שיעור בוקר 15.05.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 11, "מטרת החברה א'"

שמענו מאמר קצר של הרב"ש, ובהחלט המאמר מסביר לנו את כל המטרה, שמטרת הבורא לברוא את האדם כדי להביא אותו עד השתוות הצורה עד לדרגה העליונה ביותר, שיהיה כמו הכוח שמוליד אותו, כמו הבורא. כדי להביא את האדם לדרגה כזאת, צריכים שהוא יקנה את הרצון להשפיע.

איך האדם יכול להיות בעל רצון להשפיע? הוא צריך לדעת מה זה הכוח הזה, הוא צריך לדעת איך לממש את הכוח הזה. אז אם הוא בעל הכוח הזה הוא כמו הבורא, זאת אומרת צריכים לתת לאדם איזו מעבדה שבה הוא יוכל לרכוש את הכוח הזה וללמוד איך להשתמש בו. ולכן האדם לא נברא לבד, אלא בסביבה ועל ידי הסביבה הוא רוכש את התכונה הזאת דלהשפיע, כוח השפעה, וככל שרוכש את הכוח דהשפעה הזה כלפי החברה, במידה הזאת הוא משתווה לבורא.

לכן כל העבודה שלנו, אף על פי שהמטרה היא להגיע לדבקות, להשתוות הצורה עם הבורא, אבל רוכשים את התכונה הזאת, מגיעים אליה רק על ידי העבודה עם הזולת, עם הבורא אנחנו לא יודעים לעבוד. יוצא שעבודת ה' היא דווקא הסביבה של האדם, ששם אנחנו כן יכולים עם הדומים, עם השווים, עם הקרובים לפי הדעה, לפי הדרך, להבין מה זה כוח דלהשפיע, עד כמה הוא מנוגד לטבע שלנו. למה הבורא ברא את הטבע שלנו הפוך מהכוח דלהשפיע, מהרצון דלהשפיע? בדיוק כדי שאנחנו נדע מה אנחנו קונים, שמתוך הפכיות הצורה הזאת אנחנו נבין את הרצון דלהשפיע בעמקות שלו, בכל האופנים שלו. זאת אומרת, נבין את הטבע של הבורא.

לכן שמגיעים מהרצון לקבל להפכיות שבו, אז מבינים ויודעים את כל התכונה של הבורא, כל הטבע של הבורא, ורוכשים אותו במלואו, ומגיעים להיות כמוהו. לכן צריכים להתייחס לכל העולם הזה ולהתחייבות שלנו לחיות בו באותה הצורה כפי שהבורא קבע את חוקי העולם, חוקי החברה, כמו לאותם התנאים שבהם אנחנו צריכים לציית לעצות המקובלים וזה מה שיסייע לנו, וזה מה שיעזור לנו, להגיע למצב שאנחנו נהיה כמו בורא.

כל אחד עם הטבע שלו, כל אחד עם התנאים שלו, תנאי האופי ותנאי הסביבה, צריך לקבל את העולם. הוא לא צריך לשנות את העולם מסביבו, צריך לשנות את עצמו כלפי העולם במידת ההשפעה, ואז כל היחס שלו כלפי העולם ויחס העולם כלפיו, כל המאורעות שהוא יעבור, האדם צריך לקבל בהחלט כשלבים של קניית הצורה של הבורא. ומההבנה הזאת יוצא לנו להבין את כל היחס שלנו לטבע שלנו ולסביבה, ובכל זה צריכים להשתמש רק בכיוון של קניית הרצון להשפיע.

לא לשנות שום דבר מחוץ לי, לא לאנוס את החברה והחברים, לא את הטבע שלי, לקבל את התנאים האלו כנתונים לי מלמעלה רק כדי לקנות את הכוח להשפיע. מכאן יוצאים לנו כל החוקים, כל התנאים שאדם בעצם מעמיד כלפיו וכלפי החברה.

תלמיד: האם יש יראה מזה שלא נוכל להשפיע?

"יראה" זה נקרא הרגשת הפכיות הצורה מהבורא, ו"אהבה" זה נקרא הרגשת השוואת הצורה לבורא. שתי ההרגשות האלה מנוגדות, הן כסימן באיזה מצב האדם נמצא. אם אני נמצא בהפכיות הצורה מהבורא, אני מרגיש יראה, אם אני נמצא בהשתוות הצורה אליו אני מרגיש אהבה. אז אדם שמגיע להרגשת הפכיות הצורה אומר "בשבילי נברא העולם", כי אז הוא מתחיל לגלות שבאמת כל כוחות הטבע שלו, כל הסביבה, כל מה שנמצא מסביבו הוא מגלה שזה ממש מזומן לו כדי לקנות השוואת הצורה לבורא, לקנות את הטבע של הבורא, להיות ממש ככוח העליון, נצחי ושלם.

צריכים לראות את היראה כדבר מאוד חיובי, הרגשה מאוד חיובית, זו הרגשת הכלי. הבורא תמיד מתייחס לכל הבריאה משלמות לבלתי שלם. אצלו תמיד הוא מתחיל מ"סוף מעשה במחשבה תחילה". הוא מסתכל מה צריך להיות האדם, כמו מי הוא צריך להיות, "הוא צריך להיות דומה לי", כך אומר הבורא. אם הוא מחוץ לי וצריך להיות דומה לי עכשיו מהשלם, כי נניח שאדם כבר נמצא דומה לי, מה הוא צריך להיות מדרגה לפני זה, שתי מדרגות לפני זה, שלוש וכן הלאה.

ואז מגיעים למצב ששואלים ממה מתחילים את הבריאה, יש מאין. שהאדם חייב להיות עשוי מהטבע ההפוך מהבורא בכל התכונות, וצריך אחר כך להגיע מההפכיות הזאת להתאמה. הרגשת ההפכיות נקראת "יראה", הרגשת ההתאמה נקראת "אהבה". ולפי הצורה הסופית, כי הצורה הסופית קובעת את הצורה ההתחלתית ואת כל השלבים שצריכים לעבור בדרך, אז אם מסתכלים על זה, רואים שאדם צריך להגיע למצב שהוא ממש ההיפך מהבורא.

זה קורה בזמן שבירת הכלים ונפילתם עד לתהום, מצב שאנחנו נמצאים בו בעולם הזה. תהום זה אפילו כשלא מרגישים באיזה מצב נמצאים, זה המצב הגרוע ביותר. אין יותר גרוע מהמצב שלנו, שאנחנו מנותקים לגמרי מרוחניות, לא מרגישים אפילו את ההפכיות שלנו, כי הרגשת ההפכיות היא כבר כלי כדי להגיע לתיקון.

כמו שבעל הסולם כתב באיזה מכתב, שהוא שמח בהתגלות הרשעים, שהקלקול שלא נגלה הוא באפס תקווה. צריכים להגיע עד כדי המצב הזה, ולהתחיל לעורר את האדם להשתוות הצורה ממש על ידי כאלה נגיעות קטנות. אבל את כל הדרך האדם יעשה בעצמו בהבחנות, ילקט אותן לאט לאט, אחת אחת, עד שיגיע להבנה מהי הפכיות, בלתי שלמות ממש בכל תכונה מתכונות הבורא, ושלמות. כשיש לו את כל עמקות הידע בכוחות הבורא מהצורה ההפוכה, ורוכש על עצמו את כל הדרך מהפכיות הצורה להשתוות הצורה, אז הוא באמת נעשה בעל ידע, בעל כוח ובעל חכמה עצום, ויודע איך להיות כבורא.

בעל הסולם מעביר לנו את זה בהרבה דוגמאות. נגיד בן מלך, כשהמלך רוצה ללמד את הבן, אז באיזו צורה הוא מלמד אותו שיהיה חכם, וחוץ מכוח שתהיה לו חכמה וכן הלאה. האדם מקבל בדרך כלל כוח מלמעלה, אבל חכמה איך לנהל את הכוח הזה, את זה צריך לטכס לבד.

תלמיד: איך אדם מגיע להכרת הרע? איך הוא רואה את נקודת עצמו?

האדם מבין את כל נקודות הטבע שלו רק מפגישת שני הדברים ההפוכים. ככל שהדברים ההפוכים הם יותר רחוקים ונפגשים בתוך האדם, כך האדם, לפי ההבדל, לפי הפער הזה, הוא יותר מבין, יותר בעמקות, יותר בעושר התכונות. לכן הדרך שאדם הולך בה, שזו הדרך שאדם קונה את החכמה להיות כבורא, הדרך היא תמיד מירידות ועליות, מהרגשת הדברים ההפוכים באותה תכונה.

אני נמצא באיזו תכונה בכוונה שלי על מנת לקבל, אחר כך בכוונת הבורא על מנת להשפיע, ואז אני קונה את החכמה ביניהם. זאת אומרת, איך בהחלט להשתמש בה בשתי הכוונות. ההבדל בכוונות נותן לי פער בין בורא לבין מה שההיפך ממנו, ואני קונה בזה את הקומה שלו. ואז אדם נעשה כמו בורא.

את הכוח הוא מקבל מלמעלה לפי הנכונות להשתמש בו בצורה נכונה, בעל מנת להשפיע כמו בורא. האדם לא צריך לדאוג אף פעם שאין לו כוח דלהשפיע, כוונת דלהשפיע, מסך דלהשפיע, לא זאת הבעיה, את זה הוא יקבל, הוא צריך רק לדאוג שיהיה לו רצון לקבל את זה.

תלמיד: מה ההבדל?

ההבדל הוא, שאין בי מעיין של כוונות על מנת להשפיע, אלא על ידי יגיעה בחברה אני לומד עד כמה אין לי כוחות דלהשפיע, ועד כמה אני זקוק לכוחות דלהשפיע. ואז אני פונה לבורא וכן מקבל ממנו כוחות דלהשפיע.

למה הבורא ברא את זה בצורה כזאת, שדרך החברה אני לא יכול לקבל הכול אלא רק צורך, ואת הדבר עצמו, את התכונה עצמה, את הכוח עצמו אני מקבל ממנו? בגלל שאני עובד עם החברה לצורך התכונה דלהשפיע. ואם הצורך שלי הוא נכון ובאמת להשפיע, אז זה מביא אותי לפנייה לבורא, ואני פונה ומקבל ממנו. אם הצורך שלי הוא לא בדיוק לתכונה דלהשפיע, אז לא יהיה לי פתחון פה להגיע אליו ממש, לבקש ואז לקבל.

השאלה, למה העבודה שלי צריכה להיות מחולקת כלפי החברה וכלפי הבורא, כלפי שני ספקים, שמהחברה אני מקבל משהו ומהבורא אני מקבל משהו, ואז אני גדל בלהידמות אליו. למה אני צריך בצורה כזאת לעבוד? מפני שעל ידי החברה אני מברר בדיוק את חדות הפנייה שלי לבורא.

תלמיד: למה הצורך הוא דווקא לפנות לבורא ולא שתהיה לי תכונת ההשפעה?

אתה שואל, למה אם אני נמצא עם החברה, אז לא מספיק לי להגיע לאהבת החברה. האם אהבת החברה היא המימוש של התכונה דלהשפיע.

לא? אז מה השאלה?

תלמיד: למה כדי להגיע לאיזו תכונה של הבורא אני צריך לקבל רצון גדול מהחברה?

למה כדי להגיע להשפעה לבורא אני צריך רצון גדול? אני לא צריך רצון גדול, אני צריך רצון מדויק. מדויק, לא גדול. אני יכול להיות עובר, בדרגת נפש דנפש, וזה כבר נקרא דרגת ההתאמה שלי לבורא. אני כבר מתאים במשהו, דומה במשהו אליו, בדרגת עובר.

תלמיד: אז מה זו ההשתוקקות למטרה שלנו בחברה?

השתוקקות למטרה בחברה, זו השתוקקות להידמות לבורא כמטרה שלנו.

תלמיד: למה זה צריך להיות חשוב?

למה זה צריך להיות חשוב בגלל המטרה הזאת? "אז אני לא אהיה דומה לבורא, אני לא מרגיש בזה שום צורך".

תלמיד: למה המטרה היא לעבוד על החשיבות ולא על השתוות הצורה?

למה הבורא צריך להיות חשוב לי ולא מידת ההשפעה?

תלמיד: השתוות הצורה.

אז אתה לא מפרש נכון מי זה הבורא. מה אני יודע עליו חוץ מזה שהוא המשפיע? לא. כלומר אתה מדמיין איזה אובייקט, שחוץ מזה יש לו גם תכונה דלהשפיע, חוץ מזה הוא אוהב אותי, וחוץ מזה הוא רחמן, הוא טוב ומיטיב, והוא יכול לפעמים גם להתייחס אליי לא בדיוק ברחמנות. כמה כאלו כתובים יש בתורה שאומרים לנו "אוי ואבוי, מה יהיה לך, תיזהר ממה שאני אתן לך". זאת אומרת, הוא לא בדיוק תמיד רחמן.

אם יש לך כמה מילים על הכוח הזה, אז סימן שעדיין אין בזה שלמות. אם אתה אומר בורא או אומר רצון להשפיע, עם כל מה שנמצא בתוכו, זה אותו דבר. כי חוץ מרצון להשפיע לא מגלים כלום, אנחנו מגלים הכול מתוך מה שהנבראים יכולים לגלות. הנברא מגלה רק מה שנכנס לתוך הכלי שלו מהבורא, ואת מה שהוא מקבל, לזה הוא קורא בורא.

כי המקור של מה שבא אליי ומה שאני מרגיש, נקרא "עצמותו", ואין לי אפילו מילה איך לכנות את זה. אם במקום כל התארים שאתה נותן לבורא, אתה לא יכול לתת תואר אחד, המשפיע, אז אתה מתבלבל. לכן יוצא לך "בשביל מה אני צריך גם את זה וגם את זה וגם את זה". לא, אתה לא צריך גם וגם וגם, אתה צריך רק תכונה אחת, המשפיע. ואז אתה מגלה שאתה הפוך, ושאתה צריך לשנות את הכוונה. איך משנים את הכוונה? אז אתה רואה את הסביבה שלך כמקום שבו אפשר לקנות כוונה על מנת להשפיע.

