שיעור בוקר 28.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס המדבר 2019 "בונים עתיד משותף",

שיעור 1 - להשפיע נחת רוח לבורא

אנחנו עושים הכנות לקראת הכנס ולקראת כל הכנסים, מפני שבכנס יש דגש לחיבור ויכול להיות שלא תהיה לנו מספיק תשומת לב ותנאים להיכנס לתוך המקורות שמדברים על הנושא, אלא הלב מדבר יותר מהמוח. ולכן אנחנו עכשיו צריכים יותר לחשוב ולשים דגש על מה שכתוב.

השיעור הוא "להשפיע נחת רוח לבורא". מה זה להשפיע נחת רוח לבורא? יש לו הנאה אחת, שהנבראים מכירים בו, זאת אומרת מגלים אותו, מתחברים אליו, מכוּונים אליו, מייחסים אליו את כל מה שעובר עליהם, גם מה שמורגש בהם כטוב וגם מה שעדיין מורגש בהם כרע, הכול מייחסים לאין עוד מלבדו. ובמיוחד דווקא כשעושים מאמץ לשייך למקור אחד, לבורא, לסיבה אחת את כל מה שקורה להם ובמיוחד כאלו מחשבות, רצונות, הפרעות, מקרים שכביכול מושכים אותם לאיזה מקורות אחרים שכביכול ישנם עוד חס ושלום במציאות, אז הם שמחים בזה שיש להם עבודה, שהם מגלים בהם אותן התקלות, הבעיות, סימני השבירה, שדווקא בזה מרגישים שבירה, בזה שלא יכולים לייחס איזו פעולה, איזו מציאות, איזו הרגשה ומחשבה לאין עוד מלבדו, לבורא אחד. ולכן שמחים דווקא ב"גילוי הרשעים" מה שנקרא, כי דווקא על ידי זה שהם משתדלים לייחס הכול לאין עוד מלבדו, הם עושים נחת רוח לבורא. וזה בעצם נושא השיעור.

בשום צורה אחרת הם לא יכולים לעשות נחת רוח לבורא, כי בסך הכול זו מטרת הבריאה. ועל ידי זה שהנבראים דרך כל ההפרעות, בעבודה קשה, בבירורים ביניהם, מבררים עד כמה יש עליהם רק שליטה אחת, "אני ולא שליח", בזה הם עושים נחת רוח לבורא ובזה הם דבקים בו ומגיעים למטרת הבריאה.

נכוון את עצמנו לזה ונשתדל להמשיך. או שאנחנו אומרים שאנחנו צריכים להפטר מהספקות ולכוון את עצמנו לשם שמיים, למטרת החיים, למטרת העבודה, כל הדברים האלה בעצם מביאים אותנו רק לדבר אחד, לקבוע שאנחנו כלולים בבורא ורק כדי להיאחז בו יותר, מקבלים ממנו הפרעות למיניהן כדי להכיר בו ולהגיע לקשר שלם עימו.

קריין: מתוך הכנה לכנס המדבר, שיעור 1 בנושא – להשפיע נחת רוח לבורא, ציטוט 6 מתוך זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", 121.

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו. כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק. באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות."

(זוהר לעם. "הקדמת ספר הזוהר", 121)

סדנה

במה יכולים לעזור לי הקבוצה, העשירייה, כל חבר וכולם יחד וכל הקבוצה העולמית כדי שאני ארכז את עצמי לגילוי ייחודו?

*

קריין: קטע מס' 7, בעל הסולם, "שמעתי" מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

איך אנחנו, שמרגישים כל הזמן כל מיני מחשבות, בעיות, הפרעות למיניהן, איך לכל הבעיות האלה, לכל ההפרעות האלה, כל מה שעובר עלינו, אנחנו עושים להן מיון, וכולן צריכות להיות מסודרות אצלנו עד כמה שהן מביאות ומכוונות אותנו לקבוע שאין עוד מלבדו. ולא חשובה לנו ההפרעה בעצמה ומה שהיא מביאה לי, חוץ מעד כמה היא נגד אין עוד מלבדו, ועד כמה על ידי העבודה הנכונה עימה, אני יכול להגיע לזה שיש רק כוח אחד, שאין עוד מלבדו.

