שיעור בוקר 16.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 395, מאמר הערבות

אני חושב שזה המאמר החשוב ביותר מכל כתבי הקבלה בכלל. אמנם זה לא נראה כמו "אין עוד מלבדו" או כמו הקדמה ל"פנים מאירות ומסבירות" שאנחנו לומדים עכשיו, ועוד ועוד כאלו מאמרים בולטים, אבל המאמר הזה מספר לנו, אם כי בצורה מאוד פושרת, עממית, כי בעל הסולם רצה כך לכתוב אותו שיהיה ממש מתאים לכל נפש, על החוק הכללי של הבריאה, שהוא כללי וגם פרטי. כי עד כמה שאנחנו בודקים את עצמנו כל פעם כלפי חוק הערבות, אנחנו לא טועים ומתקדמים בקו ישר למטרת הבריאה. ואם אני מפסיק לבדוק את עצמי כלפי הערבות אז אני מיד בורח הצידה, נופל, לא יודע איפה אני נמצא וצריכים שוב להשתדל לחזור לקשר הערבות, כי אז אני בטוח שאני נמצא בכיוון הנכון. ועד כמה שאני מרגיש חיסרון בזה שאני לא נמצא ועד כמה שאני יכול כנגד זה לעשות מאמצים כמו תפילה, התכללות בחברה וכן הלאה, לפי זה אני מתקדם ומרים את עצמי מדרך בעיתו לדרך אחישנה.

זאת אומרת, חוק הערבות, היחס שלי לחיבור, קובע את כל ההתקדמות שלי, גם שאתקדם בדרך נכונה, וגם בצורה כמה שיותר ישרה ולא בפטפוטים, בנפילות, עליות וירידות, אלא שהם ממש יהיו כמו שאומר בעל הסולם, כמי שכפאו שד, שזה ממש לשנייה אחת, וזה מספיק לי כדי להתעורר ולעשות צעד קדימה. וכל פעם אני נופל ומתעורר, נופל ומתעורר, אבל התדירות הזאת היא אפילו עד אלפי פעמים במשך היום. לכן אנחנו צריכים להרגיש את חוק הערבות, איך הוא פועל בתוך הבריאה כולה, וגם עכשיו הוא פועל כי גם עכשיו אנחנו נמצאים בכל זאת במערכת המתוקנת, אלא שבעצמנו אנחנו לא יכולים לראות אותה כי "כל הפוסל במומו פוסל", אז אנחנו רואים את המערכת מקולקלת ואפילו לא מודעים עד כמה היא מקולקלת. ולכן לראות אותה בכל פעם מתוקנת יותר ויותר, זאת אומרת בכל פעם יותר ויותר נכנסת לערבות, זאת העבודה שלנו.

לענייננו, בצורה יומיומית, חוק הערבות זה שאני בודק את עצמי עד כמה אני נכנע כלפי החברה. החברה מקבלת איזה תנאי על עצמה להתקדם, ודאי שאני או בעד או נגד, ואם לא כך ולא כך אז אני בכל זאת מגיע למצב של ביקורת, וחייב לבקר את עצמי, ואז בדיוק לדעת האם אני בעד או נגד ובכמה. ועד שאני לא משתווה עם החברה למעלה מדעתי זה לא נקרא שאני נמצא בחוק הערבות, זאת אומרת אני בכלל לא נמצא בכיוון הרוחני, לא מכוון למטרת הבריאה, למטרת החיים. לא מכוון לבורא שנמצא במרכז החברה.

ולכן כאן כל הזמן לבדוק את עצמי עד כמה אני מסכים עם החברה, מסכים עם מורה הדרך, מסכים עם מה שכותבים לנו המקובלים, לפי זה אני כל הזמן מכוון את עצמי יותר ויותר בצורה מדויקת לתיקון. ובעצם זה התיקון בעצמו. צריך לשים לב למאמר הזה, למאמר "הערבות", ואפילו לחזור עליו כמה פעמים ואתם תראו כמה בתוך המאמר הזה בעל הסולם הסתיר כאלו עצות פנימיות, שרק אם אדם מתייחס בעדינות לתנאי הזה של הערבות, ולא סתם כך כמו בגן ילדים שהגננת אומרת, "נהיה בחברה יפה טובה", אלא כמה שהוא מבין שזה חוק הברזל של המערכת הרוחנית, לפי זה הוא יתקדם.

במיוחד זה חשוב לנו אם אנחנו נמצאים לפני איזה משימות קבוצתיות, כאן צריך לשים לב, עד כמה אנחנו בעד או נגד, מסכימים, לא מסכימים, כאן העבודה המשותפת שלנו. [נניח] אני לא רוצה ללכת למדבר אז חברים ילחצו עליי, אני לא רוצה ואם כן, וכן הלאה, ואז צריך לראות עד כמה ההתנגדות הזאת לכל מיני פעולות חברתיות מסוג זה שאנחנו מבצעים, עד כמה בזה שאני נגד, יכול להיות דווקא טוב, אז אני מתגבר על זה בעזרת החברה וכך מתקדמים, ולאו דווקא על ידי כך שכולם צריכים להסכים ומיד, אנחנו רואים ומבינים שדווקא ההתקדמות הרוחנית היא על פני כל המכשולים, כל ההתנגדויות שיש לנו. לכן אין מה להתבייש, אין מה להסתיר שאני לא מסכים, אבל יחד עם זה אני צריך להראות גם לעצמי וגם לחברה עד כמה למרות זאת אני כן משתתף והולך עם כולם.

וכאן זו חובה להתכופף בפני כולם, מפני שאחרת הוא מזיק לחברה ומזיק לעצמו פי כמה וכמה מאשר מזיק לחברה. כאן זו נקודת המשבר. ואדם צריך לעשות חשבון עד כמה הטבע שלו, או הדעות הקדומות שלו, [מה] שלימדו אותו, שחינכו אותו אי שם, מנוגדים, וטוב מאוד שהם מנוגדים, אבל אני הולך למעלה מהם ועל זה אין ויתור, כאן מקום ההכרעה וההכרעה צריכה להיות ברורה. לכן חוק הערבות בכלל מתקיים בנו ויכול להתקיים בנו בכל רגע ורגע. כל פעם לחזור לעל מנת להשפיע, למעלה מהדעת, לכיוון המטרה, להתכלל בחברה, להכניע את עצמו כלפי העשירייה וכן הלאה, זה הכול נכלל בחוק הערבות כי הערבות היא השם הכללי של כל מכלול התנאים שאנחנו צריכים לקיים כדי להיות כגוף אחד במערכת אדם הראשון.

