שיעור בוקר 19.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח – קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו לומדים את כל הנושאים ששייכים ליציאת מצרים. זו בעצם הפעולה הכי מהפכנית שהבורא עושה עלינו, מעביר עלינו, אין יותר ממנה. אנחנו עוברים מהעולם הגשמי, מתכונות על מנת לקבל, כשכל הכוונות הן רק לאדם עצמו, לכוונות על מנת להשפיע לזולת, למה שנמצא מחוץ לאדם, ובסופו של דבר אנחנו רואים שמחוץ לזולת נמצא רק הבורא.

העבודה הזאת, אפילו כשאנחנו משתדלים לחשוב עליה, היא נראית לנו מאוד ארוכה, מאוד רחוקה, ובכלל אין לנו שום עניין בה, אנחנו מאוד רחוקים ממנה. עד שמתחילים יותר ויותר להתארגן, לחשוב ולקרוא, להזמין מאור המזמין למוטב, והאור הזה פועל עלינו ומשנה לנו קצת את ההסתכלות הזאת, נותן לנו ערכים חדשים. שכשאדם חושב על עצמו הוא נמצא בתוך ה"בהמה" שלו ואין לו שום אפשרות לצאת מעל עצמו, כשהבורא הוא שנמצא מחוץ לאדם, וזה אפשרי רק על ידי מאמץ שהוא עושה עם הסביבה יחד. הוא עושה עם הסביבה כאלו תרגילים שהם מוציאים אותו, כי "בתוך עמי אנכי יושבת", כלומר הבורא נמצא בתוך הסביבה, לכן ככל שהאדם מרכין את עצמו כלפי הסביבה ומשתדל להתבטל כלפיה, אז בזה הוא מעורר את הבורא ש"בתוך עמי אנכי יושבת", ומחייב אותו שיעזור לו.

אנחנו נמצאים בתהליך, עד שבהדרגה אנחנו קולטים את העיקרון הזה ומוכנים לקבל אותו. בהתחלה אנחנו דוחים אותו מכל וכל, ועד שאנחנו מסכימים עימו, רוצים אותו ומבינים שבלתי אפשרי לעשות אחרת ובאמת כך צריך להיות. אנחנו מסכימים עם כל תוכנית הבריאה שהבורא עשה ומתקדמים ליישם אותה עלינו. אנחנו מבקשים, צועקים, דורשים מהבורא שיעשה את הפעולה הזאת עלינו, זאת אומרת שיוציא אותנו ממצרים.

בדרך, כמו שאנחנו רואים, אנחנו מתייאשים, צועקים, בוכים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". העבודה הזאת היא בעצם בקשר בינינו, והקשר בינינו צריך להגיע לממדים כאלה שמגלים בינינו את הבורא, ממש תופסים אותו ברשת הקשר בינינו. כל עוד הרשת הזאת גדולה, הבורא לא נלכד בתוך הרשת, הוא כביכול בורח ממנה. כשאנחנו נעשים צמודים יותר בדאגה הדדית זה לזה כדי לתפוס אותו, כדי לעשות לו בזה נחת רוח, אז מהחיבור בינינו אנחנו מגיעים לחיבור עם הבורא. זו הדרך, יש בה כל מיני אופני קשר, למדנו ועוד נלמד, אבל כאן אנחנו בעצם נמצאים בעשיית הכלי הרוחני הראשון שלנו - הקשר בינינו.

התהליך הוא תהליך שכבר שמענו עליו, אבל להיכנס אליו בצורה רגשית זה מה שאנחנו צריכים. עלינו לראות איך אנחנו עושים צעד אחר צעד ברגש שלנו, עד שמגיעים למצב שמרגישים שאנחנו כן מוכנים ליציאה מעולם שהוא על מנת לקבל לעולם שהוא על מנת להשפיע.

שאלה: אמרת שהקשר בינינו צריך להגיע לכאלו ממדים שממש נתפוס את הבורא ברשת הקשר בינינו. לאיזה ממדים הקשר בינינו צריך להגיע?

עד שנתפוס את הבורא בינינו.

תלמיד: איזה ממדים בקשר עצמו צריכים להיווצר?

אם הולכים נגיד לתפוס לוויתן, אז צריכים רשת גדולה עם חורים גדולים, אם הולכים לדוג קרפיונים או משהו דומה, אז צריכים רשת הרבה יותר קטנה, ואם הולכים לדוג דגים קטנטנים, אז צריכים רשת קטנה מאוד. זה בהתאם למה שאנחנו רוצים.

ברוחניות הרשת שאנחנו שמים תלויה בחיבור בינינו. ואנחנו מתחברים בינינו עד כדי כך ברצון, בכוונה, בהבנה למה אנחנו הולכים, כך שההתאמה בינינו תהיה כזאת, שלפי השתוות הצורה בין הרשת עצמה שאנחנו מרכיבים בינינו לבין הבורא, השתוות הצורה תהיה כזאת שאנחנו ממש מתקרבים אליו ותופסים אותו. זו בעצם הפעולה.

אנחנו מתקרבים לזה, אנחנו מבינים יותר, מרגישים יותר, ואנחנו מרכיבים את הקשר בינינו. יש קבוצות שמתקדמות מאוד, אבל רצוי שעוד ועוד נתחזק בזה.

קריין: מסמך המקורות לפסח בנושא: וייאנחו מן העבודה, קטע 208 .

מה זה "ויאנחו מן העבודה"? שאנחנו בעצמנו מבינים שאין לנו שום כוחות, כוונות, מחשבות, יכולות להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להשפיע לו, לנגוע בו במשהו, כלום. יוצא, שכשאנחנו רוצים בכל זאת להתקרב אליו ולהגיע אליו, אנחנו מגלים שאנחנו עוד יותר הפוכים ממנו. כי לפי מידת הדיוק שלנו, כמה אנחנו יכולים להיות מחוברים כדי לייצב משהו שמתאים לבורא, אנחנו רואים ההיפך, אנחנו מגלים שאנחנו יותר ויותר לא מתאימים, רחוקים. כך אנחנו מרגישים שאין לנו שום סיכוי להתקרב לבורא ולפי השתוות הצורה לתפוס אותו, להתחבר עימו. לכן אנחנו מגיעים למצב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", שאין לנו סיכוי לפי התכונות שלנו כשמחוברים בינינו, להגיע למצב שנגיע לבורא, שנתפוס אותו.

קריין: אומר הרב"ש. 208.

"כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"."

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

"כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים," ממה הם הרגישו כל כך קשה, לא נוח, כבדות, חוסר הצלחה? "הוי אומר מעבודת ה'," מה זאת אומרת? "שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע," זה נגד הטבע של האדם, ולכן לא קשה, פשוט אי אפשר. אם אני מסתכל נכון על כל המחשבות והרצונות שלי אני לא מסוגל לעשות לא במחשבה ולא ברצון אף פעולת השפעה, "מטעם שהמצרים, ופרעה" זה הטבע של האדם "מלך מצרים, השפיעו להם", לרצונות והמחשבות של האדם, "מחשבות ורצונות שלהם." זאת אומרת רק לעצמו. "כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל," זאת אומרת על כל גוף האדם, על כל המחשבות, הרצונות, הפעולות, "שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם," על מנת לקבל "הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל", זאת אומרת היה קשה לישראל, לאותה המחשבה הדקה הקטנה שהבורא נתן לאדם, שהוא יפתח אותה ויברח מעל מנת לקבל, "להתגבר על מחשבות האלו," על האגו של האדם שנקרא מצרִים, "וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"."

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

זאת אומרת הם לא יכלו להיבדל מעל מנת לקבל, במחשבות ורצונות, ועוד יותר להתעלות מעליהן ולעשות פעולות בעל מנת להשפיע - זה נראה בלתי אפשרי. וכשהם רואים את זה, אז באמת יש להם כאן צעקה לבורא, "אין לנו ברירה, אנחנו נמצאים בטבע שאתה בראת בנו. ומה לעשות? ואם אתה עשית את זה, אז אתה יכול לבטל את זה, אבל אנחנו לא מסוגלים".

הכרת הרע הזה היא מאוד חשובה. כלומר, קודם אנחנו מגלים שאת הרע הזה ברא הבורא ואנחנו לא יכולים לצאת מהרע הזה, אלא ברשות הבורא שיעזור לנו ויוציא אותנו מהטבע הזה, וייתן לנו טבע אחר. ובצורה כזאת אנחנו עוברים לעולם הרוחני ואין שום בעיה.

