שיעור בוקר 16.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 574,

נט. "ענין מטה ונחש"

את כל כתבי המוקבלים הייתי מחלק לכמה קבוצות. הקבוצה הכי חשובה היא שבה מסבירים לנו עקרונות שהם איתנו לאורך כל הדרך, מתחילת העבודה שלנו, שאנחנו עדיין לא יכולים להבדיל בין מצבים, מדרגות, יחסים, שהם עדיין לא כל כך מובנים. כמו שילדים לא מבינים במידה כמו הגדולים איפה הם נמצאים, מה הם עושים, עד מצבים יותר ויותר חשובים כשהם מתבגרים.

העיקר בשבילנו הם אותם הכללים שאיתם אנחנו יכולים להתקדם לאורך כל הדרך, והם בעצם לא משתנים. ודאי שיש שוני בשימוש בהם, אבל העקרונות האלה הם עקרונות קבועים. במיוחד זה שייך לתקופה שלנו, שאנחנו צריכים לאתר שאנחנו נמצאים בגלות מהקדושה, ואיך עלינו להתארגן בינינו כדי שזה יעזור לנו ונוכל לצאת מהגלות, גלות מהקדושה, מעל מנת להשפיע, ממגע עם הבורא, מ"אהבת לרעך כמוך", מכל האופנים שאנחנו לומדים אותם מהרוחניות. לכן אנחנו צריכים לראות את העקרונות האלה בכל מצב ומצב שאנחנו נמצאים, ובמיוחד עכשיו. כי במצב שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו בדיוק, וצריכים לאתר מה שייך לרוחניות ומה לא, איך אנחנו עובדים בצורה מועילה כדי לצאת מגשמיות לרוחניות, להחליף את היחס שלנו לכל מה שאנחנו מרגישים, כל מה שמתואר בכלים שלנו, בעיקר ראייה ושמיעה, אז חשוב לנו למיין את ההבחנות הללו ולדעת להשתמש בהן נכון.

אנחנו צריכים במיוחד לראות, כמו שהוא כותב ממש בתחילת המאמר, שאין יותר משתי מדרגות שאלה שני מצבים, או קליפה או קדושה. אנחנו בדרך כלל נמצאים במצב שהוא "בין שמיים וארץ", לא זה ולא זה, וזה מצב לא טוב. זה סימן שאנחנו לא עובדים נכון, מתרשלים בעבודה בינינו, בקשר בינינו בקבוצה, לא יכולים למשוך את הכוח העליון, את המאור המחזיר למוטב, ולכן אנחנו מבזבזים את הזמן, הימים עוברים ותוצאות לא כל כך מורגשות. זה מתוך ההתרשלות שלנו, כמו שכותבים לנו רב"ש ובעל הסולם, ההתרשלות שלנו באהבת חברים. כי רק במידה שאנחנו בכוח נמשכים זה אל זה נגד הרצון שלנו, מתגברים עליו ונמשכים יחד לחיבור יחד, להשתתפות יחד, במידה הזאת אנחנו מזמינים מאור המחזיר למוטב.

הבורא ודאי שכל פעם מצייר לנו מצב חדש, שאנחנו רחוקים, שאנחנו לא מחוברים. חוץ מזה ששבר את הכלי האחד של אדם הראשון להרבה מאוד חלקים, הוא מעורר בנו את הפער בין כל החלקים, ניתוק, כדי שבכל זאת נפתח רגישות למצבנו, לחוסר חיבור, ולכמה אנחנו כן יכולים להתקדם לחיבור. לכן אנחנו צריכים לראות את המצבים האלה של ענין מטה ונחש, איך אנחנו מתחברים על ידי הכלל הזה, ולהשתדל כל הזמן לראות שאין יותר אלא או קליפה או קדושה. וזה שאנחנו נמצאים באמצע ולא יודעים איפה נמצאים, זה סימן שאנחנו בכלל לא נמצאים, לא בדרך, לא בחיבור ולא תחת השפעה עליונה.

נתחיל לקרוא ונשתדל לעורר עוד שאלות ועוד בירורים מהמאמר הזה. כמו שאמרתי, יש מאמרים שמדברים על מצבים פרטיים, נקודתיים שבדרך, אבל זה מאמר כללי שהולך איתנו לאורך כל הדרך. יש כאלה סך הכול כמה מאמרים. לכן כדאי לנו להתעכב עליו, כדי שאולי משהו יישאר לדרכנו.

קריין: מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ט "ענין מטה ונחש".

נט. ענין מטה ונחש

שמעתי י"ג אדר תש"ח

""ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני." אבל, ברור לנו שבלי נחש אנחנו לא יכולים להתקדם, כי אנחנו כל פעם צריכים לשמור לא ליפול לנחש אלא להעלות את עצמנו למטֶה. זה בעצם אותו הבחן רק בהבדל איך אנחנו מתייחסים אליו, או מטה מחשיבות או מעלה בחשיבות.

אם אני רוצה להתקדם, אז אני צריך תמיד לרומם את המטה בחשיבות שיש לי בשכל וברגש שלי וללכת עם זה קדימה. לא לתת לזה ליפול, אלא כל הזמן עוד ועוד שיהיה גבוה ומכובד בעיניי. כך אני מגיע למצב של אמונה למעלה מהדעת. ואם אני לא שומר על זה, אלא דווקא זורק את עצמי להרגלים גשמיים, לשכל ולרגש הגשמי, אז אני כבר נופל למטַה. אומנם אני אולי לא מכיר, כי ישנה הסתרה במצבים כאלה, אבל אני כבר נמצא במצב של נחש.

שאלה: כשמשה אומר ש"הם לא יאמינו לי,", מי זה "הם" שלא יאמינו?

כל המחשבות והרצונות של האדם.

שאלה: למה משה בורח ממה שהוא רואה בעיניים שלו, מהמקל שהופך לנחש?

משה מפחד מהנחש. ולאן הוא בורח? הוא בורח לבורא, ששם הוא מקווה למצוא עצות איך לברוח, איך להינצל מהנחש. אבל אם תופסים את הנחש, בזנב או בראש, אנחנו עוד נראה מה ההבדל, אז מתחילים לעבוד איתו בצורה נכונה.

אבל בלי נחש אי אפשר להתקדם. אנחנו בני אדם, אנחנו לא יכולים להיות רק בתכונת השפעה או בתכונת קבלה, אנחנו צריכים להיות כלולים משניים. ומשתי ההבחנות האלו, קליפה, קדושה, לא חשוב איך נקרא לזה, אנחנו יכולים לראות את עצמנו קיימים בצורה שיכולים להבחין, להבדיל, לדבר, לעשות בירור, אנליזה של טוב, רע, קדימה, אחורה, כלפי כל דבר ודבר.

אחרת אנחנו לא נוכל לזוז בהתפתחותנו לאף מקום, אנחנו נישאר טיפת זרע. אבל אם אנחנו רוצים להתפתח ממנה, ההתפתחות כבר חייבת להיות על ידי כוחות שונים. ולכן תמיד נמצא לפנינו או מטה או נחש, ולא אחד מהם, אלא אחד כנגד השני.

שאלה: לפני כמה ימים סיפרת על הקשר שיש בין גנבים, וזה מאוד הרשים אותי שהם מצליחים להגיע למטרה שלהם כי הם נאמנים אחד לשני ולכן הם בהסכמה עם הבורא. איך אנחנו, שלא מצליחים אפילו להתחבר כמו גנבים, יכולים לא לקבל הפרעות אפילו לשנייה? איך אנחנו נעשה את העבודה הזאת בינינו?

אני מצטער, אבל אתה לא הבנת את העניין. קודם כל, מגנבים אנחנו יכולים לקחת רק עיקרון אחד, שהם מבינים שאי אפשר להשיג את המטרה בלי חיבור חזק. רק את זה, אבל לא שהקשר ביניהם הוא על מנת להשפיע ולא שהמטרה שלהם היא מטרה קדושה. אלא המקובלים שנותנים לנו את הדוגמה הזאת רק רוצים להסביר לנו איזשהו פן, אופן של ההתקשרות ביניהם, בין הגנבים. שיש להם מסירות אחד לשני מפני שהם יודעים שאחרת הם נאבדים, נעלמים, אבודים, ויתפסו ויהרגו אותם אם הם לא יהיו מחוברים ביניהם בצורה חזקה ביותר.

כך אנחנו צריכים להיות. אנחנו לא נגיע למטרה, אנחנו לא נצליח בשום דבר אלא אך ורק במידה שאנחנו מקושרים זה עם זה. כי המטרה גם מושגת בקשר בינינו, ואנחנו אלו שבונים את הקשר הזה. זה מה שאומר הבורא "אתם עשיתם אותי". מה זה "עשיתם אותי"? אתם בניתם את רשת הקשר ביניכם כך שאני מתגלה שם. זה נקרא ש"אתם עשיתם אותי", ולא יכול להיות אחרת.

כמו שאין נברא ללא בורא, אבל הבורא הוא הראשון, אחר כך אין בורא ללא נברא, כי הנברא בונה רשת קשר כזו בין החלקים הנפרדים, המנוגדים שלו, שבה הוא מגלה את הבורא. הוא בונה אותה מכל מיני תכונות, התקשרויות בין כל הנבראים, שליליות, חיוביות, יחד, כך וכך, בכל כל מיני צורות, עד שהוא מגלה שזאת תכונת הבורא, זה הבורא. זה נקרא "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: אני התכוונתי להגיד בדיוק מה שאמרת לגבי הגנבים.