זה פירוש לא נכון מי זה הכוח העליון, מי זה הבורא.

תלמיד: אף פעם אי אפשר לדעת מה זו השפעה.

אנחנו צריכים להגיע לכוחות דלהשפיע מהצורה ההפוכה, הרחוקה ביותר, עד כדי כך שאנחנו אפילו לא יודעים מה זה הכוח דלהשפיע. ללמוד את הדברים האלה אנחנו יכולים מהחברה שלנו, להתחיל מהדרגה הקטנה ביותר, מהדרגה הבהמית. לכן אנחנו נמצאים בחברה שלנו. אתה אומר, "אני לא יודע מה זה הכוח דלהשפיע של הבורא", נכון, אז נותנים לך כדוגמה את הכוח דלהשפיע של החברה.

תלמיד: למה קשה לשכנע את הרצון לקבל שלהשפיע זה טוב?

למה קשה לשכנע את הרצון לקבל בהשפעה? זה לא קשה, בכלל אין קושי בזה. הקושי הוא בזה שלא רואים רווח. יש לי נגיד בשווה להתייחס למשהו בעל מנת לקבל ובעל מנת להשפיע, ואם אני מתייחס בעל מנת להשפיע, אז אני יכול ליהנות פי מיליון יותר ממה שאם אעשה את זה בעל מנת לקבל.

אם הייתי רואה שבעל מנת להשפיע אני מרוויח פי מיליון ממה שבעל מנת לקבל, נגיד שקל אחד מול מיליון שקלים, וזה באמת כך, אומנם זה הרבה יותר, אבל נגיד כך, אז מתוך זה שאני רצון לקבל בלבד, בלי כיוון על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, ולא חשוב לי עם איזו מגמה לעבוד, כי אני רוצה להתמלאות, אני רוצה ליהנות, אז אם אני רואה שאני מרוויח שקל אחד בעל מנת לקבל, ואם אני אעבוד בעל מנת להשפיע, אז אני ארוויח מיליון שקלים, אז ודאי שאני אעבוד בעל מנת להשפיע. לסגנון הזה של העבודה בעל מנת להשפיע אני אתייחס כשיטה למלאות את עצמי, ‫ואז זה יהיה להשפיע על מנת לקבל, ‫קליפה.

‫כדי לא לעשות את זה, ‫אלא לתת לאדם אפשרות להגיע ‫לקניית הכוח על מנת להשפיע ‫ללא שום פנייה עצמית, ‫שיהיה לקבל על מנת להשפיע דווקא, לעבוד להשפעה ‫לשם ההשפעה בלבד - אנחנו לא יודעים היום מה זה, ‫אנחנו לא יכולים לתאר דבר כזה, ‫אפילו להשפיע על מנת להשפיע ‫אנחנו לא יכולים לתאר - ‫כדי לתת לנו הזדמנות כזאת, ‫זה נסתר מאיתנו. ‫אם זה לא היה נסתר מאיתנו, אז תמיד הייתי בוחר ‫בצורת ההשפעה כדי למלאות את עצמי. ‫

גם מה שאני עכשיו מסביר, ‫אני רואה שרוצים לתפוס ‫ולא מסוגלים, ‫שהרעיון הזה נמצא עדיין ‫מחוצה לנו, ‫קצת יותר גבוה מאיתנו. ‫אבל אתה צריך לתאר לעצמך, ‫זה ממש פשוט מאוד.

‫מה שברא הבורא, הוא ‫ברא כלי קבלה, כלי. ‫לכלי הזה יש שתי אפשרויות, ‫או על מנת לקבל, ‫ מה שנקרא לעצמו, ‫או להתייחס בעל מנת להשפיע, ‫לזולת, ‫גם זה וגם זה זו כוונה. הכלי הוא רצון, ‫רצון להתמלאות. ‫אם אני מרוויח בעל מנת לקבל שקל אחד, ‫ואני יודע שזה שקל אחד, ‫ובעל מנת להשפיע אני מרוויח מיליון, ‫ואני רואה שאני מרוויח מיליון, ‫והרצון שלי שהוא הטבע שלי ‫לא משתנה, ‫הוא קבוע, ‫אז ודאי שהוא יעשה לי העברה ‫מלקבל ל-להשפיע. ‫אני לא אוכל לעבוד עבור שקל אחד ‫כנגד מיליון. ‫אז אני עובר לקליפה, ‫אני משתמש בשיטה על מנת להשפיע ‫כדי למלאות את עצמי, ‫וזה יהיה כאילו לזולת. ‫‫בעל הסולם אומר על זה, "גנב רץ לפני כולם ‫וצועק תתפסו את הגנב". ‫ואז אני אף פעם לא אוכל ‫לעבוד באמת להשפעה.

אז מה נעשה? הרעיון הזה של להשפיע ‫הוא לגמרי נסתר, ‫אני לא רואה בו כלום. ‫אני רואה שיש בלקבל רווח של שקל אחד, ‫בסדר, ‫אז אני עובד כל הזמן ‫כדי למלאות את עצמי עם השקל. ‫אבל אני מגיע למצב שאני מרגיש בזה ריקנות. ‫למה? ‫כי בכלי מתחילה להיות אצלי איזו נקודה, ‫נקודה שבלב, ‫שהיא לגמרי לא מתמלאת עם זה. היא מתחילה לגדול ותובעת מילוי, והמילוי שלה הוא לגמרי לא יכול להיות מהשיטה על מנת לקבל. כמה שאני ארכוש בעולם הזה, מה שלא יהיה, אני לא אמלא את הנקודה הזאת, ואז אני מתחיל לחפש. על מנת להשפיע בשבילי נסתר, כאילו לא קיים, אבל הנקודה הזאת דורשת מילוי מהשפעה.

זה שהיא דורשת מילוי מהשפעה ואני לא מרגיש מאיפה, זה נסתר ממני, אז איך אני ניגש לעניין? אומרים, בעבודה רק בציר של לקבל, אתה צריך להגיע למצב עם החברה, עם הסביבה, עם עצמך, עם הכול, שיהיה נחוץ לך לעבוד בצורת השפעה באמת. אתה תפתח את הרעיון הזה לעבוד בעל מנת להשפיע, רק בתנאי שאתה באמת כבר מוכן לעבודה הזאת דלהשפיע. זאת אומרת, עד שלא תעשה ההיפך, הסתרה על עצמך, לא תוכל לפתוח את הערוץ הזה לעבוד עם הכוח והמקור דלהשפיע. אז אדם עושה צמצום על עצמו בצורה הדרגתית, ובמידה שהוא עושה צמצום על עצמו, נפתח לו העולם העליון. ואז הוא בהחלט מתחיל למלאות את עצמו פי מיליונים, וכבר אין לו שום הגבלה בזה.

זו לא דוגמה שאני חשבתי עליה קודם. אני רוצה להראות בזה שכל העבודה שלנו היא לא עם העולם שהוא נסתר מאיתנו, עם השיטה שהיא נסתרת מאיתנו, כל העבודה שלנו היא דווקא עם מה שנגלה לנו, איפה שאנחנו מרוויחים רק שקל אחד. עד שאנחנו לא מגיעים למצב שעם השקל הזה אנחנו נכנסים ליחסים נכונים בלהשפיע ולקבל, אני לא אוכל לעשות צמצום על עצמי, ולא אוכל לפי מידת הצמצום לפתוח בזה את העולם העליון. כאן אחד משניים תמיד נסתר, או העולם העליון נסתר או הכוונה שלי לעצמי. ואם אני עושה עליה צמצום, אז עולם העליון נגלה.

תלמיד: מה זה נקרא לעבוד בביטול עצמי?

ביטול עצמו זה נקרא התעניינות עצמו, התעניינות, אינטרס של עצמו. אנחנו צריכים להגיע למצב שנרצה לקבל כזה כוח, תכונה, ממש נס, שנוכל לעשות משהו ולא לחשוב מה יהיה לי מזה. עד כדי כך, שמה שנגלה לנו, לא חשוב באיזו צורה זה נגלה, אני בכל זאת לא אחשוב מה יהיה לי מזה.

אז אני מתחיל לגלות לעמקות, עד כמה אני כל הזמן חושב על זה מאחורי הקלעים, איך הטבע שלי כל הזמן עושה בפנים חשבונות "מה יהיה לי", בכל רגע, בכל פנייה, בכל תנועה. וככל שזה נגלה לי, כך אני עובד על עצמי, מבקש כוח שנקרא "כוח הבינה", שאני לא אחשוב על עצמי, שלא אעשה חשבונות "מה יהיה לי". זה נקרא "ביטול עצמו". ביטול החשבון לעצמו, לכיוון הפנימי, זה נקרא "ביטול עצמו". אני לא מבטל את הרצון לקבל, אותו אי אפשר לבטל, אני מבטל את הנוסחה הטבעית שלי, שכולי כולי רק לתוך עצמי.

תלמיד: אבל האדם הוא תוצאה מהחברה, הרצונות שיש באדם הם מהחברה.

אדם הוא תוצאה מהחברה רק במימוש הרצון למלאות את עצמו. באיזה סגנון, באלו דברים, באיזו שיטה אני ממלא את עצמי, את זה החברה קובעת.

תלמיד: והעיקרון הזה שאני ממלא את עצמי לא שייך לחברה.

העיקרון שאני ממלא את עצמי לא שייך לחברה, זה העיקרון הטבעי שלי. רק בהתאם לחברה, החברה מספקת לי רצונות במה אני אמלא את עצמי, ואמצעים איך אני אמלא את עצמי.

תלמיד: היא מגדילה לי את הצורך לרצון אחד מסוים, למילוי רוחני.

על איזו חברה אתה מדבר?

תלמיד: חברה כמו שלנו.

אם אני נמצא בחברה מסוימת שלומדת טבעונות, אז היא מספקת לי רצון למלאות את עצמי דווקא על ידי השיטה הטבעונית. יכול להיות שאני לא אוכל, אבל בזה אני ממלא את עצמי, כי הם מגלים לי כאלו כלים, שיכולים להיות כמעט הפוכים מן הטבע. יש חברות כאלה שהן כמו קמיקזה, רוצים להרוג את עצמם, גם זו שיטת מילוי.

אני צריך לחפש חברה כזאת, שהיא תספק לי כוחות ורצונות שהשפעה היא העניין הגדול ביותר, אז אני אוכל להשפיע, ובזה שאני משפיע, אני ממלא את הכלים שהחברה בנתה בי. יש כאלו חברות, והאדם מסור לחברה, וכל הזמן עובד לטעם החברה, עד שממש לא נשאר בו באמת כלום לעצמו, ובזה הוא ממלא את עצמו ומרגיש חיים. אבל מפני שהאגו של האדם כל הזמן גדל, והבורא, הכוח העליון לא עוצר את התפתחות האדם, יוצא שהדבר הזה לא יכול להתקיים לאורך זמן. אבל אנחנו יכולים לראות כמה דוגמאות בחברות שבעולם הזה, שאם יש להן אידיאל, לא טבעונות ולא קפיצות מההרים, אלא רצון דלהשפיע, שפעולה דלהשפיע היא המטרה שלהן, אז הן יכולות לחנך לזה את האנשים שבתוכן. יכולות לחנך, אין שום בעיה. כי הפעולה דלהשפיע היא אמצעי למלאות את הרצון, זה נקרא להשפיע על מנת לקבל, ואנשים מוכנים לזה. אפשר לבנות חברה כזאת.

לכן בעל הסולם אומר שרק מפני שהכוח העליון לא מסכים לזה, אז חברות כאלה נכשלות, הן נכשלות בגלל שהבורא שם להן רגל. אבל אם הן לא היו נכשלות בגלל הבורא, באשמתו, אז הן היו מצליחות מאוד בעולם הזה, וכל העולם כבר מזמן היה קומוניסטי. כמו שחשבו על אוטופיה, כבר מזמן זה היה. בעל הסולם כתב, שהבורא לא סולח להם ולא נותן להם לעשות את החברה טובה ויפה, מפני שהאדם מגיע בה למצב שהוא יהיה בהמה, צורת ההשפעה תהיה כדי למלאות את עצמו, הכול יהיה טוב ויפה והוא יקבל. הוא יקבל אלף קלוריות ביום והוא לא יצטרך יותר, היתר יהיה כביכול מילוי רוחני מהחברה, אהדה, כבוד וכל הדברים, אבל בזה הוא לא יגיע יותר מדרגת בהמה.

על מנת להשפיע זה עדיין אמצעי, או אמצעי לחיות בחברה יפה, למלאות את הכלים שלנו, או אמצעי להגיע לדרגת הבורא. למה אני חייב להגיע דווקא אליו? מה אכפת לי שיעזוב אותי? אז לא. בגלל שהוא התחיל את המשחק כשעוד לא הייתי קיים בכלל, "רצונו להיטיב לנבראיו" זו הייתה המחשבה הראשונה, לברוא את הנברא שיגיע לדרגתו, אז אני רוצה או לא רוצה, אני יוצא ממחשבת הבריאה הזאת. ואם אני לא מממש אותה, אז כל יתר הדברים הם בסופו של דבר יוצאים לרעתי.

תלמיד: מה תפקיד החברה שלנו?

תפקיד החברה שלנו לא להיות כחברה בקיבוץ, שאומרת שצריכים להשפיע ולהיות חברים יפים וטובים, אלא קודם לשים את הבורא בראש שלנו. אחרי זה מגיעים לחברה, להשפעה, לאהבה ולכל מיני דברים. אם לא שמים אותו מלכתחילה, אז כל יתר הפעולות נכשלות והפוכות ממש מהתכלית. לכן קודם כל, לנעול את עצמנו על המטרה, הבורא.

