שיעור בוקר 03.06.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב',

עמ' 70, דף ע', "הסתכלות פנימית", פרק ז', אותיות ע"ב –ע"ח

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', דף ע', עמ' 70, פרק ז', אות ע"ב.

אנחנו לומדים בינתיים יסודות של המבנה הרוחני ונמשיך.

פרק ז'

"מבאר: ענין הזדככות המסך. וביאור יציאת ה' קומות כח"ב ז"א ומלכות זו למטה מזו מטעם הזדככות המסך".

מפני שיש לנו עניין של המסך שלא רוצה לקבל את האור העליון כמו שהוא בא מהבורא לפני הצמצום, אז לאחר הצמצום הוא דוחה את האור שמגיע אליו ורוצה לבנות עימו יחס אחר. הוא מוכן לקבל את האור רק אם זה יהיה על מנת להשפיע, כי זו המטרה שלו. הוא לא יכול לממש את המטרה, אלא רק אם הוא דוחה ואחר כך מקבל כדי להשפיע, לפי עוצמת המסך שלו, עד כמה הוא מסוגל בזמן שמקבל לסבול את האור העליון שרוצה להיכנס לתוך הרצון שלו, ודוחה אותו ומוכן לקבל אותו כדי להשפיע. זאת אומרת, בצורה הפוכה, במחשבה ובהרגשה שעושה את זה רק למען הבורא, למען ההשפעה. כלומר, כל הרצון שלו, כל התענוג שלו, הכול מועבר למשפיע, לבורא.

אלו דברים מאוד מאוד מיוחדים, גבוהים, אנחנו צריכים לחשוב עליהם ולהשתדל לנסות במקצת פה ושם לממש את זה.

אם יהיו שאלות בבקשה תשאלו, ואנחנו נמשיך.

1. אות ע"ב

"כח העיכוב שבמסך, ומדת העביות שבמלכות,

שקולים הם".

במידה שהמלכות מושכת את האור, במידה הזאת היא צריכה גם לדחות את האור. ואז היא חופשיה מלחץ הבורא מצד אחד, ומלחץ מהצד שלה, מצד הרצון לקבל, והיא יכולה לקבוע אחרי זה את הפעולה שלה בצורה חופשית, איך שמחליטה.

"ובכדי להבין דבר הזדככות המסך האמור, הנה צריכים להקדים שתי הקדמות: הא' היא, שכח העיכוב שבמסך, הוא שקול בהתאם למדת העביות, שהיא ההשתוקקות, אשר בבחי"ד, כמו ב' כפות המאזנים. והוא מטעם פשוט, כי אם השתוקקות לקבל היא גדולה, הרי צריכים להתאמץ בכח גדול לעכב את עצמו מלקבל, ואם ההשתוקקות היא קטנה, אינו צריך להתאמצות יתירה לעכב את עצמו מלקבל, הרי שכח העיכוב שבמסך, שקול כלפי מדת העביות שבבחי"ד אם פחות אם יותר".

את זה אנחנו רואים גם מהחיים שלנו. ככל שיש לי משיכה לדבר, בהתאם לזה אני צריך לעצור את עצמי ולהתגבר על המשיכה הזאת כדי להיות נפרד מהדבר שאליו אני משתוקק. לכן אם יש רצון גדול, השתוקקות גדולה, צריך להיות כוח עיכוב גדול, היינו המסך גדול.

תלמיד: ברור שכוח העיכוב וההשתוקקות צריכים להיות באותה מידה.

שקולים.

תלמיד: אבל בעל הסולם כותב שזה ממש כך, מה מבטיח שזה תמיד יהיה כך?

אין הבטחה. מפני שאנחנו נמצאים תחת כל המערכות, מלמעלה מאין סוף עד העולם הזה, לכן אנחנו יכולים לקבל תענוגים שמותר לנו לקבל כדי להתקיים, תענוגים גשמיים, אבל תענוגים רוחניים אנחנו יכולים לקבל אך ורק בתנאי שאנחנו יכולים לקבל אותם בעל מנת להשפיע.

כל עוד אין לנו כוחות לקבל אותם בעל מנת להשפיע אנחנו פשוט לא רואים אותם, לא מזהים אותם בכלל. ואם יהיה לנו כוח, זה נקרא כוח המסך, אז יתגלה בדיוק אותו כוח מלמעלה, כוח המשיכה, כוח הרצון שנוכל לעבוד עימו.

שאלה: מה זה הכוח המעכב של המסך?

כוח העיכוב שיש במסך הוא אחרי שהתחתון החליט בעולם אין סוף שהוא לא מקבל על מנת לקבל ודוחה את כל התענוג שבא אליו ועומד על זה, ואז יש בו התפתחות כזאת שהוא מחליט שיכול לקבל על מנת להשפיע. אם הוא יכול לקבל על מנת להשפיע, במידה הזאת הוא כן יקבל את התענוג כי אז לא נקרא שהוא מקבל אלא הוא משפיע, מעבר לצמצום, מעבר לסירוב.

העבודה מעבר לצמצום - לקבל בעל מנת להשפיע, נקראת עבודה עם מסכים. זאת אומרת במידה שמסוגל לקבל אבל לא לעצמו, אז הוא מקבל. וזה לא נקרא קבלה, זה נקרא לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת זו השפעה, והשפעה מיוחדת, שנובעת מתוך זה שהוא לא רוצה לעבוד עם הרצון לקבל שלו כמו שהרצון לקבל רוצה, אלא כמו שעכשיו הוא מסדר את הרצון לקבל, לעבוד עימו בצורה הפוכה, כדי להשפיע.

תלמיד: אבל כאן השורש של זה הוא הרגשת הבורא?

במידה שהוא מסרב לקבל לעצמו, על מנת לקבל, בצורה טבעית כמו שהוא, ורוצה לקבל אך ורק כדי להשפיע בזה תענוג לבורא, זה נקרא באור חוזר, במידה הזאת שמחליט, ומבקש מהבורא שיהיה לו כוח כזה, אז הבורא נותן לו את כוח המסך. הוא מקבל חלק ממה שבא אליו, לאחר ששוקל שמסוגל לקבל את זה בעל מנת להשפיע, וזה נקרא קבלה רוחנית.

תלמיד: אני מנסה איכשהו לתאר את הדוגמה עם הקפה, שאתה שותה אותו ומרגיש שאתה נותן בו זמנית. מה יכול להחזיק אותי מליהנות מהקפה הזה ולהשפיע לבורא?

