שיעור ערב 09.01.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך ד', עמ' 81, שמות - א, פרשת "שמות", 332

ספר "זוהר לעם", כרך ד', עמ' 91, שמות - א, פרשת "וארא", 1

נשתדל להיות מחוברים בינינו ובהתאם לזה המאור המחזיר למוטב ישפיע על החיבור בינינו, יתקן את החיבור, ודווקא במקומות החיבור, שם נשיג את מה שאנחנו רוצים, גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

.332" בשעה שנולד לוי, פתחו למעלה ואמרו, כלומר השכינה אמרה לז"א, מי ייתנך כאח לי, שתשפיע בי חכמה. כי מבחינת החכמה זו"ן נקראים, אח ואחות.

יונק שדי אימי. שאז יונקים שניהם מהבינה. והם במדרגה אחת.

אמצאךָ בחוץ אֶשָׁקְך. כי הארת החכמה בלי חסדים, החיצוניות, ביקשה ממנו, שתוכל לנשק אותו ולהאיר ממנו, גם בהיותה בחיצוניות.

גם לא יבוזו לי. כי בחיצוניות מתעוררות הקליפות לבזות את השכינה, כמ"ש, לפֶּתח חטאת רובץ. וביקשה ממנו שלא יוכלו לבזות אותה.

וכל זה היה מטרם שקו האמצעי, לוי, הכריע וקיים את שני הקווים ימין ושמאל, שמחמתם יורש גם הוא אותם שני הקווים בעצמו, כוהנים ולוויים.

כיוון שיצאו משבט לוי המשוררים של מטה, אחר שהתחלקו לימין ולשמאל, לכוהנים וללוויים, שאז התקדשו כולם, שחכמה שבלוויים התקדשה ע"י התלבשותם בחסדים שבכוהנים. ועמדו השרים של מעלה על משמרותם. והתקדשו המלאכים כנגד הלוויים, חברים כאחד, כי מעשי התחתונים משלימים את העליונים. אז נעשו העולמות אחד, ומלך אחד שוכן עליהם. לאחר כל אלו התיקונים בא שלמה ועשה ספר מאותו שיר של אותם שׁרים, ונסתמה החכמה בו.

.333 השׁרים של מטה נקראים לוויים על שנלווים ומתחברים למעלה כאחד. ומטעם שהשומע את השירה, נלווה ונדבק נפשו למעלה בה'. וע"כ אמרה לאה, יילווה אישי אליי. ע"כ נקרא לוי, מטעם שזרע לוי כולו נלווה עם השכינה, במשה באהרון ובמרים ובכל זרעו אחריו. והם הנלווים אל ה' לשרת אותו.

.334 בשעה שעמדו המשוררים למעלה, לא עמדו על משמרתם, עד שנולדו שלושת האחים, משה אהרון ומרים. מילא משה ואהרון, ומרים למה? אלא שכתוב, עשיתי לי שׁרים ושׁרות. וכתוב, ותען להם מרים, שירוּ לה' כי גאֹה גאה.

.335 באותה שעה שנולד לוי, נטל אותו הקב"ה, ובחר אותו מכל אחיו, והושיב אותו בארץ. והוליד את קהת, וקהת הוליד את עמרם, והוא הוליד את אהרון ואת מרים. פרש מאשתו, והחזיר אותה. באותה שעה היו המשוררים של מעלה עומדים ומשוררים, גער בהם הקב"ה, ושכך השיר. עד שנטה קו ימינו, והושיט לעמרם.

.336 למה נקרא עמרם? שיצא ממנו עם רם על כל רמים, ולא נזכר שמו. למה לא נזכר שמו? מפני שבצנעה הלך, ובצנעה חזר לאשתו, כדי שלא יכירו בו. כמ"ש, וילך איש. ולא נאמר, וילך עמרם, בפרהסיה. וייקח את בת לוי. אף היא בצנעה חזרה, ולא נזכר שמה.

וילך איש

.337 וילך איש מבית לוי, וייקח את בת לוי. וילך איש, זהו גבריאל, שהלך והחזיר אותה לעמרם. עמרם ממש היה. ולא נזכר שמו, מפני שהליכה זו להזדווג לאשתו, לא הייתה ממנו אלא מלמעלה. כי עצת הקב"ה הפעילה אותו, והלך.

.338 למה באהרון ובמרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה, ובמשה כתוב, וייקח את בת לוי? להראות שהשכינה נקראת ע"ש לוי. ולא היה עמרם ראוי להוליד את משה, עד שלקח חלק בשכינה, כמ"ש, וייקח את בת לוי, השכינה.

.339 עמרם זכה שיצא ממנו בן, שזכה לקול גדול, ז"א. שכתוב, והאלקים יעננו בקול. ועמרם זכה לבת קול, המלכות, שכתוב, וייקח את בת לוי, כלומר בת קול. ולפיכך כתוב, וילך. כלומר, שהלך למדרגה זו.

כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו, כמ"ש, ותֵרא אותו כי טוב. וטוב הוא שמו של הקב"ה, שכתוב, טוב ה' לכל. וכתוב, טעמו וראו כי טוב ה'. הרי שהקב"ה נקרא טוב.

וימָת מלך מצרים

.340 ויהי בימים הרבים ההם וימָת מלך מצרים. סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, כלומר, שהגיע הקץ.

וכיוון שנשלם קץ גלותם, כתוב, וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאוותו. וע"כ כתוב עליו, וימת מלך מצרים. כי הירידה נחשבת לו כמיתה. וכיוון שנפל מלך מצרים, השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם.

.341 כי כל זמן שניתנה לשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל. כיוון שנפל השר שלהם, כתוב, וימת מלך מצרים. ומיד כתוב, וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שַׁוועתם אל האלקים. אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם.

שתי דמעות לים הגדול

.342 רחמנותו של הקב"ה, כשהוא מרחם על ישראל, כופה למדה"ד ומוריד אותה, ומרחם עליהם. שנאמר, הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול.

בצ"ב עלתה המלכות לבינה, בעניין האות י' שנכנסה באור ונעשה אויר. שאור הבינה נהפך לאוויר מחמת הדינים שבמלכות שנכנסו בה, ואוויר פירושו ו"ק בלי ראש. ומעליית המלכות נעשו בבינה ב' מיני דינים: המלכות המעורבת בבינה. שלעת גדלות, ע"י הארה מע"ב ס"ג, חוזר ומוריד המלכות מהבינה למקומה, ונמצא שהי' יצאה מאויר הבינה, וחזרה הבינה להיות אור, שפירושו ג"ר. ועד"ז שנעשה הקטנות והגדלות בבינה, נעשה ג"כ במלכות, ויוצאים מוחין דג"ר גם במלכות.

וכשהוא מרחם על ישראל, כופה למדה"ד, המלכות שעלתה לבינה. ומוריד אותה למקומה עצמה, ומרחם עליהם. שאז יוצאים הג"ר בבינה ובמלכות ובנשמות ישראל למטה.

כלומר, הקב"ה מוריד שתי דמעות, ב' מיני דינים, המכונים בינה המעורבת במלכות ומלכות המעורבת בבינה, לים הגדול, למלכות. ולא ברור למה הן מכונות דמעות, שהדין שבהן אינו ברור שהוא דין, מטעם התערובת של בינה במלכות ומלכות בבינה.

דמעות מורה על תערובת, מלשון, מעלין את המדומע. שהדין שבהם אינו ברור, כי אפילו בעת הקטנות, שאור הבינה נעשה לאוויר, וכן אור הזו"ן נעשה מחמתם לאוויר, וקליפת אוב רוצה להיאחז בדינים, אומרים לו שהיה משקר ודבריו שקריים. כלומר, שמכחישים אותו ואומרים על ב' דינים אלו, שאינם בחינת דין, ובזה מרחיקים אותו מלהיאחז בהם. הרי שאין הדין שבהם ברור כ"כ, וע"כ נקרא דמעות, מלשון תערובת דין, שאינו ברור שהוא דין.