שאלה: מה זה מסכים?

זה שאני נכלל בלב ונפש, ואני לא רואה שאני שונה במשהו מהחברה בלב ונפש, זאת אומרת בדעה ובהרגשה ובכול. יחד עם זה אני יודע עד כמה שאני לפי הטבע האגואיסטי שלי, לפי מה שהבורא הכניס בי קודם, על ידי חברה זרה, על ידי כל מיני דברים שקיבלתי, חינוך זר וכן הלאה קודם, עד כמה שאני מנוגד.

תלמיד: אז אני לא מסכים. הדעה שלי, ההבנה שלי והרצון שלי, כל מה שאני מכיר, כל מה שחינכו אותי אליו, אני לא מסכים.

לא מסכים למה?

תלמיד: לא מסכים. חבר אמר לנו שעושים איזה פעולת הפצה

לכיוון שלנו הנוכחי אתה לא מסכים.

תלמיד: לא מסכים.

אז אתה צריך לעשות עבודה עליך כזאת, שאתה תסכים למעלה מכל אי ההסכמות שלך. אתה לא מוחק אותן, לא שוכח אותן, זו העבודה, על כל הפשעים אתה צריך להתגבר ולהסכים, למה? כי זו דעת החברה, אחרת אתה לא נכלל עימה ואין לך מקום שם.

תלמיד: אני שואל אם אני צריך להגיע לזה שאני מסכים, או מספיק שאני עושה את הפעולה?

לא עושה את הפעולה. אתה יכול להגיד ככה, אני הולך לעשות את הפעולה כי מתוך הפעולה שאעשה אני לאט לאט אגיע להסכמה, אבל אתה צריך לדעת שאתה הולך להסכים, ואם אתה לא מסכים אז אין לך מקום בחברה. אז אתה מזיק להם והם יזיקו לך ולא ייצא מהדרך שלך שום דבר טוב. אלא לאט לאט, זה לא בבת אחת, אבל הכיוון צריך להיות להסכמה השלמה, שאתה תסתכל על עצמך, נגיד אחרי כמה ימים של עבודה שלך על עצמך, ואתה תראה שאתה אחר, הפוך. נגיד שהיית שמאלני, עכשיו אתה ימני, היית יפה נפש, ירוק, עכשיו אתה ההיפך.

תלמיד: אני צריך לעבוד על עצמי או על ידי העשירייה שיעזרו לי לשנות את הדעות שלי, אבל אני ממש לא מסכים. אני מוכן לעשות את הפעולה, ו הורג אותי מבפנים

יופי, בכמה שאתה מסוגל אתה צריך להשתתף.

תלמיד: מה צריך לנגן לי בראש בזמן הזה? איך אני מודד את השינוי שיהיה בי?

למעלה מדעתך. יש לך דעת, דעת חזקה, זה טוב מאוד, ויש לך הזדמנות ללכת למעלה מהדעת.

תלמיד: אז מה צריך לנגן לי בראש בזמן שאני עושה את הפעולה שאני ממש מתנגד אליה?

אתה ממש ממש מתנגד ולמרות זאת שבדעה שלך הפנימית החזקה, אתה מתנגד, שונא ודוחה, אתה לא יכול לנגוע בזה ולקבל, אבל יחד עם זה אתה בונה קומה שנייה, למעלה מזה, ומשתדל למרות מה שאתה רואה, בכמה אני מסוגל, בכמה לא, וככה כל פעם לעשות כזאת עבודה. דווקא לאט לאט, שידחפו אותי, אני לא יכול לנגוע בזה, תדחפו לי את היד. ככה תבקש, תעזרו לי ככה, תעזרו לי ככה. אפילו פיסית לעשות משהו לא מסוגל, שנאה אמיתית. מלמעלה נותנים לך רק נקודה כלפי הכיוון המנוגד הזה, ואת כל היתר אתה צריך לקבל מהסביבה, מאיפה תיקח?

לכן אתה בא עם עיניים עצומות, תסגור את האוזניים כשהם מדברים דברים שמנוגדים לך, תקשור את העיניים שאתה ממש לא יכול להסתכל עליהם, על החברים שלך אתה לא יכול להסתכל, למה? כי הם נמצאים בהתפעלות, הם עכשיו נמצאים באיזה עבודה שהם מתקשרים לאנשים, הם עושים כל מיני דברים יפים, הם מפיצים, ואתה לא יכול לסבול את זה. לא יכול, אתה מרגיש שזה פגם ממש בכל היקר שלי, ואז אתה מתחיל דווקא ליהנות שיש לך הזדמנות למעלה מהדעת ללכת.

יש אנשים שהם לוקחים סכין וככה לעצמם מזיקים לעצמם. אתה מרגיש שאתה עושה ככה אבל מה זה לעצמך, לרצון לקבל שלך האגואיסטי, איך אתה חותך אותו ככה, תנסה. צריך לקבל מזה תענוג, כן, תענוג.

שאלה: אבל ברגע שמגיע ללב שלם אז כבר נעלמת ההתנגדות, נכון?

זו הבעיה. אם יש לך לב שלם אז זה לא כל כך שווה. נכון. דווקא אלה שמתנגדים והולכים למעלה מהדעת, הם פורצים את הדרך.

תלמיד: את זה הבנתי, אבל בכל מקרה זהו התהליך, שכן מגיעים לזה באיזשהו שלב, כן?

אם אתה תלך בדרך הנכונה אפילו שאתה ב-100% מסכים, אתה תתחיל להרגיש כמה שיש לך בעיות. אבל הבעיות אולי לא אידיאולוגיות אלא בעיות אחרות, איך לקיים את זה, איך לתקן את זה, אז יהיה לך בכל זאת התנגדות עם המורה דרך, התנגדות עם החברה במשהו. יהיו מקומות החיכוך, אם אין לגמרי, זה סימן שאתה צריך לעלות לדרגה יותר עלינה.

תלמיד: ברוך ה' יש, אבל ברגע שיש את זה ועובד נכון, אז יש שלב שבטוח אם עובד בצורה מוצלחת שמגיע בלב שלם ואז ההתנגדות כן נעלמת.

ההתנגדות נעלמת ואז יש לך בעיה.

תלמיד: בעיה חדשה.

מה לעשות בלי התנגדות, זה מצב לא טוב. זה כמו שנמצא, נבלע בחסדים, שזה חוסר עבודה. אנחנו נעבוד על זה.