מצוין, אז אנחנו יכולים להיות בחבורת גנבים אחת.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להיות מכוונים תמיד, בכל רגע, ולא להתבלבל כמו שכתוב ב"שמעתי" נ"ט, איך אנחנו יכולים לעשות את זה?

לא יכולים, ולא טוב אם זה יקרה. כי בין מצב למצב, בין מצב למצב, תמיד יש נתק. ודווקא בזכות הנתקים האלה, ההפסקות האלה, אנחנו מגיעים כל פעם למצב חדש, להבחנה חדשה. לכן כתוב, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כי החטאים האלה, ההפסקות, הם מחויבים. עוד נדבר על זה.

שאלה: במאמר כתוב שהעבודה היא באמונה למעלה מהדעת, במטה. מה זו העבודה עם המטה בעבודה עם העשירייה? מה זה המטה הזה בידיים שלנו ואיך אנחנו משתמשים בו בעשירייה? כתוב פה שהמטה הוא אמונה למעלה מהדעת, אז איך אנחנו מפרשים את השימוש במטה?

אנחנו צריכים בקבוצה שלנו, שאנחנו רוצים לייצב בה את החיבור שלנו כאיזה רכב או סירה שנוסעים בו למטרה, לדאוג לחיבור הנכון. וכוח ההתקדמות, כמו ברכב נניח, המנוע שלנו הוא שאנחנו כל הזמן עובדים בלי הפסקה על החיבור בינינו, יותר ויותר נכון. המקובלים גם מסבירים לנו שזה דומה למנור במכונת אריגה, שאורגים בד בשתי וערב, שוזרים את החוטים לאורך ולרוחב וכך עושים את הבד. וכך אנחנו כל פעם ופעם צריכים לשלב את העבודה שלנו בכל רגע מחדש ועל ידי זה אנחנו מתקדמים.

בכלל חכמת הקבלה מסבירה לנו עד כמה בעבודה שלנו יש את כל צורות העבודה. יש עבודה שהיא כמו סחיטת ענבים ליין או סחיטת זיתים לשמן. כאלו דברים, שבהחלט העבודה בכל דבר היא רק עבודה משותפת, בהסכמה, בהבנה. שכל אחד הוא כנגד השני, כמו באריגת בד, יש תנועות של החוטים לאורך ויש לרוחב, או שסוחטים יין, בכוח, ממש דשים ברגליים וכולי.

יש כאן הרבה דברים שלא מתקבלים על הדעת, אבל אנחנו צריכים להבין את המהות שלהם, וכך נתקדם.

תלמיד: נניח שאנחנו מחזיקים את המטה הזה בידיים, מה היא אותה "יד" בקבוצה, מה מחזיק את המטה? מה הוא אותו דבר שמחזיק את המטה?

שאלה טובה. אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות בקשר בקבוצה, כך שהקשר שלנו בקבוצה זו היד המשותפת שלנו. אנחנו מייצרים את דמות משה שהולכת לפנינו קדימה. היא לא נמצאת אלא רק אם אנחנו רוצים ללכת קדימה אז אנחנו מייצבים את הדמות הזאת מסך כל הקבוצה, ואם אנחנו רוצים להתקדם אז אנחנו בעצם צריכים לכוון את "משה", שהוא ילך קדימה לפנינו.

למה? כי הוא מיועד לזה. הוא לא נולד בצורה רגילה, כפי שאנחנו קוראים בסיפור מצרים. בשביל מה התורה מספרת לנו דברים כאלה, מה החשיבות בזה? הוא נולד ומצאו אותו אחר כך בנילוס, בת פרעה שנקראת בתיה חינכה אותו ואחר כך הוא יצא כנסיך ומזה הוא גדל.

זאת אומרת, אומנם הוא נולד מאבא ואימא יהודים, "יהודי" נקרא שמשתוקק לייחוד, לחיפוש הבורא, אבל התחנך בבית פרעה. אומנם הנקודה שלו היא מבינה אבל בעצמו התחנך כל כולו במלכות, אצל מלך מצרים, אצל פרעה. ואז יש לו את שתי התכונות האלו, ולכן מתחילת הבגרות ועד סוף החיים הוא נכלל משתי התכונות הללו ויכול להוביל את מי שרוצה לצאת ממצרים אחריו.

תלמיד: אם בקבוצה שלנו המטרה היא להמשיך ולהחזיק את המטה. יש גם כוח שרוצה לזרוק אותו. האם אנחנו זקוקים לכוח כדי להמשיך ולהחזיק אותו, מה זה נקרא שאנחנו ממשיכים להחזיק בו כל הזמן?

אנחנו ודאי חייבים להחזיק את המטה. וכל אחד צריך לעורר את כוח משה שנמצא בראש של כל התכונות של האדם ומוביל את האדם לחיבור בעשירייה. ובחיבור העשירייה אנחנו בונים את דמות משה המשותף לכולנו. כל אחד קשור לזה וכולנו בונים יחד, "כלל ופרט שווים". יש כאן כלל, חוק, "כלל ופרט שווים", ולכן כל אחד צריך לתאר לעצמו את הציור הזה וגם כולנו יחד מייצבים אותו לפנינו.

אנחנו צריכים לייצב לפנינו את דמות משה. זאת אומרת דמות שמושכת אותנו מכאן למטרת הבריאה, לגמר התיקון, לבורא, לדבקות, ואנחנו מייצבים אותו יחד וכך הולכים. אחרת לא נוכל לצאת מהטבע שלנו, ממצריים ולא נוכל להשיג שום דבר.

שאלה: מה זה אומר להגיע לקו האמצעי בעשירייה במקום להיות בין שני מצבים?

קו אמצעי זה השילוב הנכון בעבודה בין קו ימין לבין קו שמאל. זה שאתה מחזיק במקל והופך אותו כל פעם למטֶה, בזה שאתה בדיוק מאתר לעצמך מה זה מטַה בחשיבות וכנגד זה מה זה מעלה בחשיבות, זו העבודה שלנו. בקבוצה זה פשוט יותר. אם אתה מעמיד את חשיבות החברים, חשיבות החיבור, לא סתם קבוצה אלא חשיבות החיבור בין החברים, אם אתה מעמיד את זה לפניך בעיניים עצומות, רק זה חשוב לך, אם אתה משתדל את זה לבצע, אז בבקשה, כך אתה יכול להתקדם ולא לטעות וללכת קדימה.

והעבודה שלך היא דרך המדבר, "ארץ לא זרועה" ועקרבים ונחשים ומי לא נמצא שם, ואתה הולך ובטוח שאתה תצליח, בתנאי שאתה הולך עם המטה ביד. אתה מרים אותו, לא זורק אותו אלא מרים אותו. זאת אומרת אתה מבטל את כול העל מנת לקבל שלך, את כול בחינת הדעת והולך למעלה מהדעת. מה שנראה לך שפלות וקטנות, אתה מעלה את זה למעלה. זו עבודה קשה שאנחנו צריכים לעשות בכל רגע. כי כל רגע ורגע מתחלפות בנו הרשימות ואנחנו צריכים לאתר אותן נכון, לסדר את היחסים שלנו אליהם בצורה נכונה.

תלמיד: שני קווים הפוכים בתוך העשירייה, האם זה בגלל שחלק מהחברים זורקים את המטה וחלק אחר מהחברים מנסים להרים אותו?

כן, ודאי. כל אחד צריך לעבוד על זה, אבל סך הכול לפי מה שאתם משתדלים לעבוד יחד ב"איש את רעהו יעזורו", בזה אתם תחזיקו את המטה. וצריכה להיות דמות המטה, דמות משה שנמצא לפני העשירייה.

שאלה: עיניים להם ולא רואים, אוזניים להם ולא שומעים. אתה אומר שאנחנו צריכים להתקדם באמונה עם המטה ביד, אבל אנחנו לא צריכים אולי לראות בעיניים חדשות ולהרגיש דברים חדשים בעולם הרוחני? אנחנו צריכים לפתוח את החושים ולא לסגור אותם.

נכון. אבל איך אני סוגר את החוש של הקבלה שבו אני לא יכול לראות שום דבר ופותח את החוש של השפעה שבו אני רואה את העולם הרוחני? דווקא על ידי שמספרים לנו. כל חכמת הקבלה זה איך לקבל את גילוי העולם הנסתר שיתגלה. וזה לא מתגלה בשכל שלנו וברגש שלנו, כי כולו בנוי בצורה אגואיסטית. אלא אך ורק שאנחנו מתעלים למעלה ממנו.

שאלה: לגבי הפסקה הראשונה של המאמר, מדוע הבורא ביקש ממשה לזרוק את המטה על הרצפה למרות שהוא קדוש, למה לזרוק אותו על הארץ?

המטה עדיין לא קדוש אלא צריכים להבדיל בו שני חלקים. זאת אומרת להבדיל את שתי צורות השימוש במטה. או שזורקים אותו והוא הופך להיות לנחש או שמעלים אותו והוא הופך להיות למטה שמביא להצלחה. הכול תלוי באדם. המטה עצמו אין בו שום ערך, אין לו שום דבר מיוחד אלא הוא מסמל לנו את יחס האדם לחיים, לחיבור בקבוצה ולמטרה. ולכן אם אנחנו מעלים את הקבוצה והמטרה, כל האמצעים שמביאים אותנו לדבקות בבורא למעלה מעצמנו, לאגו שלנו, מהבהמיות, אז זה הופך להיות מטה. זאת אומרת המטה עצמו לא קיים, אנחנו צריכים בתוכנו לייצב אותו שצורת היחס שלנו לקשר בינינו ולמטרת החיים, יקרא "מטה".

