שיעור בוקר 13.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ג',

עמ' 101, דף ק"א, פרק א', אור פנימי, אותיות א'- ב'

קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות". כרך א'. חלק ג'. עמוד 101. דף ק"א. פרק א'. "אור ישר ואור חוזר".

אנחנו הולכים לפי מה שממליצים לנו מקובלים, לעבור מלמעלה על כל החומר כדי שתהיה לנו התרשמות, כלומר לטעום מכל דבר קצת. אחר כך כשתהיה לנו הסתכלות כללית על הספרים האלה, אז נוכל לעבוד עם זה בצורה יותר חופשית מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, להיכנס לעומק, לחבר לזה את התפתחות הנשמה וכן הלאה.

הגענו לחלק השלישי. בכל חלק יש את החלק עצמו, יש הסתכלות פנימית שהוא חלק נוסף, וגם שאלות ותשובות למילים ולעניינים. בכל חלק יש להם משקל שונה, ובחלק הזה הכי חשוב הוא הסתכלות פנימית. בינתיים ניכנס ונראה מה הוא רוצה להסביר לנו.

1. חלק שלישי

   1. אור ישר ואור חוזר, כולל חמשה עשר פרקים

      1. פרק א'

מבאר ד' בחינות שבעביות שהן סוד ד' כלים, ושורשם. ובו ח' ענינים:

אות א'

יש עצמות וכלים. תחילה נתפשט אור א"ס בסוד כלים.

ואח"כ נתלבשו בהם האורות, שהם העצמות.

"* א בכל העולמות יש בחינת ב עצמות ג וכלים. ד ותחילת הכל, ה נתפשט ו הא"ס בסוד יוד ספירות דאצילות בסוד כלים, כי הלא ענין ז התפשטות, מורה, ח התעבות האור יותר ממה שהיה, ונמצא, כי יוד ספירות אלו, הם יוד כלים, ונעשו מצד התפשטות הא"ס עצמו, ט רק שנתעבה האור, ונעשו כלים על ידי התפשטות. ואחר התפשטות הזה, אשר על ידו נעשים י' כלים. אז י נתלבש עצמות אין סוף בתוכם. וז"ס עצמות וכלים."

קריין: אור פנימי. אות א'. מבארת "בכל העולמות".

פירוש אור פנימי לאות א'

"א) ה' עולמות הם, ונקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם הוא מלשון העלם, כי אור א"ס ב"ה מתעלם בהם בכל פעם יותר כמו שמבאר הרב לפנינו."

עולם זה מהמילה העלם, הסתרה, שמסתיר את האור בתוכו.

קריין: אות ד' קטנה מבארת "ותחילת הכל".

"ד) כלומר תחילת הכל שבכל עולם ועולם."

קריין: אות ו' קטנה מבארת "הא"ס בסוד יוד ספירות דאצילות." אור פנימי. אות ו'.

"ו) פירושו בלתי מושג, ונקרא אין סוף, לרמז, שספירת המלכות המסיימת ומפסקת את כל המדרגות, (עי' בלה"ת ח"א אות מ') אינה עושה כאן סיום והפסק כלל על האור העליון, אלא אדרבה, בה מתחלת השפעת האור."

שאלה: יש הגדרה מאוד מעניינת בסעיף ו' על מה זה אין סוף. הוא קושר את זה עם המלכות שהיא לא מפסיקה את האור העליון ובה מתחילה השפעת האור. אני לא מבין את זה.

נקרא יחד. "ו) פירושו בלתי מושג," מה זה נקרא בלתי מושג? "ונקרא אין סוף, לרמז, שספירת המלכות המסיימת ומפסקת את כל המדרגות, (עי' בלה"ת ח"א אות מ')" שהם עושים סוף, "אינה עושה כאן סיום והפסק כלל על האור העליון, אלא אדרבה, בה מתחלת השפעת האור" במלכות. למה? כי מלכות עושה צמצום, מסך, אור חוזר, בזיווג דהכאה שלה עם האור העליון, בזה היא נותנת לאור העליון להופיע, למלאות את ט' הספירות הראשונות שלמעלה מהמלכות, ולכן לגלות את עצמה.

