שיעור בוקר 29.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 02.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/xcr0LEeQ?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 581, "מדוע החיים נחלק לב' בחינות"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ה', מחלק שנקרא, "תלמוד בבלי, ברכות", עמ' י"ח, "מדוע החיים נחלק לב' בחינות".

האמת היא שאת המציאות שבה אנחנו נמצאים אנחנו קובעים. אנחנו נמצאים מלכתחילה במצב שנקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה". מצד הבורא שום דבר לא משתנה, הוא ברא רצון לקבל ומילא אותו בכל טוב ועונג עוד בבחינה הראשונה שיצאה ממנו ואין שום שינוי במצב הזה.

אחרי בחינה א' כל מה שבא, הכול תופעות שהכלי קובע, שהכלי מרגיש מתוך שכך עוברים עליו המצבים הפנימיים שלו. כך הוא מרגיש. הוא לא רוצה להרגיש את הבורא, כן רוצה להרגיש אותו, כנותן, כמקבל, כי כך הוא יכול לקבוע. פעם הוא יכול לקבוע את היחס שלו אליו, פעם לא יכול וכן הלאה. כל הרגשות של הכלי, כל ההבחנות שלו הן הבחנות סובייקטיביות, כשבעצם, הבורא נשאר בתוך הכלי.

מצב הא', בחינה א' יצאה מבחינת השורש והמצב הזה לא משתנה, אלא היחס של הכלי למילוי הוא בעצם הגורם לכל מיני התפעלויות, שינויי התפעלויות שנקראים בכלי מצבים. המצבים של הכלי תלויים רק ביחס הכלי למה שממלא אותו. איך הוא מתייחס למה שממלא אותו, כמו לתענוג פשוט, או כמו לתענוג שיוצא מהמקור, או רק למקור, בהשפעה למקור או בקבלה מהמקור, בקבלת התענוג או באי רצון להרגיש תענוג. כל הדברים האלה הם יחסים שהכלי קובע כלפי מצב שהוא בעצמו לא משתנה.

אם הכלי קובע את היחס שלו לתענוג בלבד, זה נקרא חיים גשמיים לפי הרצון לקבל. אם הכלי קובע את היחס שלו למה שממלא אותו בהתאם למי שממלא אותו, אז החיים שלו נקראים חיים רוחניים. יש שני סוגי חיים, גם גשמיים גם רוחניים. זה לא מבטל את זה, הם יכולים להיות אחד מעל האחר.

איך אדם מגיע? ממצב של חוסר הכרה לגמרי כלפי המצב שלו, הוא צריך להגיע למצב שהוא מלא באמת באור אין סוף, בידיעה מי ממלא אותו, מי נמצא בתוכו, מי נותן לו את התענוג ואת הרגשת התענוג. בקיצור, איך אדם מגיע להכרה מלאה, כפי שהייתה לו מלכתחילה עוד בבחינה א' מד' בחינות דאור ישר, איך הוא מגיע לזה?

בעל הסולם מתאר את זה במשל על איש שנמצא במרתף, שלא יודע איפה הוא ומה הוא, הוא רואה את הכול בחושך, ויש לו ייסורים, הוא לא יודע אפילו ממה. אחר כך מתחילים להוציא אותו לכמה דקות ביום לאור. הוא מסתובב בעיר ורואה שאנשים אחרים נמצאים בשמחה, עושים חיים, אבל לו נותנים לראות את זה רק כמה דקות ביום ושוב מכניסים אותו למרתף. עוד כמה דקות ביום ושוב מכניסים למרתף, ומזה הוא מקבל ייסורים עוד יותר גדולים מאלו שהיו לו קודם.

קודם הוא חשב שאלה החיים, שכך מתקיימים. או שהייתה לו איזו רגיעה לשבת בחושך או אפילו לא רגיעה, אבל כביכול אין יותר מזה. ברגע שמתחילים להראות לו שיש עוד חיים רוחניים, חוץ מהחיים במרתף, ומוציאים אותו מהמרתף לכמה דקות, והוא רואה ששם בכלל העולם אחר, אז מתחילה להיות בעיה.

