שיעור בוקר 03.02.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 321, "הקדמת ספר הזוהר",

מאמר "שמיים וארץ", סעיף 157

קריין: "זוהר לעם", כרך א', עמ' 321, "הקדמת ספר הזוהר". "שמים וארץ", סעיף 157.

אנחנו ממשיכים ללמוד את "הקדמת ספר הזוהר". חשוב לנו לא לשכוח שהכול תלוי בחיבור שלנו, שככל שאנחנו יכולים להתחבר, להתאחד, להתקרב זה אל זה, כך אנחנו משלימים את התמונה של העולם הזה, של העולם העליון, של כל המציאות והיא מתחילה להתבהר לפנינו. הכול נהיה ברור לנו, איפה אנחנו נמצאים ובשביל מה אנחנו קיימים. רק בנטייה הזאת לחבר את כל חלקי המציאות יחד בתמונה אחת, בהשלמה, אנחנו נבין את הכוח העליון שברא את הכול ועשה כך שנכיר דרך הפעולות שלו אותו עצמו.

קריין: "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שמים וארץ", סעיף 157.

.157" ואלו שני הממונים שוחים בים הגדול, ופורחים משם, והולכים בלילה אל נעמה, אם השדים, שטעו אחריה בני אלקים הראשונים, וחושבים להתקרב אליה. והיא מדלגת 60,000 פרסאות, ונעשית ומתהפכת לכמה צורות לבני אדם, בשביל שיטעו אחריה בני אדם.

פירוש. כי אחר שקיבלו כוח מעזא ועזאל, יכלו גם להזדווג עם נעמה. שגם המלאכים הראשונים, עזא ועזאל, טעו אחריה. ומתוך זיווג זה, ילדה נעמה כל הרוחות הרעות והשדים בעולם. וטעו אחריה בני אלקים הראשונים, שהם עזא ועזאל, הנקראים בני אלקים, כמ"ש בבראשית.

ויש להבין הדבר, כיוון שמלאכי מעלה היו, איך באו לכלל טעות לִזנות עם נעמה? וכן, למה הולידה נעמה ע"י זה רק שדים ורוחות, ולא אנשים? כי עולם עליון, או"א, נברא בי', דכורא, ואין בהם מבחינה ד' ולא כלום. אבל הזו"ן, שהם עולם תחתון, נבראו בה', הכלולה גם מבחינה ד'.

או"א בינה, בחשק אחַר אור חסדים. כי כן יצאה הבינה מתחילתה בד' הבחינות דאו"י. אבל הזו"ן צריכים לאור חכמה, כי כך נאצל הז"א דאו"י בהארת חכמה בחסדים אלו. ומזיווג או"א יצאו המלאכים, הנמצאים גם בסיום הי' כמוהם, וחושקים רק אחר חסדים, ולא אחר חכמה כמוהם. ונשמות בני אדם יצאו מעולם תחתון, זו"ן. ונמצאות הנשמות בסיום הה', שעליה היה הצמצום, שלא לקבל חכמה מחמת בחינה ד', הכלולה בה. וכן יש להן צורך וחשק אחר חכמה, כמו הזו"ן, להיותן נמשכות מהם.

אדה"ר בעת שנולד מהזו"ן, היו הזו"ן מלבישים לעולם עליון, או"א, והסתיימו גם הם בי'. אלא הה' הייתה גנוזה באחוריים שלהם. וע"כ הייתה מעלת אדה"ר גדולה מאוד. כי בהיותו בזו"ן בעולם עליון, והסתיים בי', הייתה מדרגתו כמלאכי מעלה, הנולדים מאו"א.

ועם זה היה מקבל חכמה עליונה, להיותו מזו"ן. והיה שורה עליו השם אלקים, חכמה, בשלמות העולם העליון. כי בי' אין צמצום ובחינה ד'. ומבחינה זו הוליד קין והבל. קין מאל"ה, והבל ממ"י. ובשניהם לא הייתה מגולה ה"ת, אלא י' לבדה, כיוון שהיה בהם חכמה עליונה. ועיקר נושא החכמה הוא אל"ה, ז"ת דבינה, נשמת קין.

אמנם קין קינא בתאומה היתרה הגנוזה במ"י, כי בי' זאת נמצאת בהסתר ה"ת. וקין רצה להזדווג עימה, רצה להמשיך החכמה שלו לבחינה ד' הגנוזה בנשמת הבל. ובזה הרג את הבל. כי אחר שהתגלתה ה"ת, נגלה גם הצמצום שעליה, שאסורה לקבל מאור העליון. וע"כ הסתלק שם אלקים משניהם.

אלא מ"י, שהוא ג"ר, הסתלק למעלה, ונבחן בזה שהרג את הבל. ואל"ה של קין, ז"ת, נפל לקליפות, שהוא ארקא. ואע"פ שנפל לקליפות, מ"מ נשארו בכלים ניצוצין מועטים של החכמה, ומכ"ש הבנות שלו, שלא נפגמו כל כך, היו בהן עוד יותר ניצוצין מהבינה.