איך אנחנו מסתכלים על כל החיים שלנו רק דרך הבחנה אחת, שלא חשוב לנו מה מקבלים, מאיזה כיוון, באיזה אופן, אלא רק דבר אחד חשוב, איך זה קושר אותי לאין עוד מלבדו, או איך אני צריך להתגבר ולכוון את עצמי דרך ההפרעה הזאת לאין עוד מלבדו? ואז אני מסתכל על כל החיים שלי רק כהזמנה לגלות אין עוד מלבדו בכל מיני אופנים ולא לשים לב עליהם בעצמם, למה שהם מביאים לרגש, לשכל, לחיים שלי, ומבלבלים ועושים לי כל מיני צרות ובעיות, אלא אני מתעלה ברצון לקבל שלי מעליהם, אני מתעלה מעל דעתי בלמעלה מהדעת, והכול משייך רק לבורא ששולח את זה אך ורק כדי שאני אדבק אליו על פני כל הפרעה והפרעה.

ואז אני רואה בהפרעות האלה לא הפרעות, אלא דווקא תמיכות, עזרות שמכוונות אותי אליו וכך כל החיים שלי. בזה אני מצדיק את הבורא, אני מצדיק את הבריאה ואני מעלה את עצמי גם לדרגת צדיק.

סדנה

תתייעצו זה עם זה, איך אנחנו בכל רגע מאתרים את מה שקורה לנו כמכוון לאין עוד מלבדו?

*

מה ההבדל אם אני מכוון את עצמי בכל כוחי, בכל האופנים שעוברים עלי, בכל המצבים שעוברים עלי לאין עוד מלבדו, או שאני מכוון את עצמי לאין עוד מלבדו עם כל מה שעובר עלי אבל דרך הקבוצה, דרך מרכז העשירייה? מה ההבדל בין זה לזה?

*

מה ההבדל בין אין עוד מלבדו שמתגלה ואני מרגיש שהבורא מבלבל אותי ומכוון אותי במיוחד כדי שאני אחפש אותו דרך כל ההפרעות, שאני אגלה את הסיבה היחידה לכל מה שמתרחש בי, איתי, לבין זה שאני עושה את זה בחיפוש דרך מרכז העשירייה? מה זה לאתר אותו, את אין עוד מלבדו דרך מרכז העשירייה? מה ההבדל בין אין עוד מלבדו כזה, לבין אין עוד מלבדו כזה?

*

שאלה: כשאדם עושה את הפעולה הזאת, מתעורר איזה מצב והוא נזכר בבורא, קורא איזה קטע מקור להחזיר את עצמו לתוך ההרגשה שאין עוד מלבדו ומתחבר למרכז העשירייה.

נניח שגם זה.

תלמיד: אז כשהוא מחזיר את עצמו לנקודת החיבור הזאת, מה קרה במערכת? זה מעורר את המאור, מה זה עושה בעצם, זה תיקון?

מה קרה כשהוא מחפש את אין עוד מלבדו במרכז עשירייה? זה נקרא שהוא נמצא בתוך המערכת של הנשמה ובאמת רוצה להתקשר למקור האמיתי, ולא לדמיון. כי אם זה מחוצה לעשירייה זה דמיוני. אי שם קיים איזה מקור למצב שלי, אני גם לא יודע למה זה קרה כך ואני לא יודע מה קרה לי. כך אני יודע שמה שקורה, זה קורה כתוצאה מזה שאני יצאתי מהקשר שצריך להיות עם הקבוצה. אין שום סיבה אחרת מבחינת הכלים לכך שקרה לי משהו, אלא בגלל שהלכתי איכשהו, זרמתי כאילו, לא שמתי לב שיצאתי ממרכז העשירייה, ואז בהתאם לזה אני מגלה שאני נמצא באיזו הפרעה וההפרעה הזאת היא כדי להחזיר אותי למרכז.

כך אני מאתר את עצמי כבר בתוך הכלי ואני חלק מהכלי הכללי, ורק בתוך הכלי אני יכול למצוא את עצמי ולשייך את עצמי למערכת הנשמה הכללית ולבורא. יש לי אחיזה בזה כי באור אין לי שום אחיזה במשהו, אלא יש שם איזה מקור. זה לא נותן לי שום אחיזה, שום קשר, מגע עם אותו כוח שאין עוד מלבדו. כשאני משייך את עצמי למרכז העשירייה, שכל מה שקורה לי קורה מתוך הימצאותי במרכז העשירייה, עד כמה שאני יוצא ממנו ואני מרגיש כל מיני הפרעות, אלה סימנים שאני צריך להחזיר את עצמי למרכז העשירייה, לאין עוד מלבדו, שהכלי והאור נמצאים שם ממש בחיבור, וזה הכלי שלי והאור זה האור העליון שהוא גם שלי, ואז אני מגיע כל פעם לאתר את עצמי, לסדר את עצמי בצורה ריאלית.