אם הייתי יכול לעשות איזושהי פעולה שעומדת לפניי ואני לא עושה אותה, אז מילא, אבל אם אני יודע, או צריך להיוודע שאני לא מסוגל לעשות את הפעולה הזאת, אז עלי לבדוק כמה אני לא מסוגל, ושהבורא שולט בי בכל דבר ודבר, והוא מנהל את כל הרצונות והמחשבות שלי בעל מנת לקבל, שעכשיו פרעה שולט בהן, ואז אני צועק "הצילו" בכל מיני צורות.

אתם יכולים לפנות לבורא ולהגיד, ”למה עשית לי את זה, תעשה ההיפך, תוציא אותי מהעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע". האדם עובר כאן מערבולת גדולה, וזה הכול טוב, כי בזה הוא מתחיל להרגיש את הטבע של העולם הזה שנמצא בעל מנת לקבל. יכול להיות שהטבע על מנת להשפיע יכול להיות כנגד זה, כי אנחנו בונים את העולם הרוחני על פני העולם הגשמי.

ואז למה אנחנו צריכים להיות במצרים? למה אנחנו צריכים להיות זמן כל כך ארוך בעל מנת לקבל עם כל מיני מאורעות? והתשובה, מפני שאי אפשר להרכיב בנו תפיסת עולם רוחנית בלי שאנחנו תופסים את העולם הגשמי ועל פניו בונים את העולם הרוחני.

שאלה: למה כל אחד מאיתנו לא בהשתוות הצורה, אבל כשאנחנו מתחברים אנחנו מוסיפים את השתוות הצורה אלינו?

אם אנחנו לא נמצאים בהשתוות הצורה כשאנחנו מנסים להתחבר, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו נמצאים בחוסר השתוות הצורה, בניתוק ובניגוד. וכשאנחנו מתחילים על פני זה לעבוד ולהתחבר בינינו, אז אנחנו מרכיבים רשת קשר, כשבכל זאת יש בינינו מרחקים, אבל אנחנו קושרים את עצמנו אחד לשני דרך חוטי הקשר ובזה אנחנו בונים את הרשת.

תלמיד: אז לא רק שאנחנו מתחברים אנחנו מגיעים להשתוות הצורה, אנחנו צריכים קודם לעבוד עם האגו שלנו ולבקש מהבורא שיעזור לנו?

בעל כורחנו יוצא כך שאנחנו נמצאים בחוסר קשר בינינו, ומשתדלים ליצור קשר ורואים שאולי לפעמים יוצא לנו איזשהו חוט אחד קטן לחבר אחד, לחבר שני, שלישי, וכך עד שאנחנו מתחילים לראות בזה פעולה הדדית ולאט לאט אנחנו מייצבים את הרשת, עד שאנחנו יכולים להגיע למצב שרשת הקשר הזאת תהיה עד כדי כך מקשרת אותנו, שממש לא נרגיש שיש בינינו חללים, אלא הכול נמצא בתוך הרשת יותר ויותר.

בתוך הרשת הכל נכלל, גם דברים חיוביים, גם דברים שליליים, הכול בתוך הרצון שלנו להיות מקושרים. ואי אפשר שיהיה קשר בינינו אלא לפי "על כל פשעים תכסה אהבה", ואנחנו נגלה יותר ויותר עד כמה אנחנו לא קרובים בינינו וכמה אנחנו רוצים להיות קרובים. ושני החלקים האלה, שני הכוחות האלו הם אחר כך יהיו כיסוד הפרצוף, עביות, צמצום, מסך ואור חוזר.

שאלה: במאמר כתוב שהם הפסיקו את העבודה או עייפו מהעבודה. אבל כשאני מסתכל על עצמי אני לא נאנח מהעבודה לפרעה. להיפך, אני רוצה לקבל הכול, אני רוצה לבלוע את אוצר המלך, אני רוצה לגנוב אותו. יש לי כאילו את הזכות לקבל, לספוג, אני רוצה לקבל תענוג. לא רוצה לתת, לא רוצה להשפיע, לא רוצה לצאת ממצרים. אז מה אני יכול לעשות?

אתה מתקדם נכון ואומר דברים נכונים, אף אחד לא רוצה לצאת ממצרים. אלא הבורא עושה איתנו אחר כך כל מיני תרגילים כדי שאנחנו נרצה לצאת ולברוח. זה הכול תלוי עד כמה אנחנו ברצון לקבל שלנו סובלים מהעבודה במצרים ורוצים לברוח. או ככל שהרצון להשפיע בכל זאת גדל בינינו, אנחנו מעריכים את הקשר בינינו ורוצים להתקיים בקשר הזה, זאת אומרת כבר מחוץ למצרים.

אז יש כאן שני מצבים. במצרים - אנחנו רוצים או לא רוצים לצאת, וכול זה מדובר כלפי הכלים דקבלה שלנו. וכשאנחנו מחוץ למצרים – אנחנו יכולים לתאר את המצב, מרגישים אותו גם בכלים דקבלה וגם בכלים דהשפעה שלנו אם רוצים אותו או לא. וכך בבירורים כאלה אנחנו מתגלגלים.

אז יבוא הזמן שאתה תראה מה מתעורר בך באמת - הרצון ליציאה. אבל בינתיים אנחנו מחכים עד שאתה תרצה לבכות, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". אתה תראה את המצב שלך שאתה עומד להשתגע וכבר לא יודע מה לעשות.

תלמיד: הקליפה הזו כל כך טעימה, היא מושכת אותך, אתה לא יכול להקריב, אתה לא יכול לסובב את הראש מלהסתכל עליה, להסתכל על השפעה, להיות ישראל.

כן ולא. הכול תלוי במספר הייסורים שאתה מתחיל להרגיש. גם בעולם שלנו אתה יכול למצוא הרבה דוגמאות, אתה אוהב משהו, אבל אחר כך אתה מתחיל לראות שהיחס שלך לאיזה דבר מביא לך צרות. ואתה מסכים עם זה בכל זאת, ואחר כך הצרות מתגברות עד כדי כך שאתה מוכן הכול לתת רק כדי להתרחק ממקור הצרות.

ככה זה קורה כאן. הכול תלוי במידת ההכרה שלנו עד כמה הרצון לקבל הוא רע. הבורא מעורר בנו בצורה איטית, הדרגתית, שאנחנו בכל זאת נגלה בהבנה, בהכרה, ברגש גדול איפה אנחנו נמצאים, עם מה יש לנו עסק וכן האלה. זה יבוא, הכול נבנה בהדרגה ומלמעלה, אנחנו רק צריכים להמשיך. אצלנו רק סבלנות להמשיך בדרך משיעור לשיעור, ממצב למצב ואז אתם תראו באיזו מידה הכול מתאסף בכם ומביא לכם את הרגשת המציאות הגשמית, הרוחנית ואיך אתם מתחילים עם זה לעבוד בצורה הכרתית.

תלמיד: הייתה לי נטייה להשפיע. אני מרגיש שבשיעור הבוקר של אתמול קיבלנו איזו דחיפה מהבורא, אני לא יודע מה קרה לי, האמת.

והיום זה הלך? זה תמיד בא והולך, בא והולך. בצורה כזאת אנחנו מתחילים להרגיש את השינויים שבנו. נכון שזה קורה ואחר כך "אין חכם כבעל ניסיון". כשאתה עובר את כל המצבים הללו, אז מהמצבים האלו אתה מתחיל להרכיב את היחס שלך הנכון לחיים.

תלמיד: האם אפשר לומר שהכלי גדל?

ודאי שהכלי גדל. הכלי גדל דווקא מתוך זה שמקבל התרשמויות מנוגדות.

תלמיד: באיזו מידה הכלי צריך לגדול כדי לקבל את השפע?

כמה? אין מידה - עד אין סוף. כשיכלול בתוכו גם את כל הרצון לקבל, גם את כל הרצון להשפיע בחיבור ביניהם ההופכי.

תלמיד: האם גם זה ברכה עבורנו?

כן, ודאי. על זה כתוב "צריך אדם לברך על הרע כמו על הטוב" כי גם זה וגם זה נכלל בכלי הנכון.

תלמיד: האם נגיע למצב שבו נוכל לחבק את פרעה?

ודאי שכן. פרעה - כל הרצון לקבל בעל מנת לקבל שעל ידו אנחנו עולים להר הבורא, כשמגיעים לבורא, זה רק בזכות פרעה.

תלמיד: אנחנו מגיעים למקום שאנחנו אומרים "אין עוד מלבדו". האם הבורא נסתר בצורות שונות? אבל גם הגוף דוחה את "אין עוד מלבדו" הגוף רוצה לראות הרבה כוחות.

על ידי היצר הרע שהבורא ברא אנחנו מגיעים לגילוי ולדבקות בבורא.