אתה עושה צמצום, בוא נגיד בצורה מאוד פשוטה, וודאי לא רוחנית ולא אמיתית, אבל בערך. זה כמו שבעל הסולם נותן לנו דוגמה, שאתה נמצא אצל בעל הבית, ובעל הבית רוצה לכבד אותך ונותן לך מכל הלב, אבל אתה מתבייש נניח. מה אתה עושה? אתה עושה צמצום על הרצון לקבל שלך בצורה ישירה ועושה חשבון עם בעל הבית, כמה אתה יכול לקבל מבעל הבית כדי להנות לו, לעשות לו טוב. לא לעצמך אלא לבעל הבית.

כאן צריכה להיות עבודה פנימית כדי שאתה בדיוק תרגיש את ההבחנות הפנימיות שלך, עד כמה אתה באמת מחליט לא ליהנות לעצמך אלא באמת להנות בזה לבעל הבית. אתה מרגיש את בעל הבית, אתה מרגיש את מקור התענוג שלו, אתה הולך למלאות את מקור התענוג שלו, אל ליבו של בעל הבית, ובמידה הזאת ולא יותר אתה הולך ומקבל ממה שבעל הבית מכבד אותך. ובטוח בזה שאתה עושה צמצום, מסך, אור חוזר, יחס לבעל הבית, שאתה אומנם מקבל אבל הקבלה הזאת היא נתינה.

ואז יוצא שאתה הופך להיות הנותן, המשפיע, כאילו שיש לך מה לתת לבעל הבית, על אף שאתה משתמש בכל מה שאתה מקבל מבעל הבית. ברצון לקבל שברא בך, בצמצום שהוא נתן לך כוח לעשות, וביכולת לעשות חשבון כמה אתה מסוגל לקבל עוד למעלה מהצמצום כדי להשפיע לבעל הבית.

יש בזה חשבונות רבים שאנחנו עוד נלמד, זו כל חכמת הקבלה. בדוגמה הזאת של האורח ובעל הבית נמצאת כל חכמת הקבלה, אין יותר מזה. אם רק תדע מה שקורה עם כל הפרטים, ותדע איך לממש את זה, אתה מסודר.

תלמיד: בעל הסולם כותב כאן על שני כוחות שנמצאים במסך, הכוח של הרצון עצמו והכוח שמאפשר לעכב את התענוג. מה קורה אם כוח הרצון נהיה גדול יותר?

אתה מתנתק. יש כאן רצון לקבל שמושך את התענוג, צמצום שהוא עוצר את עצמו מלקבל ואז נשאר במצב שהוא סוגר את עצמו מהתענוג שבא מבעל הבית, ומעבר לזה אם הוא יכול לפתח רצון להשפיע, להשתמש בתענוג הזה, אבל כדי לקבל אותו בשביל בעל הבית.

זו כל חכמת הקבלה. אין יותר.

שאלה: ההשתוקקות ההכרתית לחשוב על החברים, מדליקה אוטומטית את המסך?

כן. על זה כתוב, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", בצורה כזאת אנחנו מתקדמים למימוש הנכון של הרצון לקבל.

שאלה: בפעם הראשונה שמקבלים את האור לפני הצמצום, יוצא שאנחנו מקבלים אותו בכפייה, בכוח, ואחר כך כשאנחנו דוחים נשארות אצלנו רשימות ואחר כך אנחנו מקבלים את האור כבר לפי הרצון.

כן.

שאלה: מה זו קשיות?

קשיות שייכת רק למסך, לפי העביות שיש במסך, אם אנחנו רוצים להתחיל להשפיע, אז אנחנו צריכים לפתח בנו כוח קשיות. קשיות זה כמו שאומרים על אדם שהוא קשה, אנחנו עומדים נגד התענוג ולא רוצים לקבל אותו מפני שאנחנו רוצים להידמות לבורא, לא להיות מקבלים אלא לעבוד בהשפעה. הכוח הזה שאנחנו מפתחים בנו נקרא כוח קשיות, כוח דחיית התענוגים.

קריין: אות ע"ג.

2. אות ע"ג

האור המקיף, דרכו לזכך את המסך.

"הקדמה ב' היא, שאותו האור המקיף שאינו מתלבש בנאצל, טבעו הוא, לזכך את העביות שבבחי"ד, לאט לאט על סדר ד' הבחינות, עד שמזכך את כל העביות כולה שבה, שמתחילה מזככה מבחי"ד לבחי"ג, ואח"כ לבחי"ב, ואח"כ לבחי"א, ואח"כ נעשית על ידו זכה לגמרי, בלי שום עביות כלל".

כשמגיע אור והמסך מחלק את האור הזה לשניים, לפנימי ולמקיף, חלק הוא מקבל וחלק הוא לא מקבל כי לא יכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע, אז אותו חלק שהוא לא יכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע נשאר מבחוץ ובלחץ שלו על המסך, כמו שבעל הבית אומר לאורח, "תקבל תקבל", הלחצים האלה גורמים לאורח להגיד, "לא, אני לא יכול ובכלל יש לי משהו לעשות, אני צריך לעזוב אותך וללכת".

זאת אומרת הוא לא יכול להיות תחת הלחץ של בעל הבית, כך האור העליון לוחץ על המסך שמעכב אותו מלהתלבש בפרצוף, ואז המסך מזדכך, יוצא מכל היחס הזה, מהקשר הזה עם האור העליון, ובזה נגמרה הפגישה שביניהם, הפרצוף מזדכך. כדי לא להיות המקבל, הוא מעדיף לצאת.

שאלה: מה שאני לא מבין זה למה האור מקיף משתוקק לזכך את המסך ולא שהמסך יבקש יתר כוח כדי לקבל בכל זאת מה שאפשר? למה הוא נהייה דק יותר?

אתה צריך לקבל את הדוגמה הזאת שבעל הסולם נותן. אין כאן מה לעשות. חלק מהאור התקבל בתוך הרצון, כמו שהאורח קיבל מבעל הבית חלק מהכיבוד, וחלק הוא לא יכול לקבל כי זה יהיה יותר מדי בשבילו, לכוח ההתגברות שלו, והחלק הזה נשאר. זה לא שהוא לא רוצה, הוא מאוד רוצה את מה שיש עוד על השולחן לפניו אבל הוא לא מסוגל. הוא לא מסוגל לחשוב שזה יהיה בעל מנת להשפיע לבעל הבית, הוא בטוח שיקבל את זה על מנת לקבל, על מנת ליהנות ולכן הוא מסרב ויוצא מהקשר עם בעל הבית ועם הכיבוד.