אות כ"ו

"ותדע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא, ששלח הקב"ה לישראל, ע"י משה רבינו, קודם קבלת התורה, כמ"ש (יתרו, י"ט פסוק ה'): "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והיתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש. אלה הדברים, אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה, ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם את כל הדברים האלה, אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדיו, ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה. וישב משה את דברי העם אל ה'". ע"כ.

והנה לכאורה, הדברים אינם מותאמים לתפקידם. כי השכל מחייב, באם אחד מציע לחבירו, איזו עבודה לעשות, ורצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה ומעין של תוכן העבודה ההיא. וגם שכרה. אשר אז נמצא מקום להמקבל, לעיין בה, אם למאן אם להסכים.

וכאן, בב' מקראות האלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא שום דוגמא של העבודה, ולא שום שכר חלף העבודה. כי אומר: "אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". ואינו מפרש לנו, לא את הקול, ולא את הברית, על מה שיחולו. אח"כ אומר: "והיתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ". שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו. דהיינו, להתאמץ להיות סגולה מכל העמים, או הוא הבטחה טובה אלינו.

גם יש להבין, הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ". אשר ג' התרגומים: אונקלוס, ויונתן בן עוזיאל, והירושלמי, נדחקים כאן לתקן את הכתוב הזה. וכל המפורשים: רש"י ורמב"ן וכו'.

והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס, אשר "כי" הזה הוראתו אע"פ. ויפרש: "והיתם לי סגולה מכל העמים, אע"פ שלי כל הארץ". ולזה נוטה גם דעתו עצמו, עש"ה.

אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אעפ"י. ואח"כ מסיים הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה, וחובה להתאמץ בדבר זה, או הוא הבטחה טובה.

גם מלות הללו "ממלכת כהנים", אין לו פירוש, ואין לו חבר בכל התנ"ך. ובעיקר צריך להגדיר כאן, על כל פנים, איזה הבחן, בין "ממלכת כהנים" ובין "גוי קדוש". שהרי, לפי המשמעות הרגילה של כהונה, הרי זו בחינה אחת עם קדושה. וממילא מובן, שממלכת, שכולה כהנים, הרי זה גוי קדוש. ואם כן, המלות "גוי קדוש" מיותרים."

בעל הסולם בסופו של דבר רוצה להראות לנו רק דבר פשוט. הוא מסובב קצת, כי כותב לקהל שישנו לפניו, הוא רוצה להגיד פשוט שאם אנחנו מקיימים את תנאי הערבות בקשר בינינו אז אנחנו בזה מקיימים את כל התורה. אנחנו מגיעים ממש לדרגת הכוהנים. זאת אומרת, שזו כבר הדרגה העליונה שבדבקות בינינו עם הבורא.

אות כ"ז

"אולם, על פי כל אותם הדברים, שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה. דהיינו, שמציע להם באמת, בדברים האלו, כל צורתה ותוכנה, של ענין העבודה של התורה ומצות, ואת כל מתן שכרה, הראוי להשמע.

כי צורת העבודה שבתורה ומצות, מתבטא בהכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". כי "ממלכת כהנים" פירושו, שתהיו כולכם, מקטון ועד גדול, כמו כהנים. דהיינו, כמו שהכהנים, אין להם חלק, ונחלה, ושום קנין גשמי בארץ, כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללה." אם תלך בתנאי הערבות. "באופן, אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדש לה' ית'." כל הרצון לקבל יהיה בעל מנת להשפיע.

"ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, רק כדי לקיים מצות השי"ת, ולמלא את צרכי זולתו, שלא יחסר לחבירו כלום ממשאלותיו." שאלה כל המצוות "באופן, שלא יהיה לשום פרט, לדאוג מה לצרכי עצמו. שבאופן זה, נמצאו אפילו העבודות של חולין, מקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות, שהכהנים היו עושים בבית המקדש." כי הוא עושה את זה רק כדי להחיות את נפשו ואת כל היתר זה לספק לאחרים.

"כי מה לי העסק, בהמצוה של הקרבת עולה לה', שהוא מצות עשה? ומה לי, אם מקיים המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"? ונמצא, שהקוצר שדהו, כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'.

ולא עוד, שהסברא נותנת, אשר המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", הוא עוד יותר חשוב מהמקריב קרבן, שהוא משום, מה שהוכחנו לעיל באות י"ד וט"ו, עש"ה.

אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצות, אינם נתונים, אלא לצרף בהם את ישראל, שהוא הזדככות הגוף, כנ"ל באות י"ב. אשר אח"כ, יזכה בגללם את השכר האמיתי, שהוא הדבקות בו ית', שהוא תכלית הבריאה, כנ"ל באות ו', עש"ה.

והנה השכר הזה מתבטא בהמלות "גוי קדוש". שע"י הדביקות בו ית', נעשינו קדושים, כמ"ש: "קדושים תהיו לה' אלקיכם, כי קדוש אני ה' מקדישכם".

והנך רואה, שבמלות "ממלכת כהנים", מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך". דהיינו, ממלכה, שכולה כהנים, שה' הוא נחלתם, ואין להם שום קנין עצמי, מכל קנינים הגשמיים. ובעל כרחינו יש לנו להודות, אשר זהו ההגדרה היחידה, שאך אפשר להבין בענין "הממלכת כהנים" הזו. כי לא תוכל לפרשה, בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי יהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי יהיו הנותנים?

וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים. הלא כבר נאמר "וגוי קדוש". אלא בהכרח, שכל המשמעות שבהדבר, אינו אלא, רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם. והיינו, השיעור של "ואהבת לרעך כמוך", הכולל כל התורה כנ"ל.

ובמלות "גוי קדוש" מתבטא כל צורת המתן שכר, שהיא הדביקות כנ"ל."

מי שמגיע לדבקות נקרא "גוי קדוש". יוצא שכל הסמלים שאנחנו מדברים עליהם בבית המקדש הם סמלים בלבד, לעומת כל הפעולות שאדם עושה בחיי היומיום כלפי הזולת, שעל ידם הוא מתקשר לזולת, מאכיל את הזולת, דואג לזולת, מתקשר עימו ממש בפועל למערכת אחת. דווקא על ידי פעולות גשמיות פשוטות זו בעצם עבודת בית המקדש, עבודה בנשמה בצורה האמיתית הטהורה.

תלמיד: הוא כותב שאך אפשר להביא בניין בממלכת הכהנים", הוא אומר "כי לא תוכל לפרשה, בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי המקריבים.."

