטב, שאנחנו נרגיש עד כמה אנחנו שונים, ועד כמה אנחנו צריכים להיות מחוברים, ולפי זה נתקדם.
שאלה: דיברת על זה שנבקש מהבורא שיחבר בינינו. מה הסיבה? למה אנחנו צריכים את החיבור הזה? מה יכול לחייב אותי לרצות את החיבור הזה כך שאני אפנה לבורא?
כי אחרת אתה לא מקים את הנשמה שלך. הנשמה שלך נקרא שאתה מצידך כחלק מכל הרצונות השבורים דואג מהנקודה שלך, מהחלק השבור שלך, לחבר את כל הכלי אליך, זה נקרא שאתה מקים את האדם הראשון, את כל המערכת מצידך. ואז לפי זה אתה מגיע למצב שאתה בצורה הפרטית שלך, הופך להיות אדם הראשון, וכך כל אחד ואחד צריך לעשות מהנקודה שלו.
וזה בעצם גמר התיקון שלך, סך הכול זה שאתה דואג לחבר את כולם מהמאמצים שלך, מנקודת הלב שלך, אתה מתקן את עצמך ובזה אתה מגיע להזדהות, להתחברות עם הבורא. פשוט.
שאלה: כתוב ש"מרשיע את קונו", זאת אומרת שהבורא נקרא קונה. במה הוא קונה אותנו?
כך הבורא נקרא, לא ניכנס לכל הפלפולים האלה. הבורא נקרא "קונה" מפני שהוא מחזיק את כל הנשמות, והוא בעל הבית, ואנחנו יכולים או להצדיק אותו או להרשיע אותו.
שאלה: עכשיו בשיעור אנחנו עושים מאמצים להתחבר. איך מפה אנחנו מכוונים את כל הרצון הזה וכל היגיעה הזאת לכיוון נכון?
אנחנו נמצאים איתכם בהתקדמות גדולה מאוד, וכבר נמצאים כמו במסלול, כמו בכביש ישר שמגיע לגמר התיקון. ולכביש הזה יצטרכו להצטרף בכל מיני דרכים, שבילים, עוד ועוד אנשים, ואנחנו צריכים רק להמשיך. והעיקר חוץ מהעבודה שלנו בקבוצה, זה החיבור בינינו בכלי הכללי של "בני ברוך".
ועוד מיום ליום פעולת ההפצה מתחילה להיות חשובה. היא מאוד חשובה, כי בעצם אנחנו צריכים לממש את היעוד שלנו. העבודה שלנו היא להתחבר בינינו, כדי לעשות נחת רוח לבורא מהכלי הפרטי של כל עשירייה ועשירייה. וחובה שקודם כל אנחנו נדאג לחיבור בעשירייה כדי לגרום נחת רוח לבורא.
בהתאם לזה נתחיל להרגיש שאנחנו יותר ויותר מתקרבים אליו דרך ירידות, נפילות, כל מיני אכזבות. זה בדרך בטוח, אנחנו כבר מבינים שכך זה חייב לקרות, "על כל פשעים תכסה אהבה". ואחר כך מה שעומד לפנינו זו ההפצה לכל העולם, לכל האנושות, להתחיל להסביר להם שבכל זאת יש תוכנית לכל הבריאה, לכל המצב שלנו, שהוא לא מגיע סתם, ושאנחנו נכנסים לכאלו נפילות מסוכנות שהן יכולות להביא אותנו למלחמת עולם שלישית ורביעית, כמו שאומר אפילו בעל הסולם, אם לא נתקן את המצב.
ואת המצב אפשר לתקן רק בזה שאנחנו מסבירים לכולם, בשביל מה כל הפנדמיות, והנפילות האלו. עכשיו יהיו עוד בעיות בהרבה מקומות. לא רק הווירוס, אלא ממש ביחסים בין המדינות. וזה מתקרב שוב ושוב, כולם נמצאים בכאסח עם כולם, וכולם מבולבלים עם כולם, ומי יודע מאיפה זה יכול להתחיל.