אני מתחיל לעבוד עם החברים, אני עושה כל מיני פעולות בעשירייה, זאת אומרת יש לי מה לעשות. אחרת אם זה הבורא שולח, הוא שולח, בעצם כל אחד יכול להגיד לך שהוא שולח. אם תסביר את "אין עוד מלבדו" לכל אדם בעולם, הוא יגיד, "כן, זה בסדר, מה הלאה"? איך אני משפיע על זה? אז אני אשב כמו פילוסוף ואתרכז במחשבה שאין עוד מלבדו? איפה העבודה שלי? איפה הכלים? איך אני יכול להשפיע עליהם? איך אני יכול להבטיח לעצמי את הרגע הנוכחי והרגע הבא? על ידי מה אני מציל את עצמי? עוזר לאחרים? בינתיים זה נראה לי שהאחרים לא שייכים לי, אבל הם הכלי שלי. רק דרך העשירייה.

שאלה: מה צריך לבוא קודם?

רצוי כל הזמן להיות במרכז העשירייה ואז כל ההפרעות שמגיעות, מיד לדעת איך לסדר אותן כדי לחזור למרכז העשירייה. שכל מה שיש, בסופו של דבר כל מה שיש לך בחיים, הגשמיים, הרוחניים, במשפחה, בעבודה, בכל מיני דברים, אתה מתחיל לסדר אותם, וזה מחזיר אותך למרכז. שם במרכז נקודת המגע, נקודת הדבקות, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". ואז אני נמצא בזה עשרים וארבע שעות, פחות חצי שעה.

שאלה: אז מה קודם, מרכז העשירייה או אין עוד מלבדו?

מרכז העשירייה צריך להיות כל הזמן. אין עוד מלבדו, נמצא תמיד בצורה פסיבית כשאתה נמצא במרכז עשירייה, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", ואז אם יש לך חוסר איזון, אם אתה יוצא משם על ידי איזו הפרעה אז אתה יודע לאן לחזור, יש לך כלים ביד. אז חסר לי גדלות הבורא, גדלות החברים, שיצילו אותי אם אני לא מסוגל. כלפי מה הם יצילו אותי? מה זה נקרא שאני זרוק בתוך הנהר, שלוקח אותי לכל מיני מקומות? כלפי מה, איפה זה קורה, איפה זה מתבטא? רק כלפי מרכז העשירייה.

תלמיד: אז קודם מרכז עשירייה, אחר כך אין עוד מלבדו בתוך העשירייה.

כן, ודאי. גם כל המצבים שלנו בגלות מצרים, ביציאה ממצרים, קבלת התורה, כל הדברים האלה הם כולם כלפי מרכז העשירייה.

אולי אנחנו לא יכולים לראות את זה בצורה מדויקת לפי הסיפור של התורה, אבל אנחנו כבר לא נמצאים בסיפור, אנחנו כבר נמצאים אחרי כל ההכנות של בית המקדש הראשון, השני והגלות, אז אנחנו חייבים לקיים את עצמנו לפי מה שבעל הסולם כותב לנו.

שאלה: יש משהו לא ברור. מצד אחד אין עוד מלבדו זה רק במרכז עשירייה, נכון?

אם אנחנו מדברים מבחינת הכלים ואני רוצה לקבוע את זה, לקבע את זה, אני רוצה להרגיש את זה, אני רוצה לשלוט, לשמור על זה, אני צריך להגיע וכל הזמן להיות בתוך הקו הזה, אז ודאי שזה במרכז העשירייה, איפה אני רואה את המטרה?

תלמיד: אבל קראנו שאם יש סתירה, יש נקודה עם הבורא.

לא, זה תלוי באיזה מצב היית קודם, אם הייתי קודם באין עוד מלבדו במרכז העשירייה ופתאום הרגשתי, בום, נעלם הקשר, אז אני צריך להחזיר את עצמי בחזרה עם ההפרעה. אז אני כבר חוזר לחיבור, ישראל אורייתא קודשה בריך הוא, אני, עשירייה והבורא יחד כבר בכוח יותר חזק מקודם, מעל גובה ההפרעה.

תלמיד: אם אני לבד, אני מנותק מחברים ויש סתירה?

אז אתה נמצא באוויר.

תלמיד: זו לא נקודה עם הבורא?

לא, איפה הנקודה?

תלמיד: נקודה כי זו הזדמנות להתקשר עם החברים.

אז יש חברים או לא? אני לא מבין על מה אתה מדבר?

תלמיד: אבל אני מנותק.

מה זה מנותק? יש לך עשירייה?

