סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 06.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "ערבות"
כמו שאנחנו לומדים, ערבות זה סוג הקשר, מידת התיקון של החלקים השבורים שמתאחדים שוב למערכת אחת אחידה שנקראת "נשמה כללית", "נשמת אדם הראשון" או "אדם הראשון", לא חשוב איך לקרוא לזה, ועלינו לייצב אותה בחזרה בחוק הערבות.
הערבות, אם כך מתפרסת להרבה חוקים פרטיים, תנאים, כללים. ערבות בהתאחדות פיזית, קבוצתית, קיום החברה, קיום כל מערכות החברה כדי להחזיק בצורה חיצונה את המנגנון הפנימי של החיבור בין הרצונות, הכוונות, המטרות עד שאנחנו מתחילים לייצב אותן נכון. עד שכל אחד מבין מה המטרה המשותפת, מה הרצון המשותף, מה הוא הבורא המשותף וכן הלאה וכן הלאה.
זאת אומרת הערבות היא מושג מאוד מורכב כי אנחנו צריכים לייצב בינינו, לחבר בינינו בחזרה אלפי קשרים כדי להגיע לכזה חיבור, שיהיה כמו איש אחד בלב אחד. לכן יש כאן גם לימוד מעשי, גם בכוונות, גם בפעולות למיניהן ואנחנו כל פעם משיגים יותר ויותר דיוק. המצב הקודם נשבר, הוא כאילו לא טוב, ואנחנו כל פעם מגיעים לדרגה יותר גבוהה, תוך כדי עליות וירידות. אנחנו מרגישים את מה שהשגנו קודם כבר כ-לא נכון, כחטא, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", שמה שהיה וחשבנו שזהו, זו הערבות, זה החיבור, אז לא, מגלים שזה לא מספיק, לא מתאים וכן הלאה. וכך אנחנו מתקדמים.
אבל איך שלא יהיה, אנחנו כבר מבינים שהערבות היא מושג מאוד מורכב ואנחנו צריכים להתייחס אליו כמטרה שצריכה להתממש גם במישור הגשמי, וגם במישור הרוחני בכל מיני אופנים. לכן סביב הערבות יש לנו כל פעם מאוד רצינית, קפדנית, שלא נעזוב את המושג הזה בלי לטפל בו.
קריין: אנחנו קוראים בקטעים נבחרים מהמקורות בנושא ערבות, קטע מספר 1 מתוך בעל הסולם "מאמר לסיום הזוהר".
"הגוף עם אבריו - אחד הם. וכללות הגוף, מחליף מחשבות והרגשים, על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב, שאבר אחד ממנו, ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר, חושב ומרגיש, שצר לו המקום, שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו, ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה, ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות, וכללות הגוף, כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר, אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף, שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא, ויחבר את האבר לגוף, כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת, מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף. וכללות הגוף, חוזר לדעת, צרכיו של האבר."
(בעל הסולם". מאמר לסיום הזוהר")
מכאן אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו לאן הבורא מוביל אותנו, איזה לחצים נצטרך להרגיש מהשפעת האור העליון על הכלי השבור שיחייבו את החלקים להתקרב, למרות שהם רוצים להתרחק. שיחייבו אותם להתחבר, למרות שהם רוצים להיות בפירוד. שיחייבו אותם לדאוג כל אחד עבור האחרים, למרות שכל אחד מתוך טבע השבירה שבו רוצה לדאוג רק לעצמו וכולי וכולי.
זאת אומרת ככול שאנחנו בכל הכיוונים, בכל הרמות, הפוכים ממושג הערבות, מהכלי השלם, אנחנו חייבים בכל זאת להבין שזה מה שעומד לפנינו. עם רצון או ללא רצון, אבל אנחנו מחויבים להגיע לחיבור כזה. ועד כמה שנבין את המטרה הנשגבה הזאת, עד כמה שנרצה אותה בעצמנו, בהתאם לכך נקל על עצמנו את דרך ההתפתחות הזאת כך שהיא תהיה לא באונס אלא ברצון. ואז האנושות תראה לפניה דרך יפה, טובה, לקראת המטרה, כבר לא שנואה אלא רצויה. לכך אנחנו צריכים להגיע, לשכנע את עצמנו ואת כולם שיש כאן מטרה הכרחית ואנחנו חייבים לקבל אותה ולממש אותה.
