שיעור צהריים 11.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מן המקורות

אני בכל זאת רוצה להגיד, שאותו מאמר שקראנו עכשיו (בשיעור הקודם), אני מבקש שאתם תקראו אותו בהזדמנויות בתוך הקבוצות, העשיריות, ואם יהיו באמת שאלות רציניות לעניין, אני מוכן לשמוע ולענות עליהן.

קריין: קטע מספר 20.

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שאלה: אם עשיתי פעולה, ואחרי שנגמרה הפעולה גיליתי שזה היה מכוונה לקבל, גיליתי את האגו, והרגשתי רע, הרגשתי בושה, הרגשתי עפר. האם אני יכולה לצאת מהמצב הזה על ידי זה שאני מבקשת שהמצב שלי יזכה את העשירייה, לבקש השפעה בתוך המצב הזה, שכאילו זה יהיה לזכותן, שהן לא יצטרכו לעבור את זה או משהו בסגנון?

אני חושב שיותר מועיל אם תמשיכי לבקש כוחות השפעה, אפילו בטעויות שהן יהיו לא בדיוק השפעה. כל הזמן להיות בכיוון אחד. ולא כדאי לאכול את עצמך לָמה אני כך ולָמה הן כך, וכן הלאה, יותר טוב להיות מכוונת לבורא ולבקש כוח השפעה בלבד.

שאלה: מה זו ההחלטה הזאת שאדם מחליט שהוא רוצה לעבוד בבחינת עפר?

מחליט, תתאר לעצמך, יש הרבה החלטות כאלה שאדם עושה.

שאלה: איך אפשר להרגיש גם טעם של עפר וגם להיות שמח? אני לא מצליחה להבין את זה.

לָמה?

תלמידה: כי אם אני מרגישה טעם של עפר אז אני בחושך, אני לא מצדיקה את הבורא.

אבל יחד עם זה, בזמן שאת מרגישה שאת נמצאת בחושך, באגו שלך, את יכולה לבנות מעל האגו שלך כוח השפעה, נתינה, אהבה לבורא, ובעצמך את מרגישה חושך, אז מה?

תלמידה: אז נגיד שעשיתי וזה קורה לי לפעמים, איך אפשר לחיות ככה, איך אפשר לחיות עם טעם של עפר? אין כוח.

עפר את מרגישה ברצון לקבל שלך. תבקשי מהבורא רצון להשפיע ואז במקום עפר תרגישי, איזה טעמים את רוצה? ממתקים, או מה שאת אוהבת.

תלמידה: אבל זה יהיה במקום הטעם של העפר?

לא במקום, זה משהו אחר, זה על פני זה.

תלמידה: אז אני ארגיש שתי הרגשות בעת ובעונה אחת?

כן, ברצון לקבל שלך תרגישי טעם עפר, ברצון להשפיע לבורא תרגישי ממתקים.

תלמידה: וזה ייתן לי כוח ומוטיבציה להמשיך?

אז נדבר.

שאלה: האם טעם עפר הוא תלוי בצורה ישירה בטעם הבורא, או להיפך?

טעם עפר, זה שאדם רוצה לטעום, זה שהוא רוצה לקבל לעצמו. ברגע שלא אכפת לו מה שהוא מקבל העיקר להשפיע, טעם העפר לא נעשה חשוב לו, אלא ההיפך, הוא רוצה שזה יישאר, כי אלו הבחנות, אינדיקציות, בירורים, האם הוא נמצא בעל מנת לקבל או לא. לכן אני לא בורח מטעם עפר, אני רוצה שיישאר בסוף המדרגה שלי.

שאלה: רב"ש הרבה פעמים כותב שהגוף צוחק עליך, הרצון לקבל צוחק עליך, ואז אתה אומר לגוף, יש כאילו איזה דיאלוג כזה. האם זה דיאלוג פנימי שאני עושה עם עצמי? איך להתייחס לדיאלוג הזה? או שזה פשוט איזו מטפורה כזאת, שהוא מתאר איזשהם יחסים כאלה שכביכול קורים.

תנסה לתאר את זה שאתה נמצא ביחסים כאלה עם הבורא, עם החברים, עם העולם, כן.