נעמה שהיא מבנות קין, הייתה יפה מאוד מכל בנות האדם. כי עיקר החטא היה בזכרים של קין ולא בנקבות, שהן קרקע עולם. ולפיכך, אחר שהפיל הקב"ה את עזא ועזאל לעוה"ז, שנברא בה', וראו את נעמה, התעורר בהם חשק גדול חדש, שלא היה מעולם, החשק אחר אור החכמה, כי משורשם יש להם חשק רק אחר חסדים. רק הראייה של נעמה, הולידה בהם חשק חדש זה להמשיך חכמה.

ומתוך שמבניינם עצמם אין להם ה"ת המצומצמת, וגם בבניין נעמה לא הייתה ה"ת מגולה, להיותה נמשכת מאל"ה של קין, לכן טעו בה, שהיא ראויה לקבלת חכמה, והזדווגו עימה. והייתה הטעות שלהם בב' דברים:

א. אע"פ שאין בהם ה"ת מבניינם עצמם, מ"מ המקום גורם. וכיוון שהם בעוה"ז, כבר ה"ת שולטת עליהם, והיו אסורים להמשיך אור החכמה.

ב. מה שחשבו, שגם בבניין נעמה אין ה"ת. כי באמת הייתה בה ה"ת בהסתר. ולפיכך יצאו מזיווגם זה כל השדים והרוחות, מזיקי העולם.

ובזה תבין מה שלומדים, שהשדים חצי מהם כמלאכי השרת וחצי מהם כבני אדם. כי מצד אביהם עזא ועזאל הם כמלאכים, ומצד אימם נעמה הם כבני אדם. אמנם לא יכלה להוליד אנשים, מחמת שלא היה בה זרע אנשים, אלא ממלאכים. ומזיקים, להיותם נולדים מזנות דפרודא היותר גדול שבעולם. וע"כ מוליכים עימהם זוהמתם, להזיק בכל אשר ימצאו.

ואלו שני הממונים שוחים בים הגדול, ופורחים משם, והולכים בלילה אל נעמה אם השדים, שטעו אחריה בני אלקים הראשונים. כי אחר שקיבלו כוח מאלו המלאכים, שזנו תחילה עם נעמה זו, יכלו גם הם ללכת לִזנות עימה כמוהם. והולכים בלילה, כי כוח החכמה דקליפות, אינו שולט אלא בחושך ובלילה, בעת שליטת הדינים. וכן מחמת שורשם, שהם עזא ועזאל, שנקשרו בהרי חושך.

וחושבים להתקרב אליה. והיא מדלגת 60,000 פרסאות. כי אחר שזנו עימה, קפצה 60,000 פרסאות, שפירושו, שהעלתה צחנה עד שרצתה לבטל הפרסא שעל גבי ו"ק דא"א, אשר כל ספירה שלו נבחנת בריבוא (10,000). ונמצאים ו"ק שלו 60,000 פרסאות.

אמנם אינו אומר שקרבו לגבה. אלא רק חושבים להתקרב אליה. וכן אינו אומר, ששוטטה 60,000 פרסאות, אלא רק, ומדלגת 60,000 פרסאות. כי רק דילגה. אבל נפלה תכף בחזרה למטה, ולא נגעה בהם. מטעם, אשר בקליפות הגבוהות הללו, אין שום מעשה נוהג בהם. וכל הפגם שלהן הוא רק במחשבה וברצון בלבד.

אמנם עכ"ז, כבר יש לה די כוח שיטעו אחריה בני אדם. כי הגם שאינה גורמת לאדם מעשה בפועל, אלא רק מחשבה ורצון כמותה. אבל הקב"ה מעניש כאן על המחשבה כמו על מעשה, כמ"ש, למען תְפוש את בית ישראל בליבם."

שאלה: כשמקשיבים לטקסטים האלה, הם בלתי ניתנים לתפיסה. וברגעים אחרים, כשקוראים למשל על דוד ובת שבע אנחנו מבינים ושואלים. מהי המהות של מה שצריך לתפוס המקובל כדי באמת להבין את הטקסטים האלה?

אחנו קוראים את הטקסטים האלו על מנת שהאור הגנוז שבהם ישפיע עלינו ולאט לאט נרגיש שאנחנו מתקרבים להבנה, להרגשה, לתפיסה שהטקסטים האלה מביאים. כך זה עובד. זו בדיוק אותה צורה טבעית שקיימת אצל הילד הקטן ששומע מה שמדברים סביבו, אבל הוא לא מבין. הוא אפילו לא יודע מה הם עושים, בשביל מה הם פותחים את הפה. פתאום הם צוחקים, פתאום הם אומרים משהו אחד לאחר. הוא לא מבין כלום, אלא הוא נמצא בתוך ההתקשרות הזאת, הקומוניקציה הזאת שעושים בני אדם הגדולים ממנו. אבל הוא לא תופס בינתיים מה הם רוצים, מה הם עושים, בשביל מה, מה התוכן, מה מהות המסר שבהם. שום דבר.

כך אנחנו. אבל מתוך זה שאנחנו רוצים לדעת, כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמתוך החשק הגדול שרוצים לדעת מה שלומדים, על אף שלא יודעים, אז מעוררים עליהם אורות המקיפים. והאורות המקיפים האלו פועלים וכך לאט לאט אנחנו מתקרבים למקור שלהם.

תלמיד: האם הטקסטים האלה הם חיבורים של הנשמה שלנו?

