שיעור בוקר 31.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: מתחתית הסולם לדבקות תמידית

התהליך הזה כמו שאנחנו כבר מבינים, הוא תהליך ארוך, כל ההליכה, העלייה, נגרמת על ידי צורות שונות של יחס האדם לסביבה, וכולל לבורא, שזו גם הסביבה שלו. וודאי שהכול נגרם מלמעלה, מפסגת הסולם עד למטה. והכל זה אך ורק אותיות העבודה שהבורא מחליט מה צריך להיות עכשיו לכל אחד ואחד מתוך המערכת הכללית, באיזו צורה להתקדם. "מערכת מחליטה" זה נקרא שהבורא מחליט, וככה אנחנו מקבלים את ההשפעות. ההשפעה הכי גרועה היא אדישות שאדם מרגיש, שאז כמעט ואין בכוחו מה לעשות, אלא אם אפשר אז להביא את עצמו תחת השפעת הסביבה ושישפיעו עליו, וגם זה בקושי מצד אחד.

מצד שני, זו דווקא הדבקות כשהוא מביא את עצמו לסביבה, מאין ברירה, זאת אומרת אפילו אדישות היא השפעה מלמעלה, השאלה היא עד כמה האדם מסוגל להשתמש בה, באדישות. ההרגשה היא אדישות, אבל על ידי ההשפעות של משיכה או דחייה, בזה כבר יש לנו תגובות יותר ברורות, ואנחנו כך מתקדמים. אז השאלה היא עד כמה אנחנו כן משתדלים ללכת בדבקות התמידית בכל מצב ומצב שהבורא מגלה בנו.

איך אני מגיב על כל מצב ומצב, ולא חשוב לי המצב אלא חשובה התוצאה שלי, התגובה שלי, שאני רוצה בכל מצב להיות דבוק באין עוד מלבדו טוב ומטיב, שלא חשוב לי מה שאני מרגיש, חשוב לי איך אני מגיב. ובתגובה אני צריך לבנות את עצמי, את הסביבה, את סדר היום, שיעור, חברים, קבוצה, לקחת תפקיד, כל מה שרק אפשר, העיקר כל הזמן, בכל מצב שיהיה להיות בדבקות התמידית בכמה שניתן.

אם אני דואג לזה, ולא חשובים לי "גובה הסולם", "דבקות", "מדרגות", מי בכלל מבין בזה, אבל אני דואג שזה יזרום כמה שיותר, ולא חשוב לי מה אני מקבל, איזה תנאים אני מקבל לביצוע הדבקות, אז זה נקרא שאני נמשך לדבקות התמידית.

נראה מה כותבים לנו המורים שלנו.

קריין: קטע מספר 30, מתוך מאמרי "שמעתי" של בעל הסולם, מאמר קע"ב, "עניין המניעות והעיכובים".

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך. יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מדנה [כעס]."

(בעל הסולם. שמעתי. קע"ב. "ענין המניעות והעיכובים")

כל העבודה שלנו היא ללמוד איך אנחנו יכולים להשתמש בכל מקום, בכל דבר, במה שמקבלים בכל השפעה, בכל מה שאנחנו מרגישים, וודאי שמה שאנחנו מרגישים בא מהבורא בלבד. איך אנחנו יכולים להשתמש בזה, זאת אומרת, לא שאנחנו עושים ביקורת על מה שקיבלנו, כי הביקורת יכולה להיות רק מתוך הרצון לקבל, אלא מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשתמש נכון במה שקיבלנו. ו"להשתמש נכון" זה פשוט איך אני יכול להיות דבוק באין עוד מלבדו טוב ומטיב דרך החברה, דרך כל העולם, כי הכול בא ממנו, ולהיות שמח ומאושר ללא שום הבחן, אם אפשר להגיד כך, בין הטוב ביותר לרע ביותר שיכול להיות.

