שיעור בוקר 09.01.25- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 386, מאמר "מתן תורה", אות ו'

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 386, מאמר "מתן תורה", אות ו'.

אות ו'

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו, ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. ואין לך יוצא מהכלל הזה, זולת הירודים שבמין האנושי או התִנוקות. ואם כן, לא יסופק כלל על הבורא ית' ברוממותו לאין חקר, שלא יפעל חס ושלום דבר קטן או גדול בלי תכלית של מה.

והורונו לנו חז"ל, על זה שלא נברא העולם, אלא בשביל קיום התורה ומצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה, הוא להודיע את אלקותו לזולתו.

כי דבר הודעת אלקותו, הוא מגיע להנברא במדת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו עד שיעור הרצוי. שבאלה מתרוממים השפלים בהכרה אמיתיות, להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו. עד שמגיעים לשלמותם הסופי: "עין לא ראתה אלקים זולתך". אשר מרוב גודלו ותפארתו של השלמות ההיא, גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה הזו, כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות, ל"ד ע"ב): "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה אלקים זולתיך", כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל.

ומתבטא השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודברי חז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות". והנה מתוך גלגולה של המלה ההיא בפיות ההמון, כמעט שאבדה לה כל תוכן. אולם אם תשהא את רעיונך על המלה הזאת כרגע קטנה, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליאה. כי תצייר לך הענין האלקי, וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה.

ואז תבין, למה אנו משימים את המלה הזאת לתכלית לכל הבריאה הגדולה הזאת. היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים, יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות, לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח, עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'."

תלמיד: אפשר להגיד שבכל מצב יש רגע של דבקות?

בכל מצב לא. הדבקות זה מצב שהבורא והנברא משתווים, אז הבורא נותן לנברא ספקטרום (רצף) מהקטן ביותר עד לגדול ביותר, והנברא משתדל להגיע לבורא בכל האפשרויות שלו, וכך משיג את נקודת הדבקות.

תלמיד: דבקות השלימה היא בגמר התיקון.

כן.

תלמיד: בדרך לגמר התיקון יש רצף כמו שאתה אומר?

כן.

תלמיד: אז אני מנסה להבין את שלבי הדבקות שיש.

שלבי הדבקות, זה מאפס ועד הנקודה הסופית.

תלמיד: מהי נקודת האפס של הדבקות, תחילת הדבקות במה?

שהנברא אוחז באיזושהי נקודה קטנה שמסמלת את תחילת המגע ביניהם.

תלמיד: ובכל מצב שהאדם עובר יש שם הזדמנות לדבקות, רגע של דבקות?

כן.

תלמיד: מה זה הרגע הזה?

זה מצב שבכל פעם הוא יותר מתקדם, גבוה יותר ויותר ביחס בין אדם לבורא.

תלמיד: תפילה לבורא, פנייה לבורא, כל מחשבה אפילו לכיוון של הבורא זה רגע של דבקות?

כן, אפשר להגיד.

תלמיד: והרגע הזה, זה מצב זמני חולף, או זה קשר קבוע שרק הולך ונבנה?

זה קשר שהולך נבנה ומתפתח.

תלמיד: אמרת לאחרונה שצריך לוותר על הכול חוץ מדבקות.

כן.

תלמיד: מה זה מצב הדבקות?

זה כשאדם פותח את החושים שלו לבורא שפתח את עצמו, ומסדר כך שכל החושים שלו יהיו בהתאם לחושים של הבורא שהוא מגלה.

תלמיד: האם אפשר להגיע לאיזושהי מידה של דבקות בלי אהבת הזולת?

לא, דווקא כאן "ואהבת לרעך כמוך" זו המטרה, ודביקות משיגים בדרך למטרה ההיא.

תלמיד: איך לשנות את התפיסה שבורא זה משהו שהוא מקבל אותי כמו שאני, בלי שאני אעשה שינויים, בלי שאשנה, אפנה את הלב שלי החוצה ממני לחברים. ובלי זה לא יכולה להיות דבקות אפילו במידה הקטנה ביותר. זה נכון?

נכון.

תלמיד: אז אתה חושב שאנחנו בתור "נקודות שבלב", מסוגלים עכשיו אחרי כל השנים האלה, וכבר לצאת מעצמנו להפנות את הלב לאהבת הזולת בצורה ברורה? יש אפשרות כזאת, יש לנו את הכוח לזה?

אני חושב שכן. אני גם צריך לתת תשובה לאותה השאלה, אם אנחנו מסוגלים, אם זה בשבילנו וכן הלאה.

תלמיד: מה זה שאני מפנה את הלב שלי לאהבת הזולת, בצורה מובהקת ברורה, לא בצורה שאני לומד וקורא על זה?

זה כשאני פותח את עצמי להשפעת הבורא והבורא פותח את ליבי כלפי הזולת בכל מה שאפשר.

תלמיד: כשאני אומר בורא זה עדיין לא גורם לי לשינוי, זולת כן מה שאומר בעל הסולם. אם זה משהו מחוצה לי זה יכול לגרום לי לשינוי, בורא זה עדיין משהו חם שיכול לחבק אותי בלי שינוי?

כן.

תלמיד: אז אני רוצה עכשיו ליצור איזשהו שינוי, ואומרים לי שיש לנו עוד מעט כנס ללשמה, אני רוצה עכשיו שאני והחברים כולם נזיז את הלב כמו חץ, להביא למקום, לכיוון חדש לגמרי, לשינוי תפיסה. איך אפשר לעשות את זה לכיוון הזולת?

זאת אומרת שאני צריך לראות את הבורא לפניי כמטרה רצויה וברור לי שבהשגת המטרה אני צריך להיות מוכן לוותר על הכול וכדי להשיג את המטרה אין לי שום מניעות אלא ההיפך, מה שנראה לי שזה הפרעות בדרך, זה כדי שאתאים את עצמי בדיוק לדבקות בבורא.

תלמיד: אבל אפשר לסמן לעצמי מטרה חדשה, שארגיש שעכשיו יש לי מטרה שנקראת "אהבת הזולת", ואבחין שזה שונה ממה שהיה לי עד עכשיו?

כן, אנחנו יכולים להגיד שאני מגיע לאהבת הבורא אחרי שאני מגיע לאהבת הזולת, ואהבת הזולת קודמת.

תלמיד: אז אני כביכול אשכח מהבורא, בשביל אהבת הזולת?

כן.

תלמיד: אבל הוא כותב בהמשך, "כי תצייר לך הענין האלקי, וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה."

אז השאלה, אם ביחס הדבקות הזו בין שני המצבים האלה, האדם צריך להרגיש את הקול של העליון שאומר לו "אתם עשיתם אותי"? והאם זה קיים בכל מצווה, שגם את הציור של האלוהות האדם עושה?

זה ודאי.

תלמיד: אז איפה ביחס הדבקות קיימת ההרגשה הזאת שהכול קיבלתי ממנו?

כן.

תלמיד: גם היחס אליו וגם התוצאה עם החברים?