תלמיד: האם בכל מקרה אנחנו תמיד בוחנים את הכול כלפי המלכות?

ודאי שהכול כלפי המלכות, בלי מלכות אין לנו על מה לדבר. מאיפה אתה יודע שיש אור בט' ספירות הראשונות שבפרצוף? רק מפני שדרכן האור מגיע למלכות ומלכות דוחה אותן ושוקלת איך לקבל באור חוזר שלה.

אורח שיושב מול בעל הבית, אם האורח לא דוחה ולא מגלה את היחס שלו לפעולות של בעל הבית, כשבעל הבית רוצה לכבד אותו, לתת לו, אז אתה לא רואה שקורה משהו. הכול אך ורק לפי פעולת המלכות.

תלמיד: יוצא שהמלכות לא עושה סוף או סיום, שמצב המלכות הוא מה שעושה שאין שום סיום. האם זה אין סוף?

לא. אין סוף זה אחר כך. אין סוף זה מושג. אנחנו מדברים כאן על מלכות, שבזה שהיא דוחה היא מראה לנו עד כמה היא רוצה להיות עם האור בסגנון חדש של התקשרות. בזה שהאורח דוחה את בעל הבית, לא רוצה לקבל ממנו, הוא רוצה לגרום לבעל הבית יחס חדש אליו, ששניהם ייכנסו לקשר הדדי, האורח עם בעל הבית ובעל הבית עם האורח, וכך הם יתחברו ביניהם.

קריין: אור פנימי אות ז' קטנה מבארת "התפשטות".

"ז) התפשטות מורה התעבות האור, יותר ממה שהיה בהמאציל, דאם לא כן במה יצא האור ההוא מכלל מאציל, להקרא בשם, התפשטות האור ממנו ולחוץ. וענין התעבות הזו, היא דבר שינוי הצורה, שקונה האור מפאת ביאתו לכלל נאצל, כמ"ש לעיל (בהסת"פ ח"ב אות ה' ד"ה והנה עש"ה)."

האור שמגיע ממקום למקום, מה פתאום הוא מגיע? מה זה ממקום למקום? מרצון לרצון. על ידי זה שהוא עובר כל מיני רצונות הוא משתנה, הרצונות משתנים, וכך יש לנו העברת האור בתוך הרצונות.

שאלה: למה התפשטות היא התעבות? התפשטות זה להתפשט, אבל למה זה גם מתעבה, מה קורה פה בדרך?

כי האור שעובר דרך הכלים הוא מתלבש בתוך הכלים ועל ידי זה הוא קונה את הלבוש שלו בתוך הכלים, זה נקרא שמתעבה. כמו בעולם שלנו, האור שעובר דרך כל מיני כלים הוא מקבל מהם לבוש, הוא נעשה אור אחר בצבע, בעוצמה, וזה נקרא שמתעבה. הוא לא נשאר כמו שהיה, אומנם ביסודו זה אותו אור, אבל מראה את עצמו בצורה אחרת.

קריין: אות ט' קטנה מבארת "רק שנתעבה האור,". אור פנימי, אות ט'.

"ט) "מלמדנו בזה, אשר הכלים הם תולדות של האור עצמו, כי האור בדרך התפשטותו לקבלת הנאצל, יורד בד' בחינות, חו"ב זו"נ, עד שגורם בנאצל הרצון לקבל אשר הרצון הזה שהוא בחי"ד, הוא עיקר כלי של נאצל, והוא עביות, שהשיג האור בדרך התפשטותו. אמנם ג' הבחינות הראשונות, הנה רק גורמים, שתתגלה בחינה ד'. וענין החיוב והסדר של ד' בחינות הללו, נתבאר בחלקים הקודמים, ואין להאריך בהם עתה (עי' או"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם)."

אנחנו עוד נגלה אותם.

קריין: אות י' קטנה מבארת "נתלבש עצמות אין סוף בתוכם.". אור פנימי, אות י'.