לכן רק אם נשתדל להסביר לכולם, ואל תזלזלו בכוח שלנו, כי הכוח שלנו הוא רוחני, לא גשמי, ולכן אל תתחילו לשקול אותנו כמו שאתם שוקלים עוצמות של מדינות או כוחות אחרים שם. לא, אנחנו נמצאים בגובה אחר, ברמה אחרת. ולכן אם אנחנו מדברים, אם אנחנו פועלים, אפילו שזה לא מורגש כמו הכוחות האחרים של הממשלות, של המדינות, הכוח שלנו פועל.
לכן אנחנו חייבים בכל זאת בצורה שיטתית להשפיע דרך מערכת האינטרנט את הדעות שלנו בכל מקום אפשרי, שכל הכוחות האלה מתגלים כדי להראות לנו שחוץ מחיבור אין פתרון ואנחנו חייבים בכל זאת לחשוב לכיוון החיבור. לא על ידי איזה אידיאולוגיה מרכסיסטית, סוציאליסטית, קומוניסטית, קפיטליסטית, לא חשוב מה, אלא חיבור בלבד, בלי להוסיף לזה שום דבר. זה מה שעלינו לעשות.
אנחנו צריכים לעשות את זה אצלנו בקבוצות קטנות, שזה ברור ש"על כל פשעים תכסה אהבה", ולפי אותה נטייה אנחנו צריכים גם להסביר את זה לכל האנושות. ואתם תראו עד כמה אנחנו באמת קרובים לזה, ואנשים יבינו שבעולם שלנו ממש אין ברירה. או שאנחנו הולכים בדרך הזאת או שנכנסים למלחמת עולם השלישית, כמו שכותב בעל הסולם.
נשתדל להסביר את זה, גם לעצמנו וגם לכולם. אנחנו לא יכולים להתרחק מכל בעיות העולם מפני שאנחנו דווקא אותו כוח התיקון שיכול להביא את ההכרה וההבנה לכל העולם מה צריכים לבצע.
שאלה: כתוב כאן שהתורה מגינה ומצילה כשהאדם עוסק בה, ולאחר מכן מסבירים שכשהוא עוסק בה זה נקרא "כוח המצווה".
תורה זה האור הכללי שמאיר בכל מצב שאדם נמצא, בעליות, בירידות. אבל בעליות, אם מצטרף לזה כוח המצווה, אז כוח המצווה יותר חזק מכוח התורה. כי התורה זה האור הכללי, שאני יודע איך אני מתקדם, לאן צריך להתקדם, על ידי מה, חוקים כלליים. זה לא המצב הפרטי שלי.
מה שאין כן, "מצווה" זה נקרא שאני נמצא עכשיו באיזו פעולה, גם מעצמי, וגם מלמעלה, ואז מאיר לי האור הפרטי שלי לעת עתה. ולכן אור המצווה בזמן שהוא עובד הוא יותר חזק מאור התורה. אבל כשאין אור המצווה, אז אור התורה ממש מחזיק אותי ומעביר אותי למקום הנכון, לכיוון הנכון.
שאלה: איך משפיע החיבור בינינו בעשיריות על ההפצה?
אני חושב שפשוט נדע יותר ויותר עד כמה אנחנו צריכים להיות מחוברים, גם גברים וגם נשים, ונשתדל להסביר שאם אנחנו לא מתחברים לפי התנאים שאנחנו רואים בטבע ובטבע הפנימי שלנו, אנחנו עלולים להידרדר למלחמה, וכבר מדברים על זה בכמה מקומות בעולם שהיא יכולה להתפרץ.
ממש מלחמת עולם כבר מתחילה להיות, מסין, יפן, הודו, פקיסטן, אפגניסטן, איראן ותורכיה. וזה רק באסיה. ואחר כך באירופה וכל השוק האירופאי, מי יודע מה יקרה שם, עם אנגליה, עם אמריקה? זאת אומרת, אנחנו רואים שכל העולם מתוח מאוד, וכולם נמצאים במצבים מאוד מאוד מתוחים, שזה יכול להתפוצץ מגפרור.
לכן עלינו להסביר שכל זה מגיע לא על מנת שזה יתפוצץ, אלא כדי שנבין שבזמננו, כמו שכותב בעל הסולם, אין פתרון למלחמת עולם אלא אך ורק בחיבור, שנעלה את החשיבות בחיבור יותר מכל מלחמה.