כאן יש בעיה, כמו שדיברנו פעם עם חבר על השאלה שלו, מי זה הבורא? אז אמרתי לו, כוח דלהשפיע. אז כוח דלהשפיע יש לנו בחברה. עכשיו אתה אומר שכוח דלהשפיע זה לא מספיק, לא מספיק שאנחנו נשפיע אחד לשני. אתה אומר שהבורא הוא לא איזה מישהו משהו, אלא תכונה דלהשפיע. אז אם יש לנו בחברה תכונה דלהשפיע כמו בקיבוצים נניח, שיש שם באידיאל, אז גמרנו, אנחנו נמצאים בתכונה של הבורא. למה זה לא מספיק? למה עוד צריכים להגיע, חוץ מזה שאנחנו משפיעים בחברה? איזו מין התעלות מעל זה עוד יש כאן?

ההתעלות מעל זה היא, שעל מנת להשפיע הוא גם אמצעי כדי להגיע להשוואת הצורה, לדרגתו. יש כאן דיוק כזה, שלא מגיעים רק לתכונה דלהשפיע. תכונה דלהשפיע היא להגיע לדבקות אליו. מה זה לדבקות אליו? אם הוא כוח דלהשפיע ואני כוח דלהשפיע, אז אנחנו כבר דבוקים, לא. יש איזה מין דבר שנקרא "תורת חיים", מה שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתע"ס". שלא מספיק להיות משפיע, לא מספיק שאתה מקיים את המצוות, מתקן את עצמך כביכול, אלא אתה צריך להתמלא במה שנקרא "תורת חיים". אתה צריך להגיע לדרגת הכוח העליון, להיות בדרגת דלהשפיע כמו הכוח העליון, ולקבל מילוי ככוח העליון.

הגענו למצב שלעבד אותו קצת קשה.

תלמיד: מכל הסיפור הזה, איך נכנס פה עכשיו הביטול?

מכל הסיפור הזה, איך נכנס עניין הביטול של האדם? אם אדם לא יבטל את עצמו, כלומר אם הוא לא יעשה על עצמו צמצום, אז אף פעם לא ייפתח לו העולם הרוחני, מה שצריך להיפתח בכוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ההתבטלות היא כלפי המטרה.

מידת ההתבטלות היא בביטול עצמו. ביטוי של ההתבטלות כלפי הרוחניות, זה בביטול עצמו.

תלמיד: כלפי מה אדם צריך להתבטל?

כלפי המטרה, קודם כל. את זה כבר קבענו מראש, שאם לא שמים את העניין הזה בראש, אז לא מתחילים לדבר.

תלמיד: איפה נכנס פה הביטול מול החבר? באיזה יחס?

למה ביטול עצמו נקרא ביטול מול החבר? מפני שהעולם הרוחני נסתר, וכל המעבדה שלי היא מול החבר, עליו אני יכול לעשות את כל הלימוד הזה, מה זה נקרא לבטל את עצמי. ואז יוצא, שרק ביחסים בינינו אנחנו יכולים לבדוק את היחסים שלנו כלפי הכוח העליון שנסתר.

אבל שוב, היחסים בינינו יכולים דווקא להכשיל אותנו, ולא ללמד אותנו מה זה נקרא השפעה, אם לא ניקח את הכוח העליון הזה מלכתחילה, וכל הזמן במשך העבודה שלנו, כמטרה. כי אם אני עובד בתוך החברה, ממש בתוך תוכה, ואין לי יותר חוץ ממנה שום אינטרס, שום כיוון שאני צריך לצאת ממנה, אז יוצא שאין לי קנה מידה כלפי ההשפעה האמיתית. כי בתוך החברה לא נמצאת ההשפעה האמיתית. אם אני עכשיו הולך להתעסק עם החברים, אז אני סתם משחק איתם כמו בגן ילדים. אני משפיע לך, אתה משפיע לי, הכול יפה, או אני לא יכול, אני כן יכול. עדיין אנחנו נמצאים במסגרת העולם הזה. ויש המון חברות שמצליחות בזה, ואנחנו דווקא לא מצליחים.

למה לא מצליחים? אצלנו יש התערבות של הכוח העליון, שכל ההשפעה שאנחנו כאן עושים ומנסים לעשות, היא כדי להגיע אליו. ולהגיע אליו, זאת אומרת שהוא אצלנו כבר מתחיל להיות האטלון, המודד שעליו אני מודד אם אני באמת משפיע, או רק מדמיין שאני משפיע. ואז יוצא שגם בחברה שלי אני לא מסוגל למעשה דהשפעה. בעוד שבחברה אחרת, מה זה להשפיע לחבר? מה זה לחשוב על החברים? מהבוקר עד הלילה אני יכול לחשוב עליהם.

ובאמת, יש המון חברות שכן יכולות לעשות את זה. גם בצבא, גם בקיבוצים, יכולים לעשות את זה. ולא בגלל שאצלם הרצון לקבל קטן או גדול, אלא בגלל שאין להם קנה מידה כלפי המשפיע האבסולוטי, האמיתי. המשפיע אצלם הוא בסופו של דבר, מה שמביא רווח, על מנת לקבל, אבל הם לא מרגישים את זה. תדבר עם אנשים שהולכים לבתי חולים לעזור לחולים, רצים לכל מיני מקומות, ולא חסר מתנדבים, הם מרגישים מזה תענוג, שליחות. זה בגלל שכל הדברים האלה נסגרים בתוך החברה שלנו.

אבל ברגע שאתה מתחיל למדוד אותם כלפי הבורא, ולא סתם למדוד כך שהעולם הבא, הבורא, זה מחייב, לא, מפני שאתה רוצה להגיע אליו, למידת ההשפעה שלו. אז אתה רואה שכל הצורה שבה אתה מתייחס לחברים היא צורה פסולה, ואז אין לך כוח לבצע אותה. לכן יש חוק חיוב, קודם להביא אותו למשחק שלנו, ואז להתחיל כל פנייה, כל משחק, כל תנועה, כל יחס, לכולם.

הוא כותב בדף 142, קטע אחרון. "לכן אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת". אם אתה הולך ישר לאהבת הזולת, תצליח.

הבורא חייב בצורה מלאכותית לקלקל לך את זה, מפני שהוא לא ייתן לך לבנות לא קומוניזם ולא קיבוצים ולא איזו אוטופיה, מדינות כאלה מיוחדות שרצו לבנות. הוא מלמעלה יקלקל לך אותם, כדי להביא להשפעה אמיתית. אבל אתה יכול לעשות את זה. אם הוא לא היה נכנס, היית מצליח לבנות קומוניזם, האנשים היו ממש בהמות יפות, מסודרות, מצוין. זאת אומרת, בכל הקלקולים, במה שלא הצליחו שם הקיבוצניקים, זה הבורא אשם.

לכן אנחנו שמלכתחילה שמים אותו, לפי המשפט הזה, "ובכדי להגיע להשפיע לה'" אז צריכים להשפיע לחברים, ולהגיע לאהבת הזולת בחברה, אנחנו לא מצליחים. אנחנו מגלים את הפער בין מה שאנחנו מסוגלים להשפיע בדרגה האנושית, כמו הקיבוצים, ובין מה שהוא דורש כמידת ההשפעה, והפער הזה, נראה לנו כתהום, כי אנחנו לא יכולים לעבור מהשפעה אנושית להשפעה אלוהית. אנחנו נמצאים במצב שלא יכול לזוז, הידיים נופלות, האדם שוכב, לא יכול לזוז, והוא מת ונמצא בייאוש מעצמו ובמצב רוח ממורמר, כי הוא רואה שלהשפיע לזולת, "ודאי, בבקשה", אבל מתגלה לו שהוא לא מסוגל, ואז אין לו שום אפשרות לזוז.

כאן חסרה לנו עוד נקודה, דרגת החשיבות. חשיבות המטרה הזאת וחשיבות הבורא, הבנה שמה שקורה לנו, קורה בגללו, שהוא רוצה לחייב אותנו לפנות אליו, שעל ידי זה אנחנו קונים דבקות איתו, עימו, ולזה באמת אנחנו צריכים להגיע, למגע עימו. אז חשוב לנו לזכור, אחרי שמגלים שאנחנו לא מסוגלים ולא רוצים ולא יוצא וכן הלאה, שזה רק חצי מהכלי, נגיד רשימו דעביות. עכשיו אנחנו צריכים רשימו דהתלבשות, גדלות הבורא, גדלות המטרה, הייחודיות שיש בזה. ואם זה יהיה בנו כחשוב, אז אנחנו נפנה אליו עם כל הבעיה הזאת ונקבל כוח אמיתי דלהשפיע, שעל ידו נוכל לעשות ביטול עצמי. זאת אומרת, צמצום על החשבון לעצמנו, ואז במידה הזאת תפתח לנו הרוחניות. כשיהיה לנו מסך על עצמנו, אז תפתח רוחניות, אותו אזור שיכולים לראות רק בתוך כוונה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, מה שמתלבש באור חוזר מה שנקרא.

תלמיד: אם הטבע שלנו הוא לקבל, אז איך אנחנו יכולים להגיע לרצון נכון על מנת להשפיע?

אתה שואל, האם הרצון לקבל שיש בנו הוא מנוגד לכוונה על מנת להשפיע. הוא לא מנוגד לגמרי. הרצון לקבל שבנו יכול לעבוד עם כוונה לעצמו ועם כוונה לזולת, זה לא אכפת לו. הרצון לקבל הוא רק חיישן שמרגיש. הוא רק זה שמרגיש שחסר לי. פשוט חייב להיות מי שמרגיש "חסר לי", אחרת למי לפנות, לא יודעים למי, אין למי לפנות, אין עם מי לדבר. אני צריך אלמנט שמרגיש. באיזה אופן להרגיש, לאיזו צורה, כלפי מי? זה כבר לא חשוב לי. אתה יכול לתכנת אותי שאני ארגיש חיסרון ואמלא את עצמי בסגנון כזה שאני "נותן ונותן", לא אכפת לי, ואז אני מרגיש שאני מתמלא. או שאני יכול להרגיש את עצמי בזה שאני חושב "לקבל לקבל לקבל".

כי המילוי בתוך החיישן הזה, הרצון לקבל שהבורא ברא, יכול להיות גם מזה וגם מזה. הכוונה לא חשובה כביכול, זאת אומרת הכוונה לא שייכת למילוי. אז בשביל מה אנחנו צריכים את הדברים האלה? הבורא לא היה יכול לברוא סתם כוונה. סתם כוונה זה הוא. אבל צריך להיות משהו מחוץ לו, אז אנחנו רצון שעליו כבר בונים את הכוונה.

לכן הרצון שלנו נקרא "יש מאין". אבל הכוונות שלנו הן לא יש מאין. את הכוונות שלנו אנחנו קיבלנו כבינה שנכנסה לתוכנו ונשברה, ואז היא על מנת לקבל, ואם אנחנו מתקנים אותה שתהיה כמו אצל הבורא, אז היא על מנת להשפיע. זאת אומרת, יש מלכות, זה אנחנו, ואין דבר כזה בבורא בכלל, והיא לא טובה ולא רעה, כלום, רק החיישן הזה, המרגיש, ועל המלכות יש כוונה, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, שאותה קיבלנו מהבורא, ואיתה אנחנו יכולים לעבוד, כך או כך. אם אנחנו על מנת לקבל, אז אנחנו לא כמוהו. ואם אנחנו על מנת להשפיע, אז אנחנו כמוהו.

אבל אצלו לא, אצלו אין רצון על מנת לקבל, רצון על מנת להשפיע, אצלו זה רק ההשפעה עצמה. אבל כדי לבנות משהו מחוץ לו, הוא חייב לברוא את הרצון. לכן הרצון נקרא יש מאין, והכוונה לא נקראת יש מאין. ולכן הרצון הזה יש מאין הוא ניטרלי, הוא לגמרי לא נחשב כמשהו שאנחנו צריכים לתקן. אנחנו צריכים לתקן את הכוונה שקיבלנו ממנו, מהבורא, כוונה בצורה לא נכונה, הפוכה ממנו, ממה שיש לו, ואנחנו צריכים להבין שאצלו זה הפוך, ולרצות בצורה כמו שאצלו. יש טריגר כזה, כמו שהם אוהבים להגיד, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, והרצונות נשארים אותם רצונות.

תלמיד: אם אני רוצה להשפיע על מנת לקבל, האם זה נקרא רצון נכון על מנת להשפיע? מה זה רצון נכון על מנת להשפיע?

רצון נכון על מנת להשפיע זה רצון שהוא דומה לבורא. אני לא יודע איזה רצון יש לו. אם תשאל אותי עכשיו, אני לא יודע איזה רצון יש לו. אני אומר לך ברצינות גם על מצבי, כי לא הגעתי למעמד שאני כמוהו, שאני יודע מי הוא, אלא קצת בלבד. אז אם אתה שואל, איזו כוונה היא נכונה? במה שהיא נמצאת אצלו. זאת אומרת, איך אני יודע, איך אני יכול להיות, איך אני צריך להיות? אני לא יודע.

אז איך אני יכול להשתוקק למשהו, לבצע משהו? אתה רוצה באמת לבצע את זה? תבקש ממנו שילמד אותך איך להיות כמוהו. איך אני אגיע לזה? זה כבר נקרא ביטול עצמי, שאני מוכן לא להביא בחשבון שום דבר, אלא חשוב לי רק להיות כמוהו. ואני פונה אליו ואומר, לא אכפת לי מה אקבל על עצמי, איזו צורה אני אקבל על עצמי, רק תראה לי מה זה נקרא "כמוך". ואז אני מקבל את הלימוד הזה, את הדוגמה הזאת. והכוח איך לעשות את זה, זה כבר נקרא "פרצוף". העליון, הפרצוף העליון מלמד את התחתון איך להיות פרצוף.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לבקש את זה ממנו, אם זה כאילו מנוגד לטבע שלנו?