כן. במיוחד.

תלמיד: הוא אומר פה, "כי דבר הודעת אלקותו, הוא מגיע להנברא במדת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו עד שיעור הרצוי. שבאלה מתרוממים השפלים בהכרה אמיתיות," וכן הלאה. אז הנושא הזה של דבקות זה סוג של תענוג?

ודאי שזה חייב להיות דבר נעים ברגשות, אבל העיקר כאן זה ידיעה בדבקות שהאדם מקבל כשהוא שווה, דבוק לבורא.

תלמיד: אז הוא אומר ש"הוא מגיע להנברא במדת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו". זה מין סקאלה כזאת של יותר ויותר קשר לבורא?

כן.

תלמיד: ויש לה קצה, יש לה איזשהו סוף?

אין סוף.

תלמיד: אפשר להגיד רגע של דבקות, או שלא נכון להגיד בזמן?

כן, אפשר.

תלמיד: כל רגע של דבקות אפשר להשוות אותו לקודם, או שהוא בפני עצמו רגע של דבקות?

מצטרף לכל מה שהיה קודם לו.

תלמיד: ואז הוא אומר שזה מגיע עד ""עין לא ראתה אלקים זולתך"."

כן.

תלמיד: מה זה?

שמה שאתה מגלה לפי הכלים שלך, לפי האופי שלך, לפי הנקודות שלך, הם אך ורק שלך.

תלמיד: כשהמקובלים כותבים זה לזה או אומרים שיש שפה ביניהם, האם כל אחד מדבר על ההתפעלות שלו?

ודאי, אף אחד לא יוכל לדבר על ההתפעלות של אחרים.

תלמיד: ובכל זאת הם מבינים איש את רעהו.

כן. כולם נבראים.

תלמיד: אז בעצם הם מדברים ביניהם על מצבים של דבקות.

כן, מצבים של דבקות ביניהם לבורא.

תלמיד: שמעתי שאני צריך לוותר על הכול. מה זה לוותר על הכול?

לוותר על הכול, זה כשאין לך דברים חשובים יותר מדבקות בבורא.

תלמיד: האם הוויתור הזה מביא אותי להכרה של השפלות האמיתית? מה זה להגיע להכרה של השפלות האמיתית?

בדבקות בבורא אתה משיג את נקודת המקסימום שאין יותר גבוהה מזו.

תלמיד: אבל הוא כותב שכדי להיות בדבקות בבורא אני קודם צריך להכיר את השפלות שלי, ומתוך השפלות הזאת אני מקבל את השפע ממנו.

כן.

תלמיד: מה זה להכיר את השפלות שלי, האם זה משהו שלאורך כל הדרך אני מכיר יותר ויותר?

כן. כשאתה מתקדם בהשגת השלמות, אתה מגיע למצבים שבהם אתה כל פעם מגלה את שפלותך יותר ויותר.

תלמיד: האם הרגשת השפלות היא כשאני מאבד משהו מעצמי, מהאהבה העצמית שלי? אני מרגיש לא קיים פה, שאין לי במה להיאחז, רק בחברים ובתפילה.

כן.

תלמיד: אתה מרגיש כל פעם שאין לך משהו אחר.

אין.

תלמיד: האם זה נקרא מצב שאתה רוצה רק את הדבקות הזאת?

כן.

תלמיד: ענית לחבר, "מה שנראה לי כהפרעות, זה כדי להתאים את עצמי לדבקות בבורא". איך לעבוד נכון כשמתגלה הפרעה? כי יש נטייה לטפל בה ישר בצורה חיצונית, וזה לא עוזר אלא רק ממשיך.

יש לך כתובת אחת, הבורא. הוא יכול לתקן את היחס שלך מהמצב שנגלה לך ממנו, מהבורא, עד המצב שאתה דבוק בו. רק כלפי הבורא יש לך שתי נקודות, נקודת ההתחלה היא פירוד, והנקודה הסופית זו דבקות.

תלמיד: אני רואה בעשירייה הפרעות. ההפרעה שלי מאוד קלה בעיני מישהו אחר, ויש הפרעות של חברים שאני בכלל לא מבין אותן. איך מתייחסים לאופי של ההפרעה? מה אדם צריך ללמוד מהאופי שלה?

אדם צריך ללמוד שחוסר הדבקות כשמתגלים לו המצבים האלו בכל צעד שהוא עולה ממצב למצב כלפי הבורא, הוא דבר טבעי שהבורא ברא בכוונה, כדי שהאדם ירגיש עד כמה הוא הפוך ממנו יתברך ושיבקש את הדבקות. אין כאן מה לעשות, רק לבקש את הדבקות. כי איך זה מסודר מחוסר דבקות לדבקות האדם לא יודע איך לעשות זאת.

תלמיד: נשאר לבקש. יש מצבים שאני מסתכל על הפרעה קדימה, אני יודע שהיא יכולה לצוץ, והיא נראית לי פשוטה לטפל בה. אבל כשאני מגיע למצב עצמו, פתאום עוד פעם אני נופל באותה הפרעה.

קורה. הכול קורה בדרך והאדם צריך ללמוד מזה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים בעשירייה לעזור אחד לשני בהפרעות?

לעזור אפשר בדוגמה. אפילו שאני לא מכיר את מצב החבר, אבל המשחק שלו כלפיי נותן לי דוגמה מה כדאי שאעתיק מהחיצוניות שלו לפנימיות שלי.

תלמיד: לא כל כך הבנתי.

כלומר שאני אדמה לו. כשאני מגלה איזה מצבים הוא עובר, אז אני מבין אותו בחיצוניותו. אבל אצלי אני משתדל להתאים את עצמי אליו בצורה כמה שיותר פנימית.

תלמיד: אם יש לי הפרעה שממש מפריעה לי אבל אחרים רואים בה משהו קטן, האם כשאני מסתכל על החבר, אני צריך לחשוב שהוא מתמודד עם משהו שלי נראה פשוט, אבל עבורו זה לא קל, וכך להתייחס אליו?

כן.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להכיר את ההפרעות שיש לחבר, יש צורך להבין מה מפריע לחבר, או שהדוגמה היא כללית?

מספיק מה שכל אחד מזהה באחרים.

תלמיד: שמעתי שהאדם צריך לפתוח את החושים שלו להשפעת הבורא, מה זה אומר?

שהאדם פותח את כל הרצונות, המחשבות, להשפעת הבורא, כדי להרגיש ולקיים דבקות בבורא.

תלמיד: הוא כותב לנו שתכלית הבריאה היא שברואים שפלים יוכלו לזכות להדבק בבורא על ידי קיום תורה ומצוות, והוא תיאר את גדלותו, תפארתו ושלמותו. יש בורא גדול ומפואר, נברא שפל, ועל ידי זה שהנברא יקבל על עצמו להדבק בבורא ויעשה עוד משהו, הוא יוכל להגיע לתכלית הבריאה. ככל שאדם מצייר מטרה גדולה, או חבר גדול, או מורה גדול, או בורא גדול, ככל שהוא מגדיל את המטרה שלו, כך הוא מרגיש יותר שפל. לפעמים יש רצון לברוח בגלל זה מהמערכה, לא להסתכל ולא להתעסק בזה. מאיפה יש כוח להחזיק במצב שבו אתה נברא שפל כל הזמן, בלי לברוח מהציור הזה?