אנחנו גם צריכים להבין שאנחנו לא משיגים כלום. פעם היה עניין שאתה משיג איזה שטחים, אתה רוכש עבדים, אבל היום לא צריכים. כולם נמצאים בהתקשרות כזאת שאתה רוצה שאנחנו נעבוד אצלך? אז אתה משלם ואנחנו עובדים. לא כדאי להילחם. העולם מוכן מצד המערכת שלו לחיבור, רק המערכת עצמה עדיין לא מסודרת ואת זה אנחנו צריכים לעשות. אבל אין סיבות כביכול למלחמה, גם האידיאולוגיה הזאת כבר כולה פשטה את הרגל.
אלא מה יש? אנחנו נמצאים במצב שכאילו אין לנו בשביל מה לעבוד, העולם מלא מלא בכל מיני תוצאות מהעבודה שלנו שאנחנו צריכים להרוס את זה כדי שתהיה לנו אפשרות שוב לעשות משהו. יש לנו מחסנים וחנויות שמתפוצצים מהתוצרת שלנו, אנחנו צריכים לסגור חצי מהמפעלים, לסגור הרבה עסקים שאין בהם שום צורך, ולהקטין את עצמנו לפעולות חברתיות בלבד. וכל היתר רק לפי הצורך. כמה אנשים צריכים כדי להתלבש ולאכול ולחיות בבית? בואו נסדר את הדברים האלה ולא יותר.
תלמידה: אני רוצה לחדד את השאלה, האם איכות החיבור בינינו בעשיריות גם הוא משפיע על איכות ההפצה שלנו?
ודאי שכן, אפילו שזה לא מורגש. יש בהפצה כמות ואיכות, יש בהפצה כאלה דברים שמשפיעים בצורה איכותית יותר, שאמנם לא מורגשים. כדאי לנו קודם לבדוק את החיבור בינינו ומתוך החיבור בינינו להשתדל לעשות הפצה.
שאלה: אמרת שההתגברות שלנו היא מעל לדחייה, כל פעם חיבור מעל להרגשת הדחייה, ואמרת שהדחייה עוד תלך ותהיה יותר חזקה. מה קורה אם יש לי דחייה כלפי חבר ואני לא מצליח להתגבר עליה? חוץ מזה שאני מעכב את עצמי זה פוגע גם בעשיריה?
תשתדל לכתוב לו מכתב במקום לדבר. תשתדל לעשות כל מיני דברים אחרים, תבוא אליו ותגיד "אני לא יכול להתחבר אליך כי כך אני מרגיש בפנים, יש לי דחייה מהקשר איתך, מצד אחד. מצד שני, אני רוצה שאתה תעזור לי להיות למעלה מהדחייה הזאת. בוא ביחד נתגבר על הדחייה הזאת". ואתם בעצם תממשו את הכלל "על כל פשעים תכסה אהבה".
תלמיד: הוא לא נותן את המקום הזה, הוא אומר "הכול דרך עשירייה", יש התחמקות. אני כן רוצה לעבוד על זה.
תבוא אליו ותגיד לו את זה ככה, תתחנן לפניו, תכניע את הראש שלך לפניו ותראה מה קורה.
שאלה: בקשר להפצה, חשיבות, גדלות וכוחות, אלה דברים שתמיד נמצאים בחוסר. מה עושים עם זה?
צריכים להתחיל לפתח את זה, אתה דווקא מסוגל, אני יודע שאתה מוצלח בזה. אז עוד יותר ועוד יותר. אם יש לך רעיונות, תפנה לאנשים שמתעסקים בזה ותנסה יחד איתם לעשות. אם אתה רואה שהם לא כל כך מבינים אותך אז תכתוב לי, אולי אני אוכל לסייע. אני מחכה.