איך אנחנו יכולים לבקש להיות דומה לבורא, אם זה ההפך מהטבע שלנו? "הטבע שלנו" זאת אומרת התנאים התחלתיים שהוא החדיר בנו, כי גם זה לא שלנו, זה נקרא "שלנו" כי נולדנו עם זה, אבל גם זה לא שלנו, בכוונה הוא הכניס לנו. איך אני יכול לרצות את זה? אני מהטבע שלי לא יכול לרצות את זה. לכן אם האדם היה סתם מסתובב על פני כדור הארץ הוא אף פעם לא היה יכול לגלות את זה בעצמו, מתוך הטבע שלו. הוא היה בשדה, בבית, אולי כבר במפעלים, יצא לחלל, אבל לא היה יכול לגלות מה צריך. כי מתוך הטבע שלנו, איפה שלא אהיה, באיזה מצבים שלא אהיה, אם אני נשאר בטבע שלנו, אני לא יכול לגלות את האלוהות, האלוהות חייבת להתגלות אליי, בצורה על טבעית.

מה זה "על טבעית"? שלא מתוך התכונות שלי אני מגיע לגילוי שלו, אלא האלוהות יורדת אליי ומתגלה בתכונותיי, אפילו שאני לא מוכן לזה. מצדה יש אפשרות ויכולת לרדת לתכונות שלי, ולא לפי השתוות הצורה להתגלות אליי. ממני אני יכול לגלות את האלוהות רק לפי השתוות הצורה, אבל הוא יכול לעשות את זה גם בלי זה. מספיק רק רצון, וגם את הרצון הוא נותן לי.

זאת אומרת, להתגלות הבורא לנברא לא צריכים שום הכנה מצד הנברא, אם זה בא מצד הבורא. וכך אנחנו קוראים בכל מיני מקורות, הבורא התגלה לאברהם, התגלה למשה בסנה, התגלה לכל מיני נביאים, אפילו בדרגות יותר גבוהות, לאו דווקא לאדם פשוט. זאת אומרת, מלמעלה האור, הכוח המשפיע, יכול להתגלות לאדם ללא שום הכנה. אם לא זה, מתוך הטבע שלנו, אין לנו שום הכנות בתוך הטבע שלנו להגיע לגילוי האלוהות, להבנה.

תראה כמה אנחנו מדברים, על מנת להשפיע, רצון להשפיע, כוונה להשפיע, רצון לקבל, מילוי לעצמו, לזולת, אנחנו סתם מדברים מילים, אבל אפילו מה זה הטבע שלנו אנחנו לא יודעים, כי אין לנו משהו כנגדו. כדי להבין בדיוק את הטבע שלנו אנחנו צריכים ללמוד, למדוד אותו כלפי טבע אחר, הפוך ממנו, ואין. אם לא נגלה רוחניות, אז אף פעם לא נדע מה זה, והמטבע שלנו אי אפשר לעשות את זה.

יוצא שאנחנו צריכים כביכול נס, ואכן כתוב כך, "יגעתי ומצאתי". אתה נותן כמות היגיעה, מסתבך עם החברה, עם הספרים, עם הכול, אתה נכנס למבוי סתום, אתה נופל, אתה עייף ויגע, ואז אתה מגיע. מגיע למה? שפותחים לך והקדושה מתראה לך, מראה לך את עצמה, מתגלה.

אבל אם היא לא הייתה מתגלה מעצמה, לא היתה לך שום אפשרות, בצורה ישירה, כקודם ונמשך, סיבה ומסובב, בצורה שיטתית לגלות אותה ממש בעצמך. הגילוי בא מלמעלה, לא אתה פותח את הדלת לרוחניות, הדלת נפתחת לבד. בעל הסולם אומר שאדם נמצא כאילו מול הקיר, ונראה לו שהקיר הזה הוא ממש חומה סינית, חומה אין סופית לפניו, ופתאום נפתח באיזשהו מקום פתח שקודם לא היה לכך שום סימן, והוא נכנס, ציור כזה.

תלמיד: מה מונע מאיתנו להיות בעבודה מוצלחת, למה המעבדה שלנו לא עובדת?

המעבדה שלנו היא לא מוצלחת מפני שאנחנו חכמים מראש להגיד שאנחנו לא יכולים, ואז בורחים מהעבודה בלהשפיע לזולת. אתה רואה מה רב"ש אומר, רוצים להגיע להשפיע לה'? צריכים קודם להשפיע לאדם, להגיע לאהבת הזולת.

תלמיד: איך אני מבטל את עצמי כלפי הזולת?

איך אתה מבטל את עצמך כלפי הזולת? "זולת" זה קודם כל נקרא "ואהבת לרעך כמוך". "רעך" זה מי שקרוב אליך, לא סתם כל אחד שהולך על שתי רגליים, ויש לו צורת האדם, אלא הוא קרוב לפי הרוח אליך, זאת אומרת יש לו אותה מטרה. כאילו, בעלמא, אנחנו לא יכולים לבדוק אחד את האחר, כמו שרב"ש אומר "אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה", ואז הוא מתחיל מזה.

איך אתה מגיע לזה, או להכרחיות לזה? את זה אתה צריך לבדוק. אבל אם כבר באים לאיזו חברה ומבררים את הרצון, ויש מטרה, אז לפי המטרה הזאת מתחילים לעבוד.

תלמיד: אבל מהי פעולת הביטול עצמה?

פעולת הביטול עצמה כלפי החברה היא בזה שקודם כל אתה צריך חברה, כלפי מי להתבטל. אתה צריך קודם לבנות בחברה מסר ברור, שזה צביון החברה, שכלפיו אתה מתבטל. מה נקרא "חברה"? חברה זה לא נקרא סתם חמישים איש, או מאה איש שהתאספו יחד. חברה נקרא שיש להם אידיאל, בכל חברה הוא אחר, שדווקא כלפי החברה הזאת אתה מוכן להתבטל, לבטל את עצמך כלפי האידיאל שלה, כי לך אין אידיאל כזה.

אני נגיד שמן, אני בא לחברת "שומרי משקל", אני רוצה שהאידיאל שלהם יעבור אליי, אני רוצה לקנות את זה. כי כשאני נמצא בבית ופותח מקרר, אני לא שולט על עצמי. אני רוצה שאכנס לחברה הזאת ואצא ממנה, ואז כשאפתח בבית את המקרר, אני אקח ממנו איזשהו יוגורט וגמרנו, ולא שמהמדף העליון עד התחתון, עד שאני לא מרוקן את הכול אני לא נרגע.

איפה אני קונה את האידיאל הזה, את הכוח הזה? אני נכנס לחברה מתאימה, משתחווה לאידיאל שלהם, רוצה שהם ישפיעו לי את האידיאל הזה, אני בא לשם לשתות את זה, ואז אני מגיע הביתה ואני מרגיש עד כמה במקום המאבק שלי עם עצמי, עד כמה רכשתי את זה מהחברה. באתי לאיזו חברה של "שומרי משקל", ראיתי שזה לא מספיק, עוד פעם, עוד פעם, ניסיתי כמה פעמים, לא מספיק, אז אני מחפש חברה חדשה, אחרת.

לכן בעל הסולם כותב במאמר "החרות", הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה. ואם היא לא משפיעה עליי, או לא משפיעה מספיק, מיציתי ממנה משהו, גמרנו, אז אני חייב לחפש חברה אחרת, להתקדם הלאה, כי יש לי מטרה קודם כל. אם אין מטרה שהיא דבקות בבורא, או מטרה שהיא לרזות עד מידה מסוימת, אז אני חייב לחפש מקום אחר, כי עוד לא הגעתי למטרה, אז אני מחפש חברה אחרת.

מה זאת אומרת חברה אחרת? אני יכול לא לחפש חברה, אני יכול להיכנס לאותה חברה ולנענע אותם ולהעלות את דרגת המסר שלהם לרמה שהוא ישפיע אליי, שאני אבוא הביתה ואני אשמור על עצמי, שאני אפנה לרצון לקבל שלי ואני אדע שאני שולט עליו.

זה הביטול שלי כלפי החברה. זאת אומרת, ביטול אחרי שאני בונה את החברה, כך שהמסר הזה יהיה ברור בה. ומתאספים שם עוד אנשים ואני מעורר אותם. אני לא מחכה שהם יתחילו להתעורר בעצמם, אני מעורר אותם ויחד איתם בונה את המסר הזה, אני משתחווה למסר הזה, והוא מתחיל להשפיע עליי בעצמו. אני בונה אותו, אז הוא מתחיל להיות יקר לי, כי הכנסתי בו את היגיעה שלי, אז אני כבר קונה אותו, הוא כבר מתחיל להיות חשוב לי. ואז אני משתחווה אליו, למסר הזה. ואם המסר הזה הוא רק אמצעי להגיע למשהו יותר גבוה, ‫אז אני כבר מתקדם לגבוה הזה.

‫תלמיד: בסך הכול יש פה אידיאל. כלפי הרעיון של גדלות הבורא, ‫אני באופן אישי נמצא בזה 24 שעות ביממה. אז איפה הבעייתיות פה?

‫אתה אומר שאתה לא שוכח ‫את גדלות המטרה, את הבורא, את החברה, ‫איך אתה צריך לקבל ‫מהחברה כוחות להתקדם, ‫שום דבר אתה לא שוכח.

תלמיד: ‫אני מדבר כלפי האידיאל ‫שידוע וקיים מבחינתי, מה אני מרגיש כלפיו. מה אני צריך לעשות?

אני לא מבין. ‫לפי מה שאתה מספר על עצמך, ‫נראה לך שאתה נמצא ממש במצב טוב. אתה כל הזמן נמצא ברעיון הזה ‫של דביקות בבורא, ‫להשפיע לה', בשביל זה אתה בא לחברה.

‫בשביל מה אתה בא לחברה, אני לא מבין. ‫

תלמיד: אנחנו יודעים מה האידיאל, אנחנו עובדים על זה.

אבל אתה כבר נמצא עם הידיעה הזאת.

תלמיד: בשביל זה אני פה.

אז מה חסר לך? לחשוב ‫אתה כל הזמן חושב על זה, ‫רק להגיע לזה אתה עוד לא מגיע. ‫מה חסר, אני שואל, ‫מה גילית שחסר לך?

‫אתה שואל, "לחשוב על זה ‫אני חושב כל הזמן, ‫מה עוד חסר לי", או מה?

תלמיד: אני מרגיש שאני לא נמצא בזה כש‫אני נמצא עם עצמי בבית.

אתה לא עונה לי על השאלה. אם אתה כל הזמן חושב על זה, ‫על הבורא, על החברה, על המטרה, על האמצעים ועל הכול, ‫מה חסר לך? ‫אולי זה מספיק שאתה חושב. ‫יש לך מחשבות טובות, יפות, גמרנו. ‫או יש לך משהו שלא ממולא?

תלמיד: לא ממולא.

מה לא ממולא, איזה כלי, ‫איזה חיסרון?

‫תלמיד: החיסרון כנראה על הנקודה הזאת, עוד יותר.

איזו נקודה?

תלמיד: ‫הנקודה הזאת שאנחנו מדברים עליה.

מה מדברים עליה? תקרא בשמה.

תלמיד: ‫אני מבין שיש חיסרון גדול, אפילו ‫כשהידיעה נכונה. ‫אז מה צריך לעשות?

‫אני לא מבין על מה אתה מדבר, "‫מה צריך לעשות". אתה אומר שיש לך חיסרון, ‫האם אתה לא יודע איזה חיסרון?

‫

תלמיד: יש לי חיסרון לבורא, זה החיסרון.

‫אז אתה אומר שאתה חושב עליו ‫כל הזמן, האם זה לא מספיק לחשוב, ‫צריך עוד?

תלמיד: כנראה שלא מספיק.

‫כנראה שלא מספיק. מה עוד? ‫ מחשבה לא חסרה לך, אלא מה, הרגשה, ‫ראייה, שמיעה?

‫

תלמיד: הרגשה. ‫

הרגשה. מה זאת אומרת הרגשה? שיש לך משהו בפנים ‫שתובע לנגוע בו, ‫לחוש אותו, ואתה לא יכול, כן?

‫

תלמיד: קצת, לפעמים.

קצת לפעמים, בסדר גמור. ‫איך אתה חושב ‫שאתה יכול לממש את זה? ‫נגיד שלא קצת, שיש לך הרבה.

תלמיד: להעצים את המצב הזה.

איך לנגוע בו? ‫איך להרגיש אותו? ‫אתה רואה, סתם ברצון בעלמא ‫כנראה שזה לא הולך. אתה חושב שזה על ידי הקבוצה. ‫מה הם יכולים לעזור לך? תגיד לי. ‫

תלמיד: להעצים את העבודה שלי כלפי המחשבה על הבורא. היא כנראה לא מספיק גדולה.

לאן הלכת?

תלמיד: ‫בזה העניין. ‫זאת כל השאלה.

‫אני בינתיים לא מבין ‫מה הקשר לחיסרון שלך. ‫אתה, ברוך ה', ‫כל הזמן חושב על הבורא, ‫אצלי זה קורה כמה רגעים ביום. ‫אתה כל הזמן חושב על החברה, ‫אני בכלל לא חושב, ‫ואם אני חושב, אז יש לי כזאת הרגשה ‫רעה שיותר טוב לא להיזכר.

‫תלמיד: אני חושב על כל מה שקשור ‫לעניין הזה, בשביל להגיע למימוש.

אתה אומר ‫שיש לך איזו מין תשוקה ‫לממש תכלית, ‫שהתכלית הזאת היא להרגיש אותו. ‫‫אתה לא יודע איך לעשות את הצעד הבא?