אז הוא באמת קובע את המצב שלו שהוא נמצא רק בהרגשת חיי החושך, כירידה. וההרגשה הזו, כשהוא מתחיל להרגיש הבדל בין שני סוגי החיים, באה על ידי התעוררות הנקודה שבלב. הנקודה שבלב מתעוררת, האדם מתחיל להרגיש שיש מין חיים רוחניים, משהו אחר, צריך להיות משהו. ומהנקודה הזו והלאה, נותנים לו הזדמנות לפעול ולהוסיף ביגיעה, לתת יגיעה כדי לצאת מהמצב שלו לפי החוק "מצווה גוררת מצווה".¹

"מצווה" זה שעליו להגיע למקסימום השתוקקות לרוחניות, לחיים רוחניים, ולפרש כל פעם יותר ויותר נכון מה נקרא רוחניות. בהתחלה נראה לו שזה רק יותר תענוגים, כמו תענוגים שהוא מכיר. אחר כך על ידי היגיעה, לפי אותו חוק, "מצווה גוררת מצווה", מתחילים להראות לו טיפה, מה זה נקרא על מנת להשפיע. ואז הוא רואה עד כמה הוא לא בזה, והוא נופל למטה כנגד ההרגשה הזו "מה נקרא על מנת להשפיע". הוא מרגיש מיהו, זה נקרא הכרת הרע.

ברגע שנותנים לו לראות אחרי היגיעה שלו מה נקרא על מנת להשפיע, אז הוא רואה דרך ההרגשה הזו, הרגשה טובה, וזה נקרא אצלו עלייה. אחר כך נותנים לו לראות באיזה מצב הוא נמצא וכך הוא מרגיש את עצמו בירידה. הכרת הרע בין המצב הרוחני למצבו עצמו, הפער הזה הוא בעצם עכשיו המצב הבא שממנו הוא צריך לקבוע את הבחירה החופשית שלו.

שוב, לפי החוק "מצווה גוררת מצווה" זה אם הוא הולך להגדיל את גדלות הבורא ובצורה כזו עולה הלאה, מפני שיש בטבע תכונה שקטן מתבטל כלפי הגדול. או שהוא לא עובד על רכישת גדלות הבורא, שזה ישמש לו כחומר דלק, ואז הולך לפי החוק "עבירה גוררת עבירה".

ייתכן שצריכים להכניס אותו עוד יותר לעמוק מהמקום שבו הוא נמצא, כי כנראה שהמצב הזה עוד לא מעורר אותו מספיק כדי לדרוש את גדלות הבורא. הוא רואה שעדיין הוא לא מסוגל להתקיים, רע לו, אבל זה נסבל. כשמכניסים אותו עוד יותר לרע בהדרגה, הוא רואה שהחיים האלה הם לא חיים ומתחיל לחפש ובכל זאת עולה לדרישת גדלות ה'.

זאת אומרת, התקדמות יכולה להיות רק על ידי קניית גדלות הבורא. כאן צריכה להיות עזרת ה'. מזה שהוא מרגיש שההתקדמות שלו תלויה בבורא, הוא מתחיל להתקשר אליו, לקשור את עצמו אליו, ומזה מתחיל להיות אצלו שינוי בהבנה, מה היא רוחניות ומה היא גשמיות. מה היא מצווה ומה היא עבירה. מהו הכלי שהוא צריך להשיג, לא רק כלי גדול יותר לתענוגים, אלא שצביון הכלי, האיכות שלו, התוכן שלו צריך להיות אחר. מזה הוא מתחיל לאט לאט להבין שעל מנת להשפיע זה הכוח, לא שזה דבר רע, נבזה, ושיש בזה כביכול חולשה, אלא שזה הכוח הכי גדול והכי חזק.

אז נעשה אצלו שינוי, מה נקרא חיים ומה נקרא מוות. וההשתוקקות לחיים רוחניים, לפי הפירוש הנכון יותר של מה זה חיים רוחניים, שוב גורמת לו לתהליך ש"מצווה גוררת מצווה". הוא נותן יגיעה בלא לשמה, ולאט לאט הלא לשמה הוא שוב לפי תהליך היגיעה, הכרת העלייה הרוחנית כלפי הירידה, דרישה בגדלות ה', וכך לאט לאט כל המצבים האלה שמתחלפים בונים בו כמות ואיכות לא לשמה כזה שאז מקבל ישועה ויוצא לחיים רוחניים ממש, חיים אמיתיים.

