שיעור בוקר 19.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 685, אגרת ה'

קריין: "כתבי בעל סולם", חלק "אגרות", עמ' 685, אגרת ה'.

אגרת ה'

שנת תרפ"א (1921)

"שנת אפר"ת

לכבוד ידי"נ. .. נ"י לעד

... ומה שרמזת לי במכתבך האחרון, שאני את פני אסתיר ממך, ואחשיב אותך כמו אויב, הנה כוונתך, כמו-שומע את חרפתו ושותק. ואיני נושא בעול עם חבירי, ולא איכפת לי כלל במכאובים של חבירי, באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים האלו, שאתה מרגיש, ואדרבה אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים.

אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם וד"ל.

אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'.

וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם".

וזוכר אנכי שכדברים האלה היה לי עמך ביום א' דרה"ש תרפ"א, בחזרתינו מבית א"מ נ"י מקידוש, ספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה, ונתמלאתי שמחה בפניך מאד, ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום.

ומה שכתבת לי שלא תוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, הנה הרבה פעמים דברתי אתך פא"פ מזה, אשר מקום האמונה נקרא - "בור", ומילואה של האמונה נקרא - "באר" מים חיים, ובדיוק נמרץ נקרא - "חיים", דהיינו, לא כטבע מים פשוטים, שבהחסר מעט מים, עדיין הבאר במקומה, על דייק שטבע בעלי חי, לבאר הזו, ולא עוד, אלא שכל החלקים שבה, המה אברים שהנשמה תלויה בהם, ונקיבתם במשהו, ומיד ימות כל קומת החי, ואינו. וז"ש "אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכלו המים".

הגם שאין חסרון במים, אבל יש חסרון משהו בבור, הרי כולו נשבר, וודאי בלי ספק, "שלא יכיל המים שבו", שזה מרמז הנביא בשם ה', וזו קבלה אמיתית, לכל חכם ומבין מדעתו. ואם אינך מבין, צא לך ובחון, ואז גם אתה תהיה חכם ומבין מדעתך.

ומה שכתבת לי בשולי מכתבך, שתרצה ממני להשמיעך את קולי הנעים, באשר אצלי אין שום יגיעה, לשמח כל מר נפש מתלאותיהם, כי לב המלא אהבה ממתיק אותם בשורשם, שורש כל נועם.

אשיבך בקצרה, כי לכל זמן, ועת לכל דבר, והנך ראית בעליל, אשר במכתבי הראשון, כתבתי לך ורשמתי לך דבר נחמד מאד בעתו, המשמח לב אלקים ואנשים, בפירוש העניין האמיתי של "ישבעו ויתענגו מטובך" עי"ש היטב, כי אמיתי הוא, וסופו יונעם לכל חך משתוקק לדבר אמת.

אתה רואה איך אני יכול להתאמץ ולשמחך עם דברי אמת בעת הזאת; ולשמחך בדברי שקר חלילה, כמו נביאי השקר, בעת החורבן, חלילה לי מחטוא, כי שקר אין בגבולי במציאות כלל, ומכבר ידעת את שיחתי, במנהג אותם המקרבים תלמידיהם לאמת, בחבלי זיוף ובמטוה של שקרים, או מותרות, אשר מעודי לא נטמאתי בגילוליהם, ולא באלה חלק יעקב, ולכן כל דברי נאמרים באמת, ובאותו מקום שאי אפשר לגלות דבר אמת, אני שותק לגמרי.

ולא יעלה על דעתך, שאם הייתי סמוך אליך, הייתי מדבר יותר, מאשר על הכתב, כי אם ידעתי שכן הוא, לא הייתי נוסע ממך כל עיקר. ואמת גמורה היא את אשר אמרתי לך: "שלפי ההכנה שלנו אינך צריך לי" וכן היא האמת, ואל תחשדני אשר להנאת עצמי ח"ו, בדיתי דברים שלא יאמנו לנו. וכאשר יעזור ה' לזכות לגמר התיקון, אז "תהיה צריך לי מאד", ויתן ה' שנזכה לזה במשך י"ב חודש. כי עוד היום גדול, ואינך מהיר כמוני. מכל מקום אקוה שבמשך י"ב חודש, מהאי יומא דלעילא [מן היום הזה והלאה], תגמור את המלאכה, ואז תראה בכל מאמצי כוחך שנהיה ביחד, איזה שנים, כי עיקר עמקות המלאכה - מגמרו מתחלת.

כ"ז הארכתי לך, בגלל הרהורי דברים שהרגשתי בין שורות מכתבך, כי שכחת את האמת הצרופה, שתמיד בפי ובלבי. ואבטיחך שיותר ממה שנוכחת עד עתה באמיתות דברי, תוכח בעליל לעין, שכל דברי ממש, המה חיים וקיימים לעד, לא ישונו כחוט השערה, וכן כל הדברים שאני כותב אליך, יש בהם מובן אמיתי, שלא יקבלו שינוי, אלא שצריכים לתשומת לב, "מפני שהעת היא עת לקצר".

האמן לי, שהדברים הגלויים במכתבי זה, לא יכולתי לכתוב לך עד היום הזה, מפני טעמים הכמוסים עמדי, כי עיני מונחים בתכלית, אשר יעלה על צד היותר טוב, וזהו שמקיפני בגדר של שמירה מעולה, על כל מלה ומלה וד"ל. ויודע אני שבמשך הזמן יתבררו לך כל דברי ומנהגי כלפיך, כמ"ש: "אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה" - כי דרך תורה היא.

כבר נלאתי לדרוש אחר ריבוי מכתביך אלי, ולהבטיחך בשכר זה כי אנכי ארבה לך מכתבי. ובכל יום ויום אני יושב ומצפה אולי יגיע לי איזה ידיעה ממך, מחייך הרוחניים, או מחייך הגשמיים, ואין קול ואין קשב.

ומה תענה על זה ותצדיק, אין כאן לא ענות גבורה, ולא ענות חלושה, זולת ענות במלין יבישין, בדרך המליצה, כמו מרוב טרדות וכדומה, אבל ודאי אתה בעצמך לא תבין אותך.

...אבל עכ"ז ברור לי שיטיבו העתים, ואז תגדל בשיעור הטבתם, גם שיעור אהבתם הגלויה. ועוד נרוה באהבה בתמידות יחד, כמעין דלא פסיק [כמעין שלא נפסק], בשביעה ותענוג יחד, כי נועם ה' למקבל השלם, לא מרגיש שום שביעה כי בעד זה נקרא כל יכול ית', שלעושי רצונו מופיע אור ישן ואור חדש ביחוד אחד, שזה קונים בשמירת שבתות ושמיטות, לעולמו של יובל, וז"ס "ויניחו אותו עד הבקר וכו' ולא הבאיש ורמה לא היתה בו". כמ"ש "ישבעו ויתענגו מטובך". כי באכילה גשמית, יתמלא הבטן, בשיעור הגשמי, ולא עוד אלא מעלה עשן למוחא, מתוך בישול הקבה, והוא עיף ויגע ונופל לתרדמה.

וז"ס שדקר פנחס הרומח לתוך קבתה, בשעה שהיו דבוקים. "ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה". ולכן זכה לשמן המשחה, הגם שלא היה מבני אהרון, כי משה עצמו אמר לו: "הנני נתן לו את בריתי שלום". מתחילה היה ב"ויו קטיעה", אבל באור תורה מתארך ובריתי היתה אתו החיים והשלום יחדיו, ובאור פני מלך חיים.