תלמיד: איתם זה ברור. אני מדבר ספציפית, כאילו שיש בי חלק, רצון לקבל, שאני מנהל איתו איזשהו משא ומתן, את זה הוא אוהב ועל זה הוא צוחק, על זה אני אומר לו לא, על זה אני מקהה את שיניו. זה מין פיצול פנימי כזה שאני צריך לבנות בתוכי?

אני חושב שאתה נמצא כל הזמן בפיצול פנימי, וכל העולם שאתה מדמיין הוא גם עולם הדמיונות שלך, וכל החברים שלך והבורא שאתה מתאר לעצמך הם הדמיונות שלך.

תלמיד: אז אני פשוט מוסיף עוד יחס לדמיונות האלה?

תתבלבל עוד קצת, העיקר שתצא מזה בסופו של דבר לבירור הנכון.

תלמיד: הבירור הנכון הוא כן להיות בקשר עם הרצון לקבל, עם הקול הפנימי הזה, או להתעסק רק בבקשה לאן אני רוצה להגיע, לעזוב אותו כאילו?

תרצה רק להשפיע לבורא, תשתדל לעשות את זה דרך חברים, אבל לבורא כל הזמן תהיה קשור, זה הכול. וכל הסיבובים האלו לא יעזרו לך, זה לא יקצר את הדרך.

שאלה: האם ניתן טעם של עפר עד גמר התיקון, או שזה ישתנה?

אנחנו נטעם טעם עפר כל פעם כשאנחנו נהיה בעל מנת לקבל.

שאלה: איך צריך לבטא את התפילה?

מהלב, כמה שאפשר. ולראות מה עוד חסר בלב כדי שהתפילה תהיה שלמה. ואז לבקש על תיקוני הלב, שכל הלב ירצה להשפיע ולהיות מחובר לבורא בכוונה להשפיע לו. וכמה שהכוונה הזאת שנבדוק היא תהיה אמיתית, כך אנחנו צריכים כל הזמן לאתר ולתקן את התפילה שלנו.

שאלה: בכל זאת אני רוצה לברר, האם אני לא נותנת איזו דוגמה דיכאונית לחברות שלי בעשירייה אם אני מרגישה טעם עפר? הרי להיפך, אני צריכה כל הזמן לשדר שמחה, דוגמה חיובית.

אסור לך להראות את זה לחברות. אסור שחברות יקבלו איזו השפעה מחברי הקבוצה שיכולה להוריד אותם או במצב רוח, או במעשים, בכל דבר. אסור.

שאלה: איך אפשר בדרך הרוחנית לקבל החלטה ללכת נגד מה שאני רואה ומרגישה?

ככה לדבר, כאילו שאת כבר רוצה את זה ואז זה יעבוד. תעשו. זה בדיוק מה שקראנו במאמר.

שאלה: דיברת בשיעור הבוקר על הטעויות שאנחנו עושים בעבודה כמו בבית ספר, כאילו שאנחנו ילדים שמהטעויות האלו אנחנו יכולים רק לגדול. איך פועל הדין על המידה שבה אנחנו מכירים בטעויות שלנו?

אנחנו לא צריכים להתעסק בזה. אנחנו צריכים רק לחשוב על הרצון להשפיע, איך לקבל אותו מלמעלה. ושאלות כאלה שלא יתעוררו בנו.

שאלה: האם אפשרי כל עוד אנחנו לא בתכונת ההשפעה, להפוך את טעם העפר לטעם המ"ן ואיך לעשות את זה?

זה בעצם מה שאנחנו עושים. זה נקרא להפוך את החושך לאור, על ידי כוח השפעה שאנחנו מבקשים שיופיע, אנחנו הופכים את הרצון לקבל שלנו בכוונה על מנת להשפיע, כך שהוא מאיר כמו מקור האור.

שאלה: איך להבין ולהבחין שבמצב העפר אני עובדת את הבורא ולא משהו הדומה לעבודת ה׳?

העבודה הנכונה כלפי הבורא היא, שהחיסרון שלי להשפעה לחיבור, עובר דרך הקבוצה.

שאלה: איך להבחין בין ההתעוררות לחיסרון ושהמצב לא ייפול לתוך הקליפות?

כל הזמן להיות מכוון לבורא, דרך הקבוצה ולבקש כוח השפעה בלבד. ולא שום תיקונים כאלו וכאלו, לא להתפלפל, לא להתבלבל, מה שאני רוצה זה רק לקבל רצון להשפיע מלמעלה ושזה ימלא את כולי.