את זה נשאר לו לעשות במצב הנוכחי כדי לא להיכשל, כדי לא להתחיל לקבל על מנת לקבל.

תלמיד: בכל זאת אני לא יכול להבין. כמו שבפעם הראשונה הוא קיבל מסך על תענוג גדול, למה על האור המקיף הוא בכל זאת מבקש להסתלק?

האור המקיף שנמצא מחוץ לכלי, הוא אור גדול מאוד, ולכן לא נשאר לו מה לעשות אלא רק לצאת מהשולחן. הוא לא יכול לשבת ליד השולחן ולהריח, לראות את כל הכיבודים, המאכלים שיש לפניו, כי זה יותר מדי, זה לא נותן לו מנוחה. התענוג כל כך מגרה אותו שהוא מפחד שהוא יתחיל לקבל את אותו על מנת לקבל, ואת זה הוא לא רוצה בשום צורה.

שאלה: בפעם הראשונה הוא כביכול קיבל את המקסימום, המסך אצלו היה במקסימום?

כן. אם אתה הולך בעל מנת להשפיע אתה צריך למדוד את עצמך ולקבל כמה שאתה מסוגל בעל מנת להשפיע, אחרת זה לא השפעה. אם אתה יכול עוד גרם אחד לקבל בכוונה להשפיע לבעל הבית, אתה חייב גם אותו לקבל. השפעה חייבת להיות שלמה, בכל הכוח, כמה שיש לך מסך.

תלמיד: יוצא שלבורא יש תמיד יותר לתת ממה שאנחנו יכולים לקבל, לכן יש את האור המקיף?

בטח.

אלה דברים מאוד חשובים ועקרוניים. בעצם כל חכמת הקבלה היא איך לקבל מה שבא מהבורא בכוונה על מנת להשפיע.

שאלה: אם המסך היה מקסימום בהתחלה.

ככל שהוא מסוגל - לפתח מסך, לעשות חשבון לבעל הבית, כמה שבעל הבית גדול בעיניו, כך הוא עושה.

תלמיד: מה עכשיו מתעורר בו שהוא חושב שיוכל אולי לקבל יותר?

האור המקיף עליו לוחץ עליו. כי בזה שקיבל חלק וחלק לא, הוא חילק את האור-ישר שבא אליו – לשניים. לאור פנימי שקיבל בעל מנת להשפיע ואור מקיף, שלא יכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע והוא נשאר מחוצה לו. כשנשאר מחוצה לו אז יש כאן תהליך. אני קיבלתי נגיד מכל חמשת המנות שיש לפניי - חלק קטן, נגיד 10% מכל מנה ו-90% מכל מנה נשאר בחוץ. ואני מרגיש את זה, מריח את זה, זה נמצא בי כי קיבלתי 10% מכל מנה וכבר אני חלש, כבר אני רועד ולא יכול כל כך לעמוד לעומת לפני שעמדתי בצמצום, כשלא קיבלתי כלום. לסרב כשאני לא טועם ולסרב אחרי שטעמתי - אלה שני מצבים שונים מאוד.

לכן זו כבר עבודה גדולה, אחרי שקיבל חלק מהאור המקיף והפך אותו לפנימי. עכשיו יש לו שני לחצים, גם מבפנים וגם מבחוץ ושניהם לוחצים על המסך, רוצים לבטל את המסך. יוצא שהוא חלש ולכן הוא מחליט, אני מסתלק מהכול, בורח.

תלמיד: האם זה הטבע של הרצון לקבל, שאחרי שמקבל כבר הוא רוצה לקבל עוד?

יש לו כבר רשימות ממה שקיבל. יש לו כבר תענוגים פנימיים, הוא כבר יודע מה הטעמים. ולכן הוא יודע מה יש בחוץ, באיזו מידה יש בחוץ 90% לעומת מה שקיבל. הרבה יותר מ-90, כי זה נקרא קו דק העומד באמצע החלל. אז קיבל סך הכול קו דק ו-99.99% עומד מבחוץ, אז הוא מאוד חלש נגד האור שעומד עכשיו ולא נשאר לו מה לעשות אלא בכל כוחו להתנגד ולברוח.

אבל בזה שבכל זאת מחליט ובורח, הוא מקבל מזה המשכה. יש המשך טוב.

שאלה: אמרת שכשהאור לוחץ מבחוץ על המסך ויש אור שלוחץ מבפנים על המסך, הוא מקבל החלטה לברוח. איפה המקום הזה, לאן הוא בורח?

הוא סוגר את עצמו מלקבל יותר. מזדכך המסך. אתה צודק, צריכים ללמוד את זה.

שאלה: למה הוא אומר שרוצה לבטל את העביות ולא את הקשיות?

האור המקיף רוצה לבטל את העביות כי היא מרגישה את עצמה הפוכה מהתענוג.

שאלה: דרך איזה פעולות אנחנו יכולים לבנות את המסך בעשירייה?

דרך פעולות שאנחנו בינינו מתחברים. אנחנו צריכים להתחבר יותר ויותר עד שנתחיל להרגיש שאנחנו עומדים מול הבורא. אלה פעולות מעשיות. אם אנחנו מתחברים יותר ויותר ויותר, מתקרבים יותר ויותר, רוצים להתחזק בינינו. למרות שיש בינינו כל מיני חשבונות אגואיסטיים למיניהם, אנחנו רוצים להיות בכל זאת מחוברים למעלה מהם.

אנחנו לא מביאים בחשבון כל מה שבא. לזה יש אופי כזה ולזה יש הרגלים כאלה ולזה ככה, אנחנו למעלה מזה, "על כל פשעים תכסה אהבה". אנחנו מתחברים בינינו בכל זאת ורוצים לבנות מטרייה משותפת בינינו. זה החשוב. ברגע שאנחנו איכשהו מתחילים להשתוקק לאותה המטרייה אנחנו מתחילים להרגיש שיש בינינו קשר וגם נמצא לפנינו הבורא.

זה מאוד קרוב. הכול תלוי במידה שאנחנו נבנה את מערכת היחסים בינינו שמכוונת לבורא.

שאלה: האם הכוח של המסך - ככל שהוא מסוגל לדחות את האור עד ל-100%, ההתנגדות הזאת זה מעשה של נתינה, השפעה?

