שיעור ערב 17.06.19 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק א', דף כ"ג, הסתכלות פנימית, אות כ"ה

קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', דף כ"ג עמ' 23, "הסתכלות פנימית", אנחנו באות כ"ה.

שוב, תע"ס, כרך א', חלק א', דף כ"ג עמוד 23, אות כ"ה.

אות כ"ה

אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע"י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.

"והענין, משום שהכלי הוא שורש החושך כנ"ל, אשר הוא הפוך מן האור, וע"כ הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע"ד המדרגה, בדרך עילה ועלול, שז"ס המים הרו וילדו אפילה (מד"ר שמות פ' כ"ב) כי החושך, הוא תולדה מהאור עצמו, ומתפעל הימנו ע"ד הריון ולידה, שה"ע כח ופועל." זאת אומרת, הרצון לקבל הוא נמצא בשליטת האור, ורק לפי פקודות האור הוא בינתיים פועל. אין שום כוח להתגבר ולפעול במשהו מעצמו, אלא נמצא בידי האור. "והיינו, כי בהכרח, שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי' הרצון לקבל כנ"ל, אלא שאינה עולה בשם של שינוי הצורה, עד שיקבע באור, זה הרצון להדיא. ולזה, לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל. ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות."

זאת אומרת, מלכתחילה האור בונה את הרצון ומשפיע על הרצון, ואין לרצון שום אפשרות לקבוע משהו בדרכו. אבל אחר כך הרצון מתפתח על ידי האור, ומתפתח עד כדי כך שהוא בעצמו קובע את השינויים שבו, ומאז אנחנו מדברים על הרצון כמו שהוא קיים בפני עצמו.

"והן אמת, אשר אור א"ס ב"ה מתפשט, כביכול, ג"כ על ד' הבחי' הנ"ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ"ל, שהוא הבחי' הד'." שעל ידי ג' בחינות הקודמות הם מיישמים את בחינה ד' עד כדי כך, שבחינה ד' מתחילה בעצמה לרצות לשנות את עצמה. ואז השינוי שהיא רוצה לעשות על עצמה, נקרא ש"היא כבר קיימת בפני עצמה". "כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית', להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א"ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ"ל, והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפדר"א, שקודם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, שבאמת קשה הלשון הכפולה הוא ושמו, כי קודם שנברא העולם מה ענין שמו לשם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה, על אור א"ס ב"ה, שהוא טרם הצמצום, כי אע"פ, שיש שם בחי' מקום, ובחינת רצון לקבל השפע מעצמותו ית', אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, היינו האור א"ס ב"ה. ושמו אחד, היינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח"ו כלל וכלל. והבן את אשר רמזו ז"ל "אשר שמו" בגי' "רצון", דהיינו "הרצון להנות"."

זאת אומרת, עדיין באור אין סוף הרצון אמנם הוא קיים, רואים אותו, הוא מורגש כמשהו שנמצא מחוצה לאין סוף, אבל בכל זאת זה הוא "הוא ושמו אחד" שהאור הוא שולט על הרצון. זה עדיין הבחנות כאלה שאנחנו לא כל כך מבינים בהם, הבחנות דקות. אבל "הוא ושמו אחד". זאת אומרת, מדרגה שהרצון אמנם שמרגיש את עצמו כקיים, אבל קיים בכל השליטה של האור. זה עוד לפני שהתגלה עניין הבושה, סיבה לצמצום, וכן הלאה לכל הבחינות. זאת אומרת, מהבורא יצא לנו שהרצון והאור שניהם כרוכים יחד, ואין הבדל ביניהם, כי שניהם שייכים לשורש אחד.

אות כ"ו

כללות כל העולמות שבמחשבת הבריאה,

נקרא אור א"ס. והכולל של המקבלים אשר

שם נקרא מלכות דא"ס.

"וכבר נתבאר בענין סוף מעשה במחשבה תחילה, שהוא מחשבת הבריאה שהתפשטה מעצמותו ית', כדי להנות לנבראיו. ונתבאר, שאצלו ית', המחשבה והאור הם ענין אחד. ובזה מובן שאור א"ס ב"ה שהתפשט מעצמותו, כולל את כל המציאות שלפנינו עד גמר התיקון העתיד, שהוא סוף המעשה, אשר אצלו ית', כבר נגמרו כל הבריות בכל שלימותם והנאתם, שרצה להנות אותם. והנה זו המציאות השלמה בכל צרכה, נקראת אור א"ס ב"ה. והכולל שלהם, נקרא מלכות דא"ס."

זאת אומרת, בעצם בכל פעולת הבורא, מלכות דאין סוף עם האור אין סוף שממלא אותה, זה כל הבריאה מתחילתה ועד גמירה. ואין שום חדש, ואין שום חידוש אחר כך, אלא סך הכול אנחנו מדברים על הנברא שמשיג את פעולות הבורא האלו שהם בד' בחינות, ומסתיימים במלכות דאין סוף. מה שבורא חשב והחדיר לבריאה, אז ממלכות דאין סוף ועד גמר התיקון זה שנברא משיג. ולכן אנחנו אומרים אין חידוש למטה מזה, אלא רק ההשגה שבאה מצד הנברא, זה החידוש בלבד.