יהודה ליב"

שאלה: מה זה "מים פשוטים" ומה זה "מים חיים"? מה ההבדל?

"מים פשוטים" הם מים שאין בהם שום כוח פנימי. מה שאין כן, "מים חיים" יש בהם כוח פנימי והוא עובר למי שמשתמש במים.

תלמיד: הוא מדבר על בורות ומתוך הבורות אנחנו צריכים לייצר בארות של מים. האם יש מצב שבבאר יהיו גם מים חיים וגם מים לא חיים?

זה תלוי כלפי מי.

תלמיד: מה זאת אומרת כלפי מי?

גם בתורה אנחנו רואים בבארות יצחק, שזו לא חכמה לעשות איזה בור באדמה, אלא החכמה שזו תהיה באר. אז יש הבדל בין זה לזה.

תלמיד: בעבודה שלנו אנחנו כל הזמן חופרים, מבררים ובודקים את היסודות שלנו יותר ויותר. מהבורות האלה, מהמצבים שאנחנו מקבלים ומבררים, איך אני מייצר באר מתוך הבור הזה?

זה כאשר אתה מתייחס לבור שהוא יכול להיות באר. בור זה משהו שחסר ובאר זה משהו שמלא, ומלא במים חיים. כך צריכים להתייחס לחיסרון, שכל החסרונות שאנחנו בעצמנו עושים, הם יביאו לנו מים חיים.

תלמיד: האם בזה שאנחנו מתקנים את הרצונות הפרטיים שלנו לרצונות של קדושה, השפעה אהבה, זה ממלא את הבאר במים חיים?

אם אתה רוצה בזה למלא את הסביבה, את החברה, אז אתה ממלא את הבור במים.

שאלה: הוא כותב שהוא שש ושמח באותם קלקולים שמתגלים. מה זה "קלקול"?

כל דבר שלא יכול להיות מכוון נכון לבורא.

תלמיד: יש מצבים שבהם מתגלים קלקולים ואנחנו מרגישים אותם כמשהו לא טוב, כאיום, כמשהו רע, כמשהו לא נעים, ורק בדיעבד מתגלה שזה באמת היה דבר טוב שקידם אותנו. מה חסר כדי שנגיע למה שהוא כותב כאן שהוא שש ושמח, וכשיתגלה קלקול, נשמח? איך מגיעים למצב כזה?

זה כבר כתוצאה מניסיון בקלקולים ותיקונים. אם הוא כבר מגלה קלקול, אז הוא יודע מה לעשות ואיך לעבור ממנו לתיקון, למילוי.

תלמיד: מקום העבודה שלנו הוא בעשירייה, איך אנחנו מזהים בה קלקול שמתגלה?

אלו יכולים להיות הרבה מקרים. אבל לגשת נכון לקלקול זה רק כשיש לך יחס נכון עם החברה, עם העשירייה, ואתה יודע שדרכה, בחיבור איתם, אתה מגיע לתיקון.

תלמיד: הדרך שלנו להיתקן היא ככל שמתגלים יותר מצבים, קלקולים. בגלל זה הוא כותב כאן שהוא שש ושמח, כי אחרת זה היה טמון וזה לא היה יוצא לפועל. איך מייצרים מצב בעשירייה שיתגלו כל הזמן קלקולים?

נכונות, גישה נכונה לקלקולים, שאתה שמח שהם מתגלים, כי הם היו גם קודם כמו שהוא כותב, וכשהם מתגלים, אז זה סימן שאתה יכול לתקן אותם.

תלמיד: זה משהו שהוא ביכולת העשירייה.

להתחבר למעלה מהקלקול.

תלמיד: כשהיא משיגה את זה, היא כבר יכולה להתחיל לעשות עבודה פרקטית, מקצועית כביכול עם כל קלקול.

כן.

שאלה: הקלקולים שמתגלים, חוץ מזה שפונים לבורא ומתפללים, האם יש צורך לשתף את החברים בקלקולים שמתגלים?

בדרך כלל לא.

תלמיד: ברור שזה לא חלק מהתיקון, אלא האם לשתף במטרה לתת דוגמה לחברים?

אם אתה מתכוון לעשות מזה דוגמה, אז יכול להיות. אבל צריכים לראות אם זה זמן, מקום ומצב שאתה יכול להשתמש בקלקול שמתגלה בך לאחרים.

תלמיד: אבל זה לא חלק מהתיקון, זה רק בשביל לתת דוגמה לחברים.

יש ויש.

שאלה: מה הם הקלקולים בין החברים?

קלקולים בין החברים יכולים להיות מכל דבר.

תלמיד: הוא כותב "ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם". אנחנו יודעים שהכול תלוי בקשר בינינו, וכל הקושי מתגלה בקשר בינינו. מה זה נקרא שאנחנו לא יודעים את מקומם של הקשיים האלה, של הקלקולים האלה?

מאיפה הם צפים.

תלמיד: מה זאת אומרת?

מאיזה סיבות, מאיזה מקרים.

תלמיד: ואיך זה יכול להתגלות, האם רק בזמן שיש הרגשת קשר בינינו?

מהרגשת הקשר. אם אנחנו מגיעים לאיזה קשר בינינו, אז כבר יכולים להתגלות בו קלקולים.

תלמיד: האם הרגשת הקשר הופכת להיות מקום שבו יכולה להיות הבאר הזו, באר המים?

יכול להיות, כן.

שאלה: האם יש לאדם יכולת לראות אם הוא תיקון את הקלקול שלו?

אם הוא תיקן, אז הוא יודע. כן.

תלמיד: נגיד, היום ראיתי איזה קלקול בחבר, גיליתי והתפללתי, ולמחרת או אפילו באותו רגע אני אוהב אותו, האם זה התיקון, ההרגשה הזאת?

נגיד שכן. לדוגמה.

תלמיד: האם זה חייב להיות לאותו חבר או שזה יכול גם להתגלות בכללות?

בדרך כלל אדם רואה את הקלקולים שלו, וכשמתקן אותם, אז הוא רואה את עצמו.

תלמיד: האם הוא רואה את עצמו מחובר לאותו חבר או לאותם חברים?

כן, בצורה מתוקנת.

תלמיד: ואם לא, אז אין שום תיקון לגבי הקלקול.

אין דבר כזה.

תלמיד: אם אדם לא מרגיש את ההתקרבות?

אם הוא לא מרגיש, אז הוא לא מרגיש.

תלמיד: אז הוא לא תיקן.

לא, איך יכול להיות שתיקן אם לא מרגיש את הקלקול.

תלמיד: את הקלקול הוא מרגיש, אבל הוא לא מרגיש את ההתקרבות לחברים, או לאותו חבר.

סימן שהוא לא גמר את התיקון.

שאלה: אני רוצה לשאול על יחס בעל הסולם לתלמיד שלו. הוא מספר לו על הקלקולים ואומר לו, לא רק שאני מרגיש את הקלקולים, אני גם שמח בקלקולים שמתגלים וכן הלאה. זה יחס של מורה לתלמיד, או שזה גם יחס נכון בעשירייה?

בעשירייה אנחנו לא יודעים אילו קלקולים מתגלים בכל אחד ואנחנו בדרך כלל לא מדברים על זה, אבל בין מורה לתלמיד זה יכול להיות.

תלמיד: אם בא חבר לעשירייה ואומר קשה לי, אני מתקשה עם משהו, אז ברור שאסור להגיד לו, איזה יופי, אנחנו שמחים, מתגלים לך קלקולים.

לא, רק לתמוך בו, שיידע איך לתקן.