כן. כל העבודות בבית המקדש רק נתנו לנו כדוגמה. אבל באמת העבודה האמיתית היא לא בבית המקדש. בזה שכל אחד עובד על מנת לקיים את המערכת הכללית ולהיות בערבות. והעבודות בבית המקדש אלה סימנים רק לזה. זה מה שהוא רוצה להגיד.

כל בית המקדש לא שווה כלום אם אתה לא מקיים את הפעולות בקשר בין האומה בעבודות הפשוטות בחיי היומיום. ולכן, אם אתה לא מקיים אותם, אז בית המקדש גם נשבר, נשרף, נחרב. אם אתה תוכל להגיע ליחסים הנכונים בתוך האומה, אז אתה תרגיש שזה דווקא מגיע לצורת בית המקדש.

לא צריכים להקים איזה בנין שם בירושלים או באיזה מקום. אין לזה שום ערך. "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים." מדובר על הקשר בין בני האדם. זו הנשמה שאנחנו בינינו משחזרים מהשבירה, ואז אנחנו מגלים שם את הנרנח"י השלם, שזה הבורא.

תלמיד: מה זה כוהן, מי זה הכוהן, מה התכונות שלו?

כל אחד שמגיע לנקודה המקסימלית האפשרית בדבקות בבורא.

תלמיד: זאת אומרת, כוהן ודבקות זו מילה נרדפת?

דבקות כלפי הבורא יש לנו כח"ב. כתר, חכמה, בינה. אז שם, מי שזוכה לאלו צורות הדבקות נקרא "כוהן", "לוי", "ישר א-ל".

תלמיד: כולם צריכים להיות כוהנים בסופו של התהליך מקטון ועד גדול?

כן. כל אחד.

תלמיד: כי לפי מה שהוא כותב פה, הוא אומר אז מי יקריב ומי..

"אתם ממלכת כוהנים.".

תלמיד: אבל המשפט שהוא אומר לא ברור. "אם כן מי המקריבים" ומי האלה שנותנים את מתנות הכהונה?

הכול יחד. כל אדם ואדם.

שאלה: אם אנחנו מדברים על מצב של ערבות. ניקח מצב שאני בתוך העשירייה מחליט שכמה דברים שהם עושים לא מתאימים לי. כמו למשל, לבוא למפגשים. או שאני עושה עכשיו פעולה שהעשירייה החליטה לא לעשות, אבל אני עושה. לא הפצה, בתוך העשירייה ביומיום.

זה נקרא שאתה עושה בתוך העשירייה? פיזית אתה נמצא בתוך עשירייה, אבל בעצם, אתה נמצא מחוצה לה, וגם מה שאתה עושה פיזית, אתה עושה ההפך.

תלמיד: נכון. האם כדי להגיע למעמד של ערבות אני צריך לעשות את המאמץ לבד, או האם מוטל גם משהו על העשירייה להשפיע עלי בנושא הזה?

זה משהו אחר. אם אתה מבקש, אם הם מרגישים כלפיך שאתה חבר שלהם, אז בטח שיש כאן השפעה הדדית. אבל אני לא מדבר על ידי מה נעשה התיקון. התיקון צריך להיות שבעשירייה כולם מכוונים למטרה אחת, על ידי פעולות חיצוניות, פנימיות למיניהן, עד "כאיש אחד בלב אחד.".

תלמיד: אם העשירייה מתערבת לי בזה, הם לא מפריעים לי, עדיף שהם יפריעו לי, אני רק צריך להתאמץ לבד, איך זה עובד?

לא. אין דבר כזה שהעשירייה מפריעה. אין. אתה יכול להגיד, "לא. תעזבו, תעזבו. אני בעצמי". זה לא טוב.

תלמיד: איך עובדים שני הכוחות האלה, גם העשירייה תומכת ועוזרת לי, וגם אני צריך להתאמץ יחד עם זה. ואם לי לא בא בכלל להקשיב לעשירייה כרגע כלום?

אז תן סטירה לעצמך ותקשיב. מה עוד אתה רוצה, או צא.

תלמיד: והעשירייה מחויבת לעזור לי?

כן. אם אתה נמצא בעשירייה, היא מרגישה שאתה אחד מהם, אז היא מחויבת.

תלמיד: ויכול להיות רגע שהם יגידו לי "תשמע, אתה לא בסדר, אתה לא מתאים לנו כי אתה לא עושה מה שאנחנו רוצים"?

אם אתה מתנגד בתוקף גם לעזרה שלהם, בכל צורה שהיא, אז הם חייבים לוותר עליך. חייבים. כמו להוציא גוש זר מתוך הגוף.

תלמיד: אני רוצה להבין, הם לא לוקחים לי את העבודה בעצם בזה שהם לוחצים עלי על הדבר הזה? אנחנו מדברים על העבודה, אמרת קודם לחבר על העבודה שהוא צריך לעשות, הם לא לוקחים לי את זה ברגע שהם מתערבים לי בזה?

לא. זה נקרא שאתה גם עושה. מה שנעשה בעשירייה זה נקרא "זכה, נעשתה עבודתו על ידי אחרים.", משהו כזה.

שאלה: לגבי אלו צרכים של חברו צריך להיות בשמירה כל מי שנמצא איתו בערבות, חומרית או רוחנית?

אני לא מבדיל חומרית או רוחנית, אני לא יודע. אנחנו צריכים לשמור שהחבר יהיה מכוון למטרה ויחד איתנו בלב ונפש, נקודה. כמה שאנחנו כך הוא.

שאלה: מה ההבדל בין גוי קדוש לבין עם?

גוי קדוש זה מי שזוכה לדבקות. גוי זה עם. להגיד עַם או גוי זה אותו הדבר, כך זה לפי ההגדרה. רק העם שמגיע לדרגה של קדושה נקרא "גוי קדוש". מה מדגישה המילה גוי לעומת עם? שפעם היה הפוך, פעם היה על מנת לקבל הפוך מכל דרגות הדבקות, ועכשיו הוא הגיע לדבקות, רכש את הקדושה בעל מנת להשפיע, לכן נקרא "גוי קדוש".

שאלה: מהי הקרבה?

הקרבה היא כשאתה לוקח רצון לקבל ומביא אותו להקרבה, משתמש בו בעל מנת להשפיע, זו הקרבה מאוד גדולה. תאר לעצמך, כל הרצונות שאני רוצה לקבל, שכך נולדתי וגדלתי והכול, עכשיו אני צריך ההפך מזה לעשות, זו ממש הקרבה. הקרבה היא גם מהמילה קרוב, שאני מבטל את הרצונות לקבל מהשימוש הרגיל שבהם.

שאלה: למה ביטוי האור בכלי הוא רק דרך מלכות שמתחברת לט' הראשונות?