תלמיד: מה זה אומר לזרוק את המטה על הארץ?

שאני לא הולך עימו למעלה מהדעת אלא בתוך הדעת.

שאלה: דיברת על ערך העבודה למען החברים, או לעשות כל סוג של הפצה, או לקרוא בתקופות של קשיים בעבודה, של הכבדות. כי בתקופה הזאת יש תחושה שאתה לא רוצה כלום, אין לך כלום, אז מה הערך של דחיפה קדימה ועשיית מעשים במצבים כאלה?

זה שאין לנו סימנים ברורים איך אנחנו מתקדמים, זה דבר טוב ואנחנו צריכים להשתדל להתחבר בינינו כמה שיותר ובצורה כזאת אנחנו נמצא את הדרך. אין רוחניות, אין בורא. אין רוחניות ללא בני אדם, אין בורא ללא נברא, אלא אנחנו מייצבים את זה ואסור לנו לחשוב שאם אני לא אייצב את זה, זה יבוא אלי. זה לא יבוא, אלא יבואו כל מיני צורות שיתחילו לדקור בי, לעשות משהו, אבל אנחנו לא נוכל לגלות משהו שקיים.

אם אנחנו לא מייצבים את הצורה הזאת, היא לא תתקיים. ולכן עלינו לתאר לעצמנו, בחיבור בינינו מה זה נקרא העולם הרוחני. בואו נבנה אותו ואז כשאנחנו בונים אותו, כבר מרגישים שהבורא נמצא בו ומתגלה. אבל זה במידה שאנחנו בונים את העטיפה הרוחנית.

שאלה: למה משה מחזיק במטה של אחיו אהרון?

יש חלוקה ביניהם, אנחנו אחר כך נלמד שזו דרגת הבינה. ובדרגת הבינה יש חצי עליון וחצי תחתון של הבינה, ג"ר דבינה וז"ת דבינה. נלמד איך ולמה הם צריכים לעבוד יחד.

החצי העליון של בינה הוא ממש כמו הכתר והחצי התחתון של בינה זה כבר כחכמה ואז יש לנו שני חלקים ולכן בינה יכולה להיות חלק הביניים, המקשר בין הכתר למלכות. ולכן יש כאן גם כביכול שתי דמויות, משה ואהרון. שאלת נכון.

שאלה: התאספנו עם העשירייה לשיעור. מה זה אומר שאנחנו עכשיו מרימים את המטה הזה בינינו?

הגעתם לשיעור, נגיד כל אחד קם מהשינה וכולנו ריקים, לא מסודרים בפנים, אין לכם בדיוק נטייה לרוחניות, אתם צריכים לסדר את כל הדברים האלה, להתעורר מדרגת הבהמה לדרגת האדם. האדם הוא הדומה לבורא. ולכן צריכים לעורר את כל ההבחנות הרוחניות ולסדר אותן בעשירייה, שהן יקבלו עוצמה נכונה וכך להתקדם. זה מה שאנחנו צריכים לעשות לפני השיעור.

תלמיד: אתה אומר שאנחנו עובדים בדרך כלל במצב ניטראלי לא פה ולא שם, ואמרת שזה לא טוב. אז איך לבטא בצורה ברורה שאנחנו עובדים עכשיו עם המטה, וזה יתבטא בינינו בעשירייה?

זה מתגלה בתנאי שאתה רוצה להשפיע מעצמך לחברים וכולם יחד ללכת למטרה. רק בהרגשה כזאת, בכוונה כזאת, אתם באמת נמצאים בקבוצה ובאמת הולכים עם מטה ביד. קודם כל המטה צריך לייצב אותנו בעשירייה ואחר כך אנחנו נראה שעשירייה היא המטה, וכך נתקדם.

שאלה: נכתב שהאדם צריך לבטל את כל מה שהוא רואה ושומע, וכך הוא מקטין את דעתו בפני האמונה. איך מתוך מה שרואים ושומעים, בוחרים את מה שצריך להשפיל?

אני משתדל בכל בירור שלי, להעדיף כוח השפעה על פני כוח קבלה, או במילים אחרות אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: זה מתייחס ישירות לכך שאנחנו עובדים בינינו בעשירייה?

אם אנחנו מחברים את ההשפעה של כולנו זה אל זה, אז אנחנו יוצאים בכלי אחד וכבר ראויים לעליה בדרגה.

שאלה: האם אפשר להגיד שהנחש זה הכרת הרע בעבודה שלנו, ואם כן, איך לקשור אותו לעבודה עם המטה, כדי להגיע לאהבת חברים?

זה נכון שהנחש הוא הכרת הרע בינינו ויש עבודה גדולה לאתר אותו. אנחנו צריכים לעבוד עליו רק כנגדו כשאנחנו במשהו מקשרים את עצמנו באהבה, בהבנה, בהתקרבות ואז אנחנו תופסים אותו ואנחנו לא הורגים אותו ולא הורסים אותו. אנחנו רק משתדלים לתפוס אותו והוא מלווה אותנו בכל הדרך. ולא אחד, אלא הרבה נחשים, כמו שקראתם בטח בתורה, שהיו שם עוד פגישות עם הרבה נחשים ומשה עשה את דמות הנחש מנחושת.

אנחנו צריכים את הנחש עד סוף הדרך ובסוף הדרך הוא הופך להיות לקדוש, כי בעצם בתפקיד שלו הוא עזר לנו להגיע למטרה, וכל הזמן שיחק לפנינו, או מטה או נחש, או מטה או נחש, כל פעם בדרגה יותר ויותר גבוהה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לתאר לעצמנו מה הוא העולם הרוחני ואז כולנו ביחד בעשירייה להשתוקק לקראת זה. האם תוכל לספר לנו מה הוא העולם הרוחני, כדי שנוכל להשתוקק דווקא לזה ולא כל אחד ימציא לעצמו מהי רוחניות.

זה מאוד פשוט, העולם הזה זו הרגשה פנימית שלנו. כשנראה לי שאני רואה משהו שקורה כאן מבחוץ, מהכוכבים ועד מה שקורה על פני כדור הארץ, כל הדומם, הצומח, החי ובני האדם, הכול מתואר ברצון לקבל שלי. אם הייתי יכול לנתק את הרצון לקבל שלי, לא הייתי מרגיש לא את עצמי ולא מה שמחוצה לי, וזה נקרא "העולם הזה", התמונה הזאת.

זאת אומרת, מה שמתגלה בי ברצון לקבל שהבורא ברא, הוא ללא שום תיקונים אלא איך שהוא ברא, הכין, ללא העבודה שלי, רק מה שמגיע לי התעוררות משלו.

וודאי שכל פעם אנחנו מרגישים שינויים. אלה שינויים בתוך הרצון לקבל שלנו ואז אנחנו מרגישים בזה שהעולם זז. אבל בעצם שום דבר לא זז, אלא ההתפעלות שלנו בתוך הרצון לקבל היא שמשתנה, הרצון לקבל משתנה.

אחר הוא העולם הרוחני. העולם הרוחני זה לא נקרא שאני לא מתפעל, אלא אני גם כנגד זה פועל. ואם העולם הזה הכול תוצאה מפעולת הכוח העליון, אז העולם הרוחני זה כבר מין התקשרות בין הפעולה שלי והפעולה של הבורא. וכמה שאני נמצא בהשתוות עם הבורא, אז אני רואה את מידת ההשתוות הזאת כעולם הרוחני. זה הכול. תחשבו ונמשיך אחר כך.

שאלה: איך אני יודע שבאמת אני עובד בעבודה למעלה מהדעת, או שזה מתעתע בי ואני חושב שאני עובד בעבודה למעלה מהדעת?

אם אתה מתחיל אחרי עבודות כאלה לגלות לאט לאט שיש לך קשר דרך המאמצים שלך עם הכוח העליון, אז אתה כבר מתחיל לקבל כניסה לזה. פשוט להמשיך במאמצים. והמאמצים האלה הם צריכים להיות בעיקר נגד האגו שלך ובעד החיבור. כמה אתה מתבטל כלפיי החברים.

תלמיד: מצד אחד העבודה הרצויה היא בקו האמצעי, מצד שני בתחילת השיעור הסברת שעבודה בין הנחש למטה זה מצב של בין שמיים לארץ, זה מצב של בזבוז זמן ורשלנות בעבודה, אז קצת לא ברור לי איך לעבוד נכון ולא לבזבז זמן.

מהמילים שלך אני לא יכול לתאר לעצמי איך התרשמת. העבודה שלנו היא, שאנחנו כל הזמן רוצים לעורר ולהגדיל, לעלות ולפתח את צורת ההשפעה בינינו בעשירייה. וזה נקרא שאנחנו הולכים עם המטה קדימה. זאת אומרת, בצורה פרקטית, אם אנחנו רוצים ללכת קדימה נכון, אנחנו כל הזמן צריכים לדאוג לקשר בינינו, שבו כל אחד מחזיק את כולם, כל אחד אחראי על כולם, ואנחנו כולנו רוצים שצורת ההשפעה הכללית בינינו תוביל אותנו. זה נקרא "מטה".