שאלה: אמרת שאנחנו בונים רשת, האם אנחנו צריכים לזהות את החיסרון בעשירייה ואז לרומם את החברים, לרומם את העשירייה או שהעשירייה היא שמעלה תפילת רבים, איך עובדים ברשת?

העשירייה זה סך הכול אנחנו. כולנו בעשירייה. נגיד שאני רואה עכשיו את USA NorthWest זאת עשירייה. אתם ביחד מתחברים ורוצים לבנות קשר ביניכם ומהקשר הזה לפנות לבורא - זה נקרא "עשירייה", זה נקרא קבוצה, זה המקום לתפילה, לפניה - ובחזרה מהבורא אתם מקבלים תגובה.

שאלה: לגבי בניית הכוונה. האם אנחנו צריכים לבנות את הכוונה לפני המעשה, על המעשה? במקרה הטוב אני נזכר אחרי המעשה כבר, כשאני מנסה לבדוק עם איזו כוונה עבדתי.

זה רק אומר עד כמה עדיין אתה לא עשית כלום. אם אתה מתחיל לעבוד בפעולות רוחניות, אז ודאי שהעיקר זו הכוונה. אחרי הכוונה אתה בוחר באיזה מעשה אתה יכול לממש את הכוונה. ובכל מעשה שאתה עושה, אתה צריך להמשיך את הכוונה, אחרת המעשה שאתה עושה וממנו הכוונה נעלמת, אז כביכול איפה אתה נמצא? אתה נשאר רק עם הבהמה שלך. אבל האדם שבך ברח, איבדת אותו בדרך. הכוונה בנו זה האדם שבנו, אז תשתדל לא להיפרד מהכוונה, בשביל מה אני עושה, מה אני עושה, לאיזו מטרה אני צריך להגיע, מה אני מצפה שיקרה. בדרך כלל כוונה לא יכולה להיות יציבה, נכונה, אם אתה לא מחבר אותה עם הבורא. כשאתה מדביק אותה עם הבורא ואחר כך אתה הולך אחרי הקשר הקטן שיש לך עם הבורא ומגדיל את הקשר, זאת הפעולה עצמה.

שאלה: איך משתנה צורת האגו כשיוצאים ממצריים?

אנחנו נדבר על זה אחר כך, בינתיים אין לנו לזה שום קשר. זה תהליך.

שאלה: האם יש דרך מיטבית לבדוק את עצמי כדי להיות בטוח שאין לי אף מחשבה אחת על השפעה?

ההפך, אתה צריך כל הזמן להשתוקק שיהיו לך כל המחשבות והרצונות בעל מנת להשפיע ואז אתה תגיע למצב, מדי פעם, שאתה נמצא בעל מנת לקבל.

תלמיד: מה זה אומר לבדוק את הכוונה, איך עושים את זה?

שוב אני אומר לך, תנסה לעשות אותו בעל מנת להשפיע כמה שאפשר יותר בעוצמה ויותר בזמן, בתהליך ואז אתה תראה כמה אתה נופל ממנה, רק בצורה כזאת. אתה יכול לבדוק את פעולות שלך רק לפי המאמץ החיובי.

שאלה: אמרת שהביטוי "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" משמעותו שהם הכירו בכך שאין ביכולתם לעשות אף פעולה רוחנית. לרוב אני יכול להכיר בכך שאני לא משיג משהו, יש לי איזו אמת מידה שאני יכול להשוות אליה ואילו לישראל אין כזו אמת מידה. בעשיריות אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות רוחניות, אבל איך להיות מודעים, איך להכיר בכך שאנחנו לא מסוגלים לבצע פעולה רוחנית באמת, כי הרי אין לנו אמת מידה למדוד כלפיה?

אנחנו ממשיכים, זה נקרא "עבודה במצרים", זה נקרא "עבודה בחושך", שאנחנו לא יודעים בדיוק אם אנחנו עושים נכון או לא, איפה אנחנו נמצאים, אלא אנחנו פשוט רוצים להגיע לעל מנת להשפיע. על זה כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה".

אתה כהרגל שלך, רוצה כל הזמן לראות לפניך דרך בטוחה שהאור מאיר ויש לפניך הכול כמו רכבת שנוסעת על הפסים. לא יהיה לך כך בעבודה רוחנית, אל תחפש את זה אפילו. אתה צריך לחפש איך אתה תלך כל פעם ביתר השפעה. אם אתה רוצה להתקדם ממצב למצב, אתה צריך להוסיף השפעה, חיבור ואהבה. אין שום דבר אחר.

תלמיד: אתמול אחרי השיעור בנינו עם העשירייה תפילה, זו פעולה רוחנית. התפזרנו רגועים וטובי לב כי עשינו עבודה רוחנית. איך להבין שלא השגנו באמת את העבודה הרוחנית?

אתם גיליתם כוח השפעה, כוח חיבור, כוח אהבה ביניכם? אם לא, סימן שלא הגעתם למצב הרצוי שאתם יוצאים מגדר מצרים.

תלמיד: אבל אמרנו שכנראה השגנו, כל חבר אמר בעת הרכבת התפילה שיש לו השפעה.

יש לכם משהו, אבל אתם עדיין לא יוצאים מגבולות מצרים.

תלמיד: מהו המצב הזה של האנחה, שעוד לא השגנו רוחניות?

שאני מאוד רוצה ומשתוקק, ומגלה שאני לא מסוגל.

תלמיד: למה לא מסוגל?

מפני שאני דווקא מגלה שבכל הרצונות והמחשבות שלי, ככל שניסיתי לעשות בהם פעולות על מנת להשפיע, אני בכל זאת נמצא ברצונות ובמחשבות על מנת לקבל. ואז זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה".

אתה צודק, אתם נמצאים במאמצים נכונים, יפים וטובים, רק אתם עדיין לא מגלים שבמקום שכל זה יביא אתכם למצב הרוחני הטוב, השפעה, חיבור, גילוי הבורא וכן הלאה, זה מביא אתכם לחושך, ליתר הכרת המצב הנכון שבו אתם נמצאים, שאתם עדיין במצרים.

תלמיד: זה לא מספיק ברור. מה זה אומר להיות במצרים? הרי בעת בניית התפילה אנחנו מרגישים שאנחנו בהשפעה.

אתה יכול להגיד לי מה שאתה רוצה, אבל תראה לפי התוצאות. ככל שרוצים לצאת מעל מנת לקבל, מניתוק בינינו, מריחוק בינינו, בסופו של דבר לא מסוגלים, וזה נקרא שאנחנו עדיין נמצאים במצרים. עוד לא הגענו לזה שמתחילים לצעוק לבורא. צעקה אמיתית היא שאני לא רוצה שום דבר, חוץ מדבר אחד, להתנתק מהאגו שלי, לא להיות תלוי בי, אני כביכול רוצה לצאת מגופי, מעצמי. זה המצב. קשה מאוד לתאר אותו, אבל הוא מגיע, אנחנו מתקרבים לזה.

שאלה: מתי אנחנו חשים את ההשפעה? אחרי הצעקה, אחרי יציאת מצרים, או שאני מבולבל ולא מזהה טוב את המושגים כאן?

מתי שזה יתגלה, אז נרגיש.

שאלה: האם זה נכון ומשתמע מהדברים שאנחנו צריכים לבקש מהבורא שיעזור לנו להתפלל עבור החיבור בינינו והכול נכלל בתוך זה?

כן.

שאלה: מהו הקשר הזה שמביא את העשירייה לדרגה הגבוהה הבאה של הבורא?

הקשר הנכון הוא שאנחנו רוצים להיות כאחד כדי לגלות את הבורא שמתגלה בקשר בינינו.

שאלה: איך לעורר חברים בעשירייה בלי להפעיל עליהם לחץ חזק? איך לא להזיק? איפה עובר הגבול בין לעורר את החברים, לבין ביטול עצמי?

אפשר למדוד את הכול רק באהבה. אם אתה מתייחס לחבר באהבה, זה נקרא שאתה משתמש בעצמך לקשר עימו, ולא משתמש בו כדי להתקשר אליו. זה נקרא ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

שאלה: כשהבורא מתגלה, האם כל העשירייה רואה את זה?

זה לא חייב להיות שכולם רואים, רק אלה שבאמת משתתפים.

שאלה: כשאנחנו מדברים על אמונה למעלה מהדעת, האם זה קשור ליכולת אינטלקטואלית? האם זה בשכל או שזה מגיע מהעליון?

זה עובר רק דרך הרגש, ואחרי שאני מרגיש, אז יכול להיות שאני יכול גם לדבר על השכל, למיין ולהביע את זה באיזה מילים.