.343 אלא שאין אנו הולכים אחר קליפת אוב. כלומר, אין אנו מביאים ראָיה מקליפת אוב. שמתוך שאנו מכחישים לפניו לומר, שאין בהם דין, ומרחיקים אותו, הוא ראיה שהדין שבשתי דמעות אינו ברור. אינו כך, אלא שהדין שבשתי דמעות דבר ברור הוא.

בע"ס של המלך יש שתי דמעות להקב"ה ושתי מידות דין:

א. הנמשך מתערובת המלכות בבינה.

ב. הנמשך מתערובת הבינה במלכות.

שהדין בא משתיהן. הרי שהדין שבהם ברור הוא. וכשהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, ים החכמה, המלכות, להמתיק אותם. שע"י זה יוצא קטנות הבינה במלכות.

ואח"כ יכולה המלכות לקבל גם את הגדלות דאמא, כי אמא משאילה בגדיה לבתה. ואז הופך מדה"ד שבמלכות למדה"ר, שמקבלת ג"ר. ומרחם עליהם, על ישראל, שגם הם מקבלים ג"ר.

שתי דמעות, שמהן באות הדמעות, מהן בא הדין. שתי דמעות בשורשן בבינה המתהוות מחמת עליית המלכות אליה, אינן דין ברור, אלא מהן נמשכות דמעות אחרות למקום המלכות, ומהדמעות האלו שבמלכות בא הדין. ומשתי דמעות באות הדמעות במלכות ומהן בא הדין.

.344 כתוב, והנה מצרים נוסע אחריהם. זהו השר של מצרים. משמע שעוד היה בתקומתו בעת יציאת ישראל ממצרים. וכתוב, וימת מלך מצרים. זהו השר של מצרים. שזה היה עוד לפני יציאת ישראל ממצרים. דבר זה אינו סתירה, אלא הוא עוד מחזק הפירוש בכתוב, וימת מלך מצרים. כי כתוב כאן, והנה מצרים. וכתוב שם, וימת מלך מצרים.

זה מלמד, שעתה, לאחר יציאת מצרים, לא היה מלך, כי כבר הורידו אותו מגדולתו. ולפיכך כתוב, והנה מצרים. ולא כתוב, והנה מלך מצרים. ומה שכתוב, וימת, אין הפירוש שהתבטל לגמרי, אלא שהורידו אותו מגדולתו, ואינו יכול עוד להזיק. כמ"ש, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. שפירושו, שאינם יכולים עוד להזיק. אף כאן, וימת, פירושו, שאינו יכול עוד להזיק, מחמת שירד מגדולתו.

.345 כל מלכי מצרים פרעה שׁמם. וכאן כתוב, וימת מלך מצרים סתם. ולא כתוב, פרעה מלך מצרים. מפני שמדובר בשרו של מצרים. ואם היה כתוב במקומו פרעה, הוא פרעה ממש ולא השר של מצרים. כל עוד שיש ממשלה למעלה, בשר של העם, יש ממשלה בעם שלמטה. הוסרה הממשלה שלמעלה מן השר של העם, הוסרה גם הממשלה שלמטה.

והאם חרב יש לה'?

[וכי חרב אית לה']

.346 הנה יום בא לה', והיה יום אחד הוא ייוודע לה'. האם שאר הימים אינם של ה'? זה מלמד ששאר הימים ניתנו לשׂרים, והיום ההוא אינו של השרים, אלא של הקב"ה, כדי לעשות דין בעכו"ם, מפני שביום ההוא ייפלו כל השרים ממעלתם. וע"כ כתוב, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, כי ביום ההוא לא יהיה מעלה לשרים.

.347 כשהקב"ה עושה דין בשׂרים של מעלה, כתוב, כי ריוותה בשמיים חרבי. והאם חרב יש לו לה'? יש לו חרב, כמ"ש, חרב לה' מָלאה דם. וכתוב, ובחרבו את כל בשר.

.348 החרב הזו היא הדין שעושה, כמ"ש, ויישא דוד את עיניו, ויַרְא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמיים, וחרבו שלופה בידו. והאם חרב שלופה הייתה ביד המלאך? הייתה הרשות נתונה בידו לעשות דין. והרשות הזו מכונה חרב.

.349 אמר מלאך המוות, אם לא הייתי חס על כבוד הבריות, הייתי מגלה להם את בית השחיטה כבהמה. משמע, שיש חרב ממש בידי מלאך המוות. אלא בכל מקום שכתוב חרב בעליונים, פירושו, משום שניתנה הרשות בידו לעשות גמר הדין. ולא חרב ממש.

וגילוי בית השחיטה הוא, שהיה מגלה הסיבה של המוות, העוון, שהוא כמו בית השחיטה, שהיא סיבה למות הבהמה. וכמ"ש, וחרבו שלופה בידו, שהרשות נתונה בידו לעשות דין. מהו שכתוב, ויָשֶב חרבו אל נְדנהּ? שהוחזר הדין לבעל הדין, והרשות לפעול הדין, הוחזרה למי שהרשות שלו, לה'.

וייאנחו בני ישראל

.350 וייאנחו בני ישראל. לא כתוב, ויתאנחו, שהיה משמע, שנאנחו מחמת צרתם עצמם.

אלא כתוב, וייאנחו, כלומר, שהאנחה הייתה בשבילם למעלה, שהמלאכים נאנחו בשביל ישראל.

.351 וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה. בני ישראל שלמעלה, המלאכים. כתוב, מן העבודה, ללמד שבני ישראל הם בעלי עבודה, שהם מן העבודה של מעלה, כלומר, מלאכי השרת. ותעל שוועתם אל האלקים, שעד אותה שעה לא עלתה שוועתם לפניו.

.352 מהו הדין, שעושה הקב"ה במשרתים של מעלה, במלאכי השרת ובשרי שבעים אומות? הוא מעביר אותם בנהר דינור, ומסיר אותם מממשלתם, וממנה שרים אחרים משאר העמים. והרי כתוב, משרתיו אש לוהט. וא"כ מה ייגרע מהם, אם מעבירים אותם בנהר דינור? יש אש שהוא קשה מאש, ויש אש שדוחה אש. וע"כ אע"פ שהם אש, האש של נהר דינור קשה מהם, ונעשה שם הדין למלאכי אש."

יש בעיה לחשוב על החיבור ועל העזרה מהארת הזוהר עלינו?

שאלה: למה דווקא במהלך קריאת הזוהר הגוף מתנתק ונרדם? זה קורה לי בתדירות רבה יותר משאר החומרים שאנחנו לומדים.

זה נכון, הזוהר מרדים. הוא כותב לנו ממדרגה כל כך גבוהה ששם כבר אין דינים כל כך, שם הכול נסגר בגמר התיקון שימין ושמאל, ורע וטוב נמצאים כאחד בהשלמה הדדית. ולכן כשאנחנו קוראים מרמה כזאת וזה מגיע אלינו, זה פועל עלינו כמו שיר ערש.

אבל אנחנו בכל זאת צריכים להשתדל להתרומם ולדרוש ממנו תיקון. תיקון זה קודם כל להיות עשירייה, ואחר כך בתוך העשירייה אנחנו רוצים לתקן את הבעיות שלנו בינינו, בין חכמת הקבלה לעם ישראל, בין חכמת הקבלה לאומות העולם. בקיצור, הכול לארגן דרכנו לתיקון הכללי.

אנחה שוועה צעקה

.353" שלושה עניינים כאן: אנחה, שוועה, צעקה. ואינם דומים זה לזה. אנחה, שכתוב, וייאנחו בני ישראל. צעקה, שכתוב, ויצעקו. שוועה, שכתוב, ותעל שוועתם. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל.

אלא צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, וייאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.