תלמיד: אני נמצא ‫בזה ומנסה.

‫יש לך חיסרון, ‫למה החיסרון הזה לא מתממש? למה? ‫נניח שיש לך חיסרון בעולם הזה ‫להגיע למשהו, ‫ואתה נחוש בזה ועקבי, ‫איך אתה מגיע לזה? אני עכשיו רוצה להיות ‫מיוחד באומנות, ‫סתם בא לי להיות פסל, ‫איך אני מגיע לזה?

אני צריך לברר ‫את המקצוע, מה בדיוק דרוש, ‫איזה תכונות, איזה לימוד, ‫עם מה עובדים, עם איזה חומר, ‫מי עובד, האם אני בכלל ראוי לזה, ‫מקבלים כאלו כמוני, ‫האם יש כמוני שכבר הגיעו לזה ‫וכן הלאה. ‫כלומר אני צריך לברר ‫את כל התשתית לזה. ‫

אתה אומר, יש לי איזשהו משהו, ‫אין לך אפילו מילים על זה, ושואל ‫למה זה לא מתממש. ‫ קודם כול תברר מה יש לך. ‫הרצון, שאתה אפילו לא יכול ‫להגיד עליו כלום, זה לא רצון. ‫זה כמו שתינוק אומר, ‫"אני רוצה להיות כזה", ואומרים לו ‫"איזה יופי, איזה חכם אתה". ‫הוא רוצה ‫לעבוד במכבי אש, זה מה שהילדים רוצים. ‫

תלמיד: אני רוצה משהו שהוא מעל כל הדברים שחוויתי, ראיתי ונהגתי בהם.

בסדר, אתה אומר שהרצון הנוכחי שלך ‫הוא באמת הגדול ‫מכל הרצונות שפעם היו לך. ‫ אולי ‫כל פעם הלכת בחיים ‫עם הרצון הגדול ‫שבאותו רגע היה לך, ‫אז גם היום, זה לא חדש.

תלמיד: לא בחיים האלה.

‫תמיד חשבת שאתה הולך ‫לאיזו רוחניות, ‫אז גם עכשיו אתה חושב ‫שזו רוחניות. ‫אולי תגלה שהרוחניות היא בכלל לא זה.

תלך ‫לפי הניסיון הקודם שלך, ‫מה עזר לך להתקדם?

תלמיד: לברר.

לברר. זאת אומרת יש לך בעיה, ‫אולי אתה יושב ברפיון ידיים ‫ובאמת לא עושה כלום, ‫בזמן שהרצון שלך ‫הוא סתם רצון בעלמא. ‫משהו מגרה אותי כאן, ‫ואני יכול להתאפק. ‫יש לך עכשיו בעיה, אתה צריך ‫לעבוד לרצון שהוא לא רצון עדיין. אתה צריך ‫להגדיל אותו לממד כזה ‫שהוא יבער בך, ‫וגם יהיה מבורר בפנים ‫למי זה ואיך מממשים. ‫את זה עושים על ידי הלימוד ‫ועל ידי החברה.

תלמיד: אנחנו רואים שאנחנו כל הזמן תקועים בשלנו, מתקדמים לאט, וזה בעייתי וקשה. לכן אני שואל, איך ‫להרים את זה למעלה?

להרים את זה למעלה ולהתקדם מהר יותר, הוא אומר שאפשר בפעולות מאוד פשוטות. ‫אם אתה מתחיל לפתח אהבה ‫לחברים שנמצאים באותו תהליך, ‫אז אתה קונה מהם את הרצונות שלהם. ‫הם כלומניקים כמוך, ‫גם בהם יש את הנקודות האלו ‫של רצון לרוחניות שהם לא יודעים מה הוא, ולא יודעים מה היא רוחניות, ‫אבל את אותן הנקודות החלשות מאוד ‫בכל אחד ואחד, ‫אתה יכול ללקט מהם, ‫לאסוף לתוך היד שלך, ‫וביד שלך כבר יהיו הרבה נקודות.

תלמיד: איך עושים את זה?

את זה עושים על ידי אמצעי ‫שנקרא אהבת הזולת. ‫אני אוהב אותו בגלל ‫שיש לו את הרצון הזה, ‫בצורה אגואיסטית. ‫אני מתייחס אליו טוב, ‫אני שומר עליו ‫כמו על משהו יקר בעולם, ‫בגלל שיש לו רצון כזה, אוטופיה, כי אם אני לא אקח ממנו את הרצון הזה, ‫אז אני לא אעלה מעלה. ‫

תלמיד: אפשר גם לא בצורה כזו?

אי אפשר אחרת, רק על ידי אהבה, ‫רק על ידי התקרבות פנימית ‫אחד לאחר הרצון שלו עובר אליי. ‫אני יכול בצורה חיצונית ‫להתחבק איתו, שום דבר לא יעזור. ‫אני חייב להיות בנשמה שלי קרוב ככל האפשר לנשמה שלו. ‫אם אני עושה את זה, ‫אז אני מקבל בחזרה ממנו חיסרון, ‫ואז יש לי שני חסרונות, ‫שלושה, ארבעה, חמישה ‫חסרונות לאותו מקום, ‫ואז על ידי החיסרון הגדול הזה ‫שאספתי בתוכי, ‫אני מתחיל כבר לפנות למעלה ולעלות. ‫זאת אומרת, עכשיו רואים ‫שאהבת הזולת ‫היא אמצעי להגיע לקשר עם הבורא.

‫תלמיד: יש לזה דוגמאות יישומיות פשוטות?

אתה מבקש ממני דוגמה?

תלמיד: כן.

‫איזו דוגמה אני יכול להראות לך? ‫זאת אומרת, אני צריך לקחת ‫את האדם, לעשות לו ניתוח, ‫להראות לך איזו נקודה, ‫כמו שהמנתחים עושים, ‫חותכים ורואים, הנה יש לו כאן נקודה שחורה. ‫ועכשיו, אחרי שהוא עשה ‫איזו התחברות עם מישהו אחר, ‫שוב מנתחים אותו ורואים, יש לו כבר שתי נקודות. ‫קיבל איזה מין וירוס ממנו, ‫וכן הלאה. רק על ידי התקרבות פנימית ‫אתה יכול פשוט לקחת את זה ממנו. ‫לא שיהיה לו חסר, ‫גם הוא יקבל ממך, ‫ויהיה לכל אחד ‫מה שיש לכולם יחד. ‫נגיד, יש כאן מאה איש, ‫תתאר לעצמך, יהיה לך רצון פי מאה, ‫איזו עוצמה. ‫היית ככה יושב בשקט?

תלמיד: ‫אני יודע שאני צריך להגיע לאהבת הבורא. אבל אם אני רואה את הבורא כסיבה לכל דבר, אז אני רואה שהוא השונא ‫הכי גדול שלי, קשה לי לאהוב אותו. אז ‫אומרים לי, תתחיל עם החברים ובסוף אתה תגיע אליו.

‫אתה ציירת את זה ככה, ‫שמאין ברירה, מפני שלבורא ‫אני לא יכול לפנות, אני שונא אותו, ‫אז אני פונה לחברים, שכלפיהם ‫אני לא מרגיש שאני שונא אותם. ‫איך אמרת?

‫תלמיד: עוד פעם, אני אומר, כלפי הבורא קשה לי לפתח אהבה.

זה ‫לא שקשה לפתח אהבה כלפי הבורא ‫מלכתחילה, אלא איך אפשר? מה זה? זה פשוט בלתי אפשרי, ‫אתה מרגיש אותו, אתה נמצא איתו? אני לפעמים עושה ‫לבת שלי תרגילים, ‫נגיד היא אוכלת משהו, איזה דג, ‫אז אני אומר לה, תנשקי את הדג. ‫את מכניסה אותו לפה, אז ‫רק תנשקי אותו לפני זה. ‫אתה יכול? ‫אם אין לך לזה שום רגש פנימי? ‫אבל אתה מרגיש שזה טעים, ‫אתה אוהב דגים. ‫אז תאהב אותם, ‫תן נשיקה. ‫

כך אתה אומר, אני שונא את הבורא, ‫אני אוהב אותו. ‫איך אתה יכול לשנוא או לאהוב את מי שאתה לא מרגיש?

תלמיד: ‫אני מתאר אותו כסיבה ‫לכל דבר, ‫כסיבה לכל התוצאות. נניח שאני לא מכיר את נשיא ארצות הברית, ‫אבל אני יודע שכל מה שקורה לי בחיים ‫זה מפני שנשיא ארצות הברית ‫החליט שכך זה יהיה, אז אני שונא אותו, ‫יש לי רגש לדבר הזה. ‫

לא, אין לך שנאה לבורא. ‫אתה יכול לתאר לעצמך, ‫אבל אין לך שנאה לבורא. זאת אומרת, לך כבר יכול להיות, כי אתה מתחיל לפתח איזשהו קשר איתו, אבל אדם רגיל ככה ברחוב, הוא רק מתאר לעצמו, אבל זה שטויות, אין לו קשר עם הבורא, כי הבורא נסתר. מה זאת אומרת? זה עניין של ההסתרה, הסתר כפול או הסתר רגיל, אנחנו לא יכולים לשנוא אותו, הוא שומר על עצמו.

תלמיד: אני עובד במעבדה הזאת שאני קורא לה קבוצה ואני שואל בצורה פשוטה, אם אני יודע שיש לי חבר ששונא אותי, אז אני צריך לנסות לאוהב אותו בכל זאת, או שאני צריך לנסות לפתח אהבה כלפי מי שיותר קל לי, כלפי מי שאוהב אותי?

אז אתה כבר שואל כבר איך מממשים בתוך החברה, את מי יותר טוב לי לאהוב, את מי שאני שנראה לי שאני רחוק ממנו או את מי שנראה לי קרוב אליי.

תלמיד: השאלה איפה העבודה, אם אני עכשיו אוהב את מי שאוהב אותי או מתעלם ממי ששונא אותי, האם אני לא בורח מהעבודה?

כלומר, עם מי כדאי יותר לקשור קשר בחברה, עם מי שאני מרגיש שהוא רחוק או קרוב, בהתאם לכך שאני רואה שבוער לו יותר או בוער לו פחות עניין הרוחניות?

תלמיד: לא, יכול להיות שברוחניות אני רואה שהאדם הזה בוער, אבל מבחינה בהמית הוא דוחה אותי באופן שבו הוא מתנהג כלפיי. זה הרצון לקבל שלי לעומת הרצון לרוחניות.

תראה, אם אני אלך להתחבר עם בן אדם שיהיה לי נוח ונעים, אז אני ארגיש אולי שטוב לי ואז זה יטשטש לי את המטרה, אני פשוט אהיה לידו מפני שאני מרגיש נוח וטוב, בטוח, חבר, אתה יודע איך זה, וזה יטשטש לי את העבודה. אולי עם אדם שאני שונא אותו מלכתחילה, לפי התכונות שלו אני לא נדבק אליו, אנחנו שונים, יכול להיות ששם אני אחשוב יותר, למה אני דווקא איתו, ואפעל נגד הרצון שלי. ואולי כדאי להתחיל מקל לכבד או באופן אחר.

האמת, לא סתם כתוב "ברוב עם הדרת המלך". מה זה "ברוב עם"? אם כולם אותו דבר זה לא רוב. רוב זה נקרא הרבה הבחנות. אני צריך להתחבר עם הרבה, עם כמה, גם כאלו, גם כאלו, כי אני גם נמצא בכל מיני מצבים ובכל מיני סוגי התייחסות. אז אני צריך גם את זה וגם את זה. אם אני אתייחס רק לטוב או רק לרע לא יהיו לי מספיק הבחנות, אני צריך גם אותו וגם אותו יחד, ואז גם מזה וגם מזה וגם מההתנגשות בין שניהם בתוכי, גם מהחבר הטוב וגם מהחבר הרע אני אעלה את גדלות חשיבות הבורא, שלא זה ולא זה חשוב לי, אלא הבורא, איך דרכם אני משיג את הקשר איתו, איך אני הולך אליהם רק מתוך חשיבות הבורא, שהם לא יטשטשו לי את זה. כי אני יכול גם כלפי זה שאני שונא אותו, לחשוב איזה גיבור אני, מה אני עושה וכן הלאה.

אנחנו צריכים לקבל את החברה כמו שהיא מסודרת. מה זאת אומרת, כמו שהיא מסודרת? אנחנו צריכים לדאוג להעלאת גדלות המטרה בחברה, אבל לא שאני הולך לשנות בה את תכונות החברים, זה גם בלתי אפשרי. אני צריך לקבל אותם שהם נתונים לי כך מלמעלה ושכאן אני צריך לגדול.

אבל רק אם החברה עונה על חיסרון אחד שלי, להגדיל כל פעם את גדלות הבורא ולהשפיע אותה לכולם. זה נקרא שאני אקבל מכולם את הרצונות שלהם בנוסף לרצון הקטן שלי.

תלמיד: אני אשאל ככה. נגיד אני לוקח חבר שמסתכל עליי מלמעלה. אני לא יודע, כמו שאתה אומר לי, לנתח, לפתוח ולראות כמה גדלות הבורא יש לו. איך אני יודע אם ההתנשאות שלו היא מתוך הטבע או מתוך זה שחסר לו גדלות הבורא, ובגלל שחסר לו הוא לא יכול להוריד את עצמו? איך אני יודע?

אני רואה את החבר גם לפי המעשים שלו, אי אפשר לבטל את המעשים, בכל זאת הוא לא יכול סתם לבוא בצורה שהוא כל הזמן חושב, כמו הבחור שלנו, על האלוהות, וזה מספיק לו. הוא חייב בהשקעה בחברה, בהשקעה ממש, להוכיח את זה שזה כך אצלו, ואני צריך לראות בו באמת רצינות לדבר הזה ביחס כלפי החברה, במה שהוא מביא לחברה.

