שיעור בוקר 20.03.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1543, אגרת ע"ב

קריין: אנחנו קוראים בספר פסח בעמ' 261 את אגרת ע"ב של רב"ש, ניתן למצוא את המאמר גם ברב"ש כרך ב' עמ' 1543.

במסגרת ההכנה שלנו ללימוד פסח אנחנו לומדים גם את זה. נקרא את האיגרת, נתחיל מ"רבן גמליאל". כרגיל באגרות הם כותבים אחד לשני, לכן תמיד יש כמה דברים ששייכים רק בין האנשים האלו ולא שייכים לדברי תורה.

קריין: אגרת ע"ב.

""רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".

ויש לפרש זה על דרך המוסר מה ענינו. זה ידוע שהסדר של העבודה הוא שהאדם צריך להתחיל, ואחר כך באה לו עזרה משמים. על דרך שאמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"," זאת אומרת ברור שבא רצון מהשמיים, ברור שהוא צריך לעשות על פני זה יגיעה כדי להתמודד עם הרצון ולעלות מעליו בעל מנת להשפיע, להביא עליו כוונה על מנת להשפיע. וודאי שלא מסוגל לזה, אבל חייב להמשיך עד שתצטייר בו תביעה אמיתית כלפי הבורא ויזכה לפי זה לעזרה הנכונה. "משמע מכאן שרק בזמן שהאדם רוצה לעבוד אז הוא מקבל עזרה משמים.

אבל יש כלל, שאין אדם מקבל עזרה אלא רק בזמן שהוא זקוק לעזרה, היינו שהוא רואה שאין בידו לעשות לבד, אחרת אין בקשת העזרה בקשה אמיתית משום שהוא יודע בעצמו שהוא יכול לעשות הכל לבד, רק שמתעצל בדבר, ולעצלים לא נותנים עזרה. כי רק אלה המשתוקקים לה' הם מקבלים עזרה, כמו שאמרו חז"ל: "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי".

לכן, סדר ההתחלה הוא בבחינת מצה, שהוא מלשון מצה ומריבה, כמו שכתוב: "בהצותם על ה'". וכמו שאמרו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו", ופירש רש"י: "שיעשה מלחמה עם יצר הרע".

ובזמן שהאדם עושה עמו מלחמה בכל יום, והוא רואה שבכל זאת אין הוא זז ממקומו כמ_ווא נימא, אלא אדרבה הוא נעשה יותר גרוע, אז הוא מתחיל להרגיש מרירות - זה נקרא מרור.

וזה על דרך שכתב האר"י הקדוש שישראל בזמן הגאולה עמדו כבר במ"ט שערי טומאה ואז נגלה עליהם הקב"ה וגאלם. שבאמת קשה להבין: איך אפשר לומר שטרם שבאו משה ואהרן לעם ישראל בשליחות ה' - לא היו אז כל כך בשערי הטומאה, אלא דוקא לאחר שבאו משה ואהרן וראו את כל האותות והמופתים אשר היו במצרים אז נפלו כל כך לשערי הטומאה.

אלא הענין הוא, כי כל דבר תלוי בהרגשה, כי אין האדם מסוגל להרגיש שום מציאות אמיתית מצד עצמו, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו", ו"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", וממילא אי אפשר לו לראות את האמת כמו שהיא. אלא זוהי עזרה משמים שיוכל לראות את האמת.

לכן, מטרם שבאו משה ואהרן לא ראו את האמת. אלא אחר כך שראו את כל האותות וכו' זכו לראות את האמת כמו שהיא, היינו שראו שהם כבר נמצאים בדיוטא התחתונה במ"ט שערי טומאה. ואז זכו לגאולה, היינו לאחר שהרגישו את המרירות, אז היה בידם לתת תפילה אמיתית על מצבם שבו הם נמצאים. נמצא שגם המרור הוא עזרה מה', היינו על ידי משה ואהרן והאותות והמופתים שהראה להם הקב"ה.