תלמיד: יש לי עשירייה, אבל עכשיו אולי אני לא במרכז עשירייה, אני מנותק.

בהרגשה שלך אתה לא מחובר אליהם?

תלמיד: כן. יש סתירה.

כן. זה מזכיר לך שאתה צריך לחזור לעשירייה.

תלמיד: כן.

אז תגיד תודה לבורא שבצורה כזאת הוא מזכיר לך שאתה צריך לחזור לנקודת החיבור, אתה, עשירייה ובורא.

תלמיד: אבל אמרת עכשיו שאם יש סתירה ואני מנותק אז אין קשר עם הבורא.

אין קשר אבל הוא מזכיר לך שאין קשר, שתחזור, הוא רוצה להגיד לך "אתה יצאת, אתה לגמרי מנותק אז אני מזכיר לך שאתה מנותק, אני מעורר אותך, תתעורר ותחזור.

שאלה: אפשר להסביר איזה מגע יש עם הבורא אם יש סתירה?

זה נקרא אח באח, לא מרצון טוב של הלובש ולא מרצון טוב של המלביש. אבל זה מגע בכל זאת, אח באח, או יש פנים באח.

תלמיד: זה מגע שדרכו אני יכול לתת נחת רוח לבורא?

בטח, אם מהנקודה הזאת אתה מתחיל לחפש איך אתה יכול לנוע לקראת הקשר עימו, אדרבה, זה העיקר שבו אתה עושה נחת רוח. מתוך החושך, מתוך הניתוק, כשאתה מגיע ומחפש איפה הוא, זה העיקר.

תלמיד: איך אפשר לתת נחת רוח לבורא דרך הנקודה שאני ככה?

כי אתה מחפש אותו עכשיו, ומחפש אותו במרכז העשירייה, אז על פני כל הגאווה שלך וכל האגו שלך וכן הלאה אתה מתחיל לבטל את עצמך כדי להיות יחד איתם. כדי יחד איתם להגיע למצב שאתה מתקרב לבורא, כדי להשפיע לו בחיפוש הזה את אין עוד מלבדו, נחת רוח. זו העבודה. וכל פעם אתה מוסיף ומוסיף וכך "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול".

שאלה: בתחילת השיעור שמעתי שכאילו כל יגיעה שאדם עושה לכיוון לשייך לאין עוד מלבדו עושה נחת רוח.

ודאי, אפילו שהוא לגמרי רחוק ודווקא כשהוא רחוק הוא עושה יותר נחת רוח.

תלמיד: אבל כשהמשכנו את השיעור, מרגע שהכנסת את מרכז העשירייה, אז אני מבין שאם אתה לא במרכז העשירייה אז היגיעה שלך לשייך לבורא זה סתם דמיונות.

נכון, אבל בכל זאת גם זה חלק מהדרך. אם לא הייתי בכוח מכניס את המושג הזה, אז הייתם ממשיכים. לכן אחרי רבע שעה בערך, הזכרתי לכם שמבחינת הכלים בצורה אינסטרומנטלית אנחנו פועלים נכון אך ורק דרך העשירייה.

תלמיד: אז נחת רוח זה רק כשנקודת המוצא שלך היא העשירייה, רק משם אתה באמת עושה נחת רוח?

כן. כשאתה מרכז את כל העשירייה על ידי המאמץ שלך לנקודת המרכז עם הבורא.

תלמיד: מה זה נקרא שאתה במרכז העשירייה?

לא, שאני מחבר את כל העשירייה יחד במרכזה, זאת אומרת במטרה אחת, בכוחות שונים, אבל שכולנו מחוברים למעלה מכולם רק לנקודת הבורא. את זה אנחנו עוד צריכים ללמוד איתכם, עדייו חסרים לנו כאן רגשות, איך אנחנו מתחברים במרכז עשירייה ממש. זאת אומרת איך שכל אחד מבטל את הנקודה שלו, מה שנקרא הבורא הפרטי שלו, ואנחנו מגיעים למין סך הכול שנקרא הכולל. זה יבוא, לא נורא.

תלמיד: אז איך מגיעים למצב שיש בעשירייה מרכז עשירייה?

בינתיים איך שכל אחד יכול לאתר. אין לנו עדיין כלי משותף, אנחנו רק נמצאים בדרך לברוא, לבנות אותו.

תלמיד: אני פשוט כאילו לא מצליח, אני לא יודע במה לאחוז.

אבל יש לזה חיסרון? אם יש חיסרון, משם כבר אפשר להתחיל לבנות אותו.

תלמיד: אז מה היגיעה שלנו כלפי לשייך לאין עוד מלבדו כל עוד אין מרכז העשירייה?