ודאי, כל הנשמות בנויות לפי הטקסטים האלה. הטקסטים האלה הם כמו נוסחאות, כמו פורמולה, שבתוך הנוסחה הזאת אנחנו בנויים ומתחברים ומתפתחים עד שמגיעים לגמר התיקון. הכול מונח בתוך הטקסט, רק אנחנו עוד לא מבינים מה הטקסטים האלה כוללים בתוכם. אבל לאט לאט, וגם לא כל כך לאט, אנחנו נבין, אנחנו נדחפים קדימה.

קריין: מתוך ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה.

אות קנ"ה

"ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?

אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא." "כל אדם מישראל" זאת אומרת, אם יש בתוך האדם רצון להתקרב לכוח העליון, לדעת את מהות הטבע, מהות כל הבריאה, מהות החיים שלו, אז הוא נמשך לזה. "אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו," בסופו של דבר כולם יזכו, אבל תלוי באיזה קצב ובאיזו צורה הם מממשים את עצמם. "כמ"ש בזוהר, כנודע.

והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים". זאת אומרת, בינתיים הם נמצאים כמקיפים סביב האדם, ומעוררים אותו ומלווים אותו עד שיזכה לגלות את כל המערכת העליונה במלואה ולהשתמש בה.

שאלה: אנחנו לומדים את היחס הזה בין מ"י ואל"ה כבר הרבה שיעורים ובגרסאות שונות, ועכשיו גם מוסיפים לזה עוד מרכיבים כמו קין והבל. היכן נמצאת העשירייה בכל התהליך הזה?

העשירייה היא הסכימה עצמה, העשירייה היא כל הכלי. יש בכלי הזה חלק עליון - גלגלתא עיניים, וחלק תחתון - אח"פ, ויש עוד כמה דברים שעוד נראה. עשירייה זה כל מה שנבנה וצריך להתקדם עד שמתגלה בתוך העשירייה הבורא וכל המבנה, כל המציאות. עשירייה זה הכלי השלם שכולל בתוכו את כל הבריאה, אין יותר מעשרה.

תלמיד: ובצורה בסיסית, מה זה גלגלתא עיניים ואח"פ בעבודה שלנו?

גלגלתא עיניים זה כתר חכמה וג"ר דבינה, ואח"פ זה ז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות. גלגלתא עיניים ואח"פ זה עשר ספירות.

תלמיד: אני מתכוון בתוך התכונות שלנו, נאמר בעבודה שלנו?

בנו עדיין אין, לא גלגלתא עיניים ולא אח"פ. אבל עוד מעט, כשנתקדם נגלה אותם, ואז גלגלתא עיניים יהיו כלים דהשפעה שבנו, והאח"פ יהיו כלים דקבלה שבנו. אנחנו נצטרך לתקן קודם את גלגלתא ועיניים בלהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך את האח"פ בלקבל על מנת להשפיע, ולחבר אותם יחד לעשר ספירות.

תלמיד: בשביל מה צריכים כל כך הרבה מרכיבים כשנראה שזה תהליך כל כך פשוט?

אין שם שום דבר מיותר, אלא כל הכלים האלו הם הכרחיים, הם יוצאים רק מאור וכלי. קודם היה אור, קודם שנבראו הנבראים היה אור עליון ממלא את כל המציאות, ואחר כך נעשתה בו נקודת החושך, זאת הבריאה, והיא התפתחה בתוך האור והתחילה להתגלות כעשרה חלקים, ומזה נעשתה כל המציאות, כל הבריאה. אין כאן שום דבר שקיים בצורה מלאכותית, הכול התחיל מהאור העליון, שזה הבורא עצמו, שהוא למעלה מזמן ומקום, ומנקודת החושך שהתהוותה בו ונקראת "בריאה", בר, חוץ מהבורא, ומהנקודה הזאת של החושך התחילה כל הבריאה.

שאלה: בסוף אות 157 לפי הטקסט יש הפרדה בין מחשבה לבין מעשה. והשאלה היא, מהו מעשה ומהי מחשבה? ולָמה הבורא מעניש על מחשבה כמו שכתוב "אבל הקב"ה מעניש כאן על המחשבה כמו על מעשה"?

הבורא מעניש על מחשבה לפעמים יותר מאשר על מעשה, כי לפעמים המחשבה יכולה לגרום לנזק הרבה יותר גדול מהמעשה, ולכן יש כאן עונש. "עונש" זה לא עונש כמו שאנחנו רגילים לחשוב, שמקבלים מכות או איזה קנס וכואב לנו, אלא "עונש" ברוחניות זה תיקון.

זה כמו שאנחנו מחנכים, לא מענישים, אלא מחנכים את הילדים ונותנים להם לפעמים איזו מכה, או מגבילים אותם במשהו, והם חושבים שאימא רעה, שאבא רע, אבל אנחנו יודעים שאנחנו עושים זאת בכאב לב רק כדי לחנך אותם, שהם לא יעשו את המעשה שוב, כי זה לא לטובתם. ורק כדי שהם יזכרו את הדברים, כדי להשפיע על הזיכרון שלהם, אז אנחנו חייבים ליד המעשה לחבר הרגשה שלילית. כי הרגשה שלילית, מפני שכולנו מרצון לקבל, היא נזכרת בנו חזק, ולכן כך אנחנו מתרחקים מהמעשה רע. זה מה שקורה לנו יום יום בחיים שלנו.