איך אחרת מלכות יכולה לתקן את עצמה? רק במידה שהיא מתבטלת כלפי ט' ראשונות. קודם כל ביטול, זה נקרא "צמצום מלכות", ואחר כך עד כמה היא יכולה לתמוך בעביות שלה בט' ראשונות. לה בעצמה אין כלום חוץ מהעוצמה, חוץ מהעביות. לכן בעביות שלה, כמה שהיא יכולה לבטא את עצמה בט' ראשונות, לתמוך בהן, להפעיל אותן, בזה יש לנו את האור, הבערה בכל ט' הראשונות. זו עבודת המלכות. אבל חוץ מזה אין למלכות כלום, רק להיות בצמצום, מסך ואור חוזר ולמסור את עצמה למעלה מהדעת, למעלה מעצמה.

תלמיד: האם זה נובע מהחוק שאין אור פחות מעשר ספירות?

ודאי. כי פחות מעשר ספירות, האור, אם הוא מופיע, יכול להיות שמופיע, אבל אנחנו לא מרגישים אותו, הוא לא פועל עלינו, ולא מזמין בנו שום תגובה.

שאלה: כתוב, "שבמלות "ממלכת כהנים", מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך".

כן. זו עבודת הכוהנים, שאתה מכוון את עצמך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". לא לחשוב על עבודת הכוהנים בבית המקדש שהם שורפים שם כבשים ופרות, אלא זו העבודה. זה שזה מתבטא כביכול בשרפת בשר, אנחנו [נדבר על זה]. קודם נתרגל לצורה האמיתית של הכוהנים, להפוך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע.

תלמיד: הוא פה ממשיך ומדייק, "דהיינו, ממלכה, שכולה כהנים, שה' הוא נחלתם, ואין להם שום קניין עצמי, מכל קניינים הגשמיים." מה זה אומר?

בעל מנת לקבל אין לי כלום. אם אני כבר נמצא בזה, יש את ישראל, לוי וכהן, נה"י, חג"ת וחב"ד, אם אני כבר מגיע לדרגה הזו אז אין לי משהו לעצמי, לא נשאר כלום, השתמשתי בכל העביות שהייתה לי, מגלה את כל הרזרבות שלי, כל הקופסה שלי, הרצונות.

תלמיד: אז כל עוד ישנה עביות זה אומר שיש לי רצון לקבל גשמי?

כן, יש לך עוד משהו, ואתה רוצה שיהיה לך, אתה רוצה עוד לעשות ועוד לעשות ועוד. אלא אם כן הגעתי לגמר התיקון אז זה כבר משהו אחר. יכול להיות שזה צער גדול מאוד להגיע לגמר התיקון. אם אתה רוצה לעבוד, על ידי העבודה אתה יכול להוכיח את האהבה והכול ופתאום אין לך, אתה נשאר המום. מה קורה שם לא ידוע, אבל כתוב שאז ה' עושה להם כנפיים. כביכול יש עוד, אבל בינתיים בוא נממש את זה.

שאלה: הוא כותב, "שהקוצר שדהו, כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקרב קרבן לה'."

בטוח, אותו הדבר, היינו הך.

תלמיד: זאת אומרת, לא משנה איזו פעולה, ביטוי ותפקיד של האדם.

חשוב יותר ממה שאתה עושה את זה ישירות לבורא. "ואהבת לרעך כמוך" קודם ל"ואהבת את ה' אלוהיך". אבל מאהבת הבריות לאהבת ה' זה לא בגלל שאהבת ה' היא חשובה יותר, לא, אלא אהבת ה' מגיעה במידה שאתה מממש את אהבת הבריות, כי זה מגיע לך מהאור העליון שממלא את הכלים המתוקנים. יוצא שכל העבודה שלנו, כמה שאנחנו לא מסכימים לזה, אבל היא דווקא בזה שאני ממלא את הבריות. וזה צריך להתברר עכשיו בעולם ומתוך זה אנחנו נראה עד כמה אנחנו מחויבים והפוכים.

קריין: מה שחיפשת זה מבעל הסולם, שמעתי מאמר ק', "תורה שבכתב ותורה שבע'פ".

"כי עיקר עבודה שייך דוקא במקום שיש התנגדות. ונקרא עלמא, מלשון העלם. שאז, בזמן ההעלם, יש התנגדות, ואז שייך מקום עבודה. וזה סוד מאמר חז"ל "שיתא אלפי שני עלמא וחד חרוב [ששת אלפים שנה עולם, ואחד חרב]". היינו, שיחרב ההעלמא, ואז אין כבר עבודה. אלא הקב"ה עושה לו כנפים, שזהו בחינת כיסוים, בכדי שיהיה לו עבודה".

אנחנו לא יודעים מה זה, אבל שתהיה לנו הבעיה הזאת.

שאלה: בטקסט זה נראה שישנם אנשים שעובדים את האדמה ויש אנשים שמקריבים קורבנות, האם הקרבת קורבנות קשורה לצמצום? ובנוסף אתה אומר שהכול קורה באדם אחד, אבל מהטקסט זה מאוד ברור שאלה שני אנשים נבדלים.

כל אדם הוא עולם קטן, הוא כלול מהרבה אנשים. ויש בו גם כהן, לוי, ישראל, אומות העולם, חיות, דגים, הכול יש בתוך האדם עצמו. יוצא שאין שום דבר שנמצא מחוצה לאדם, ולכן כך אנחנו מדברים. אנחנו מכנים כל מיני עבודות שהאדם צריך לעשות בשמות של אנשים זרים, במקצוע שונה, במעמד שונה, אבל בעצם זה הכול שייך לאדם אחד שצריך להיות בכל התפקידים האלו.

שאלה: אני צריך להראות שמעל ההתנגדות אני הולך לקראת חיבור אחרת זה נזק. ומה אם זה לא בהתאם לתכונות שלי, אני בדרך כלל לא הולך לקראת קונפליקטים ודברים כאלה, בכל זאת אני צריך לעשות את זה?

אז אתה עוד יותר שמח שאתה הולך נגד התכונות שלך, כי אז ברור שאתה מתקן את עצמך. ואם אתה לא מרגיש התנגדות אז כאן אתה צריך לבדוק, האם אתה עושה דברים נכונים. כי כל צעד וצעד רוחני שאתה תעשה הוא חייב להיות נגד העצלות, נגד התנגדות מצד האופי שלך, מצד ההרגלים שלך. זה חייב להיות.

תלמיד: איך אני צריך להראות את זה לעשירייה?