כל אחד עושה את זה בצורה שהוא משתוקק כמו שדיברנו למרכז העשירייה, לאין עוד מלבדו שנמצא שם, למגע בין הכלי שלנו, כשהרצונות משותפים עם האור העליון ששורה שם ומחכה, מצפה. עדיין אין מילים, עדיין אין רגשות לדבר בדיוק על איך מתחברים יחד במרכז העשירייה, עדיין הרגשת השותפות בעשר הספירות חסרה, אבל כבר מתחילות איזה נטיות לזה.

קריין: ציטוט מספר 8 מתוך רב"ש א', "ענין השפעה".

"כתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה".

(רב"ש - א'. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו מבקשים כוח השפעה?

*

זאת אומרת אם אני משתדל לאתר את אין עוד מלבדו לא במרכז העשירייה, אז אני בטוח לא מאתר אותו נכון כי אני מחפש בכלים דקבלה שלי. אך ורק אם אני קודם מאתר את הכלים שלי, מכייל אותם כך שאני נמצא במרכז העשירייה, כמה שאני מסוגל, ושם מתוך החיבור בינינו, עם החברים אני מחפש את הבורא, את הכוח שמחזיק אותנו, מחבר אותנו, מאחד אותנו ומוציא אותי ממרכז העשירייה כדי שאני אתחבר אליהם עוד יותר, שעשה לי את ההתעוררות הזאת על ידי הפרעה חיצונה, לגמרי חיצונית, אז אני נמצא במקום הנכון, בהיתר הנכון לאין עוד מלבדו.

אם אני מגיע לבורא בצורה שאני לבד, אז אני לא מאתר את הבורא, כי אני מגיע לאתר אותו בכלים דקבלה שלי. אלא רק דרך מרכז העשירייה אני מתייחס אליו בכלים דהשפעה, איכשהו.

דברו על זה.

*

שאלה: צריך דרך מרכז העשירייה להגיע לבורא, להשפעה לבורא. אבל יש שני נעלמים, גם מרכז העשירייה נעלם, כאילו אין אותו וגם הבורא נעלם. אז אדם נשאר עוד פעם, יש לי חברים, יש עולם הזה ואין לי במה לאחוז, אין איך להגיע.

כן. כי הבורא זה הממלא את הנשמה, ומרכז העשירייה זאת הנשמה וכלי ואור נמצאים כאחד ואתה הולך לאתר את שניהם כאחד, אור בתוך הכלי.

תלמיד: איך להצליח להגיע לנקודה באמת שפעם ראשונה יש גם מרכז עשירייה וגם הבורא בתוכה?

על ידי חיפוש ותפילה, יחד עם כולם.

תלמיד: אולי צריך עוד מאמץ עוד משהו?

צריכים.

תלמיד: מה חסר, למה אנחנו כל הזמן חוזרים?

חסרה התמדה.

תלמיד: מה זה התמדה?

קביעות בזה. זה נקרא "דופקים בתשובה".

תלמיד: חסרה אולי תפילה, אולי צריך לבקש?

תפילה, בקשה, תפילת רבים.

שאלה: מרכז העשירייה זה מקום צר שמרוחק ממני מאוד. וכל חבר שמתחיל לדבר הוא כאילו מרחיק אותו באופן מקסימלי מהמרכז. מה יכול לעזור לנו עכשיו? איזו דרישה מינימלית הכרחית כעת כדי להישאר בחיפוש הזה, או שזה בכלל לא תלוי בחבר וזאת עבודה הפנימית שלי וזהו? אנחנו יכולים אולי לעזור אחד לשני איכשהו לשחק את החיפוש הזה, מה יכול לעזור לנו כדי למצוא את המרכז בשלב הנוכחי שלנו?

אם לא הייתי מזכיר לכם שדרך מרכז העשירייה אנחנו יכולים לפנות לבורא אז לא הייתם כאילו נזכרים בזה. זה דבר אחד. דבר שני, עכשיו אפשר כבר לדבר על מי זה הבורא. הבורא זה מי שמושג במרכז העשירייה אם אנחנו משיגים את המרכז. שם כולם נמצאים כאיש אחד בלב אחד, כולנו בשוויון, כולנו נכנעים, כולנו מגדילים זה את זה וכן הלאה. כך אנחנו בונים את דמות הבורא. כי הבורא הוא מה שמושג במרכז העשירייה האידאלית, לעת עתה. זאת אומרת אם אנחנו מחברים את כל הכלים בצורה הנכונה אז הפאזל הזה, התמונה שאנחנו משיגים זה הבורא. זאת אומרת צורת החיבור הנכונה שלנו זה הבורא, בוא וראה, ואין שום דבר חוץ מזה, את האור אנחנו לא משיגים. אם עושים מאמצים נכונים, מתחברים בצורה שנקראת בורא, זה נקרא "ויהיה שם ה' עליך".