אני חושב שאפשר עוד לפרש את המאמר הזה, לעשות חתך אחר במאמר, כמו בכל מאמר. זאת אומרת, לא לשכוח שכל המצבים שאנחנו עוברים הם בסך הכול הרגשה פנימית וסובייקטיבית שלנו, שנקבעת רק לפי תכונת הכלי, ואת תכונת הכלי אנחנו יכולים לאט לאט לקבוע בעצמנו. זאת אומרת, איך אני רוצה להתייחס לאיפה שאני נמצא, עד שאני מנקה את כלי ההרגשה שלי, את כלי הקליטה שלי, כך שאני מביא את עצמי למצב של נשמה המלאה בבורא, שנמצא בה ועוטף אותה, שכך היה גם מלכתחילה. תיקנתי את ההרגשה שלי כך שאוכל באמת להרגיש איפה אני.

תלמיד: האם כל נפילה נקראת "מוות"?

"מוות" נקרא מה שאני קובע שזה מוות. יכול להיות שעכשיו אני מרגיש את עצמי טוב מאוד בהרגשה שלי, אבל אני קובע שההרגשה הזאת היא מוות, מפני שהיא מביאה לפירוד והיא רחוקה מהמטרה.

אז או שאני קובע את המצב שלי לפי ההרגשה באיברים, או שאני לאט לאט בונה את הכלי למעלה מהדעת, מעליי, וחי בכלי הרוחני, שאז אני בכלל מנתק את עצמי מההרגשה הבהמית בעצמות, אלא חי בתוך התדבקות בבורא, ברעיון הרוחני, ואז אני כבר קובע מה זה חיים ומה זה מוות לפי קני מידה אחרים.

זאת אומרת, האם הירידה היא מוות? תלוי מה אני קובע, מה זה ירידה ומה זה עלייה. אם הירידה נקראת שהתנתקתי מהבורא לרגע אחד, הפסקתי לחשוב עליו, שזאת הירידה שלי, זה נקרא "מוות". אם הירידה שלי היא בזה שרע לי עכשיו, המצב רוח לא כל כך טוב ואני לא נמצא בכוונה, לא נמצא בבדיקת הקשר שלי עם הבורא, אלא אני נמצא טבול בתוך ההרגשה הזאת שאפור לי, אז לפי זה אני אקבע מה זה חיים ומוות.

זאת אומרת הכול תלוי איפה אנחנו נמצאים בנקודת הרגישות שלנו. או בכלים שמרגישים או בכלים שמכוונים. כלים שמכוונים זאת אומרת שנמצאים בקשר עם הבורא ולפי זה קובעים מה המצב, או בכלים בהמיים, שאני קובע לפי הבהמה שלי איך אני באמת מרגיש, אם טוב לי או רע לי, אני מלא או אני ריק, מצב רוח טוב או רע, יש כוח או אין כוח, התעוררות, התרוממות, כן או לא.

זאת אומרת, מה שנקבע לא מצד הקשר עם הבורא אלא בכל יתר ההבחנות, זה נקרא בהמיות. ומה שנקבע רק מתוך קשר עם הבורא, שקודם אני מתקשר אליו ואחר כך אני מסתכל על המצב שלי מתוך זה, זה נקרא רוחניות, בינתיים.

אחר כך רוחניות וגשמיות יקבלו צביון אחר, שמות אחרים, יהיו להם הבחנות, מדרגות. בינתיים זה כך, קשר עם הבורא, זה רוחניות, ללא קשר אתו זה גשמיות. אם מסתכלים על זה כך, אנחנו יכולים לקבוע בעצמנו הרבה דברים.

תלמיד: מה זה נקרא שזכה לדעת טעם המוות?