הכול נמצא במלכות דאין סוף חוץ מעבודת הנברא, כדי להשיג מה בדיוק הבורא עשה. כי יש לנו בעצם מצוה גדולה לחקור פעולות הבורא, שהם כולם יתייצבו ויסתיימו כבר במלכות דאין סוף. אלא אנחנו שמקבלים רוצים לחקור, ולהבין, ולהרגיש, ולהזדהות עם פעולות הבורא, אז אנחנו לכן נדרשים לפתוח את הדברים האלה בכל תר"ך החלקים והעליות, ירידות, שבירות, תיקונים, עד שאנחנו באמת משיגים לכל עומקה את כוונת הבורא, ואת הבריאה עצמה במלכות דאין סוף.

פרק ז'

אות כ"ז

אע"פ שנצטמצמה רק מבחי"ד, נסתלק האור

גם מג' הבחינות הראשונות.

"וכבר התבאר שהנקודה האמצעית, שה"ס הנקודה הכוללת של מחשבת הבריאה, וה"ס הרצון להנות שבה, קישט את עצמו, להשוות צורתו למאציל ביתר שאת, ואע"פ שמצד המאציל אין בו שום שינוי צורה בכל יכלתו, אמנם נקודת הרצון הרגישה בזה כעין המשכה בלתי ישרה ממהותו ית', ע"ד המשל הנ"ל מהעשיר עש"ה, וע"כ מיעטה את רצונה מהבחי' האחרונה, שהיא תכלית הגדלות של הרצון להנות, כדי להוסיף בדביקות בבחינת המשכה ישרה ממהותו ית', כמו"ש לעיל. ואז נתרוקן האור מכל בחי' המקום, כלומר, מכל ד' המדרגות שישנן במקום. ואע"פ שלא מיעטה רצונה אלא מהבחי' הד' אמנם מהטבע הרוחני הוא, שאינו נחלק לחלקים."

זאת אומרת, יש לנו ד' בחינות דאור ישר, ואמנם שרק בחינה ד' הרגישה כלפי המאציל שהיא הפוכה, שונה ממנו, והיא צמצמה את עצמה מלקבל ממנו, אבל הצמצום הזה בעצם גירש את האור מכל הבחינות הקודמות שבבחינה ד'. "אין מקצת ברוחניות" זה נקרא. ואז בזה בחינה ד' מצד אחד קרבה את עצמה למאציל, כי היא לא רוצה להיות הפוכה ממנו כמקבלת, מצד שני היא בעצם עושה דבר מאוד חמור, כי היא מפסיקה לקבל את השפע ממנו למרות שרצונו להטיב ולמלא אותה, ולמרות שרצונה ביסודה היא גם לקבל וליהנות מהשפע. אבל היא לא יכולה להחזיק בצורה כזאת של קבלת האור, בהפרש כזה גדול מהמאציל.

שאלה: על המצב הזה של "הוא ושמו אחד", אפשר?

כן.

שאלה: יש דבקות מצד המלכות במצב הזה?

בזה שמלכות דאין סוף מקבלת את כל האור שממלא אותה במלואה, היא נמצאת בדבקות לאור אין סוף מפני שכך היא נבראה, ולא מרגיש אחרת. אחרי שמתגלה בה שינוי מהאור אין סוף לפי כוונתו להטיב, שהיא נמצאת בכוונתה להיטיב לעצמה, ליהנות, אז כבר יש שינוי, והשינוי הזה כבר מזמין במלכות פעולת הצמצום.

שאלה: אז המצב הזה לפני הרגשת הפער?

לפני הרגשת הפער, זה נקרא "הוא ושמו אחד". שגם האור וגם הכלי הם נמצאים שניהם כלולים יחד, ולא מרגישים שום פער ביניהם, וכך הם מתקיימים. אמנם וודאי שהאור הוא המשפיע ומלכות היא המקבלת, אבל מפני שהם באים לשורש אחד מבחינת שורש מהמאציל, לכן הם לא מרגישים פער, אלא איחוד, חיבור ביניהם. בכוח המאציל.

ואחר כך כוח המאציל שמביא אותם להרגיש שהם נמצאים כאחד הוא נעלם, ובמקום זה הם מרגישים לא את המאציל ששולט בהם, אלא שיש בהם טבע שונה באור ובכלי. ואז כאן מתחיל הכלי לעשות כל מיני פעולות כדי לנטרל את ההבחן שביניהם, וכך מביא את עצמו לצמצום, והלאה לכל ההתפתחות. שכל פעולות שישנם אחר כך ממלכות דאין סוף עד גמר התיקון, זה סך הכול כדי לנטרל את הרגשה הזאת שאמנם הם באים ממקור אחד, אבל שונים.