שאלה: כשאני רואה חבר שלא רוצה לקחת אחריות ומתייחס לחברים בחוסר חשיבות, לא לוקח את החיבור שלנו ברצינות, ומפריע לחיבור בינינו, האם אני צריך לספר לו על המצבים האלה או שאני פשוט צריך להתפלל?

זה תלוי באיזה מצבים אתם נמצאים, אבל מותר גם להביע בינכם איזה חוסר שביעות רצון בקשר אליו.

שאלה: מהו המצב הזה שאדם מרגיש שהוא לא יכול להיות כמו הבורא, שכל מה שהוא עושה זה על מנת לקבל וגם אין לו צעקה?

הוא עדיין נמצא בתהליך הכרת הרע. שימשיך.

שאלה: לאחרונה אנחנו עושים עבודה מאוד עמוקה בעשירייה על הרצון שלנו, אנחנו מתבטלים. איזו עבודה אנחנו צריכים לעשות על הרצון שלנו בגשמיות? האם אנחנו צריכים גם את זה להוריד? למשל אם אני אוהב להתלבש בבגדים חדשים או אני אוהב לאכול הרבה, אני צריך לעשות עבודה גם על הרצונות האלה?

תעשה מה שאתה רוצה בגשמיות שלך, לבהמה שלך. העיקר תטפל באדם שלך, שהוא יתקשר ויתקרב לחברים.

שאלה: יש בירור מתמיד בעשירייה שלנו לגבי המעשה והכוונה. יש כאלה שאומרים, "אנחנו בעולם המעשה, אנחנו כל הזמן צריכים לעשות", יש כאלה שאומרים, "טוב מעט בכוונה". איך משלבים בין המעשה לכוונה?

חייבים שמעשה וכוונה יהיו יחד ככל האפשר. מעשה ללא כוונה זו פעולת הבהמה, וכוונה ללא מעשה זו פעולת המלאך, רוח ללא כוח ממשי. לכן לא זה ולא זה, הם צריכים להיות יחד, ככל האפשר.

שאלה: למה הצעקה צריכה להיות לצאת מהאגו, ולא צעקה להגיע למטרה המלאה שזו דבקות?

תנסה ותראה עד כמה זה אפשרי. לא ניתן להגיע בבת אחת לצורה ההפוכה. קודם כל צריכים להשתדל לצאת מבית הסוהר, ואחר כך להיות אדם טוב.

קריין: 209. אומר בעל הסולם,

"העבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה. אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים".

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

קריין: 210, אומר הרב"ש,

""וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". כלומר, שעל ידי זה שביקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמו שאומר בזה"ק, שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, היא בחינת "נשמתא קדישא", וע"י זה יהיה להם צורך, לעם ישראל, להאורות הגדולים, מטעם שאחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים.

נמצא, שהתשובה של הקב"ה היתה, שהקב"ה יתן להם צורך לבקש עזרה. שהוא, שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד לבקש עזרה יותר גדולה. וע"י זה יתגלה להם האור של מטרת הבריאה".

(הרב"ש. מאמר 36 "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה" 1990)

יש כאן משהו עדין, אני צריך לגלות שאני שמח מזה שאני לא מסוגל לעשות כלום, ונמצא בחוסר אונים, ואני באמת מיואש, ואז אני פונה לבורא. יש בי שמחה לפנות לבורא, ולכן יש בי שמחה מהייסורים, כי הייסורים דוחפים אותי אליו, בלי זה אני לא הייתי מגיע אליו, לא הייתי משתוקק, לא הייתי נדחף אליו.

לכן באותן הצעקות יש שמחה והודיה על זה שיש לי אפשרות לצעוק אלייך, לבקש ממך, על כך שאני מגלה שאתה נמצא לפניי, מעליי. ולכן כל העבודה הזאת, אפילו שהיא נראית עבודת פרך ונוראית, וחסרת תקווה, אבל אני שמח שכל זה מגיע לי מהבורא.

ודאי שלא מרגישים זאת בצעדים הראשונים בעבודה, אבל אחר כך זה מתגלה כך. ולכן אני כבר טועם טעם מתוק, המתקת הדינים בזה שאני בוכה לבורא ומבקש מהבורא. כי בכל זאת בבכי שלי לבורא כבר יש שמחה גדולה פנימית שיש לי למי לבכות, יש למי לפנות, ואני מגלה שיש מישהו שמצפה שאני אפנה אליו, ואז בצורה כזאת הוא יוכל לעזור לי. ולכן יש לנו כאן איזו התרחבות הרגש והדעת בקשרים שלנו דרך פרעה לבורא, כך שדווקא הכוחות הרעים האלה הם שמגלים לי את הקשר הנכון והטוב עם הבורא.

שאלה: בפגישת הערב עם החברים התחושה הכללית בעשירייה הייתה שאנחנו נמצאים במקום ריק, שאנחנו נמצאים באוויר, אין בורא, אין רצון, אבל למרות זאת אנחנו ביחד באותה קבוצה בשיעור הבוקר עכשיו. איך אנחנו יכולים להעביר זה לזה בעשירייה שהישועה היחידה היא בעבודה הזו?

פשוט תנסו לחשוב על זה וזה יקשור בין החברים, זה יתגלה ביניכם, המחשבות האלה ישפיעו זו על זו, וכך זה יקרה. אל תדאגו, זה יהיה.

קריין: קטע 211, אומר הרב"ש,

"דווקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם". שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה. וזה מראה לנו את הסדר הגלות והגאולה, שהיה אז במצרים. וזה הסדר אנו צריכים להמשיך עד גמר התיקון".

(הרב"ש. 933. "ענין יציאת מצרים")

זאת אומרת, לא יכולה להיות גלות בלי גאולה ולא יכולה להיות גאולה בלי גלות, אלא שתיהן צריכות לתמוך זו בזו. כמו שהרב"ש אומר, על ידי ההתאבקות מתעורר מקום לתפילה, ועל ידי התפילות האלה שמתגברות עוד ועוד, על ידי גילוי החסרונות שלנו כלפיי הבורא בצורה יותר גדולה, יותר עוצמתית, יותר מבוררת, אנחנו מתקרבים לחיסרון שהופך להיות ממש הכלי הרוחני.

זאת אומרת מה מקדם אותנו לגאולה? הרגשת הגלות. מה הופך להיות לכלי לקבלת התגמול, לקבלת גילוי הבורא? תפילה.

שאלה: איך ניתן להפריד בין נשמה טהורה לבין הרוע שמורגש כל פעם אם שניהם באים מהבורא?

יש כלי ויש אור. יש הרבה אורות, יש אורות שבאים כדי לבנות את הרצון, לייצב אותו נכון, לייצב את הכוונה, ויש אורות שבאים אחר כך עם העבודה ההדדית עם הרצון המתוקן כדי למלאות את הרצון. כך אנחנו מחלקים את התהליך, את הפעולות.

שאלה: איך להוסיף לתפילה כדי שהיא תהייה מתוך חיסרון לכלי רוחני?

תפילה היא חיסרון שבלב, עבודה שבלב. ככל שאנחנו עובדים על הלב שלנו, כך אנחנו מייצבים יותר ויותר נכון את התפילה. מה זאת אומרת תפילה? תפילה זו פנייה לבורא שנמצא בתוך הלב שלנו עמוק בפנים. אנחנו לא מרגישים את הנקודה האמצעית הזאת בתוך הלב שלנו כי זו נקודה של הרצון הפנימי, הרצון הראשון שהבורא ברא. הוא מחזיק את הנקודה הפנימית של הלב שלנו, וככל שאנחנו עובדים על הלב שלנו אנחנו בעצם רוצים לחדור ולהגיע לבורא, ושם בנקודה המרכזית של הלב שלנו יהיה לנו קשר עם הבורא.

תלמיד: מה בכל זאת קורה עם התפילה שמחיסרון היא הופכת לכלי רוחני?

כשאנחנו מתפללים אנחנו פונים לבורא, אנחנו מייצבים קשר בינינו לבורא, יותר נכון בין העשירייה לבורא, ובזה אנחנו בונים את התנאים שיהיה לנו אוסף של עשרה כלים שמקושרים לבורא בהשפעה הדדית מאיתנו לבורא ומהבורא אלינו, באור ישר ובאור חוזר, וכך בונים את הפרצוף הרוחני ואת הפעולות הרוחניות, שעליהן נלמד אחר כך ב"תלמוד עשר הספירות", מה עלינו לעשות כבר בפועל. אבל קודם אנחנו צריכים להגיע לכלי הרוחני.

קריין: 212. אומר הרב"ש,

"בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב".