"י) התלבשות, פירושו כמו התעלמות, כי המלבוש מעלים את הלובש, אלא, שהוא מפאת הרצון שלו להתגלות, ומשום שבלי התיקון של העלמה הזאת, אי אפשר לו להתגלות, ע"כ מתעלם בו ומתגלה על ידו. ותיקון כזה, נק' תמיד בשם מלבוש או לבוש. הרי שלבוש משמש לב' דברים להעלם ולגילוי. ובעניננו ג"כ, משום שאי אפשר, שיהיה השגה לתחתונים באור מבלי כלי, לכן האור מתלבש ומתעלם בכלי, כדי שהתחתון יוכל להשיג אותו, על ידי הכלי ההוא שמתלבש בו, והבן זה היטב."

לכן הכול תלוי עד כמה האור מתלבש בתוך הכלים, בתוך הלבוש, ולפי זה הוא מתגלה. כי התחתונים לא יכולים לגלות את האור בפני עצמו, אלא רק בתנאי שהאור כבר מתלבש בתוך הכלים, והכלים האלה הם יהיו מתאימים לכלים של המקבל, ואז הנברא, המקבל יוכל לקבל את האור. זאת אומרת, חייבת להיות התאמה בין שניהם, והתאמה בין שניהם היא באה על ידי הלבושים המתאימים.

שאלה: הוא אומר ש"הכלים הם תולדות של האור עצמו". האור עצמו בונה את הכלי?

ודאי הכול בא מהאור.

תלמיד: אבל איך הכלי נבנה?

האור שמשפיע על הרצון לקבל, מחייב את הרצון לקבל להשתנות, וזה נקרא שהוא בונה את הכלי לעצמו.

תלמיד: איך זה יכול להיות, ש"הכלים הם תולדות של אור עצמו" כאשר האור צריך להתלבש בתוך הכלי. איך מתגלה האור?

האור מתגלה בזה, שהוא בונה את הכלי מתאים לגילוי שלו, ואז הוא מתגלה בתוך הכלי.

תלמיד: מה בא לפני מה?

האור תמיד הראשון.

תלמיד: איך נבנה הכלי?

מד' בחינות, שהאור בונה רצון לקבל ועובר דרכן עד בחינה ד'.

קריין: דברי האר"י, אות ב'. כותרת:

4. אות ב'

   אות ב'

תקון המסך לעכב את אור העליון מלהתפשט בכלי מלכות.

והוא מפסיק בין עולם האצילות לשאר העולמות.

"כ והנה כאשר הגיע התפשטות הנ"ל עד המלכות דאצילות, ראה המאציל העליון, ל שאין כח בתחתונים לקבל האור ההוא אם יתפשט יותר, ואז מ כאשר נגמר הכלי העשירית דאצילות, נ נעשית שם מסך ופרגוד אחד, ס המפסיק בין האצילות לשאר העולמות שלמטה הימנו."

ההפסק הזה נקרא "פרסא".

קריין: אות כ' אור פנימי מבארת "והנה כאשר הגיע התפשטות"

פירוש אור פנימי לאות ב'

"כ) כלומר, אחר שכבר התפשט האור בג' בחינות ראשונות, שנק': חכמה, בינה, ז"א, ולאחר שגמר התפשטותו בז"א, הגיע להתפשט לבחי"ד שנק' מלכות. ומטרם שנתפשט האור בג' בחי' הקודמות אי אפשר שיתפשט במלכות להיותם גורמים זו לזו בדרך סבה ומסובב."

שאלה: בסעיף הקודם הוא כותב שיש מסך ווילון. מה זה?

יש מסך ויש פרגוד. בעצם יש כל מיני מסכים בכל מיני צורות שהן יותר או פחות מסתירים את האור, ולכן ככה הם נקראים "מסך", "פרגוד", "וילונות" וכן הלאה.

קריין: אות ל' קטנה מבארת "שאין כח בתחתונים".

קריין: אור פנימי.

"ל) כי כח הצמצום רוכב על בחי"ד, ומשום זה אין כח בבחי"ד, שהיא התחתונה מכולם, לקבל אור. (עי' לה"ת ח"א אות פ"א, ועי' ח"א פ"ב אות ב')." אין לה כבר רצון להשפיע, שהיא יכולה באיזושהי צורה לעבוד עם זה.