ואז זכו לפסח, היינו שפסח ה' על בתי בני ישראל וכו', שזה ענין דילוג, שזה נקרא דילוג המדרגות. כי מדרך העולם הוא שמי שלומד איזה חכמה הוא מוסיף והולך, וכאן היה להיפך, שכל פעם היו יורדים למטה בטומאה - ורק עי"ז שראו את מצבם האמיתי אז היה בידם לבקש מה' תפילה אמיתית ואז עזרם הקב"ה.

וזה ענין "פסח מצה ומרור" שהם הולכים ביחד, אחרת אי אפשר לזכות לגאולה. כי אותיות גולה וגאולה הן שוות ואין ביניהם הבדל רק בא', שזה מראה לנו שרק לאחר שהאדם מרגיש את הגלות - אז מתגלה אצלו האלף שהוא בחינת אלופו של עולם.

ובזה נבין מה שחז"ל אמרו: "מאי מרור? חסה. ולמה נקרא חסה, דחס רחמנא עלן" וכו'. ולכאורה זה קשה להולמו, כי אנו מבינים כי רמז על שה' חס עלינו היה צריך להיוה בדבר מתוק ולא בדבר מר. אלא כנ"ל, שבכדי שתהיה מציאות שהאדם יקבל עזרה מה' הוא צריך מקודם להרגיש את המרירות שבדבר, וענין מרור אי אפשר להרגיש, מטעם ש"אין אדם רואה חוב לעצמו", אלא רק על ידי עזרה מה' הוא יכול לראות את מצבו האמיתי. לכן יש רמז על מרור - שחס רחמנא עלן והראה לנו את מצבנו האמיתי שהוא מר, ואז נוכל לזכות לישועה ולגאולה.

ה' ישלח לנו במהרה הגאולה השלמה.".

תלמיד: אחרי כל ההבחנות וההתקדמות אני מגיע להבחנה שכל מה שאני צריך לתקן זה את עצמי וכל מה שמחוצה לי מושלם, רק אותי צריך לתקן. אני מרגיש שההשתוקקות הזאת לתיקון וההשתוקקות הזאת להתפלל עבור החברים, זה מה שיש. הכול מושלם, אני חוזר תמיד לנקודה שרק אני צריך לתקן את עצמי.

מצוין, מה יש לך לשאול?

תלמיד: אז מה אני עושה עם זה?

אתה כבר מתפלל, מה יש עוד לעשות? זה מצוין. מה שצריכים לתקן זה רק את היחס של האדם לחברים. מתוך זה שהאדם נכלל, מתקרב, מתחבר עם החברים, מתוך זה הוא יתחיל להרגיש שכאן צריכה להיות עזרה מלמעלה מהבורא ואחר כך הוא יתחיל להרגיש, בהדרגה, שהוא צריך להתייחס כך גם לבורא עצמו, ואז יהיה לו גם שינוי ברצון, שכל הזמן הרצון שלו יתחיל להיות מכוון לבורא, זאת אומרת איך אני עושה נחת רוח לו, בהדרגה כך יהיה. דווקא הכיוון והסדר זו לא הבעיה. אחר כך יש הרבה הבחנות שאנחנו צריכים לצרף לזה, אבל להגיע ליחס נכון לחברים וגם ליחס נכון לבורא, את זה אפשר לייצב, אבל אחר כך על זה צריכים לעבוד כדי להגביר ולהגביר את זה עד הכלי השלם.

שאלה: מה עושים לאחר שאדם קיבל עזרה, איך לשמור על אותה השתוקקות שהייתה בזמן שנזקק לעזרת הבורא ואיך מתחילים שוב בעבודה ולא מפסיקים ונופלים להרגשה טובה?