האדם תמיד צריך לקבל מהבורא איזו השפעה, הפרעה. הוא צריך להבין שזה בדרך לשלמות, שלפניו יש עוד הרבה מדרגות ופסיעות, והוא צריך רק להיות מוכן לא לזלזל בהן, אלא להחזיק בהן ולקבל אותן כדברים שהוא חייב לקבל בדרך. כל אחד מהחברים שלו גם מקבל הפרעות בהתאם למה שהוא צריך לעלות ולקבל על עצמו, ועל פניהן נגיע לדבקות.

תלמיד: אני מתאר לעצמי את הבורא כיחס של אהבה. איך להתייחס לאנשים אחרים רק בצורה אידיאלית, הכי מתוקנת? בעשירייה אנחנו עובדים כדי שיהיו לנו כוחות לממש את היחס הזה בפועל.

לחברים אתה מתייחס בצורה כזאת שאתה רוצה להדמות להם. לכל אחד במה שיש בו בעיניך בולט כלפיך, אתה רוצה להדמות לו בזה.

תלמיד: כן, יש דוגמאות מאוד מוצלחות. אם אני מתאר בצורה נכונה את יחס האהבה, ואם יש לי כוח לממש את זה, האם זו דבקות?

כן, אהבה זו הרגשת הדבקות.

תלמיד: אז מעבר לצורה הנכונה איך להתייחס לכולם, זה בעצם גילוי הבורא, אין לי מה לדרוש עוד, רק איך להתייחס נכון למה שקורה סביבי.

להשתדל לראות בכל אחד את האופן המיוחד שבו הוא מתייחס לחברה, איך הוא דבוק אליה, ובדרכו, בכוונתו להיות דבוק כך בבורא.

תלמיד: האדם צריך להגיע מאפס דבקות לדבקות מלאה, בתוך כך האור לא משתנה, הרצון לקבל גם לא משתנה, וגם הכוונה באה והולכת, אז מה בדיוק משתנה בתוך האדם בכל התהליך?

משתנה הרצון לקבל, הוא כל הזמן גדל, ועל פניו האדם צריך להדביק את עצמו לבורא.

תלמיד: מדוע חז"ל בחרו להגדיר את התכלית במילה דבקות, וכיצד ניתן להעמיק את המשמעות שלה עבורנו בעבודה יום יומית בעשירייה?

כל יום אני בודק את עצמי עד כמה אני משתנה, רואה עולם חדש, אנשים חדשים, ודאי שמתוך זה את חבריי. ככל שאני רואה שתפיסתי משתנה, אני חייב לקבוע לפי זה, מהי הדבקות שלי בהופעת הבורא דרך העולם אליי, וכמה אני יכול להיות דומה לו.

תלמיד: מה זה אומר שהעולם נברא כדי לקיים מצוות התורה?

העולם נברא ומורגש בנו, ומופיע לפנינו, בדיוק כדי לכוון אותנו לדביקות השלמה בבורא.

תלמיד: מורגש שדבקות תמיד באה על חשבון וויתורים, ככל שהוויתור גדול יותר, קשה יותר, כך הדבקות היא מדויקת יותר.

נגיד, בוא נראה הלאה.

תלמיד: על מה בעצם האדם צריך לוותר כלפי החברים שלו? הוויתור תמיד פוגש אותי כשבכל פעולה שאני צריך לעשות כלפי החבר, אני צריך לוותר. אחד הדברים החשובים זה הזמן שהוא מאוד חשוב ויקר לאדם, והוא תמיד צריך לוותר כלפי פעולת החיבור. מה זה הוויתור, ומה הכוח שיש בו?

אתה מבטל את עצמך ואתה מבצע פעולות שהן לא שלך, ובאמת אין לך שום אמצעי אחר להגיע לדבקות בבורא.

תלמיד: דבקות בבורא זה וויתור שאני עושה כלפי החברים?

כן, במיוחד.

תלמיד: אני מרגיש שיש משהו בעניין הוויתור כמו שאתה מתאר, זה חלק מהדרך שלנו להתקדמות, אבל יש דוגמה של רב"ש על הסוחב מזוודה לאותו אדם חשוב, אני מגדיל את האדם והופך אותו לחשוב, ואז אני מבטל את הוויתור.

כן.

תלמיד: כשאני מרגיש שאני עושה פעולה ללא וויתור כי חשוב לי, זה נשמע תמיד אגו.

כן. ודאי.

תלמיד: אז הוויתור הוא ממש רצוי.

כן.

תלמיד: אמרת, "כל יום אני בודק את עצמי עד כמה אני משתנה, רואה עולם חדש, אנשים חדשים, חברים. אז בתוך זה ככל שאני רואה שתפיסתי משתנה, אני קובע בתוך זה מהי הדביקות שלי בהופעת הבורא", דווקא דרך העולם. פה יש מעבר שאדם עושה בין גשמיות לרוחניות.

האם לגבי הגישה של האדם הלומד, העולם בחוץ מאוד חשוב כי הוא נתון באיזה מצב, בתפיסה שלו, ותמיד הוא מרשיע אותו, תמיד מנסה לשנות אותו לאיך שהאדם חושב, אבל ברגע שנגיע לחיבור ודביקות בבורא, הכול יראה מושלם בחוץ, כי הבורא יצר את זה וזה יראה מושלם. איך אדם מתבטל מול כל זה, הרי אנחנו הפוכים לחלוטין?

כן אנחנו הפוכים, אבל יש כנגד זה אור עליון, שהוא מדביק אותנו לאותו השורש הרוחני, אחד יחיד ומיוחד, ולכן אין כאן שום בעיה או סתירה.

תלמיד: בעיה בטוח לא, הבעיה היא בנו, איך להשיג את הכוח העליון, איך אנחנו כל פעם שמים כמטרה להגיע לכוח העליון?

לאט, לאט, בתוך האדם יותר ויותר גדלה, צומחת הרגשה בהמית ובה הוא מרגיש את ההתאמה שלו לבורא. וככל שהאדם משים ליבו לזה, הוא רואה שרק בצורה כזאת הוא יכול לגדול ולהיות מותאם לבורא.

תלמיד: יש אני, יש חברים ויש קשר בינינו. בקשר הזה יש את הפוטנציאל שכל העולם הרוחני ייפתח בפני האדם. שם ישרה הבורא, שם הנברא מיתקן, עובר את כל התהליכים שנועדו בבריאה. איך לתפוס את כל העמקות הזאת למרות שתעלם במהלך היום, אבל עליתי על משהו, פוטנציאל קטן, איזה זיק כזה של חיבור בינינו, אני ישר נתפס בו ולא משחרר. מה יעזור לזה?

זו עוד נקודה אחת בתפיסתך בבורא.

תלמיד: ככה לראות את זה?