שאלה: כתוב בטקסט על זיווג, האם מדובר על גלגלתא ועיניים שמתחברים לאח"פ או מדובר על השתוות הצורה?

כשאומרים זיווג מדברים בדרך כלל על חיבור, זיווג זה חיבור. חיבור יכול להיות בין שני דברים הפוכים זה מזה, שהם שונים במשהו, אבל במשהו הם גם רוצים להיות דומים אם יש בהם רצון בכל זאת להיות מקושרים על אף שהם נפרדים. הפעולה שהם עושים בהתקרבות הדדית זה אל זה היא נקראת "זיווג", נגיד גלגלתא עיניים ואח"פ, כלים דקבלה וכלים דהשפעה, הם מתחברים כדי שיהיה ביניהם כלי שלם.

כשאנחנו נכנסים לזיווג בינינו, יש זיווג רוחני ויש זיווג גשמי שהוא רק לצורך התפתחות, שני דברים נפרדים, מנוגדים, מתחברים ביניהם כדי להמשיך את התפתחותם הלאה, הפעולה הזאת היא נקראת "זיווג", זה בין זכר לבין נקבה, כך כל הבריאה למעשה מקיימת זיווגים. ומתוך הזיווגים אנחנו באים בסופו של דבר לזיווג אחד גדול הכולל את הכול, שזה הזיווג של גמר תיקון.

שאלה: מדובר בטקסט על קין שהרג את הבל, מה זה אומר בעשירייה שקין הרג את הבל?

אנחנו לא רוצים בעשירייה לקיים את מה שכתוב בפסוקים, הפסוקים יתקיימו גם כך וגם כך, אנחנו בעשירייה רוצים לקיים רק חיבור. לכן בלי להיכנס פנימה, למה שקורה בספירות, בעולמות, אנחנו רוצים רק דבר אחד, כל החברים להיות יותר קרובים זה אל זה..

תלמיד: מה הרע הגדול ביותר שאנחנו עלולים לעשות לחברים?

אני לא רוצה לדבר על זה, אבל כל רגע שאני לא מושך חבר לחיבור איתי ועם כולם זה עוול, זאת פעולת עוול.

שאלה: אני יושב ומקשיב כמו תינוק ואני מרגיש כאילו מונח לפַנַי פאזל ענק עם אין ספור חלקים ואני לא יודע מאיפה להתחיל להרכיב אותו. איך אני יכול לקבל תועלת מהטקסט כדי להתחבר עם החברים אם אני לא מבין אותו?

אני אתן לך פטנט, קח את הקופסה עם כל החלקים של הפאזל, נענע אותם טוב טוב ותגיד: אני רוצה לראות בריאה שלמה והבורא יגמור בעדי. שום דבר חוץ מזה אני לא צריך, רק שאני אתחבר לכל החלקים שיש. אני רוצה להיות כלול ונכלל בהם, אני רוצה להתבטל בהם, והבורא שיעשה איתנו מה שצריך לעשות, "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", והוא יעשה, כך זה עובד.

שאלה: האם אנחנו עם הרצון לקבל מייצרים מהלכים זנותיים?

ודאי, "זנות" זה נקרא על מנת לקבל, שאני עושה לטובת עצמי, חס ושלום. אם אני עושה לטובת הזולת זה נקרא "מצווה", אם אני עושה לטובת עצמי זה נקרא "עברה", מאוד פשוט.

שאלה: מהם עזא ועזאל, האם הן תכונות שליליות בתוכנו, פעולות לא נכונות שאנחנו עושים?

כן, ולא צריך להוסיף כלום יותר, אלה תכונות שליליות בתוכנו, בכולנו. מלאכים מהמילה מלכות, שחלקי המלכות פועלים כדי להפריד, להוריד את התכונות של בני האדם, להפריע להם להתקרב זה אל זה בצורה נכונה.

אבל לשם מה הם עושים זאת? הכול כמו שכתוב, "הכול ברא ה' למענהו". מה זאת אומרת? שאת הכול ברא הבורא לצורך להגיע לגמר תיקון. אז לָמה הוא ברא מלאכים כאלו רעים? הם לא רעים, הם כדי שאנחנו נכיר דרך המלאכים האלה, דרך חלקי המלכות האלה, את הדרך שיכולים לטעות בה ולא ללכת בה, אלא ללכת מעלה ממנה, וכך אנחנו מתקרבים לגמר תיקון.

שאלה: הרצון לקבל חכמה, שאנחנו נמצאות כולנו יחד, לָמה הרצון הזה מתעקש ולא נותן לנו להתחבר? לָמה אנחנו לא רוצות להתחבר? לָמה אנחנו לא משיגות את הרצון הזה להתחבר, מה חסר לנו?