שאלה: לפני רגע המלצת שלא נתערבב עם כל מיני דברים אחרים של סוציאליזם וקפיטליזם ושום אידיאולוגיה אחרת, אלא רק להתמקד במסר שלנו, בחיבור. עם זאת, כעת האוכלוסייה העולמית מאוד מקוטבת, הפשיזם וקונספטים מסוימים עולים. לדבר על ערבות הדדית, על ביטול, על חיבור, עבור הרבה אנשים נראה כקונוטציה סוציאליסטית קומוניסטית, למרות שזו לא הכוונה שלנו. מה אפשר לעשות, אם לוקחים בחשבון שבעל הסולם סבל מרדיפות ומדחייה כשניסה להפיץ את הרעיונות?
אין מה לעשות. ודאי שבעל הסולם סבל מאוד. אפילו לא ידעו איפה לקבור אותו אחרי שמת, שלא יפגעו בקבר, במקום הקבורה, עד כדי כך. היו אנשים שהיו באים ודורכים עם הרגלים ממש באותו מקום איפה שקברו אותו. אתם לא יודעים איזו שנאה הוא היה מעורר באנשים שהרגישו שזה נגד הגישה שלהם לחיים. כי אדם שכותב על אהבה כללית, שצריכים להיות למעלה מהכול, והעיקר זה לאהוב את כולם, להתחבר עם כל האנושות, ושהבורא זה כוח האהבה והוא לא שייך לאף אחד, בזה הוא מבטל לך את כל ההבדלים בין בני אדם, בין החברות, לכן שנאו אותו כולם. אנחנו צריכים להבין שגם כשיש איזו התנגדות אלינו זה דבר קטן מאוד לעומת מה שהוא היה מרגיש, ובכל זאת, איך הוא היה פועל.
שאלה: המקובל מעורר שנאה או אהבה בעולם?
למי שיש אידיאולוגיה אחרת הוא מעורר שנאה, כי מרגישים בו מישהו שנמצא בניגוד. נגיד אני סוציאליסט, או דמוקרט, או מרקסיסט, או קפיטליסט, לא חשוב באיזו מידה, אפילו בפילוסופיה, במה שלא תגיד, כל אחד ואחד יכול להגיד שמה שאומר מקובל שונה במשהו או אפילו הפוך משלו. לכן חכמת הקבלה היא תמיד הייתה בצד מכל העסקים שהעולם היה עוסק בהם, מפילוסופיות, מכל דבר.
אבל מה אנחנו יכולים לעשות אם אנחנו מגלים שהבריאה כוללת רק שני כוחות, פלוס ומינוס, כוח נתינה וכוח קבלה, ולכן אנחנו צריכים ללמוד אותם ולראות איך הם מתפשטים בדרגת דומם, צומח, חי, ואז נדע גם את העולם שבו אנחנו קיימים.
נניח שהיינו יודעים בצורה מדויקת איך כוחות הנתינה והקבלה פועלים בגוף החי, אז כל מה שקורה בתוך האדם, מהמוח ועד כף הרגל ממש, היה מובן לנו בצורה שלמה, היינו יכולים לרפאות ולשנות את הכול לטובה. עם הצומח אותו דבר. עם החי חוץ מהאדם גם כן. ועם הדומם היינו מבינים מה זה נקרא בכלל דומם, כי אנחנו לא מבינים את כדור הארץ, אנחנו לא יודעים את הכוכבים, כל הדברים האלה עדיין נסתרים מאיתנו כמו שאנחנו לא מכירים את עצמנו. ויש כאן כל כך הרבה דברים ולא כדאי לספר כי זה רק יבלבל אנשים. לכן מקובלים לא כל כך רצים לפתוח את כל סודות התורה, ואת כל סודות הבריאה לבני האדם, כי בני האדם לא נמצאים עדיין בדרגה שהם יכולים להשתמש בהם בצורה נכונה, ואז אתה נמצא באיסור "אל תשים מכשול בפני עיוור".
תלמיד: מה שאני רוצה להבין, המקובל מעורר אהבה במציאות, בעולם.
ומי אוהב אותו על זה, מי? אתה יכול לדבר על אהבה מתי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה.
תלמיד: התלמידים שלו.