קריין: אות מ' מבארת "כאשר נגמר הכלי העשירית דאצילות". אור פנימי, אות מ'.

"מ) דהיינו בחי"ד שנקראת מלכות. ומשמיענו בזה להבחין, שכלי מלכות ומסך שבו, הם ב' ענינים מיוחדים: כי כלי מלכות הוא האור שנתעבה לבחי"ד כנ"ל, שעליה רוכב כח צמצום כנ"ל. ומסך ופרגוד שעליה, נתקן בה לאחר כך. (עי' לוח התשובות ח"ב אות מ"ג)."

קריין: אות נ' קטנה מבארת "נעשית שם מסך ופרגוד אחד".

"נ) מסך ופרגוד הם דבר אחד, כלומר, שנעשה שם כח מעכב כעין מחיצה המגנת ממעל למלכות, שאור העליון לא יפרוץ לתוכה. (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג)."

זה לא מובן? למה אין שאלות? אולי אתם רוצים שאנחנו נעבור את זה בצורה אחרת, אבל אין לי כל כך מה להסביר. כי דיברנו על הרצון לקבל שהוא מושך את האור, ודיברנו על האור שמגיע לרצון לקבל, אבל כשהוא מגיע לרצון לקבל הוא נתקע במסך, המסך זורק את האור בחזרה.

זה כמו אורח ובעל הבית. האורח לא רוצה לקבל ומחזיר כביכול לבעל הבית מה שבעל הבית רוצה לתת לו, ואז יש ביניהם בכל זאת איזה קשר. הם נמצאים בקשר בצורה הדדית, אחד רוצה לתת לשני. ואז הם מבררים את המצבים ביניהם עד שהכול יהיה מסודר, האורח מקבל מבעל הבית בתנאי אחד ובעל הבית יכול לתת לאורח בתנאי מיוחד וזה לשביעות רצון שניהם.

שאלה: אז הווילון, הפרגוד והמסך אלה דברים שונים, הפרגוד זה תנאי שניתן מלמעלה, שחייב להיות מסך ואז זה כמו הסכם ביניהם?

אנחנו נלמד אחר כך בעולמות בריאה, יצירה ועשייה איזה תנאים יש להם לעבור את המסך שנקרא "פרסא" ממטה למעלה ומלמעלה למטה, ולכן יש שם הבדלים בין סתם מסך לווילון ופרגוד. כי יש תנאים שאפשר לעבור את המסך, ואי אפשר לעבור את המסך, ולכן הוא לא נקרא סתם מסך, אלא וילון, פרגוד.

שאלה: פחות או יותר מובן מה זה מסך, הוא מפריד, מחלק בין הקבלה להשפעה. אז למה הפרגוד?

הם כולם אותם הדברים, רק השאלה באיזה תנאים הם קיימים, באיזה תנאים אפשר לעבור ואי אפשר לעבור - אפשר לעבוד בזה או אי אפשר לעבוד בזה. אנחנו נלמד, יהיה לנו עוד הרבה מזה, אבל בעצם זה אותו מסך רק הוא עובד בתנאים יותר קשים.

שאלה: בסעיף י' כתוב, שמושגת התאמה בין האור לכלי. איזה מנגנון פועל פה, שמתאים את היכולת של הכלי לקלוט את האור? הרי אנחנו רצון לקבל.

האור החוזר שבא מתוך המסך שמורכב על הכלי של מלכות, הוא מלביש את האור העליון, ובמידה שהוא מלביש את האור העליון, הם שניהם יכולים להתקבל בתוך המלכות. במידה שאתה יכול לדחות מה שהבעל הבית נותן לך, ואתה דוחה את זה ואומר, "אני לא רוצה", אז הדחיות האלו, הכוחות האלו, הלחץ מבעל הבית והלחץ מהאורח, בסופו של דבר מעמידים אותם באיזה מצב באמצע, שכבר האורח יכול לקבל וזה לא יהיה כקבלה, אלא כהשפעה לבעל הבית.