קריין: קטע מספר 2 מתוך "ליקוטי הלכות", חשן משפט, הלכות ערב.
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)
זה מתוך ספר "ליקוטי הלכות", המילה "הלכה" באה מהמילה "הליכה", עליה במדרגות החיבור בינינו. וזה מה שהוא אומר, שכל התורה, כל המצוות כל הפעולות שאנחנו מחויבים לעשות על ידי הכוח העליון, הן רק כלפי החיבור, האיחוד, והערבות בינינו. כשכל אחד נעשה ערב בעד חברו, זה החוק של הקשר הנכון במערכת אינטגרלית. והיום במיוחד הטבע, התהליך הכללי, דוחף אותנו לקשר כזה. רוצים או לא רוצים, אבל בסך הכול אנחנו נלחצים, אנחנו מחויבים להגיע לקשר כזה. ועד כמה שנלך יחד איתו, מרצוננו, תעשה רצונך כרצונו, החיים שלנו, התהליך יהיה טוב, יפה, קל ומהיר.
קריין: קטע מספר 3 מתוך "נעם אלימלך", "ליקוטי שושנה".
"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו."
(נועם אלימלך. ליקוטי שושנה)
כל התיקונים שלנו "הכול במחשבה יתבררו" כמו שכתוב, והחוק בשבירה הוא, שהשבירה הייתה בקשר בין החלקים ולא בכל חלק וחלק בתוכו. זאת אומרת אין אדם בפני עצמו נשפט לפי מה שהוא אלא רק כלפי הזולת. רק כלפי הקשר שלו עם הזולת, עד כמה שהוא נמצא בזה או לא, רק לפי זה אנחנו יכולים לשפוט אותו. אין דבר רע ודבר טוב אלא רק בנכונות להתקשרות הטובה בין החלקים השבורים.
יוצא שכל אחד חייב להיות מוכן להרגיש את הצרכים של החבר, של החלקים השבורים האחרים כדי להיכנס איתם בהתקשרות הנכונה. ורק בהתקשרות הנכונה, כשהם דואגים ביניהם שזה יקרה, בזה הם בונים את שם ה', בזה הם מייצבים את הבורא. בורא, אתם עשיתם אותי, במה? בזה שמנסים להתקשר ביניכם בכל מיני צורות ומחפשים איפה כאן באמת השם הקדוש, איפה יהיה מקום הכבוד, מה שנקרא. כי זה בינינו. הבורא שורה בינינו ולא בתוך אחד.
מכאן יוצא כלל שצריך להתפלל בעד חברו, צריך להרגיש את צער החבר, צער הזולת, להתכלל עם הקהל, עם הכלל, לא להתרחק מהכלל. כל הכללים, המצוות שבין אדם לחברו שקודמות למצוות של אדם למקום, כי רק בתוך התיקונים האלה שבין אדם לחברו, שם אחר כך מתקיימים הקשרים, כללים, חוקים של האדם למקום.
כי בינתיים אין מקום לאן להתייחס. אנחנו צריכים לבנות אותו. המקום הוא בדיוק ההתקשרות בינינו. אם אנחנו לא בונים את המקום בינינו שנקרא "בית המקדש", בית ששם הקדושה צריכה להתגלות, כוח האהבה, כוח החיבור, אז אנחנו לא נמצאים בכיוון הנכון. צריכים בדיוק לתאר את הגישה הזאת, את הנטייה הזאת וכל הזמן להשתדל יותר ויותר לראות את עצמנו נמצאים בינינו, לא כל אחד בתוך עצמו, אלא כל אחד שיוצא מעצמו ונמצא בקשרים, בהתקשרויות עם האחרים.