בעצם, אם אני מממש את היחס שלי למה שאני מקבל מהבורא כטוב ומיטיב, ויכול להיות שזה בכלל לא כך בהרגשה ובהבנה שלי, אבל אם אני מביא את עצמי להרגשה כזאת, ליחס כזה, אז זה נקרא שאני מימשתי באופן נכון את המצב שקיבלתי ממנו, זאת אומרת תיקנתי את היחס שלי, תיקנתי את הכלים שלי, ואני יכול להמשיך הלאה. בוודאי שכל פעם אני ארגיש את עצמי יותר מרוחק מהבורא, זה כשעולים בקו שמאל, אז כאילו יורדים, ומצד שני אני צריך להעמיד את עצמי כך שזאת לא התרחקות אלא התקרבות בקו ימין. וכך שמאל ימין, שמאל ימין, כל פעם יהיה לנו מרחק יותר ויותר גדול בין הקווים, כמו בקונוס כשאנחנו עולים מלמטה למעלה בשלבי הסולם. ואנחנו צריכים להביא את עצמנו בקו האמצעי לשלב את שני המצבים האלו יחד, כי זו נקודת הדבקות באמצע ביניהם, שכל פעם עולה יותר ויותר.

אז אין יותר גרוע מאדישות כי קשה מאוד להתגבר עליה, והמצבים האחרים מהרגשת הטוב להרגשת הרע, לבלבול או ליותר בהירות, הם פחות קשים לביצוע מאדישות. כך מתקדמים. נמשיך, אני אפילו לא כל כך יודע מה יש לשאול כאן.

סדנה

האם לפי הניסיון שלנו יש לנו מה להגיד בקשר להכנה לשינויי המצבים, שאנחנו בהחלט יכולים להכין את עצמנו לכל מצב שבא? האם אנחנו יכולים להגיד שהכנה כזאת או הכנה אחרת מועילה ועוזרת לנו מיד בקבלת המצב החדש ולהשתמש בו נכון. מה הכי עוזר?

*

קריין: קטע מספר 31 מתוך "כתבי רב"ש" כרך ב', "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה".

"בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שווה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה" 1991)

אם אדם נמצא באמת במצב שפל, איך הוא צריך להתנהג? מה הסימן של שפלות? מה הסימן הברור של שפלות האמתית?

*

איך מודדים את השפלות?

*

קריין: קטע מספר 32 מתוך "כתבי רב"ש" כרך ב', "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'".

"בשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

(רב"ש - ב'. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב (1990 "

קודם כל אנחנו נבין מה ההבדל אם הבורא מעלה או מוריד רצון לקבל, או הבורא מעלה או מוריד הארה על הרצון לקבל, את האור. מה השוני בין שהרצון לקבל משתנה, יותר או פחות, או שהאור המשפיע על הרצון לקבל משתנה, יותר או פחות. מה ההבדל בין זה לזה, בין שתי ההשפעות הללו?

*

כשאנחנו מקבלים מהבורא בחינת "אחוריים", כשאחוריים הכוונה שמתרחק עד שאנחנו לא מרגישים שום הארה, שום התעוררות לרוחניות, לא נראה לנו שזה טוב. דווקא אחרי כנס, בדרך כלל אחרי אירועים כאלה, מגיעה איזו תקופה קצרה כזאת שכאילו יש חוסר טעם, זה דומה לארוחה טובה שאכלנו ואחרי זה אנחנו לא יכולים להסתכל על האוכל, זה מין שובע.

ככה הבורא נותן לנו, וודאי שכל פעם זה לא בא מעצמו, אלא הבורא נותן לנו הרגשת חוסר טעם ואנחנו צריכים להגיד שאלו האחוריים של הבורא ושבהם אנחנו צריכים לגלות את הפנים. איך אנחנו מגלים דווקא במצב האדישות שבנו את פני הבורא, כשהוא מזמין אותנו לעשות כמה צעדים אליו. הוא לא רוצה להראות לנו שהוא מושך ונעים וטוב, אלא ההיפך, במצב האדישות הוא נותן לנו אפשרות לפתח יחס אליו מכל מיני אפשרויות, הזדמנויות שנמצאות לידינו.

*

מה אנחנו עושים כדי להפוך את האחוריים לפנים? מצב ה"אחוריים" לא מאיר, לא מושך, ו"פנים" שזה מושך ומאיר, כאילו קיבלתי עכשיו ממש התפעלות כזאת שאני רץ, משתגע.