תלמיד: אני אשאל כך. אם אומרים לי שעכשיו הדרך גורמת לך לגלות את גדלות הבורא ואז לבטל את עצמך בחברה, איך אני יודע שהאדם הזה משקיע את הנשמה בשביל המטרה? יכול להיות שהוא מצא מועדון של חברים, או שעכשיו הוא מקבל מזה כבוד, או דברים שהוא לא הצליח לעשות בחוץ הוא עושה פה. איך אני יודע שהוא מכוון למטרה? יכול להיות שהוא משקיע את עצמו בגלל דברים אחרים שהוא מקבל? כי אולי אם היתה לו גדלות בורא הוא לא היה מגדיל את עצמו. אני שואל, אני לא יודע.

אתה שואל אותי, איך אתה יכול לראות בעיניים שלך, כשאתה מסתכל על החברה, כשאתה מסתכל עכשיו על מאה איש, איפה האנשים שמשקיעים וחשובה להם המטרה, או לא, מי אלו ומי אלו? אתה לא יכול לראות. אתה יכול לראות אותם לפי התגובה, זאת אומרת בצורה דינמית. לא במצב שבו כל אחד נמצא, אלא בדיפרנציאל, בהפרש בין כמה הם נכנסים ומופעלים ומתפעלים מהרעיון הזה שצריכים להגדיל את גדלות הבורא בחברה. בהפרש בין זה שאתה בא, ומישהו אחר, ועוד מישהו, והם בעצמם, איך הם מוכנים להשקיע את עצמם בחברה, לפי המסר הזה להגדיל רוחניות, להגדיל גדלות הבורא בחברה. עד כמה הם מגיבים לזה. האחד לאחר, ואז יכול להיות שתראה חבר כלשהו החושב כל הזמן רק על איך ליצור עוד כמה סרטים, ובכך מוצא לעצמו ביטוי, ונוח וטוב לו. אנחנו לא מבטלים חברים כאלה אבל הם חשובים לנו רק כלפי המעשה ולא כלפי הרוחניות. כלפי רוחניות עליך לבדוק כמה הוא משקיע בחברה כדי לקבל ממנה את מה שחסר לו. ואת זה צריך למדוד מאוד בזהירות כי יכול להיות שהוא רק בתחילת הדרך ובכלל לא מבין זאת, הוא שומע אבל זה עדיין לא נקלט בו. ויש כאלה שזה כבר נקלט בהם, שמבינים שבלי ההשקעה הזאת הם לא יכולים לקבל בחזרה תוספת רצון, ולא תהיה להם אפשרות להגיע לאהבת ה'.

הרצונות איתם אנחנו מגיעים למעלה הם רצונות אותם אנחנו אוספים מאחרים, לא עם הרצון שלנו. הנקודה שבלב, הרצון שלנו, הוא רק כדי שנתחיל לצרף אליו עוד רצונות, יש לי רצון אחד ויש עוד 599,999 רצונות אחרים שעליי לצרף אליו. הרצון שלי נקרא "לב האבן", אותו אני לא מתקן, אני מתקן את כל יתר הרצונות, כי אלה רצונות לקבל שחיברתי על ידי כוח הבינה, כוח ההשפעה. לכן כל יתר הרצונות מוכשרים לכך שאקבל בהם את התגלות הרוחניות, וברצון שלי אני לי מוכשר, כאילו אין עליו אור חוזר, אור חוזר יש בקניית יתר הרצונות שחיברתי אליי, והם הופכים לכלי האמיתי שלי. הכלי מתבסס על הנקודה שלי, אבל הנקודה שלי נמצאת למטה מהכלי הזה, היא בעצמה לא מקבלת.

לכן "ואהבת לרעך כמוך", האהבה הזאת שאני רוצה לתת לאחרים היא "כלל גדול בתורה", והופכת לכלי בו אני מרגיש את האור. אהבת הזולת היא הכלי בו מתגלה הבורא ולא הכלי שלי, זאת אומרת הנקודה שלי.

תלמיד: אני מבטל, זורק את עצמי לחברה שתשפיע עליי, תיתן לי את גדלות הבורא ותוביל אותי למטרה. ובכל פעם אני אומר שצריך לקרות הדבר החדש הזה, התגובה החדשה, והטובה ביותר שלי. איך ברגע בו אני בא לבצע זאת בעקבות החברה הטובה ביותר, אני עדיין שומר על אותו ביטול עצמי?

זאת אומרת, אתה שואל איך מתחבר עניין בחירת החברה, לבקר, למדוד האם היא טובה יותר מהקודמת וכן הלאה מחד, לביטול העצמי כלפיה מאידך? אחרי שתבקר ותבדוק באופן קפדני ממש, כך שתפעיל רק את השכל הביקורתי שלך, ולא תערב רגש, ותראה שהחברה גדולה, שהאידאל שלה יותר גדול משלך, והיא יותר חשובה וגדולה מהחברה הקודמת, אז תתחיל לבטל את עצמך כלפיה. אחרת מה זאת אומרת לבטל? אתה מבטל את עצמך כלפי האידיאל שלה שראית שהוא יותר גדול. זה כמו בדוגמה עם שומרי המשקל, ניסיתי וראיתי שחברה מסוימת לא פועלת עליי, אני צריך לנסות חברה אחרת, באתי וראיתי, יש תמיד מעין פגישה ראשונית בה הם מציגים את עצמם "בבקשה תראו מי אנחנו". אתה נכנס, בודק, רואה וקובע, "נראה לי שכן הם יותר חזקים", ואז מנסה. אבל מנסה משמעו משתחווה, קונה מהם כבר את השכל שלהם ורואה איך זה משפיע, וכך בכל פעם ופעם. כלומר, אני מבטל את עצמי כלפי האידיאל שלהם אחרי שבדקתי שהוא יותר גדול משלי.

לאחר שאראה שהאידיאל שלהם כבר לא משפיע עליי אצטרך להחליף את החברה לכזאת שבה האידיאל עוד יותר ועוד יותר גדול. אבל אין לי חברות כאלה מוכנות, לכל קיוסק ברחוב יש חברה משלו ואני לא יכול לרוץ אחרי כל אחד, מה לעשות בפועל? אני צריך לשנות את החברה בה אני עובד ונמצא ורוצה לקנות מחבריה את הרעיון שלהם. בחברת שומרי משקל אני בא ומשלם כסף עבור כל פגישה כדי לקבל מהם את המסר, את הכוח שלהם. בחברה שלנו במקום כסף אני מביא את היגיעה, ההתרוממות, ההתעוררות שלי, את היחס שלי למטרה, ובזה אני קונה מהם כוח. לכן אני מגדיל אותם ובמידה הזאת אני משפיע לכל החברים, והם בחזרה כבר משפיעים לי. יוצא שזו ממש מערכת שיש לה ספק פנימי, מעין פרפטום מובילה כזו, שבעצמנו, רק מתוך החיבור שלנו אנחנו מייצרים כוחות נוספים.

לא צריך אפילו להגדיל את החברה כל הזמן. מתוך זה שכל אחד מקבל מאחרים הוא גדל ואז משפיע את הכוח הזה בחזרה לחברה ושוב כולם גדלים מזה, ואז הוא מקבל כוח עוד יותר גדול וכך עד אין סוף. מספיקה חברה של כמה אנשים שיכולה לעבוד בצורה כזאת, כמו גנרטור שפועל יותר ויותר בכל פעם וההספק שלו גדל.

תלמיד: מה היא הפירמידה שדיברו עליה, שהוא מתאר עכשיו?

מה שאני מתאר עכשיו הוא את הפירמידה שקודם כל צריכה להיבנות ולאחר שנבנתה היא גם גדלה באופן יחסי בין כל הפריטים שבה. עכשיו דיברנו על העבודה הפרטית של האדם, לא על הפירמידה כולה, לא על המבנה כולו, אבל המבנה כולו הוא גם אותו דבר, אין כאן הבדל בין פרט וכלל.

תלמיד: בדוגמה של "שומרי משקל", עם איזה מסר עליי להגיע למקרר שלי, שלילי או חיובי? זאת אומרת, "טוב להיות רזה, או לא טוב להיות שמן"?

לחברת "שומרי משקל" אני מגיע עם שני המסרים, "לא טוב להיות שמן" ו"טוב להיות רזה". אני צריך את שני הדברים האלו כדי באמת לרצות. כי אם לא כל כך נורא להיות שמן אז זה כבר, "טוב להיות רזה, אבל גם לא נורא להיות שמן". אני חייב את שניהם. ובאמת, ראיתי את זה גם על עצמי מבחינת רמת הסוכר שאמרו לי להוריד, פלא איך זה מתלבש יפה. אצלנו זה מתבטא בכוח המושך ובכוח הדוחה. אני צריך את גדלות הבורא שתמשוך אותי קדימה, וצריך להרגיש את הנבזיות שלי כדי לרצות לברוח ממנה, שתדחה אותי מאחורה. לכן שמן הוא מגעיל, דוחף אותי מאחורה, ורזה הוא בריא ויפה ומושך אותי קדימה.

תלמיד: מאיזה מסר להתחיל?

להתחיל מהמסר היותר פעיל, ממה שיותר מושך, או ממה שיותר מזיק, תלוי מה. אבל צריכים להגדיל את זה. אמרו לי "יש לך בעיה עם סוכר, אבל אתה יכול להגיע למצב שאתה לא צריך לקבל כדורים אם תרד במשקל, תעשה דיאטה וכל מיני דברים כאלה". זה פלא.

ניסיתי כמה פעמים ככה וככה, נפלתי. אחר כך התחלתי ללכת ליעוץ ושילמתי כסף, הלכתי גם לכל מיני מקומות בהם מדברים על סוכר. קניתי ספר וקראתי אותו לפני שהלכתי לישון. לא מאמר בעל הסולם, אלא מאמר על איך לא טוב להיות עם הרבה מתוק בגוף. עד שזה התחיל להשפיע, וגם "הרגל נעשה טבע שני" בין היתר כאן בדרך, כך שהיום אני עומד לפני דברים מתוקים, ואני יכול לעמוד נגד פיתויים כאלו. אפילו שאני רעב או יש דברים מתוקים טעימים במיוחד, אני יכול לתאר את עצמי, גם משלילה וגם מחיוב, משתי הנקודות, ולשחק בהם בתוך עצמי, וכבר לעמוד. יכול להיות שזה עד גבול מסוים, לא בדקתי את עצמי בכל המצבים, אבל אני רואה שאפשר לבנות דבר כזה, ואני רואה איך כל האנשים עושים.

קודם כל זו "הכרת הרע", ועד כמה המטרה חשובה. פתאום התחלתי לגלות שאני לא אוכל לבצע בחיים שלי מה שאני עוד רוצה לבצע. וכאן זה שכנוע עצמי. החבר אומר שהוא חושב עשרים וארבע שעות על הבורא, אבל אני לא יודע, אולי סתם טוב להיות עם המחשבה הזאת כך, כרוכב באוויר. עשרים וארבע שעות אפשר לחשוב בצורה מאוד דרמטית, כך שזה יעורר בך הרבה דחפים. אני התחלתי לצרף למחשבה הזאת עד כמה לא טוב להיות חולה סוכרת - זו חולשה, אני לא אוכל לשמוע ולראות. קראתי על כל מיני תופעות נוראות, הפחדתי את עצמי, כמו שמפחידים ילדים. שכנעתי את עצמי בצורה כזאת שכבר יש לי. בשביל מה לי להגיע לזה? אני כבר תיארתי לעצמי שאני כזה, זו כאילו הכרת הרע.

חוץ מזה, עד כמה טוב להיות רזה או בלי סוכר. תיארתי לעצמי כמה דברים אני צריך עוד לבצע ולא אוכל לבצע אותם בחיים. יש לי עוד מטרה, יש לי עוד דברים להגיע אליהם. ואם אני אהיה כזה, איך אני אגיע? זאת אומרת, קיבלתי גם משיכה קדימה, חוץ משקראתי על הזוועות מזה. אז קיבלתי מזה מספיק כוחות משני הצדדים.

זה מה שחסר לנו בחברה. לכן אני אומר שאנחנו צריכים לשחק ממש אחד עם השני. להראות אחד לשני כאילו יש לנו אהבת הזולת, כאילו אנחנו רוצים את הבורא, כאילו רוחניות היא הכי חשובה וכן הלאה, ומזה כולנו נתפעל בצורה אמיתית. אני התחלתי מאפס, ולא רציתי לשמוע בהתחלה, מה שלא ניסיתי. אחר כך ממש בצורה שיטתית התחלתי לשמוע על זה ולחשוב כל הזמן. החבר אומר שהוא עשרים וארבע שעות חושב על הבורא. אני חשבתי הרבה זמן על מה זה יכול לגרום לי, איזה דברים שליליים.

איך אנחנו משיגים משהו בחיים אם לא על ידי חשיבות? כלומר או בתורה או בייסורים. כשאנחנו הולכים לשכנע את העולם באמיתיות השיטה שלנו, האם אנחנו לא אומרים להם אותו דבר? אם לא בטוב, אז ברע תגיעו לזה. בשביל מה ברע? אני נותן לכם דרך טובה. תבחר לך, נתתי לך חיים. היום אני נותן לך חיים ומוות, תבחר בחיים. אז צריכים לבחור. על ידי החשיבות בוחרים.

תלמיד: אם אני רוצה להשפיע לחבר, איך אני יודע אם לחבר יש בכלל חיסרון לבורא, ועד כמה יש לו חיסרון? המטרה שלי היא להתקדם, לא להיתקע בדרך, לא ללכת אחורה.

אתה מדבר דברים יפים, אתה רוצה להתקדם, יש לך חברה, עשרים וארבע שעות אתה חושב על הבורא ועל החברה. מה אתה עושה בנדון?