תלמיד: איך לתמוך בו שיידע איך לתקן?

בדרך עקיפה. לומר לו, גם אצלנו זה קרה ועשינו כך, וכן הלאה.

תלמיד: אבל לא כמו שכתוב פה, כי מה שכתוב פה, זה ממורה לתלמיד.

כן, כאן זה מורה עם תלמיד. עם המורה זה כבר אחרת, אפשר להיות בגילוי.

שאלה: בימים האחרונים הייתי בהופעות בכל הארץ והרגשתי, למרות שזה הכרחיות, שהבורא ממש מרחיק אותי פיזית מלהגיע לשיעור, מלשבת עם החברים. מצד אחד יש רגעים שאתה מרגיש שהחברים תומכים בך ולא משנה איפה אתה נמצא בעולם, אתה יכול להיות ממש בחיבור, אבל מצד אחר, יש רגעים שאתה רחוק, וגם לא מרגיש את הקשר עם החברים. איך למלא את הבור, מאיפה לקחת כוחות?

לפעמים קשה מאוד לחזור, להגיע לאיזה קשר, לראות את עצמך במקום הנכון בתוך החברה הקטנה, בעשירייה. אבל צריך להשתדל, כי מה שיש לפניך, הם החברים שלך והקשר שאתה צריך לחדש בין כולם ואתך.

תלמיד: אני מרגיש שהריחוק דווקא נותן הזדמנות לברר את היחס לחברים מתוך המרחק או מתוך הקרבה, כי אתה יכול לשבת באותו שולחן עם החברים ולהרגיש הכי מרוחק ואפילו אדיש אליהם ואתה יכול לשבת באילת ולהרגיש כאילו אתה יחד איתם באותה פעולה, הולכים יד ביד. נקווה שנצליח כל הזמן לחזק את הקשר הזה.

זה תלוי ביגיעה של אדם.

שאלה: התחלתי להרגיש יותר קנאה כלפי חבר, והפעם זה מורגש בצורה הרעה של הקנאה. מאז אני גם חושב עליו הרבה יותר ומזה אני שמח, כי אני יכול לחשוב יותר על החבר מתוך הרגשה הרעה, זה כיוון נכון?

למה לא לחשוב עליו מהרגשה טובה?

תלמיד: איך לפתח הרגשה טובה? איך לחשוב על החברים בצורה טובה? עם אותו חבר, זה הגיע מהפצה, עזרתי לו קצת בהפצה ואני מקנא בכל הפעולות הגדולות שהוא עושה.

אתה צריך להיות שמח מזה, כי גם אתה גרמת לזה, יש לך חלק בזה.

תלמיד: לחפש יותר דרכים להיות בעבודה עם החברים?

כן.

תלמיד: ואיך אפשר לעזור לחברים, כי אני לא רוצה שזה יהיה משהו שרק אני התחלתי לעבוד עם החבר ולהרגיש משהו, אלא אני רוצה שכל העשירייה תעבוד בזה.

לאט לאט תוכל לקרב גם אחרים לזה.

שאלה: בעל הסולם כותב שלקראת גמר התיקון התלמיד יזדקק לו יותר. הוא כותב אליו את המכתב באהבה רבה ומביע אותה במילים, הוא מרכך את התלמיד שלו. מה זה אומר שבשנים עשר החודשים האחרונים לקראת גמר התיקון הוא יזדקק לו יותר, למה דווקא אז?

נראה לנו שככל שאדם מתקדם יותר, הוא יכול להיות פחות קשור למקורות, לחברים, למורים, אבל בקבלה זה דווקא אחרת.

תלמיד: זה מורגש, ככל שמתקדמים, זקוקים יותר לרב, לעשירייה. איך נשארים קשורים לרב ולספרים במצבים האלה?

אנחנו כל הזמן מגלים לעצמנו עוד ועוד אפשרויות - על ידי לימוד, הפצה, על ידי כל מיני מקרים שאנחנו עוברים.

תלמיד: הוא מבטיח לו שהם יהיו יחד אחרי י"ב השנים, הוא מתאר מצב לא רגיל של עונג וקשר. אבל הוא לא מתכוון לקשר ברמה הפיזית, אלא לקשר ברמה הרגשית, הפנימית?

כן, קשר בין הנשמות.

שאלה: כתוב, מקום האמונה נקרא בור, למה הכוונה? האמונה דווקא נותנת מוטיבציה, אתה מאמין לאן ללכת, ובור זה חיסרון, כביכול הפוך.

אבל בלי החיסרון הזה, זה לא יהיה. חייב להיות כל הזמן חיסרון באמונה ובמילוי שלו הוא נקרא "באר".

תלמיד: אבל האמונה עצמה היא זאת שמכוונת אותך. אם אין לך אמונה, אז הבור זה רק חיסרון.

אבל בלי החיסרון הזה, אתה לא יכול להשיג את מה שצריך.

שאלה: שמעתי ממך שכאשר אני רואה קלקול בעשירייה, זה הקלקול שלי. אם אני רואה בעשירייה קלקול בולט אצל חבר, אבל אני לא מזהה אותו אצלי, למה אני לא מזהה אותו אצלי?

כי כך נותנים לך לראות.

תלמיד: בכוונה מגדילים אותו כדי שזה יהיה לי בולט?

כן מגדילים לפניך.

תלמיד: ואיך אני צריך להתייחס ולעבוד עם זה נכון?

הנכון ביותר הוא, באיזו צורה אתה יכול לעזור לחבר לעלות למעלה מהקלקול.

תלמיד: לעזור לו לעלות מעל הקלקול?

כן.

תלמיד: ואם אני רואה משהו לא תקין, כדי לעזור לו לעלות מעל הקלקול אני צריך להבין, לצאת מנקודת הנחה שאצלי זה לא בסדר, לא אצלו.

אחרת לא היית רואה את זה.

תלמיד: כן, בדיוק. זו הנחת העבודה, אני לא מרגיש את זה עדיין, אני רק מניח. ואם אני מבין אותך נכון, צריך פה לפעול בכפייה כביכול כלפי החבר ולעשות פעולות כלפיו שיגרמו לרגש חיובי כלפיו, כי אם הרגש הוא שלילי כתוצאה מאיזה קלקול שאני רואה מול העיניים, עלי לפעול. אתה אומר כל הזמן שפעולות אפשר לעשות בכפייה והן מייצרות רושם, ואם אני פועל בכפייה זה לאט לאט יעשה רושם אחר כלפיו וזה גם יתקן את הקלקול שלי?

כן. ככה זה עובד.

שאלה: כשבעל הסולם כותב, "אני שש ושמח ברשעים שמתגלים לי" זה ברור, כי הרשעים האלה זה יסוד למדרגה הבאה שלו. והוא מוסיף שבמצב כזה לא כדאי לך להיות "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל בשרו" זה גם לא ברור, כי המצב שהוא מגלה ברור לו שזה בא מבחוץ. וגם ברור שצריך להתגבר בתפילה, כי אתה פה לא יכול לעשות כלום עם מצב כזה.

אדם מתחיל להתפלל ולהתפלל ולהתפלל, אבל הבורא לא מחיוב שאם התפללת X שעות, אז בשעה שתים עשרה בצהריים הוא יענה לך, ועדיין קיימת בתוכי השנאה, לפעמים באותה דרגה ככה מרגיש.