לכן החיסרון של החבר יותר חשוב מהחיסרון שלי, כי על ידי שאני בודק את החיסרון שלו אני יכול לצאת מעצמי להתקשר אליו. ישנם כל אחד ואחד, אבל הבורא שורה בינינו. אם נמצא את המקום הזה, נאתר אותו, נגלה אותו, נרגיש את החטאים רק בו ולא באף אחד. באופן טבעי כל אחד מחטט בתוכו איפה הוא לא בסדר. אין אף אחד לא בסדר, אין שם בכלל לא טוב, לא רע רק כלפי הקשרים בינינו.
לכן אומר בעל הסולם, אסור לנו להשמיד שום נטייה, פעולה, כל תכונה שיש בכל אחד ואחד, כי אין באף אחד שום דבר רע, רק כלפי ההתקשרות עם החברים, שם כל הטוב או כל הרע נמצא. זה קצת שונה ממה שאנחנו רגילים בעולם שלנו, מפני שבצורה אגואיסטית כל אחד מחשיב את עצמו עד כמה הוא בפני עצמו קיים.
ולכן צריכים אנחנו עוד להשתדל להעביר את תשומת הלב שלנו ליחסים בינינו. איך בינינו החלל הזה מתמלא בקשרים הנכונים, באלפי קשרים כמו קרני לייזר, ממש אחד לשני, אחד לשני בין כל אחד לכולם.
קריין: קטע מספר 4 מתוך כתבי רב"ש א', "איש את רעהו יעזורו".
"יש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בענין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה. אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דוקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם. דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו. היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו."
(רב"ש - א'. מאמר 4 "איש את רעהו יעזורו" 1984)
זאת אומרת אנחנו צריכים לדאוג שתהיה תמיד התרוממות, מצב רוח מרומם, ביטחון, הרגשה בצדקות הדרך, בתמיכה הדדית. אף אחד לא בודק את עצמו עד כמה יש לו רוח בפנים, עד כמה הוא גדול, גיבור, אלא שהוא נסמך על האחרים ודווקא חשוב על חשבון האחרים, שהוא מרגיש את עצמו בטוח שהחברים נמצאים עימו. הוא סומך עליהם, ודווקא בזכות, בכוח של החברה הוא מתקדם.
זאת אומרת, בשום צורה אנחנו לא מרגישים את עצמנו כחזקים, מצליחים, חכמים, מכוונים נכון, כלום, אף אחד, אלא כולם סומכים רק על מה שיש בקשר בינינו, בחלל שאנחנו ממלאים אותו בינינו, לא בכל אחד אלא בינינו, ממלאים אותו בביטחון, בשמחה, בקשר, בכוח עד שהבורא ישרה שם גם ואז אנחנו עימו מתקדמים. וכל הכוחות, שכל ורגש אישיים של כל אחד ואחד אנחנו לא לוקחים אותם בחשבון. כך צריכים להתקדם.
זה שינוי גדול מאוד בתפיסה ואיך אנחנו חיים, איך אנחנו מחשיבים את החיים, אבל חובה לשנות את תפיסתנו מהפנימיות של כל אחד ואחד אל מה שבינינו. מה שבינינו קיים זאת המטרה, המערכת, הנשמה, שם שורה הבורא, ובכל אחד מאיתנו, מה שלא יהיה זה לא חשוב. אין שם לא רע ולא טוב, פשוט בהמה שקיימת רק כדי זמן מה להתקיים ולתת לנו אפשרות לעבור לקשרים בינינו, שזה עולם העליון.
קריין: קטע מספר 5 מתוך בעל הסולם, מאמר "הערבות", אות י"ז.
"וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו. דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו. ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו."
(בעל הסולם. "הערבות", י"ז)
כך אנחנו צריכים להרגיש. שאף אחד לא סומך על עצמו, אלא רק על הסביבה, ובסביבה אני חי, והסביבה מחליטה עבורי ואני רק מתבטל כלפי הסביבה, זאת העבודה שלי בלבד. אז כמה שמתבטל בצורה פסיבית ובצורה אקטיבית, גם בצורת חפץ חסד, גם בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת שרק בביטול, בעיבור ויניקה אני נמצא כלפי החברה ואחר כך אפילו במוחין שאני יכול להיות כגדול, כחלק הפעיל גם בה, ורק כלפי הסביבה אנחנו בודקים את המצבים הללו וכל המדרגות הן רק במידת ההתכללות, יותר ויותר מעשית, בתוך החברה, במידה הזאת אני מודד את ההתקשרות, הדבקות שלי, בבורא.