תלמיד: ככל שאני יכול.

מה זה "כמה שאתה רוצה"? תלמדני. מה אתה עושה? תן לי דוגמה שאני גם אעשה. אני לא עושה כלום, אני רק יושב וחושב, "האם צריכים לעשות משהו חוץ מזה או לא? אולי זה מספיק? או באמת, צריך עוד משהו?". אולי המחשבה הזאת מרגיעה אותי והיא כל כך טובה, שאני לא צריך לחשוב יותר, אני גם לא רוצה לחשוב על שום דבר אחר, זה ממש נותן לי רוגע פנימי כזה, יפה.

תלמיד: לא.

לא?

תלמיד: לא. זה העניין. בגלל זה אני מגיע. בגלל זה אני מנסה לפתח הרגלים ולא יושב בבית מבסוט, חי את החיים בכיף כי אני חושב על הבורא. זה בדיוק העניין עם העבודה, אני רוצה לעבוד דווקא על כל הדברים הלא טובים שאני מרגיש.

אני רוצה להשפיע לחבר. איך אני יודע שיש לו גדלות המטרה, שיש לו בכלל חיסרון ואיזה חיסרון יש לו? אני עכשיו רואה שלא טוב לו, אני עוזר לו. איך אני יודע שאני בכלל עוזר לו או משפיע לו בגלל שאין לו חיסרון לבורא? לא בגלל שאני רוצה סיפוק לעצמי, אלא בגלל שאני לא רוצה לתקוע את עצמי ולתקוע אותו.

אם אתה לא יודע מי הם החברים שעליהם אתה יכול להשפיע, אז אתה צריך לקחת את המאמר הזה, מטרת החברה, ולהגיד לפני כולם, חבר'ה בואו נקרא, "אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה", עכשיו אנחנו מתחילים. עד היום אני לא יודע, הייתה חברה, לא הייתה חברה, מה היה. מה זאת אומרת, איזו חברה? "לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם", קודם כל. לא יודעים מה זה, אבל נדבקים לשם הזה ורק לפי זה הולכים. אתה רואה איך הוא כותב, "שהיא הדרך", מהי השיטה הזאת? "איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה". אם תגיד את הסיסמה הזאת ברחוב, כולם יגידו, "בטח", כל אחד יסכים. "כמו שאמרו חז"ל" הוא אומר, "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם"". יש פה מצב שלא כל אלו שהולכים ברחוב נקראים "אדם". יש אנשים וקבוצות שנקראים "צאן צאני", ממש שייכים לבורא. ומי אמר? זה מאמר של רשב"י.

"ובכדי להבין מעלת האדם", מה זה להיות אדם, אתם קרויים אדם? "נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם"". כל האדם הוא, אחרי שהוא ירא אלוהים ושומר את המצוות שלו. יש לו פחד כלפי הבורא, ומתוך זה הוא מבצע פעולות.

"ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם". אז יש תשובה של רבי אלעזר "אמר רבי אלעזר", ורבי אלעזר הוא הבן של רבי שמעון, הוא מדבר תמיד כלפי גמר התיקון, זו דרגה מאוד גבוהה אצלו, "אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", זאת אומרת כולם יגיעו לזה, אין אף אחד שיימלט. "שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'"". יראת ה' זה הכלי, להגיע לכלי הזה כל אחד חייב וכל העולם כולו בכללו, ואז יקבלו את המילוי שנקרא התגלות הבורא נגיד.

"וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", אם זה העיקר, אם זה האדם, "שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא כל העולם". הבורא רצה לברוא מישהו שיהיה מתאים לו, דומה לו, שווה לו. כדי להגיע להיות שווה לו צריכה להיות יראת ה'. אז כדי שהנברא הזה יקנה יראת ה', הוא צריך להיות בסביבה מסוימת שנקראת "עולם", שבשבילה נברא העולם, בשביל רכישת יראת ה'.

"וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה" כדי "להטיב לנבראיו" שזה המילוי ליראה, "היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'"". מה הקשר בין יראת ה' ובין המילוי? שהוא רוצה להנות לנבראיו.

"אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה" שלא יכולים לקבל טוב ועונג, כי יש שינוי צורה "בין הבורא לנבראים. כי הבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים." והוא ברא אותם מלכתחילה בטבע הפוך "והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים." שהענף הוא ההיפך מהשורש.

"והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו," בבורא, ואותנו הוא ברא הפוך, "היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד." זאת אומרת אם אנחנו נרגיש את עצמנו כעומדים מול הבורא, והפוכים ממנו, נרגיש בושה.

"ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם." מה זאת אומרת? אלו שכבר מרגישים את הבושה, את הופכיות הצורה מהבורא, זה כבר חביבי מעמד, ואז האמצעי להגיע להשוואת הצורה, בשביל זה היה צריך לברוא את העולם. זאת אומרת בשביל זה אני צריך את כל העולם שישרת אותי, ואז אני אומר שבשבילי נברא העולם. מה זאת אומרת? שהעולם הוא אמצעי כדי שבהרגשת ההופכיות מהבורא, כשאני מרגיש בושה, להגיע להשתוות לבורא. "ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית"."

"שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה." זאת אומרת יש פה לא סתם הרגשה שאני ההיפך מהבורא, אני צריך להרגיש עד כמה אני ההיפך ממנו, זאת אומרת עד כמה אני ברצון לקבל, באהבה עצמית, בתאווה, לעומת עד כמה שהוא בנתינה, ברצון להשפיע, בהשפעה. צריכה להיות אצלי בתוכי, ממש הרגשה עד התהום, לעומת ההרגשה מי הוא, ולהשפיע מחוצה לו עד אין סוף.

ואז בהתאם למה שאני משווה בין מעמדו למעמדי, יש לי בושה, ויש לי יראה להשתמש ברצונות ההפוכים שלי. אני רואה עליו, אוי ואבוי, אצלו זה לא קיים, אוי ואבוי, הוא לא כזה. ואני כבר מפחד מלהיות לא מתאים לו, מלהיות לא כמוהו.

"אלא" שאדם "יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא." מה זה נחת רוח להבורא? באותה צורה שיש לו, אני רוצה שיהיה לי. אבל איזו צורה יש בבורא? בצורה שהוא נותן לי. אז באיזו צורה אני צריך שתהיה לי? בצורה שאני נותן לו. "שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא." הוא כבר לא דומה לו.

"אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה'," זאת אומרת איזו פעולה בהתאמה לבורא, זה נקרא מצווה. אז "צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל," להביא אותם לזיכוך, "לפיכך הרבה להם תורה ומצות"." נתן להם אמצעים איך להגיע לזה.

"לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת"." עד עכשיו לא דברנו על הזולת, ועכשיו הוא אומר שיש לנו מעבדה, יש לנו כזה מקום שבו אנחנו יכולים ליצור תנאים, ומהתנאים האלה שנקראים אהבת הזולת, אנחנו נגיע לאהבת ה'.

האמת שאהבת ה' היא המטרה, והיא המצב שאליו אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל. במשך כל הפעולות, במשך כל החיים שלנו רק לזה. ואז כל הנוכחות שלנו, הפעולות שלנו, החיים שלנו, שכל המציאות שלי תהיה כאילו למען זה, למען להגיע לאהבת ה'. אז ודאי שכל הפעולות החברתיות, הלימודים, ומה שלא עושים, חייב שתהיה בהם אהבת ה', כאילו כמטרה שמחייבת בכל דבר.

"ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו." זאת אומרת, אותו רצון לקבל שיש לו, אותה התעניינות, האינטרסים שלי, הם חייבים להיות מבוטלים למען לקנות אהבת הזולת, למען לקנות אהבת ה'. "שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד." זאת אומרת להשפיע, ולהכניע את עצמי כלפי החברה, "ומצד השני אנו צריכים להתגאות," כנגד עביות, וזכות והתלבשות, "בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"."

זה דבר מאוד נעלה. מה זה בינינו? לא בתוכנו, אלא בינינו. באותם קשרי אהבה שאנחנו מסדרים בינינו, שם יש התגלות הבורא, שם השכינה שורה. לא בתוך כל אחד ואחד, אלא בינינו. הם מאוד מדייקים בזה, למה הם מדייקים? הם לא חושבים על דיוק, אלא מדברים מתוך הטבע, וככה זה יוצא. אנחנו צריכים שכל וחוכמות כדי להבין למה הם מתכוונים, ואצלם אין כוונות, אצלם זה פשוט ככה בא, וזהו, זה יוצא בדיוק. לכן אפילו שנראה לנו שהם כותבים בשגיאות או משהו, אם זה יוצא מטבע רוחני, זה קדוש.

"ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה," זאת אומרת אהבת הבורא, "אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים" מה זה מקווים? אנחנו מתכוונים לזה, וזה הכיוון שלנו "שנגיע להמטרה הנעלה." זה דבר היסודי.

אני זוכר ששאלתי את הרב'ה מה אני אגיד לחבר'ה החדשים כשהבאתי אותם, אני לא יודע ממה להתחיל, ועל מה לדבר? כי כמה פעמים הלכתי להתאספות החברים שהייתה לפני שהבאתי את החבר'ה מתל אביב. לפניי, כשהיו מתאספים כל הקרובים, וכל מיני חסידים שהיו אז לרב'ה. אז למדו איזה מכתב או מאמר, שתינו לחיים, ובזה היה נגמר כל העניין.

אז כשבאתי לרב'ה שמעתי שיש כזה דבר, פתאום אני רואה בערב, שאני בא ללמוד, בדרך כלל הם יושבים שם, מתפלפלים, מדברים על איזה עסקים, לא חשוב מה. ופתאום ערב אחד כולם באים. הרבה, הרבה אנשים, אפילו מירושלים, מטבריה, מכל מיני מקומות. באים לבית הכנסת, וביחד כולם נעלמים. בכל ערב יש חמישה אנשים, עשרה אנשים, ופתאום מגיעים חמישים, ונעלמים, ואני באתי ללמוד בערבים.

אז שאלתי מה קרה? והם אמרו יש לנו ישיבת חברים, זה דבר מיוחד. נו, חשבתי שמשהו מסתירים ממני, אתה יודע. אז באתי לרב'ה, כבר הסעתי אותו לכמה מקומות, כבר הייתי משרת אותו, ואמרתי לו, דבר כזה ואני לא יודע, מה זה, מה, לא מגיע לי? והוא מאוד לא רצה שאני אלך לזה. אבל אתה יודע איך זה, אני עוד יותר רציתי, ממש לחצתי עליו, ואז הוא אמר, נו טוב, תלך.

ובאמת הלכתי לשם, היה לזה כזה צביון, צבוע כזה, צביעות כזאת. ממש נורא, מגעיל, ממש מסריח, פעם אחת הלכתי, וזהו. כי ראיתי את האנשים האלו גם בבית כנסת, ראיתי את ההתנהגות שלהם, ראיתי על מה כל אחד מהם חושב, בעסקים, בכסף, ובמה הוא נמצא כל הזמן, אני מזה ברחתי, והם כולם שקועים בזה. ופתאום הם מדברים וקוראים שם על אהבת חברים, זה היה ממש נורא.

עשיתי הרצאות בתל אביב, היו לי כמה בתי כנסת קטנים, אולי גם עכשיו הם קיימים. ליד העירייה יש כמה בתי כנסת קטנים. נתתי שם הרצאות וגם במרכז ברג נתתי הרצאות רק למורים שלו בבוקר. לא בערב כשכולם באים. היו שישה, שבעה אנשים. אז משכתי אותם אלינו כי הם ראו ששם הם לא לומדים כלום.

התחלתי ללמוד איתם פתיחה, הם ראו שאפשר להבין. קודם הם קראו את זה כסגולה. כמו שבעל הסולם כותב שהוא בא לירושלים ופגש שם מקובלים. שאל אותם מה אתם לומדים? לומדים האר"י, בוא נלמד יחד. בעל הסולם התחיל לשאול אותם, אז הוא אומר, מה לשאול, זה קדוש, פשוט לומדים וזהו. מאיפה האר"י ידע? האר"י מרוח הקודש ידע, וגם לא מבין בזה כלום, ודאי שלא השיג את זה. איזה השגה. אמרו לו מהשמיים והוא כתב.

הם חשבו באותו סגנון, שרק ככה זה עובד. כשהתחלתי להסביר, כמה שידעתי אז פתיחה, בעצמי גמרתי אותה אולי רק פעם ראשונה, כבר היה אחרי שנתיים שלמדתי, אבל הם הבינו שהם לא יודעים את המקורות. וקראתי להם את המכתב הזה מדף ס"ד,

אם לא מתכוונים בדיוק להיכל המלך ולא יודעים איך לגשת אז כל צעד יותר גרוע, תשב ואל תעשה כלום, עדיף.

כשהם שמעו את זה, בזה שברתי אותם. איזה כיוון, ואיזה צעד, לאן ללכת, ואוי ואבוי מה שאנחנו כל יום עושים ממש. אז הם ברחו ואחריהם באו עוד תלמידים שלהם. אם המורים הולכים לאיזה מקום ללמוד, זה נודע לתלמידים, גם הם באו. אמנם לא ידעתי מי הם ומה הם בכלל. אז פתאום באו ארבעים איש נגיד, ולא ידעתי מה להגיד. אז שאלתי את הרב'ה בנסיעה. הערב נעשה איזו ישיבת חברים, לא יודע מה לעשות. אני צריך משהו להגיד. מה להגיד? אז הוא כתב לי את זה, ממש ככה.