אבל לפעמים ככל שאתה מגביר בתפילות השנאה גם מתגברת. וכל הזמן הזה אני צריך לשבת עם החברים בשיעורי בוקר, בארבעה מפגשים ביום, לדבר יפה, אבל בפנים יש לחץ פנימי ענק, לפעמים בא לי לפתוח השסתום, ולהוציא הכול החוצה. איך לא לעשות את זה?

זה דווקא מתגלה כלפיך ואין לזה מציאות אמיתית, אלא אתה כך מרגיש כדי לתקן את היחס הזה וממנו לנוע לכיוון האהבה, וכאן כל העבודה שלך.

תלמיד: אבל מצב כזה יכול להימשך יום, יומיים, שבוע, חודש, לא אני קובע, זה כבר הבורא קובע מתי הוא ייתן לי עזרה, מתי הוא יתחיל להוציא אותי מהבור לבאר, אבל הלחץ קיים, אני לא יכול לעשות עם זה כלום. אני בא למפגש, אני מרגיש את השנאה כלפי החברים, אני שותק, אני מנסה להשתדל, אבל עוד פעם, ההרגשה הרבה פעמים שבא לי לפתוח את השסתום.

אסור לשכוח שזה בא לאדם כדי שיתקן את היחס שלו, כדי שיראה עד כמה שהוא זקוק לתמיכה, לעזרה, לרחמים, ובלי זה לא יתקדם.

שאלה: האיגרת הזו מאוד מאוד מאתגרת, הוא כל כך ישיר, הוא הולך כל כך ישר בין הצורות והמצבים שהוא כאילו אוזק אותנו כמעט לכל מילה, אין לאן לברוח, מאוד מחייב בדיקה. וזה מול תלמיד שכנראה שהוא מאוד מעריך, אם הוא ככה קצת מקפיד, והוא מגלה שם יראה והודיה שלא לסטות בכלל בכלום, זה מאוד מחייב. הוא גם מגלה אהבה לדרך, מחויבות, מסירות, שרק האמת וזהו. זו איגרת שהיית רוצה שאנחנו נפתח, בגלל שהיא נוגעת בבירור ביחסים בינינו, של גילוי הרע, איך להיות שמח על זה, ואיך להתקדם מזה?

ודאי שאתם צריכים לפתוח ולטפל בזה על מנת לתקן.

תלמיד: בסדר אם נעשה את זה גם במשך שלושה ימים, נפנה לזה פגישה פעם ביום?

תנסו.

שאלה: כשקראנו את האיגרת הזאת הרגשתי את האהבה הגדולה שרוכש בעל הסולם לתלמיד שלו, והרגשתי שהאהבה הזאת יכולה לעטוף אותי ולתת לי הרגשה כזאת שאני מכוסה באהבה ובביטחון, שכמעט ולא שמעתי את המילים מתוך המאמר, אלא לקחתי את ההרגשה הכללית שהמאמר נוסך. האם צריך להחזיק את ההרגשה הזאת, או שצריך להתנער ממנה ולהמשיך הלאה?

איך שאתה חושב.

שאלה: אנחנו חברה מאוד מיוחדת, אנחנו כאילו חיים בשני עולמות, יש לנו את החיים בעשירייה ויש לנו החיים בחוץ. רציתי לשאול לגבי היחס לקלקולים שמתגלים בעשירייה בין החברים, לבין מה שאנחנו היום מגלים בעולם, במדינה, באנושות. האם צריך לסדר אותם, מה עושים עם הדבר הזה?

העיקר זה לסדר יחס נכון בין החברים, זה דבר הכרחי וצריכים להיזהר לא לעזוב ולא להזניח אותו.

תלמיד: אפשר לומר שהעבודה בעשירייה, עם הקלקולים שמתגלים, משפיעה על מה שקורה בחוץ? אנחנו יודעים שזה ככה, אבל אנחנו חיים בעולם בחוץ, ומתגלים דברים שנראים במערכת לא טוב. כשאני רואה דבר כזה אני צריך לרוץ לעשירייה, אני יודע שהעבודה שלי היא בעשירייה?

העבודה שלך בעשירייה.

תלמיד: ושם העבודה היחידה שתשפיע על החוץ?

כן, אסור לברוח מזה.

תלמיד: מה עושים, מה הגישה, איך זוכרים את זה?

צריכים לעסוק בזה כל הזמן ואז לא צריכים לזכור.

שאלה: הוא כותב, "ואיני נושא בעול עם חבירי, ולא איכפת לי כלל במכאובים של חבירי". איך לשאת בעול עם החברים, איך להרגיש יותר את המכאובים שלהם?

כאן יש הבדל בין הרגשת הכאב והרגשת הקלקול. העיקר בשבילנו זה הרגשת הקלקול, איך אני מגלה את הקלקולים שיש לי עם העשירייה בצורה כזו, שאני לא יכול לסבול אותם.

תלמיד: מה ההבחנה בין הרגשת הכאב לבין הרגשת הקלקול?

במידה שאני מרגיש את הקלקול, יכול לאתר אותו, אני מרגיש בזה כאב פיזי ממש.

תלמיד: איך לשאת על עצמי יותר את העול הזה, איך לקבל על עצמי אותו ולא לברוח, ממש להעמיס על עצמי עוד ועוד מהקלקולים והכאבים האלה?

הם מתחלפים, אני לא צריך לרוץ אחרי הקלקולים, אבל כשאני מברר אותם אני רואה איפה המקום שלהם, איפה המקור שלהם, ויכול להיות שזה מספיק והקלקול הזה הוא כבר מתחלף בקלקול אחר.

שאלה: אם לאדם יש לב אטום והוא לא רגיש למצבים של החברים, אז הוא יכול לתקן את הרשעים האלה, את הקלקולים?

ודאי שכן, זה לא חשוב לב אטום או לא, אז זה ייקח לו קצת יותר זמן, ויכול להיות שיראה עד כמה דוחים אותו, עד כמה הוא לא מקובל, כמה החברים שלידו מצליחים יותר וככה יתקדם.

תלמיד: וזו הדרך שמעוררת את הלב שלו יותר?

כן.

תלמיד: כך ברגישות?

כן.

תלמיד: למה התלות במורה ובמקורות הולכת ומתהדקת עם הזמן, במקום שהתלמיד דווקא, יגלה יותר עצמאות ויכולת התמודדות לבד?

כאן הבורא מתערב. ויוצא שהאדם שמתקדם הוא מרגיש יותר ויותר כמה שהיחס לחבר, למורה ולבורא, הכול עובר והולך בקו אחד וכך מתקדם.

שאלה: והסימן להתקדמות זה שהוא זקוק יותר לחבר, למורה, למקור?

כן. ועד אז יכולות לעבור שנים.

שאלה: אם קלקול נמצא בי, אז למה אני לא רואה את זה בעצמי אלא מנסה להעביר אותו לחבר?

האגו כביכול מגן על האדם.

שאלה: עד כמה חשוב לנו לברר מה בדיוק מקולקל והאם זה בכוחנו?

כן, בכוחנו לזהות את הקלקול ואת סיבת הקלקול.

שאלה: איך היחס שלי לקלקול משפיע על תיקונו?

אם אני לא מרגיש אותו כקלקול אז אני לא יכול לתקן אותו. רק בתנאי שאני מרגיש את הקלקול, רואה אותו, את הסיבה לו, ואם אני מתקן אותו כך או אחרת ואז גם רואה את התוצאות, זה מה שמביא אותי למצב הבריא.

שאלה: איך מגילוי הקלקול עוברים לתיקון ומילוי?