תלמיד: אז זה לא יהיה כשאנחנו בין שמיים לארץ, ואנחנו מחזיקים גם ברצון לקבל?

לא, בין שמיים וארץ זה מצב לא מבורר. אני צריך תמיד להיות מכוון לשמיים. זאת אומרת לתכונת השפעה, לדרגת הבינה.

תלמיד: כלומר אם אני נשאר בכוונה נכונה, גם אם אני לא נמצא בשמיים, אבל זה לא נקרא שאני בין שמיים וארץ.

אני לא מכיר את החשבונות האלה. אתה רוצה להכניס אותי למשפטים שלך ואני לא רוצה להיכנס. "אם אני נמצא אבל אני לא", זה לא מקובל. אתה חייב כל הזמן להיות במאמץ ללכת עם הקבוצה בניתוק מעצמך ואז כבר הצעדים האלה הם יהיו נכונים. להיטמע בתוך העשירייה ולבדוק עד כמה ההשתתפות שלך בעשירייה היא יותר ויותר חזקה ונמרצת.

שאלה: אנחנו לומדים שיש ביטוי, "כשאין לחם אין תורה". והעבודה שלנו צריכה להיות הפוכה, אם אין תורה אין לחם?

תלוי למה אתה מתכוון בלחם ותורה. את זה עוד צריכים לברר.

שאלה: אם אנחנו לא משקיעים את המאמצים שלנו בחיבור, בהכנסת הבורא לכל מצב, אז בהתאם לכך אנחנו גם לא רואים עולם טוב, שצריכים למצוא או לגלות ברגע הבא?

כן.

שאלה: כתוב בפסקה 4 "אם השכל של האדם אינו משיגו אלא שהוא מתנגד לדעת של האדם". מה ההבדל ואיך עושים הפרדה בין דעת לשכל, מי בוחר ביניהם, והאם זה שכל ודעת של העשירייה?

דעת זה הבחן רוחני, שכל זה הבחן גשמי. אני אומר לך בערך, אל תיקח את זה לגמרי בצורה כזאת כי יכולים לתת לזה כל מיני פירושים. שכל זה מה שיש לחיה, לבהמה, למחשב, לאדם שבעולם הזה, שיש לו איזה נתונים והוא עושה מזה חשבונות. דעת זה נקרא שאני מתעלה מעל האגו שלי ורוצה לעבוד עם תכונת ההשפעה, שהיא בעצם תכונת הבורא, וכשאני נכלל בתוך התכונה הזאת, בתכונת ההשפעה, אז אני קורא לזה דעת.

וככול שאני מתאמץ להגיע לדעת אז אני אומר שיש לי שכל ודעת. שעל ידי החשבונות המיוחדים להתנתק מעצמי, להתחבר לחברים, למצוא שם את עצמי, להתכלל בהם, אני מגיע לדעת. את זה אנחנו לומדים בג' קווים, יש בזה הרבה דברים.

שאלה: מתוך הבירור שלנו אתמול בעשירייה חשוב לנו להבין מה הן יחידות המידה שבהן אנחנו עושים את הבדיקה, עושים את המדידה הזאת?

כשאנחנו רוצים לראות עד כמה אנחנו אוחזים במטה ועולים על ידו, המדידה היא עד כמה אנחנו מקושרים בינינו. והקשר יכול להיות רק על ידי זה שכל אחד מבטל את עצמו כלפיי האחרים. בזה אנחנו עוד לא יכולים למדוד את עצמנו ממש, אבל בכל זאת צריכים להימשך לזה עד שנתחיל להרגיש בזה כל מיני ציוני דרך, יותר, פחות, עוד ועוד. ואז נמיין אותם יותר, כל אחד ואחד, עד שנתחיל לקבל על כל דבר שאנחנו משתדלים לעשות יחד הארה מלמעלה, ומתוך זה אנחנו נתחיל למדוד אותם, נתחיל למיין בתוכנו דרגות עביות, שורש, א', ב', ג', ד', והיכולת לעבוד איתם כך או כך. כמו תינוק, ילד קטן, שמבדיל עוד ועוד בדברים שסביבו, כך אנחנו, זה מאוד דומה.

תלמיד: נשמע שמצד אחד אנחנו לא יכולים למדוד את עצמנו, ומצד שני אנחנו חייבים למדוד את עצמנו באותו הזמן.

זה נעשה בכוונה, מירידת המדרגות, שאנחנו נרצה למדוד ולדעת איפה אנחנו מצד אחד, מצד שני שאנחנו נלך בעיניים עצומות, כאילו רק בצורת השפעה, וכך נתקדם. הדברים האלה צריכים כבר להביא לנו תשובה מהדרך.

שאלה: בבירור בעשירייה נתקלנו בהבחנה שעד עכשיו למדנו על שלושה קווים, והקו האמצעי הוא קו ההתקדמות. נראה מהמאמר שיש איזו סתירה, כי עכשיו אומרים לנו שאין אמצע, אז מה נכון?

לא, זה לא שאין אמצע. וודאי שהקו האמצעי זה לא כמו מה שאתה אומר, שאין מצב ביניים, או קדושה או קליפה, מצב ביניים לא נעשה כשיש התכללות של קדושה או קליפה. הדרך שבה אנחנו מתקדמים, הקו האמצעי, היא כוללת גם קדושה וגם קליפה, שגם קליפה נכללת בקדושה, ואז אנחנו במידה הזאת מתקדמים.

שאלה: איך לשלב מצב של שפלות ומצב של שמחה, כשבעבודה האמיתית אנחנו מאבדים את הכוחות, אנחנו יכולים להרגיש את שני הרגשות באותו רגע?

אם אני יודע שאני צריך להיות בדרגת השפלות, ודרגת השפלות היא בעצם הכי גדולה שיכולה להיות, זה נקרא "תכונת הענווה", שאני מכניע את האגו שלי ולא נותן לו שום חשיבות אלא שפלות, אז בעצם אין מצב יותר גבוה. רק שכאן הסכנה היא האם אני במצב כזה לא מתגאה. כשהייתי לא שפל אז הגיע לי איזה כבוד, עכשיו כשאני שפל אז מגיע לי עוד יותר כבוד. אתם מבינים עד כמה אפשר כאן לשנות את הדברים ולסובב.

שאלה: מאיפה נשיג את הכוח שבו נוכל לשלוט בנחש כשהוא מגיע, ומהן הפעולות הראשונות של האדם כדי שנוכל לשלוט בו ולהתעלות גבוה?

נחש זה האגו שמתפרץ בינינו, לא בכל אחד, אלא רק בינינו. לכן הוא לא מופיע מיד בכל סיפור התורה, אלא רק בתנאי שרוצים לצאת ממצרים, רוצים לצאת מהשנאה בינינו, מהדחייה בינינו, אז משה מתחיל לקבל הדרכה מהבורא.

מה אומר משה, "הם לא יאמינו לי, הם לא ירצו לשמוע שצריכים לעלות לאמונה למעלה מהדעת, להיות בהשפעה, להיות באהבה", כמו שאנחנו לא רוצים לשמוע, הטבע שלנו לא רוצה לשמוע את זה. מה עושים? אז הבורא מסביר לו, יש לך רק שתי אפשרויות, או מטה או נחש, או שהולכים קדימה או שנכנסים בחזרה פנימה, ואז "כאן יהיה מקום קבורתכם" אם אתם לא זזים.

לכן אנחנו צריכים לתאר את זה בצורה מוחשית בינינו, שההרגשה האגואיסטית לא נותנת לנו להתקרב זה אל זה, ללא גופים אלא רק בלב, וקצת במוח שעוזר לנו לכוון לזה את הלב. התקרבות לבבות זה מה שדורש הבורא. אם אנחנו משתדלים להיות "כאיש אחד בלב אחד" זה יקרה, אם לא משתדלים אפילו במקצת כל פעם עוד קצת, עוד קצת ועוד קצת להתקרב, זה לא יקרה. ואז יהיה לנו ברור עד כמה אנחנו נמצאים בקבר.

שאלה: מה צריך להיות היחס שלנו לנחש, לפחד ממנו, לכבד אותו? איך להשתמש בו בעצם מבלי לתת לו להרוס את הקשרים בינינו?

הנחש זה כוח שלילי שהבורא מנהל אותו כדי לקדם אותנו. כי אנחנו לא מבינים את הכוח הטוב, לא רוצים לשמוע, אבל כוח רע אנחנו כן יכולים לזהות ועל ידו להתקדם. לכן לנחש יש תפקיד מאוד מאוד חשוב, הוא דוחף אותנו קדימה.

זה כמו שאנחנו לומדים במאמר "מוליך החמורים", הוא דוקר את החמורים במקל עם מסמר בסוף, דוקר אותם עם מקל חד, ואז החמורים הולכים בדרך, שומעים אותו. כך אנחנו, אנחנו לא יכולים להתקדם בלי שנקבל כל פעם דקירה, אחרת אנחנו מיד נרדמים, נכנסים לכל מיני פעולות גשמיות, מחשבות גשמיות, ואין לנו כלום. רק אחר כך כשיש לנו איזו דקירה, שאלה בשביל מה אני חי, מה קורה לי וכן הלאה, אז אני מתחיל להתעורר.