אנחנו לא בעלי חיסרון רוחני, זה מגיע לנו מלמעלה. כמו שאף פעם אף אחד כאן לא נדלק בעצמו לחכמת הקבלה, לגילוי הבורא, אלא זה מגיע לו מלמעלה וזה נקרא דרך "בעיתו". אם אנחנו רוצים להתקדם בדרך "אחישנה", בעצמנו, אז יש לנו את עניין הערבות. שאני, כל זמן שאני נקשר עם הקבוצה, אני יכול לקבל מהם ויכול לספק להם, לכל אחד ואחד, חסרונות, ואלו החסרונות הנכונים שעל ידם אנחנו יכולים להתקדם. אף פעם לא אחרת. אני לא יכול מעצמי להוציא השתוקקות נכונה לרוחניות, זה לא יהיה לרוחניות. דווקא ההתעוררות, שאני מגיע במיוחד מתוך קנאה, תאווה, כבוד, כאלה דברים שפועלים בתת ההכרה ובהכרה בקבוצה, מזה אני מגיע נכון לרוחניות. לא לפחד מהם, לא להתבייש מכאלה רצונות. יכול להיות שיהיו לאדם רצונות גבוהים, נקיים כאלו, וכאן זה עניין של תחרות אפילו בקבוצה וכן הלאה, אבל אם הוא מסדר נכון את ההתפעלות מהקבוצה זה ילך לו להתקדמות. צריכים לשים לב יותר ויותר על היחסים.

וגם על היחסים בתוך המפעל, בכל מיני פעולות שאתם עושים שם יחד, בכל דבר. זה מאוד עוצר אותנו. אדם צריך בעבודה שלו, בעזרה שלו, בכל מה שהוא עושה ומשתתף כאן, להיות מאוד מאוד נזהר מלעשות משהו לפי דעתו, וכל הזמן לראות איך צריך לעשות, איך האנשים חושבים על זה, איך המפעל קובע את זה, כל הזמן להיות מאוד רגיש שאף פעולה לא תצא ממנו בצורת השליטה, מתוך דחף לשלוט. נניח אני במטבח, אני קובע שהיום כולם יאכלו קציצות. אני צריך לבדוק את עצמי, האם באמת זה מה שהם רוצים, לא רוצים, כדאי לעשות להם את זה או לא. וכמו שבמקרה הזה, כך בכל דבר ודבר. אני אומר לך, חייבת להיות רגישות מיוחדת ביחס בין בני אדם, ביחס לבני אדם כאן, וביחס אפילו לציוד, לכל דבר.

אני מאוד סובל כשאני רואה שלא מכבים את האורות בחדר שיעורים או בחדר ישיבות, כאלה דברים וכן הלאה, זה אומר על היחסים וזה הפסד רוחני. צריך להיות יותר רגיש, זה הכלי, זה סך הכול הכלי כולל הבניין, כולל הכול, ובמיוחד היחסים בין בני אדם בכל הדברים, חייבים לשים תשומת לב לזה. זה לא מקום עבודה רגיל, כאן זה קלקול שממש עוצר אותנו. וזה לא רק בין הגברים ובין הנשים, אלא בכלל. צריכים להסביר את זה לילדים, האווירה בסך הכול חייבת להשתנות, אם לא אנחנו לא נוכל להתקדם, אנחנו נצטרך לגרש כאלו אנשים שלא יכולים להיות אדיבים לאחרים. עוד מעט זה יהיה.

תלמיד: כתוב שאדם צריך להגיד בפסח שלושה דברים, פסח, מצה ומרור, עד אז הוא לא יוצא.

כן.

תלמיד: אני רוצה לעשות את זה, מה זה בדיוק ואיך עושים את זה?

"מצה" זה נקרא "מצה מריבה", זה מריבה עם היצר הרע בכללות. "מרור" זה ברור לנו שאנחנו צריכים להגיע למצב שמר לנו מאוד מהעבודה שלנו בזה שרוצים להתחבר ורוצים להשפיע ולא מסוגלים, ואז המרירות הזאת מגיעה למצב שאנחנו מגיעים קודם לפסח, "פַסַח" ואחר כך לגאולה. פסח, מצה, מרור.