כן.

תלמיד: מה מכניס את האדם לדבקות, כתוצאה ממה מגיע המצב הזה?

מכניסה את האדם לדבקות רק הנטייה להיות דבוק בבורא, שרוצה בכל פעולה לא להפסיק את פעולת הדבקות.

תלמיד: והנטייה הזאת, תשומת הלב הזאת, הריכוז הזה, איך זה מגיע לאדם, איך זה מתחזק בו?

זה מגיע מהנקודה השורשית שבליבו, והיא מתגלה ומושכת את האדם לבורא, כי היא בעצם תוצאה מיחס הבורא לאדם.

תלמיד: אז אם הבורא יחזק בי את הנטייה הזאת, תהיה בי יותר דבקות. ואם לא, אז לא?

כן.

תלמיד: מה בכוחי להוסיף פה על אותה הנטייה הזאת שבאה מהבורא?

להסכים, להתפלל, להשתדל בכל האפשרויות שלך, בכל הכוחות הפנימיים שלך, לסייע לזה.

תלמיד: העשירייה מחזקת את הנטייה הזאת?

העשירייה ודאי בנויה בצורה כזאת שהיא עוזרת לאדם להגיע דווקא לזה.

תלמיד: והדבקות מורגשת אחרי ההשגה או שגם עוד קודם מרגישים?

לא, הדבקות מורגשת כתוצאה מההשגה השלמה.

תלמיד: הוא כותב "שלמותם הסופי: "עין לא ראתה אלקים זולתך". מה הכוונה שכל אחד יש לו דבקות משלו השגה פרטית משלו? איפה כל ההשגות שלנו? כל אחד והדבקות שלו?

מסביב יש לאדם המון נקודות חיבור, אלה נקודות של תר"ה או תרי"ב או תרי"ג אפילו, והאדם צריך לגלות שכל הנקודות האלה אומנם שורשיות, אבל זו עדיין לא הדבקות השלמה. הדבקות השלמה זה כשיש נקודה בנקודה.

תלמיד: אבל הוא כותב "עין לא ראתה אלקים זולתך", כאילו העין שלי רואה, משיגה, העין של החבר, העין של החבר השלישי וכולי.

לכל אחד משהו אחר.

תלמיד: אז איפה כל מה שכל אחד תופס, מתחבר? למה צריך במציאות שרק אני אתפוס ואראה משהו מסוים ואתה תתפוס משהו מסוים והוא, איפה זה מתחבר למשהו משותף?

זה יהיה בגמר התיקון. בגמר התיקון כולם מתחברים בכולם כי כוח הבורא, אחד יחיד ומיוחד, הוא המחבר את כולם להרגשה אחת שזה הוא.

תלמיד: ואז אין מציאויות נפרדות או השגות נפרדות?

לא יכול להיות.

תלמיד: האם השגה רוחנית זו הרגשה פנימית?

כן.

תלמיד: אז אנחנו מתחברים בהרגשה.

כן.

תלמיד: אמרת לעשות וויתורים בעיקר בעשירייה. בדרך כלל אנחנו מוותרים על הזמן ועל הרצון, זה ויתור. צריך להחליף חבר במשהו, אין לי רצון אבל אני עושה את זה. מה הופך את הוויתור למשהו רוחני, למשהו שעוזר לי יותר להיות דבוק בבורא?

המטרה. המטרה של הוויתור. אני מכוון את עצמי להיות בקשר יותר הדוק בבורא.

תלמיד: בסוף אות ו' כתוב, "לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח, עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'." האם אלה דרגות השפעה, מה זה אומר יותר השפעה כל פעם?

על פני אותם התנאים שאני מגלה, אני מתאים את עצמי להיות דומה להשפעה שמגיעה לי מהבורא, יותר ויותר.

תלמיד: מתי אדם מוכן, בשל לדבקות?

הוא בשל לדבקות כשהוא נמצא בקבוצה שכולם רוצים להיות מחוברים בלב אחד. שלושה או עשרה או מאה או שלוש מאות, שלושת אלפים, לא חשוב כמה, אבל הם רוצים להרגיש את עצמם קיימים בלב אחד. הם לא מסכימים לזה שנמצאים בהרגשה נפרדת זה מזה.

תלמיד: כשהבורא מסתכל עלינו ובוחן אותנו, על מה הוא הכי מקפיד?

על כמה האדם רוצה להיות דבוק בלבבות של חברים.

תלמיד: איך אתה מפתח את אי ההסכמה שלך לא להיות דבוק בלב החברים?

זה מגיע כתוצאה מהבורא עצמו, בזה שהוא מאיר לך בהארה המיוחדת שלך, וכך אתה מבין שאין כאן מישהו אחר, אלא הבורא בלבד נותן לך את ההרגשה הזאת.

תלמיד: מה הכי מקדם אותך למציאות כזאת שאתה לא מסכים לחיות עוד יום, אם אין לך מגע בליבם?

יותר ויותר אתה דבוק בחברים, אתה רוצה להיות דבוק בהם במוח ובלב, ואתה מבין שאם אתה מגיע בחברה שלך לדבקות כזאת, על ידי זה אתה משיג את הכול.

תלמיד: עין לא ראתה אלוהים זולתך. לא כתוב עין לא ראתה אלוהים, אלא אתה, זולתך, זה הזולת שלך. זאת אומרת, מי רואה את אלוהים?

אתה מגלה את הכוח העליון בכלים הפנימיים שלך. רק אתה יכול להרגיש, להבין שמה שמתגלה זה האלוהים שלך.

תלמיד: למה כתוב זולתך?

חוץ ממך. אף אחד לא יכול להשיג את זה, חוץ ממך.

תלמיד: מתוך האות שקראנו בפסקה השנייה כתוב, "הורונו לנו חז"ל, על זה שלא נברא העולם, אלא בשביל קיום התורה ומצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה, הוא להודיע את אלקותו לזולתו". מה זה "להודיע את אלקותו לזולתו"?

לבורא יש כוח להשפיע על מה שמחוץ לו, על כל הבריאה, ואת זה הוא מבצע. כל אובייקט שמקבל השפעה מהבורא, מבין שהוא קיבל השפעה מהבורא ורוצה בזה להידבק בו. אפשר לדבר הרבה, אבל אני חוסך מאוד במילים.

תלמיד: איך לברר נכון על מה צריך לוותר? הבנתי שצריך לוותר כלפי החברים וצריך להכניס כוונה שבזה אני רוצה להגיע לדבקות בבורא. איך אדם בודק את עצמו, שזה מה שהוא עושה?

אם על פני כל הבעיות והנטיות האדם מסדר את עצמו כלפי החיצונים, אז הוא ודאי מתקרב לבורא.

תלמיד: כלפי החיצונים זה כלפי החברים?

לא חשוב, כלפי מי שנראה לו חיצון.

תלמיד: חיצון ממנו, אבל נמצא איתו באותה מטרה?

אני לא יודע, יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, אני עוד לא מכניס את זה לבירור.

תלמיד: אז כלפי מה אדם צריך לוותר?