שאלה: קודם ב"הסתכלות פנימית" בעל הסולם כתב "מטרם הצמצום לא ניכר שינוי בין המאציל לנאצל".

כן, זה נקרא "הוא ושמו אחד".

תלמיד: אז כן ניכר שינוי.

לפי שמלכות דאין סוף ואור אין סוף באים משורש אחד, מהמאציל, לפי זה הם לא מרגישים שיש פער ביניהם. והאור ממלא את המלכות, וזה נקרא "הוא ושמו אחד". אחרי זה, בזה שהאור פועל על המלכות, מתחיל להתבהר שהאור הוא המשפיע, לא שהם באים משורש אחד, אלא עוד תוספת ידיעה והרגשה, שהאור הוא המשפיע והמלכות דאין סוף היא המקבלת. הם אמנם באים משורש אחד, אבל שניהם שונים ממש בהפכיות הצורה.

וכאן מתחילה כבר פעולה מצד המלכות. שהיא רוצה להשלים את ההבדל הזה, היא רוצה כאילו לכסות את ההבדל הזה, למה היא המקבלת ולא כמו שהאור משפיע. היא רוצה להגיע למצב שהיא באה מהמאציל כמו האור, אבל האור משפיע בטבע של המאציל, והיא אמנם באה מהמאציל, אבל בטבע של הנאצל, המקבל, את זה היא רוצה למחוק. וזה גורם בה לצמצום ולכל הפעולות שמכאן והלאה עד גמר התיקון היא עושה.

תלמיד: הוא כותב ש"שמו" בגימטרייה זה "רצון".

כן.

תלמיד: מה זה אומר, מה אני צריך ללמוד מזה?

ש"שמו" ו"רצון" זה אותו דבר. בינתיים, זה אותו דבר. ודאי שזה לא אותו דבר, אחרת לא היו שני הכינויים. אבל זה ש"שמו" בגימטרייה זה "רצון" אומר שהשם כולל בתוכו גם את אופן הרצון, עומק הרצון, המצב של הרצון, מדרגת הרצון. זה הכול נכלל בשם המצב, המדרגה, הפעולה.

תלמיד: למה החשבון משנה, ש"שמו" בגימטרייה זה רצון, שזה כאילו אותו מספר?

שם שאנחנו מכנים בזה איזה מצב, אומר על הרצון שנמצא באותו המצב. ו"רצון" עם הגימטרייה שלו, בעצם מסביר לנו איזה אורות ממלאים את הרצון, באיזה מצב הרצון נמצא.

אות כ"ח

אח"כ חזר והמשיך קו אור מג' הבחינות

הראשונות, ובחי"ד נשארה חלל פנוי.

"ואחר זה נמשך שוב אור א"ס ב"ה אל המקום שנתרוקן, אלא לא מילא את המקום בכל ד' בחינותיו, אלא רק על ג' בחי', כמו שהיה הרצון של נקודת הצמצום. ונמצא שהנקודה האמצעית שנצטמצמה, נשארה חלולה וריקנית, כי לא האיר האור אלא עד הבחי' הד', ולא עד בכלל, ונפסק שם אור א"ס. ויתבאר לקמן, ענין התכללות הבחי' זו מזו, הנוהגת בעולמות העליונים. ובזה תבין, שהד' הבחי' נכללות זו מזו, באופן, שגם בבחי' ד' עצמה, ישנן ג"כ כל ארבע הבחי'. ונמצא בזה, שגם בבחי' הד', הגיע האור א"ס ב"ה לג' בחי' ראשונות שבה, רק הבחי' האחרונה שבבחינה הד' שבה, היא בלבדה נשארה. ריקנית בלי אור, וזכור זאת."

זאת אומרת, ישנה בחינת שורש, המאציל שמחליט שהוא רוצה לבנות את הבריאה, לברוא את הבריאה. ומהמאציל יוצאות בחינות א', ב', ג', ד'. בחינה ד' מקבלת אור מהמאציל מבחינת שורש, ומרגישה אותו שהיא מקבלת, עושה צמצום, והאור מסתלק מכל הבחינות עד המאציל, עד בחינת שורש. ובחינה ד' מחליטה שהיא עכשיו ממשיכה את האור רק בדבקות. כי, כמו שדברנו, לפני הצמצום היא הרגישה שהכול בסדר, שהמאציל מתייחס אליה באהבה, אבל היא לא יכולה לפנות אליו גם באותה ההרגשה, באותו היחס. היא מרגישה את עצמה שהיא לא באה מאותו השורש, שהשורש שלה הוא רצון לקבל, אמנם בא מהמאציל, אבל לא מתוך המאציל, מטבע המאציל עצמו כמו האור. אלא שיש בה נקודה שחורה, שיש בה צורה הפוכה מן האור, ולכן היא רוצה להשלים את זה.