לא. זה שהרצון לקבל עומד מול התענוג ויכול לצמצם את עצמו ולא לקבל, כמו אותה הדוגמה של אורח ובעל הבית, אתה מחליט לא לקבל. למה? כי אתה מתבייש. למרות שאתה מאוד רעב ובדיוק לאותם הכיבודים שבעל הבית מכבד אותך, אתה לא יכול לקבל. וכאן יש הרבה חשבונות שאנחנו עושים. נגיד שאני רוצה להגן על הרצון לקבל שלי, על עצמי, על האגו שלי, על ה"אני" שלי, אני לא רוצה להיות פחות מבעל הבית כי הוא נותן ואני מקבל, או שאני עושה עוד כל מיני חשבונות, אבל סך הכול אני עובד עם עצמי, עם הבושה.

אז לכן הדוגמאות שלנו כולן ברצון לקבל, בושה, בסירוב, בדברים שאנחנו יכולים להבין. אבל ברוחניות זה לא כך. כי אם אני מסרב לקבל מהבורא בגלל שאני מתבייש, אז כביכול הבושה יותר חשובה לי מהבורא, מלעשות נחת רוח לבורא. זה מה שחשוב לי, אז כך אני אעשה? זאת אומרת שאני גאוותן יותר ממה שהייתי קודם.

יש כאן הרבה מחשבות וחשבונות, אני לא רוצה לתת לכם פתרונות, אלא שאתם בעצמכם תחפשו ותמצאו אותם.

שאלה: מה זה הלחץ של האור המקיף בעבודה בעשירייה?

אין לנו עדיין דברים האלה, לא יכול להגיד, אין. אפשר להגיד שאנחנו רוצים להתחבר ויש לחץ חברתי. לא.

שאלה: מהי החשיבות של האור חוזר ומה הוא מגלה לי?

האור חוזר מגלה את המידה שהאורח רוצה להחזיר לבעל הבית מה שהוא מרגיש שבעל הבית מתייחס אליו, זה נקרא "אור חוזר". הוא לא יכול להשפיע לבעל הבית יותר, אבל לפחות אותה צורה שהוא מקבל מבעל הבית הוא יכול להחזיר.

שאלה: האם אפשר להגביר את השתוקקות לקבל מבעל הבית מתוך הלחץ של האור מקיף, או מה שהכנת לפגישה עם בעל הבית זה מה שתאכל?

אנחנו עוד לא לומדים את זה שאני מכין מראש השתוקקות שלי להשפיע לבעל הבית.

תלמיד: אני שואל על השתוקקות. גם בשיעור הזה, בכלל בשיעורי "תע"ס", יש הרגשה שהכול תלוי בכוח ההשתוקקות שלנו, אז איך מגבירים את הכוח הזה?

על ידי זה שחושבים, מדברים על זה, וכך מגדילים את הרצון לקבל שלנו לחברים, לבעל הבית. חשיבות. חשיבות החברים, חשיבות בעל הבית, את זה אנחנו צריכים לגדל, ממש לטפח, זה העיקר. ומתוך הדיבורים, מתוך זה ש"איש את רעהו יעזורו", אני צריך ללמוד מהסביבה.

שאלה: עד כמה צריך להכיר את השפלות כדי שתגיע הבושה?

במידה שיכול, את זה אנחנו צריכים כבר לברר במעשים.

1. אות ע"ד

"מטעם שרוצה להתלבש והמסך מעכבו."

"וטעם הדבר הוא, כי אור מקיף, פירושו, אותו האור העליון, שאינו יכול להתלבש בנאצל, מחמת שהמסך מעכב עליו שלא להתפשט יותר משיעור קומתו, שהוא נשאר מחוץ לפרצוף ומקיף עליו, דהיינו שמאיר עליו מרחוק. ומתוך שאו"מ רוצה להאיר גם בפנימיות הפרצוף, כדרכו בא"ס שהאיר גם בבחי"ד, ע"כ הוא מכה במסך ומזככו, כלומר שמבטל העביות והקשיות שבו כדי שיוכל להתלבש."

קריין: שוב ע"ד.

אות ע"ד

"מטעם שרוצה להתלבש והמסך מעכבו."

"וטעם הדבר הוא, כי אור מקיף, פירושו, אותו האור העליון, שאינו יכול להתלבש בנאצל, מחמת שהמסך מעכב עליו שלא להתפשט יותר משיעור קומתו," זאת אומרת, זה אותו הכיבוד שנשאר על שולחן, ועומד לפני האורח ולוחץ על האורח, האורח מרגיש אותו, ורוצה לקבל אותו. ואז "שהוא נשאר מחוץ לפרצוף ומקיף עליו, דהיינו שמאיר עליו מרחוק. ומתוך שאו"מ רוצה להאיר גם בפנימיות הפרצוף, כדרכו בא"ס שהאיר גם בבחי"ד," כמו שהיה לפני הצמצום. "ע"כ הוא מכה במסך ומזככו, כלומר שמבטל העביות והקשיות שבו כדי שיוכל להתלבש."

זה כמו נגיד שהחלטתי שאני לא אוכל איזה מאכל. ואם יש על השולחן כל מיני מאכלים, אני יכול לאכול אותם, אבל אם יש משהו מתוק אני לא מקבל, ואז זה לוחץ עליי, כי אני מאוד רוצה, מאוד אוהב, ולא יכול. אז התענוג הזה רוצה להתלבש ברצון לקבל שלי, ואני על ידי המסך עושה כאן פעולת התנגדות.

אות ע"ה

"מתחילה מתגבר המסך, ואח"כ מתגבר האור"

"ומתחילה מתגבר המסך ודוחה אותו לאחוריו, ואח"כ מתגבר האור ומזכך את המסך. אבל אינו מבטל רק אותה בחינת העביות שעליה היה הזווג דהכאה. אם הזווג דהכאה היתה בבחי"ד הוא מבטל העביות דבחי"ד שהיא המעכבת עליו מלהתלבש בפרצוף, ומשאיר בעביות דבחי"ג שאין לו עמה עסק. ואם הזווג דהכאה היה בעביות בחי"ג, הוא מבטל רק העביות דבחי"ג, ומשאיר העביות דבחי"ב, וכו' עד"ז (כמ"ש בתלמוד ע"ס חלק ד', באו"פ פ"א)."