(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)

אנחנו רואים שיש כאן תהליך, אנחנו עוד לא כל כך מרגישים שנמצאים בו, אבל על ידי התהליך הזה אנחנו מגיעים לתפילה אמיתית מעומק הלב.

נקרא שוב.

"בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע". העבודה חייבת להיות נגד הטבע, זאת אומרת בעל מנת להשפיע. "זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון". שהוא רוצה לצאת מאהבה עצמית.

ב. תנאי שני לתפילה, "שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע, זה מהעבודה", מה זו העבודה "כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב".

(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)

זאת אומרת, מתי אדם מתפלל מעומק הלב? מתי שהוא מאוד רוצה להגיע להשפעה ולא מסוגל, הוא רואה שאין לו שום סיכוי.

שאלה: האמת שאני מבולבל ועולה בי שאלה איך להצדיק את הבורא?

להצדיק את הבורא זה מאוד קשה, כי אנחנו נמצאים בטבע הפוך. קודם כל השאלה אם אנחנו משייכים לבורא את כל מה שנעשה איתנו, זה דבר אחד. ואם אנחנו משייכים לבורא, אז יש לנו בעיה גדולה, כי מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים דברים לא טובים. כלומר, הבורא בעינינו נראה רע, אנחנו לא רוצים אותו, אנחנו רוצים להסתיר אותו, אנחנו שוכחים ממנו, הוא גם עושה דברים כאלה של הסתרה כדי שלא נגיע אליו בטענות, בדרישות, בשנאה.

כלומר, כל העבודה בינינו בקבוצה היא בזה שאנחנו מרכיבים בינינו יחס יפה וטוב, ומאיתנו לבורא יחס יפה וטוב על פני כל מה שאנחנו מרגישים ומגלים בינינו. ואז לאט לאט אנחנו מבררים לפי המאמצים שלנו את המאור המחזיר למוטב והוא פועל עלינו, זה לוקח הרבה זמן, אבל הוא פועל עלינו וכך אנחנו מתחילים לגלות את הבורא כטוב.

שאלה: למה בקטע נאמר שאם משתדל באופן עצמאי, אז מצליח לעשות את זה. למה דווקא באופן עצמאי?

כל אחד חייב להשתדל לבצע את הפעולות האלו, אבל בסופו של דבר המאמץ של כל אחד צריך להיות לזה שהם מגיעים לחיבור ביניהם, למאמץ משותף.

שאלה: מה זה אומר שאני רואה שאני לא מסוגל לעשות שום דבר לבד? מהי ההוכחה כאן?

במשך שנים שאני נמצא בחכמת הקבלה אני מגלה שהתוצאה בשום דבר לא תלויה בי. עליי לעשות מאמצים, אבל התוצאות לא תלויות בי. יש הבדל בין המאמץ שלי לבין מה שמתגלה לי, באמצע נמצא הבורא וכך אני מרגיש שאני נמצא בשליטה שלו.

הבורא מתגלה פעם כפרעה ופעם כבורא, מתוך החברים ומחוץ לחברים. העיקר הוא שאני צריך להשתדל לעשות כמה שיותר פעולות שעליהן אנחנו לומדים.

תלמיד: מתי אני מרגיש שמה שעשיתי לא משנה כלום? איך אני יודע את זה, איך אני מרגיש את זה?

אתה רואה את זה מההיסטוריה שלך. כמה שאתה נמצא איתנו וככל שאתה משתדל אתה רואה שאין לך מזה שום דבר. ואז באים אליך מחשבות, רצונות לעזוב, "מה יהיה לי מזה?". אתה נמצא מאין ברירה, כי אם היית רואה משהו יותר מוצלח, אז היית בורח. אז מה אתה עושה? אתה ממשיך מאין ברירה, זו העבודה שלנו. עד שלמרות זאת נמצא פעולות נכונות, רצונות, ולאט לאט, מה שלא עושה השכל עושה הזמן, נגיע למצב שנתחיל להבין ולהרגיש איפה אנחנו באמת נמצאים, באיזו רשת אנחנו נמצאים.

תלמיד: אני כבר הרבה זמן בבני ברוך, מה מונע ממני מלזעוק אל הבורא עכשיו?

תענה לעצמך. מה מונע ממך לצעוק לבורא? זה מפני שאתה לא בטוח שיש לך קשר עימו.

שאלה: מצד אחד, אני האדם הכי מאושר בתבל בגלל שבעולם החשוך הזה יש לי הזדמנות לעבוד את הבורא, יש לי רב, יש לי חברים. מצד אחר, יש בי ייסורים גדולים כי בבריאה הנבראים סובלים מאוד, אני רואה את זה וזה גורם לי לצער גדול. האם זו הדרך הנכונה לתפילה?

כן. אם אתה מגלה חסרונות, צרות ובעיות, שבני אדם סובלים, אז אתה צריך להתפלל עבורם. הם לא יכולים לפנות לבורא ולבקש ממנו שיתקרב אליהם או שיקרב אותם אליו, ואתה כן יכול לעשות את זה. אז תעשה, תפנה לבורא ותבקש שיקרב את האנושות אליו, זו העבודה שלנו, על ידי זה אתה תראה שגם אתה מתקרב לבורא. האמצעי הכי נכון להתקרב לבורא הוא להתפלל עבור האנושות.

שאלה: במשך היום אנחנו מנסים לבנות תפילה בתוך העשירייה וגם במפגשים שיש לנו במהלך היום בזום, בטלפון. איך לעורר את הקנאה לתפילה?

דברו ביניכם. אתם ביניכם צריכים לעורר איש את רעהו.

שאלה: אמרת שאין לנו ביטחון שיש קשר ישיר לבורא. איך אני יכול להגדיל את הביטחון או להגיע אליו?

רק על ידי החברה. אין לך מאיפה עוד לקבל מה שנקרא "אור מקיף" שמביא לך ביטחון.

תלמיד: ואם בחברה אני לא מרגיש?

תפתח את הלב כדי שתוכל להרגיש. אין לך על מה להתלונן, יש לך חברה, יש לך בורא, יש לך מורה, יש לך הכול, אם אתה לא מרגיש שאתה מסוגל לזה, אז תבכה.

שאלה: האם אין משהו זמין, מידי כדי להיכנס לקשר עם הבורא? למה אני צריך להיכנס עד עומק הלב?

כי הבורא נמצא שם.

תלמיד: אבל איך עושים את זה יותר זמין ומידי? זה נשמע תהליך מפרך.

רק על ידי זה שאתה רוצה להרגיש את החברים בזה אתה חודר לעומק הלב שלך.

שאלה: אני שואל לגבי השמחה, אז בכל תפילה יש הודיה ואין מקום מה לבקש. כי אם אני נכנס לעומק, אז נראה לי שאני מצדיק את הבורא בכל דבר, אפילו שעוד לא הגענו, ואפילו שמנותקים הרי זה המצב הכי טוב והכי נכון שהבורא בנה. הוא ברא הכול דווקא בשביל המצב הזה. אז מה המקום פה לבקשה? כי הבקשה היא כאילו ביקורת, תעשה, תשנה את מה שבראת.

מעשה התפילה נקרא "להתפלל". להתפלל זה לבדוק את עצמו, להית-פלל כאילו לחזור על עצמו. לכן התפילה היא כאילו אתה מברר עם עצמך, מבקר את עצמך, בודק את עצמך, ואז אתה מגלה בחוץ את מה שיש לך בפנים, זו בעצם פעולת התפילה.

אתה לא צריך לפנות לבורא ובאמת לגשת אליו, הוא נמצא בתוך הלב שלך מלכתחילה, אתה רק צריך להכיר מה יש בלב שלך, ואחר כך אתה כבר עושה פעולות על הלב שלך, כדי לתת בליבך יותר ויותר מקום לבורא.

תלמיד: נכון. יוצא שכאילו אין פה מה לשנות. על עצמי, אני בסדר, אני מבין את זה, אבל מה אני מבקש בתפילה? למה יש את הבקשות האלה?

אתה מבקש להיות יותר קשור עם החברים, כי בקשר עם החברים אתה פותח את הלב שלך, מגלה את הלב שלך לבורא. בלב שלך אתה לא נמצא לבד, כל החברים צריכים להיות בו. הם צריכים לעמוד בלב שלך, ואז בהם נכנס הבורא, והלב שלך מרגיש עד כמה הבורא נכנס בתוך החברים, אתה מרגיש את זה בתוך הלב שלך. כך אנחנו מגיעים למגע עם הבורא, וכך כל הבריאה מגיעה לחיבור שלם עם הבורא.

שאלה: מורגש שחוץ מחוש הכרת הרע אין דרך להיפרד מהאגו, אבל זה מאוד איטי. איך אפשר לזרז את זה, וכמה מותר לבקש על זה?