לכן בלי נחש אנחנו לא נוכל להתקדם, הנחש מקיים את התפקיד הכי חשוב בהתקדמות שלנו. בלי נחש לא נצטרך את הבורא.

שאלה: לפעמים נראה שהנחש עובד בצורה מאוד עדינה, הוא גורם לנו להאמין שאנחנו באמונה למעלה מהדעת. איך להיות יותר רגישים כדי שזה לא יבלבל אותנו?

כל שינוי מצב הוא יכול להיות נכון אם אנחנו משתדלים להתקרב יותר זה אל זה.

שאלה: איך בזמן שאדם מרוכז בפעולה גשמית, למשל בעבודה, הוא יכול להיות למעלה מהדעת, איך לא לבזבז את הזמן הזה?

כל רגע ורגע בחיים אני יכול להשתדל להרגיש שאני עושה את זה כדי להתקרב למטרת החיים. לא חשוב איפה אני נמצא, מה אני עושה, אני חי ואני רוצה לקדש את כל חלקי החיים שלי, כל הזמנים שלי להשגת אותה המטרה.

שאלה: איך אנחנו מזהים קדושה כשעדיין לא עלינו למדרגה הרוחנית הראשונה?

הקדושה זה חיבור בינינו, ואני לזה לא מרגיש משיכה.

שאלה: איך אני יודע אם אני בעצם בקדושה או בסטרא אחרא?

אני לא יכול לענות על זה בצורה ברורה, כי אתם תוכלו אחר כך לטעות. יש כזה מאמר, איך להבדיל אם אדם נמצא בקדושה או בסטרא אחרא, הבירור הוא למעלה מהדעת או למטה מהדעת. את זה צריכים לברר, אחרת תתבלבלו.

שאלה: איך אני בעצם מבחין בין למעלה מהדעת ללמטה מהדעת?

אם אני רוצה להתקדם לדעת, אז אני צריך להתכלל יותר בקבוצה. בעצם אצלנו זה דבר מאוד פשוט, ישנה עשירייה, לסגור עיניים ולהיכנס לתוך העשירייה, ככול האפשר לחבק אותם ולהיות יחד איתם, להתכלל ביניהם, להכניע את עצמי כלפיהם כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה, ואז בטוח אני מתקדם.

אנחנו צריכים להבין שמה שכותבים מקובלים אין שם מילים יפות, שהם כותבים כמו פוליטיקאים איזה מילות שקר וכן הלאה, אנחנו צריכים להבין שכל מה שהם כותבים זה דברים הכרחיים, שבלי לקיים אותם אנחנו לא נכנסים לרוחניות. ולכן לא לעזוב, ולא לזלזל במה שהם כותבים.

קריין: ממשיכים בפסקה "וזה סוד "כל המתגאה".

"וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים." על דברים לא גדולים, לא חשובים, שם הבורא נמצא. למה לא חשובים ולא גדולים? כי כך אנחנו רואים אותם באגו שלנו שהם לא חשובים ולא גדולים "לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ," זאת אומרת מטה בחשיבות, שלא רוצה ללכת למעלה ממה שהוא מרגיש ומגלה, כלומר להעדיף בחינת השפעה יותר ממה שיש לו, "ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש." הוא משתוקק לדברים גדולים, הוא לא מוכן להתבטל כלפי מה שהוא מקבל מהבורא.

"ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש."

כי הוא לא החשיב את מה שהוא קיבל ולא הרים את זה לדרגות התורה, אלא קיבל את זה ברצון לקבל שלו. אבל גם בלי מטה אי אפשר ללכת קדימה ולהגיע למטרה. זאת אומרת דווקא הנחש מלכתחילה, כשאנחנו תופסים אותו נכון, הוא הופך להיות למטה, ואז עימו אני מתקדם למטרה ומשיג את מטרת החיים, מטרת הבריאה. זאת אומרת אותו נחש רק בצורה הפוכה, סמויה, הוא מביא אותנו למטרת החיים. וזה רק מתוך זה שאנחנו כל פעם שומרים להחזיק אותו כך שהוא יהפוך להיות למטה, אחרת הוא הופך להיות מיד לנחש בחזרה. לכן העבודה שלנו, בלהחזיק את האגו שלנו בצורה נכונה, כשאנחנו תופסים אותו נכון ומחזיקים אותו נכון, אז אנחנו רואים שיכולים ללכת עימו בדרך כמו עם המטה. וברגע שעוזבים לרגע מהטיפול בו, אז הוא הופך להיות לנחש וכבר בטוח שאנחנו טועים בדרך.

השאלה, איך תמיד אנחנו שומרים להפוך את הנחש למטה, שזה לעבוד עם "עזר כנגדו". זה מה שקיבלנו מהבורא, ואנחנו צריכים לעבוד עם זה בצורה נכונה. לכן אל תגידו שהעולם הוא לא טוב, האדם הוא לא טוב, אנחנו פשוט צריכים להפוך את כל מה שאנחנו רואים, גדלים ומבינים ונכללים מזה, אנחנו צריכים את כול העולם הזה ואת עצמנו להפוך למטה.

סדנה

איך אנחנו הופכים את כל העולם ואת עצמנו למטה? כי אז אנחנו קמים כאדם חדש, כבאמת אדם, וכל העולם נראה לי שהוא כבר עולם רוחני.

איך אנחנו הופכים את הנחש למטה, גם אותנו, גם את הקבוצה שלנו, גם את כל העולם מסביבנו, בקיצור את היחס שלנו למציאות? אנחנו נמצאים באור אין סוף שמצייר לנו איזו צורה מי אנחנו ומי העולם, איך אנחנו הופכים הכול לעולם הרוחני? זה נקרא להפוך את הנחש למטה.

*

יש כאן עוד קטע יפה. "לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שפלות, ולפי זה אדם היה נשאר כאן ברשות של ס"א. ובכדי שאדם לא ישאר לא ברשות ס"א עושה ה' תיקון שאם אדם עוזב את בחינת "מטה"" מטה "תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הולך במצב של שכליות. ואין לו שום כוח להחזק, אלא אם שוב יקבל על בחינת אמונה הנקרא שפלות".

וכאן זו התוצאה "נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה" מטה "שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת". כל פעם אדם מרגיש שהוא כביכול לא מתקדם, לא מגלה, לא רוכש, אבל זו דווקא עזרה מהנחש, הנחש משאיר בו כאלו התרשמויות מהעבודה שלו. ואז ככל שמתקדם יותר מרגיש שיש לו פחות.

"וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני [ובששת אלפי השנים] אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

אבל אחרי ששת אלפים שנה, אחרי שכל המדרגות יתוקנו, ודאי שלא יהיה שום הבדל בין קליפה לקדושה, אלא שתיהן יתגלו כי שתיהן פעלו לאותה המטרה. וגם כל כוחות ההפרעה הם לא יהיו הפרעה, אלא רק להראות לאדם עד כמה הוא צריך עוד לתקן את עצמו. זאת אומרת, אין משהו רע מחוצה לנו שבצורה כזאת אנחנו מקבלים סימנים, אלא אם אנחנו מתקנים את עצמנו, אנחנו רואים את העולם כטוב.

"ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן". רוצים לפתות את האדם. מה זה נקרא "פיתוי"? זה שאני אומר לך "לא כדאי לך ללכת קצת יותר גבוה, לא כדאי לך כך או כך". זאת אומרת, מצד אחד הקליפה מעוררת תשומת לב למשהו, ומה זה תשומת לב? היא בונה חיסרון למשהו. מצד שני היא אומרת "לא כדאי". זה מין פלירט כזה, שמצד אחד היא פותחת חיסרון, מצד שני מגלה שהחיסרון כאילו לא בשבילך, שאתה עדיין לא מוכן לזה. אתה צריך לשפר את עצמך ולהיות מוכן להתקשר למה שאתה עכשיו מתעורר.

"לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה." אבל הוא כבר יודע שישנה מדרגה יותר גדולה ואין לו צורך, ואם ללכת קדימה אז הוא צריך שיהיה לו צורך, רק אין לו ולכן הוא לא יכול לעשות עם זה כלום. כי בלי חיסרון איך יתקדם?

מאיפה הוא ייקח חיסרון למדרגה יותר גבוהה? זאת אומרת, סטרא אחרא כבר מעוררת בו את הידיעה הזאת שיש משהו יותר גבוה ושהוא לא מוכן לזה. מה האדם עושה? "ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות."

שאלה: מהו הנחש הקדמוני מהמאמר?

הנחש הקדמוני זה הרצון לקבל שלנו שמתעורר באדם שיש בו קשר עם מטרת החיים, עם מטרת הבריאה. אם אין לו קשר אז אין לו נחש. זאת אומרת זו חייבת להיות כבר כזאת נשמה, חלק מנשמת אדם הראשון, שהיא נמצאת לפי הבחינות שלה, התכונות שלה, מכוונת לתיקון, למטרת הבריאה. לפי זה מקדמים אותה בזה שמעוררים את אותה נשמה קטנה, פרטית, אישית, אינדיווידואלית, וכאן האדם מקבל הזדמנות, איך הוא בעצמו יכול להשתתף בתיקון הנשמה שלו. וההתעוררות הזאת נקראת שאדם מכין את עצמו ללידה. אבל ודאי שיש כאן עוד עבודה גדולה לפני שהוא יהיה מוכן לזה, כי צריכה להיות כאן השתתפות גדולה מהאדם עצמו.