אני לא חושב שיש כאן עניין להראות את זה לעשירייה. לעשירייה אתה תראה את הדברים בצורה פשוטה. נגיד אני יודע שאני חייב להגיע בשעה מסוימת לשיעור, לצילום, לכל מיני דברים שאני חייב לבצע, וזה אצלי מאוד חמור אם אני מאחר, אם זה מעצמי, לא שנגיד אני חייב להתעסק במשהו אחר, אבל ככה זה. זאת אומרת, בדברים חיצוניים אתה חייב להראות עד כמה שאתה הולך עם כולם, בדברים הפנימיים אתה לא חייב לגלות את זה, לא חייב.

שאלה: האם אפשר להגיע לדרגת אהבה, לערבות, כאחד או כעשירייה?

לא, אי אפשר להגיע לשום דרגה רוחנית אם לא מתוך עשירייה, אי אפשר. רק בתוך עשירייה אנחנו יכולים להגיע לזה.

שאלה: המסקנה היא בעצם שאם בעשירייה הכול על מי מנוחות, כולם אוהבים זה את זה, אז זה דווקא כשהבורא מפנה לנו עורף. וכאשר יש התנגדויות וברורים סוערים, אז הבורא נותן לנו עבודה ואנחנו נמצאים על דרך של התקרבות. איך זה עובד?

נכון, בדיוק ככה זה עובד, אין לי מה להוסיף, אמרת נכון. "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", אם הבורא אוהב אותך אתה סובל, ככה זה.

שאלה: אמרת בתחילת השיעור שאנחנו צריכים להרגיש את חוק הערבות. לפני כמה שנים הייתי בישראל, נסעתי באוטובוס ואחד החברים כעס ואמר, "אני לא מרגיש את הערבות", וזה גרם לי ממש לקפוץ, לרוץ לקדמת האוטובוס ולהקריא משהו. אז אני רוצה לדעת מה זה אומר להרגיש את החוק הזה של הערבות?

זה כל אחד לפי ההתפתחות. ישנם אנשים שהם יכולים להרגיש את זה אחרי שנה, שנתיים, שלוש, חמש שנים. ישנם אנשים שמרגישים את זה אחרי עשרים שנה, או אפילו אחרי שלושים שנה, ואפילו אחרי ארבעים שנה, ממש כך. זה תלוי בעוצמת הנשמה, עוצמת המקום שבו היא נמצאת במערכת אדם הראשון. אנחנו לא יכולים לעשות עם זה שום חשבון, אלא צריכים להשתדל לעזור לכל אחד ואחד, כמו שדווקא חוק הערבות מחייב אותנו.

אבל צריכים לקחת בחשבון שחוק הערבות הזה עוד יתגלה לנו יותר ויותר, ואתה תראה עד כמה שזה יהיה מאוד קשה. שגם אתה תדבר נגדו, נגד החוק הזה, ויהיו כאלה כמוך שירוצו לקדמת האוטובוס לדבר, ש"לא, דווקא ערבות", בצורה חמה כמו שאתה אז עשית, יש ויש, כך אנחנו נכללים זה מזה.

אבל אין אדם שלא שונא את התנאי הזה של הערבות. אין מה שאנחנו צריכים לשנוא חוץ מזה, שאני אהיה מעורב עם כולם, שאני אהיה למטה מכולם הכי תחתון, ושכולם צודקים ואני צריך לקבל נגד הטבע שלי את כל המרות שלהם ולעזור להם דווקא. וזה בחיים, זה לא שאני ככה לומד ספר ואז אני מוכן תיאורטית להיות בזה, אז אני קופץ לפני כולם באוטובוס ומתחיל להסביר מה זה "ערבות", כמה שזה יפה. אבל כשזה נוגע לבשר שלי זה לא פשוט. אתה יודע את זה קצת, לא מן הסתם אתה ג'ינג'י.

שאלה: בנוגע למצב הזה שבו האדם שונא את הערבות, ובאמת כל מה שהוא יכול לעשות זה פשוט לחתוך את האגו, להרגיש שהוא חותך מעצמו את האגו. והוא יודע שבמצב הזה הוא חייב ללכת מעל הדעת, אבל הוא לא יכול לעשות את זה. הכי הרבה שהוא יכול לעשות זה אולי איכשהו במובן מסוים ליהנות מהייסורים, מהסבל, אבל הוא לא מסוגל להגיע לערבות.

אז איך הוא יכול ללכת למעלה מהדעת? תתאר לעצמך שאתה מאוד מאוד רוצה לקיים משהו, ואתה עכשיו נזכרת שהדבר הזה הוא לא טוב, שהוא מושך אותך מלעשות צעד קדימה לקראת הדבקות בבורא. איך אתה יכול לקיים? אז אתה צריך להגיע לקשר עם הסביבה, שהיא תתן לך כוחות. שהבורא ייתן לך דרך הסביבה כוחות, שאתה תוכל להתעלות למעלה מהרצון שלך שמושך אותך הצידה מהדרך. ושאתה תקבל כוחות ותלך קדימה עם הדרך, תתקדם. אז תתאר לעצמך איך שאתה עושה את זה, אתה צריך לעשות כאן פעולות למעלה מדעתך, כנגד הרצון שלך. איך עושים? כאן זה בדיוק הקיום של חוק הערבות. דברו על זה ותראו איך זה אפשרי.

קריין: עמ' 397, טור א', אות כ"ח.

אות כ"ח

"ועתה מובן לנו היטב, גם המלות הקודמות, בכל שיעורם. כי אומר: "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". כלומר, לעשות ברית, על זה שאני אומר אליכם כאן. דהיינו, "והיתם לי סגולה מכל העמים". כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה. שעל ידיכם, תעבור ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף, אל כל העמים ואומות העולם. בהיות, שכל אומות העולם, עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה. וצריך אני לאומה אחת, על כל פנים, להתחיל בה עתה, שתעשה סגולה מכל העמים.

ועל כן מסיים על זה: "כי לי כל הארץ". כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי, כמותכם. וסופם להדבק בי, כנ"ל באות כ'. אלא עתה, באותה שעה, שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד הזה, הנה לעם סגולה אני צריך. ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הרינו מצוה אתכם, אשר "ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים", שהוא בחינת אהבת זולתו, באופיה האחרון של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא קוטבה של כללות התורה והמצות. "וגוי קדוש", שהוא השכר, בצורתו האחרון של "ולדבקה בו ית'", הכולל כל השכר, שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיענו חז"ל, בביאור הסיום "אלה הדברים, אשר תדבר אל בני ישראל". שדייקו "אלה הדברים", "לא פחות ולא יותר". שקשה מהיכי תיתי, שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה', עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו. שלא מצאנו דוגמתה בכל התורה. ואדרבה, מקרא כתוב עליו: "בכל ביתו נאמן הוא"."