זאת אומרת, הזיכוך נעשה מהמספר הגדול של המסך ועד המספר הקטן, וכך הוא מזכך אותו בהדרגה. אנחנו בכל זאת עוד לא עוזבים, אנחנו כל הזמן נמצאים בפעולות האלו, עד סוף הדרך שלנו עד גמר התיקון.

שאלה: הפעולות האלה, שהאור המקיף משפיע על המסך, זה אומר שהמסך מטהר את עצמו, נהיה יותר חלש, או מעלה את עצמו?

האור המקיף רוצה לבטל את המסך, כי הוא רוצה להתלבש בתוך הרצון, והמסך עומד ומפריע לאור המקיף, לתענוג הגדול. 90% שנשאר לו מלקבל עומד בחוץ והוא לא מקבל.

שאלה: איך זה יוצא לאור? המטרה שלו זה להתלבש בבחינה ד', עד כדי כך שהוא נשאר ממש בחוץ?

לפי העביות כולה, מופיע האור שרוצה למלא את כול העביות שמתגלה, את כל הרצון. בעל הבית לא מעמיד על השולחן לפני האורח סתם דברים, אלא בדיוק מה שהאורח רוצה, בכמות ובאיכות לפי רצון האורח. והאורח עושה חשבון כמה הוא מסוגל לקבל, כדי להשפיע לבעל הבית ולא לבטן שלו - אז החשבון הזה נעשה כקו דק ולפי זה הוא מקבל.

בעל הבית ממשיך ללחוץ, כי הוא מתייחס רק לרצון של האורח, והאורח דוחה, כי הוא מתייחס למסך של עצמו, שלא מסוגל יותר לקבל, כדי להישאר עם בעל הבית משפיעים זה לזה, וכך זה נשאר. זה המצב שאנחנו עכשיו נמצאים בו, דנים בו.

שאלה: אם יתמזל מזלי להרגיש חוסר בכוח, קושי, התנגדות, אז ההרגשה הזאת צריכה להוביל אותי לתפילה. מה נכון לבקש, כוח התנגדות, או בכל זאת להפוך את זה לחוסר קשר עם החברים והשתוקקות?

זה אותו הדבר. בסופו של דבר אתה תגיע למצב, שאתה צריך יחד עם החברים להתחבר ולהתפלל עבור המסך המשותף.

שאלה: האם זה אומר שיש יותר אור מקיף ואור שמחזיר למוטב סביב המסך, ופחות השפעה והתייחסות לבורא?

כן.

שאלה: כשהאור לוחץ על המסך אין לי בחירה, ואני בכל זאת ארצה לקבל את האור הזה? כלומר, זה בלתי נמנע?

אם לא היית רוצה לקבל את האור, לא היית מרגיש שום לחץ, כמו שעכשיו אנחנו לא מרגישים בינתיים שום לחץ מהאור העליון, מהבורא, מהמערכת העליונה, כי אין לנו מסכים, אין לנו שום התנגדות. ברגע שיש לנו התנגדות, אז אנחנו מתחילים להרגיש את יחס המערכת הרוחנית עלינו.

אנחנו בשביל זה צריכים להתחבר לעשירייה, לקבוצה, ולהתחיל לעבוד עם האור העליון כדי להשפיע יחד לבורא, ואז נתחיל להרגיש כמה שהוא לוחץ עלינו וכמה אנחנו יכולים בחזרה ללחוץ עליו. אבל קודם כל חיבור בינינו, ובינתיים אין חיבור, אז אין לנו ממה להתחיל לעבוד מול הבורא.

תלמיד: החיבור שלנו, הדבקות בינינו, כשאנחנו לוחצים בתגובה, זה כשאנחנו לא צריכים את האור. קח אותו חזרה, תעביר אותו לאומות העולם, לחברים, מה שלא יהיה. מה זה ללחוץ חזרה?

אנחנו רוצים לקבל את האור העליון הזה, אבל כדי להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: איך אני מכוון את האור הזה שהוא ילך לחברים ודרך החברים לאומות העולם? זה נקרא ללחוץ בחזרה, זה מה שאני רוצה?

אני לא יכול לעשות פעולות כאלה, אני יכול רק לא לקבל את האור העליון, אם אני מרגיש שאני אקבל אותו להנאתי. או שאני כבר יכול לקבל אותו כדי להעביר לחברים, או יחד עם החברים אני כבר יכול לדחות את האור העליון בחזרה לבורא. הכול תלוי כמה אנחנו מקושרים ורוצים לעשות פעולת דחייה רוחנית, לא לקבל לעצמנו.

קריין: אות ע"ו.

אות ע"ו

בחי"ד אינה נעדרת, אע"פ שנזדככה לבחי"ג.

"וכבר ידעת, שכל חידוש צורה המתהוה ברוחני, אין הצורה הקודמת נעדרת משום זה, כי אין העדר כלל ברוחני, אלא שיש כאן תוספת צורה. ולפי"ז תבין, שבחי"ד זו שנזדככה לבחי"ג שבה, הרי היא נבחנת, שיצאה מהנאצל הזה לבחינת נאצל חדש, שנתוסף על הנאצל הראשון, אשר הבחי"ד שבו, אינה בחי"ד שבבחי"ד, אלא בחי"ג שבבחי"ד. אמנם בנאצל הראשון, לא נתהוה משום ההזדככות הזו, שום שינוי כל שהוא."

לא נתהוה משום ההזדככות הזו, שום שינוי כל שהוא."

שאלה: מה זה אומר שבחינה ד' אינה נעלמת אלא רק נוספת צורה, איפה זה נשאר?

יש כלל, "אין העדר ברוחני", שום דבר לא נעלם, אלא כל צורה שנולדה, מתהווה ממה שהיה קודם ומוסיפה על כל הצורות הקודמות. לכן אין העדר, בחינה ד' כל הזמן משתנה, היא איננה נעדרת אלא כל פעם באות במקומה כל מיני צורות חדשות מתלבשות על הבחינה הקודמת וכך הן מתאספות ומתאספות עד שזה מגיע לגמר התיקון. ובגמר התיקון כל הדברים האלה מה שנקרא "רב פעלים" ו"מקבצאל", רב פעלים שיש הרבה פעולות בבחינה ד' ואחר כך מקבצאל שהם מתקבצים יחד לבחינה אחת.

תלמיד: פרקטית, כשמקובל מקבל מנת אור מהמסך, לאחר מכן הוא מתקדם לפי אותו מסלול שהמסך מזדכך?