חסר כוח משלנו, מאמץ משלנו, תפילה משלנו, שהבורא יעשה את זה. אנחנו לא יכולים להתחבר, אנחנו גם לא רוצים להתחבר, אנחנו לא רוצים לעשות כלום. על כל פרט ופרט אנחנו צריכים לבקש מהבורא שיעשה אותנו יותר קרובים, יותר מחוברים, יותר עוזרים זה אל זה, יותר ויותר מבינים מהי מטרת הבריאה, וכן הלאה. זאת העבודה שלנו, אז ככל שיותר נדבר, נעזור, ניתן דוגמאות זו לזו, כך אנחנו נתקרב לתיקון. לא לפחד, זה לא רחוק, העיקר לתפוס את העיקרון, ועל ידי עיקרון הזה איך אנחנו נתקרב לתיקון, אז אנחנו כבר נלך בצורה יותר ויותר בטוחה.

שאלה: לפנינו כנס, האם אנחנו מול הזדמנות עכשיו שאנחנו בכנס?

כן ודאי. אנחנו כל הזמן נמצאים בהזדמנות הזאת.

שאלה: בסיום קטע 157 יש משפט מאוד מעניין, מדובר על הולדת נעמה, שהמזיקים באים מתוך ההפרדה הגדולה ביותר בעולם. האם תוכל להסביר מה היא ההפרדה, הזנות הזאת ולמה זה קורה מתוך הפרדה?

אין הבדל יותר גדול בעולם חוץ מהרצון לקבל והרצון להשפיע. את הרצון לקבל אנחנו צריכים לתקן בכוונה על מנת להשפיע ואז הוא יהיה כרצון להשפיע. לכן להשתמש ברצון לקבל, זאת אומרת שאני רוצה ליהנות, שאני רוצה לקרב לעצמי את כל מה שמעניין, את כל מה שנוח, טוב ונעים לי, זו העבירה הגדולה ביותר, כי אני משתמש ברצון לקבל כמות שהוא.

וההיפך, ככל שאנחנו מעלים את עצמנו למעלה מהרצון לקבל כדי להשפיע לזולת לפי הרצון לקבל שלו ולא לפי הרצון לקבל שלנו, זו דווקא מצווה, על ידי כך אנחנו מתקרבים זה אל זה.

אתם יכולים לומר, אבל שאני עושה לזולת מה שטוב לו אני לא מפתה אותו? אני לא דוחף אותו לקליפה שאני עושה לו כל מיני דברים טובים? הכי טוב אולי לא לעשות שום דבר כדי לא להכשיל אותו? יש כאן הרבה שאלות שעליהן אנחנו עוד נדבר.

שאלה: בעולם שלנו ילדים גדלים תחת הדרכה של ההורים שלהם, איפה ההדרכה או הליווי ההורי בדרך הרוחנית שלנו? למה אנחנו לא מרגישים את המדריך?

יש לי תלמידים שבאים לשיעור, כמו לשיעור עכשיו, זה נקרא אצלנו שיעור בוקר, אומנם לא בכל העולם עכשיו בוקר, והם מקבלים את השיעור הזה כהדרכה. ואחר כך במשך היום הם משתדלים למצוא את השיעור הזה ביחסים ביניהם ומתקדמים מיום ליום.

למחרת אני שומע שאלות, אני רואה לפי שאלות שהם עברו על החומר ודיברו ביניהם ועשו סיכום וכבר הם מתקדמים. הכול תלוי איך אתם עובדים עם החומר, צריך לפחות עוד פעם אחת, אבל בקפדנות, לעבור על טקסטים שאנחנו קוראים יחד בבוקר, ואז אתם תראו עד כמה אתם על ידי כך מתקדמים גם בידע וגם בהרגשה. אתם תתחילו להבין, להרגיש עוד ועוד את מה שכתוב, להיות יותר קשורים למה שכתוב, אתם תתחילו להבין את הסגנון של הזוהר, מה קורה לו, למה הוא כתוב בצורה כזאת.

שאלה: אחרי שעשו את מעשה הזנות אז הייתה "מדלגת 60,000 פרסאות. כי אחר שזנו עימה, קפצה 60,000 פרסאות," על מה מדובר?

העניין הוא שהקליפה צריכה לגדול. היא צריכה לגדול יחד עם הקדושה בגלל שאחרת לא יהיה איזון, לא תהיה אפשרות לעלות רגל ימין, שמאל, ימין, שמאל וכן הלאה. לכן תמיד קורה לחילופין, מימין לשמאל ומשמאל לימין. לכן כל הפרסאות, קפיצות, הכול כדי להעלות אותנו גבוה יותר - צד שמאל, צד ימין וככה לחילופין. אם אנחנו לא נופלים אנחנו לא עולים.

שאלה: לגבי האורות המקיפים. אורות מקיפים הם יותר מקו דק אפילו. האם זה הטיפול הכי גדול שאנחנו מקבלים מאין סוף?

זה טיפול כולל שאנחנו מקבלים מאין סוף על ידי האורות המקיפים.

שאלה: בקנ"ה כתוב שהמעיין לא מבין אבל רוצה להבין. מה רוצים להבין?

רוצים להבין מה קורה להם, מי מנהל אותם, למה הם עושים, מה הם עושים בדיוק בכל פעולה ופעולה. הרצון לקבל שלנו רוצה להגיע למהות של הפעולות, ליסוד שלהם. כך הוא בנוי. ולכן אנחנו משתוקקים ומגיעים לזה. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לזה שאנחנו רואים את כול הבריאה מקצה לקצה לכל העומק שלה.