מה שאנחנו עוברים מהמצב הראשוני שלנו עד המצב הסופי בכל דרך ההתפתחות, אלה דברים שאנחנו חייבים לעבור. מתוך מבנה הנשמה של כל אחד ואחד הוא חייב לעבור את כל המצבים. הוא חייב להיות רשע וחייב להיות צדיק, ו"אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". זאת אומרת, קודם צריך להיכשל, קודם צריך להיכנס לכל הרגשת הרע והמוות, גם בהכרה גשמית כזאת, וגם בהכרה רוחנית כזאת, זאת אומרת, גם בכלים שמרגישים, גם בכלים שקובעים כלפי הבורא, ומתוך כל קביעת המצבים האלה הוא מגיע לההיפך.

זאת אומרת, אי אפשר להגיע לדרגת כתר בלי שתהיה קודם בנקודת המלכות ותרגיש את כל המרירות שלה ואת כל החושך, הריקנות, ומתוך זה תתחיל להתייגע ואז לעלות. אי אפשר אחד בלי האחר. רק שהכול תלוי כאן ביחס שלנו, בקצב, בעזרה מצד הקבוצה וכולי. אם מתייחסים לכל המצבים האלה כמו למצבים יצירתיים אז כל אחד מהם עובר בשמחה והתרוממות והאדם עובר מהר.

גם שמחה והתרוממות הם דבר יחסי. לא יכול להיות שאדם לא נופל ומרגיש ממש מוות וייאוש וחוסר כוחות. אבל הוא מרגיש את הדברים האלה רק לצורך עלייה, ואז זה מוביל אותו בצורה מהירה ובצורה יעילה בוא נאמר, שהוא לא יושב ואוכל את בשרו. אז ודאי כשאתה שואל למה כתוב שזכה לטעום את טעם המיתה, זה כי באמת זוכים לרדת למטה יותר כדי לעלות למעלה יותר.

תלמיד: מה זה נקרא לקרוא "שמע" בעבודה הרוחנית?

"שמע" בעבודה רוחנית זה כבר ממש פעולת הדבקות הסופית, אבל לפני זה יש לנו בקשה לעזרת ה'. שהאדם מגיע למצב שבלי הכרת גדלות ה' הוא לא יכול לעבור מהרגשה בהמית, שמרגיש את המצב שלו ורק לפי זה חי, כמו בהמה, לזה שרוצה לקשור את עצמו עם הבורא ולחיות לפי הקשר שלו עם הבורא.

אז לעבור מהרגשה בהמית להרגשה רוחנית, הוא יכול רק אם הבורא יהיה לו חשוב יותר מהחיים הבהמיים בתוך הגוף שלו. זה צריך להתגלות כחשוב יותר, ומתוך החוק שכבר טבוע בנו שהקטן מתבטל כלפי הגדול, אז מהרגשה גשמית אני עובר להרגשה רוחנית.

זאת אומרת, ודאי שאני אקשור את עצמי עם הבורא ברגע שאוכל לתאר אותו כגדול, כנחוץ לי, כמציל אותי וכן הלאה. לאט לאט אדם מגיע להבנה שהוא חייב שגדלות הבורא תהיה מול עיניו, מעל כל יתר הערכים שלו, כדי להציל את עצמו מהמצבים הגשמיים הגרועים שנראים לו. זאת אומרת, הוא זקוק לבורא אפילו בצורה אגואיסטית ודאי.

מתוך זה הוא מתחיל להרגיל את עצמו לאט לאט, פשוט החיים מכריחים אותו, להתפלל מה שנקרא, לבקש, לראות את עצמו תלוי בו, לבקש שהבורא יתגלה לו כגדול יותר ויותר, כי בלי זה הוא נופל לחיים הגשמיים ומרגיש בהם רע. ואחר כך, מעל זה שמבקש מהבורא שיהיה גדול, שיהיה לו טוב יותר, הוא מתחיל להרגיש שכדאי לו להתפלל לבורא לא לשם זה שיהיה לו טוב יותר, אלא לשם זה שהקשר עם הבורא יהיה קשר שהוא מעל כל הערכים האחרים.