אנחנו לומדים עכשיו על פעולות שנעשות על ידי השפעת האור העליון צמצום, מסך מלמעלה למטה - מאין סוף עד העולם הזה, זו ההשתלשלות. הפעולות שאנחנו עושים בעצמנו הן דווקא ההיפך, מהעולם הזה עד העולם אין סוף ולכן יש בהן שינויים, נדבר עליהן.

שאלה: אמרת שמה שאנחנו יכולים לעשות זה להעביר את האור לחברים, איך בדיוק עושים את זה?

תתחבר בקבוצה ויחד איתם תתחילו לפנות לבורא ולעשות פעולות רוחניות בהשפעה הדדית ביניכם, ושפעולת ההשפעה הדדית הזו תהיה מכוונת לבורא.

שאלה: אני מבין שככל שאני יותר נכלל בחברים אני אני מקבל יותר מאור ומעביר אותו הלאה. מתוך מה שאנחנו קוראים עכשיו עם כל השלבים השונים שהאור עובר דרכו, שאנחנו עוברים דרכם, הדברים האלה קורים ברמה ההכרתית?

ודאי שזה בהכרה. אם זה שייך לאדם זה בהרגשה, בהכרה שהוא מבין ומרגיש את הכול.

שאלה: עד כמה ההרגשה יכולה להיות ממשית?

הכול תלוי באדם ובקבוצה שמחזיקה אותו.

שאלה: נניח והחברים משבחים אותי ואני רוצה פשוט להיעלם, האם יש מסך במקרה כזה?

שיש לאדם מסך הוא שוקל את הכול רק לטובת הקבוצה ולטובת הבורא ולא על עצמו.

שאלה: מה זאת אומרת, אין העדר ברוחניות.

אתה עוד לא נמצא ברוחניות, איך אתה דורש שיתקיימו בך חוקים רוחניים? אתה לא שייך לרוחניות, אין לך צמצום, מסך, אור חוזר, אין לך קשר עם החברים, איך אתה דורש שיהיו לך תופעות רוחניות? קודם תקיים צמצום, ורק אחרי הצמצום יהיה אפשר לדבר על כל הדברים אחרים.

שאלה: מה קורה במעבר מבחינה ד' לבחינה ג'? אם בבחינה ד' אמרנו 10% מה זה אומר שעכשיו המסך הזדכך בבחינה ג'?

כנראה שהוא עכשיו פחות.

תלמיד: פחות על הכול או מנה אחת פחות?

גם כך וגם כך, אני לא יכול לפי הדוגמא הזאת לפרש זאת. אבל ברוחניות שינוי אפילו הכי קטן הוא שינוי בכל המערכת, זה עשר ספירות חדשות.

אות ע"ז

"תיכף שנזדככה לבחי"ג, נזדווג עמה האור

העליון, כי אינו פוסק מלהאיר."

"ונתבאר לעיל, שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אל התחתונים אפילו לרגע, וענין התפשטותו לנאצל, תלוי רק בהכנת הכלי שלו, דהיינו על פי ערכים של הרצון לקבל שבנאצל, וכל אימת שהנאצל מתעורר ומשתוקק אחר האור העליון, הרי הוא משיג אותו תיכף, במדת רצונו, כמ"ש לעיל (הסת"פ ח"ב אות ס"ג ד"ה ובאותו) עש"ה. ולפיכך, אחר שנזדככה בחינה ד' לבחי"ג שלה, ויצאה בבחינת נאצל חדש בפני עצמה, המשיכה אליה את האור העליון, אז יצאו בה עשר ספירות חדשות של האור העליון ממעלה למטה, וגם עשר ספירות חדשות של אור חוזר ממטה למעלה, ממש על דרך ההתפשטות של הנאצל הראשון. אמנם יש הבחן גדול ביניהן, בשיעור הקומה, כי הנאצל החדש חסר קומת כתר. ואין בו אלא קומת חכמה."

אין לנו ממש דברים חדשים.

שאלה: ידוע שההשתוקקות לבורא יש בה תענוג הכי גדול בעולם יותר גדול ממגע של גבר ואישה. איך נזכה לממש ולהרגיש זאת?

על ידי מה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה - צריך להיות חיבור בינינו, מהחיבור לבנות כלי רוחני, את הכלי הרוחני לכוון לעל מנת להשפיע לבורא ולהיכנס עם האור העליון במגע מה שנקרא "זיווג דהכאה", ואז אנחנו נתחיל להרגיש עד כמה התענוגים האלו הם תענוגים כל כך גדולים מכל התענוגים הגשמיים שבעולם הזה. לקבל אותם ניתן יהיה רק אם מלכתחילה תהיה לנו כוונה בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה הוא הנאצל החדש?

כל בחינה ובחינה כאשר היא מתבררת מהרצון לקבל הקודם היא כאילו נולדה מחדש בעולם הרוחני וקיימת עכשיו ופועלת בפני עצמה, זה נקרא "נאצל החדש". לכן כל מה שאנחנו לומדים הוא לידת יצורים נבראים חדשים שיוצאים בהדרגה זה מזה.

שאלה: כתוב: "כל פעם שמתעורר ומשתוקק", אמרת שהשתוקקות היא מעל הרצון, איך נעשה את זה שזה לא טבוע בנו ואיך אנחנו יכולים לעורר את ההשתוקקות הזאת?

מתוך כך שאתה מתקשר לחברים, לומד מהם, מסתכל עליהם, ואז באה לך השתוקקות למעלה מהרצון שלך.

שאלה: מה חסר לי כדי להרגיש מעשית את עבודת האור ברגשות על מנת לבנות יחס לבורא?

חסר לי רק כלי. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת וממלא את כל המציאות, הבעיה שאין לי כלי להרגיש אותו. האור, אין לו על מה ללחוץ כי אין לי כלי, את הכלי הזה אני צריך לחבר מכל הרצונות של החברים בהשתוקקויות שלהם לבורא, ויחד עם זאת אני צריך בכלי הזה להרכיב מסך.

במידה שאנחנו מתקשרים זה לזה בצורה הנכונה, אנחנו גם יכולים לפנות לבורא שיעשה לנו חיבור נכון עם מסך כדי שאנחנו נוכל להשפיע לו, כי מהשפעה לבריות, לחברים, יהיה לכל אחד איזה רצון להשפיע לבורא.