זה תלוי בהכרת האדם, עד כמה חוץ מזה שהוא מרגיש את הקלקול, הוא רואה דווקא מה יכולה להיות הסיבה ואיך הוא מטפל בסיבה הזאת, מה צריך לעשות. יכול להיות שזה לא מיידי, זה מגיע על ידי סדרת פעולות. אבל כבר דווקא התיקון הוא שבונה אותו.

שאלה: בציטוט "שלעושי רצונו מופיע אור ישן ואור חדש ביחוד אחד, שזה קונים בשמירת שבתות ושמיטות, לעולמו של יובל,". מה זה אומר לשמור "שבתות ושמיטות, לעולמו של יובל"?

זה לעשות חיבור בין כל ההשפעות הרוחניות ולהביא אותם להשפעה אחת.

שאלה: בהרבה מאגרות בעל הסולם הוא מביע אכזבה מכך שהתלמידים לא כותבים לו ולא משתפים אותו במה שעובר עליהם. איך יכול להיות שתלמידים מאכזבים מורה גדול כזה שמבקש להיות בקרבתם?

זה באמת נראה לנו שהם מזלזלים בו, אבל אנחנו לא יודעים, אנחנו לא נמצאים במקומם. אם היינו במקומם, זה משהו אחר, היינו עושים. אבל במה שהוא אומר להם שצריכים להשתדל לעשות כך או אחרת, אפשר לראות באיזו מידה זה יכול להיות, אפילו בזמננו.

שאלה: האם המורה רואה תמיד את התלמיד במדרגה גבוהה יותר?

המורה רואה את התלמיד בדרגה יותר טובה, מתוקנת, אבל זה לא מגן, אלא שכך הוא רואה. יש בזה באמת הרבה דברים ואנחנו נעשה עוד בירורים.

שאלה: האם ככל שאנחנו עובדים בינינו יותר על החיבור, כך אנחנו מגלים יותר קלקולים ויש לנו יותר עבודה?

יכול להיות שכן. בדרך כלל, כן. אבל זה לא לכל אורך הדרך. זה לאיזה קטע מהדרך.

שאלה: היגיעה הזאת, העבודה, הבירורים האלה שתיארת כל כך יפה מקודם, מביאים אותי תמיד לאותה תחתית, שאני צריך להתפלל ואני לא יודע מה זה להעלות תפילה.

לפנות בתפילה לבורא זה נקרא "להעלות תפילה".

שאלה: אבל הרי זה לא במילים. הכול כביכול מתייצב אצלי, היגיעה במה שאני צריך לעשות, התחתית הזאת שאני מגיע אליה, והשלב שבו אני מבין שיש להתפלל, להעלות אליו תפילה, אבל מה זה להעלות אליו תפילה?

לפנות אליו עם מה שאתה רוצה להגיד לו, לבקש, להודות.

שאלה: בעל הסולם כותב "ואם אינך מבין צא לך ובחון..." מה הפעולה הזאת?

אם אתה לא מבין, אז צא מהצד שלך ותתחיל לראות את המצב הזה מבחוץ בכל מיני מקרים וסיבות.

תלמיד: אז יוצא שכל החיים זה פשוט סדרת גילוי של הקלקולים, וככל שאדם יספיק לתקן יותר, כך יהיה הרווח שלו מהחיים.

כן.

שאלה: ואדם אף פעם לא יודע איזה קלקולים יתגלו, כי אי אפשר להתכונן לזה. אז מה נתון בידי אדם? האם להכין סביבה שתעזור לו לעבור את זה?

כן.

שאלה: מהי בדיוק הסביבה הזו שאני משקיע בה? אני שואל על באופן מעשי, איזו הכנה בתוך הסביבה תלויה בי כך שהיא תעזור לכל העשירייה לעבור את הדברים שהבורא נותן?

לפי מה שהכוח העליון מעורר אותך אתה תראה מה אתה יכול להכין כדי לענות לו באופן הנכון.

שאלה: יש פה גם את העניין האישי, הפנימי, של היחס לכל מיני דברים ובירורים, ויש גם את העשירייה, זאת אומרת, הסביבה זה לא אני, זה אנחנו. אז איך אני מכין את החלק שלי בהכנת עשירייה כך שלכל אחד יהיה נוח לעבור את הקלקולים?

אתה צריך לראות את זה, להשתדל לבנות את זה בצורה כזאת שהעשירייה תענה על כל הבעיות שמתעוררות.

שאלה: בעל הסולם נותן באיגרת תמיכה מאוד גדולה לתלמיד שלו שמתקדם בדרך. לתלמיד יש כביכול דמות שמלווה אותו, שאוהבת אותו במידה שהוא צריך, הוא גם אומר שהוא גילה את זה בזמן מסוים, ולפני כן לא היה יכול לגלות את זה. גם אתה סיפרת לא פעם על הקשר המיוחד שהיה לך עם הרב"ש. כמה חשובה הדמות הפיזית כדי שהאדם יתקדם ויבנה את עצמו בצורה בריאה ונכונה?

זה חשוב מאוד, כי הכול תלוי מיחס האדם. על הבורא אין לנו מה לשאול.

שאלה: אנחנו נמצאים בקשר עם הרב בצורה של שאלות ותשובות, וזה לא היחס כמו שיש פה שהאדם ממש מרגיש שיש איזה מלאך שהולך ומלווה אותו ומגדל אותו, אם זה במקרה הזה בעל הסולם או שזה מישהו אחר שנותן את ההרגשה שיש איזה אבא גדול שלוקח את האדם יחד אתו ובונה אותו. וההרגשה הזו מאד חסרה אולי לכל אדם בעולם.

לכל אחד יש את זה, בבקשה, הכל תלוי רק במאמצים הפנימיים שלכם.

שאלה: איפה מוצאים את הדמות הזאת בתוך העבודה שלנו? האם זה הרב, האם זה אתה? אבל אין את צורת הקשר הזה כמו שאנחנו קוראים באגרת הזו.

אני חושב שכל אחד שמחפש איך להיות קרוב יותר, בקשר יותר ישר עם הבורא, הוא בסופו של דבר מוצא את הקשר שלו עם הכוח העליון ומרגיש שיש כאן כח המקשר בינו לבורא, שזה נקרא מלאך.

שאלה: התלמיד בונה את העשירייה שלו בצורה שבה הוא חווה את המציאות.

כן.

שאלה: ומתוך הכוחות ומתוך השכל שלו לכאורה הוא בונה את העשירייה שלו.

כן.

תלמיד: והוא לא יודע לעשות את זה נכון. הדאגה היא שיצמח בצורה לא נכונה, לא בצורה ישרה, שיהיה בחסר הכוח הזה של האהבה הזאת הנוספת, של אבא כזה או רב או משהו עליון ברור שעוזר לו לבנות את זה נכון. הוא לא תלוי בעצמו ובכוחות, או בחוסר כוחות שלו, בחוסר השכל שלו. כביכול צריך בתוך העשירייה משהו נוסף שילווה את האדם בצורה שהיא חיצונית לו, אחרת הוא כל הזמן בונה מתוך עצמו. הדאגה היא שזה לא יבנה נכון. אתה בונה, בונה ויכול לצאת איזה עץ עקום. הוא צריך להיות אמיתי, נכון ואני לא יודע אם אפשר להגיד שלאדם הפרטי יש מספיק כוחות להגיע לעשות את זה בעצמו.

זאת התפילה שלו. על ידי התפילה הוא משיג כאלו יחסים עם הכוח העליון.