תלמיד: אנחנו נפגשים פעמיים ביום בעשירייה, וקוראים את הטקסט. אחד עף עם הטקסט, אחד נדחה ממנו, יש כאלה שאולי לא מבינים. איפה אנחנו מתחברים בתוך הקריאה הזאת?

אתם צריכים להתחבר בתוך הטקסט. לא חשוב איך אתם מקבלים אותו, אתם צריכים להיכנס לתוכו ככל האפשר שהטקסט יבלע אתכם ממש. זה מה שאתם תרצו להרגיש. שאתם נבלעים בתוך הטקסט והוא מקיף אתכם ועוטף אתכם ומטפל בכם. הטקסט עצמו זה אותו האור העליון שמתקן אותנו, מחבר ומביא אותנו לצורה שהבורא כבר בתוך אותה הצורה יכול להתגלות.

שאלה: האם הבל זה אור חסדים וקין אור חכמה, איך להבימה את קין והבל?

קין והבל זה שני אורות שבכל מצב ומצב מקרבים אותנו למטרה. לא יכולים להתקרב למטרה בלי לעבור על שניהם. ולא לחשוב שהבל יותר טוב, יפה מקין וכן הלאה. אלה שני כוחות כמו בפיזיקה, בטכניקה, בכל מקום שפועלים עלינו כדי לסדר אותנו. בסופו של דבר אנחנו צריכים להתכלל משניהם יחד.

שאלה: כשאנחנו קוראים ומנסים להתחבר בצורה שלמה לחברים, ממש להיכנס, לחדור אל תוך הטקסט ואיכשהו לבלוע את הטקסט ושהטקסט יבלע אותך וזה זורם דרכנו, זה נותן כל מיני התרשמויות, מעורר כל מיני רגשות. פתאום אנחנו רואים תמונות מולנו, קצת דמיונות לפעמים. כל מיני מחשבות, פתאום מדובר פה על שדים וכל מיני דמויות לכאורה שליליות. איך אנחנו אמורים לעבוד עם כל התמונות האלו, עם משהו כמו שדים, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה, איך לקשר בין המחשבות המתפרצות שלנו לבין החיבור עם החברים?

זה הכול כוחות שעובדים בצורה חיובית או שלילית בכל מיני צורות, בכל מיני וריאציות של היחסים בינינו. לכן אנחנו כך קוראים להם. אבל זה הכול כוחות. אתה יכול להגיד תמיד - כוח חיובי, כוח שלילי. כמו שפעם מדענים חשבו שיש כוחות מיוחדים חיוביים ושליליים בחום, בקור, קוראים להם "דמון". ככה אנשים מתארים לעצמם.

אבל באמת אלה כוחות הנפש שלנו, הכול נכלל בתוך האדם. אדם כולל את הכול. וגם הבורא נמצא בתוך האדם ומלווה אותו ומפתח אותו, אדם כולל הכול.

תלמיד: איך לעשות שימוש בכוחות האלה? שמעתי שאתה יכול ממש לנסות לבלוע אותם, לתת להם להיכנס לתוכנו. איך לעבוד עם מחשבות כמו פלוס ומינוס? לכאורה התרשמויות שליליות או התרשמויות חיוביות. איך עובדים עם זה בצורה נכונה כדי להתחבר יותר בינינו?

אנחנו נתחיל להרגיש אותם בנו, לברר אותם, לעבוד איתם, למיין אותם, וכך יהיה לנו קשר בינינו. כמו שעכשיו אנחנו יכולים להתקשר במשהו על ידי הרגשות שלנו, כך אנחנו נוכל גם להתחיל לתקן את עצמנו בחיבור גם עם רגשות יותר נעלות, רוחניות.

שאלה: האם זה כמו עבודה עם אמונה למעלה מהדעת, כמו בסוג של תפילה ובקשה לקבל כוחות לעבודה למעלה מהדעת גם במהלך הקריאה?

כן, גם. זה יגיע לאט לאט בצורה טבעית. אנחנו נכנסים מסתם קריאה, מקריאה בכוח לקריאה בפועל, וגם נרגיש איך אנחנו מייצבים את הכוחות האלה, איך הם מתחברים על ידינו, מתפרקים על ידינו, איך אנחנו נכנסים לבריאה. אבל שוב, רק בסבלנות ועקביות.

שאלה: כתוב ש"השדים חצי מהם כמלאכי השרת וחצי מהם כבני אדם". כשאדם נמצא בקליפה הוא חושב שהוא עושה פעולות נכונות ובסופו של דבר הוא נהנה לעצמו, האם בגלל זה הוא נראה כך, חצי אדם חצי מלאך? ואיך בסופו של דבר הוא מתגבר על זה? הרי כשהוא פועל כנהנה לעצמו, הרוחות האלה מתגברות עליו.

ככל שאנחנו מתקדמים יותר כך יש בנו כוחות חיוביים ושליליים והם מתנגשים ביניהם, ואנחנו צריכים לעבוד איתם, כלומר לסווג אותם, לחלק ולדעת איך לעבוד איתם, שלא ניתן להשתמש באף כוח אלא בעזרת הכוחות המנוגדים לו, ואת זה אנחנו נלמד לאט לאט.