תלמיד: אבל אנחנו רצון לקבל, זה הפוך לחלוטין מהשפעה.

אנחנו רצון לקבל, אבל אם אנחנו לא רוצים לקבל לעצמנו ודוחים את הרצון לקבל שלנו, זאת אומרת, דוחים לגמרי את הקבלה מבעל הבית - אז בעל הבית לוחץ ויוצא שאני מתחיל עכשיו לחשוב שאני מקבל לטובת בעל הבית ולא לטובת עצמי.

תלמיד: זה לא מנוגד לחלוטין למצע שלנו, שזה רצון לקבל?

לא, ההיפך. בזה שהרצון לקבל כאן מסכים לקבל אך ורק כדי ליהנות לבעל הבית, הוא הופך להיות ממש לרצון להשפיע.

תלמיד: ואין מצד העליון יכולת, או מנגנון שהוא יכול להתאים את האור ליכולת שלנו להתחיל להשתנות?

איך זה אפשרי, אם הם הפוכים, האור העליון והרצון לקבל?

תלמיד: זכור לי נושא של אח"פ דעליה, שהבורא בונה בתוכו את המצב של הנברא. האם זה לא אותו המנגנון?

לא. אני לא יודע מה זה שהבורא בונה בתוכו מצב של הנברא. יכול להיות שדברנו על זה משהו, אבל אין זה במכניקה של הפרצופים.

שאלה: הוא מתחיל פה את החלק, אבל סוף מתלבש בעולם האצילות. אבל בחלק השני אנחנו דברנו על עיגולים, יושר, על עולם אדם קדמון. איפה פתאום כל זה נעלם והוא מתחיל בעולם אין סוף ואצילות?

כי זה היה באין סוף. משם האור דרך כל העיגולים יורד דרך עולם אדם קדמון ומגיע לעולם האצילות. ואז הוא מסביר מה קורה באצילות, בצורה מאוד כללית, מאוד כוללת, פשוטה. אחר כך אנחנו ניכנס ותראה כמה פרטים יש שם. אבל בינתיים כך הוא מסביר - סך הכול הוא מסביר לך עקרונות. אותו אורח, אותו בעל הבית, אותו אור עליון, צמצום, מסך, אור חוזר, איך מסתדרים כל הדברים האלה יחד.

תלמיד: מה בעל הבית נותן ומה האורח דוחה?

בעל הבית נותן תענוג לאורח. והאורח רוצה לגרום תענוג לבעל הבית, בזה שהוא מקבל מבעל הבית ויוצא שכל אחד מקבל וכל אחד נותן.

תלמיד: בעל הבית נותן לאורח תוספת של רצון?

הוא כבר נתן לו רצון.

תלמיד: מה זאת אומרת שנתן לו רצון?

בעל הבית ברא את האורח, הבורא ברא את האדם כשבאדם יש רצון. השאלה - האם האדם ברצון הזה יכול להחזיר משהו לבורא? במידה שיכול להחזיר אז יכול גם לקבל וזה לא יחשב כקבלה אלא כהשפעה. כך שניהם יהיו שווים. והשוויון הזה מקרב אותם זה אל זה. זאת אומרת, האדם יגלה את הבורא.

תלמיד: ונגיד במנה הבאה שבעל הבית נותן לאורח זה נקרא "תוספת רצון"?

תוספת רצון, כן. והאורח יוכל לקבל יותר וכך להשפיע יותר לבעל הבית.

תלמיד: אם בעל הבית מוסיף רצון, אבל האורח לוקח את זה בלי לעשות על זה צמצום ומסך, אז הרצון הזה הוא בעל מנת לקבל?

כן. אז האורח לא מרגיש את בעל הבית. הוא מלכתחילה יכול להרגיש את בעל הבית אם הוא מסוגל לצמצם את הרצון שלו ולהשתמש בו, לפחות לא לטובת עצמו.

תלמיד: מה זה אומר "לא לטובת עצמו"?