שאלה: בהמשך לבירור, עכשיו אמרת שהאדם צריך להתפלל שיהיה לו קשר עם העליון לצורך הדבר הזה, אבל באמת הכוחות דלים, האדם לא יכול לעשות את הדברים לבד הוא צריך איזה צינור לדבר הזה. אם הוא יעשה את זה בעצמו ישירות, אם אני רואה שככל שהקשר מתהדק יותר עם המורה או עם העשירייה יש מקום של מעבר, אחרת אין מעבר. אנחנו חיים היום בתקופה שיש לך אלפי תלמידים ויש את העשירייה שמצאת במצב שהיא נמצאת, איך יוצרים מזה צינור לבורא בתפילה, מבפנים? איך משתפים את הרב ואת העשירייה בתפילה הזאת?

בכל מאמר של רב"ש אנחנו מחדשים את הצינור ומנקים אותו, מקדמים את העבודה שלנו בעוד ועוד קשר בינינו, ביותר ניקוי הצינור, עוד ועוד התקשרות למטרה וכן הלאה.

תלמיד: ואיך האדם יודע שהוא לא סוטה, כמו שהחבר חשש פה, שהוא לא יסטה מהדרך, שהוא יקשר את עצמו נכון לדבר הזה, למאמר, לרב, לעשירייה שלו?

על ידי מאמרים. מאמרי רב"ש בדיוק מתקנים אותנו ומלווים לאורך כל הדרך.

תלמיד: זאת אומרת שאנחנו קוראים עוד הרבה מקורות שונים, יש לנו שיעורי זוהר למשל, ואתה פה שם ממש דגש על מאמרי רב"ש ששם מרגישים שכל מאמר שלו נכנס עוד יותר בעבודה הפנימית של האדם.

כן.

תלמיד: אפשר להתמקד רק בהם?

אני לא רוצה להגיד שרק בהם, אבל הם בעיקר. עד כמה שנראה לנו שרב"ש הוא האחרון, הוא גדול מאוד, ודווקא זה שיודע להסתיר את עצמו, גם זו גדלות.

תלמיד: גם בעל הסולם כותב בהתכתבות עם התלמיד, שמצפה ליותר מכתבים מהתלמיד, רואים את זה בהרבה אגרות, אותו דבר עם הרב"ש, זה נראה שיש פה מצב שיותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, בקשר בין מורה לתלמיד. האם זה חוק רוחני תמיד בין מורה לתלמיד מצב כזה?

כן.

תלמיד: גם פה איתנו, איתך?

כן. זהו.

שאלה: אני מסתכל ככה קלט לי את העין, לא כל כך שמים לב מה שהוא כותב פה והוא כותב, "אתה רואה איך אני יכול להתאמץ ולשמחך עם דברי אמת בעת הזאת; ולשמחך בדברי שקר חלילה, כמו נביאי השקר, בעת החורבן, חלילה לי מחטוא, כי שקר אין בגבולי במציאות כלל," וברור שבעל הסולם לא משקר, אבל מי הם נביאי השקר שהוא מדבר עליהם?

לא יודע. מה זה חשוב?

תלמיד: יש הרבה לומדים חכמת הקבלה מסביב, וכל היום אתה שומע כל מיני דברים מהצד.

אני לא שומע, אין לי קשר עם אף אחד חוץ ממי שיושב כאן ושואל.

תלמיד: אתה לא שומע מחוץ לחכמת הקבלה רעשים?

רעשים אני שומע.

תלמיד: אנחנו חיים בסביבה שאתה שומע אנשים, יש מדיה, אתה שומע פה ושם. זה לא מעניין אותך?

מה הם יכולים לחדש לי?

תלמיד: ואז הוא כותב למטה באותו מקום ש"אי אפשר לגלות את האמת אני שותק לגמרי", זה בעצם מה שאתה אומר לי? נכון?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב לתלמידו שרק כאשר הוא יגיע לגמר תיקון הוא יזדקק לו מאוד, עד אז הוא לא צריך אותו, עכשיו אתה גם נגעת בזה, אמרת שבאמת בקבלה זזה הפוך, וההסבר יכול להיות שעד שבן אדם מגיע לגמר תיקון הבורא זה שילווה אותו, מכוון אותו, ורק שמגיע לגמר תיקון פרטי אז באמת רוכש עצמאות, ופה כבר צריך הכוונה מלמעלה?

נראה, אתה מדבר על דברים כאלה, כביכול מתי נגיע.

שאלה: אני רוצה לשאול על הקשר בין המורה לתלמיד, ההרגשה שלי שאני הגעתי לפה לפני כמה שנים שאתה היית מדבר אלי, כך אני הרגשתי. אני הייתי יושב פה בשיעור ולא משנה על מה מדברים אני הרגשתי שאתה מדבר אליי ועלי, ולאורך השנים זה רק התחזק הדבר הזה, זה לא משהו שנעלם. איך זה עובד? למה זה כך שכשאתה יושב ואתה שומע שהרב לא משנה עם מי הוא מדבר, הוא בסוף מדבר אליך?

כי הייתה לך אוזן קשבת.

תלמיד: אנחנו מתקדמים למין עולם כזה שכל מיני דברים מלאכותיים מחליפים לנו את האנשים, עד כדי כך שיש עכשיו בכלל כל מיני רובוטים שאמורים לחקות איך הבן אדם חושב, כל מיני תשובות, מה שנקרא AI. האם הקשר בין מורה לתלמיד בחכמה שלנו הוא לנצח ותמיד יהיה בין שני אנשים, ולא בין אדם לאיזה רובוט כזה שיודע אולי לתת תשובות חכמות?

כן.

תלמיד: למה זה כך?

כי את רוב הדברים אנחנו צריכים להבין מתוך הניסיון שלנו.

שאלה: בעל הסולם מדבר על הבור והבאר, על באר מים חיים, ובאר מים פשוטים. הוא אומר שאם חסר קצת, הבאר עדיין קיימת, אבל אם זו באר מים חיים, מספיק נקב אחד, וכבר "שכל החלקים שבה, המה אברים שהנשמה תלויה בהם, ונקיבתם במשהו, ומיד ימות כל קומת החי, ואינו." מה זה אומר, שאין אמונה מלאה?

שאם הגענו למצב שיש לנו באר, אנחנו צריכים מאוד לדאוג לשלמות שלה, אחרת היא תברח.

תלמיד: מה הם כל החלקים שבבאר, האיברים האלה שהנשמה תלויה בהם?

נראה בדרך. זו לא השאלה.

שאלה: בעניין שמחה, בעל הסולם פה ממש מדגיש את זה, ואנחנו מכירים את עניין השמחה מכל המקובלים והחסידות. וגם אתה אמרת כמה פעמים שאם תלמיד לא נמצא בשמחה סימן שהוא שכח על הבורא. אם בעשירייה אנחנו רואים במהלך מפגש שלנו, או עבר חצי יום, ואין בך שמחה, האם עלינו לעצור, ולעשות אפילו משהו שטותי?

למה שטותי? שמחה לא מגיעה משטויות.

תלמיד: לא, אלא עובדים קצת יותר בהומור מלאכותי.

לא.

תלמיד: אז איך ממקום שהעשירייה עם פרצוף כזה זעוף על עצמה או בכלל, איך היא עוצרת כאילו יש תמרור, אתם לא שמחים, תעצרו, ואיך עכשיו מייצרים מצב של שמחה?

מעוררים את המטרה, מבקשים להיות מכוונים אליה, ולראות איך אנחנו צעד אחר צעד מתקרבים אליה. מתקרבים בצעדים, וזה צריך להביא לנו שמחה.