*

מה נעשה במשך היום, כדי להביא את עצמנו למצב הכי הגבוה שהיה לנו בכנס? אם היה מצב של איזו התעוררות איך אנחנו יכולים לשמור עליו בקביעות? שאז ממנו והלאה כשהוא כבר קבוע אנחנו יכולים להמשיך עוד יותר גבוה.

הכול תלוי במדידות, אם אנחנו לא מודדים אנחנו לא יודעים איפה נמצאים, אז איך אנחנו עושים זאת?

*

אנחנו במשך היום צריכים שלכל אחד יהיה דף עם שעות, נניח מ-9:00 בבוקר עד 21:00 בערב, כל שעה 9:00, 10:00, 11:00 וכך הלאה עד השעה 21:00, [ולרשום בו] באיזה מצב אני נמצא. לרשום פלוס, מינוס, האם גרמתי למצב הזה משהו בעצמי, או שאני זורם "בזרמי החיים כדאתמול" כמו שכתוב. אז שלכל אחד יהיה דף ושעות, אם אתם רוצים לעשות את זה בטלפון בבקשה, לא חשוב לי באיזו צורה יהיה הרישום. אז שזה יהיה לכל אחד ואחד, כל שעה.

קריין: קטע מספר 33, מאמר "מלא כל הארץ כבודו", מתוך כתבי רב"ש כרך ג'.

"מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת. לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך. וזהו ענין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שיפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו. וזה ענין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שענין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה. לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:

א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.

ב. שה' יתן לו את הכח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים."

(רב"ש - ג'. מאמר 236 "מלא כל הארץ כבודו")

סדנה

איך אנחנו מתייחסים וקובעים בכל מצב ומצב, שבו טמון אור ה'? איך אנחנו בכל מיני מצבים של יותר הסתרה, פחות הסתרה, גילוי כך, גילוי כך, לא חשוב, נתייחס לכל מצב בפני עצמו, שבו נסתר אור ה'? מה זה אומר לנו, איך זה קובע את המצב שלנו, היחס שלנו למה שנמצאים?

*

מה זה נקרא, להיות מוכשר לגילוי אור ה'? זאת אומרת, שאם הבורא מתגלה, איך אני מקבל אותו?

*

נניח והשגתי כוח אמונה למעלה מהדעת, השפעה למעלה מהשכל במילים אחרות, הייתי בהסתר פנים ועכשיו אני מגיע לגילוי פנים. מה ההבדל בהתנהגות שלי כשאני נמצא באמונה למעלה מהדעת בהסתר ובגילוי, מה ההבדל בהרגשה, ובהתנהגות, בתגובה?

*

קריין: קטע 34 מתוך מאמרי "שמעתי" של בעל הסולם, מאמר ר"ג, "גאוות אדם תשפלנו".

""גאות אדם תשפלנו". פירוש בזה דבר ידוע, שהאדם נברא בתכלית השפלות. אלא, אם השפל מכיר מקומו, אזי אין לו יסורים, במאי שהוא שפל. יען שזהו מקומו. כדמיון הרגלים, שאין להם שום שופלות, במה שהם הולכים תמיד בהאשפות. והם מוכרחין לשאת על עצמן את כל כובד המשא של הגוף. מה שאין כן הראש, שהוא תמיד למעלה. יען, שהם מכירים את מקומם. לכן אין להרגלים שום שפלות, שאין להם שום יסורים, במה שהם במדרגה נמוכה. מה שאין כן, אם היו רוצים להיות למעלה, והם מוכרחין להיות למטה, אזי הם מרגישים את היסורים. וזה פירוש "גאות אדם תשפלנו". שאם האדם היה רוצה להיות להישאר בתוך השפליות, אזי לא היו מרגישים שום שופלות, זאת אומרת שום יסורים, במה שהם "עיר פרא אדם יולד". אלא שהם רוצים להיות בגאוה, ואזי הם מרגישים את השופלות. ואזי יש להם היסורים. והיסורים והשופלות עולים בקנה אחד. שאם אין לו יסורים, אזי נחשב שאין לו שופלות. וזהו ממש לפי שיעור הגאוה שיש לו. או שרוצה להיות ואין לו, כך הוא מרגיש את השופלות. וזה השופלות נעשה אח"כ כלי לגאות, כמ"ש "ה' מלך גאות לבש". שאם המתדבקים בה', יש להם לבוש של גאות, כמ"ש "הגאוה והגדולה לח"י העולמים". שאותם, המתדבקים בח"י העולמים, יש להם גאוה וגדולה. ועד כמה שהוא מרגיש בשיעור השפלות, ולפי ערך היסורים שיש לו, כך הוא זוכה ללבוש ה'."