ומה שקורה זה שהיא עושה צמצום על בחינת הקבלה שבה, כי נגלה כבר שהיא בחינה כזאת שמבדילה אותה מהמאציל. האור מסתלק מכל ארבע הבחינות בחזרה עד בחינת שורש, ונשארת לנו ה-ו-י-ה ריקנית. שורש, א', ב', ג', ד', הכול ריק. בעצם חוץ מהשורש, על השורש אנחנו לא יכולים להשפיע. ואז בחינה ד' קובעת, כשאני עכשיו מקבלת את האור, אני רוצה שהאור ימשך אלי מבחינת שורש דרך ד' הבחינות האלו בצורה כזאת שאני אשאר בדבקות עימו, שלא יהיה פער ביני לבין האור שגרם לי לצמצום. ואז נמשך האור לפי הרצון של בחינה ד'. האור ממלא את הה-ו-י-ה הזאת, והמילוי הזה שעכשיו קורה נקרא "פרצוף גלגלתא". זה מה שקורה.

נקרא שוב.

קריין: אות כ"ח.

"ואחר זה נמשך שוב אור א"ס ב"ה אל המקום שנתרוקן, אלא לא מילא את המקום בכל ד' בחינותיו," מבחינת שורש האור נמשך שוב לכל הד' בחינות, א', ב', ג', ד', מפני שהם התרוקנו כולם מצמצום א', כי אין מקצת ברוחניות. וכך יוצא שהאור נמשך מבחינת שורש שוב לבחינה א', ב', ג', ד'. "אלא רק על ג' בחי'," כן. "כמו שהיה הרצון של נקודת הצמצום." בחינה ד', מפני שהיא מרגישה שהיא הפוכה מהאור, בחינתה הזאת לא מקבלת, לא מתמלאת באור. זאת אומרת, איפה שהיא מרגישה שהיא שונה מהמאציל, היא לא מתמלאת. "ונמצא שהנקודה האמצעית שנצטמצמה, נשארה חלולה וריקנית, כי לא האיר האור אלא עד הבחי' הד', ולא עד בכלל, ונפסק שם אור א"ס. ויתבאר לקמן, ענין התכללות הבחי' זו מזו, הנוהגת בעולמות העליונים. ובזה תבין, שהד' הבחי' נכללות זו מזו, באופן, שגם בבחי' ד' עצמה, ישנן ג"כ כל ארבע הבחי'. ונמצא בזה, שגם בבחי' הד', הגיע האור א"ס ב"ה לג' בחי' ראשונות שבה, רק הבחי' האחרונה שבבחינה הד' שבה, היא בלבדה נשארה. ריקנית בלי אור, וזכור זאת." איפה שמורגש פער בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, שם הפער הזה נשאר ריק. מה שאין כן, בכל יתר הבחינות, בחינה ד' מסוגלת לעשות פעולה בעל מנת להשפיע והן מתמלאות באור אין סוף. זה כבר בפרצוף הגלגלתא.

מה שמעניין כאן, שאותה ה-ו-י-ה פועלת, "אני ה-ו-י-ה לא שנתי.". זאת אומרת, שכמו שהייתה ה-ו-י-ה, בחינות שורש, א', ב', ג', ד', התרוקנו כל הבחינות, עכשיו יש לנו מילוי מסוים בהן. המילוי הראשון הזה נקרא "גלגלתא", אחר כך יהיה ע"ב, ס"ג, וכן הלאה. וכך על ידי חמש כפול חמש, מאה עשרים וחמש מנות, אותה בחינה ד' ממלאה את עצמה בעל מנת להשפיע. הכול נגרם מהצמצום, שהרגיש פער בינו לבין המאציל.

שאלה: בזכות מה היא מצליחה עכשיו לעשות את הפעולה על מנת להשפיע, לקבל את האור?

כל פעולה צריכה להיות כתוצאה מפעולת האור והכלי. הרצון שבבחינה ד' התגלה כרצון לקבל, והאור שבבחינה ד' התגלה כרצון להשפיע. מתוך שתי ההבחנות ההפוכות האלה היא מחליטה שהיא חייבת להשלים, היא צריכה להיות בין שתיהן בשווה. אמנם הרצון לקבל שבה הפוך מהמאציל, אבל עכשיו כשהיא תשתמש בו בצורה של על מנת להשפיע, הוא יהיה כמו המאציל. ודאי לא המאציל, אבל כמו המאציל.

אבל בזה יש גם עוד יותר תוספת כבוד, תוספת המאמץ של בחינה ד', שהיא אמנם הפוכה מהמאציל, אבל דווקא היא עצמה, בניגוד לכל הבחינות הקודמות, יכולה להגיע לדרגת המאציל. ולכן הבושה, הביזיון, הופך להיות לכבוד.

תלמיד: אבל היא עשתה צמצום בגלל שלא היה לה כוח לקבל את האור בעל מנת להשפיע.