האדם צריך לוותר כלפי כל נטייה שיש לו לאחרים, ולראות אם הוא יכול להיות איתם בדבקות או לא.

תלמיד: מה זה נטייה שיש לי לאחרים?

אתה בודק, האם אתה קרוב אליהם או לא.

תלמיד: זאת אומרת, הבדיקה שלי היא רק פנימית כלפי החברים, כלפי האחרים?

כן.

תלמיד: ואני צריך לוותר על כל ריחוק שלי מהאחרים.

כן.

תלמיד: על זה בעצם אדם צריך לוותר.

כן.

תלמיד: איך הדבר הזה צריך להתבטא בפעולות? על מה לא צריך לוותר?

חוץ מהנטייה לבורא שצריכה להיות כל פעם יחידה, מיוחדת, שאדם רץ אחריה, חוץ מזה כלום.

תלמיד: פעם נתת דוגמה על מישהו שרוצה להיות דבוק בבורא, רוצה להיות צדיק ולכן הוא הולך עם נעלים בלי סוליות.

זו בדיחה.

תלמיד: האדם שמע שצריך לוותר, אז הוא מתחיל לוותר.

כן.

תלמיד: אבל מה בין זה לבין דבקות בבורא, מה יהיה וויתור שמביא אותו לדבקות בבורא ומה יהיה וויתור שרק יביא אותו ליתר גאווה וריחוק בלי שהוא אפילו יודע?

זה בהתאם למה שעומד בפניו, אם מטרתו להיות דבוק בכל הנבראים, ואז הוא עולה בעיניו ואולי בעיניהם מעלה מעלה, וכך מתקדם.

תלמיד: איך אדם עושה בפועל את הוויתור? הרי אין לו כוח לעשות את הוויתור, איך הוא מחזיק, לא מוותר?

תלוי איזה וויתור. אנחנו רואים שכל העולם עושה איזה וויתור. כל אחד קם לעבודה, הולך לחנות, עושה סדר בבית, כל אחד עושה איזו התגברות.

תלמיד: בדיוק. אז איך להבדיל בין ההתגברות האגואיסטית הרגילה להשגת מילוי גדול יותר לבין הוויתור שצריך להביא אותי לדבקות בבורא?

את זה תגלה לבד בדרך.

תלמיד: גם על ההשגה הפרטית אני צריך לוותר למען הדבקות השלמה?

לא.

תלמיד: כי כוח הפירוד עדיין פועל פה, הוא מבליט כל אחד, יש כל מיני מצבים. יש משל של בעל הסולם שמתאר איך כל אחד מקבל מטבע מהמלך כדי להעביר אותו למקום אחר, וכך לאדם יש קשר עם המלך, הוא שומר על המטבע, מבריק אותו, זה קשר פרטי של האדם עם המלך. אבל צריך להגיע לנקודה מסוימת, להפוך את כל המטבעות לאוצר, לוותר על הקשר הפרטי. כל אחד מברר, זו השגה פרטית שלו, אבל למען הדבקות השלמה הוא צריך לוותר.

את זה אתה לומד בדרך.

תלמיד: לפני מעשה הוויתור האדם בודק את הכוונה שלו, למה אני מוותר, למה אני עכשיו הולך לוותר. אחרי המעשה, נגיד שוויתרתי, איך אני בודק שזה לא היה שקר, שהבדיקה הזאת של הכוונה הייתה אמיתית ולא שיקרתי לעצמי?

זה קורה ממש באותה בדיקה.

תלמיד: בעת המעשה?

כן.

תלמיד: אני בודק למשל שאני עכשיו שמח שאני מוותר?

שמח או לא שמח זו בדיקה נוספת. אולי, ממה אני שמח.

תלמיד: בדיוק, מה ממלא אותי שמחה, אולי אני סתם מתגאה עכשיו שוויתרתי.

כן, מובן.

תלמיד: כשאני מוותר, לפני הוויתור יש לי צער שעכשיו אני הולך לוותר, אני מרגיש שאני חותך מעצמי משהו שלי.

כן.

תלמיד: אבל עם זאת אנחנו מצווים לעבוד בשמחה.

כן.

תלמיד: אז איך אתה מחבר את הצער הזה עם השמחה?

כי בין צער ושמחה יש השגת המטרה.

תלמיד: יש לי הרבה מטרות בחיים ואני שמח שאני משיג אותן, אבל איך אני יודע שזה נקי?

על ידי ההתנגדות השלמה שיש להשגת המטרה ההיא.

תלמיד: זאת אומרת ההתנגדות הכי גדולה שיש באדם?

כן, כי אז אתה צריך התגברות יותר גדולה, ולפי זה אתה כבר מודד את היחס שלך למה שאתה משיג.

תלמיד: אני רוצה להמשיך בנושא הוויתור. נגיד שהחברים החליטו שהם רוצים להיפגש ולעשות סעודה היום בערב, ואדם צריך לוותר. לא נוח לו, הוא לא רוצה, לא נעים, לא לעניין, יש לו הפרעות, יש לו כל מיני התחייבויות, עניינים, הוא לא יכול. כמו שאמרת, ההתנגדות צריכה להיות ממש רצינית והוא צריך לוותר ובכל מקרה לעשות את זה. איך האדם מגיע למצב שהוא הולך באמונה מעל הדעת למפגש כזה, הוא יכול בכוחות עצמו לוותר?

לא. אם זו באמת נקודת הפרעה אמיתית הוא לא יכול לוותר על הכוחות שלו, כי גם הנקודה ההיא לא באה ממנו בדיוק, אלא מהיחס בינו והזולת.

תלמיד: אז מה הוא צריך לשבת, להתפלל, ולבקש שמשהו יקרה?

לא, מזה שהוא ישב ויבקש, שום דבר לא קורה.

תלמיד: הוא צריך לבקש מחברים שלו, איך הוא מגיע לזה? איך הוא עושה את שהוויתור הזה יהיה אמיתי למעלה מהדעת?

זה שהוא עובר את הנקודה הזאת, וכל הזמן חושב על הוויתור, מזה הוא מגיע לכך שהוא מתחיל להרגיש.

תלמיד: ואז בסוף זה קורה?

כן.

תלמיד: כל אדם באופן טבעי רוצה להתחבר, ואומר אני רוצה שיהיה לי חבר אמיתי, אני רוצה להיות איתו בלב "כאיש אחד בלב אחד", ככה כולם מרגישים. אבל מה הבעיה? הבעיה שהוא לא מוצא כזה חבר, כי כל אחד שונה, ולכל אחד יש את האינטרסים שלו.

אתה אומר שאנחנו צריכים בדרך להתחבר "כאיש אחד בלב אחד". האם אנחנו יכולים להתחבר בינינו בזה, או שאנחנו מתחברים בבורא? איך אנחנו יכולים להתחבר בינינו בלי הבורא?

אנחנו יכולים להתחבר גם בינינו, וגם בבורא, זה אותו דבר.

תלמיד: אז זה לא יכול לקרות אחד בלי השני?

לא.