אלה דברים מאוד מאוד חדים, החלטיים, אין כאן לאן לברוח וזה טוב שישנו רק עיקרון אחד בתיקון הכלי, עד כמה שאנחנו נפרוץ לתוך המושג הזה של הערבות אז נצליח. כדאי להיות שקוע בזה יותר ויותר. וגם להיות זהיר לא לפרסם ולא לדחוף את זה למתחילים או בכלל לקהל זר כי זה מאוד מוזר, מאוד שנוא, רחוק מהכלל, מכלל העם.
קריין: קטע מספר 6 מתוך רב"ש ג', "ברית מלח".
"על כל קרבנך תקריב מלח", שהוא ענין ברית מלח, שענין ברית הוא כנגד השכל. כי בזמן שהאחד לוקח דברים טובים מחברו, הם צריכים לעשות כריתת ברית. ענין כריתת ברית צריכים דווקא בעת שכל אחד ואחד יש לו טענות ותביעות על השני, ויכול אז להיות בחינת רוגז ופירוד. אז הברית שעשו מחייב אותם להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. שזה כלל, שבכל עת שיעלה על מי שהוא רצון וחשק לפגוע בשני, אז יש להם עצה להזכיר את כריתת הברית שעשו ביניהם. וזהו מחייב אותם להחזיק את האהבה והשלום. וזה פירוש "על כל קרבנך תקריב מלח", היינו שכל קריבות בעבודת ה' צריך להיות על ידי ברית מלח, שזהו כל היסוד."
(רב"ש ג', ברית מלח
שאלה: במה זה מתבטא בחיים שלנו שאדם לא חי עבור עצמו?
כי אין, הוא לא קיים עבור עצמו, זה רק העולם המדומה שאני קיים. בעולם הרוחני קיימת מידת הקשר בייננו, מידת הערבות היא מידת הקיום הרוחני של האדם, אדם הכוונה כבר למערכת, עד כמה שהיא נמצאת בעולם הרוחני מקושרת, באה לשחזור, לתיקון, זה נקרא מידת החיות שלה. ומה שאנחנו רואים כאן בעולם המדומה שלנו זה לא קיים, זה רק מדומה. לכן מידת הקשר בייננו, שנקראת מידת הערבות, זה מידת החיים שבנו, בכלי הכללי. וזה נמדד לי העיבור, יניקה, מוחין, ב-125 מדרגות. כלפי מדרגה הסופית שהיא כבר קיימת ודאי, וכלפיה אנחנו נמדדים.
שאלה: העיקרון ברור אבל קשה מאוד להבין במה זה מתבטא, בחיים שלנו, חיים של קבוצה, או מחוצה לקבוצה זה גם מתבטא, החיים שלנו מורכבים מהרבה פעולות.
ברוחניות אין שום מדידה אחרת חוץ ממידת הקשר. כל מה שאתה רוצה להביא, לא חשוב, זה לא נחשב, כי את כל זה הבורא עושה, הוא מביא את התנאים האלה. כמה שאנחנו מצליחים בכול מיני דברים שם, בכל מיני פעולות שלנו, של הפצה לסוגיה וכן הלאה, את כל הבורא עושה. איפה אנחנו? אנחנו רק במידת הערבות שמסוגלים להקים בייננו, שכל אחד נכנס בכוח לשני, בתוך השני, מרגיש במה יכול לעזור לו, להתכלל בו, ובצורה כזאת ממשיך להתקשר.
שאלה: אתה יכול להסביר את הפעולה הזאת שאחד נכנס לתוך השני?
עד כמה שאני יכול לעזור לחבר להיות בהתקשרות. עד כמה שאני נכנס עמו יחד להתקשר, עד כמה שאני והוא נכנסים להתקשר הלאה עם כל יתר עשרת החברים, זו בעצם העבודה, זה עלינו. חוץ מקיום הערבות אין עלינו שום דבר לעשות, כל היתר זה הבורא.