תלמיד: אבל זה צריך להיות שלושתם במכה אחת.

לא, בזה אחר זה. פסח, מצה, מרור.

תלמיד: ומה זה נקרא שבן אדם נמצא עכשיו בפסח, הרי זה לא רק תאריך?

פסח זה כבר לא תלוי באדם, פסח זה הבורא עושה, הוא נותן לאדם כוח לברוח, פַסַח. הגאולה היא מלמעלה, אבל מצה ומרור הם על האדם, ללעוס עד שתיחנק מהיצר הרע ותוכל לצעוק, ומצה ומריבה אלו ההבחנות. אפשר לקרוא שוב באגרת.

שאלה: רב"ש כותב "סדר ההתחלה הוא בבחינת מצה, שהוא מלשון מצה ומריבה, כמו שכתוב: "בהצותם על ה'". וכמו שאמרו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו". השאלה היא מה זה להרגיז יצר טוב על יצר הרע?

שאתה רוצה לצאת ממנו, להתעלות ממנו, שאתה נלחץ, שאתה רוצה על ידי כל מיני אמצעים בכל זאת להיות למעלה ממנו ולא יכול. זה נקרא שזה אתה נמצא במריבה עימו.

תלמיד: זה ברור. ומה זה אומר "רגזו ואל תחטאו"? זאת אומרת יכולה להיות פעולה כזאת שהיא לחיוב ופעולה כזאת שהיא נחשבת חטא, מה ההבדל ביניהן?

מתכופף נגיד, בצורה פשוטה. לא שמעלה את עצמו למעלה מהיצר הרע, אלא נכנע. ונראה לו לפעמים שבזה הוא מנצח אותו.

שאלה: על מה הבורא פוסח למרות שאדם לא רוצה רוחניות?

סופר רק את ההצלחות.

תלמיד: זאת אומרת ברגע הזה הוא מתעלם מכל הכוונות האגואיסטיות של האדם?

כי הוא נותן את זה לאדם וההצלחות הן בכל זאת יגיעה מצד האדם.

תלמיד: ככל שאני מתקדם יותר כך אני מתוסכל יותר. כי אנחנו מקבלים פה באמת הבחנות אדירות, אנחנו רואים שיש פה את כל הכלים לתיקון היחס בעולם כדי להגיע למצב טוב יותר. אבל אתמול לדוגמה אני עומד בדואר בראשון ותוך כדי שאני מחלק לאנשים הזמנות לערב מבוא נוצרה פתאום שיחה ואני רואה פתאום התעוררות של כולם, שאין אמון בכלום, לא מוכנים לשמוע כלום, פשוט דבר כזה שלא שומעים אותך. איך פורצים את זה, מה עושים?

זה טוב.

תלמיד: אני יצאתי בהרגשה של תפילה, פשוט פניתי לבורא ואמרתי, זה רק בידיים שלך, אין מה לעשות.

לא רצו לשמוע?

תלמיד: הם פשוט נכנסים לתוך עצמם ומתחילים לדבר על ההוא וההוא, וכל העולם פה אשם והם הצדיקים.

זה נקרא "מריבה".

תלמיד: ממש.

ברגע שתהייה מוכן גם הם יהיו מוכנים. אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לפזר ולפרסם את החומר, חייבים להמשיך לעשות את זה. ותן לבורא לעשות את שלו, את מחצית השקל אנחנו צריכים לעשות. מה שעשית – עשית, אבל זה שאתה אחר כך יוצא מזה במצב מר, זה לא טוב. אתה עשית, הבורא נתן לי אפשרות לעשות אז אני עושה, אני עבד שלו. הוא לא נתן לי אפשרות לראות שאני משפיע עליהם והם לא מסכימים איתי, שהאגו שלי יתגאה, שאני ארגיש את עצמי צדיק גדול שמגיע לי משהו מהבורא, אלא הוא רוצה דווקא ההיפך, הוא רוצה לעזור לי בזה שיהיה לי רע עד כמה שאני לא מצליח בכלום, אבל בכל זאת מה שהבאתי להם הבאתי. יופי, זאת אומרת הרווח הוא שלי. אחרת מה? היית בטוח מתגאה, היית יוצא במצב רוח טוב?