גם התלמידים שלו, אני לא מרגיש. אני דווקא מקבל מכתבים מתלמידים שעזבו אותנו. הוא כותב "אני שונא אותך". אני לימדתי אותך לשנוא, אז למה אתה שונא? בגלל שאני מסביר מה נקרא אהבה, אתה מרגיש שמתעורר בך כנגד זה כוח השנאה, הדחייה, ואתה לא יכול לאזן זה עם זה ולעלות לבורא על שני קווים, אז תברר למה אתה שונא. אני מבין מאיפה, אין לי נגדו שום דבר, אבל שהוא יבין. הוא לא לקח מהשיטה שלנו שום דבר חוץ משנאה.
תלמיד: אבל לפעמים אנחנו אומרים שהתוצאה הרצויה נניח מהמאמצים של ההפצה שלנו צריכה להיות שאנשים יתקרבו יותר, יבינו יותר, מצד שני אנחנו אולי צריכים לקבל מהם דחייה. מה אנחנו צריכים לצפות מהקהל כתוצאה מהפצה, לדחייה כמו שבעל הסולם קיבל או להתקרבות ומשיכה?
אני לא יודע מה להגיד לך, זה מאוד תלוי בינתיים בהתפתחות החברה האנושית. לי נראה שמפעם לפעם בכל זאת, אומנם תהיה דחייה, אבל יחד עם זאת תהיה יותר הבנה במה שאנחנו נעשה. אנשים יבינו שאין דרך אחרת, ובני ברוך אומנם הם כאלה מוזרים וכולם דוחים אותם, אבל אין ברירה, מה שהם אומרים מתקיים.
לא שאנחנו רוצים דווקא להגיד להם "אהה, אתם תראו איך שזה קורה", ברור שלא, זה כמו עם ילדים קטנים. אנחנו רק רוצים שיבינו שישנה תכנית בבריאה ואנחנו צריכים להתכופף כלפי התכנית הזאת, לקבל אותה למעלה מהשכל, ולהשתדל לקיים אותה, ואז זה יהיה לטובת כולנו. העולם שלנו נמצא במצב שהוא צריך לעלות לדרגה עוד יותר עליונה מהקיום שלו, ולכן היום יש לנו את הכרת הרע במצבנו מכל וכל איפה שאנחנו קיימים, שלא כדאי לנו להמשיך בקיום בסגנון הזה אלא לעלות לקיום אחר.
תלמיד: שאלה אחרונה בשביל לסגור את הפינה עם המאמר. במאמר הוא אומר שצריך לקבל מהלימוד סמכין בתורה, חיּות, רוממות רוח, רעננות, דברים טובים, ומצד שני אנחנו לומדים ש"התורה מתשת כוחו של אדם", שהתורה היא מאירה לאדם על הכרת הרע שבו.
זה בטוח שאנחנו תמיד מתקיימים ומתקרבים למטרת הבריאה בשתי רגליים, שמאל ימין.
תלמיד: ופה הוא שם את הדגש שצריך לקבל מהתורה בעיקר את המזונות, את החיּות, את הרוממות.
כן, אבל על פני זה שאנחנו מרגישים בזה חוסר. איך אנחנו נוכל להתקדם קדימה אם לא נרגיש חיסרון בזה במצב הנוכחי? אנחנו צריכים תמיד לגלות מה חסר לי, ולראות שבמצב הבא המכוון למטרה אני משיג מה שאני צריך, וככה נלך, שחסר לי רק הכלי, כוח השפעה.
תלמיד: אז "התורה" שהיא כאילו "מגינה ומצילה גם בזמן שלא עוסק בה", זה מאיר לאדם בבחינת חיות ומזונות גם כשיש לו הכרת הרע?
כן, כללית, שלא יברח מהדרך. והמצווה היא שכבר יכול לבצע פעולה עם מסך ואור חוזר ולהתקדם צעד קדימה.
שאלה: איך מערכת המצוות קשורה לעקרונות הערבות ההדדית, לחוקי הערבות ההדדית, האם זה אותו דבר או שיש כאן איזשהו הבדל?
סך הכול כל המצוות הן כדי לתקן את הרצון לקבל ללהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך ללקבל על מנת להשפיע, וכך הן מביאות אותנו למטרה.