.354 צעקה ושוועה, במה הן נבדלות? אין שוועה אלא בתפילה, כמ"ש, שִׁמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה. וכן כתוב, אליך ה' שיוַועְתי. וכן כתוב, שיוועתי אליך ותִרפָּאֵני. הרי ששוועה, פירושה דיבורי תפילה.

צעקה, פירושה, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים. גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ומאנחה, כמ"ש, כי אם צָעוֹק יצעק אליי שָמוֹע אשמע צעקתו.

אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בה דיבור, יותר מתקבלת לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה למקטרגים. אבל צעקה, שאין בה התגלות אלא רק בלב הצועק, אין בה אחיזה למקטרגים. וגם היא מתקבלת יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מתקבלת.

.355 בשעה שאמר הקב"ה לשמואל, ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. כתוב, וייחר לשמואל, ויזעק אל ה' כל הלילה. הניח הכול, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן. כמ"ש, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי.

.356 זה מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו.

.357 גדולה צעקה שמושלת על מדה"ד של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב. כמ"ש, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילֵם.

דודי לי ואני לו הרועֶה בשושנים

.358 אוי להם לבריות, שאינם משגיחים ואינם יודעים. בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, כמ"ש, כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא העוה"ז והעולם של מעלה.

.359 נטה ימינו וברא העולם של מעלה, ז"א. נטה שמאלו וברא עוה"ז, מלכות. כמ"ש, אף ידי יסדה ארץ, מלכות, וימיני טיפחה שמיים, ז"א. קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. וכולם ברגע אחד נבראו.

ועשה העוה"ז כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה, יצא כדוגמתו למטה. שאין דבר למטה, שאין לו שורש בעולמות עליונים. וכל מה שיש למטה בארץ, יש כדוגמתו בים, והכול אחד. ברא בעולמות העליונים המלאכים, ברא בעוה"ז בני אדם, ברא בים לווייתן. כמ"ש, לחבר את האוהל להיות אחד.

.360 כתוב באדם, כי בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב, ותְחַסרהו מעט מאלקים. אם בני אדם מכובדים במעשיהם כל כך והם נאבדים מעפר הבאר, שנאבדים ע"י הקליפות, הנאחזות בעפר המלכות, שנקראת באר, איך יבואו לשאוב שפע מהבאר? ובָחר בעליונים, במלאכים, ובחר בישראל. לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים. כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, כמ"ש, כי אתה אבינו. וכתוב, דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. הוא בחר בי ואני בחרתי בו.

.361 הרועה בשושנים. הוא רועה בשושנים אע"פ שהקוצים, הקליפות, סביב להם. ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמוהו. הרועה בשושנים, שושן אדום, ומימיו שמוצקים ממנו, הם לבנים. כך הקב"ה מנהיג עולמו ממדה"ד, הרמוז באדום, למדה"ר, הרמוז בלבן. שכתוב, אם יהיו חטאיכם כַּשָׁנים כשלג ילבינו.

.362 רבי אבא היה הולך בדרך, והיה עימו רבי יצחק. בתוך שהיו הולכים, פגעו בוורדים. לקח רבי אבא ורד אחד בידיו והיה הולך. פגע בהם רבי יוסי, אמר, ודאי שהשכינה כאן. ואני רואה ורד בידיו של רבי אבא, שהוא ללמוד ממנו חכמה רבה, כי אני יודע שרבי אבא לא לקח את זה אלא להראות חכמה.

.363 אמר רבי אבא, שב בני. ישבו. הריח רבי אבא באותו ורד ואמר, אין העולם מתקיים אלא על הריח, המוחין דהארת חכמה, המאירים מלמטה למעלה, כדרך הריח. כי אני רואה שאין הנפש מתקיימת אלא על הריח, וע"כ מריחים בהדס במוצאי שבת, כדי להמשיך המוחין דהארת חכמה, הריח.

.364 פתח ואמר, דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. מי גרם לי שאני לדודי ודודי לי? מפני שמנהיג עולמו בשושנים. כמו שושן, שיש בו ריח, והוא אדום, מוצקים אותו, והוא מתהפך ללבן, ולעולם ריחו לא זז. כך הקב"ה מנהיג עולמו בדרך זה, שאם לא כן, לא היה מתקיים העולם, משום האדם החוטא.

והחוטא נקרא אדום, כמ"ש, אם יהיו חטאיכם כשָׁנים כשלג ילבינו. וכן החוטא מקריב קורבנו לאש, שהוא אדום, זורק הדם שהוא אדום סביב למזבח, וכן מדה"ד הרמוז באדום. מוצקים אותו, כשנשרף הקורבן על המזבח, ועולה העשן כולו לבן. ואז האדום הופך ללבן, הרומז, שמדה"ד הופך למדה"ר.

.365 כל מדה"ד אינו צריך אל הריח שלו אלא מצד האודם. כי הריח, הארת חכמה, אינו נמשך מצד הלבן, קו ימין שכולו חסדים, אלא מצד האודם, קו שמאל, שמשם החכמה, השורוק.

כמ"ש, ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם. אלא שהיו יודעים, שלא ישיגו ממדה"ד, מלכות, כרצונם, להמשיך החכמה מלמעלה למטה, כרצון כל עובדי עבודה זרה. אלא רק באודם, ע"י קו שמאל, אדום. וע"כ התגודדו בחרבות עד שפוך דם עליהם, כדי להמשיך האודם.

.366 ועוד, אודם ולבן, שמאל וימין, נִקרב לעולם והריח עולה משניהם. כי אין החכמה שבשמאל תוכל להאיר בלי התלבשות באור החסדים שבימין. וע"כ, כמו שהשושן אדום ולבן, כך ריח הקורבן והקורבן עצמו מאדום ומלבן.

ריח הקטורת מהשמנים האדומים והלבנים. כלומר, הלְבונה לבן, מור דרור אדום, והריח עולה מאדום ומלבן. וע"כ מנהיג עולמו בשושנים, שהם אדום ולבן. וכתוב, להקריב לי חֵלב ודם. שהחלב לבן והדם אדום.

.367 כנגד זה, אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, שזה אדום וזה לבן. כמו השושן, שהוא אדום ולבן, אין מוצקים אותו להחזיר אותו כולו לבן, אלא באש. כך הקורבן, אין מוצקים אותו להחזיר אותו כולו לבן, אלא באש.

עתה, מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כולו לבן, אלא באש. מתוך תעניתו של האדם, נחלשים איבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה.

.368 רבי אלעזר, כשהיה יושב בתענית, היה מתפלל ואומר, גלוי וידוע לפניך, ה' אלקיי ואלקי אבותיי, שהקרבתי לפניך חלבי ודמי, והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך, שיהי הריח העולה מפי בשעה זו, כריח העולה מקורבן באש המזבח, ותִרְצני.

.369 נמצא שהאדם מקריב בתעניתו החלב והדם, והריח שעולה מפיו, הוא מזבח כפרה. ולפיכך תיקנו התפילה במקום הקורבן. ובלבד שיתכוון למה שאמרנו.

כתוב, כל דבר אשר יבוא באש, תעבירוּ באש וטָהֵר. שע"י האש מוחזר להיות כולו לבן. אמר רבי יוסי, כשהיה ביהמ"ק קיים, אדם מקריב קורבנו בעניין האדום והלבן, והריח העולה מהם, וחזרתו לכולו לבן ע"י האש, ומתכפר לו. עתה תפילתו של אדם מכפר לו במקום הקורבן באותה הדרך של כוונת הקורבן.

.370 דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. כמו השושנים, שקוצים מצויים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים וברשעים. כמו השושנים, שאלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים. כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים. במה הצדיקים ניכרים? מתוך שיש רשעים. כי אלמלא רשעים, אין הצדיקים ניכרים.

הרועה בשושנים. המנהיג עולמו בשש שנים, כי שושנים אותיות, שש שנים. והשביעית שבת לה'. ועוד, בשושנים, פירושו באותם שֶׁשׁונים בתורה. כי שושנים הוא לשון שונה."