אני זוכר כשהייתי נוסע עם הרב"ש לטבריה וליתר המקומות, והיינו צריכים לקום לפנות בוקר כדי ללמוד, ככול שהוא היה אדם גדול, אדם שנמצא ברוחניות, בהכרה אלוהית, כשהיה קם מהמיטה הוא היה אומר, "הרגע הראשון שאני רוצה וצריך עכשיו זה ללמוד כדי שהראש שלי יתחיל לעבוד". כי אצלו זה היה נורא, הוא לא הבין איפה הוא נמצא ומה בכלל קורה לו. זה כשהיינו קמים בשתיים או שלוש לפנות בוקר. הוא אמר לי, "עכשיו אני צריך את הלימוד והקבלה רק כדי פשוט להיות סתם בן אדם שחושב על בהמיות, על גשמיות. בשביל זה אני צריך את הלימוד הזה, לסדר את הראש". זה כמו להדליק מחשב, כך הוא היה צריך כדי להתעורר ולהתאושש. אחר כך יותר. היה מורגש איך תוך עשר דקות, רבע שעה, לאט לאט הוא מתחיל לקום מבהמיות, ממש כך, ממצב ללא הכרה בכלל על איפה ומה.

לא לחשוב שאדם שנמצא ברוחניות יש לו חיים שרק בין מלאכים הוא פורח. ובאמת מעניין, שבלי שהתחיל קצת למשוך את החומר הזה, אפילו בצורה פשוטה, הוא לא היה יכול להתעורר, לא היה יכול להתאושש, במוח הגשמי אפילו. זה מזכיר את הבעל שם טוב, שבנפילות שלו הוא היה שוכח לקרוא, איך נראית האות.

תלמיד: הרב"ש חוזר פה על יום המיתה. מה זה יום המיתה?

איך יכול להיות יום ומיתה? זאת אומרת מה שנראה לו יום הוא מרגיש שזה ממש מצב של מיתה, מוות. זאת אומרת זו החלפת נקודת ההסתכלות על המצב. כלומר מה שנראה לי טוב ויום, מצב נאור ויפה, אני רואה עכשיו שאני מסתכל על זה בצורה רכושנית, בהמית, שטוב לי, שפשוט נוח לי, ולפי זה אני מפרש מה זה רוחניות. פתאום יש לי כאן עוד הסתכלות, אחרת, לראות שזו פשוט בהמיות, ואין לי בזה קשר עם הבורא, אין לי שום פריצה מזה לרוחניות ממש, אלא סתם המצב שלי הוא טוב, לכן אני קובע שזה יום.

הקביעה שלי שזה יום, זה המוות, ואני צריך להתחיל להתייחס למצבים שלי על ידי מודד חדש, אחר, שהוא היחס שלי לבורא, הקשר שלי איתו, מידת היחס שלי אליו, כך להתייחס למצבים. לא לפי איך שאני מרגיש, אלא איך בכל מצב ומצב אני קשור עימו.

תלמיד: אבל מה אני יכול לעשות במצב שלי, האם לחשוב בשביל מה הוא הביא לי מצב כזה? הרי אלה רק מחשבות, כמעט ואין פה הרגשות.

אתה אומר, שאפילו כשאתה מתחיל לחשוב על הבורא, זה לא מביא לך הרגשה פנימית, זה עדיין מאוד מאוד רחוק מהרגשה, אלא זו ממש רק מחשבה. נכון, זוהי מידת ההסתרה. אבל מתוך זה שאתה תתייגע בלהחזיר כל פעם את המחשבה הזאת אליך, אתה תמשוך את המחשבה הזאת אליך, וכל הזמן תרצה שנוכחותו תהיה בכל מצב ומצב, מתוך זה אתה תתחיל להרגיש יותר ויותר, האור ישפיע. זה בלי לעבור מחסום, אני מדבר בינתיים רק במישור העולם הזה. אתה תתחיל להרגיש את נוכחותו כרחוק. ודאי שלא בצורה ברורה באיברים, שאז אתה יודע באיזה קשר אתה נמצא אתו, כשהקשר אתו נקרא מידת הפרצוף שלך, מידת המדרגה שלך, לא. אבל יהיה לך מזה איזה קשר אתו, עדיין לא ספרתי, אלא רגשי, מעורפל כזה, אבל יהיה.