שאלה: מה הביטוי של זה?
עד כמה שאני בכוח נכנס לחבר, מרגיש במה אני יכול לעזור לו, כדי להיות בקשר הפנימי עמו. שבתוך הקשר בייננו, אני והוא, ובייננו יהיה כוח ההשפעה ההדדי שישרה בייננו, שנקרא בורא. שנתעלה, אני מעליי אליו והוא מעליו אליי ואז אנחנו נפגש באמצע, שכל אחד רוצה, עם הכוחות שלו, לעזור לשני וכך אנחנו נתכלל זה מזה, אני בו והוא בי. והקשר הזה שבייננו זה בדיוק אותו המקום שבו הבורא מתגלה.
תלמיד: מורגש כאילו מיום ליום, גם אם אתה עושה יותר פעולות אז אתה יותר בביקורת כלפי עצמך שאתה לא עושה מספיק.
אתה צריך לא לעשות מספיק, אלא יותר מדויק לעשות.
שאלה: איזה תנאים מקדימים מחויבים כדי לסמוך על הסביבה ולא על עצמו?
זה משהו אחר. זה שאתה הולך לפעולה הרוחנית, מה זאת אומרת שאתה סומך על הסביבה, שאתה סומך על עצמך? את זה אתה צריך לבדוק, שאתה תהיה עד כמה שיותר נמצא מחוצה ל"האני".
תלמיד: מה התנאים הנדרשים לערבות, מחויבים עכשיו בחברה שלנו?
תמיכת הקבוצה, הכרת הקבוצה, הדעה שנמצאת בקבוצה, שבהתקשרות בינינו אנחנו שם בונים מקום לגילוי הבורא, שם בונים את בית המקדש.
תלמיד: זה ביצירת אווירה בעצם.
יצירת אווירה כזאת, כן. שכולם נמצאים שם. זה מקום שכולם מסתכלים בו, שהלבבות קשורים שם.
שאלה: בתיאור עכשיו הורגש כאילו ממש לתפוס חבר ספציפי ולעבוד עליו. עד כמה ספציפית אני נכנס אל מישהו ועד כמה זה כללי חברתי?
נכון. יש כאן בעיה. יותר טוב אולי לעבוד עם חבר ספציפי, כי בכללות אנחנו מיד מאבדים את החדות בפעולה, וכמה זמן שמחזיקים בכללות אחר כך עוזבים את זה. אני לוקח את העשירייה, משתדל, אם אני לא יכול עם עשירייה אז אני וחבר או שלושה, ארבעה, כמה שאני מסוגל רק כדי לא להתפזר ולא לברוח. אם כדי לא לברוח אני יכול להיות רק עם אחד אז אני לוקח רק אחד, ומשתדל להיות עמו כל הזמן במצב שאני נמצא מחוצה לעצמי לכיוון שלו. זה לא דיבור, אלה כוונות. לאתר חסרונות שלו, איך אני מספק לו את הערבות, איך אני מספק לו את הביטחון, איך אני תומך בו, כי הרוחניות שלו היא תלויה בי. הוא לא יכול לעשות שום דבר לרוחניות שלו. הערבות האמיתית היא שאף אחד לא מספק שום דבר לעצמו, רק אחד כלפי השני בלבד.
שאלה: מדוע כתוב שעיקר התפילה היא במחשבה?
איפה עוד היא צריכה להיות?
תלמיד: בלב.
הברור הוא במחשבה.
תלמיד: מה עם הלב, הלב לא צריך להרגיש?
כן, אבל הברור הוא צריך להיות במחשבה. הלב הוא מבצע, אבל ההכנה היא צריכה להיות במחשבה.
שאלה: מה זה אומר לקחת כוחות מהקבוצה, אם אני שומע עכשיו שאני צריך להתגבר על עצמי, שאני צריך להיכנס בכוח אל תוך החברים כדי להראות דוגמה? זה נראה שאני כל הזמן מתגבר על עצמי.