שאלה: אני לא מצליח להיות בכוונה כל הזמן, זה מאוד קשה.

בסדר, כמה שאפשר. דקה אחת תוך שעה וחצי תצליח?

תלמיד: דקה, אני מאמין שכן.

תן חשיבות. יש לך דקה אחת שלמה ממש, עגולה, שאתה נמצא בקשר עם הכוח העליון.

תלמיד: למה זה אמור להיות כל כך קשה?

שתהיה לך חשיבות לזה. אפילו בעולם שלנו אם אדם רוצה שיתייחסו אליו בחשיבות הוא עושה סביבו איזו גדר כדי שלא מן הסתם תוכל לבוא אליו.

ומשה היה רועה

.371" מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר. ה' רועי, הרועה שלי. כמו שהרועה מנהיג את הצאן ומוליך אותם למרעה טוב, למרעה שמן, במקום נחלי מים, מיישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקב"ה, כמ"ש, בנאות דשא ירביצני על מֵי מנוחות ינהלני, נפשי ישׁובֵב.

.372 דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו, להרחיק אותם מן הגזל, להנהיג אותם במישור, ובכל עת השבט בידו, שלא ייטו ימין ושמאל.

.373 ומשה היה רועה. שכל זמן שהרועה חכם לנהל את צאנו, הוא מוכן לקבל עול מלכות שמיים. אם הרועה שוטה, עליו כתוב, תקווה לכסיל ממנוּ.

.374 משה חכם היה, ובקי לנהוג את צאנו. כמ"ש בדוד, והנה רועה בצאן. שדוד חכם גדול היה, והיה רועה צאנו כדין וכשורה. לפיכך, עשה אותו הקב"ה מלך על כל ישראל. ולמה צאן ולא בקר? אלא ישראל נקראים צאן. כמ"ש, ואַתן צאני צאן מַרעיתי אדם אתם. וכמ"ש, כצאן קודָשים כצאן ירושלים.

.375 כמו הצאן, כשיקריבו על המזבח, בגללם זוכה לחיי העוה"ב. כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בגללם זוכה לחיי העוה"ב. ועוד, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם הטלאים בחיקו, כדי שלא יילְאו וייגעו, ומוליך אותם אחרי אימם, ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל, צריך להנהיג אותם ברחמים ולא באכזריות. וכן אמר משה, כי תאמר אליי, שָׂאהו בחֵיקךָ כאשר יישא האומֵן את היונק.

.376 כמו שהרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב, מציל את הצאן מהזאבים ומהאריות. כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מציל אותם מעכו"ם, ומדין של מַטה, ומדין של מעלה, ומדריך אותם לחיי העוה"ב. משה, רועה נאמן היה, וראה הקב"ה, שראוי הוא לרעות את ישראל, באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן. הכבשים, כפי הראוי להם, והנקבות, כפי הראוי להן.

.377 ולפיכך כתוב, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כוהן מדיין, ולא את שלו. האם כאשר יתרו נתן את ציפורה בתו למשה, לא נתן לו צאן ובקר? הלוא עשיר היה? אלא משה לא היה רועה את צאנו, כדי שלא יאמרו, בגלל שהיה צאנו עימו, היה רועה אותם בטוב. ולכן כתוב, את צאן יתרו חותנו, ולא כתוב, את שלו.

כוהן מדיין, אע"פ שהיה עכו"ם, בזכות שעשה עימו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה, במרעה טוב, שמן ודשן.

.378 וינהג את הצאן אחַר המִדבר. משה, מיום שנולד, לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש, שאותו מדבר היה קדוש, ומוכן לקבל עול מלכות שמיים עליו. מה עשה? הנהיג את הצאן אחר המדבר. ולא במדבר, שלא רצה שייכנסו בתוכו, אלא הרחיק אותם אחר המדבר.

.379 ויבוא אל הר האלקים חוֹרֵבה. הוא לבדו בא בלי הצאן. כמו אבן המושך ומקבל ברזל, כאשר רואה אותו הברזל, קופץ עליו. כך משה והר סיני, כשהתראו זה לזה, דילג עליו. כמ"ש, ויבוא אל הר האלקים חורבה.

.380 מוכנים היו מששת ימי בראשית, זה עם זה. ואותו היום, התרגש ההר אל מול משה. וכיוון שראה אותו, שנכנס לתוכו ודילג בו, עמד ההר. ששמחים היו זה עם זה.

.381 יודע היה משה, שהר האלקים הוא. כמ"ש, ויבוא אל הר האלקים. מה ראה משה באותו הר? ראה עופות שהיו פורחים ופורשׂים כנפיהם, ולא היו נכנסים בו.

.382 וראה העופות פורחים וטסים משם, ונופלים לרגליו של משה, מיד הרגיש בעניין, והעמיד את הצאן אחר המדבר, ונכנס לבדו.

.383 ויֵירָא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש מתוך הסנה. שעת מנחה הייתה, שמדה"ד שולטת בו. כתוב, יומם יצווה ה' חסדו. מידת חסד כתוב, ולא מדה"ד. כי משיוצא האור עד שנוטה לרדת, נקרא יום, מידת חסד. משנוטה לרדת, נקרא ערב, מדה"ד. כמ"ש, ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה.

.388 בשעה שנכנס משה להר סיני, מה הטעם שנגלה לו בשלהבת אש, שהוא דין? אז, השעה הייתה גורמת. הייתה אז שעת הדין, שעת המנחה. לבת אש, והשם חורב, והסנה, הכול לגזע אחד נשרש.

כתוב, ויבוא אל הר האלקים חורבה. וכתוב, ובחורב הקצפתם את ה'. וכתוב, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, שפירושו, מתוך שהם עתידים להיות כסנה. שהמקום גרם, שהיו ישראל עתידים לחטוא שם, ולהיות כסנה. וע"כ נגלה בלבת אש, שהיא דין, השורף את הרשעים. כמ"ש, קוצים כסוּחים באש ייצַתו."

שאלה: יש הכנה עבור הזוהר או תמיד זה כך?

לזוהר יש יותר הכנה מאשר ליתר כתבי הקבלה, אמנם זה לאותו הכיוון אבל הזוהר מקשר אותנו עם השלמות, עם סוף הדרך, עם התגמול, ולכן אנחנו צריכים להתייחס אליו בהתאם לזה. כל יתר כתבי הקבלה מדברים במדרגות, והמדרגות עדיין לא המצב האינטגראלי העגול, מה שאין כן הזוהר הוא מצב של מעין גמר התיקון, מעין העולם הבא. ולכן אנחנו צריכים להיות בעצמנו בשלמות כי אז שלם יכול להתקשר לשלם ולא ההיפך.

אז כמה שיותר להיות בשלמות זה דבר אחד, ודבר שני, התפילות שלנו צריכות להיות יותר בהתאם לשלמות. לא על מה שכואב לי היום, שמשהו שם באיזה מקום יש איזה בעיות קטנות, אלא החיבור הכללי, גמר התיקון של כל העולם, של כל האנושות, מ"אין עוד מלבדו" זה כלפי הבורא, ואנחנו תחתיו כעם אחד, בחיבור אחד וכן הלאה. אנחנו רוצים בתפילות שלנו לבורא בזמן קריאת הזוהר, לתאר קצת יותר מצבים שלמים, זה יותר מועיל.

תלמיד : זה בסדר לא להבין כלום?

כן בטח. מה אתה יכול להבין מהספר? מאף ספר בחכמת הקבלה אתה לא יכול להבין כלום. אם אתה אומר שאתה מבין משהו מספרי הקבלה, סימן שאתה לא מבין שאתה לא מבין.

תלמיד: בבוקר כשאנחנו לומדים למשל את מאמר "החרות" אפשר להבין ואנחנו יכולים לשאול שאלות, אבל כאן?