ולכן אפשר מזה להבין מה זה "ישראל, אורייתא, קדוש ברוך הוא חד הוא". אנחנו משיגים את הבורא בנו, מתוך החיבור בינינו. החיבור הנכון שלנו, בינינו, נקרא בורא. בצורה אחרת אי אפשר להשיגו. לכן אין לי איפה לחפש אותו אלא רק "בתוך עמי אנוכי יושבת". ולכן כל החיפוש בכל ההפרעות שיש לנו זה אך ורק כדי לדחוף אותנו, להביא אותנו למרכז העשירייה. מה זה מרכז העשירייה? איפה שאנחנו נמצאים באיזון בינינו, בהשתוות, בהשוואה, בעזרה הדדית וכולי. אותה הנוסחה שאנחנו כולנו מחוברים ושווים ותומכים כל אחד לפי היכולת והסגנון וסוג הנשמה שלו וכן הלאה, הצורה הזאת נותנת לנו את תמונת הבורא, אנחנו משיגים את הכלי שלנו המתוקן.

ולכן יש צורך בשבירת הכלים, יש צורך להגיע מהשבירה לאיתור החלקים השבורים ולחבר אותם ולעבוד עליהם, כי דווקא בכל הדרך הזאת אנחנו אוספים, אוספים רשימות, התרשמויות, כדי לאתר את המצב המחובר האידאלי שזאת תמונת הבורא. איתרנו אותו, לרגע אחד, נעלם. מתחילים לעבוד על החיפוש, "יהיה מקום כבודו" וכן הלאה, מקום, כבודו ולאתר אותו יותר ויותר ויותר בדרגה יותר גבוהה, ברזולוציה יותר גבוהה. וכך עניין של המדרגות.

שאלה: אם צורת החיבור הנכונה בינינו היא הבורא, אז מה קודם לתמונה הזאת, לפנות לבורא?

האמת שזה לא נכון, אלא כך אנחנו עושים כדי להגיע למצב שאין לנו ברירה אלא להגיע לחיבור בינינו. כי גם לחיבור בינינו אתה צריך להגיע עם החיסרון. מאיפה אתה מאתר את החיסרון לחיבור? מתוך זה שאתה משתדל לבד ורואה שזה לא הולך. זה נקרא "את אחיי אני מבקש".

תלמיד: ואין פנייה לבורא במצב כזה?

אין. אתה רוצה, אבל זה לא הולך. ואתה מבין שזה לא הולך ואז אתה מגיע למצב של "עשירייה, חברים, מרכז עשירייה, שם ישראל אורייתא קדוש ברוך הוא נמצא".

תלמיד: איך יהיה חיבור בלי הבורא?

לא יהיה. לכן ברגע שמתעורר בעשירייה חיסרון לחיבור מיד הם נכנסים למצרים.

תלמיד: אני עדיין לא מבין מה זה לפנות לבורא, שאדם פונה לבורא.

מחוסר אונים.

תלמיד: לא קיים מצב כזה. הוא פונה, אבל זה לא תקף במציאות.

אז עדיין אין לו חיסרון. אין עדיין חיסרון. חושב שהוא יעשה את זה לבד, שעוד חסרים לו כל מיני דברים אחרים. הוא לא קושר את המצב שלו, העבודה שלו, המצבים שצריך לעבור, מה צריך לאתר ואת מי הוא צריך לאתר. הוא עדיין לא קובע לעצמו שאין עוד מלבדו ולכן לא פונה.

שאלה: פרעה מתגלה כשאנחנו יורדים למצרים יחד ומשתדלים להתחבר או שלכל אחד יש את הפרעה האישי שלו?

קודם כל "פרעה" יש לכל אחד אישי. והפרעה יש כללי, במיוחד כשהוא פרעה הרע, אז מרגישים עד כמה הוא משפיע על מה שנקרא "עם ישראל". עם ישראל זו קבוצה. בהתחלה לא כל כך מורגש עַם, כשכל הדברים האלה היו טובים. כשהפרעה התחיל בכוח לקחת מהם שם קש, להרוג את הילדים, אז מורגש שזה הפרעה הרע וכבר מתחילים לעבוד עם הפרעה המשותף.