זה נראה שאני כל הזמן נמצא מחוצה לי, שבין החברים אני נמצא, ביני לאחרים. שם אני מאתר את החיסרון שלהם, שם אני מתפלל עבור החיסרון שלהם לבורא, שם אני מייצב קשר בינינו. הכול בינינו בלבד.
שאלה: שאלה על תפילת הקבוצה והחברים על חבר אחד. יש לנו לעיתים תכופות כאלה מיקרים שבהם חבר נעדר פיזית, נסיעת עבודה, מחלה, משהו אחר. כל אחד אצלנו התבטא כלפי איך להתכונן לתפילה הזאת בקבוצה. חלק אמרו שיש לו תנאים אידיאלים, חלק הצטערו עליו. בקיצור השאלה היא במה לחשוש בכזאת תפילה? איך לא להזיק? איך להכין נכון תפילה כזאת? ואיך היא צריכה להיראות?
אנחנו צריכים כל אחד לצאת מעצמו ולתאר לעצמנו עד כמה בינינו, בקשר בינינו, חסר אותו החבר שבלעדיו אין לנו קשר נכון שאנחנו נוכל לגלות את הבורא. אם החבר הזה היה עכשיו יחד איתנו בהתקשרות בינינו, היינו מגלים את הבורא לעשות לו נחת רוח והכול. ולכן אנחנו מרגישים עד כמה החבר הזה חסר, ולכן אנחנו פונים לבורא שהוא יחזיר לנו את החבר, שישרה יחד איתנו בינינו. ובזה אנחנו יכולים לממש את מטרת חיינו, לבנות מקום לגילוי הבורא בינינו כדי לגרום לו נחת רוח. זאת התפילה.
שאלה: מה זה אומר לבטל את עצמי באופן פסיבי ובאופן אקטיבי?
אנחנו לומדים וקוראים בהרבה מקומות שאדם צריך להתעלות מעל עצמו. מה זה להתעלות מעל עצמו? לצאת מחוצה לעצמו. זה נקרא ל"שדה אשר ברכו ה'"1 למקום שבינינו. ושם להשתדל להתחבר עם החברים, "את אחיי אני מבקש". ושם בהתחברות, מה זאת אומרת "מקום אשר ברכו ה'"? ששם אנחנו מגלים ברכת הבורא ושם אנחנו מגלים אותו. ואם לא מצליחים, אנחנו יוצאים בכל זאת מעצמנו אבל כבר נכנסים למצרים.
שאלה: נאמר שכל ההתקדמות שלי בקבוצה עם החברים היא בתפילה עליהם. אבל ככול שאני מתפלל על החברים, ככל שאני משתוקק לזה יותר, אני בעצם רואה אותם מקולקלים יותר, אני בקושי מחזיק את עצמי לא לברוח. אם כך איפה ההתקדמות, במה, בזה שאני מתחיל לראות אותם כמקולקלים יותר?
לא, אני לא מסתכל על החברים שהם מקולקלים או לא. בעיניי אין חוץ ממני אף אחד, כל היתר זו מערכת שאני חייב עליה לעבוד. לכן אין כאן חברים ומקולקלים, הכול ניתן לי כדי רק לייצב את עצמי, לאפס את עצמי, לכייל את עצמי נכון, להיות מקושר נכון למערכת שהיא כולה הבורא.
חלקי המערכת הזאת, כביכול יש לה חלקים והחלקים האלה נראים לי כמו בני אדם, הם בעצם העתקה שלי. יש כאן הרבה מאוד תכונות שאני צריך לתקן בי. הפרוייקציה שלי [ההשתקפות שלי] על כל התכונות השונות האלה נותנות לי כל מיני צורות, נניח כמו פרצופים של חברים. תארו לעצמכם שיש בי מיליארדי תכונות שכך אני יכול להכיר אותן, את חלקן אני יכול להכיר יותר, הן קרובות יותר, וחלקן רחוקות יותר. זו מערכת מאוד מגוונת. למה? רק בצורה כזאת אני יכול להכיר מה עוד חסר לי כדי להביא את הכול לאיחוד.