לבקש אפשר כל הזמן, עשרים וארבע שעות, ובאמת חוץ מהכרת הרע אין לנו מה לעשות. רק להכיר את מה שמפריע לנו להיות בדבקות בינינו, ודרך זה בדבקות עם הבורא.

תלמיד: בקטע 209 כתוב שהם פחדו שיישארו שם לנצח. מה זה המצב הזה? מתי זה מגיע שמפחדים להשאר במצרים לנצח?

זה דבר טוב. זה מצב קודם להתחלת היציאה. עוד לא היציאה, אבל כבר ההתחלה שלה, המעבר.

שאלה: אמרת שהחברים עומדים בלב שלך ואתה מבקש עבורם. מה זה אומר שהבורא ממלא את החברים שבלב שלי?

זה נקרא שהוא ממלא את הלב שלי. כשאני מתפלל עבור החברים, שהבורא ימלא אותם, זה נקרא שאני מתפלל עבור הלב שלי, שהבורא ימלא אותו, כי זה אותו הדבר. אין לי לב אחר אלא זה שמחובר, הכולל את כל הרצונות של החברים שהתאספו יחד לרצון אחד, "כאיש אחד בלב אחד". כך הוא היה בתחילת הבריאה, אחר כך הוא נשבר כלפי הרגשות שלנו, ואנחנו צריכים לאסוף את אותו בחזרה.

זאת אומרת, מה הוא הלב שלי? עכשיו אין לי לב, יש לי לב שבור. אני לא מכיר אותו, לא מרגיש אותו, יש לי רק לב של בהמה. כשאני אוסף יחד את כל הרצונות, המחשבות, התקוות מהחברים, ומזה אני רוצה להרכיב כלי, זה נקרא שאני מגיע ללב הנכון שלי. ככה זה עובד.

תלמיד: אני מרגיש את הלבבות של החברים, את הרצון שלהם בלב שלי, מה זה אומר שהבורא ממלא את הרצונות האלה שאני מבקש עבורם?

באהבה. כשאני מתחיל להרגיש שהאהבה שורה בינינו, וכאילו כולנו נמצאים בים של אהבה. זה המצב כשאנחנו מחוברים בלב אחד.

שאלה: אם אני רואה שחלק מהחברים מחוברים ומתפללים לבורא, וחלק מהחברים אפילו לא מבינים שהם במצרים, מה זה אומר כלפי שהתמונה מחולקת ככה, שאני לא עושה את המאמצים הנדרשים לראות את העשירייה כיחידה אחת שלמה?

אני חייב לדאוג לכולם, ולהוציא את כולם ממצרים. כי סיפור מצרים מספר לי שאנו יוצאים ממצרים כחמולה, ממש כעדר, חכמים, טיפשים, גברים, נשים, צעירים, זקנים, כולל החיות. בעצם אלו לא חיות, אלא בני אדם בדרגת חי, עם כל הכלים שהם גנבו, ולקחו מהמצרים, כולם יוצאים ממצרים. לכן כך אני צריך להתייחס לכל החברים שלי בעשירייה.

אני לא בודק אותם, אני מסתכל עליהם תמיד באהבה. כמו אמא שמסתכלת באהבה על הילד שלה, ולא רואה בו שום דבר רע. הכול טוב. תראו איזה מתוק הוא, איזה יפה וחכם, איך הוא מחייך. ככה זה צריך להיות. להשתדל להתקרב בצורה כזאת לחברים ואז נצא כולנו. לא להשאיר במצרים אף פרסה, זאת אומרת שכולם יוצאים לעל מנת להשפיע למעלה מפרסה. אנחנו קרובים לזה. אתם לא יודעים מה מחכה לכם, כדאי.

שאלה: אם אנחנו בונים יחס טוב ויפה מעל השנאה והגאווה, זה בעצם מצב מושלם, אז למה אנחנו צריכים תפילה?

איך אתם בונים זאת אם לא על ידי תפילה? אתם מעלים חסרון לבורא כי אתם רואים שאי אפשר לבנות זאת לבד, בעצמכם, והחיסרון שאתם מעלים נקרא תפילה. ואז על המ"ן שלכם אתם מקבלים מלמעלה מ"ד, כוח מלמעלה שבונה לכם את הכול, ומעלה אתכם.

תלמיד: אנחנו כאילו עושים מאמצים חיצוניים, מתייחסים יפה אחד לשני, מדברים יפה אחד לשני.

לא מדובר על מאמצים חיצוניים, אלא על מאמצים מתוך הרצון. הרצון נמצא ביסוד של כל פעולה ופעולה.

קריין: אומר הרב"ש. 213.

"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור. 

והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש." 

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

מילים כל כך יפות ושלימות.

שאלה: בקטע 208 כתוב "שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם". האם בזמן שיעור הבוקר יש הפסקה מהשפעת המצרים ופרעה מלך מצרים על המחשבות והרצונות?

לא. אין שום הפסקה , לא בזמן, לא במקום, או בהרכב הלומדים והמשתתפים אלא אנחנו מגלים את הדברים האלה בהתאם להכנה שלנו.

שאלה: איך קורה שהרצון לקבל גדל בזמן לימוד הקבלה?

בזמן שאנחנו לומדים את חכמת הקבלה, לא שיעור אחד, אלא בכלל, בתהליך כולו אנחנו מזמינים עלינו את המאור המחזיר למוטב. הוא משפיע עלינו והרצון לקבל שלנו גדל, וכך אנחנו מתקדמים.

אנחנו צריכים שני דברים, שהרצון שיגדל, וזה על ידי המאור המחזיר למוטב, ושהתיקון יגדל על אותו רצון, וגם זה קורה על ידי המאור המחזיר למוטב. כל זה קורה אך ורק לפי מידת ההתחברות בינינו ומידת העיסוק במקורות הקבלה האמיתיים שמביאים לנו את האור המקיף. כמו שכותב לנו בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". שעל ידי זה שעוסקים בטקסטים האלה, הם מעוררים עליהם את האורות המקיפים.

שאלה: הזכרת קודם שעל פני העולם הגשמי אנחנו בונים את העולם הרוחני. מה זה אומר?

על פני המציאות שלנו שמתראה בנו בצורה גשמית, ומקבלים אותה בכלים דקבלה, בעל מנת לקבל, ולפיv רווחים יש לנו את סדר המדרגות, מה עדיף ולעומתו מה לא. כך אנחנו בונים את המציאות הרוחנית העליונה שכולה בהשפעה וגם שם יש מדרגות זו לעומת זו, וזו מעל זו. כשזה יתעבר בנו, כשזה יתחיל לגדול בנו, אנחנו נראה איך זה מתייצב.

תלמידה: אבל מה זה אומר על פני העולם הגשמי?

על פני העולם הגשמי, זאת אומרת שאנחנו רואים גם את העולם הגשמי, ויחד עם זה אנחנו נותנים ציונים רוחניים נכונים למה שקורה בעולם הגשמי. כרגע אי אפשר להסביר את זה, כי אנחנו צריכים לראות גם את החצי השני.

שאלה: שמעתי שאצלנו העיקר זה סבלנות. למה אתה מתכוון?

העיקר, כמו שכתוב, חוץ מצא, שהאדם ימשיך. הוא רואה את העולם הזה, ועד כמה הבורא נתן לנו דווקא בזמננו שכל, רגש ותנאים חיצוניים כאלו שקל לנו להישאר בהתפתחות הרוחנית. כי אין לאן לברוח, אין לאן לרוץ, מה יש לעשות? במה להצליח? או מה להרוויח?

לא נדרש להשקיע הרבה כוחות כדי להמשיך ולהישאר בתהליך הרוחני. לכן זה לא קשה, ואם הבורא נותן לנו רצון, אנחנו יכולים להמשיך.

שאלה: למה בני ישראל סבלו מהעבודה? למה הכוונה שלהם לא הייתה למען הבורא ומאיזו עבודה הם סבלו?

בני ישראל סבלו מהעבודה מפני שרצו מאוד לצאת מעל מנת לקבל ולא יכלו לעשות זאת. והבורא הכביד עליהם, לא נתן להם אפשרות לצאת כל כך בקלות מפני שהוא היה זקוק לפתח בהם חיסרון גדול ומכוון נכון לרוחניות. וכשהגיע החיסרון הזה למצב הנכון, גם לפי הכמות וגם לפי האיכות, אז הם יצאו ממצרים.

שאלה: כתוב בקטע 208, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". האם "ויאנחו" הכוונה לזה שאין כוח להתגבר על כוחו של פרעה או שאין כוח לפנות לבורא לשנות את ההשפעות שבני ישראל רואים בפנים ובחוץ?