תלמיד: יכול להיות בכלל כזה דבר דיבור מרוממות ה' בלי שמחה?

אני לא יודע, תבדקו.

שאלה: בקשר למשפט שבו כתוב שבמקום שאי אפשר לגלות אמת אז אתה שותק. אני נמצא במצב הזה כבר תקופה. קשה לי לדבר עם אנשים בכלל, כי כולם שקרנים, לא שווים יריקה האנשים ההם. אתה מדבר עם בני אדם, ואני נגעל כבר, יש לי תקופות שאני יושב ושותק, והם מסתכלים ולא מבינים, אני לא מסוגל לדבר עם אנשים. למה השתיקה תורמת, האם היא תורמת לי?

תראה, כל מצב ומצב שאדם עובר בונה אותו במשהו. יכול להיות שבצורה לא קצרה, לא ישרה, אלא בעקיפין, אבל בכל זאת אפילו בעקיף הוא מגיע למשהו. אתה צריך לראות, האם אתה כן נמצא במצב שאתה יכול לקרב את עצמך למטרה. אתה יכול לצייר לעצמך מטרה?

תלמיד: במשהו, לא ממש, לא.

אז צריכים לייצב את המטרה, שכך היא נראית, בינתיים, זה לא חייב להיות, זה יכול להיות גמיש, כן? ואתה מכוון אליה, ומכאן והלאה אתה צריך לעורר את כל פרטי המטרה עד כמה שהם יכולים להתגלות במצב הנוכחי, ואם לא הנוכחי, אז במצב הבא.

תלמיד: אתה מדבר רק על מטרה שהיא רוחנית?

רוחנית.

תלמיד: רק על זה?

בכל היתר אין לי מטרות.

תלמיד: עכשיו עבורי זו תקופה לא טובה בגשמיות, אז רוב הזמן אני שקוע בזה, ולא ממש מצליח להתעסק במטרה הרוחנית, ולא שאני יודע מה זה יותר מדי. טוב, רק רציתי להבין למה הוא מתכוון כשהוא אומר שהוא שותק.

אני חושב שאין לך על מה להתלונן. זה שאתה לא מרוצה, אתה עושה "בְּרקס" גדול לעצמך. כאילו אתה כל הזמן מרוקן את המנוע שלך מחומר דלק.

תלמיד: חומר דלק למה, מה עושה המנוע הזה?

להתקדמות, שהמנוע יסתובב, שיעבוד, שיחפש איך להתקדם.

תלמיד: למה אתה מתכוון? אם המנוע הזה היה עכשיו מלא סולר, מה הוא היה עושה?

הוא היה מזיז את כל המערכת שלך, עוד קצת, ועוד קצת לכיוון הנכון.

תלמיד: מה זה לכיוון הנכון?

הכיוון הנכון, שאתה תגלה את הבורא בקשר בין החברים.

תלמיד: כן, אין לי את זה, אני לא מרגיש מחובר או קשור. לפעמים חברים פה מדברים כאילו..

בדרך תתגלה לך החשיבות, וְמההַר הגבוה שעליו אתה היום יושב, אתה תרד לאט לאט, יותר ויותר עד שתגיע למצב שהחברים יהיו לך יותר קרובים. ואתה תראה עד כמה בקשר בין כולם אתה יכול למצוא את הנשמה שלך.

תלמיד: בסדר, אין לי מה לענות לך.

יהיה לך קשר טוב עם החברים, והבורא יאיר לכם בתוך הקשר ביניכם את האור העליון שנקרא נשמה. 

תלמיד: בעל הסולם כותב בעמוד 686 באמצע, "כאשר יעזור ה' לזכות לגמר התיקון, אז "תהיה צריך לי מאד", ויתן ה' שנזכה לזה במשך י"ב חודש. כי עוד היום גדול, ואינך מהיר כמוני. מכל מקום אקוה שבמשך י"ב חודש, מהאי יומא דלעילא [מן היום הזה והלאה], תגמור את המלאכה, ואז תראה בכל מאמצי כוחך שנהיה ביחד, איזה שנים, כי עיקר עמקות המלאכה - מגמרו מתחלת". בעל הסולם פותח פה לתלמיד שכל העבודה מתחילה בגמר התיקון. 12 חודש זה כנראה זמן העיבור השלם, עד כמה שאני מבין. יש 7 חודשים, יש 9 חודשים, ויש 12 חודשים.

והוא אומר שכל העבודה מתחילה להיות אמיתית, בדיוק בגמר התיקון. זו העבודה, ולפני כן יש הכנה. אבל בהמשך הוא מטיל בו ספק , הוא פותח לו הכול ואומר לו אתה לא מהיר כל כך, אז תיתן את המאמץ, את היגיעה, ואז ביחד נזכה.

אבל בין השורות שהוא כותב, אפשר לראות שיש לו ספק בתלמיד הזה. אז איך יכול להיות שבעל הסולם מהגובה שלו פותח לו ואומר לו, הנה, יש לך, מובטח לך, ובן אדם מתרשל בדברים האלה, איך זה יכול להיות?

אנחנו לא מבינים בזה כל כך, ולכן תעזוב את זה. אולי בעוד חצי שנה נחזור לזה, וזה יהיה יותר מובן.

תלמיד: תודה. ויש פה עמקות כזאת.

כן, אז טוב לראות שיש עמקות שאנחנו עוד לא מגיעים אליה.

תלמיד: אני רוצה לחזור לקלקולים שהוא דיבר עליהם. לי יש קלקול הרבה זמן, ומהקלקול שלי אני רואה מצב כזה שכאילו יש כאן שני צדדים. בצד אחד נמצא הרב, ובצד השני נמצאים התלמידים, וכל צד מחכה שהצד השני יעשה צעד, ועד שהצד השני לא עושה צעד, הוא לא זז. אתה כאילו מהצד שלך מחכה שהתלמידים יעשו משהו, יגדלו, יהיו עצמאיים. עד שהם לא יעשו את זה, אתה לא זז, אתה נשאר באותו מצב.

והם מהצד שלהם לא זזים, עד שאתה לא תגיד להם לעשות משהו. הם כאילו מחכים שתגיד להם מה לעשות. וכאילו שני הצדדים קפואים במקום, כל צד מחכה שהצד השני יעשה את הצעד הראשון, ואני כאילו באמצע, מסתכל על זה, ומהקלקול שלי אני לא יודע מה לעשות עם התמונה הזאת.

טוב.

תלמיד: זה נכון, אתה מחכה שהם יעשו משהו?

אני אומר להם כל יום מה צריכים לחדש ולעשות.

תלמיד: בדיוק, וזה חוזר על עצמו, הם שואלים את אותן השאלות כל יום, ואתה חוזר על אותן תשובות כל יום, וככה זה כבר שנים. אפשר למצוא את כל התשובות לשאלות שלהם באתר שלך, ובבלוג שלך, אני יכול לתת להם את התשובות האלה ממה שכבר כתבת.

ואתה ממשיך להשקיע, מרוב האהבה שיש לך אליהם, ואני מרגיש גם את הצער שיש לך בזה, הצער של האבא שרוצה שהילדים יגדלו. ממש יש לך צער של שנים על הדבר הזה, ואתה ממשיך ומשקיע, ונותן את כל מה שיש לך והם לא גדלים. אולי הם כבר לא יגדלו יותר? ואתה משקיע ומשקיע בזה.

למה אתה אומר כך?