שאלה: לאחרונה אנחנו מרגישות יותר אחריות ויותר שמחה כלפי העבודה הרוחנית שלנו, האם זה כתוצאה מהשפעה חיובית של הטקסט עלינו?

כן, הטקסט משפיע, חברים מכל העולם משפיעים על כולם, ואנחנו מתקרבים, מתקרבים לכנס, מתקרבים זה אל זה, מבינים יותר, מרגישים. אפילו אם לא כל כך מבינים, אבל משהו נעשה לנו יותר מוכר. כן, יפה מאוד, בכל זאת אנחנו מתקדמים.

שאלה: שמעתי שאנחנו לא יכולים לבנות לבד את החיבור בינינו, אז אם אנחנו מגיעות כבר למצב הזה שאנחנו מרגישות שלא מסוגלות להתחבר, איך נוכל להעצים את התפילה שלנו כדי שזה יכריח את הבורא לחבר בינינו?

רק על ידי בקשה, תפילה. נשים דווקא יכולות לעשות את זה הרבה יותר טוב מגברים. זה כמו במשפחה, אם אשה רוצה משהו, אפילו אם היא שותקת, אבל השתיקה שלה כל כך 'צועקת' שהיא משיגה את מה שהיא רוצה. זה כוח של אישה, כוח של נוקבא. ולכן אני מאוד ממליץ לנשים להתחבר בבקשות שלכן לבקשה אחת עיקרית בכל יום, ותדרשו, ותראו שאף אחד לא יוכל לעמוד נגדכן, לא גברים ולא בורא. בהצלחה.

שאלה: במהלך קריאת ה"זוהר" ולקראת כנס ערבה אנחנו מנסים לבנות בינינו את הקשרים הפנימיים. איפה הגבול במאמצים שלנו בין הביטחון לבין זה שעלינו למשוך את הבורא לתיקון הקשרים?

אנחנו צריכים להיות בטוחים שאם אנחנו נפנה לבורא בצורה טובה, נכונה, אז בטוח נצליח. אם לא נשיג את זה, אז לא נצליח בעסק שלנו בתיקון.

שאלה: האם יש מקום לבקשה שלנו מהבורא שיתקן את הקשרים בינינו?

בטח שיש לזה מקום. זה אומר שאנחנו מחויבים לשאול אותו, בלי זה לא יקרה כלום.

שאלה: בחינוך של הבורא אותנו, כשאנחנו מקבלים ממנו מכה או כשזה תיקון, האדם לא יודע למה לקשור את זה, מה הוא עשה לא בסדר, הוא רק מקבל מכה ללא הסבר. וכאשר הורה מכה הוא מסביר את הכעס שלו ואת הסיבה לעונש. אז איך אנחנו יכולים להבין יותר על מה הבורא נותן מכה ומה הוא מצפה שנתקן?

זה מגיע לאט לאט ובהתאם לשאלות שלנו "איפה ומה עשיתי לא בסדר, ולמה ועל מה אני מקבל עונש?".

תלמידה: פשוט לשאול את הבורא?

לשאול את הבורא, לדבר עימו, להתפלל אליו ולבקש, לבקש הסבר, שילמד אותי. תארי את עצמך כמו ילדה קטנה שקיבלה עונש מאמא, בוכה ולא יודעת מה היא צריכה לעשות. אם יש לה אגו, היא לא פונה לאמא. אבל אם היא באמת חכמה, ורוצה לתקן את עצמה, ולהתקרב לאמא, היא באה לאמא ומבקשת הסבר. מה היא עשתה לא טוב, למה אמא דווקא הענישה אותה, ודווקא בעונש כזה ולא אחר? תתחילו להתייחס עם קצת שכל למה שקורה לכם.

תלמידה: אז כל מה שמפריד בינינו לבין להבין יותר את הבורא זו רק הגאווה שלנו, כי אנחנו לא רוצים לשאול אותו?

כן, רק זה.

שאלה: למדנו ממך שאנחנו נמצאים בעולם התוצאות. איך אנחנו יכולים להשפיע על התוצאות שיהיו לטוב, ולא כמו שנראה לנו היום, שזה לא לטוב?

אם תדברו ביניכם, ותבינו שמיום ליום אנחנו מתקדמים רק לטוב. כי אין יותר גרוע מתחילת הבריאה מהשבירה, וכל צעד ושעל, כל רגע ורגע אנחנו מתקרבים בכל זאת בתיקונים לגמר תיקון. אז תתחילו לדבר על זה, לשמוח, ולעשות בעצמכם צעדים קדימה לקראת גמר התיקון. זאת אומרת חיבור בינינו ולבורא, וכל פעם ופעם לברר על ידי מה אפשר לבצע את זה.

שאלה: אמרת, שכל רגע שאני לא מושך חבר לחיבור איתי ועם כולם זה עוול. מה זה אומר להביא חבר לחיבור?

לחבק אותו, לשכנע אותו שהחיבור הוא בעצם צעד קדימה, וכך נתקדם. אין לנו יותר שום דבר חוץ מחיבור, כי בתחילה הייתה שבירה, ואנחנו צריכים להגיע לחיבור.