אנחנו נראה את זה בדרך, זה די מורכב.

שאלה: האם ברשת הקשר בינינו בעשירייה קיים לא רק טוב אלא גם רע?

זה תלוי באדם.

שאלה: איך מתגברים על הסבל שמרגישים מזה שלא מסוגלים לעבוד בעל מנת להשפיע?

אני לא חושב שיש כאן כל כך בעיה, כי אם לא הייתם יכולים להתגבר על הסבל הזה, אז כבר הייתם בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה יותר חשוב, שארצה להיות באהבת חברים או שארצה שהחברים יגיעו לאהבת הבורא?

בעצם אנחנו מגיעים, אבל אני צריך להתפלל עבור החברים כי כך זה הכי נכון ורוחני.

שאלה: מה זה המתקת הדינים? מהם הדינים המומתקים?

המתקת הדינים היא שאני עוטף באור החסדים את הרצונות שלי וכך מעלה אותם.

שאלה: כשאני מרגיש שאני לא יכול לצאת ממצרים האם זה מגדיל את הרצון שלי דווקא לצאת?

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא.

שאלה: למה קל יותר להצדיק את הבורא כשאנחנו שמחים מאשר כשאנחנו לא שמחים?

הרצון האגואיסטי שלי כך מכוון אותי. אם טוב לי, אז אני מקושר עם הבורא. אם רע לי, אז אני בורח ממנו.

שאלה: מה ישכנע אותנו שהעזרה קרובה? שהצלחתנו בידנו?

מה ישכנע? החברים. הם צריכים להשפיע עלי.

היום אני לא מרגיש שהשאלות הן שאלות. הן כאילו באוויר, לא ברורות, לא מבוררות. מי שכותב אותן, כנראה לא מרגיש מה הוא כותב. הוא שואל, אבל באמצע הכתיבה של השאלה משתנה בו משהו, ואז החצי הראשון של השאלה לא מחובר עם החצי השני של השאלה.

אני מבקש מהנשים להתייחס לשאלות בצורה רצינית, אם אתן רוצות שאני אתייחס אליכן ברצינות.

קריין: הגענו לכותרת הבאה, "וייזעקו, ותעל שוועתם".

קריין: קטע מספר 214, אומר הרב"ש.

"כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם."

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

שאלה: האם אחרי יציאת מצרים כל התפילות נעשות אמיתיות? או שאנחנו הופכים להיות במצב של תפילה?

גם זה וגם זה, לפעמים נכון ולפעמים לא, יש עליות ויש ירידות.

שאלה: בקטע הקודם שמענו שבעל הסולם מזכיר לנו שככל שאנחנו יותר רחוקים מהבורא אז הכלי יותר מוכן לקבל את האור. האם זה מרמז לגבי מה שאמרת, שזה נכון להתפלל שהבורא יקרב את האנושות, האם זה ימלא אותם באור?

כן.

שאלה: למה הבסיס של העבודה שלנו הוא החיסרון, ואז התפילה?

איך יכול להיות אחרת? הבסיס שלנו הוא החיסרון כי הבורא ברא חיסרון. חיסרון זה הנברא, שלמות זה הבורא, אז הבורא ברא בצורה מלאכותית יש מאין את החיסרון, כדי שהחיסרון הזה יתקדם, יתקרב לשלמות, לבורא, וירצה להיות כמוהו, ואז יגיע לאותו מצב כמו הבורא. זו כל הבריאה.

קריין: קטע מספר 215, מתוך זוהר לעם, פרשת שמות.

"צעקה ושוועה, במה הן נבדלות? אין שוועה אלא בתפילה, כמ"ש, שִׁמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה. וכן כתוב, אליך ה' שיוַועְתי. וכן כתוב, שיוועתי אליך ותִרפָּאֵני. הרי ששוועה, פירושה דיבורי תפילה. 

צעקה, פירושה, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים. גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ומאנחה, כמ"ש, כי אם צָעוֹק יצעק אליי שָמוֹע אשמע צעקתו. 

אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בה דיבור, יותר מתקבלת לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה למקטרגים. אבל צעקה, שאין בה התגלות אלא רק בלב הצועק, אין בה אחיזה למקטרגים. וגם היא מתקבלת יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מתקבלת."

("זוהר לעם". "שמות". מאמר "אנחה שוועה צעקה", סעיף 354)

אני פונה לחברים שאוספים לנו את הקטעים האלו, ומבקש לא להיות חכמים. אנחנו לא צריכים להתבלבל מכאלה קטעים, יש כאן הרבה מאוד מושגים שעוד לא נגענו בהם, לא פירשנו אותם אף פעם, אנחנו לא נמצאים בהם, ולכן כל הקטע הזה רק מבלבל אותנו ולא עוזר. אז אני פונה לאחראים ולאנשים שעומדים אחריהם, שיבדקו יותר בקפדנות את מה שהם מביאים לנו.

קריין: 216, זוהר לעם.

"ויזעק אל ה' כל הלילה. הניח הכול, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן. כמ"ש, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי." 

("זוהר לעם". "שמות". מאמר "אנחה שוועה צעקה", סעיף 355)

קריין: 217, אומר הרב"ש.

"הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא." 

(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)

זאת אומרת, כשאנחנו צועקים, מתפללים, מבקשים עזרה, אנחנו מקבלים בחזרה מהבורא כוח רוחני שמתלבש בנו, ומזה מורכבת הנשמה שאנחנו בסופו של דבר מגלים, מכוח ההשפעה שיישב בנו ויתגלה בנו.

תלמיד: אני רוצה לשאול לגבי הפניות השונות האלה לבורא שעליהן כתוב פה.

אנחנו עדיין לא נכנסים לזה, אנחנו עוד לא יכולים להבחין בדברים האלה, הם צריכים להתבהר מבפנים בתוך האדם, ואם אתה לא נמצא בזה אז אתה לא נמצא, לכן אני נגד הפסוקים האלה שמביאים לנו, במיוחד מספר הזוהר.

בספר הזוהר מדובר על אנשים שכבר נמצאים בתוך עולם ההרגשות הרוחניות, ויש להם שפה אחרת, יש להם דיבור אחר, הם יודעים על מה מדובר, ואילו אנחנו עוד לא יודעים. זה כמו שאני הולך לאיזו חברה של מוזיקאים, והם מדברים שם בשפה של מוזיקאים, כל הדיבור שלהם הוא על זה, ואני יושב ביניהם ואין לי שום עניין בזה. אני לא מבין, לא שומע ולא נמצא בזה, אז מה זה יעזור לי?

צריכים להגיע למצב שהטקסטים מדברים עלינו, על מצבים שאנחנו נמצאים בהם, וזה אפשרי רק דרך רב"ש, לפעמים גם דרך בעל הסולם, אבל רב"ש הוא הגשר שלנו, המקשר היחידי שלנו בין המצב שלנו לבין המצב הרוחני.

שאלה: אלו באמת קטעים מאוד גבוהים, אבל השאלה היא לגבי התפילות השונות. לפעמים אתה יכול פשוט לבקש מהבורא, כאילו לנדנד לו, ולפעמים אתה יכול לפנות אליו מעומק הלב. איך בכל זאת להגיע לבקשה עמוקה כזאת מהבורא, לבקש באמת?

התפילה האמיתית היא התפילה הכי פשוטה שיוצאת מעומק הלב. הכי פשוטה. ובצורה עוד יותר פשוטה זה בכי, שאדם מתפרץ בדמעות, אין לו מילים אז הוא בוכה, וזו התפילה האמיתית.

שאלה: בקטע 217 כותב לנו הרב"ש בשפת יחיד. האם זה אומר שלכל אחד מאיתנו יש אחריות אישית?

כן.

קריין: 218, אומר הרב"ש:

"בזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא"."

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח ,מצה ומרור" 1987)

זאת אומרת הדברים בעצם צריכים להיות מאוד פשוטים, העיקר שזה יהיה ברור לאדם עצמו, מה הוא רוצה, באיזו צורה הוא פונה, מה הוא רוצה לקבל מהבורא, קיבל את זה או לא. זה הכול. אחרי כל הבלבולים והדרך הגדולה ביותר שאנחנו עוברים, בסופו של דבר זה מתבצע בצורה פשוטה. אנחנו דורשים מהבורא, תן לנו כוח השפעה, אנחנו חייבים לקבל אותו, זה כל הרצון שלנו. כמו שפעם רצינו לקבל, עכשיו אנחנו רוצים להשפיע. אם לא רוצים להשפיע, תן לנו רצון להשפיע שאנחנו נבכה ונרצה להשפיע, גם את הרצון מקבלים ממך. וכך אנחנו מגיעים בהדרגה דרך כמה שאלות כאלו, סך הכול לא הרבה שלבים שאנחנו מגיעים מתחילת החיסרון, תחילת השאלה, עד השאלה האמיתית הסופית.