לא. הצמצום נעשה, לא בגלל שלא יכלה לקבל על מנת להשפיע, עוד לא הייתה אז כוונה בעל מנת להשפיע, אלא הייתה רק הרגשה שהיא הפוכה מהבורא. אחרי שהאור הצטמצם ויצא, ובחינה ד' נשארה ריקנית, היא מתחילה לעשות ביקורת, בדיקה, רביזיה, על כל הבחינות שבה, ואז מבינה שהיא יכולה לעשות כאן פעולה חדשה מעבר לצמצום, גם לקבל בעל מנת להשפיע. ולפני הצמצום אין הרגשה כזאת, ובזמן הצמצום אין הרגשה כזאת והבנה כזאת שאפשר לקבל על מנת להשפיע. הכול אחד אחד, לפי השלבים.

תלמיד: אז היא קיבלה כוח נוסף, הזדמנות להביע את היחס למאציל, לאור העליון, להלביש אותו באהבה?

כן.

תלמיד: זו עוד בריאה חדשה, חוץ מהבושה?

אלו שלבים של ההתפתחות שבה.

תלמיד: ואז היא מתחילה לחשב כמה היא יכולה לקבל?

כן, זה כבר אחרי זה.

תלמיד: ואז זה עובר לגלגלתא.

הכול בהדרגה, לא להתבלבל, סיבה ומסובב, העיקר. אין ברצון לקבל שום דבר, אלא לפי האור שפועל עליו ומבצע פעולות ברצון ומשנה את הרצון, והרצון מגיב, כי האור הוא זה שפועל עליו. אחד אחד.

שאלה: אתה אומר שההתפשטות השנייה של האור בעצם כבר נקראת "גלגלתא".

כן.

תלמיד: אז זה אומר שגלגלתא מתלבש על ארבע בחינות?

כן. כל הפעולות נמצאות באותה ה-ו-י-ה ראשונה שבאין סוף, באותן ד' בחינות באין סוף, שהתרוקנו על ידי צמצום א'. אין יותר מה-ו-י-ה אחת, "אני ה-ו-י-ה לא שנתי." מי משנה את הה-ו-י-ה? התחתון, הנברא. הוא קיבל ה-ו-י-ה ראשונה, ועכשיו הוא כל הזמן משנה, שבתוך הה-ו-י-ה יתגלו כל האורות בכל הכלים בדבקות.

שאלה: איך בחינה ד' בכלל יודעת לא לקבל, איפה היא למדה, קיבלה, את הדוגמה לזה?

בחינה ד' לא יודעת שום דבר, אלא מהאור שמשפיע עליה.

תלמיד: אפשר לחשוב שהיא לוקחת דוגמה מבינה, מבחינה ב'?

זה שיש לה את תכונת הבינה זה בטוח, כי מזה היא מתחילה להרגיש שהאור הוא המשפיע והיא המקבלת. בינה ומלכות פועלות בתוך בחינה ד' ומזמינות בה את התגובה. נכון.

שאלה: לפי מה שהסברת עכשיו, אני מבין שהצמצום יוצר כוונה בנברא?

הצמצום לא יוצר כלום, חוץ מהסתלקות האור. אבל אחרי שהאור מסתלק, שאין לחץ של האור על הכלי, הכלי מתחיל להיות ריק, הנמצא בשליטה עצמית, והוא מתחיל לחשוב, "מה אני עכשיו אעשה?", לפי הרשימות שנשארו בו. היה לי אור? כן. הוא בא מהמשפיע? כן. הוא אוהב אותי, רוצה לתת לי? כן. מה אני הרגשתי, שאני הפוכה ומקבלת? כן. לא יכולה לסבול את זה מהבושה? כן. מה אני עכשיו עושה? כאן השאלה, מה אני עושה?

ואז היא מחליטה, שהיא יכולה לקבל, אבל היא כבר מחליטה שהיא מקבלת. בחינת שורש נשארת כמאציל, "עכשיו אני מחליטה שאני מקבלת". שכל האורות יכנסו לתוך הרצון שיש בבחינת שורש, והרצון יתפתח עכשיו בצורה אחרת. אני רוצה שבתוך הרצון הזה כבר יהיה הכוח שלי, של המלכות, שאני מחליטה שאני רוצה להיות דומה למאציל. זאת אומרת, בכל הרצון לקבל שעכשיו מתפתח, שורש, א', ב', ג', ד', נמצא הרצון שלי, רק לקבל בהשתוות הצורה.

ואז על ידי זה היא כאילו מורידה את הצמצום, כביכול מורידה את הצמצום, "אני מקבלת בהשתוות הצורה" והאור נכנס לאט לאט. ככה היא עושה חשבון עד כמה היא יכולה לקבל בעל מנת להשפיע. ה-ו-י-ה נשארת, אבל היא כבר עובדת עם הה-ו-י-ה בצורה חדשה.

תלמיד: גלגלתא מקבלת את כל האור שהיא יכולה לקבל בעוצמה הכי גדולה. למה היא לא מקבלת מהתחלה קצת ואחר כך עוד קצת ועוד קצת, ואחר כך את כל הכמות? היא פה לוקחת הכול ואז היא מבינה שהיא צריכה לרדת לאט לאט.

לא, זה לא נכון, מאיפה אתה לוקח כזה דבר?