שאלה: ההפרעה הכי גדולה זו האדישות והדחייה מהחברים. למה אנחנו מרגישים את זה ומה מהות התיקון הזה, איך להשתחרר מזה?

רק על ידי תפילה, אי אפשר להציע כאן שום דבר אחר. רק הבורא יודע לתקן את הדברים האלה. ורק הבורא ישמע ממך מה שאת תרצי להגיד, חוץ מזה אף אחד לא ירצה לשמוע ולא ישמע. ולא ירצה לענות ולא יוכל לעזור. אז יש לך רק כתובת אחת, לפנות לבורא.

שאלה: איך אנחנו יכולות לתת לחברות דוגמא, איך לעבוד ללא טעם, אם אנחנו בעצמנו לא יכולות לעבוד כך?

זה לא חשוב. אפילו אם אני עבריין אבל יכול לתת דוגמה לאחרים, אז אני עושה, אני משחק. אנחנו כולנו נמצאים בעל מנת לקבל, אבל צריכים לשחק אחד כלפי השני כאילו שיש בנו רצון להשפיע. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו."

שאלה: הרצון לקבל תמיד מחפש את התענוג ולצאת מטעם העפר. אבל במאמר הוא אומר, שברגע שאנחנו נמצאים בטעם העפר שם אנחנו צריכים למצוא את הקדושה. מה היא העבודה שאנחנו צריכים לעשות כשיש לנו טעם עפר וכל כך רוצים לצאת, אבל במקום זה צריכים להישאר ולבקש מהבורא את תכונת ההשפעה?

כי את טעם העפר אני רוצה להרגיש ברצון לקבל שלי, ואת התענוג אני רוצה מתוך זה שאני משפיע לבורא, אלה שני דברים שונים. לכן חשוב לי להרגיש טעם עפר, ממש ברצון לקבל שלי ושזה ישמור עליי שלא אפול לשם. וחשוב לי להיות בהתרוממות רוח, בזה שאני משפיע לבורא, כך אני עובד.

תלמיד: זה ברור. אבל אני אדם אחד ויש לי את שתי ההרגשות הסותרות האלה. וקשה לי להבין מה אני באמת צריך לעשות הרבה פעמים, לכן אני שואל.

אתה לא תבין, אתה צריך לעשות מה שכותבים מקובלים. והם כותבים לך לא כדי שתבין, הם כותבים לך הוראות לעשייה, לשימוש. וכשתעשה את זה מתוך העשייה תבין. ולא שאתה תבין קודם ואחר כך תעשה.

שאלה: אנחנו מבקשים כוח השפעה בתוך העשירייה ועובדים על הדבר הזה ומגלים ביחד מצב של שמחה, שבעצם כולם משפיעים אחד לשני. עכשיו, אנחנו צריכים לעבוד מעל הדעת והעבודה לא מסתיימת בתוך העשירייה, אבל היא תמיד בתוך העשירייה. איך ממשיכים לעבוד מחוץ לעשירייה, ולהחזיק את העבודה כך שתהיה השפעה לבורא. יש את הכלי, יש את העולם, איך עושים את זה נכון?

אנחנו לא מדברים על איך להשפיע לבורא, דרך משהו שהוא מחוצה לעשירייה. צריך להשפיע שם, צריך לפרסם את חכמת הקבלה, לתת הרצאות, כל מיני דברים. אבל בעצם כל העבודה הרוחנית שלנו, היא בתוך עשירייה בינתיים. העולם, תני לו עוד לקבל כמה מכות, תני לו יותר ויותר להתקרב אלינו, להבין על מה אנחנו מדברים. כמה שהם יוכלו להבין את זה יוכלו, וכמה שלא יוכלו להבין בכל זאת ירצו להצטרף אלינו אפילו בלי הבנה, כי אין ברירה, כמו ילדים שרוצים להיות ליד הגדולים, כך בדרך כלל נראה את כול העולם, את כל האנושות, את כל מיליארדי האנשים האלו, כולם יהיו לידנו, כמו ילדים קטנים שירצו להחזיק ממש בנו וכך אנחנו יחד איתם נעלה להר ה'.