שאלה: אנחנו אומרים שהבורא נמצא בקשר בינינו. אז איך אנחנו צריכים למלא את הרצון של החבר כדי שנוכל לראות את הבורא גם בקבלה וגם בהשפעה?

אנחנו צריכים למלאות את הרצון של החבר באהבה, יחד, כולנו, נמלא את הרצונות של כולנו, ואז בטוח זה יהיה הרצון של הבורא וכך יתגלה הבורא.

שאלה: לפעמים הרב"ש כותב, שכל תלמיד מתחיל - מבין את מה שהרב"ש רוצה להגיד. ולפעמים כותב הרב"ש שלוקח לאדם הלומד חודשים ושנים ועדיין לא יורד לסוף השאלה. למה זה כך והאם הרב"ש עושה את זה מתוך כוונה מלאה?

אנחנו לא יכולים לשאול למה ההתקדמות של האדם לרוחניות לוקחת כל כך הרבה זמן? זה תלוי בנשמה שלו. יכול להיות שהוא נמצא בנשמה שעדיין גם ממתינה לנשמות האחרות שצריכות להצטרף אליה ואז הם פורצים קדימה. כמו שאני בונה בית והביאו לי עכשיו חלונות. אבל את הקירות עדיין לא בנו. אז בשביל מה לי חלונות? אז החלונות עומדים בצד, ואני עכשיו עסוק בזה שאני מעמיד את הקירות וכן הלאה. זאת אומרת הכול הולך לפי הסדר, ולכן יכול להיות שהנשמות הן גבוהות מאוד ומאוד מיוחדות, אבל הן עדיין ממתינות.

שאלה: אז מה אני צריך להבין מזה?

אתה צריך להבין שאתה צריך לדאוג לכולם, להתקדמות של כולם, ובזה בטוח אתה מממש את עצמך בצורה נכונה. אין לך מה להמתין. תעזור לכולם וזו העבודה שלך ואל תשאל על עצמך. יש לך אפשרות לעזור לכולם, קדימה, זו העבודה, זה בדיוק התיקון שלך.

שאלה: החברים נמצאים בלב. ועדיין יש איזה מסך ביני לבין החברים. האם זה נכון? אני לא מצליח להרגיש שאני איתם, הם כאילו בצד.

זה נכון. ומה לעשות?

תלמיד: כמו אמא שמטפלת בילדים, אז האמא היא לא אחת מהילדים. אותו דבר אם מתבטלים לגדולים, אז אתה לא אחד מהגדולים, אתה תמיד זה שבצד?

אתה חייב לחשוב איך אתה גורם להם התקדמות. בדיוק כמו שאמרת על אמא וילדים. אתה תעסוק כלפיהם כמו אמא כלפי ילדים, תטפל בהם כמה שאפשר.

תלמיד: יוצא כאילו יש עשירייה ויש את עצמך וזה לא מתקשר. אותו דבר כשאני פונה לבורא, אז יש את הבורא, ואז אני צריך להיזכר שיש עשירייה, ולא מתחבר הכול לאחד?

מה אתה שואל, איך לדלג על הפער בינך לאחרים ובינך לבורא? תעשה כל מיני פעולות ככל האפשר ותבקש שזה יקרה. אבל בלי פעולות לא יכול להיות שאתה מבקש והבקשה שלך נכונה.

שאלה: וכשזה יקרה מה אני אראה על החברים ועלי?

כשזה יקרה זה יקרה. אתה תעבוד ואל תשאל זה יהיה בטוח, יותר טוב.

שאלה: בעניין ההתייחסות שלך לקטעים מה"זוהר" שלא יהיה איזה בלבול, זה לא שאתה פוסל קריאה של קטעים מהזוהר לאדם באופן אישי או בשביל לייצר קצת רגש או טעם נוסף במפגשי עשירייה, אלא שהקטעים האלה לא מתאימים ללימוד בזמן השיעור. האם נכון?

יחסית כן. הבעיה היא שאנחנו משתמשים בשיעור באוצר מילים מאוד קטן שיש לנו אותו במיוחד ממאמרי רב"ש וקצת מבעל הסולם. אבל במילים האלה אנחנו מבינים זה את זה, ומתקשרים זה עם זה, וכך מתקדמים.

ואילו אם אתה הולך ל"זוהר", שם זאת שפה מאוד מאוד עשירה ורחוקה מרב"ש, אפילו מבעל הסולם, כפי שאנחנו רגילים לסגנון שלו. ולכן בזה אנחנו מבולבלים. אני לא בטוח עד כמה המתרגמים יכולים לתרגם את זה בצורה נכונה, ואז אנחנו לא מרגישים בפסוקים האלה משהו קרוב לנו. אמנם אני לא נגד, חס ושלום, לא על הזוהר עצמו אני מדבר. מי בכלל יכול להגיד על ה"זוהר" משהו, אלא על ההבנה שלנו, על המוגבלות שלנו.

ולכן כשאנחנו לוקחים פסוקים, אנחנו צריכים לקחת פסוקים כאלה שבטוח לא יהיו בהם מילים שאנחנו לא מכירים, או טקסטים שיבלבלו אותנו ושלא יהיו ארוכים, אלא חמש שש שורות, זה מה שטוב, לא יותר. ולכן, אני רואה שמתחילה להיות כאן איזו התפרעות באוסף הפסוקים, ולכן אני רוצה לעצור את זה. לכן אמרתי.

תלמיד: כן, ברור. המלצת פעם שאדם כדאי שיחפש לקרוא דברים, שכמובן מתוך הדברים שאנחנו לומדים, בעל הסולם, רב"ש, "זוהר", "תהילים", אמרת שנוגעים בלב של האדם, שמרגשים אותו.

בבקשה, תעשו את זה.

תלמיד: אני שואל לא על זמן השיעור, אלא אם לפני השינה אני קורא בזוהר או איזה קטע מתהילים כי זה מרגש אותי, זה בסדר, זה תקין?

כן. אני הייתי ממליץ על מאמרים של בעל הסולם או שמעתי, וזהו, זה העיקר. אבל כל הספרות הזאת שלנו שזה גם תהילים גם זוהר, בבקשה, הכול לפניכם.

שאלה: שמעתי ממך שבשביל להגיע לתפילה אמיתית האדם צריך להתפרץ בבכי? מה זה הבכי הזה, זה לא בכי שאנחנו רגילים אליו, נכון?

בכי זה נקרא חוסר אונים, חוסר כוחות, שלא יכול בעצמו להגיע למשהו, להשיג מה שהוא מאוד רוצה, שיש לו רצון אחד עז והוא לא יכול לממש אותו ואז הוא מתפרץ בבכי. זה סימן של חולשה אבל גם חיסרון גדול וחזק מאוד. חיסרון חזק. חולשה חזקה.

קריין: 219 אומר הרב"ש.

"כתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)

קריין: 220.

"אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

קריין: 221 אומר הרב"ש:

"כתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)

עכשיו נעשה סדנה, על איזה שאלות כדאי לנו לעשות סדנה?

שאלה: איך להגיע לכזה חיסרון שתהיה חסרה רק האפשרות להשפיע לבורא?

זאת באמת שאלה נכונה. איך להגיע לחיסרון להשפיע לבורא בלבד?

שאלה: איך לא להתייאש או להתבלבל אם לא מוצאים את הכוונה הנכונה על מנת להשפיע?

גם נכון ואקטואלי.

שאלה: איך אנחנו עוזרים זה לזה לפתוח את הלב כדי שנרגיש זה את זה בצורה הכי עמוקה שאפשר?

יפה.

שאלה: מה צריך לבקש מהבורא כדי להגיע אל הצעקה הנכונה?

טוב.

שאלה: איך אנחנו מגיעים לצעקה אמיתית להצלה?

שאלה יפה.

שאלה: איך אנחנו מעוררים את הכלי העולמי לצעקה? איך מולידים חולשה חזקה כמו שדיברת עליה קודם? איך מכינים את עצמנו ליציאה ממצרים?

בסדר.

כולם מדברים, לא סתם אלא מי שמרגיש שיש לו פתרון אמיתי.

סדנה

איך נעזור אחד לחברו כדי להרגיש זה את זה בצורה הכי עמוקה שאפשר?

*

אם הייתי מתאר במקום החבר, את הבורא בעצמו, איך הייתי מדבר עם החבר?

*

(סוף השיעור)