תלמיד: אנחנו אומרים, כדוגמה, גלגלתא לוקחת 20% ואחר כך 10% ואחר כך ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן, העוצמה של הרצון לקבל לאט לאט יורדת, כאילו שהעביות לאט לאט יורדת?

אז מלכות דאין סוף עכשיו מקבלת מקסימום כמה שמסוגלת לקבל מאור אין סוף, מבחינת שורש, והקבלה הזאת שהיא מקבלת היא כולה בעל מנת להשפיע. ועד כמה שהנברא מסוגל להזדהות עם האור, כך הוא מקבל. יוצא לו שזה מה שהוא מקבל, מקסימום, זו הפעם הראשונה. והפעם השנייה, מה שהנברא מקבל, שנקרא פרצוף ע"ב, זה כבר אחרת, הוא מקבל פחות מהפעם הראשונה. זה מפני שהמסך שלו נחלש, נכון, אבל הוא נחלש כבר כתוצאה מהפעולות שנעשו בו.

תלמיד: כי לפי ההיגיון זה כאילו צריך להיות הפוך, שהיא צריכה לקבל קצת ולראות אם היא יכולה, לא יכולה, ואחר כך להוסיף ולהוסיף?

זה לא נכון, החשבון הזה לא קיים, אתה טועה. גלגלתא עושה חשבון מקסימאלי, אין מקצת ברוחניות. אם אני יכול לקבל על מנת להשפיע עשרים קילו ומקבל חמישה עשר, זה לא נחשב שהפעולה שלי קדושה. אני גונב משהו מהמאציל כדי להשפיע לו? איך זה יכול להיות, זה תמיד בצורה המקסימאלית. זה דבר אחד

דבר שני, כשגלגלתא מקבלת 20% נגיד, היא מקבלת 20% מהאור הקטן ביותר, מאור הנפש. כשע"ב מקבל 15%, הוא מקבל 15% לפי עוצמת המסך, אבל לפי טיב האור הוא מקבל יותר, אור הרוח. ולכן זה לא נכון, אל תעשו כבר סיכומים כאלה, תשאלו. ותחשבו עכשיו על מה שאנחנו לומדים.

פרק ח'

אות כ"ט

החכמה נקראת אור והחסדים מים. הבינה נק' מים עליונים. והמלכות מים תחתונים.

"ועכשיו נבאר מהות ד' הבחינות עילה ועלול, המוכרחות להתפעלות שלימות הצורה של הרצון לקבל. כנ"ל, בסוד המים הרו וילדו אפילה. כי הנה באצילות יש ב' בחי' אור. הבחי' הא' נק' אור, שה"ס חכמה. והבחי' הב' נק' מים, שה"ס חסדים. כי הבחי' הא' נמשכת מעילא לתתא בלי סיוע מצד התחתון, והבחי' הב' נמשכת בסיוע מהצד התחתון, ע"כ נק' מים, שכן טבע האור שיסודו למעלה, וכן טבע המים שיסודם למטה, והבן. וגם במים עצמם ישנן ב' בחי' דהיינו מים עליונים, שהם ע"י הבחי' הב' שבד' הבחי'. ויש מים תחתונים, שהם ע"י הבחי' הד', שבד' הבחינות."

הה-ו-י-ה הזאת, שורש א' ב' ג' ד', עכשיו הוא מסביר לנו קצת יותר מה הטבע שבד' הבחינות האלו. אז הוא אומר, הטבע שבד' הבחינות האלו זה האור שמתפשט מבחינת שורש לבחינה א', ואחר כך יש את תגובת הכלי שזאת בחינה ב'. ואחר כך שוב אור שמתפשט מבחינה ב' לבחינה ג', ושוב תגובה מבחינה ד' לאור. וכך יש לנו שתי בחינות שבאות מהשורש העליון שהן א' וג', ושתי בחינות מהשורש התחתון שהן ב' וד'.

אז יש לנו אור בא' וג' בחינות, וכלי או "מים" זה נקרא, מבחינות ב' וד'. כך הן הולכות לסירוגין, הבורא, הנברא, הבורא, הנברא. כשבחינות א' וב' באות, גם האור בבחינה א' וגם המים בבחינה ב', הם באים מלמעלה מהבורא. וג' וד', האור שבבחינה ג' והמים שבבחינה ד', הם כבר באים מצד הנברא.

שאלה: מה זה אומר שטבע האור יסודו למעלה, וטבע המים יסודם למטה?

מתעורר מצד הנברא, זה נקרא "יסודו מלמטה". וטבע האור זה "יסודו מהמאציל". גם בצורה ישירה וגם בצורה בלתי ישירה.

אות ל'

ביאור התפשטות אור א"ס לד' בחינות כדי לגלות הכלי, שהוא הרצון לקבל.