בבוקר אנחנו לומדים דברים שהם יותר קשורים למצבנו ואז ישנה גם תפילה, והתפילה היא כדי להבין ולהרגיש ולהשתתף בזה בצורה שכלית ורגשית. מה שאין כן כאן אנחנו לא יכולים להשתתף לא בשכל ולא ברגש אלא רק לתפוס, ליהנות מהמאור המחזיר למוטב הכללי, מהאור העליון שנקרא "זוהר", "זיהרא עילאה".

תלמיד: האם יש איזה מבנה בקריאה? כי כשקוראים פסקאות, קוראים פסקה אחר פסקה.

לא, אין לנו שום הבדל בין זה לזה. יש פסקאות שאתה יותר מבין ופחות מבין, יותר מתרגש, פחות מתרגש, בזוהר זה לא חשוב. אנחנו מדברים על גמר התיקון ששם הכול הופך להיות לאחד.

בלבת אש מתוך הסנה

.389" והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכָּל. מכאן למדנו רחמנותו של הקב"ה על הרשעים. והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים. והסנה איננו אוכל, שאין בהם כלָיה. בוער באש, רומז לאש של גיהינום, אע"פ שהאש נראה למשה שהוא צדיק, מ"מ רומז לאש של גיהינום, לרשעים. אבל הסנה אינו אוכל, שאינו עושה בהם כליה.

.390 מה הטעם שנִגלה אש למשה בלבת אש ולא לשאר הנביאים? אין משה כשאר הנביאים. כל מי שקרב לאש נשרף בה, ומשה קרב לאש ולא נשרף, כמ"ש, ומשה ניגש אל הערפל אשר שׁם האלקים. וכתוב, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.

.391 בעניין הזה של משה יש להסתכל בחכמה עליונה. כי למה כתוב, מן המים משׁיתיהו, אלא ללמד, שמי שנמשך מן מים, החסד, אינו מתיירא מאש, הדין. ממקום שנגזר נשמת משה, לא נגזר אדם אחר.

בעשר מדרגות דז"א השתכלל, כמ"ש, בכל ביתי, בנוקבא, נאמן הוא. ולא כתוב, נאמן ביתי, שהיה משמע נאמן של הנוקבא. אלא כתוב, נאמן הוא, שפירושו, נאמן של ז"א, שהוא למעלה מהנוקבא. אשרי חלקו של אדם, שאדונו מעיד עליו בזה.

.392 הרי כתוב, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באוה"ע קם. ומי הוא? הוא בלעם. ואיך נאמר, שממקום שנגזר משה, לא נגזר אדם אחר?

.393 כמו שהנוזל היוצא מפרח קַרְנָטֵי, שריחו רע, מתערב חלילה באפרסמון הטוב. כך מדומה בלעם הרשע למשה רבנו. אלא הפירוש של המדרש, שבאוה"ע קם והוא בלעם, אשר מעשיו של משה למעלה, בקדושה, ובלעם למטה, בטומאה. משה השתמש בכתר הקדוש של מלך העליון, ז"א, למעלה. ובלעם השתמש בכתרים התחתונים, שאינם קדושים, למטה.

ובאותה הדרך ממש כתוב, ואת בלעם בן בְעוֹר הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. הרי שנקרא קוסם, כי היו מעשיו בטומאה.

.394 כי כאן משמע, שיש עליונים ותחתונים, ימין ושמאל, רחמים ודין, ישראל ועכו"ם. ישראל משתמשים בכתרים עליונים קדושים, עכו"ם בכתרים תחתונים שאינם קדושים. אלו של ישראל הם מימין, ואלו של עכו"ם הם משמאל. ועכ"פ נבדלים הנביאים העליונים שמישראל, מנביאים התחתונים של עכו"ם. נביאים של הקדושה מנביאים שאינם מן הקדושה.

.395 כשם שהיה משה נבדל מכל הנביאים בנבואה הקדושה העליונה, כך היה נבדל בלעם משאר הנביאים והמכשפים בנבואה שאינה קדושה למטה. ועכ"פ משה היה למעלה ובלעם למטה, וכמה מדרגות ומדרגות היו מבדילות ביניהם.

.396 משה היה מהרהר ואומר, אולי יִכְלו ישראל בעבודה הקשה הזו. כמ"ש, ויַרְא בסִבלותם. לפיכך, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ויַרְא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל, והסנה איננו אוכל, שאינם כָּלים בגלותם. אשריהם ישראל, שהקב"ה הבדיל אותם מכל העמים, וקרא להם בנים. כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם."

שאלה: נתת כמה עצות איך לבנות כוונה נכונה, למשל להיות רגוע, להיות בזרימה עם הטקסט או לדרוש את התיקון, להתפלל עבור החברים. וכל הזמן יש שאלה על מה בדיוק לחשוב. אפשר להגיד שהכי חשוב זה מאמץ כלפי המטרה והאור יתקן?

ודאי שהמאמץ זה הכול, המאמץ על פני ההפרעות. כמה יותר הפרעות אז יש יותר יכולת לתת מאמץ ולפי זה למשוך את המאור המחזיר למוטב.

פרשת וארא

ואֵרָא באל שד"י, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם

.1" בִּטחו בה' עדי עד, כי בְּיָה הוי"ה צוּר עולמים. בִּטחו בה', שכל בני העולם צריכים להתחזק בהקב"ה ולהיות ביטחונם בו.

.2 א"כ, מהו עדי עד? אלא צריך שיהיה כוחו של האדם במקום שהוא קיום וקשר של הכול, והוא נקרא עד, ז"א. ועַד הזה הוא מקום המייחד לצד זה ולצד זה, קו האמצעי, המייחד צד ימין וצד שמאל זה בזה, להתקיים ולהתקשר, שיתקיימו שני הקווים, ותתקשר הארתם זה בזה קשר בל יימוט.

.3 ועַד זה בו תאוות הכול, כמ"ש, עד תאוות גִבעות עולם, שהן שתי אימהות, בינה ומלכות. הבינה נקראת יובֵל והמלכות שמיטה. והן נקראות גִבעות עולם, כמ"ש, מן העולם ועד העולם.

.4 ותאוותם היא אל עד זה, ז"א, קו האמצעי, הקיום של כל הצדדים, ימין ושמאל. וע"כ תאוות היובל, בינה, אל העד, היא להעטיר אותו בג"ר, ולהמשיך לו ברכות, שפע החסדים, ולשפוך עליו מעיינות מתוקים, חכמה הממותקת בחסדים. כמ"ש, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו. מלך שלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א, ואימו בינה.

תאוות השמיטה, המלכות, אל עד, ז"א, היא להתברך ממנו ולהאיר ממנו, הרי ודאי הוא, שעד זה תאוות גבעות עולם הוא, שהן בינה ומלכות, זו להשפיע וזו לקבל.

.5 משום זה כתוב, בִּטחו בה' עדי עד, ז"א. כי משם ולמעלה, חו"ב, מקום מכוסה וגנוז, שאין מי שיכול להשיג. משם יוצאים ומצטיירים העולמות, זו"ן, כמ"ש, כי ביה הוי"ה צור עולמים.

יה הוא חכמה, הוי"ה הוא בינה. והם המציירים ומוציאים העולמים, זו"ן. וזהו מקום צפוּן וסתום. וע"כ כתוב, בִּטחו בה' עדי עד. שעד כאן, עד ז"א, יש רשות לכל אדם להסתכל בו. מכאן והלאה, בחו"ב, אין רשות לאדם להסתכל. כי הוא גנוז מכל אדם. ומיהו המקום שאסור להסתכל בו? הוא יה הוי"ה, חו"ב, שמשם הצטיירו כל העולמות, ואין מי שיעמוד על אותו המקום, כדי להשיג מה.