שאלה: כשהכוחות השליליים מגיעים, האם עלינו להילחם בהם בעצמנו, או לבקש ממנו עזרה?

גם וגם. כי תראה, קיבלת משהו שבור, זאת אומרת, זה לא סתם מנותק כמו שאתה מקבל בחנות קופסה להרכבה, יושב ומחבר אותה. אלא בכל הדברים האלה כשאתה הולך לתחבר, יש פגמים, הם לא נראים כאילו שהם צריכים להתחבר ובהתחברות נכונה זה עם זה, אלא יש שם כל מיני קלקולים למיניהם. ואתה משתדל לחבר ביניהם, שנראה לך שכך זה צריך להיות, החלק הזה עם החלק הזה, אבל זה לא עובד.

ואתה רואה שאנחנו מנסים, אלפי שנים אנחנו הולכים ממלחמה למלחמה, מפירוד לפירוד וכן הלאה. למה? מפני שאנחנו לא יודעים איך לחבר את הדברים. אז מה לעשות? כאן אנחנו צריכים להשתדל איכשהו להתחבר בינינו, ולבקש מהבורא שיחבר אותנו.

זאת אומרת, כל החיבורים שאנחנו יכולים לעשות, זה רק כדי להתפלל לבורא שיעשה חיבור בינינו. לא שאנחנו נעשה את החיבור, כי בטוח שלא נצליח, אלא שהבורא יעשה את החיבור לפי הבקשה שלנו, ואז בטוח נצליח.

תלמיד: אז מה בעצם אנחנו רוכשים מהבורא על ידי חיבור בינינו ועל ידי התפילה?

על ידי התפילה אנחנו רוכשים מהבורא לא את הידע איך להתחבר, כי בכל זאת הוא בעצמו מחבר. אלא אנחנו רוכשים ממנו את העובדה שרק הוא יודע, יכול, מסוגל, ורוצה לעשות את פעולת החיבור.

שאלה: ידוע שהכול מתחיל בחינוך, וחינוך מתחיל בדוגמה אישית. מי ומה הם הדוגמה האישית בשבילנו "בני ברוך"?

על זה כתוב "איש את רעהו יעזורו", כל אחד צריך לתת דוגמה לשני.

שאלה: האם תוכל לדייק. אתה אומר שאנחנו לא יודעים איך להתחבר, ולא יודעים איך להתנתק, להילחם, לפרום את הקשרים האלה. וכתוב גם שאנחנו נכיר את האור מתוך החושך, זאת אומרת מתוך השבירה המקסימאלית, אנחנו איכשהו מכירים בחיבור, או שאנחנו לא נדע וזה פשוט יקרה על ידי תפילה?

בלי שבירה, החיבור לא אפשרי. אנחנו בהכרח צריכים להיפרד, להישבר, להתרחק, להיות בניגוד זה לזה, בהפכיות, להכיר את ההפכיות שלנו, את הניגודיות שבינינו, ואז אנחנו יכולים להתחיל להתחבר בצורה נכונה.

זה דומה לדרך שבה ילדים קטנים גדלים, הם לא מרגישים מי מביניהם בן, מי בת, ובכלל איך ומה קורה. ככל שהם גדלים, הם מתחילים לשים לב להבדלים ביניהם. אלה נמשכים למשחקים מסוימים, אלה למשחקים ההם.

זה לא רק משחקים, אחרי זה הם כבר מתחילים להסתכל אחד על השני. לא סתם מעניין אותם להיות זה עם זה, אלא מעניין אותם באיזה תחום מסוים וכן הלאה. כלומר בצורה כזו בהדרגה אנו מתחברים, עד שאנחנו מתחילים להרגיש ספציפית באיזה אופן, לשם מה אנחנו צריכים להתחבר, וככה אנחנו גדלים.

אותו הדבר קורה גם ברוחניות, בצורה הרוחנית. בהתחלה אנחנו נדחים זה מזה ויש כל מיני שבירות, פרדות, והתפרקויות. אחר כך אנחנו מתחילים לסווג את עצמנו מי יכול להתחבר עם מי, איך, וכאן נוצרות הבעיות. אנחנו רואים כמה בעיות יש בעולם שלנו, באיזה אופנים כאילו היינו רוצים להתחבר אבל לא מסוגלים, מתחתנים, מתגרשים וכן הלאה. כלומר יש לנו כאן עוד הרבה מאוד בעיות לא פתורות.

ואיך לעשות בינינו את החיבור הנכון, את ההתקשרות הנכונה? רק אם נצליח לראות קדימה, איך אנחנו צריכים להיות, במה אנחנו יכולים להיות דומים לבורא. אם אנחנו מבינים שכל החיבור שלנו צריך להביא אותנו לבורא, לדביקות עם הבורא, אז הכול יהיה מצוין גם במשפחה, גם הילדים גם בעבודה והלימוד, כל מה שנעשה הכול יתחבר למערכת אחת. אבל לזה אנחנו עוד צריכים להגיע.

שאלה: האם אנחנו נתענג, נהנה מהתיקון של עצמנו, ומההתקדמות שלנו ביציאה מרצון לקבל לרצון להשפיע, האם זה משהו שייהנה אותנו, שנשמח בו?

כן, לאט לאט ככה זה יהיה.

(סוף השיעור)