שאלה: הרגשת המטה היא הרגשה פרטית של כל חבר או שיש לנו מטה משותף שאנחנו בונים?

גם וגם. כל אחד ואחד צריך לבנות מטה משלו וגם הקבוצה בעצמה כשהיא מתחברת הופכת להיות "כאיש אחד בלב אחד" במטה אחד.

שאלה: מדובר כאן על זה שאם אתה זורק את המטה אז יש מצב של חוסר הצלחה. מדובר על חוסר הצלחה בהתקדמות רוחנית או בחיים הגשמיים?

מדברים רק על הרוחניות.

שאלה: כתוב ש"הסטרא אחרא נותן כוח לעבודה ביתר שאת וביתר עז.". האם אנחנו צריכים להיות בלי כוח בעבודה?

לא. אנחנו לא צריכים לחשוב על זה, אלא קודם כל לחשוב איך להיות מכוונים נכון למטרת הבריאה ואחרי זה לראות אם יש לנו כוח או לא. ואם אין לנו כוח אז להתכוון לאותו המקור שמצייר לנו את מטרת החיים, מטרת הבריאה וממנו לדרוש כוחות.

ככל שאנחנו מתחברים יותר, מבטלים את עצמנו, שכל אחד הופך את הנחש שלו למטה, וכולנו יחד הופכים להיות "כאיש אחד בלב אחד" בדמות אחת, כי עשירייה זה אדם אחד, בזה אנחנו זוכים להתקדמות. אנחנו זוכים בזה שמתעורר בנו כוח משה, אנחנו מרגישים שהוא נמצא בנו, בינינו והוא מוליך אותנו קדימה.

שאלה: מה זה החיסרון שאתה מדבר עליו, שאי אפשר להתקדם בלעדיו?

"חיסרון" זה נקרא שחסר לי.

תלמיד: איך בונים את החיסרון הזה? איך הוא מגיע אלינו, זה חיסרון טבעי?

לאו דווקא טבעי. כמו בחיים האלה, כשילד נולד וגדל, איזה חסרונות יש לו? הכול תלוי בחסרונות הסביבה. או שבצורה בהמית זה מתעורר בו מעצמו, מתוך הגוף שלו, או שזה מתעורר בו על ידי הסביבה, מתוך קנאה, תאווה וכבוד.

תלמיד: העשירייה יכולה לבנות חיסרון כזה?

העשירייה, אם היא מכוונת נכון, אז היא יכולה לבנות לאדם כל מה שהוא צריך כדי להשיג את המטרה, גמר תיקון.

שאלה: דיברנו שאנחנו בונים כל הזמן קשר. מה פירוש שהשכינה נמצאת באבנים, בעצים?

בדברים שאין בהם חשיבות. כך אנחנו מעריכים את הרוחניות.

תלמיד: מה זאת אומרת?

שהרוחניות בשבילי היא לא חשובה.

תלמיד: ובשביל זה שמו את השכינה בעצים ובאבנים?

כן. כך היא מתעוררת בנו.

שאלה: הסברת שבלי הנחש אי אפשר להתקדם, שהנחש חשוב מאוד עבור ההתקדמות שלנו. האם יש דרך לאלף את הנחש כדי שנוכל להשתמש בו בצורה נכונה, כדי שנוכל לבחון אותו, להביט בו כל הזמן?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה, איך להפוך את הנחש למטה. דווקא על זה אנחנו לומדים, איך להפוך את הכוח הרע, כוח ההפרעה, לכוח הטוב, כוח המועיל, כוח המקדם, זו העבודה שלנו. אם נדע איך לעשות את זה אז נתקדם בשני כוחות, וגם רע וגם טוב יהיו לטובתנו, להתקדמות.

שאלה: במאמר מצוינים בורא, מטה, נחש ומשה. האם אלה שלבים שנמצאים בתוכנו?

כן, אפשר להגיד גם כך.

שאלה: לפי המאמר נראה שהנחש זה מה שמקדם אותנו, כך הבורא רוצה להכריח אותנו להתקדם, שיהיה לנו חיסרון. למה אנחנו לא יכולים ללכת בכוח המטה?

אם תעשה את הנחש למטה אז אתה תתקדם נכון. אבל קודם כל אתה צריך להפוך אותו מנחש למטה. את זה מסבירים לנו ב"זוהר" במאמר "מוליך החומרים", שחמור יכול ללכת רק בתנאי שדוקרים בו, וכך אנחנו. חמור זה חומר, וכך החומר האגואיסטי שלנו יכול להתקדם, כי בשבילו כל תנועה היא אנטי אגואיסטית. ראיתם חמור? החמור עומד. אם אתה רוצה שהוא יזוז, אתה חייב לדקור אותו ואז הוא יזוז.

שאלה: איפה אנחנו יכולים למצוא את הנחש הזה הרי אמרת שאנחנו בין שמים וארץ?

אם אתה תתקשר לחברים יותר מהמצב הרגיל אתה מיד תרגיש ששם נמצא הנחש.

כדי לגמור את המאמר אני חושב שאני צריך להתחיל לקרוא ולהסביר. ואם יהיו עוד שאלות, אז אתם כבר תשאלו, אבל בצורה שצמודה לטקסט.

"ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה"," מטָה, זאת אומרת שכל הרצון לקבל שלו נמצא מטה בחשיבות, אם הוא עוזב את זה אז "תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות." שאז הופך להיות כמו בעולם הזה, זורם עם כולם, "ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות."

זאת אומרת במידה שאנחנו מעריכים את השפלות שלנו, במידה הזאת אנחנו דווקא מתקדמים. האדם מבין שמה שמעלה אותו זה האגו שלו, וככל שהוא מוכן להיות בירידה, בנפילה, בשפלות, אלה דווקא הסימנים הנכונים.

"נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה," מטָה, "שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת."

זאת אומרת שאין יותר למטה ממה שאני נמצא ואני מעריך את המצב הזה כגבוה. כי סך הכול כל התכונה שלי, כל האני שלי, זה האגו. ולכן ככל שאני מוריד בזה את עצמי, בזה אני יכול להיות דווקא במצב העלייה.

"נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה," מטָה, "שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת."

זאת אומרת כל פעם שאני מרגיש שאני לא מתקדם, לא משיג, לא מרגיש, דווקא המצבים האלה זו עזרה מלמעלה, מהנחש, שבצורה הזו שהוא מתגלה, שאין לי כלום, הוא בעצם מגרה אותי שאתקדם למטרה.

יוצא שתמיד אנחנו מקבלים תמיכה, או תמיכה שלילית כביכול או תמיכה חיובית, אבל תמיד תהיה לנו תמיכה ובלבד שנהיה ערים למטרה. אבל גם מצד הרע, גם מצד הטוב, על ידי שניהם אנחנו יכולים להתקדם.

"וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת." לא ירצו. מה אני אעשה? "אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב" ביניים, "אין מצב של בנתיים." או זה או זה. "אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א."

אבל מצבים אחרים לא. מה זאת אומרת מצבים אחרים לא? אם אני נמצא במצב שאני לא מברר אם זו קדושה או קליפה, זה נקרא שאני בכלל לא קיים, אני נמצא מחוצה לרוחניות.

"נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת," בכדי לדעת איפה אני נמצא, גם את זה אני צריך להתחיל מזה שמקבל אמונה למעלה מהדעת. "הנקרא "מטה"." מטָה בחשיבות. "והמטה הזה צריך להיות ביד," כך שאני מכוון אותו ומחזיק אותו "ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא."

זאת אומרת, הוא הולך ומברר כל הזמן עד כמה העבודה הזאת שהיא בעצם מטָה, בשבילו היא העיקר ולפי הרגשתו מטָה, הוא הולך קדימה ודווקא עולה. כי הכול נמדד כלפי האגו שלנו.

"שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה," או קדושה. ואם "רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה," מטָה, "זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה." רק למעלה מהדעת.

שאלה: איך אנחנו יכולים לרצות את הנחש, אם הוא משהו לא קרוב אלינו זה משהו שגורם לנו יראה או פחד?

אנחנו מתחילים לעבוד עם הנחש בצורה כזאת שאנחנו לא מפחדים ממנו. זה האגו שלנו, זה רצון שנמצא בתוך כל אחד ואחד. עד שאנחנו מתחילים לזהות שזה בעצם הרצון שמבדיל אותנו בינינו, ובמידה הזאת בינינו לבורא, אז אנחנו מתחילים לגלות בו נחש. אבל אם אנחנו לא רוצים להתחבר בעשירייה, אין נחש. במידה ורוצים להתחבר ומרגישים כוח הפרעה מבפנים, דחייה של כל אחד מאחרים, אז לאט לאט מתגלה הנחש.

אם אנחנו ניקח את הנחש הזה בידיים, ונרצה דווקא על ידו להתקדם למטרת החיים, למטרת הבריאה, אז יוצא כמה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו וכמה שמקבלים מזה כל מיני צורות דחייה, וככל שאנחנו מתגברים על זה, והופכים את עזר כנגדו, את כוחות הדחייה לכוחות החיבור, זו בעצם ההתקדמות.