תלמידה: אז איך אנחנו ממשיכות לעבוד בצורה נכונה, מחזקות את העשירייה ומנסות לעשות השפעה לכל הכלי, שהדבר הזה לא יהיה לעצמנו?

רק לעבוד בעשירייה בצורה פרטית. ומחוצה לזה להיות קשור עם כל הכלי דבני ברוך, בצורה כללית. אבל לא מחוצה לבני ברוך.

שאלה: שמתי לב שכשמגיע טעם עפר, לא תמיד אני זוכר שצריך להעלות תפילה לטובת העשירייה. איך להחזיק את הכיוון הזה כל הזמן, איך לא לשכוח?

לפחות תפנה לבורא כדי לקבל רצון להשפיע לו, שתמיד תהיה לך כזאת תפילה. בעשירייה לאט לאט כשהבורא ישפיע עליך בחזרה, תרגיש צורך כתוצאה מזה גם להתחבר לעשירייה.

שאלה: מאיפה מגיע הכוח להשפיע?

מהבורא. תאר לעצמך שמהבורא דווקא.

שאלה: השמחה שיש לבורא הופכת להיות השמחה שלנו כשאנחנו מגלים את הטבע השני?

כן, ודאי.

שאלה: כיצד העשירייה יכולה לעזור במצב של העפר? איך ליידע את העשירייה שזה המצב כדי לבקש עזרה?

אנחנו לא צריכים לעזור להרגשת העפר, שתישאר הרגשת העפר ברצון לקבל שלי. כי ברגע שאני נוגע בו, נופל בו, אני מרגיש טעם עפר, ואני רוצה להיות ברצון על מנת להשפיע. וברצון על מנת להשפיע לא אכפת לי, אני מוכן להרגיש שם כל מיני תענוגים. טעם עפר הוא טוב, הוא טוב בזה שאני לא ארצה להיות בו, שיהיה אצלי כסימן, כאינדיקציה שאני לא רוצה להיות בעפר.

שאלה: האם טעם עפר זה הקטנת הרצון לקבל עד מצב אפס?

לא. זה שאני נמצא ברצון לקבל ואני טועם בו טעם עפר, זה דווקא שומר עלי שאני לא ארצה להיות בו, ואתעלה מעליו לרצון להשפיע.

שאלה: אם אני רוצה להרגיש טעם עפר בעזרת זירוז הזמנים, איך להפוך את זה לטעם ההשפעה, האם זה על ידי זה שאני מבינה שהחיסרון הזה בא מהבורא?

כן.

קריין: קטע מספר 21.

"יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה. 

אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת. 

ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה"."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

שאלה: אנחנו כל השיעור הזה דיברנו על להשפיע לבורא, ואנחנו יודעים שהבורא לא זקוק מאיתנו לשום דבר, אז בעצם מה שיוצא שאנחנו מדברים על להשפיע לנבראים?

אני לא הייתי אומר כך, כי הבורא רוצה להשפיע לנבראים, יש לו את החיסרון הזה, והוא לא יכול להשפיע לנבראים, זה נקרא "שכינתא בגלותא", "שכינתא בעפרא", "צער השכינה" וכן הלאה. ולכן אם אנחנו לא מסכימים לקבל ממנו, כי זה רק אם אנחנו רוצים להשפיע לו, אז לבורא לא יהיה לו שום תענוג, אלא הפוך, הוא יהיה בצער, כלפינו זה כך. כותבים לנו על זה, לכן אין לסובב את הדברים.

שאלה: מה הכוונה להתבייש בעבודה הזאת אם זאת עבודה גדולה, עבודת הבורא? איך להבין את זה נכון?

להתבייש אנחנו יכולים רק בדבר אחד, שהייתה לנו הזדמנות להשפיע ואנחנו לא מימשנו אותה. אבל בזה שאנחנו ברצון לקבל מלכתחילה, אין על זה מה להתבייש. על זה כתוב "לך לאומן שעשני", אנחנו צריכים לפנות לבורא, זה שעשה אותנו, ולדרוש ממנו תיקונים.

שאלה: האם אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לבורא על ידי הפצת חכמת הקבלה, גם בתוך החברה שלנו וגם מחוצה לה?

ודאי שכן. מפני שסך הכול אנחנו בזה מקרבים את כל העולם לאור העליון, שבסופו של דבר זה יהיה גמר התיקון.

(סוף השיעור)