שאלה: אם נגיד יש התנגדות, חור שחור, שאני לא יכול לשמוע על הפעולה הזאת?

איזה יופי.

תלמיד: אז אתה צריך להגיע למצב שרק היחס מהבורא ולבורא זה מה שקובע?

כן, ודאי.

תלמיד: זה בסדר?

כן, ודאי. שרק הבורא, בגלל שהוא קיים ובגלל שהוא סידר לי את הדרך, וגם את האופי שלי סידר, ואת כל החברים האלו שלי שאני שונא אותם, וכל העולם הזה שילך לאבדון, והכול, הכול ככה סידר לי, בזה סידר לי את מקום העבודה. שאני חייב להגיע לאהבה כלפיהם, שדווקא ברצון לקבל שלי אני רואה את הדברים האלה ההפוכים. ואם אני אהיה ברצון להשפיע, אז אני אראה עד כמה שהכול יפה וטוב, וכל העולם נברא בשבילי, שבו אם אני נדבק אליו, דרך זה שאני מטפל ונותן לו את הכול, אני בזה מגלה שם דבקות בבורא.

תלמיד: יש דברים שאני יודע שבהם אני עדיין לא מסוגל להצדיק את הבורא.

בסדר.

תלמיד: אז הגישה הנכונה היא, שאני אומר שאני לא מסוגל כרגע להצדיק, להבין?

בכמה שאני מסוגל אני אוחז בזה, שאני עד כאן מסוגל, ובוא תנסה קצת יותר.

תלמיד: אבל אם אלה כל מיני דברים שקשורים להכרחיות ולא לפעולות הפצה, אני שם את זה בצד ומנסה להתעלם מזה, כי אני יודע שאני לא יכול להצדיק?

אם אתה אומר שזו הכרחיות אז אתה חייב לטפל בזה. על הכרחיות אנחנו לא מדברים, על הכרחיות אנחנו לא מוותרים, אתה חייב לקיים את עצמך, זה קודם כל. "אם אין קמח אין תורה", אחרי שיש לך קמח תתחיל את התורה.

תלמיד: יש קמח, אבל כל הזמן מתעוררות בעיות בקמח הזה, אני לפעמיים מסוגל להצדיק את זה, לפעמים לא. אני יודע שאני לא מסוגל כרגע, ואני שם את זה בצד מנסה להתעלם מזה, מטפל במה שאפשר. זאת הגישה?

כן.

תלמיד: בקשר להפצה, האם יש איזה נושא שהיית רוצה שאנשים ישמעו עליו עכשיו?

יש לנו אחראי על הפצה.

תלמיד: אני מדבר על הפצה עכשיו באינטרנט, מה היית רוצה, איזה נושא?

רק לקראת הכנס. כי אנחנו בזה מנקים את כל הזנבות, מנקים את כל הדברים, אנחנו רואים איך להתקדם, עשירייה פרטית, עשירייה כללית, כל העולם כעשירייה. אנחנו צריכים לראות את הפרספקטיבה הזאת איך אנחנו עובדים מהנקודה הפנימית של הלב לעשירייה, מעשירייה לכל העשיריות, ומכל העשיריות לאנושות.

תלמיד: אבל אני צריך לתרגם את זה לאנשים בחוץ, אז בלי עשיריות.

לאנשים בחוץ זה לא לעכשיו.

תלמיד: איזה נושא נראה לך אקטואלי, זה העניין.

הנושא הכי אקטואלי לישראל זה חיבור, אין יותר, למעלה מכל ההבדלים. שמאלנים ימניים, לא חשוב מי ומה, חיבור למעלה מהכול, זה מה שאנחנו צריכים. "אבל הם שונאים זה את זה, הם דוחים זה את זה". נכון, ודווקא "על כל הפשעים" זה נקרא, "תכסה האהבה", החיבור חייב להיות למעלה מכל זה. לא להיות ילדים קטנים שרק יודעים או לאהוב או לשנוא. שיש עוד חשיבות, עוד ערך, שערך החיבור הוא למעלה מכל ההבדלים בינינו ובכל אחד ואחד. "אבל יש משהו למעלה, משהו למעלה שהוא חיבור", ואנחנו כלפי החיבור הזה פשוט משתחווים, מבטלים את הכול למען החיבור, ואז מתחילים לראות שכל ההתנגשויות האלה, ההתנגדויות באות במיוחד כדי שאנחנו נעלה את מושג החיבור יותר מעלה.

שאלה: יש בשיעור הרבה חברים שעובדים חזק פנימית, עוברים הרבה מצבים, על מה לשמור, על מה לשים את הראש, את הכוונה, כי אנחנו כאילו טסים כל כך מהר והמצבים חולפים כל כך מהר. על מה בדיוק צריך לשים דגש?

אני לא יכול להגיד לך. לימוד יחד. גם יחד וגם ללמוד, כי בכל זאת צריכים למלא את עצמנו בכל מיני הבחנות מהלימוד. ויחד עם זה להיות יחד. לימוד בקבוצה הוא בעצם התרופה הכי נכונה. אין לי יותר מה להציע.

שאלה: אפשר להגיע לערבות רק דרך שנאה?

זה טבעי ששנאה מתגלה מתוך הביטוי של הרצון לקבל. אני אמלוך, אני רוצה בשלי, לכן לכל מה שהפוך מתגלה השנאה. אולי לא שנאה עד כדי כך כמו שאנחנו מתארים, אבל מהדרגות הקטנות עד למצב שאני לא יכול לסבול.

שאלה: לפי המאמר מה זה אומר לא להוסיף ולא לגרוע מדברי ה'?

את זה אנחנו עוד נלמד, זה לא פשוט. זה נושא מאד מורכב, גדול ועשיר.

קריין: עמוד 397 טור ב' שורה שנייה אות כ"ט.

אות כ"ט

"ובהאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה, על אפיה האחרונה, כמבואר בהמלות של "ממלכת כהנים", שהוא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך", הנה באמת, שהיה אפשר למשה רבינו, להעלות על דעתו, להתעכב ולא לגלות להם בפעם אחת, צורת העבודה בהפלגה הגדולה והרמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק, מכל קנינים הגשמיים, ולמסור כל הונם ורכושם לה', כהוראת המלות של "ממלכת כהנים".