שאלה: איך אנחנו הופכים למודעים לאור שמקדם אותנו, איך אפשר לבדוק את ההתקדמות הזו בעשירייה?
אתם תדרשו ואז תתחילו להרגיש שהוא מאיר, פשוט מאוד. ומה צריכים כדי להרגיש אותו, איך לעורר אותו? להיות יותר מקושרים יחד שזה גם על ידי אותו מאור, ועל ידי הדרישה. תתחילו לעבוד בצורה פרקטית, מעשית.
שאלה: האם אנחנו כתלמידים של בני ברוך אמורים לפעול בעולם הזה בהתאם למה שמכתיב לנו האגו שלנו, או עלינו לכסות את האגו באהבה לפני שאנחנו פועלים?
אנחנו צריכים לפעול עם הידיעה שלנו על תהליך התיקון לכולם. לפחות בצורה אינפורמטיבית להסביר לכולם שישנה דרך בהתקדמות האנושות, ולא שאנחנו נחפש את זה במלחמות, בתחרויות למיניהן.
שאלה: מרכז העשירייה זה מקום שבו כל המחסומים, כל הגדרים שהתגברנו עליהם ואור התורה או אור המצות פועלים יחד?
נכון.
שאלה: האם יש מקום לומר שהתורה היא כמו אור השמש, והמצווה שלנו היא להתחבר באהבה הדדית ולצאת מתוך האהבה הזאת ולספוג כל קרן אור של השמש הזאת?
בוא נגיד כך, תורה זה נקרא מאור שאנחנו מקבלים מהבורא, מלמעלה, ממקום החיבור שלנו, מאיפה שאנחנו, מאין סוף. ומצוה זה נקרא שאדם כבר מתגבר על הדחייה שלו מאחרים, ומתוך החיבור, כמה שהוא מחבר את עצמו עם אחרים, הוא מזמין את כוח האור מלמעלה שמאיר במידה שהם רוצים להתחבר, זה נקרא מצוה. כמה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו, האור העליון משפיע עלינו ומחבר אותנו. אז המאמץ שלנו להתחבר בינינו זה נקרא מצווה. כי "ואהבת לרעך כמוך" זו המצווה העיקרית, היחידה בעצם שכוללת בתוכה את הכול. והתורה זה נקרא מאור המאיר על זה, על המאמץ שלנו להתחבר. מצוה זה מאמץ משלנו, תורה זה מה שמאיר מלמעלה.
קריין: נזכיר שיש שיעור אחר הצהריים, והשיעור אחר הצהרים יוקדש לנושא הפצה. כולם מוזמנים כבר להתכונן, לעבור על החומרים לפני השיעור.
יפה מאוד, אני מרוצה מזה, נתכונן לזה. אני מאוד שמח שנשים מתחילות להתקרב ולהיכנס עם השאלות שלהן בינינו. נקווה שאנחנו נמצא סגנון איך שהן יהיו מחוברות ויחד עם זה לא מפריעות, כי ברור שיש איזשהו מין סיכוי להפרעה בזה שגברים ונשים יחד, לכן אנחנו צריכים למצוא את סגנון הקשר בינינו. נדבר על זה. אבל בכל זאת אני מרוצה שמתחיל להיות מגע והתקרבות לכיוון הזה.
שאלה: מה אתה ממליץ עד אחר הצהריים, האם לעבור על חומר לימוד בנושא הפצה או לחזור על המאמר, ללעוס אותו? כי לא הגענו עד הסוף, אולי לקרוא אותו עד הסוף.
עד הסוף לא, אלא עד החצי, מה שקראנו בהתחלה, על זה אפשר לעבור. וחומר על ההפצה כדאי לקרוא לפני שאנחנו דנים על זה אחר הצהריים.
העיקר זה חיבור ביניכם. תתקשרו, תבררו, תשתדלו להיות יחד. כי לפי ההצמדה שלנו זה אל זה לפי זה אנחנו מעוררים את המאור מלמעלה שנקרא תורה. התחברות בינינו זה נקרא "מצוה", המאור מלמעלה שמאיר על מידת ההתחברות נקרא "תורה". בהצלחה.
(סוף השיעור)