יוצא שהנחש מכוון אותנו לחיבור בינינו. זה בעצם כל התפקיד שלו. להראות איפה אנחנו לא מחוברים מספיק ואנחנו צריכים להגביל את עצמנו מהאגו ולהגדיל בינינו חיבור כדי שהבורא יתגלה במרכז החיבור בינינו. וזה נקרא יציאה מהאגו שלנו, ועל ידי הנחש אנחנו עוברים ממצרים לארץ ישראל ישר א-ל, שם הרצון כולו מחובר כבר ומכוון לבורא. אך ורק בצורה כזאת אנחנו מתקדמים.

כדאי לא להישאר בכל המילים האלו שאנחנו קוראים במאמר, אלא לפענח אותם, לתרגם אותם לקשר בינינו.

שאלה: האם למשה היה חופש הבחירה לזרוק או לא לזרוק את המטה אחרי שהבורא פנה אליו? למה יש פה סתירה כזאת, האם זה תלוי בנו לזרוק או לא לזרוק את המטה?

גם אני פעם הייתי חכם כמוכם, פילוסופים, כך אפשר לשאול על כל דבר ודבר, אתה תיכנס לתוך המאמר ותזרום עם מה שהוא רוצה להסביר לך. ולא שאתה מתוך השכל מתחיל כאן לשאול שאלות שלא קשורות לעניין. האם הייתה למשה בחירה או לא הייתה למשה בחירה, זה לא יעזור לך.

יש תכונה שנקראת משה וכך היא פועלת בגוף, זה לא יעזור לי, אם יש לי כאב ברגל עכשיו אני אלך לפילוסופיה, למה זה צריך להיות כך? ומה יהיה עם הרגל? ובשביל מה לי הכאב? אני לא צריך את זה, אני צריך להתפטר מזה, אני צריך לקשור את כל הדברים האלה למטרה, ובצורה כזאת אני צריך לפתור כל שאלה ושאלה.

האם הייתה למשה בחירה, לא, האם היה משה ומי זה משה, זה לא יעזור לי, אני צריך לדעת מהי התכונה הזאת שנמצאת בי, בנו, ולטפל בה כדי להשיג את המטרה. אתה יכול להישאר בדרך לשבת עם אותה שאלה שלא קושרת אותך למטרה, ואתה לא תגיע לזה אף פעם. תתחילו להיות פחות חכמים, חוקרים, זה נקרא חכם בלילה, שאתה לא מקבל מזה שום מאור, אלא להיות ענייניים לפי מה שהולך בעל הסולם, ומברר לך במאמר. לשאול שאלות סביב זה אפשר לשאול אלף שאלות, רק הן לא ייתנו לך שום התקדמות, תלמדו מזה.

שאלה: לפני שהופיע המטה במאמר משה אמר שלא יאמינו לי, מה זה אומר הבורא אמר לעשות הפצה להפיץ את החכמה לאנשים, ופרח מטה אהרון זה כבר הקבוצה?

כן, זה נכון.

שאלה: מה זה אומר על נקודה התחלתית הזאת שבה המטה הופך לנחש זאת מחשבה על עצמי?

כן, ודאי. שאתה רוצה להשתמש במצב הזה לעצמך, אבל השאלה אם האדם מודע לזה. כאן צריכה להיות בדיקה, אם אתה מוריד את כל ההתקדמות שלך למטה, מתנתק מהאגו שלך, מהחשיבות שלך, אז הוא הופך להיות נחש. אז אתה צריך להרים את הנחש בצורה כזאת שאתה מעדיף דברים של מטה, ואז זה הופך להיות למטה. כל הזמן ללכת עם דברים מטה בחשיבות, בקיצור, שהם נגד הרצון לקבל פשוט מאוד, ואז לא יהיו לך שום שאלות.

שאלה: הוא כותב כאן, שהוא מיד נופל למצב של כישלונות. אין לו שום כוח להתחזק אלא אם יקבל שוב את בחינת האמונה הנקרא שפלות. האם זה אומר שהכוונה פה זה שאני צריך להעריך את השפלות? מה זה אומר להעריך את השפלות, האם זה אותו דבר כמו ביטול?

לא. ביטול זה ביטול כלפי הרצון לקבל שלך, להעריך את השפלות, מה שנראה לך שפלות ברצון לקבל שלך, כמו שאתה ככה מודד ורואה. אז להעריך את הדברים שאתה לא מעריך אותם, כדברים הכי גדולים. לכן להרים את המקל שהוא סתם מקל ולהפוך אותו למטה. מה אתה עושה, הדברים שאין להם שום חשיבות, אתה מעלה אותם, שהם יכוונו לך את הדרך זה "מטה". את המטה אנחנו בונים, בזה שמעלים דברים שאין בהם לפי השכל ורגש חשיבות ואנחנו מעלים אותה לדברים הכי חשובים, שזאת השפעה, אהבה למעלה מהשכל שלנו.

שאלה: מה זה אומר להעריך שאין לי שום דבר שאני חושב שהוא טוב או שהוא לא טוב, זאת אומרת שאני יודע להעריך את זה שאין לי חשיבות כלפי רצון לקבל שלי?

כן. יש לי חשיבות בזה רק בתנאי שאני הופך את הנחש למטה, שאני מעלה דברים שנמצאים על הקרקע זאת אומרת כלֹא חשובים לחשובים ומדובר כלפי תכונות ההשפעה. מה הכי למטה כלפיי אם אני כולי רצון לקבל? תכונות ההשפעה שנמצאות למטה מהקרקע ואין להן מקום אצלי, הן ממש זרוקות על האדמה כמו עפר. ואם אני מעלה אותן יותר למעלה, בצורה כזאת אני יכול להתקדם אתן וזה סימן בשבילי שאני מתקדם נכון.

אני לא יודע לאן ללכת. תתארו לעצמכם שאתם במדבר. לאן ללכת? אם אני לא מתקדם, אני מת במקום עוד מעט, אני חייב להתקדם, לאן להתקדם? איפה כאן הצפון? איפה כאן הכיוון? אז הכיוון הוא פשוט, אתה צריך לקחת דברים שהם נגד השכל שלך, זאת אומרת נגד הטבע שלך כלומר את הרצון להשפיע וללכת לכיוון הרצון להשפיע כמה שיותר ואז אתה יוצא מהמדבר אל הבורא, רק בצורה כזאת, זה המצב שלנו.

תלמיד: כשמשה אומר אבל "הם לא יאמינו לי" זה כאילו הוא לא מבין מה לעשות הלאה.

כי אדם לא יודע בעצמו איך ללכת למעלה מהדעת, איך ללכת בלי שכל ורגש כמו שיש לי? הם כולם אגואיסטים, אז איך אני אלך? עם מה אני אלך? אז אומרים לו תעשה הפוך, הדבר שהוא הכי זול בשבילך, תעשה אותו כדבר הכי חשוב, ואז יש לך כיוון, לא לתוך האגו אלא מחוצה לאגו, וכך אתה תתקדם. אתה צריך לקחת כל מה שאתה מחליט בתוך השכל והרגש שלך ולעשות הפוך, ואז זה יהיה הכיוון הנכון, זה ההבדל בין "נחש" ל"מטה".

"אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת." זה מה שאנחנו רואים בעולם שלנו, עד כמה אנשים שהם לא קשורים לקבלה אלא רק לדעת נמצאים בהתלהבות, אין להם ספיקות והם ממש מאושרים, לא משנה מה שיש להם. כאן הדעת היא ממש כמו שכתוב "אופיום להמונים", זאת אומרת שעוזרת להם לעבוד על כל הדברים ולהרגיש את עצמם שלמים ומאושרים.

"מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.

לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר." זה מה שאנחנו רואים על הקהל. "מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת." זה ההבדל בין מטה לנחש. "ואסור להסיח דעת לרגע," מזה שהוא הולך ובידו נחש שהופך להיות למטה. "אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת." זאת אומרת שכבר נעשתה כאן אפשרות ללכת.

"אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה", מָטָה שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא," וזה טוב שאנחנו מיד יכולים לאתר באיזה מקום אנחנו נמצאים, ומיד לחזור למצב המטה, להרים את עצמנו מבחינת הנחש לבחינת המטה. את עצמנו, כי זה אנחנו, זה לא שיש "מטה" ולא שיש "נחש" ואנחנו באמצע, אלא אנחנו נמצאים או בצורת מטה, או בצורת נחש ואין באמצע שום דבר, לזה אנחנו צריכים לדאוג, באיזה מצב אני נמצא עכשיו, אני צריך תמיד להיות בביקורת, בבדיקה.

"ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה." שאם רוצה לדעת. "והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי." את זה הוא כותב לאנשים שקשורים לכל מיני מטרות.

"לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו." תראו מה שהוא כותב ובכדי לזכות לדבקות, גם בחברים וגם בבורא, הוא צריך להתבטל מכל מציאותו לכן כתוב "מאוד מאוד" פעמיים, מאוד מאוד הויי שפל רוח ""מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל".

שאלה: איך לזהות את הרשלנות באהבת חברים ובמקום זאת לחפש אהבה?

אנחנו צריכים להתקדם מאהבה לאהבה יותר ויותר גדולה בינינו, וזה בעצם המסלול הנכון וזה בעצם המטה שצריך להוביל אותנו עד גמר התיקון. אם אני חושב על המצב הבא בקבוצה, אני צריך לתאר לעצמי איך אני מוביל או מעורר או דוחף את הקבוצה ליתר חיבור. סך הכול זה מה שאני צריך לעשות. אם אני מכוון לכיוון הזה, בטוח שאני כבר לא טועה.