.6 הפסוק מוכיח על מניעת ההשגה למעלה מז"א, כמ"ש, כי שאל נא לימים ראשונים, ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים. הרי מפורש בכתוב, שהשאלה וההשגה רק בשמיים, ז"א, מקצהו עד קצהו. שעד כאן יש רשות לאדם להסתכל. מכאן ולמעלה מז"א, אין מי שיכול לעמוד עליו. שבכל מדרגה יש ג"ר וז"ת, ז"א. ואין השגה אלא בז"א של כל מדרגה, ואפילו בז"א דג"ר, שנקרא דעת. אבל בג"ר של כל מדרגה, אין מי שישיג שם. ואפילו בג"ר של מדרגת עשיה.

.7 בטחו בה' עדי עד. בכל ימיו של האדם, הוא צריך להתחזק בהקב"ה. ומי ששם בו ביטחונו וכוחו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. שכל מי ששם כוחו בשם הקדוש, מתקיים בעולם.

.8 משום שהעולם מתקיים בשמו הקדוש, כמ"ש, כי ביה הוי"ה צור עולמים. כלומר, צייר עולמים, כי בשתי אותיות נבראו העולמים, עוה"ז ועוה"ב. עוה"ז נברא בדין, ועומד, מתקיים, על דין. כמ"ש, בראשית ברא אלקים, שהשם הזה רומז על דין. כדי שיתנהגו בני אדם ע"פ דין, ולא ייצאו מחוץ לדרך.

.9 וידבר אלקים אל משה. השם אלקים רומז על גזרת הדין שעומד עליו. כמ"ש, ויָשָב משה אל ה', ויאמר, אדנ"י, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, שם המלכות.

רְאה כוחו של משה, שמיד בראשית נבואתו לא נח רוחו במקום הזה, במלכות, ואמר, אדנ"י, למה הרֵעוֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הֵרַע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. מיהו שיוכל לומר כזה, אלא משה, שידע, שמדרגה אחרת עליונה מהמלכות, נועדה לו, כי היה מרכבה לז"א, בעלה של המטרוניתא.

.10 בתחילה כשניתן לו הבית, מלכות, שבהיותו מרכבה לז"א, בעלה של המלכות, נמצא שזכה במדרגת המלכות שתהיה לביתו, כמו שהיא בית ז"א. ע"כ פקד עליה, כאדם הפוקד על ביתו, ואומר כל מה שרוצה בלי פחד. אף משה כך, אמר לביתו, למלכות, ולא פחד.

.11 וידבר אלקים. הוא גזרת הדין, כי השם אלקים הוא דין, המלכות. ויאמר אליו, אני הוי"ה, היא מדרגה אחרת, ז"א, רחמים. ונקשר כאן הכול, דין ורחמים יחד, שלמות גדולה. כי כתוב, ויאמר אליו, אני הוי"ה, שהוא מדה"ר.

אלא אם היה כתוב, וידבר אלקים אל משה, אני הוי"ה. היה פירושו, שנקשרו בשבילו דין ורחמים יחד. אבל לא כך כתוב, אלא בתחילה כתוב, וידבר אלקים אל משה, ואח"כ כתוב, ויאמר אליו, אני הוי"ה. שהם מדרגה אחר מדרגה. ואינם דין ורחמים מקושרים יחד.

.12 משה, אם לא היה בעליו של הבית, כמ"ש עליו, תפילה למשה איש האלקים, היה נענש על מה שאמר לאדנ"י, למה הרעותה לעם הזה. אבל בזכות זה שהיה בעליו של הבית, לא נענש.

בדומה לאדם שנפל למריבה עם אשתו, שהייתה בת מלך, ואמר לה דברים שאינם הגונים. התחילה היא להתרעם. כיוון שהתחילה לומר דבר, והיה שם המלך, לקח לו המלך את הדבר, והיא שתקה ופסקה מלדבר. אמר המלך לבעלה, האם לא ידעת שאני מלך, ולפניי דיברת דברים אלו?

כביכול אף משה כך, שכתוב, ויָשָב משה אל ה', ויאמר, אדנ"י, למה הרעותה. מיד כתוב, וידבר אלקים אל משה, מדה"ד, כי בת המלך התחילה להתרעם. מיד לקח המלך את הדבר, ויאמר אליו, אני הוי"ה. האם לא ידעת שאני מלך, ולפניי דיברת דברים אלו?

.13 ואֵרָא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י. למה שינה את השמות של מעלה, אדנ"י הוי"ה אלקים, וכאן אמר אל שד"י? אלא בדומה למלך שהייתה לו בת בלתי נשואה, והיה לו אוהב. כשרצה המלך לדבר עם האוהב, שלח את בתו לדבר עימו, והיה המלך מדבר עימו ע"י בתו.

הגיע זמנה של בתו להינשא. באותו יום שנישאה, אמר המלך, קִרְאו לה מטרוניתא יקרה. ואמר לה, עד עתה דיברתי על ידך למי שדיברתי, מכאן והלאה אני אומר לבעלך, והוא יאמר למי שצריך. לימים אמר לה בעלה, דַבְּרי ריב לפני המלך, עד שהיא התחילה לדבר, לקח לו המלך את הדבר. אמר לו, האם איני המלך, אשר עד היום הזה לא דיבר איש עימי אלא ע"י בתי, ואני נתתי לך את בתי, ודיברתי עימך בגלוי, מה שלא עשיתי לאדם אחר.

.14 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י, שם המלכות, מטרם שהזדווגה עם ז"א פב"פ. ופירושו, וארא אל האבות באל שד"י, המלכות. כשהייתה בביתי ולא נישאה, ולא דיברו עימי פב"פ, כמו שעשיתי לך. ואתה בהתחלת דיבורך, אמרת לבתי בפניי דברים כאלו? אלא על כך כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, לדבר עימהם במדרגה זו שדיברתי עימך.

.15 לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה תבל ויושבֵי בה. הארץ, זוהי ארץ הקדושה של ישראל, שעומדת להיות מושקית מה', ולהתברך ממנו מתחילה. ואח"כ ממנה מושקה העולם כולו. תבל ויושבי בה, אלו שאר הארצות, השותים ממנו.

.16 כי הוא על יַמים יְסָדהּ. אלו הם שבעה עמודים, שבע ספירות חג"ת נהי"מ דז"א, שהארץ נסמכת עליהם. והם שבעה ימים, וים כינרת, המלכות, שולט עליהם כביכול. אלא אין לומר שהוא שולט עליהם, כי המלכות אינה שולטת על שבע ספירות דז"א, אלא שים כינרת התמלא מהם. כי המלכות מקבלת מהם.

וכתוב, ועל נהרות יכוֹננהָ. מיהם הנהרות? כמ"ש, נשאו נהרות קולם, יישאו נהרות דוֹכְיָים, שהם היסוד דז"א, הנקרא נהר. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.

.17 ארץ, מלכות, בעת שהיא פב"פ עם ז"א, ישראל, נקראת בשם ארץ ישראל. ויעקב, ישראל, למה אינו מושל עליה כמשה? הלוא גם הוא מרכבה לז"א, ישראל, כמ"ש, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י, שם הנוקבא בטרם שמזדווגת עם ז"א?

.18 אלא יעקב לקח בית שלמטה, בעוה"ז, וע"כ נעזב ממנו בית שלמעלה, מלכות. ועם בית שלמטה, ארבע הנשים, התקין בית העליון, המלכות, בי"ב שבטים בשבעים ענפים, שבעים שמות שלה, שבעים נפש שבאו למצרים. ומשה לקח בית העליון, מלכות, ועזב בית התחתון, כי נבדל מאשתו.

וע"כ כתוב ביעקב, באל שד"י, כי רק באל שד"י דיבר עימו הקב"ה ולא יותר מזה. וכתוב, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, לדבר עימהם במדרגה זו של הוי"ה, העליון.

.19 פאר האבות היה יעקב, השלמות של הכול. בכולם כתוב, אל אברהם אל יצחק, ובו התווספה אות אחת, ו', שכתוב, ואל יעקב. להורות שהוא שלם יותר מכולם. ועכ"ז, לא זכה להשתמש במלכות, כמו משה.