תלמיד: אני לא מרגיש בזה שאני זוכה במשהו לעצמי.

אם היית מצליח איתם, היית רואה או לא רואה, אבל היית מתגאה מאוד.

תלמיד: היו כמה שלקחו את ההזמנות.

מה הרגשת כלפי אלה שלקחו וכלפי אלה שלא לקחו?

תלמיד: קשה לך מאוד להעביר את כל המסר בשנייה אחת לאנשים, זאת אומרת אתה לא יודע מה הם לקחו, אבל הם קיבלו את זה.

כן.

תלמיד: אני גם יצאתי אתמול לחלק פלאיירים ודווקא הייתה התרשמות שכל בן אדם שני או שלישי פתאום עוצר ומקשיב. לדוגמה ניגשתי לאדם אחד בתחנת דלק, והוא אמר, קבלה כן אבל לא חברים. אמרתי לו, רק שתדע שדווקא לומדים מה זה חברים אמתיים. אז הוא אומר, מה אתה מתכוון? אמרתי, אומרים שיש אהבה אבל אין באמת אהבה, הכול מבוסס על האגו. הוא אומר, אני יודע. אמרתי לו, פה בדיוק לומדים מה זה חבר אמתי, ואיך להיות עם כוונה כלפי החבר שלך. אחרי חצי דקה הוא אמר, אני בא עם החברים ללמוד את זה. והיו עוד כמה כאלה.

זו הבעיה, שלא יודעים על מה מדובר. [חושבים שזה] גימטריות, שדים, רוחות, כל מיני דברים, סגולות.

תלמיד: עכשיו שהחבר דיבר אני ממש קינאתי בו כי ללכת ולחלק פלאיירים לאנשים בדואר, אישית מזמן לא עשיתי את זה, אני ממש מקנא בו. יש בקבוצה איזו רמה של עביות, וכשחבר בא ואומר, "בואו, צריכים לצאת לחלק פליירים, גם פה, אני גם רוצה לקחת אנשים לירושלים לעזור" וכן הלאה, לא כל כך קופצים על זה כמו שהיה פעם. יש מן שחיקה כזאת.

זה נקרא "הכבדת הלב". אנשים חושבים שעכשיו אני לא רוצה כמו שקודם, אני עכשיו יותר חכם, לא נאיבי, ראיתי שזה לא עוזר. הם לא מבינים ששום דבר לא קורה אלא רק בהכוונה מלמעלה וכל הרגשה היא הרגשה לחוד, שהבורא מזמין בי, וזה לא שייך למשהו קודם. אני תמיד רוצה כאילו להסביר לעצמי למה יש לי את זה אבל באמת אין "למה". זה קיים וזהו. אני צריך להתייחס לכל רגע באופן "שיהיו בעיניך כחדשים".

תלמיד: היתה לי ממש הרגשה של קנאה בחבר, כי גם כשאומרים לך "לא", זה לא משנה כי כשאתה עושה את הפעולה הזאת, זה ממש מחיה.

זה מחיה.

תלמיד: בלי קשר לתוצאה.

כן. זה מחיה. אני זוכר את עצמי, בכמה השנים הראשונות, עד שהלכתי למכון של ברג להביא את החבר'ה, במשך שנה נתתי להם שם פעם, אחר כך פעמיים בשבוע, "פתיחה", איגרות למיניהן. או שהייתי נותן שיעורים בבית הכנסת הבוכרי בתל אביב ליד העירייה, בהרבה מקומות נתתי אז שיעורים. זה היה יפה. לחלק כך אישית לא חילקתי, לא יודע למה.