תלמיד: כי כבר שנים הם חוזרים על אותן שאלות, אלו אותם אנשים. המקום הזה לא משתנה, אנשים חדשים לא מגיעים. והאהבה שלך היא כל כך גדולה שאתה מוותר על הכול רק שהם יגדלו, אתה מוכן לתת את כל החיים שלך, את כל מה שיש לך, רק בשבילם. אבל אולי אתה מחכה למשהו שהוא לא יקרה אף פעם.

אולי.

תלמיד: אז לא חבל?

חבל.

תלמיד: יש עולם שמחכה לך, ואתה מעדיף אותם מאשר את כל העולם. אתה כאילו מכה על סלע והסלע הזה לא ישתנה, הם לא ישתנו. לא חבל שאתה משקיע כל כך הרבה זמן ובריאות ושנים? יש אולי אנשים אחרים שכן ישמעו אותך, שאתה תוכל איתם כן להתקדם. אולי אני טועה.

כרגיל.

שאלה: אני רוצה לשאול על הקשר בין המורה לתלמיד. אצל התלמיד יכול להיות מורגש שהרב מקרב אותו, ויכולה להיות תקופה שהוא מרגיש שהרב מרחיק אותו. כשהרב מקרב אותו, ברור שצריך להתקרב. כשתלמיד מרגיש שהרב מרחיק אותו, מה התיקון לדבר כזה, מה מצופה מהתלמיד?  

אני לא יודע, כי אין מישהו שאני מרחיק.

תלמיד: אני לא אומר שאתה מרחיק, אני אומר שהאדם מרגיש כך. לדוגמה, הרמתי יד עכשיו במשך שעה וחצי ואני רואה שכולם שואלים והרב לא נותן לי לשאול, אז אני מרגיש שהרב לא רוצה קשר איתי. אני מבין שיש פה איזו פעולה או משהו שאני צריך לעשות. מה התיקון לדבר כזה?

להצדיק את הרב, ולהמשיך בכל מיני צורות להזמין על עצמו התעניינות, תשומת לב.

תלמיד: האם להמשיך להזמין על עצמו התעניינות ותשומת לב של המורה?

כן.

תלמיד:, לענייננו, כדוגמה בלבד, אז להמשיך להרים את היד, להמשיך לרצות קשר עם הרב. מורגש לי שהרב דוחה אותי, ואני בכל זאת מעוניין באותו קשר.

כן.

שאלה: דיברנו על שלבי התיקון. מתגלה לי היחס המקולקל שלי לחברה, לסביבה, למורה, לבורא. בעל הסולם כותב שאני צריך לשמוח ברשעים שמתגלים, ואני שמעתי שזה גם צריך לכאוב עד כדי כך שאני ארצה שזה ישתנה. האם יש מוטיב אחד של תיקון, יכול להיות שאני מגלה את היחס המקולקל שלי, ואז מתוך הגילוי הזה כבר יש תיקון, או שאני חייב להגיע למצב שזה יכאב לי כדי שהבורא יתקן את זה?

אם אתה לא מקבל את הקלקול כקלקול, אז אתה לא מעלה לבורא תפילה שהוא יתקן.

תלמיד: לקבל את הקלקול כקלקול, אני יכול מתוך הלימוד, מתוך מה שאנחנו עוברים פה שנים, להתבונן בעצמי ולראות שהיחס שלי מקולקל. זה לא ממש כואב לי, אבל אני כן מזהה את זה. האם זה מספיק בשביל שיתוקן פה משהו?

אולי.

תלמיד: האם אני צריך לפנות לבורא באיזו פנייה, או עצם זה שאני מרגיש שזה מקולקל זו כבר הפנייה עצמה?

לא, אתה צריך לפנות לבורא.

תלמיד: כדי לפנות לבורא אני חייב להרגיש את זה ככאב.

כן.

תלמיד: בשלבי התיקון, אני צריך לזהות את הקלקול, את היחס המקולקל שלי, אני צריך להגיע למצב שזה ממש כואב לי, שזה מרחיק אותי מהחברה ומהבורא. האם הבקשה באה בצורה טבעית, או שאני צריך להתאמץ להוציא משפטים מתוך הלב או משהו מדויק שהבורא יתקן?

אם זה כואב לך, אז הכאב שלך בלב מגיע לבורא, ואז מגיע אליך בחזרה תיקון.

שאלה: אני מסתכל על האיגרת ממקום שנקרא אחריות אישית. כותב בעל הסולם "אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו". והוא נותן לנו תשובה, "וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם"". ויותר מזה הוא כותב, "ואם אינך מבין, צא לך ובחון, ואז גם אתה תהיה חכם ומבין מדעתך". בקשר לזמנים הוא כותב, "אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן". ולקראת הסוף הוא כותב, ""מפני שהעת היא עת לקצר"". כלומר הכול בידי כל אחד, במה הוא בוחר. גם בעל הסולם מלמד אותנו לחשוב ולהתפתח מחשיבה לפי עצת שלמה המלך "זה לעומת זה עשה ה'". האם זה נכון?

כן.

שאלה: בעל הסולם אומר לתלמיד "וכן כל הדברים שאני כותב אליך, יש בהם מובן אמיתי, שלא יקבלו שינוי, אלא שצריכים לתשומת לב". אני את הכתבים קראתי עשרות פעמים. לאחרונה אני קורא מאמר או אגרת ונפתחים דברים לגמרי חדשים, חזקים, שאף פעם לא ראיתי, הם תמיד היו כתובים אבל לא חשתי אותם אף פעם. זה דבר מאוד חזק, אני מרגיש שאני מוצף פתאום בשמחה ובקרבה לסופר ומחובק.

במצב הזה אני מאוד רוצה לשתף את החברים כאילו מצאתי אוצר, ואני רוצה לעבוד עם זה איתם. לא נראה לי שאותם דברים מתגלים לכולם בו זמנית. איך עובדים עם דבר כזה כחברים בעשירייה בשביל שכל אחד יקבל יותר כוח לדרך, יותר ביטחון?

שתוק, ואל תוציא החוצה מה שבא לך, זה לא עוזר לאף אחד וכל שכן לך, זה דבר ראשון. דבר שני, אם כבר תהיו במצב שברור לכל אחד באיזה מצבים אתם יכולים להיות יחד, אז אתם תראו איך אתם מתחברים ואיך אתם פונים מאותו מצב לבורא. עכשיו שמור אותם.

זו מחלה ידועה של מתחילים, שרוצים לפרסם את עצמם, ללמד את כולם, זה לא טוב. אם הדברים האלה יקרי ערך, אז תשמור אותם כמו שאתה שומר על כסף או על דברים כאלה שיש לך.

שאלה: עם מי המקובל עושה חשבון, האם עם התקדמות התלמידים שלו או עם התקדמות האנושות?

עם מי המקובל עושה חשבון? גם עם איתם וגם עם איתם. בזמננו אין ברירה, חייבים לקדם את קבוצת התלמידים, וחייבים גם לדאוג לאור מקיף שיצא מהקבוצה ויכסה את כול האנושות.

תלמיד: ומי בעדיפות?

בכל זאת התלמידים.

תלמיד: אתמול אמרת, "אני פותח לפי החיסרון שלכם, לפי הרצון שלכם, לפי מה שנותנים לי", נשמע שאתה עובד לפי ההתקדמות שלנו. אם נגביר את החיבור, נגביר את החיסרון, אז אתה תפתח יותר או לא תפתח, זאת אומרת בהתאם לנו.

כן, ודאי.

תלמיד: איפה האנושות פה?

האנושות אחרי זה. לפי הרצון כל אחד נמצא במרחק מסוים.

(סוף השיעור)