"וע"כ יש בכל התפשטות של אור א"ס, עשר ספירות כי הא"ס שה"ס השורש והמאציל נקרא כתר, ואור ההתפשטות עצמו, נקרא חכמה. שהוא כל שיעור ההתפשטות של האור מלמעלה, מא"ס ב"ה. וכבר נודע, שבכל התפשטות אור מלמעלה כלול הרצון לקבל כנ"ל, אלא אין הצורה של הרצון לקבל נגלית בפועל, עד שיתעורר הנאצל לרצות ולהמשיך אור, יתר מכשיעור התפשטותו. וא"כ, כיון שהרצון לקבל כלול בבחי' כח תיכף באור ההתפשטות, ע"כ מחוייב האור לגלות הכח אל הפועל. וע"כ, מתעורר האור להמשיך תוספת שפע, יותר משיעור שבהתפשטותו מצד הא"ס, ובזה מתגלה הרצון לקבל בפועל, באור ההוא, וקונה צורת החידוש בשינוי צורה במעט כנ"ל, כי נעשה בזה כהה מן האור, כי נתעבה מחמת חידוש הצורה הנ"ל, וזה החלק שנתעבה נקרא בינה. וז"ס אני בינה לי גבורה, שבאמת הבינה היא חלק מן החכמה, דהיינו עצם אור ההתפשטות א"ס כנ"ל, אלא משום שהתגברה ברצון, והמשיכה שפע יותר משיעור ההתפשטות שבה, מא"ס, מחמת זה קנתה שינוי צורה, ונתעבתה מעט מן האור, ויצאה בשם לפי עצמה, שהיא ספירת בינה. והנה מהות תוספות השפע שהמשיכה מא"ס, בכח התגברות הרצון שלה, נק' אור של חסדים, או מים העליונים כנ"ל. מפני שאור זה לא נמשך ישר מא"ס ב"ה. כמו אור החכמה, אלא ע"י הסיוע של הנאצל, שהתגבר ברצון כנ"ל, וע"כ עולה בשם לפי עצמו, להיות נקרא אור דחסדים, או מים. והנך מוצא עכשיו בספירת הבינה, שהיא כלולה מג' בחי' אורות, בחי' א', היא אור עצמות הבינה, שהוא חלק מאור החכמה כנ"ל, ובחי' ב', בחי' ההתעבות ושינוי הצורה שבה, שקנתה ע"י התגברות הרצון כנ"ל. ובחי' ג', היא אור דחסדים שהגיע לה, ע"י המשכתה עצמה מהא"ס ב"ה.

אמנם, עדיין לא נגמר בזה כלי הקבלה על שלימותו, להיות הבינה מעצם אור החכמה הנעלה מאוד. שהוא ההתפשטות הישרה מאור א"ס ב"ה, ע"כ נגלה בבינה, רק בחי' שורש לכלי קבלה, ובחינת פועל, לפעולת הכלי. כי אח"כ, אותו אור דחסדים, שהמשיכה בכח התגברותה, שוב התפשט הימנה, ונתוספה הארה מועטת מאור החכמה. והתפשטות אור דחסדים זה, נקרא זעיר אנפין, או חג"ת, כמו"ש במקומו. והנה אור ההתפשטות הזה, ג"כ התגבר ברצונו, להמשיך שפע חדש, יתר מכשיעור הארת החכמה, שיש בהתפשטות שלו מן הבינה. ע"כ נבחנת התפשטות זו ג"כ לב' בחינות כי אור ההתפשטות בעצמו נק' ז"א או ו"ק, ובחי' ההתגברות שבו, נק' מלכות, וז"ס עשר הספירות, כתר, ה"ס א"ס. חכמה, היא אור ההתפשטות מא"ס. בינה, ה"ס אור החכמה שהתגבר להוסיף שפע, שעל ידי כן נתעבה כנ"ל. ז"א, הכולל חג"ת נה"י, ה"ס אור דחסדים עם הארת החכמה המתפשט מן הבינה. ומלכות, ה"ס התגברות הב' לתוספת הארת החכמה, יותר ממה שיש בז"א."

אנחנו צריכים לראות את העיקר שאין חוץ מה-ו-י-ה, אז אתם תבינו יותר. אין חוץ מה-ו-י-ה, ויש לנו אור אין סוף שמגיע מבחינת שורש ואחר כך נכנס לבחינות א', ב', ג', ד' וזהו, כל יתר ההתפתחויות נמצאות בתוך אותה הה-ו-י-ה, אותן ד' הבחינות. עכשיו מגיעה החלוקה לזה שהה-ו-י-ה הזאת מתחלקת לשורש, א', ב', ג', ד', אחר כך בעל הסולם מסביר שזה מים ב' ו-ד', והאור ב-א' ו-ג'. שניים נמצאים בהשפעה מצד הבורא, ושניים ב' ו-ד' נמצאים בתגובה מצד הנברא. אחר כך הוא מתחיל להסביר שזה אור החכמה וזה אור החסדים לפי תכונות הנברא שנמצאות באותן הבחינות וכולי.