כמו שיש מצבים שאדם אומר, "כך אני מרגיש, מתוך אינטואיציה כזאת. אני לא יכול להגיד, לא יכול לראות, אבל יש לי הרגשה כזאת". זה משהו כזה לא ברור, אבל שמחייה אותך וקובע בחיים שלך. ובאמת אנחנו לא חיים לפי עובדות. אם באמת נסתכל איך אנחנו חיים, אז נראה שאנחנו חיים לגמרי כמו שאין לנו שכל. ובמקרים שאנחנו הולכים לפי השכל, אנחנו אחר כך חוטפים מכות.

תלמיד: אז לפי הרצף של המחשבות עליו, אפשר להגיע למה שאתה מדבר עליו, שלפעמים מתמתקים המצבים?

כן.

תלמיד: כשאתה מתחיל ללמוד, יותר קל לך להגיד "אין עוד מלבדו", ולכל דבר שאתה עושה, אתה מנסה להכניס מחשבה על בורא. ככל שהדבר שנקרא בורא מתחדד יותר, אתה מתחיל להבין מהו ואתה עדיין מחויב לחיות במסגרת של עבודה ומשפחה. שם הרבה יותר קשה למצוא אותו, לקשר את המהות, את החוק של להשפיע, למה שקורה באמת בשטח. איך אתה מצליח בכלל לעשות את זה?

אתה אומר שאתה עובר מצבים כאלה, שאתה בשום אופן לא יכול לקשור אותם עם הבורא. את המצבים האלה הוא נותן לך בכוונה, על מנת שאתה כן תשתדל לקשור אותם אתו. ואם אתה לא יכול לקשור אותם אחרי כל המאמצים, זו גם תוצאה שצריכה להיות.

אחרי "אם אין אני לי מי לי", צריך להגיד "אין עוד מלבדו", שברצונו היה קובע, ואם אפילו לא היית עושה את זה, בכל זאת היית עובר את זה, מקבל את הדבר הזה. אתה חייב לעבור. אתה חייב להשתדל, אתה חייב להוציא כוחות. אבל עבור מה השקעת כוחות?

הבעיה שלנו היא שאנחנו מפזרים כוחות, אנחנו קובעים כוחות לגמרי לא למצב, לא לכיוון שצריכים. אנחנו לא צריכים לשפר את המצב עצמו. "עכשיו רע לי, אני עכשיו הולך לשפר את המצב כדי שיהיה לי טוב". אלא אני צריך לשפר את המצב על ידי שאני מכניס את הבורא בכוח לתמונה, למצב שבו אני נמצא.

השיפור צריך להיות על ידי זה ולא על ידי שאני מתייחס לבעיות הגשמיות שלי כמו בהמה ואני משפר אותן ביגיעה שלי כלפי מה שאני רואה. זה ממש ללא תועלת. זה מביא אותי לעוד בעיה, כדי שבסופו של דבר אבין שהוא מביא לי את זה ואני צריך להתקשר עמו, כי כל המצבים האלה הם רק על מנת לקבוע קשר עימו.

תלמיד: להכניס את הבורא, אתה מתכוון להוציא את החשבון ממני החוצה. כאילו שיתנו לי את הכוח.

לא להוציא את החשבון ממך החוצה, אלא להכניס אותו בך פנימה. בסדר, שיהיה כך. לא חשוב לי איך לומר. בקיצור לקחת אותו בחשבון כעוד נתון אחד.

תלמיד: אבל איך אתה לוקח אותו בחשבון?

אני לוקח אותו בחשבון כגורם למה שעכשיו קורה לי, מפני שזה נכון, אפילו אם אני מרגיש שזה לא כך ואני משתדל שהידיעה שיש לי, לא ידיעה אמתית, אני לא יודע, זה לא נפתח לי, זה לא גילוי, אבל שהידיעה הזאת תקבע באמת את החיים שלי מעל ההרגשה שאני מרגיש, שכל מה שיש לי זה מתמונת המצב הסובב. ואז בהדרגה, אני מתחיל להלביש רוחניות על גשמיות. אז צריך ללמוד להיזהר כדי שזה לא יהיה דמיוני, שלא יהיו כאן איזה טעויות.