.20 כתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, לתת להם את ארץ כנען. משום שנימולו. שכל מי שנימול, יורש הארץ. כי הארץ אינו יורש אלא צדיק. וכל מי שנימול נקרא צדיק, כמ"ש, ועמךְ כולם צדיקים לעולם יירשו אָרץ.

כל מי שנימול ושומר אות הברית נקרא צדיק. יוסף, שכל ימיו לא נקרא צדיק, עד ששמר אות ברית קודש. כיוון ששמר אותו במעשה של אשת פוטיפר, נקרא צדיק, כלומר יוסף הצדיק."

שאלה: הייתה לי שאלה משיעור הבוקר על "אין עוד מלבדו". איך אנחנו קובעים "אין עוד מלבדו" במשך היום? איך אפשר לקבוע "אין עוד מלבדו" ולא פסל? באיזו צורה אני קובע ש"אין עוד מלבדו"?

זה יבוא. אני לא יכול להסביר. אתה תתחיל להרגיש. חסרות צרות.

תלמיד: חסרות, מה?

צרות.

תלמיד: לא חסר.

לא חסר? אז למה אתה אומר איך קובעים באמצע, במשך היום "אין עוד מלבדו"? תייחס כל צרה וצרה ל"אין עוד מלבדו", וכך תאתר את "אין עוד מלבדו".

תלמיד: ואם זה לא מצרה, איך אני מכניס את "אין עוד מלבדו" לאמונה עם החברים?

אין. רק מצרות. כך מקובלים שמגיעים למטרה, להתייחד עם הבורא הם עוברים כאלה שפשופים, כי אחרת לא יכולים לשים לב לזה. האגו לא מתעורר. רק מתוך פחד.

תלמיד: יש לי עם זה בעיה, כי ברגע שאני בעצם אומר על כל הצרות שזה מהבורא, אני תופס אותו בתור דבר רע.

למה?

תלמיד: כי כואב לי ממנו. הוא בעצם מזיק לי.

חוסר תמיכה. חוסר תמיכה מהקבוצה. אני אומר לך כמו רופא שאומר לחולה מה קורה לו. אתה חייב להיות קצת יותר להיות קשור עם הקבוצה ואז כל צרה אתה תוכל לאתר שזה בא מ"אין עוד מלבדו", אתה חייב ולא יותר מזה. אחר כך יהיו לך עוד הרבה צעדים, הרבה מצבים עד שתקבע שחוץ מזה שזה "אין עוד מלבדו", שזה לטובה , "וטוב ומיטיב". אבל רק הקבוצה יכולה.

כי אם אתה נמצא במכה אתה מנותק מהבורא כי הוא עובד אתך באחוריים. אז מה יכול להיות? מי יכול לקשור אותך אם הוא בפנים? רק הקבוצה. אי אפשר בזמן המכה להיות קשור עם הבורא, אלא דרך הקבוצה בלבד.

שאלה: מאוד ברור העניין של השפשופים שאמרת קודם וההכרחיות בזה. האם יש איזה שלב שזה בא ממקום של אהבה ורצון, ולא ממקום של דחיפות כאלה?

זה בא מאהבה, שהבורא רוצה אותך.

תלמיד: מבחינתי, שאני לא צריך את הדחיפות האלה. אני רוצה בלי דחיפות אפילו. יש שלב כזה?

אם אתה רוצה, בבקשה. תעשה, תזמין את הקשר עמו, עם הבורא לפני כל הדחיפות האלה, המכות והדקירות. אין בעיה. תספר לנו אחר כך. אני רוצה ללמוד.

תלמיד: אני שואל. אני לא יודע. אתה אומר שמקובלים עברו שפשופים.

אתה תנסה. אנחנו מחכים ללמוד ממך.

שאלה: כשמגיעה המכה, איך אנחנו מתנהלים עם זה בקבוצה? אנחנו רוצים שהחברים יראו אותנו כגדולים? בדרך כלל כשבן אדם מקבל בעיות, הוא מבויש, הוא רוצה להסתיר את זה מהקבוצה.

קודם כל, אני לא חושב שכדאי להסתיר בעיות מהקבוצה, כי אם אתה מחלק את הבעיות האלה עם הקבוצה, אז נעשה לך הנטל יותר קל, הוא מתחלק בין כולם. וכשהם נמצאים יחד אתך, אז בכל זאת גם הם מושכים קצת מאור עבורך. אז פחות או יותר בכללות כדאי להסביר את הבעיות לקבוצה, ולדבר על זה ש"חברים, אני צריך מכם עזרה".

ברור לנו שזה הכול מלמעלה מהבורא ושהוא נותן את זה, אמנם שנותן למישהו אחד, אבל אין אחד ברוחניות. ברוחניות אנחנו כולנו קשורים יחד. לכן, למרות שהוא מעורר את זה בי, את הבעיה, אבל לפתור אותה אני לא יכול לבד. זה רק בזכותכם, ורק בעזרתכם, ורק כדי לקדם אותנו יחד לכן הוא שולח.

לבורא אין חשבון פרטי עם אף אחד. אף אחד. הוא לא רוצה לקדם אותך, כי הוא יודע שזה בלתי אפשרי. הוא יכול לקדם אותך בתנאי שאתה תהיה בתוך הקבוצה. אז הוא יצטרך לקדם את הקבוצה. אבל הוא מעורר אותך כדי לתת לך עבודה לעבוד עם האחרים. נותן לעוד מישהו לעבוד עם האחרים. וכך זה כדי שאתם תלמדו מזה איך להתקשר.

אבל החשבון הוא לא עם אחד. אדם אחד ברוחניות לא קיים. לא קיים בכלל. אם אני חושב שהיום יש לי איזה קשר עם הבורא, לא נכון. דרך העשירייה בלבד בחשבון עם העשירייה. עוד צריכים ללמוד הרבה עד שזה ייכנס כעיקרון.

צבעים שנראים וצבעים שאינם נראים

[גוונין דמתחזיין ודלא מתחזיין]

.21" כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י. מהו, וארא? ואדבר, היה צריך לומר.

.22 יש צבעים הנראים, ויש צבעים שאינם נראים. אלו ואלו הם סוד עליון של האמונה. ובני אדם אינם יודעים אותו ואינם מסתכלים בו. ואלו הצבעים הנראים לא זכה בהם אדם, עד שבאו האבות והשיגו אותם. ועל זה כתוב, וארא, שראו אלו הצבעים הנראים.

חג"ת דז"א, ג' קווים שלו, יש להם ג' צבעים, לבן אדום ירוק. ואלו חג"ת מכונים צבעים. ומהם נמשכים ג' הקווים למלכות בהארת החכמה, המכונה ראייה. אמנם חג"ת במקומם מכוסים ונעלמים מחכמה, ואינם מאירים אלא באור החסדים. כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, כי להיותו נמשך מבינה, הוא אוהב החסדים יותר מהחכמה.

ונמצא שרק ג' הצבעים הנמשכים למלכות, הם המאירים בהארת החכמה, המכונה ראייה. וע"כ הם מכונים צבעים שנראים, כלומר, שיש בהם חכמה. אבל ג' הצבעים שבמקומם עצמם בז"א, הם צבעים שלא נראים, שאין בהם חכמה, המכונה ראייה.

ואלו הצבעים הנראים לא זכה בהם אדם, עד שבאו האבות, חג"ת דז"א, והשיגו אותם. שהאבות האירו ג' הצבעים שלהם אל המלכות. ושם במלכות נעשו צבעים הנראים, שבה מתגלים ג' הצבעים בהארת החכמה. אבל בעודם בז"א הם סתומים ואינם נראים, כי החסדים שבו מכוסים מחכמה.