וככה התחיל לכתוב את כל המאמרים. בהתחלה על אהבת חברים. מה אני אגיד בעוד שבוע? עוד פעם אני שאלתי אותו, והוא עוד פעם ועוד פעם ואחר כך אני כבר לא אמרתי לו, הוא המשיך לכתוב. מזה יצאו לנו כל שלבי הסולם, כל המאמרים האלה, כל שבוע כתב מאמר. אפילו כשנסענו לטבריה ליומיים היה חייב לגמור מאמר, היינו בלחץ. לפעמים היינו מדברים על המאמר הזה קודם ואחר כך הוא היה מתקתק אותו כבר. רציתי להכניס לו מחשב, היו כבר מחשבים אבל בכל זאת כבר היה לו קשה. עם מכונת כתיבה מודרנית כן התרגל וממש שלט עליה טוב.

תלמיד: איך חברה יכולה לעזור לי שהבירור יהיה יותר מדויק?

איך החברה יכולה לעזור לי שהבירור יהיה יותר מדויק? החברה זו ממש מעבדה שאתה שולט בה, מה שאתה תכניס לה ככה תקבל. כך אתה צריך להתייחס אליה. אלה חברים שמשתוקקים לאותה מטרה בעלמא. ודאי שכולם משתוקקים, לא יושבים כן סתם אנשים. אם יש כאלו שסתם צוחקים מהרעיון הזה, אז צריכים לזרוק אותם וכבר מזמן לעשות את זה, אני מקווה שכמעט כבר אין כאלו. אבל נגיד שאין וכל אחד הוא איכשהו רוצה, מתכוון, אז אתה צריך להתייחס אליהם כמו לשדה העבודה שלך. במה אתה צריך לעבוד על החברה? בזה שאתה תכניס להם את המסר שלך.

תלמיד: האם אז אני מקבל רזולוציה לגבי הרצון שלי שמפריע לי להתחבר אליהם?

אתה מזה תתחיל מיד לראות כמה זה עובד בך ובהם. תקבל עביות פי כמה יותר גדולה והתרוממות פי כמה יותר גדולה.

תלמיד: האם העביות, הבירור הזה, נהיה יותר ממוקד?

הבירור בא כתוצאה מהתנגשות בין עביות וזכות, או עביות והתלבשות. הבירור הוא תוצאה משני דברים מנוגדים שנפגשים יחד, שמבקעים אחד את השני, שיש מכה ביניהם. כוח האנליזה שלך הוא קטן, חלש. כשאתה נכנס לחברה מיד הכוחות האלה גדלים ואז הבירור נעשה יותר חד.

תלמיד: האם החברים עוזרים לי לברר רק את הכוונה לעצמי, או שהם עוזרים ממש לברר כוונה עצמית על כל רצון ורצון, שאני אדע איך לעבוד איתו?

יוצא לנו שהחברה נותנת לנו את כל הנתונים שחסרים לנו. כי לפני שאנחנו נכנסים לחברה אין לנו אותיות עבודה, אנחנו לא עושים בטישות בין שני דברים מנוגדים. החברה זה הכוח המנוגד לי. זאת אומרת, האהבה, ההשפעה, מתחילות להיות מנוגדות לי בפועל. אז מזה אני מתחיל לקבל את הבטישות האלו וניצוצות, זאת אומרת, התוצאות מהתנגשות הופכות להיות כלי.

אתה לא תקבל הסבר, רק אם תעבוד על זה במעשה, מילים לא יעזרו.

תלמיד: אבל ההתנגדות הזאת, עכשיו נראה לי, עוצרת אותי מלהתקדם למטרה. איך אני אדע אם זה נכון או לא?

הכול יתבאר רק מתוך המעשה. ולפני זה נקרא אמונת רבו, אמונת חכמים, או ייסורים, תבחר. אז תתחילו לעבוד. לאמונת רבו לא צריכים הרבה. אני אומר לך כדאי לך להתחיל בלה בלה בלה, בצורה מלאכותית, לדבר על חשיבות בחברה, תתחיל לדבר. כמה דברים שטותיים בחיים שלך אתה מסוגל לעשות שאין בהם שום דבר, אז תתחיל גם את זה. כמה חוקים או איזה מין הסכמות חברתיות אתה מקיים שאין בהם שום דבר, שהם ממש מטומטמים, ממש פחות מדרגת אדם, תעשה את זה גם כן, תנסה.

תלמיד: נגיד שהחבר יבוא ויתחיל לתת את גדלות הבורא לחברה, אתה באמת חושב שהחברה הזאת איכשהו מסוגלת לקבל ממישהו כמוהו, איך שהיא מסתכלת עליו?

אתה לא צריך לחשוב על החברה, איך החברה תקבל ממך.

תלמיד: אבל אם החברה מתייחסת אליך לא טוב, אז אתה לא רוצה לתת. אם על כל מה שאתה אומר, אומרים לך "בסדר, בסדר", או מסתכלים עליך בתור אפס אז אתה לא רוצה לתת, כי זה כל מה שיש לך לתת, ככה זה עובד.

מה לעשות אם חברה לא מגיבה?

תלמיד: לא שהיא לא מגיבה, אלא על כל מה שאתה אומר אומרים בסדר.

החברה שלא מגיבה, זאת אומרת, אין לך מספיק כוח שכנוע. אבל אחד מן השתיים. אם החיים בשבילך זה העיקר או שתחפש חברה אחרת ושם תממש את עצמך, או שתעשה כאן משהו. אבל אם לא זה ולא זה, אז אתה כבר מת, גמרנו, חבל על הזמן, לך תקבור את עצמך בבית קברות. תבוא לכאן עוד פעם, אולי תמצא חברה אחרת ויהיה עולם אחר, בשביל מה לחיות. לזבל את האדמה, בשביל מה? או שאתה עושה את זה או לא עושה את זה, יש לך שתי אפשרויות.

תלמיד: במה בדיוק צריך להיות בשפלות ובמה בגאווה ביחס לחברה?

רב"ש אומר לגבי מה צריכים להיות בשפלות ובגאווה. הוא אומר "ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות". אז להתגאות בשליחות שלנו כלפי האחרים, שאנחנו יכולים גם את האחרים להעלות כלפי הבורא, וגם שאני יכול את עצמי להעלות כלפי הבורא, הוא נתן לי כזו הזדמנות, זו גאווה.

תלמיד: של מי?

גאווה שלי.

תלמיד: אבל הוא עשה את זה.

אבל אני מתגאה שאני כלי זין שלו, לתיקון העולם. מה זאת אומרת?

תלמיד: אבל זה הוא עשה.

זה לא חשוב, יש לי רק הרגשה שדרכי הוא עושה. אני פְּלָיֶיר, מפתח, לא חשוב מי, אבל זה אני ולא אתה.

תלמיד: אז זה כבר מוריד אותי.

למה מוריד אותי?

תלמיד: כי אני רוצה להגיע להשתוות איתו.

השתוות איתו זה שאני מסכים עם מה שהוא עושה.

תלמיד: מסכים, אבל גאה בעצמי?

אני גאה בו, שהוא עושה דרכי את הפעולות האלה. אבל מזה אני מגיע להשתוות הצורה עימו, כי מה שאני רואה שהוא עושה בי, אני מסכים ורוצה שיעשה.

תלמיד: אם היה עושה דרך מישהו אחר לא הייתי גאה בו?

לא.

תלמיד: אז זה סימן שזה לא אמיתי.

למה לא אמיתי?

תלמיד: מזויף.

למה?

תלמיד: אם אני גאה בו, אז שיעשה דרך מישהו אחר, דרכי, מה זה משנה?

כי אין לך השתתפות. לא, אתה אומר ככה, אם הבורא עושה דרכי או דרך כל אחד אחר, בהחלט לא חשוב לי, אני חפץ חסד, אתה אומר על זה, זו השפעה אמתית. ואני אומר לך שיש דרגה עוד יותר גדולה, אני כן מתגאה שדווקא הוא עושה בי, כי יש לי בזה חלק פעיל, חוץ מזה שאני סתם פסיבי, אני לא רק פְּלָיֶיר, אני פְּלָיֶיר עם מנוע בפנים.

תלמיד: אז זה מעין להתגאות על מנת להשפיע?

לא להתגאות על מנת להשפיע. לרצות שהוא יבצע בי פעולות ולהיות ברצון הזה לפני שהוא עושה את הפעולות. "אחור וקדם צרתני", אתה זוכר? צריכים להגיע למחשבה שלו, להיות כמוהו, בזה שאני קונה גם את הראש, אני לא רק פְּלָיֶיר, אני גם היד וגם הראש שלו, של מי שמנהל את ה פְּלָיֶיר, את הכלי.

תלמיד: במה להתגאות בו אבל?

אתה רואה, אם אנחנו לוקחים איזו מילה מהעולם שלנו, אז יש לה צביון כזה. הוא כותב, להתגאות בזה שהוא נתן לנו את ההזדמנות. ואם למישהו אחר הוא נתן הזדמנות? הוא נתן לך אפשרות להשפיע לו, ולמישהו אחר לא נתן, אז כאילו איך אני מתגאה? מישהו אחר מסכן.

תלמיד: מה הנושא שלי בחיים, הוא או אני? מה הנושא שאני שואף אליו?

זו השאלה הנכונה ביותר. האם הגאווה הזו היא על החשבון שלי או על החשבון שלו? ודאי שעל החשבון שלו. אבל היא צריכה להיות גם אצלנו עכשיו. גם בלא לשמה חייבת להיות גאווה. אתה בחרתנו וכן הלאה, אלה דברים שבלעדיהם אי אפשר להתקדם.

תלמיד: והשפלות היא?

גם גאווה, גם שפלות, כלפי הבורא זה מילא, אבל בעיקר כלפי החברה צריכים לעבוד. גאווה זה שאני משפיע לחברה את הידיעה שלי, האידיאל והמטרה שלי, גדלות ה'. ושפלות זה לקבל ממנה בחזרה את המסר הזה. ואז אני אקבל אותו פי כמה יותר גדול, שזה באמת ישכנע אותי לעבודה. אם אני לא מגביר את גדלות הבורא דרך החברה, אז אני לא יכול לפנות אליו. לכן זה נקרא שאהבת הזולת היא קפיצה לאהבת ה'. אני צריך להגדיל את הכוח הקטן שלי דלהשפיע, להביא אותו ממש לסביבה, אין שום מכשיר אחר שיכול לעשות לי את זה, החברה היא המגבר.

תלמיד: יש כאילו סתירה בין מה שרוצים להגיע אליו לבין מה שבפועל, זה כביכול יכול להרוס אחד את השני.

אתה אומר שאנחנו מתקדמים בשני רצונות, נטיות הפוכות, נכון. אבל דווקא הם מחזיקים אחד את האחר והפער ביניהם, מודד לך קומה. רשימו דהתלבשות ועביות, עביות וזכות, מסך ועביות, אור וכלי. איך יכול להיות שלא יהיה לך? על מנת להתקדם אתה צריך שיהיה בורא כמודד, ואתה כנמדד.

אין תנועה אם אין התנגשות בין שני הדברים ההפוכים האלה. כל החיים הם מזה שאחד נכנס לתחום השני, בוטש אותו, זז ממנו, נכנס שוב, ומתוך המעברים האלה, אחד בתוך האחר כמו נשימה, התכווצויות, התפרצויות, מתוך זה יש חיים. אין לך בשום צורת חיים או בכוחות, במה שלא יהיה, חוץ משני נתונים, שכל אחד מהם הוא כאילו דומם, ורק בהתנגשות ביניהם ובהעברת כוחות, ידיעות, השפעות אחד לאחר נולדים החיים.

מה ההבדל בין דומם, לצומח לחי ומדבר? במידת ההתנגשות, במידת ההשפעה בין חלקים מנוגדים בכל אחד ואחד, בכל רמה.

תלמיד: האם זה יכול להיות קריטריון לבחירת החברה, כלומר כשבוחנים את החברה, את הפרטים בחברה, כלפי מי אפשר לחוש שפלות וגאווה? לא כלפי הבורא, אלא כלפי החברה. זה יכול להיות קנה מידה לבחירה נכונה של חברה?

לא הבנתי. קנה המידה לחברה נכונה הוא פשוט. האם בחברה הזו מלכתחילה יש נכונות בעלמא ללכת לאותו כיוון? זאת אומרת, האם הם מחזיקים ספרי בעל הסולם ורב"ש ומוכנים ללכת עם הספרים האלה, עם השיטה הזאת לדבקות בבורא? כך אומרים, לא מבינים, אבל מוכנים.

עכשיו בוא נראה, נבדוק, האם זה סתם מילים. יש הרבה חברות שמחזיקים את ספרי בעל הסולם וכאילו הולכים. אני לא יודע מה ההבדל ביניהן. אני צריך להיכנס לחברה ולראות, האם אני יכול להשפיע בה, האם הם מוכנים לקחת את זה? האם הם מוכנים לקבל את הרעיון שרב"ש כותב כאן ב"מטרת החברה"? האם הם מוכנים לעזור לי ליישם את זה או לא? אם כן, זו החברה בשבילי. אם לא, אולי זו לא החברה בשבילי. כאן אני צריך לעבוד.

תלמיד: על בסיס זה יש מה לבדוק גאווה ושפלות כקנה מידה? ברור שזה הבסיס של החברה הזו. האם אפשר להשתמש בגאווה ושפלות הזו כקנה מידה אישי, שאדם יכול לבדוק על עצמו?

גאווה ושפלות נבדקים כלפי הבורא, ואחר כך מזה אני פונה לחברה. אני מתגאה בזה שהרעיון הזה שולט בי, ובמידה שהרעיון הזה שולט בי כלפי הבורא, במידה זו אני פונה לחברה, ומחדיר אותו לחברה.

ובמידה זו אני אחר כך צריך גם להתכופף, להשפיל את עצמי כלפי החברה כדי לקבל בחזרה. אם אני סתם עובד בכיוון אחד ובכיוון השני לא, זה לא שווה.

(סוף השיעור)