העיקר זה לא להתפרץ ולחשוב שיש לנו כאן המון פעולות בהמון מקומות, אלא כל הזמן אנחנו דנים באותו יחס הבורא לנברא, על ד' בחינות, וכל מה שקורה זה קורה באות ד' הבחינות, צמצומים ותגובות וכבר יחסים ביניהם. אחר כך נלביש על כל הה-ו-י-ה הזאת, על כל ד' הבחינות האלה עולמות וקליפות ומה שלא יהיה, הכול נמצא בהן. ואז אנחנו מתוך זה יותר נשתדל להבין מה מהות השינויים שישנם כאן, שאין יותר חוץ מיחס הנברא שקובע כל פעם צורה שונה שלו, יחס שונה שלו לבורא. זה הכול, אין יותר חוץ מזה כלום, זה כל המהות של הה-ו-י-ה, זה כל המהות של הבריאה. ככה זה.

שאלה: למה בה-ו-י-ה זה ארבע בחינות, למה אין לו שורש?

יש שורש, איך זה לא? שורש וארבע בחינות.

תלמיד: עם הה-ו-י-ה זה ארבע?

השורש מפני שהוא בא מהמאציל ואין בו שינוי אלא הוא שורש, לכן אנחנו לא סופרים שיש בו משהו בפני עצמו. זה הכוח העליון בפני עצמו עדיין ללא התערבות עם הנברא, ולכן הוא נקרא "שורש", ולכן אנחנו לא סופרים אותו כי עדיין אין כאן נברא בשורש.

תלמיד: שורש זה לא בה-ו-י-ה?

שורש זה קוצו של יוד, הוא נמצא לפני הה-ו-י-ה.

תלמיד: מה זה מלכות דאין סוף?

בחינה ד'.

תלמיד: מה זה מלכות שמים?

מלכות שמים, מלכות שעולה לבינה. בינה נקראת שמים. מלכות שעולה לבינה נקראת מלכות שמים. שזה התיקון העיקרי שיש למלכות, כי כשהיא עולה לבינה היא מקבלת תכונות הבינה ועובדת עם התכונות האלו.

תלמיד: זו פעולת התיקון?

זו כבר פעולת התיקון.

תלמיד: כתוב פה הרבה "מתגבר", "מתגבר ברצון", "מתגבר", "התגברויות".

כן.

שאלה: מאיפה הבן אדם לוקח כוח להתגבר על הטבע שלו לקבל?

אין בנו כוח, אין לנו שום כוחות, אין לנו מעשים, אלא "עשה איתנו צדקה וחסד"¹. מה זאת אומרת? שאנחנו מקבלים את כל הכוחות מלמעלה, מהאור, אבל זו לא בעיה, ברור שאנחנו מקבלים כוח מלמעלה ואין לנו שום אפשרות אחרת לקבל, אלא העניין הוא שאנחנו צריכים להקדים תפילה, מעשים טובים, חיבורים למיניהם כדי לקבל את כוח ההשפעה ולהידמות לבורא ולהגיע לגילוי שלו לדבקות בו, זה כל העניין.

שלעשות פעולות שעל ידן אנחנו בהחלט נעשים דומים לבורא זה עלינו לעשות, אבל כוח מקבלים מלמעלה ללא ספק אין לנו שום כוחות משלנו בכלל. יש בצורה ישירה שאנחנו מקבלים מלמעלה זה הרצון לקבל, ואפילו שבירות וכל הבעיות האלה אנחנו מקבלים מלמעלה מהרצון לקבל, ורצון להשפיע אנחנו מקבלים מלמעלה בהקדם הבקשה שלנו. לפי הבקשה.

שאלה: מה זה שמים?

שמים זה תכונת ההשפעה שהיא בינה. ארץ זה תכונת הקבלה שהיא מלכות.

שאלה: אז איך מה-ו-י-ה אחת יוצאות כל כך הרבה צורות שונות?

בשילוב השונה של כוח ההשפעה וכוח הקבלה זה מה שיוצא לך, אין לך כלום חוץ משני הכוחות האלו. והם מתגלים בד' הבחינות.

תלמיד: גם בעולם שלנו אפשר לומר שזה תוצאה של ה-ו-י-ה?

אין יותר מה-ו-י-ה גם בעולם שלנו, רק תלוי באיזו הסתרה, באיזו צורה מופיע כאן כוח עליון. גם אנחנו נמצאים באותה ה-ו-י-ה ולא במשהו אחר, הבורא לא ברא שום דבר חוץ מה-ו-י-ה "אני ה-ו-י-ה, לא שניתי"².

תלמיד: אז מה זה השילובים האלה שקורים כתוצאה מהשבירה?

שילוב זה התחברות שונה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, בין מלכות לבינה.

תלמיד: ונגיד בעולם שלנו שאין רצון לקבל ורצון להשפיע, אז זה גם תוצאה מזה?

אני לא יכול לדבר על העולם שלנו, אין לנו מילים, הבחנות, זה יהיה הכול בלבול. אנחנו נלמד במקום שלומדים ומזה לאט לאט יהיה לך ברור.

(סוף השיעור)

---

1. אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים. עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו" (מן התפילה)↩

2. (מלאכי ג', ו')↩