.23 הצבעים שהתגלו הם של אל שד"י, המלכות, שהם המראה של הצבעים העליונים, שבחג"ת דז"א. ואלו הם צבעים הנראים, שיש בהם חכמה. והצבעים שלמעלה, שבחג"ת דז"א, הם סתומים ואינם נראים, שאין בהם חכמה אלא אור החסדים בלבד. לא עמד איש עליהם, להשיג אותם בז"א, חוץ ממשה.

ועל זה כתוב, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, שלא התגליתי להם בצבעים עליונים, שבחג"ת דז"א, הנקרא הוי"ה. האם אפשר כלל שהאבות לא היו יודעים השם הוי"ה, חג"ת דז"א, הלוא הם מרכבה לחג"ת דז"א? אלא היו יודעים מתוך אלו הצבעים שהתגלו במלכות.

שהידיעה וההשגה שלהם לא הייתה מחג"ת הסתומים שבז"א, אלא רק אחר שנמשכו המראות דחג"ת אל המלכות. ושם, במלכות, הייתה ידיעתם והשגתם. כי שם הם מתגלים בהארת החכמה. אבל במקומם עצמם הרי הם סתומים מחכמה.

.24 והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. המשכילים, זה אותו חכם שיסתכל מעצמו בדברים עליונים, שאין בני אדם יכולים לדבר בהם בפה מרוב גובהם. והם הנקראים משכילים.

הרקיע, זהו רקיע של משה, העומד באמצע, ז"א, קו אמצעי, הכולל שני הקווים, ימין ושמאל. וזוהר זה שלו, הוא סתום ואינו מגולה בחכמה, שנקראת זוהר, אבל האור שלו גדול. מהצבע שלו, הכולל כל ג' הצבעים, עומד ומאיר על הרקיע, שאינו מאיר, המלכות. שהצבעים נראים בו, כי מאיר בחכמה, הנקראת ראייה. ואלו הצבעים, אע"פ שנראים בו, אינם מאירים כזוהר של אותם שהם בצבעים סתומים, צבעים דז"א, הנקרא רקיע המאיר.

.25 ארבעה אורות הם. שלושה מהם, חג"ת, סתומים. ואחד, המלכות, נגלה. ואלו הם:

א. אור המאיר, חסד וקו ימין.

ב. אור המזהיר, גבורה וקו שמאל, ומאיר כזוהר השמיים לטוהר. וע"כ נקרא מזהיר, מפני ששורש החכמה הוא מקו שמאל, המקבל משמאל דבינה, והארת החכמה מכונה זוהר.

ג. אור ארגמן, ת"ת וקו אמצעי, הלוקח כל האורות, שקו אמצעי כולל הימין והשמאל.

ד. האור שאינו מאיר, המלכות, שמסתכל אל אלו ג' אורות ולוקח אותם.

ואלו האורות נראים בו, כמו העששית, לוח מתכת מבריקה, שעומדת כנגד השמש, והשמש נראה בה. כך נראים במלכות ג' אורות דז"א, הנקרא שמש. ומבחינה זו נקראת המלכות עששית, המקבלת מהשמש, והשמש נראה בה.

.26 ואלו ג' אורות הם סתומים במקומם בז"א, ועומדים על אור זה הרביעי שהתגלה, המלכות. שג' האורות נמשכים לאור הרביעי, ששם מתגלים ג' האורות, ומאירים בחכמה. וזהו העין.

בעין יש ג' צבעים, לבן אדום ירוק, שהתגלו בהארת חכמה ורשומים באור הרביעי שבו, בשחור שבעין. וכולם אינם מזהירים, משום שעומדים באור שאינו מאיר. כי עיקרם הוא השחור שבעין, המלכות. והוא מראה שאינה מאירה.

ואלו ג' הצבעים שבעין, הם כמו אלו ג' צבעים דז"א, הסתומים העומדים עליהם. שהם בחינת ג' קווים דז"א, אלא שמאירים ומתגלים במקום המלכות. ואלו הם שנראו אל האבות, כדי לדעת ולהשיג אלו ג' הסתומים שבז"א, המתגלים מתוך אלו שאינם מאירים, כלומר השלושה שבמלכות. ואלו המאירים והם סתומים, השלושה שבמקום ז"א, התגלו למשה ברקיע שלו. ואלו עומדים ומשפיעים על אלו ג' צבעים הנראים בעין. על אלו הנראים אל האבות.

.27 והרוצה לראות שלושת הסתומים שבז"א, אומרים לו, סתום עיניך, שלא ימשיך חכמה, המכונה עיניים, ותסובב את גלגלך שבעין, על ג' מקומות חולם שורוק חיריק, הממשיכים ג' קווים חג"ת. ובזה יתגלו אלו ג' צבעים דז"א, המאירים בחסדים, שמאירים מזוהר קו שמאל. אבל הם סתומים ומכוסים, משום שלא ניתן רשות לראות אלא בעיניים סתומות, כי הם ג' צבעים הסתומים העליונים שבז"א, העומדים ומשפיעים לאלו ג' צבעים הנראים במלכות, שאינם מאירים.

.28 משה זכה במראה המאירה, ג' קווים דז"א, העומדת ומאירה על מראה שאינה מאירה. שאר בני העולם זכו במראה שאינה מאירה, המלכות. והאבות היו רואים, מתוך אלו ג' צבעים המתגלים במלכות, את אלו ג' הצבעים הסתומים העומדים עליהם, ומאירים להם, שהם ג' קווים דז"א, ג' הנראים במלכות, שאינם מאירים.

ונמצא שגם האבות השיגו את החג"ת דז"א. אבל לא ממקומם בז"א, כמו משה, אלא מתוך חג"ת, המתקבלים במלכות ונראים שם. וע"כ כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י, באלו ג' צבעים הנראים במלכות, הנקראת אל שד"י.

.29 ושמי הוי"ה לא נודעתי להם. אלו הם צבעים העליונים הסתומים והמאירים, חג"ת דז"א, הנקרא הוי"ה, שזכה משה להסתכל בהם. ולכן העין פעם סתומה ופעם פתוחה ומגולה. אם היא סתומה, היא רואה מראה המאירה, חג"ת דז"א. ואם התגלתה, רואה המראה שאינה מאירה, המלכות.

וע"כ כתוב, וארא, במראה שאינה מאירה, בנגלה, שג' הצבעים נראים בה, ובה כתוב ראייה. אבל במראה המאירה, ז"א, שהוא סתום, שאין בו ראייה, כתוב בו ידיעה, כמ"ש, ושמי הוי"ה לא נודעתי. ולא כתוב, לא נראיתי. כי אין ראייה אלא במלכות.

.30 אמר דוד, ואמרתם כֹּה לֶחָי ואתה שלום. ואמרתם כה לחי, כן ראוי להיות עושר וכבוד לאיש חי, לאיש צדיק. האם דוד לא היה יודע את נָבָל, שהוא רשע, שהוא אמר בשבילו, לומר לו, כה לחי? אלא אותו יום, יו"ט של רה"ש היה, והקב"ה יושב בדין על העולם. ובשביל הקב"ה אמר, ואמרתם כה לחי, כדי לקשר כה, המלכות, לחי, היסוד דז"א, שכל החיים תלויים בו. ואתה שלום. ואתה, כדי לקשר קשר האמונה, המלכות, הנקראת אתה, בז"א, שנקרא ו', ע"כ כתוב, ואתה, עם ו'.

.31 מכאן, שלאדם רשע אסור להקדים שלום. ואם הוא מוכרח להקדים לו שלום, יקדים לו שלום כמו דוד, שבירך את הקב"ה, והיה נראה שבשביל נבל אמר. ורמאות לא הייתה. כי כל מי שמעלה דבריו אל הקב"ה, ונראה שבשביל האדם אמר, אינו רמאות. משום שכך דרכם של צדיקים, שמדברים לאדם, כפי הנדמה, אבל הם מעלים דבריהם אל הקב"ה, כדי לקיים הכתוב, שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ומי שמקדים שלום אל צדיק, הוא שווה, כמו שמקדים שלום אל הקב"ה."

(סוף השיעור)