בדומה, למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים, אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה, שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס. רק להמתין, עד שיוגדלו ויתחכמו, ויהיה להם האומץ, להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך, הקדים אליו השי"ת, האזהרה הנ"ל: "לא פחות", אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה, המתבטאה בהמלות "ממלכת כהנים"." זאת אומרת שחייבים להגיע להשפעה שלמה, שאין עבודה אחרת אלא רק הדרגה הזאת עומדת לפנינו, לפני כל אחד ולפני כולם יחד. ממלכת כוהנים, זאת אומרת, הכול על מנת להשפיע וערבות שלמה בינינו ולעולם.

"וכן בענין המתן שכר, המוגדר בהמלות "וגוי קדוש". היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר, את הנועם והעידון הנשגב, הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם, שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו, להסתלק לגמרי מכל קניני עולם הזה, כבחינת כהנים.

ולפיכך הגיע אליו ההזהרה: "ולא יותר". רק לסתום, ולא לפרש כל בחינת המתן שכר, הכלול בהמלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם, ההפלגה הנפלאה, שבמהות השכר, הנה אז בהכרח, שהיו משתבשים, ומקבלים את עבודתו ית', על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה. שזה היה נחשב לעובד את עצמו, ולאהבה עצמיית, שנמצאת כל הכונה מסורסת, כנ"ל באות י"ג, עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור המלה של צורת העבודה, המתבטא ב"ממלכת כהנים", נאמר לו: "לא פחות". ועל שיעור הסתום של מתן השכר, המתבטא בהמלות: ו"גוי קדוש", נאמר לו "ולא יותר"."

על זה עוד נלמד, יש כאן דברים שאחר כך נדע. זה יכול להחליש אותנו מאוד אם נדע את הנקודה הסופית.

טוב, המאמר קצת יותר מובן? לפחות רואים שהוא לא כזה פשוט, כמו איזה טיול יפה ונעים, להיות ילדים טובים.

שאלה: למה הוא מתכוון ב"בחינת אהבת זולתו, באופיה האחרון", בעניין הציור עבודה על "אופיה האחרון"? מה זה סוף אחרון באהבת הזולת?

בכל הכלים שלך.

שאלה: מה אני באמת יכול לעשות כדי להגביר את תחושת הערבות בעשירייה?

אנחנו עדיין נמצאים בכאלו תכונות שכשאני מתעורר, קודם מתעורר אני, ואחר כך אני צריך לעשות חשבון, זה בעשירייה, זה בערבות, זה בדבקות, בחיבור, אני פחות מכולם. אני עדיין לא מתעורר בצורה שאני נכלל מהם, ועל זה צריך לעשות עבודה.

אני צריך להגיע למצב שאני כל פעם מברר את הכלי שלי מחדש, עוד קצת, ועוד קצת כשמתעורר בי חלק שבור. אבל אני צריך להרגיל את עצמי מהר מאוד למה שמתברר בי עכשיו, שזה זמני, זה נכלל באיזשהו חלק השבור, ואז איך אני מהר מביא אותו לחיבור עם כולם ועוד לחיבור עם כולם, ועוד לחיבור עם כולם. כל הזמן, כל הזמן בצורה כזאת. זאת אומרת שיהיה לי ממש מין אוטומט ככה, שאני כל הזמן טיק טק, טיק טק, מברר את הכלים ומיד מוצא את הדרך איך לשלב את המצב המנותק שלי, למצב מחובר.

תלמיד: כיצד אוכל לוודא כי החברים בעשירייה מופנים כלפי הבורא?

אני צריך להיות בטוח שאני עושה עבודה טובה, ולהשתדל לחמם אותם, לתת להם דוגמה.

שאלה: איך לברך את הבורא על ההפרדה בינינו? כשאני לא מסכים עם החברים שלי, איך לברך זה כמו שאני לא מסכים עם הבורא. אני לא מסכים עם הפירוד הזה אבל הוא מגיע מהבורא אז אני צריך לברך על זה ולהודות על זה. אבל איך אתה יכול להיות בשלמות, להכיר תודה לבורא ועדיין להציע חיסרון, כי הרי החיסרון הוא ממקום של חוסר הסכמה?

אבל זה חוסר הסכמה יחד עם המטרה. אתה קשור בחוסר הסכמה מצד השני ויש את המטרה ששם אתה מסכים איתם בלב ונפש, אז פער הזה בין זה לזה נותן לך טעם. אם אתה תהיה בהסכמה שלמה זה מגעיל אין שם שום דבר. ואם אתה תהיה לגמרי בחוסר זה חושך ודוחה. אלא דווקא הפער בין המצב ההתחלתי ולאן שהגעת, הפער הזה נותן לך את כל עוצמת ההרגשה, מה זה להיות בורא, ואת מידת הדבקות שלך בו.

אנחנו כנבראים לא יכולים להרגיש רק רע ורק טוב, או חושך לגמרי או אור לגמרי, לא מסוגלים. אנחנו יכולים רק להבדיל את הזה על פני זה. אז יש דרך, חלק מהדרך היא כשאנחנו מרגישים את החושך וקצת אור על פני החושך, אחר כך אנחנו עוברים לחלק אחר בדרך ואנחנו מרגישים אור, ועל פני האור מבררים קצת את החושך. אז פעם חושך ועל פניו אור, ופעם אור ועל פניו חושך.

תלמיד: אז אני צריך להסכים עם ההפרדה שקיבלתי, אבל הריחוק בין הדעה שלי לדעה של החבר זו בדיוק המדידה שאני צריך להתגבר באמונה?

זו לא בעיה, שאתה נמצא בריחוק, בפער הזה, זו לא בעיה. הבעיה היא שאתה תישאר בהרגשת הפער אבל עם מה אתה רוצה להתאחד, איפה הלב שלך? אתה יכול להגיד, זה הרצון לקבל שלי, אני בו לא מסכים, נמצא רחוק והכול, אבל אני רוצה להיות דבוק, איפה הלב שלי, זה מה שחשוב, "ליבי במזרח" מה שנקרא.

תלמיד: אתמול קראתי מאמר ל"ד בשמעתי "יתרון הארץ בכל" והרגשתי כל הזמן את השנאה כלפי הפירוד. אבל איך לאהוב את השנאה מהפירוד?

למה לאהוב את השנאה? אתה צריך לאהוב את ההבחנה הזאת, זאת אומרת את האור העליון שנותן לך את ההרגשה שאתה שונא את הפירוד ולא את הפירוד עצמו.

(סוף השיעור)