אבל כל רגע שהמטרה להיות אתו בקשר ככל האפשר הדוק, לא נמצאת אצלך, אתה לא נמצא באותו פס כמו שרב"ש אומר לנו בעמוד ס"ג-ס"ד", באגרות.

תלמיד: אם נדייק את ההרגשה, איזה כוח אתה יכול לתת מעל ההרגשה? איך אתה יכול לתת כוח עכשיו מעל ההרגשה?

יש לנו הרבה מצבים שבהם אנחנו לא חיים לפי ההרגשה אלא לפי הנחיצות, לפי מה שאני חייב, קובעים לי וכן הלאה.

היה לי כאב שיניים, הלכתי לרופא, הוא עשה לי טיפול, בזמן הטיפול היה לי עוד יותר גרוע. קח בהמה, בכל זאת הן מבינות אבל נגיד שלא כל כך. קח תינוק, אדם לא מפותח שיש לו איזה פצע, לך איתו לרופא. הוא לא רוצה הוא מפחד. גם אני לא רוצה ואני מפחד אבל אני מחייב את עצמי לעשות את זה, כי אני יודע שיש מזה ריפוי. רק לפי ההרגשה, זה כמו דומם צומח וחי, הם חיים לפי ההרגשה. אתה רוצה להתעלות מעל ההרגשה שלך, מעל הכלים דקבלה שלך, מעל הדעת שלך, אז אין לך ברירה.

ונותנים לאדם בעולם הזה גם את הנטיות הללו במקצת, שמתוכן הוא יתחיל את הלא לשמה שלו ואחר כך יוכל לעבור ללשמה.

אנשים בעולם הזה חיים רק לפי ההרגשה? יש מצבים שכבר לא כל כך. אתה יכול לומר "כן, נותנים לו מכות אז הוא רוצה או לא רוצה, קם בבוקר והולך לעבוד. הוא יודע שאם לא, יהיה לו רע". אבל יש דברים שאדם נמצא בהם בכל זאת מעל הבהמיות הזו עם איזו אידאה, עם איזה רעיון מיוחד, שזה כמין דוגמה שלא חיים רק לפי הגשמיות, יכולים לנתק את עצמם מזה.

למשל היו ציירים גדולים שגוועו ברעב. לא חשוב לו, הוא חייב לעשות משהו, דבוק לרעיון. האנושות חושבת שזו רוחניות. למה היא חושבת שזו רוחניות? כי באמת אדם מתרומם מעל הגוף שלו, למען רעיון מופשט כזה. לא חושב שבסופו של דבר זו גאווה, וכבוד וקביעת האני שלו בעולם. אבל זה בכל זאת לא קשור לבהמיות ממש, זו כבר אנושיות.

תלמיד: אבל פה כמעט ולא מאפשרים את זה. היה לי הרבה יותר קל להיות דבוק לרב מאשר להמשיך לעבוד, או שהייתי יכול להתעסק עם הרעיון הזה כל הזמן, ולא הייתי צריך להתערבב עם דברים שהם הפוכים לגמרי.

אתה מתלונן על זה שהבורא זורק אותך לכל מיני מצבים שלא כל כך נכונים או טובים כנראה להתקדמות שלך, כן?

תלמיד: לא.

אלא מה?

תלמיד: אני שואל מפני שאני לא מבין איך אפשר. הוא כוח השפעה, הקשר שלי איתו זה שאני ארצה להיות משפיע כמוהו, ואני נמצא בתוך לא יודע מה, אז איפה החיבור פה?

החיבור הוא פשוט מאוד. המאור שהוא מאיר הוא מאיר בדיוק לפי המצב שלך, והאור שהוא שולח הוא בדיוק לפי הרשימו שמתעורר עכשיו על ידי האור הזה דווקא. את המצב הזה אתה צריך עכשיו לממש, אתה צריך לבנות אותו.

תלמיד: איך אני בונה אותו?