שאלה: מהי אותה נוסחה שלי ומה ההרכב הנכון שלה? אני מגיע לשיעור עם הבורא האישי שלי ואני מתחיל לעבוד בשיעור, איך אני יכול לחבר את הבורא האישי שלי עם הבורא הכללי, עם העשירייה הזו למשל שעימה אני עובד? איפה נמצא אותו המתג שבאמצעותו אני עובר מבורא פרטי לבורא משותף?

אם אתה נמצא בעשירייה, מגיע לקבוצה, מגיע בין החברים, אז אתה נזכר בזה קצת יותר כי בכל זאת פועל עליכם האור המקיף שהוא תופס את כולכם. וגם מכל הכלי העולמי. ואז אתם נזכרים בזה איכשהו. אבל מה שאני ממליץ ודיברנו על זה הרבה פעמים, כשאדם קם בבוקר הוא צריך להגיד ברכה כשהוא קם ולהגיד קריאת שמע. וקריאת שמע זה "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד", זה שמחזיר אותו למצב, שזו מלכות מחוברת עם הבינה ועם אחד שזה הכתר, בקיצור שזה הכול מכוון לאיחוד.

אם אנחנו מגיעים לשיעור ואין לנו לזה הכיוון הנכון, זה לא טוב, זה לא טוב. וכאן זו העבודה, ואתה צריך לקרוא קטע עם "אין עוד מלבדו" או עם "שמע ישראל" או משהו כזה שמכוונים אותך לאיחוד, לאיחוד דרך הקבוצה. בלי זה לא יהיה לנו לימוד ממש מועיל, אפקטיבי.

שאלה: איך אפשר לעזור לחבר בקבוצה שיש לו בעיות גשמיות והוא בירידה וזקוק להתרוממות. מה אפשר לעשות באופן קונקרטי כדי לעזור לחבר?

קודם כל להתפלל כולם שיש לנו בעיה בעשירייה, ובעיה בעשירייה היא שייכת לכל אחד ואחד, כי אנחנו בצורה כזאת לא יכולים מהר להגיע למטרה, כי זה גם בא מ"אין עוד מלבדו". והבורא מגלה לנו איזו בעיה כללית שלנו, של העשירייה שלנו, נניח עשיריית אסיה. ואנחנו צריכים על זה לחשוב ולעבוד. קודם כל להתפלל ולהתחבר, ולהשתדל על ידי החיבור שלנו להציל את החבר מהניתוק, או מהבעיה שלו הגשמית, או מהבעיה הרוחנית. על זה צריכים לעבוד.

שאלה: חיבור עם העשירייה זה חיבור רגעי, או נצחי?

מרכז העשירייה זה נקרא כתר של עשר הספירות. שבה אנחנו מאתרים את האור שנמצא בנו שזה הבורא.

שאלה: איך אני יכול לעזור לחבר להתבטל כדי להגיע למרכז העשירייה?

הרב"ש תמיד אמר שרק דוגמה היא שעוזרת, רק דוגמה. אתם צריכים לתת לדוגמה זה לזה, איך אתם פועלים נכון.

שאלה: אני מעורר את עצמי לדאוג לחבר, להתפלל על החברים, אבל אני מעוניין בכך שגם הם יחשבו עלי, שידאגו לי, שיתפללו עליי. וזה מועיל לעורר אותם לזה, ואני גם כנראה צריך לעשות את זה. איך לשלב את שתי העבודות האלה. אלה עבודות שונות, או שזאת עבודה אחת, והאם הן הפוכות אחד לשנייה או לא, מנוגדות?

אתם תראו כמה שזה תומך, הפוך, כל הדברים האלה הם בכל זאת יניעו אתכם למטרה.

שאלה: מה ההבדל בין מרכז הקבוצה למרכז העשירייה?

אני לא יודע לאיזו קבוצה אתה מתכוון, עשירייה זו עשירייה, איפה שאנחנו כולנו רוצים לראות את עצמנו ברצון אחד "כאיש אחד בלב אחד" זה נקרא מרכז העשירייה. מרכז הקבוצה אני לא יודע, אם זה הרבה עשיריות בתוך הקבוצה, אז את זה אנחנו עוד צריכים לאתר, זה עדיין לא ברור לנו, אני מפחד שזה יבלבל אותנו.

שאלה: האם אפשר לקשור את מרכז העשירייה ל"תלמוד עשר הספירות" איכשהו עם מסך משותף, מתחילים כרצון לקבל ושמשנים את הרצון לקבל לכוונה נכונה, אז מתחיל להיות לנו מרכז, מסך משותף?