תלמיד: יש כל כך הרבה במה לקנא בכל החברים שיוצאים כי זה בעצם המגע שלנו עם עַם ישראל. אנחנו סופגים ממך רב כל כך הרבה כאן, כל כך הרבה שנים, וכל פעם יש איזו אפשרות להוציא את זה בצורה זו או אחרת. והדבר הזה, של לעשות עבודה בידיים וברגליים, קצת נשחק ועכשיו יש לנו עוד הזדמנות ובאמת יש לנו ערבי מבוא כרגע ואני מזמין את כל החברים. מי שקצת "עבה", יכול לעשות את זה כאן בפתח תקווה, מי שקצת יותר "קליל", יכול לבוא היום ולעלות לירושלים. זו הזמנה, היום בארבע, מי שרוצה לצאת לירושלים לעשות עבודה, מוזמן.

יפה. אני מאוד ממליץ. אין דבר כזה, כל רגע שאדם נמצא בהליכה כלפי לחלק ולהפיץ את חכמת הקבלה לעם [נספר]. אם על כל דבר אפשר להגיד, "לא, זה לא קורה, זה לא הולך, זה לא עובד", אז כאן הוא השקיע. זהו, נתן יגיעה. הגיעה נספרת ממש לפי כמות הצעדים שעשה.

שאלה: יש לנו כמה עדכונים ושאלה. התחלנו לפני כמה שבועות לתת כמה הרצאות, עשינו ערבי מבוא, אתמול התחלנו עם קמפוס בגרמנית. הגיעו הרבה אנשים שמעוניינים, ועוד מעט אנחנו מתחילים לעשות קמפוס גם בעברית. בכנס באוגוסט בגרמניה, אמרת שהמדינות דוברי גרמנית, ייקחו אחריות על עצמם לחבר את אירופה ביחד.

אנחנו כקבוצה וינאית אמרנו שאנחנו חייבים לפעול כאן ולקחנו את היוזמה ובכנס שיהיה בניו ג'רזי, בעזרת ה', אנחנו עושים כאן כנס מראה ומזמינים את כל אירופה אלינו. במיוחד את כל הקבוצות מכל המדינות של דוברי גרמנית ואנחנו רוצים ממש לשרת את כולם ולחבר את כולם. יהיו פה פעולות לא רק של חיבור אלא גם נעשה הכשרות להפצה.

זה לא כנס שתהיה פה פיזית אצלנו, אבל עד כמה זה חשוב שחברים מגרמניה, משוויץ, ממדינות אחרות, יבואו לכאן וישתתפו ונעשה את החיבור הזה כאן? יש לנו פה מקום לכמעט מאתיים אנשים ואנחנו ממש רוצים לשרת את כולם.

שימלאו מאתיים איש, מה הבעיה? אין מספיק אנשים שלומדים בגרמניה, באוסטריה ובעוד כמה מקומות ליד? הכול תלוי בהתעוררות, בהפצה, בכמה שמרגישים שחייבים לעשות את זה כדי לבנות כלי. להפסיק ללמוד סתם באוניברסיטה אלא להתחיל לעצב את הכלי הרוחני. אירופה בזה ממש בפיגור. אני חושב שאתם צריכים סוף סוף לעורר את עצמכם. האמריקאים עכשיו מתעוררים, לקראת הכנס דווקא יש שם התעוררות. נקוה שתהיה התעוררות עוד יותר יפה, אני מקווה מאוד שהם ירוצו להירשם יותר. אמריקה הלטינית מתקדמת ואירופה יחסית ככה ככה.

רצוי מאוד להביא אפילו אותם מאתיים איש לכנס מראה. ולעשות אותו כולו עם מסך גדול [עם שידור] מאמריקה, עם כל ההפעלות, עם הסעודות, עם הכול. אני מאוד ממליץ, הכנסים הם באמת הקפיצה.

תלמיד: המשימה היומית, הפרעה נמצא בינינו, אותו צריך להפוך לבורא. דונו במהלך היום איך עושים זאת בעשירייה.

(סוף השיעור)