תלמיד: דבקות היא תשובה, הדבקות מחזירה את האדם לבורא. מה תפקיד של ההשתוקקות לבורא ביכולת של האדם לחזור אליו?

זה באותו כיוון. או השתוקקות בבורא, או רצון לדביקות בבורא, זה מושך את האדם לבורא.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לחזק את ההשתוקקות לבורא?

בזה שמבינים שכבודו מלא עולם, ושכל הפעולות שאנחנו מרגישים על עצמנו הוא "אחד יחיד ומיוחד" שמחליט ומבצע אותן.

תלמיד: האם זה גם משהו שאנחנו יכולים לעשות בעשירייה, על ידי זה שאנחנו מדברים על זה?

כן. וככה לאט לאט מסכימים לזה, אפילו שלא מקבלים תשובות מדויקות, אבל אחר כך רואים שדווקא בצורה כזאת זה משלים זה את זה.

תלמיד: אני מזהה שאדם יכול לעשות ויתורים רק במידה שכבר יש לו דביקות במטרה, בבורא. שכל היכולת שלו לעשות איזו פעולה כזאת היא במידה שכבר יש לו איזה קשר ורצון לבורא. רק במידה הזאת הוא יכול, מעבר לזה הוא לא מסוגל לעשות שום דבר.

כן.

תלמיד: ואנחנו הרבה פעמים מדברים בצורה הפוכה. שאם האדם יעשה ויתורים, הוא יגיע לדביקות. ואנחנו לומדים שזה תלוי בסביבה שהאדם בונה לעצמו. אני גם רואה שכדי לצאת מהלופ הזה, הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות זה לחזק את הקשר בקבוצה שבה אני נמצא, וזה יכול להשפיע עלי להתפתח ולהתקדם. אבל רק בזכות המאור אני יכול להגיע לעליה במדרגה הזו.

אז איך מושכים מאור? כי בזה שאני מנסה לעשות ויתור אני עוד לא מושך שום מאור שייתן לי להצליח בפעולה הזאת. אני צריך כאילו איזה בסיס. מה הבסיס שצריך לבנות כדי שבאמת נתקדם ונוכל לראות שאנחנו מסוגלים לעשות יותר ויתורים, שאנחנו מסוגלים לעשות יותר פעולות רוחניות? מה הבסיס שעלינו באמת לבנות שנותן לנו את העלייה?

הייתי אומר שזה יותר מסור ללב האדם. שהאדם בבהמיות הלב שלו, דווקא מרגיש שהתשובה, העסק הזה, המטרה ההיא, נמצאים יותר קרובים להשגת האמת. כל מה שאתם שואלים עכשיו, אפשר להגיד שזה נתון לליבו של אדם. שהוא צריך להרגיש למה הוא נמשך יותר, או שזה נתון לרצון שלו, ואז יש לו בירור בין הרצון לאמת.

כך אנחנו מגיעים, וכל פעם רוצים לגלות דברים יותר אמיתיים, אבל לא כל כך הולך לנו, עד שמגיעים למצב שרק הבורא יודע לעשות, חוץ ממנו אין לנו על מה לסמוך, ואז צועקים אליו. כי אין לנו שום אפשרות לברר את האמת, אלא רק בצורה כזאת, שהוא המברר.

תלמיד: אומרים לנו שהאדם חייב לתת יגיעה, ואומנם הבורא צריך להשלים בעדו, אבל הוא לא בן חורין להיבטל מהעבודה. ההרגשה היא שכל הפעולות האלה מעצמי מביאות אותי לעולם של שקר, אבל ההבחנה הזאת מאוד חשובה.

וגם אם אני כבר יודע את זה, זה לא נותן לי את הזכות לא לעבוד. אבל כבר אני יודע שאני עובד מהכוחות שלי. אז בתוך העבודה הזאת, כשאדם מבין שהעבודה שלו היא לא אמיתית, אבל מצד שני היא כן מביאה לתוצאה, מה היחס שלו לעבודה? איזה יחס נכון יש לו תוך כדי העבודה, כשהוא כבר נמצא במצב שלמרות שהוא שקר זה מביא לאמת, ואיך להחזיק את זה נכון?

זו כל העבודה בעולמנו. העולם שלנו הוא עולם שקר, ועוד פי כמה וכמה, אבל אנחנו נמצאים בו, ואנחנו טורחים בו, ואנחנו לא עוזבים אותו על מנת להרוויח יום ביומו משהו כדי להתקיים.

תלמיד: למה אני שואל? כי כדי שתהיה שלמות, צריך להיות בשמחה בעבודה, כדי שהעבודה באמת תקדם אותי, אני צריך להיות שמח בה. ואם אני מגלה שהעבודה שלי היא בשפלות כזאת גדולה, אז אין בה שמחה בתוך הלב. איך עושים היפוך שהעבודה הזו שכל כך שפלה בעיניי, תהיה בכל זאת בשמחה?

אבל מי מקבל את העבודה?

תלמיד: את זה אני צריך להרגיש, שמישהו מקבל את העבודה הזו, ואז אני אהיה שמח. הקשר שיש בין העבודה לבין מקבל העבודה הוא הקריטי. אם אני לא מרגיש אותו אני לא יכול להיות בשמחה, כי העבודה עצמה חסרת כל טעם.

כן.

תלמיד: אבל יש שם נקודת קשר שאני חייב להחזיק, כדי שיהיה איזה טעם בעבודה.

לנקודה הזאת אנחנו צריכים להגיע, בלי זה אין לנו הרגשת שלמות במה שאנחנו עושים.

תלמיד: אמרת קודם שאדם צריך להשיג התנגדות שלמה, ועל ידי זה הוא יכול להתגבר. יש ידיעה לאדם כשהוא מגיע למצב של התנגדות, שהוא מוותר, עושה הסכמה, כי אנחנו לומדים בדרך שזה בכלים שלי, כנראה אני צריך לסדר משהו. אבל איך לא להישאר במצב הזה של ההתנגדות, אלא להגביר או לגלות מקום לחיסרון אמיתי כדי לגלות יתר דבקות?

יש לך עוד חברים.

תלמיד: ואם הם לא מרגישים את אותה התנגדות?

זה לא נכון, כל אחד כלפי החברה שלו צריך להרגיש את עצמו כמנהיג.

תלמיד: אבל בגלל שיש ידיעה שזה נכון שיש התנגדות, ולעבוד מתוך המצב הזה, אז אפשר גם להישאר במצב כזה. מה יגרום לנו להתקדם הלאה, איך נגלה מקום להתקדם הלאה מתוך ההתנגדות?

אנחנו צריכים לקבל את ההתנגדות הזאת, כל ההפרעות בדרך אלו סימנים, ודווקא בזכותם אנחנו מגיעים להחלטה הנכונה.

תלמיד: בתוך אותו מצב, כשאדם מקבל את ההחלטה הנכונה, איך הלב שלו משתנה? מה משתנה פנימית במצב הזה אצל האדם, מה קורה בתוכו?

הלב שלו כאילו מתהפך, במשהו, באיזה אחוז אחד, אבל זה מספיק לו כדי לראות שהוא בדרך הנכונה.