את זה אנחנו עדיין לא יודעים איך בדיוק לעבוד עם זה בצורה דינמית, משנים, לא משנים משהו, איך אנחנו מאתרים את הדברים, בינתיים אנחנו רוצים להגיע למצב הסטטי, סטטי שאנחנו כולנו מקושרים במרכז העשירייה, כל אחד העשירייה שלו, ובזה אנחנו רוצים להישאר וכל הזמן שם להידבק זה בזה, עד מקבלים משם כל ההבחנות. כשנצטייד בכל ההבחנות הדרושות, אז אנחנו נתחיל לדבר עליו. בינתיים זה חסר לנו.

קריין: ציטוט מספר 9, רב"ש ג' "כל מקדש שביעי - א'"

"בזמן שהאדם בא לידי דרגה שהוא רוצה להשפיע לה', היינו נחת רוח ליוצרו, ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו, כי כל דאגותיו הן רק שתהיה נחת רוח להקדוש ברוך הוא, אז הוא רואה שכל מה שברא את העולם, בכדי שיקבלו תענוגים ממנו, ויותר מזה לא חסר להקדוש ברוך הוא. לכן הוא ממלא אז את רצון ה' ומקבל את התענוגים. ואז כבר אין שום ענין של נהמא דכסופא, מטעם שהוא לא מקבל את התענוגים משום שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שרוצה להשפיע להקדוש ברוך הוא. כי בזמן שהאדם בא לדרגה שרוצה רק להשפיע לה', אז עובר ממנו הצמצום, ורואה את העולם שהוא מלא כל הארץ כבודו."

(רב''ש - ג'. מאמר 295 "כל מקדש שביעי - א")

לכן אנחנו צריכים קודם כל לנעול את עצמנו לעשות נחת רוח לבורא. מה זאת אומרת? שאין שום דבר חוץ מהכוח העליון הזה, הבורא, והרצון שלי להשפיע לו נחת רוח, להיטיב, לתת, לגרום, זה בלבד מה שאני רוצה. וכשאני נמצא בזה, אז לחפש על ידי מה אני יכול לגרום לו נחת רוח. ואז יוצא שזה אך ורק כשאני עובד בחיבור העשירייה. רק מתוך היחס שלנו בינינו, היפה, הטוב, שמתחברים כולנו בלב אחד, נוכל מתוך הלב שלנו האחד להשפיע לו נחת רוח. ואז כל ההפרעות שמתגלות, אנחנו דווקא שמחים בזה שיש לנו מה לסדר, יש לנו מה לתקן. כי על ידי כל הסדר ותיקונים האלו אנחנו גורמים לו נחת רוח.

ואז אני בודק את עצמי, איך אני מתייחס לבורא? אם עשיית נחת הרוח לו זה אצלי דבר נעים וקל, אז זה באמת כנראה שאני מכוון כך דרך הקבוצה אליו. ואם זה קשה גם לזכור וגם להיות בזה, אז כנראה שלא אותה מזוודה אני לוקח, שחסר לי עדיין גדלות הבורא. ולכן לעשות נחת רוח לו אני סתם אומר, אלא לא מתכוון מתוך הרצון שלי, צריך להיות "פיו וליבו שווים"¹. אז אנחנו צריכים את הכול להתחיל מהנקודה הסופית, וזה כדי לגרום לו נחת רוח.

ואנחנו יכולים לראות, מה יכול להיות שיקרה בעולם שיכול לנתק אותי מלעשות נחת רוח לבורא? האם יכול להיות משהו יותר חשוב מלעשות נחת רוח לו? לדוגמה, להעביר לעצמי, לתת לעצמי כל מיני דוגמאות, האם זה האם זה האם זה, מה יכול להיות שיהיה לי חשוב יותר שאני אעזוב את המחשבה לעשות נחת רוח לו ואטפל במשהו אחר? או שאני יכול להיות דבוק ב"אין עוד מלבדו", לעשות נחת רוח לו ורק על זה אני נעול.

קריין: ציטוט מספר 10, רב"ש ב', "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה".

"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, "עשה למענך", היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו."

(רב"ש - ב'. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)

שאלה: במהלך היום כשאני לא זוכר כלום ואני נזכרתי על ה"אין עוד מלבדו" במרכז העשירייה, מהי הפנייה הראשונה?

איך אני יכול לעשות נחת רוח לבורא, על ידי איזה פעולות, על ידי איזה מחשבות, על ידי מה. זה הכול.

(סוף השיעור)

---

1. "עד שיהא פיו וליבו שווין" (משנה, מסכת תרומות פרק ג', ח')↩