זה מה שהוא מסביר לך במאמרים. העצה הקצרה והברורה ביותר היא שתכניס את הבורא לתמונה, נקודה. מזה והלאה מתחילה להיות התפתחות - מה אני רוצה ממנו, בשביל מה אני צריך אותו, האם יהיה לי רע או טוב בסופו של דבר, וזה יקבע משהו או לא, או העיקר שהוא יהיה כל הזמן נוכח בהרגשה שלי, וכן הלאה. מזה מתחילה להיות ההתפתחות הלאה. וכשהכנסת אותו לתמונה, עכשיו הבעיה שלך היא כמה שיותר להרגיש אותו כקובע הכול, כמסובב אותך וממלא אותך.

אתה כאילו בכוח רוצה לחזור לאותו מצב הא' שממנו אנחנו, ושם אנחנו באמת נמצאים, ורק בגלל ערפול חושים לא מרגישים איפה נמצאים, כמו בן המלך שנמצא במרתף חשוך. כל החיים הבהמיים בשביל מה נבראו, כדי להוציא אותו לכמה דקות, להראות לו מה הם החיים, ושיצטער על זה שהוא לא נמצא בהם. רק לצורך זה כל העולם הזה מתנוצץ קצת, נראה לך. אם אתה מקבל אותו בצורה כזאת, אז אתה יודע איזה מנוף יש לך ביד. תאר לעצמך, כל שנייה שאתה נהנה מהעולם הזה, אתה מתחיל להרגיש שהוציאו אותך מהמרתף להראות לך את הקליפה הזאת, לגרות אותך דווקא להכיר את המרתף.

תלמיד: אם אני עכשיו רוצה להיות דומה לו, לעשות חשבון כמוהו, לא לעצמי אלא החוצה, בשביל זה אני דורש גדלות. בזה שאני דורש גדלות לעצמי אני חוזר פנימה.

איזו גדלות אתה דורש? אתה דורש גדלות כדי מה?

תלמיד: כדי להיות כמוהו.

כדי להרגיש טוב. עזוב כדי להיות כמוהו, אל תהיה מופשט מהמציאות.

תלמיד: אבל אם אני מתחיל עוד פעם לדרוש.

תדרוש אותו כדי להרגיש טוב, מספיק.

תלמיד: אבל עכשיו אני כבר מפרש להרגיש טוב בצורה שונה.

לא, אל תפרש בצורה שונה, תפרש כמו שצריך, כמו שאתה יודע לפרש, שיהיה לך טוב. "אל תברח ממני, אחרת רע לי. אם אתה נמצא, אז אני מצדיק את כול המצב שלי, ואפילו שרע לי יהיה טוב. יש לי תקווה, יש לי איזו הצדקה לחיים שלי, למה שיקרה לי". שיהיה ככה. מזה מתחילים לא לשמה, אבל שזה ייקבע בעצמות שלך, שזה מה שאתה רוצה כל הזמן.

תלמיד: אבל ככה אני לא אגיע לרוחניות.

אל תדאג לזה שלא תגיע, אתה תגיע, בצורה כזאת דווקא תגיע. סמוך עליי, אני אומר לך, בצורה כזאת מגיעים. לא קופצים, אלא רואים את המצב האמיתי, ובצורה מאוד מאוד ריאלית, מאוד ברורה, מתייחסים אליו. "בשביל מה אני עכשיו צריך בורא? שיהיה לי טוב". קודם כל הוא נמצא, יופי. והלאה? יכול להיות שהלאה אפשר להתקדם. מתחילים מזה.

לא סתם נתתי דוגמה עם הרב'ה שקם מהמיטה ואומר "אני לא יכול לחשוב על שום דבר, איזה ראש, לא מסודר שום דבר אצלי בראש". הוא מסתכל לא חצי רדום, אלא כך ממש ואומר "עכשיו אנחנו צריכים משהו לקרוא". ואז הייתי קורא חצי דף, ואדם מתחיל מבהמה ממש להתאושש.

בשלבים, אל תקפוץ.

(סוף השיעור)

---

1. משנה אבות, ד' ב'.↩