תלמיד: אנחנו בעצם לומדים לעבוד בהתנגדות הזאת, ואני צריך לראות את זה כהתפתחות איטית, ולקבל אותה כחלק מהתהליך?

כן.

תלמיד: קודם דיברת עם החבר על אמת ושקר ועל העבודה, ואמרת בסוף שהאדם צריך להגיע לנקודה הזאת כי היא קריטית. אפשר אולי קצת להרחיב את זה?

אני לא נמצא עכשיו באותו עניין, נחכה.

תלמיד: יוצא ממה שהבנתי שכל הבירור הוא בין החברים.

כן.

תלמיד: אבל אמת היא עניין פנימי שקשור לבן אדם עצמו, אם אני מבין את זה נכון, ומה שבא בין החברים זה רק הביטוי של התהליך הפנימי שהאדם עובר.

כן.

תלמיד: איך האדם עובד עם התהליך הפנימי הזה? שם זה רק הוא והבורא, זה נכון?

כן.

תלמיד: אז מה שם אמור לקרות? איך האדם עובד עם זה?

הוא לא יכול לעבוד עם זה ולא עובד עם זה, אבל על ידי הפעולות החיצוניות, כאילו חיצוניות שלו, הוא מגיע למצב שליבו מסכים.

תלמיד: וזה מתוך עבודה עם חברים, זאת אומרת פעולות חיצוניות.

כן.

תלמיד: וזה רק עם העבודה הזאת, ולמה שעובר עליו בחוץ אין לזה קשר?

לא.

תלמיד: השקרים שהאדם חי בהם הם דברים פנימיים, הם יכולים להיות מאוד עמוקים, האדם צריך להגיע למצבים קיצוניים בשביל לגלות אותם. אין לנו פה בחברה כאלה מצבים קיצוניים.

כן.

תלמיד: אז אם האדם לא מגיע למצבים הקיצוניים האלה אז הוא גם לא יגיע לאמת?

לא, זה לא שייך.

תלמיד: בזכות מה הבורא יכול לטפל בבת אחת בכולם, בכל המציאות, בכל שמונה מיליארד אנשים ובכל אחד באופן אישי? איך הוא יכול לעשות את זה?

בזכות הכוח והמוח שלו.

תלמיד: למה חבר בעשירייה הקטנה שלו לא יכול לדאוג לכמה חברים הקרובים שיש לו בבת אחת ולכל אחד באופן אישי? איך להידמות לבורא בזה, מאיפה לקחת את הכוח הזה?

לבורא זה אפשרי, ולנברא אי אפשר.

תלמיד: אז בלתי אפשרי להגיע למצב הזה שאתה דואג?

לא. זה אפשרי אבל בכוחות של הנבראים שמשלימים אלו את אלו, ובזה הם בונים את יחס הבורא האמיתי אליהם.

תלמיד: אז רק בהשלמה, שמשלימים זה את זה.

כן.

תלמיד: מה זה לפנות ללב החבר, לזהות את הנקודה בלב שלו?

הרצון הכי פנימי שמאוד יקר לו.

תלמיד: זה תלוי בהתפתחות שלי בכניסה לרוחניות, עד כמה אני מתפתח?

כן.

תלמיד: איך אני יכול להשפיע על חבר להתנתק מהמחשבות על עצמו, אם בכלל?

לתת לו דוגמה אולי.

תלמיד: זה מספיק?

כן. דוגמה משפיעה מאוד.

תלמיד: מה מאפיין את נקודת הדבקות הראשונה של האדם?

היא מלמדת את האדם שהוא מסוגל להיות מנותק מעצמו.

תלמיד: מה שמאפיין את הנקודה הזאת זה שאדם מרגיש מנותק מעצמו?

כן.

תלמיד: איך בא לידי ביטוי הניתוק הזה, ממה הוא מנותק?

מליבו, אני לא יודע איך להגיד.

תלמיד: מהרגשות שעוברים עליו?

הוא מתחיל להרגיש את הזולת יותר קרוב אליו מאשר את עצמו.

תלמיד: כי בעל הסולם כותב שהדבקות מגיעה אליו "במדת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה" וכן הלאה. ומצד שני אנחנו שומעים ומבינים שצריכים להיות שני הפכים בשביל לייצר את הדבקות הזאת, לא יכול להיות זה בלי זה.

כן.

תלמיד: אז למה רק "שפעו הנעים ההולך ומתרבה", הרי הוא מרגיש גם צער גדול או כאב או ייסורים או שפלות, הוא חייב להרגיש גם את החושך.

לא, אני לא חושב שהוא מרגיש את החושך, הוא מרגיש את הנעימות בזה שמשיג את השלמות.

תלמיד: וכל השפלות וכל המצב הלא נעים שהוא נמצא בו, שהוא מכיר על עצמו, איפה זה, מה עם זה?

על הכול מכסה החושך של ההפרדה.

תלמיד: המצב של דבקות זה מצב של לשמה, או שעוד בתוך הלא לשמה אדם יכול להגיע לרגעים של דבקות?

כן, יכול.

תלמיד: נקודת הדבקות היא "טיפת הייחוד" שבעל הסולם כותב עליה באגרת?

זה חיובי, אבל גם בשלילי אנחנו רואים שיש בין בני אדם מצב של דבקות.

תלמיד: דבקות זה סוג של השתוות הצורה?

כן.

תלמיד: אם אדם עושה וויתור כדי להגיע לדבקות, נניח מוותר על לאכול לבד בבית בשביל לאכול עם החברים, זה וויתור יותר נעלה מאדם שמוותר על תענוג מכסף בשביל תענוג מכבוד?

זה יותר נעלה.

תלמיד: אבל זה עדיין חשבון שהאדם עושה בצורה לוגית, הוא עושה בירור כזה שהוא הולך על מהלך כזה.

כן.

תלמיד: אנחנו מוותרים על תענוג קטן בשביל תענוג יותר גדול שקוראים לו דבקות. כל אחד עשה את הוויתור, כולם באו, כל העשירייה הגיעה לסעודה בשביל להגיע לדבקות. האם כל אחד צריך באיזשהו שלב לעשות בדיקה כלפי התוצאה, או שמספיקה הפעולה וזהו?

מה זו פעולה בלי תוצאה?

תלמיד: אני יושב בבית, אוכל משהו ויש לי תענוג. אני בא, יושב עם החברים, אנחנו רוצים להשיג דבקות, לא רק תענוג מהאוכל. מהי הבדיקה שהתקרבנו ביחד ליתר דבקות בינינו ועם הבורא? באיזו צורה זה צריך להתגלות?

באיזו צורה?

תלמיד: כן.

אתה רוצה שאני אספר לך?

תלמיד: יש טעם לבדוק את זה? איך בודקים את זה?

אני לא יודע, אני אפילו לא התחלתי לדבר על זה.

תלמיד: רב"ש אומר שכשהאדם נהנה ממצב גבוה, אז הוא רוצה שחברים ייהנו, נותן להם עוגות, נותן להם שתייה. פעם סיפרת שהייתם אצל הבאבא סאלי והוא אמר לכם, "נשב, נשתה משהו".