(בעל הסולם. שמעתי. ר"ג. "גאות אדם תשפלנו")

יש לנו כלי אחד, ותלוי איך אנחנו משתמשים בו. אז או שזה קם, זה נופל, או שזה נופל, זה קם, זאת אומרת, או הרצון לקבל, או הבורא.

אז איך אנחנו מעבירים את מדידת המצב, מההרגשה שלנו מתוכנו על מצבנו, להרגשה שלנו כלפי הבורא, ליחס שלנו כלפי הבורא? ההרגשה שלנו נשארת הרגשה, רק את מה אנחנו מודדים בכלי ההרגשה, את עצמנו או את הבורא. מי ממלא את כלי ההרגשה שלנו, אנחנו, דאגה עלינו, או הבורא, דאגה עליו.

איך אנחנו עוברים מכלים דרצון לקבל לכלים דרצון להשפיע? אותו כלי, רק על מה אני דואג בו, איך אנחנו משנים את הכלי?

*

קריין: קטע מספר 35 מתוך כתבי רב"ש כרך ג' מאמר "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

איך באמת נרגיש שאין הבדל בין חושך, לאור, הבנה, או סתימות? איך נרגיש שנמצאים במצב טוב לעבודה או במצב רע לעבודה, בעליות, ירידות למיניהן, ובכל זאת נרגיש אותם כאחד, שמכל מצב שיהיה יש לנו כוח להמשיך כמו שהוא?

נניח שיש לי אוטו כל כך חזק, המנוע שבו כל כך חזק, שבעליות, ירידות, לא חשוב, אני נוסע ואין שום הבדל בכביש. איך יכול להיות דבר כזה בעבודה? שיש לי עודף כוח כזה גדול במנוע שאני לא מרגיש בכלל איך שאני עובד, אם זאת ירידה או עליה, או איזה כביש, לא חשוב מה הולך, ממש הכול אותו דבר. איך אני מגיע לדבר כזה?

*

כשאנחנו נוסעים בכביש ויש ירידה, או יש עליה, או הדרך היא כולה משובשת, אז איך בהתאם לזה אני משנה את העבודה הרוחנית שלי כדי להיות כל הזמן במצב אחד, בדבקות? מה משתנה ביחס שלי לכביש ולבורא?

דברו יחד כולם, אם לא יודעים, פשוט תזרקו את עצמכם למרכז העשירייה.

*

הכביש זה המצבים הפנימיים שלי, האוטו זה הקבוצה, והצפון, הכיוון, הנעילה למטרה זה הבורא. איך אני משתמש בקבוצה ובבורא כדי להיות בנקודת התיקון שלי? איך משתמשים באוטו, בכביש, או אני, קבוצה, בורא, כדי להיות בנקודת התיקון?

*

אני נועל את עצמי למטרה, או לצפון, ל"טייס אוטומטי" שתופס את המקום, את הכיוון, וכל הזמן ככה בתלם הזה אני מחזיק. אז איך אני כך מחזיק את עצמי במשך כל היום מתשע בבוקר עד תשע בערב?

מה אני צריך לקחת בחשבון, איזה נתונים, כשבסך הכול הנוסחה היא כל הזמן להיות נעול לצפון, לדבקות המקסימלית, לפי כמה שאני יכול לזהות אותה בינתיים?

*

(סוף השיעור)