ואז יוצא שאנחנו נגיע בזה למצב שיהיה לנו גם רצו וגם צמצום על הרצון לקבל על מנת לקבל וגם מסך כדי לקבל את מה שאנחנו נקבל מהבורא בעל מנת להשפיע ובצורה כזאת אנחנו נגיע למגע עם הבורא. כל החכמת הקבלה מסבירה לנו איך אנחנו בונים מגע עם הבורא, איך אנחנו מתחברים בינינו יותר ועם הבורא יותר אבל בעל מנת להשפיע בצורה הדדית, "אני לדודי ודודי לי" כמו שכתוב.

שאלה: מתי נרגיש תענוגים רוחניים בשביל לבצע צמצום ומסכים?

מתי שיהיה לכם רצון משותף, והרצון הזה ירצה להשפיע דרך החברים וכולם לבורא, אז אתם תתחילו להרגיש תענוגים רוחניים.

שאלה: באות ע"ה הוזכר "ומתחילה מתגבר המסך ודוחה אותו לאחוריו, ואח"כ מתגבר האור ומזכך את המסך.", האם יש שינוי באור, מה זה אומר שהאור מתגבר?

כך זה מורגש בתוך הכלי, אם בכלי יש מסך אז הוא מגיב אחרת על האור, הוא מתחיל להרגיש את האור כמשפיע, שיש לו מטרה, באיזו צורה הוא רוצה לשנות את הרצון, מתחיל להיכנס עימו במגע.

שאלה: מדוע הלחץ מבעל הבית על האורח להמשיך לקבל אינו נחשב למכשול או מלכודת?

בעל הבית פועל לפי הרצון לקבל שיש במקבל. הוא לא נותן למקבל, לא לוחץ על המקבל יותר מהרצון שבמקבל, ולכן מצד בעל הבית זה לא נקרא שהוא הורג אותו, הורס אותו, עושה עבירה, הוא פשוט רוצה למלא את הכלי של האורח בכל טוב, ובזה הוא גם שומר על האורח שיוכל להתנגד, שיוכל לבנות את עצמו בדומה לבעל הבית גם בעל מנת להשפיע.

שאלה: אתה יכול להסביר למה על החיבור עם החברים צריך מסך?

בטח צריך מסך. אני לא רוצה להתחבר עם החברים כדי שיהיה לי טוב, אלא שיהיה לנו טוב.

תלמיד: אז המסך הוא על החיבור שלי איתם?

המסך הוא תמיד על הרצון לקבל האישי שלי.

תלמיד: אנחנו לומדים שהחברים נמצאים מחוצה לי וזה דווקא מה שמאפשר לי להתחבר איתם לא ברצון לקבל, אחרת הייתי רואה את זה כעצמי. איך יכול להיות שחיבור עם החברים יכול להיות על מנת לקבל כדי שעל זה נבקש מסך?

לא יכול, הוא לא קיים, כך הוא לא מתקיים. אם הוא על מנת לקבל, ברוחניות הוא לא קיים.

תלמיד: אז חיבור עם החברים זה המסך והמסך זה היינו הך, ממש אותו היחס?

זה תלוי איך עושים. החיבור עם החברים זה גם חיבור גשמי שאין בו לא מסך ולא כלום, ויכול להיות גם חיבור רוחני שכבר יש לו את כל ההבחנות הרוחניות.

שאלה: בתמונה הזאת אצל מי התפקיד העיקרי לבעל הבית או האורח?

הכול תלוי באורח ולא בבעל הבית.

אות ע"ח

טעם למה בחי"ג חסרה מכתר.

"וטעם חסרון קומת כתר, בנאצל השני הזה, הוא, מפני שאין בו עביות דבחי"ד שבבחי"ד, שבהבחן האו"ח, הוא הכתר שבבחי"ד וע"כ, לא השיב המסך את האור העליון רק מבחינת חכמה ולמטה, דהיינו אותו השיעור, שהיה ראוי לבא בבחי"ג שבבחי"ד. משא"כ בחינת הכתר דבחי"ד, שלא היתה בה התפשטות אפילו אם המסך לא היה מעכב בידה, שהרי הכלי, שהמשיך את האור העליון, הנה תיכף מתחילתו, לא המשיך יותר מחכמה ולמטה, ולפיכך לא החזיר המסך לאחוריו את אור הכתר, אלא רק מאור החכמה ולמטה, וע"כ חסר אור הכתר מאו"ח זה. ולפי שאין שם אור הכתר מאו"ח, אין שם גם אור הכתר של האור העליון, כי אין שום אור שיכול להתלבש בנאצל, בלי או"ח שילבישו, שהיא בחינת כלי הקבלה שלו. כנ"ל (הסת"פ ח"ב אות כ"א ד"ה עתה) וע"כ, אין בו אלא קומת החכמה."

הכול תלוי באור חוזר. ככל שהמלכות יכולה לפתח אור חוזר, לפי זה האור החוזר שעולה ממלכות למעלה מלביש את הספירות דאור ישר, ובמידה הזאת יש לנו קבלת האור בפרצוף, בנברא, ולא יותר. לכן אם המסך מזדכך וכל פעם נעשה פחוּת מקודם, האור חוזר נעשה פחוּת מקודם וגם האור הפנימי שנכנס לתוך הנברא נעשה פחות, ובזה יש לנו ירידת הפרצופים.

שאלה: מהי הדחייה המשותפת של האור העליון בעשירייה?

במידה שאנחנו רוצים להתחבר אנחנו מפתחים את הרצון לקבל המשותף, באותו רצון לקבל המשותף אנחנו עובדים כמו שהפרצוף עובד עם המלכות שלו, ובזה יכולים לדחות את האורות מלמעלה, תענוגים שלמשל באים לנו מהבורא ולפתח אור חוזר, באור החוזר הזה אנחנו כבר מתחילים להרגיש את הבורא.

שאלה: איך המסך מאפשר לנו להרגיש את היחס של המערכת אלינו, ואיך היחס הזה של המערכת מופיע בקשרים בינינו?

אנחנו לא מדברים על היחסים בינינו, היחסים בינינו בונים צמצום, מסך ואור חוזר ובמידה הזאת אנחנו נכנסים לקשר עם הבורא, ולכן לפי זה אנחנו קובעים את המדרגה שלנו.

שאלה: אמרת שבסוף נגיע לבקש את המסך המשותף. מה זה המסך המשותף בעשירייה, במה זה מתבטא בינינו?