כן.

תלמיד: אלו דברים שאי אפשר לדבר עליהם, זה בירור יותר פנימי?

כן.

תלמיד: יש ברמה אישית חלקים שיש להם יותר נטייה לדבקות, וחלקים אחרים שיש להם פחות נטייה, רצונות אחרים, וכך גם כל אחד מאיתנו שנמצאים ככלי, כעשירייה. איך אנחנו פותחים את הלב לאותה דבקות של החבר כדי שזה ישפיע עלינו, ואיך אנחנו גורמים לאותם חלקים שמתנגדים לדבקות אצלנו לקבל את זה? כי זה סוג של פעימה. איך אנחנו מרחיבים את הדבקות מהחלקים שהם ביני לבין עצמי, ולבין העשירייה?

אנחנו לא יכולים לעשות את זה, בשביל זה אנחנו צריכים את האור העליון. האור העליון הוא שמגיע אלינו ומאיר עלינו, הוא מבטל את כל ההבחנות הקודמות ונותן לנו אפשרות להגיע להבחנות חדשות.

תלמיד: איך אפשר להגדיר לאדם באופן פרטי קשר עם העליון? אם כל הרגשה וכל מחשבה באה ממנו לאדם, זה סוג מסוים של הרגשה ומחשבה.

אם הוא מחליט שזה בשבילו קשר עם העליון, זה קשר עם העליון?

לא. זה לפי איך שאדם מתאר לעצמו.

תלמיד: זה מה שאני שואל. אם אני מתאר לעצמי שההרגשה, המחשבה שאני נמצא בה עכשיו, שקיבלתי מלמעלה, היא עבורי קשר אתו, אז זה באמת קשר אתו, נכון?

לא. לא איך שבא לך אתה קובע וזהו.

תלמידה: מה זה אומר להיות משענת לבורא שמביאה לדבקות?

זה אומר שאת במצבך, בקבוצה שלך, הופכת להיות אותה הנקודה שבה מתחברות כל השאלות וכל התשובות בנושא המדובר, ובכך, באופן הזה את ממשיכה להתקדם.

תלמידה: האם מהחומר הנמוך הזה של האדם אפשר דווקא להכיר את גדלות הבורא ולהגיע לדבקות הזאת?

בגלל שבתוך האדם נמצא הבורא, ולמה שהאדם אומר אין שום משמעות, מה שהכי חשוב הוא מה שהבורא עושה דרך האדם.

תלמידה: אני מרגישה שכל הגורל שלי נתון בידיים של הבורא ויש בי התנגדות לכך. איך אני יכולה ליצור איזו מודעות או תחושה פנימית שאני יכולה להיכנע, או להכניע את עצמי כנגד ההרגשה של ההתנגדות הזאת לכך שהבורא הוא האחראי על הגורל שלי?

נסי לאט לאט למסור לבורא את הרצונות שלך, את הכוונות שלך, וכך תרגישי שאת הכול את מסוגלת למסור לו. זה הכול. ולא יהיה לך קשה ולא יהיו לך פחדים. לאט לאט, רק תתחילי מדברים קטנים ותצרפי לכך דברים גדולים יותר.

תלמיד: איך להביא למצב שהבורא יסיר את המכשולים העומדים בפני החברים בהתקדמות הרוחנית?

לנקות את השטח כך שלכל מקום שאליו נפנה, אנחנו נראה רק את אור העליון שממלא את כל המציאות. נסו לראות את זה בכוח, להרגיש, לקיים, ואז תראו עד כמה זה קרוב, ממש כאן הוא מופיע ותלוי בכל אדם ואדם, עד כמה האדם יכול להתקשר אליו, למשוך אותו, וממנו לפעול.

תלמיד: אם האדם לא מרגיש מה שעכשיו אמרת לעשות, אז זה מתחיל מהשכל. מצד שני, לפני כמה ימים אמרת להפסיק לנסות להבין. איך לגשת לדרישה הזאת לבורא דרך הלב, לא דרך השכל?

כשאנחנו פותחים דף מתוך ספרי בעל הסולם או הרב"ש, אנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים לאיזו מלכות מיוחדת, לכן, אם נתנהג כך, בסופו של דבר יהיה לנו קשר עם בעל הטקסט ועם מה שהוא מספר, עם הגיבורים בסיפור שלו. זה מה שאנחנו צריכים. כשאנחנו קוראים את הטקסט, אנחנו נמצאים בפנים, בתוך הסיפור שהוא מספר, וגם עם אותם הגיבורים.

תלמיד: איך למדוד הצלחה בחיים האלה, במאמץ בעולם הזה, אבל גם ברוחניות?

הצלחה בעולם הזה אנחנו בודקים לפי המשרה, או לפי הכסף, או לפי הכבוד.

תלמיד: במטרה הרוחנית שלנו יש כל יום הרבה כישלונות, ותודה למעלה ששמעתי ממך להמשיך, אבל מאיפה לקחת תקווה להמשיך, איך למדוד הצלחה בדרך שלנו?

כאן אתה כבר מדבר על הקבוצה, כי אי אפשר להתקדם לבורא אלא במידה שיש לך קבוצה חשובה, גדולה ומלומדת, שכבר עברה צעדים רבים. ואז אתה יכול להתקרב אליהם, להיות איתם יחד ממש כאיש אחד בלב אחד, לפתוח את עצמכם בבת אחת לבורא, ואז בטוח שהבורא יתגלה.

תלמיד: יש לנו קבוצה כל כך גדולה, למעלה מהמידה אפילו, ואני רק רוצה לתמוך בהם, בכל חבר, ולגרום לכך שהם יצליחו, אבל בכל פעם אני נכשל שוב ושוב בתמיכה בהם, וזה כביכול מוחץ את הלב שלי. אני רוצה כל כך לתת מאמץ שיהיה יסוד להצלחה שלהם, ואני לפעמים מכוון לתפילה שהבורא ייתן לי מאמץ. לפעמים זה לא עובד, אז אני מתחיל לבקש רק שהבורא יעזור להם להצליח. לא יודע איך להכניס תמיכה נכונה שתביא כל חבר בקבוצה לכל מאמץ בהפצה, בתפילה, בחיבור, לתועלת הבורא, לתועלת הפרטית של כל חבר והבורא בכלל.

בעיני הבורא זה רצוי ומכובד מאוד. לכן אל תחשבו שכמו שאתם נשקפים במראה, כך אתם נראים לבורא.

תלמיד: איך האדם מודד אם הוא מסוגל למשהו ספציפי? אני עליתי לארץ וחלמתי שאני אוכל להיות לעזרה גדולה לצוות באנגלית, שאתן להם כוחות ואעשה פרויקטים, ובכך לא הצלחתי הרבה פעמים.

אנחנו מבינים אותך, אבל אתה בסדר. אתה משקיע כוחות ככל שנותנים לך. כך אנחנו משיגים את המטרה.

(סוף השיעור)