שאלה: מה זה אומר שאת הנחש תופסים מהראש או מהזנב?

את זה אנחנו עוד צריכים לברר, איך תופסים את הנחש בראש או בזנב. תופסי הנחשים תופסים נחש בראש והמקובלים אומרים שצריך לתפוס אותו בזנב אבל זה כבר נושא בפני עצמו.

שאלה: מה זה אומר התכונה של אהרון?

זה לא לעכשיו. למה אתם אוהבים לשאול שאלות מהצד, שהן לא עיקריות? לא כדי להבין לעומק את המאמר, אלא מחכמה ככה מסביב. יש כאלה שזה הכיוון שלהם, אני לא מתייחס לשאלות כאלה. לא כתוב כאן שום דבר על אהרן, אז למה שנתעסק בזה? כמה שאני חוזר על זה, הם בדרך כלל לא מבינים, שזה לכיוון השכל.

שאלה: מהי עשירייה שלמה שנכנסת לרוחניות, שאוחזת במטה?

זאת שאלה טובה. מהי עשירייה שלמה? זו שרוצה בקשר בינה לבנות את המטה. המטה זה מרכז החיבור ביניהם, והם כולם אוחזים בו, כל אחד אוחז את המטה ביד, ודואג שכולם יאחזו בו, ובזה הם מייצבים, מייצרים את מידת משה.

יש ג"ר דבינה וז"ת דבינה, ז"ת דבינה זה אהרן, ג"ר דבינה זה משה, ובצורה כזאת הם מתחילים להתחבר לכוח ההשפעה שמקושר כבר לבורא. וככל שכולם בונים את המטה, לפי זה הם מגלים את התכונה ביניהם, שנקראת משה, ומתחברים כך לבורא.

אבל כדי לבנות את המטה, כדי לאחוז בו, הם צריכים לבטל את האגו של כל אחד, ודווקא מה שהפוך מהאגו, למעלה מהדעת, תכונת ההשפעה, נמצאת למעלה מהכול, ואז זה נקרא שהם מרימים את המטה מהקרקע, מהארץ, ומעלים אותו למעלה, וכך הם מתקדמים. הכול בסופו של דבר צריך להתבצע בתוך הקשר בין החברים בעשירייה.

שאלה: איך לבטל לחלוטין את המציאות שלך , וליישם אותה בתוך הקבוצה?

"איש את רעהו יעזורו", על ידי קנאה תאווה וכבוד. אם אני מסתכל על החברים, אני צריך לעורר בי קנאה תאווה וכבוד, על כמה שהם יותר גדולים ממני. לא לבטל אותם, אלא דווקא ההפך, להשתדל לראות אותם כאנשים הכי מוצלחים. שהם מוצלחים ממני, והם נמצאים למעלה, קדימה ממני, וזה צריך לעורר אותי יותר ויותר להתנתק מהנחש שבי, ולהגיע למצבים של המטה שבי.

כל הדברים שלא החשבתי, שלא נתתי להם שום חשיבות, זה נקרא מטה, ואני מעלה אותם לראש החשיבות. איזה דברים? השפעה, כי לא הייתה לי שום הערכה להשפעה מחוצה לי, ועכשיו אני צריך דווקא להתעלות למעלה ממה שמחוצה לי, וכך להגיע ליציאה מהמדרגה הזאת להרגשת העולם הרוחני.

שאלה: בהפצה אנשים הרבה פעמים מקבלים כבוד, האם זה פוגם בהתקדמות, ואיך נכון להתייחס לכבוד הזה?

אני ראיתי את רב"ש, עד כמה הוא ויתר על כל הכבוד שלו, ואם היה צריך לשחק כאדם חשוב, הוא עשה את זה בכוח. אבל בעצם לוותר ולוותר על הכבוד, וכמה שיותר להיות בצניעות, אבל אמיתית. זאת אומרת, כמו שכותב בעל הסולם, אני צריך לבטל את עצמי, להכניע את עצמי כלפי החברים בפועל, ובזה ודאי שאני מתקדם.

שאלה: האם הכבוד זה ביטוי של רוע?

כבוד זו דרישה של הנחש, ממש.

שאלה: מה ההבדל בין קבלת כבוד מתוך הנאה מאותו כבוד, לבין כבוד לתורה?

אני לא רוצה לדבר על זה, אני לא אוהב מילים כאלה, "כבוד לתורה".

אינפו: שלום חברים, אנחנו פה עם צוות רחב של תוכן והפקה מאחורינו כדי להזכיר ולדווח על אירוע "נס החיבור בינינו" שיתקיים בעוד 12 יום, ב 28.11. באמת תודה על כל ההצעות שאתם שולחים אלינו, אנחנו דנים על הכול ואני חושב שרובכם קיבלתם תשובה לכל הפניות שלכם. בבקשה תמשיכו לשלוח לנו הצעות ל-Boardworldkli@gmail.com איך להפוך את האירוע הזה לכמה שיותר מחבר.

שם האירוע "נס החיבור בינינו", הוא יתקיים ב- 28.11, ביום ראשון כמו הסעודות השבועיות שלנו, רק שזו תהיה סעודה חגיגית פיזית אליה מוזמנים גברים ונשים מעל גיל 18, וגם אירוע וירטואלי עבור כל מי שלא יכול להגיע למרכז שלנו.

ההרשמה היא חובה עבור כל מי שמגיע פיזית, ותנאי הכניסה לבניין הם על פי התנאים שמפורסמים בכל ההודעות שנשלחות למגיעים פיזית כאן בישראל. אם במקרה לא קבלתם הודעה, תמיד ניתן להיכנס לאתר שלנו "סביבה טובה" ולמעלה תראו את הפוסט הראשון שמופיע בגדול ומסביר על האירוע, עם רשימה מדויקת של כל תנאי הכניסה לבניין הכולל את כל המגבלות, ובו תמצאו גם לינק להוצאת תעודה כניסה מתאימה לאירוע. הכול מאוד נוח וקל, ויש גם לינק לרישום. חשוב מאוד שכל מי שמתכנן להגיע יירשם בהקדם כדי שנוכל להיערך במיוחד בתקופה זו של הגבלות הקורונה. חשוב לנו לדעת כמה מגיעים.

אז מה יהיה לנו? בשעה 18.00 נפתח את השערים, זו תהיה התאספות בשידור חי, והדגשנו גם בשקופית שזו לא רק התאספות פיזית, אלא יהיה שידור חי. כמו שאנחנו מתאספים פיזית כאן בבניין שלנו, גם כל החברים בעולם מוזמנים להתאסף במחשבים שלהם, ולראות בשידור חי מה קורה כאן אצלנו, אנחנו נראה אתכם בחדרי הגלקסי שלכם, ואתם תראו אותנו. זה יהיה באמת אירוע משותף, תתפסו מקום נוח במחשב כבר משעה 18.00.

בשעה 19.00 נפתח בסעודת תוכן חגיגית שתכלול ציטוטים עם התייחסות של הרב, כמובן דוברים, קליפים מכל העולם, תיאטרון מצחיק, להקה ושירים, ועוד הרבה הפתעות.

שוב, אתם מוזמנים לכתוב ולהציע כל הצעה איך לגרום לאירוע הזה להיות הכי מחבר שיכול להיות בהתחשב בנסיבות שיש לנו עכשיו. מכיוון שזה אירוע משולב פיזי ווירטואלי, נשמח לשמוע את ההצעות שלכם.

ויש לנו שאלה רב, איך לקרב את האירוע הזה כמה שניתן לאותן סעודות ראש חודש שהיו איתך ועם הרב"ש. כי אצלנו בכל זאת זה קצת שונה, יהיו הרבה אנשים, הרבה מסכים, איך לשמור על הפנימיות באירוע כזה?

לא צריך להיות שינוי כל כך גדול בצורה הפיזית, הגשמית, החיצונה, אבל הצורה הפנימית ודאי שהיא תלויה בנו, בעד כמה אנחנו רוצים להתחבר. אנחנו פועלים עכשיו מחוסר זמן, אנחנו צריכים להיזהר לא לפגר בהתפתחות הרוחנית שלנו. ולכן חשוב לנו מאוד להגביר את המאמץ הפנימי.

לא ביותר שעות, לא בפעולות, אלא את המאמץ הפנימי הלבבי, את תשומת הלב למה שאנחנו עושים. אלו יכולות להיות אותן הפעולות, באותה הכמות, אבל באיכות הן צריכות להיות בעוצמה פנימית רבה יותר. זה מה שאני מאוד מבקש.

אני גם רוצה להגיד, בואו נכין למחר, חוץ מההכנה למאמר הבא שיפרסמו לנו, בואו על המאמר הזה שלמדנו היום ואתמול, נכתוב שאלות, אבל שאלות ענייניות, למימוש המאמר בפועל בינינו.

מה הן השאלות שלנו? זה יהיה מאוד טוב אם נסכם את השאלות, ואחר כך נלמד אותן. לא למחר, למחר תנסו לכתוב את השאלות, אבל מחר בבוקר אנחנו כבר לומדים מאמר אחר. כל המאמרים האלו לא נמצאים בהתנגדות והתנגשות זה עם זה.

(סוף השיעור)