מסך המשותף יכול להיות במידה שאנחנו שמתייחסים נכון זה לזה וכל החברים מתחברים יחד, בכך אנחנו מפתחים רצון משותף כלפי הבורא ויכולים להשתמש בו כדי להשפיע לו. וכשאנחנו דוחים את כל התענוגים הפרטיים שלנו ובמקום זה רוצים להתקשר לבורא כדי לעשות לו נחת רוח, זה נקרא שאנחנו פועלים מתוך המסך המשותף שלנו.

שאלה: איך עושים צמצום כדי שזה לא ייראה כמו גאווה וסירוב מול בעל הבית, כלומר איך לצמצם נכון כדי שבעל הבית לא ייעלב?

את זה אני צריך לעשות כנגד חברים ואחר כך כלפי בעל הבית. לא יכול להיות שאני מתייחס לבורא בלי להתייחס קודם לחברים. אני צריך לדאוג לחברים, ובמידה הזאת אני יכול לדאוג לבורא. אני צריך להשתדל למלא אותם עד כמה שאפשר, ובמידה הזאת אני אצליח לפנות נכון לבורא כדי למלאות אותו.

שאלה: מהם התענוגים שעלינו לסרב לקבל בעשירייה?

אלו תענוגים שהם לא מקדמים את העשירייה לבורא וטוב שאנחנו נסרב לקבל אותם.

שאלה: איך יכולים להתחיל לממש את עניין הצמצום והמסך?

על ידי חיבור בינינו. יהיה לנו חיבור, מתוך החיבור יהיה לנו צמצום שאנחנו לא נרצה לעצמנו אלא רק לבורא, ואז במידה שאנחנו נעבוד כך, יהיה לנו מסך.

שאלה: איך נקבעת עביות המסך ומה הקשר שלה לעביות של הנברא או שזה אותו הדבר?

עביות המסך והעביות של הנברא זה אותו דבר. הנברא לא שייך לאדם, הנברא הרוחני הוא העשירייה - הקבוצה שחבריה עובדים ביניהם כדי להגיע לבורא.

שאלה: האם אפשר להגיד שבפעם הראשונה שהאור יבוא אלינו הדבר הנכון ברגע הזה יהיה להעביר אותו לחברות, וזה יהיה בעצם צמצום?

אם לפני זה אנחנו לא נבנה את עצמנו כך שאנחנו רוצות להעביר את כל הדברים האלו בינינו בתוך הקבוצה, אז האור לא יבוא. הוא יופיע אך ורק בתנאי שיהיה לנו רצון להתחבר על מנת להעביר, להתקשר, לעזור זו לזו.

שאלה: איך צמצום וכוונה להשפיע לבורא מתבטאים בפעולות שלנו בקבוצה?

בזה שאנחנו מתחברים ומכוונים את עצמנו לבורא עד שמתחילים להרגיש אותו בקשר בינינו.

שאלה: מה לעשות אם אחרי החשבון מבינים ומרגישים שאין כוח לצמצם והתענוג יותר גדול ממך, מה הפעולה הבאה?

מתפללים שהבורא ייתן כוחות. ודאי שכוחות להצטמצם אין לנו, אבל כשאנחנו נשתדל לפנות אליו, נקבל ממנו כוחות.

שאלה: כדי לקבל לטובת המשפיע אני צריכה להרגיש אותו, אבל את הבורא אנחנו לא מרגישים, אז איך אני יכולה לכוון את כל המחשבות והרצונות לטובתו?

דרך החברות, אין מה לעשות. הכול אנחנו לומדים מפעולות בינינו, בין החברות עד כמה שאני יכולה להשפיע להן אני דרכן יכולה להשפיע לבורא.

שאלה: מה כל כך מיוחד בהשתוקקות לעומת רצון, ואיך עובדים עם זה נכון?

השתוקקות זה עדיין לא רצון אמיתי אלא רק השתוקקות. כשמגיעים למימוש בחברה, ההשתוקקות הופכת לרצון.

שאלה: כלי משותף של עשירייה אנחנו יוצרים על ידי החיבור שלנו, ואת הצמצום אני עושה על הרצונות הפרטיים שלי, אז איך עושים צמצום משותף מול הבורא? איך לקשור את העבודה הפרטית לכלי המשותף?

אנחנו לא יכולים להשפיע לבורא אם אנחנו לא מחוברים. לכן צריכים קודם להשיג את החיבור ולכוון את החיבור לבורא, ואז בעבודה הזאת אנחנו נעשה צמצום, מסך, אור חוזר, אבל קודם חיבור ופנייה לבורא, וכאן אנחנו נרגיש עד כמה הבורא עוזר לנו ועד כמה אנחנו בעצמנו עושים פעולות, מאמץ, וכן הלאה.

שאלה: איך לשכנע את הבורא שאני רוצה לעשות טוב לחברות בעשירייה?

אם אני עושה חשבונות טובים עם העשירייה אז בטוח שזה מגיע לבורא. איך אני יודעת את זה? אם אני מקבלת תגובה. סך הכול אנחנו בונים את העולם העליון מתוך זה שאנחנו בונים יחסים בינינו, זה בעצם העולם העליון. אנחנו רואים על רקע האור הלבן את היחסים שבינינו וזה נקרא העולם הרוחני. יותר מזה אנחנו עוד לא יכולים לראות, אלה רק פעולות השפעה שלנו, ואם אין פעולות השפעה אז אנחנו לא רואים. זה מה שקורה לנו עכשיו.

שאלה: איך להפוך את החברות בעשירייה ליותר חשובות לי מעצמי, מהרצונות שלי, ואיך לעשות כך שזה ייכנס לרגש?

תנסי, אין לי מה להגיד כאן. צריכים לעבוד על זה, יותר לדבר ביניכן, ודווקא מחיבורים למעשים. אם דיברתן על משהו, לממש מיד עד לפגישה הבאה. בפגישה הבאה לדון מה עשינו, מה לא עשינו ואיך ממשיכים, ובצורה כזאת הדרגתית אתן תגיעו למעשה הנכון ובו תרגישו את הבורא.

שאלה: מהי הדחייה של האור העליון בעבודה שלנו?

האור העליון ממלא את הכול, והעבודה שלנו היא איך אנחנו על ידי הפעולות שלנו יכולים להידמות לפעולת של האור, ואז מגלים אותו שהוא מתלבש בנו, בפעולות האלו.

(סוף השיעור)