אין מילים. אני לא רוצה להרחיב זאת.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להשתדל להביא את תשומת הלב שלנו ליחסים בינינו. מה הן הפעולות שאנחנו יכולים לבצע כדי להעביר את תשומת הלב מאהבה עצמית לאהבה ולערבות בין החברים?
זה מאוד קשה. ודווקא במי שהרצון חזק, הוא יותר אכזרי ויותר אגואיסטי. אבל אנחנו צריכים להגיע למצב, זה לוקח שנים, אבל בכל זאת להגיע למצב שעל ידי המאור המחזיר למוטב שמשפיע ומשפיע עליי אני נכנע ומסכים לעבוד לטובת הזולת. זה נראה לי זולת, אלא דווקא זה האני הרוחני.
שאלה: איך אפשר בסוף היום לבדוק את עצמי כמה זמן הייתי בערבות, האם הצלחתי בזה או לא? אולי לבדוק לפי זמן, אולי עם שאלות. איך בודקים האם הצלחתי להיות בערבות או לא?
כן. גם בכמות וגם באיכות. צריכים לדאוג במשך היום שאנחנו כל הזמן חוזרים למושג הזה ערבות. אנחנו רואים את זה גם לפי מה שקורה בעולם, עד כמה העולם מתקדם למצב שמראים לו שכל העתיד הטוב שלו תלוי בקשר הטוב בין בני האדם, ועד כמה אנחנו נמצאים במצב הפוך. ואין שום ברירה, שום פתרון, אלא אם נגיע לקשר טוב בינינו, נשרוד ונחייה טוב. ואם לא, אז כמו שכתוב "כאן יהיה מקום קבורתכם", זה כתוב דווקא כלפי הערבות.
שאלה: "על כל קורבנך תקריב מלח", כלומר כל התקדמות בעבודת הבורא צריכה להיות כתוצאה מכריתת ברית מלח. האם תוספת המלח זו תוספת של אהבה, של אחדות, מה זה בכלל הדבר הזה, איך אפשר להוסיף?
למדנו על ברית מלח בכנס הווירטואלי האחרון, היה לנו שיעור שלם על זה, שיעור 3, אז בבקשה אתה יכול לחזור לשם ולשמוע שוב. עניין המלח הוא שעל כל דבר שאני עושה ברוחניות אני רוצה להוסיף לזה מלח. למה אנחנו מוסיפים מלח בכל תבשיל? מפני שאנחנו בצורה כזאת רוצים להגיד שאני רוצה שזה יישאר, שהתוצאה ממנו תישאר ואני אמשיך הלאה. לכן משיגים ערבות וממשיכים הלאה, משיגים וממשיכים.
שאלה: בהרבה פסוקים רשום שעשירייה יושבת בצורה רוחנית, לדוגמה רבי אבא מימינו של רבי שמעון. האם אנחנו יכולים לדבר על צורות כאלה של כניסה לחבר, של כיול כזה?
לא, זה עוד רחוק מאיתנו.
שאלה: איך אנחנו מיישמים את ההבנה של האשליה או הדמיון של החיים שלנו במהלך הקשר עם אנשים מחוץ לנו בחיים הרגילים שלנו? אנחנו רואים שיש המון סבל מסביב.
התשובה פשוטה. עד כמה שתסדרו קשר ביניכם, דרך הקשר ביניכם, כמו דרך צינור, יבוא השפע גם לכל הסביבה שלכם, זה כל העניין. כתוב על זה במאמרים "מתן תורה" ו"ערבות", שאתם הופכים להיות אז לצינור לכל השפע הטוב לכול העולם.
שאלה: האם נכון לתאר לעצמי שערבות זה מצב שעובר בכל יום בדיקות, ניסויים, גילויים של דרגה חדשה של עביות שאנחנו צריכים להשיג בכל יום? בכל יום להשיג דרגה חדשה של ערבות וכך להתקדם.
כן בכל רגע ורגע, לא רק בכל יום.
(סוף השיעור)
heb_o_rav_2018-11-06_lesson_arvut_n1_p1_OJ0gTSr9
-
"ויגש, וישק-לו, וירח את-ריח בגדיו, ויברכהו; ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'" (בראשית, כ"ז, כ"ז( .↩