צמצום. העולם הרוחני מתחיל מצמצום. אם אני יכול לעשות צמצום על הרצון לקבל שלי ולא לקבל על מנת לקבל לעצמי, אז מהנקודה הזאת, מהמצב הזה והלאה אני יכול כבר להיות בעולם הרוחני. זאת אומרת, אז אני נכנס נגיד לאותו חדר שנמצא שם בעל הבית, ויכול להיות מול בעל הבית.

בשולחן - כשאני יושב מול בעל הבית - יכולים להופיע כל מיני תענוגים ואני יכול לבחור. נותנים לי בינתיים תענוג הכי קטן. אני עושה על זה צמצום, מסך, ואור חוזר ואומר - "אני רוצה לקבל את זה, רק בשביל בעל הבית". בעל הבית אומר, "אני רוצה שאתה תקבל ותיהנה". ואני אומר, "אני רוצה לקבל שאתה תיהנה". ואז בצורה כזאת אנחנו מבררים, אני ובעל הבית, כמה אני מקבל כדי להנות לו, ולא שאני רוצה לעצמי.

תלמיד: האם משהו משתנה ברצון שמגיע לאורח אחרי הצמצום והמסך או שהוא נשאר אותו רצון?

שבעל הבית מעורר באורח?

תלמיד: כן. המנה שהאורח מקבל - משתנה אחרי צמצום, מסך?

המנה כולה תלויה ברצון של בעל הבית והרצון של האורח. ככל שיש לאורח יותר רצון לקבל, הוא יותר מרגיש טעם במנה. כי אנחנו מדברים כאן על אור אין סוף. כמה אתה יכול לטעום ממנו? ככל שיש לך רצון על מנת להשפיע, כי בעל מנת לקבל אתה לא תוכל לטעום, אתה תרגיש חושך. חוסר לגמרי, שום טעמים, ובכלל חוסר אור.

תלמיד: אז כלום לא ישתנה במנה.

נכון, האור לא משתנה. הכול תלוי ברצון של האורח באיזו מידה הוא יכול לשייך את הרצון הזה לבעל הבית. זו כל החכמת הקבלה.

שאלה: הצמצום הוא כבר איזו הרגשת הבורא, אני צריך להרגיש אותו כדי לצמצם את עצמי?

לא. זה רק תנאי שאז אתה יכול להתחיל להשתמש ברצון לקבל שלך על מנת להשפיע לבורא. מתי אתה מגלה את הבורא? לא מיד. זה דומה לתינוק. כשהוא מקבל מאימא הוא מרגיש שהוא מקבל מאימא? לא. אפילו לא מרגיש בדיוק מה הוא מקבל מאימא, בשבילו זה רק חלב, נגיד. אלא לאט לאט, על ידי זה שמקבל, עוד ועוד ועוד הוא מגיע למצב שאז מתחיל לזהות ממי הוא מקבל. משם והלאה כבר מתחיל לתקן את עצמו, לשנות את עצמו כלפי הנותן. אבל בדרגות הראשונות, הוא מקבל, הוא לא יודע מה מקבל וממי מקבל. הדברים האלה מאוד נסתרים ממנו.

כמו שאנחנו עכשיו. אנחנו עכשיו נמצאים במצב שאין לנו שום השגה מי מנהל אותנו, מי מאכיל אותנו, למי אנחנו משפיעים, אם אנחנו משפיעים. שום דבר. הכול עדיין לפנינו.

תלמיד: איך אני בצורה פרקטית יכול לצמצם את עצמי?

תנסה לחשוב שכל מה שיש לך - אתה מקבל מהבורא. ואתה רוצה לקבל את הדברים האלה ולהשתמש בהם, אבל לא ליהנות מהם. תנסה. מעכשיו עד מחר בבוקר. מחר בבוקר תספר לנו ואז אנחנו נדון מה השגת.

תלמיד: לדייק לגבי התרגיל. מה זה אומר לקבל ולא ליהנות?

אתה יכול ליהנות, אבל לא מזה שאתה מקבל ונהנה, אלא מזה שאתה נותן לבורא ונהנה.

תלמיד: אז נתחיל להנות לבורא, כן?

ודאי, כן.

עד מחר עושים את כל התרגילים ומחר נדון על זה. ממש יכול להיות מצב טוב מאוד.

(סוף השיעור)