שיעור בוקר 14.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 104, מאמר "אני ראשון ואני אחרון"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א'. עמ' 104. מאמר "אני ראשון ואני אחרון". 

אני ראשון ואני אחרון

תשמ"ה - מאמר י"ד
1984/85 - מאמר 14

"הנה הפסוק אומר "אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". ידוע דסדר העבודה, על דרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', היא עבודה בעמ"נ להשפיע. אבל לפי מה שהאדם קיבל סדר העבודה מבחינת החינוך, הוא דוקא שלא לשמה, כמו שאמר הרמב"ם, (הלכות תשובה, פרק י') וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה", עד כאן לשונו.

אי לזאת, כשאדם רוצה ללכת בדרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', שענינו הוא, לכוון, שהכל יהיה בעמ"נ להשפיע, אז הוא צריך מקודם לקבל חסרון, היינו שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה.

אז הוא מתחיל לחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד עכשיו לעסוק בתורה ומצות, היה על תשתית של רצון לקבל, המכונה "שלא לשמה". ועכשיו, שהוא צריך להחליף את כל היסוד שלו, שעל יסוד הזה היה בונה את כל סדר החיים שלו, זה תלוי בשיעור, שהמצב דשלא לשמה, שהוא רואה, שדרך זו לא נכונה, ואינה נותנת לו מנוחה. ולא ינוח ולא ישקוט, עד שיצא ממצב זה למצב דלשמה.

אבל מי נותן לו להרגיש, בזמן שהוא נמצא במצב דשלא לשמה, שעוד זה לא הדרך הנכונה, ועוד הוא נמצא מרוחק מדביקות ה'. בו בזמן שהוא מסתכל על הכלל, שכל הכלל הולכים בתלם הזה, ולמה הוא צריך להיות יוצא דופן. ועוד קשה לו, בזמן שהוא מסתכל על הכלל, הוא רואה אנשים, שהם יותר כשרוניים, והם יותר בעל עבודה ממנו.

והם מסתפקים מסדר העבודה, שקבלו בזמן היותם קטנים, שאז המדריכים לימדו אותם לעבוד רק בשלא לשמה, כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל. ואז הוא רואה על עצמו, הגם ש"צרת רבים חצי נחמה", אבל הוא לא יכול להשלים עם המצב דשלא לשמה. אז באה השאלה, אם באמת שהוא פחות כשרוני ופחות בעל עבודה. ומאין בא לו זה, שהמצב דשלא לשמה אינו נותן לו מנוחה.

על זה באה התשובה: "אני ראשון". היינו, שהבורא נתן לו את החסרון הזה, שלא תהיה לו היכולת להמשיך בדרך זו. ולא יחשוב האדם, שזה השיג מחכמתו עצמו. אלא, אומר הקב"ה "אני ראשון. זאת אומרת, אני נתתי לך את הדחיפה הראשונה, שתתחיל ללכת על הדרך האמת. בזה שעשיתי לך חסרון, שתרגיש, שאתה בעל חסרון מבחינת האמת".

ואז מתחילה העבודה, שמתחיל לצפות להגיע למצב, שידחה אהבה עצמית, וכל מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע. ואז עליו להקדיש לכך את כל המחשבה והמשאבים, העומדים לרשותו, בסוד "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".

ואח"כ, כשהוא זוכה לדביקות ה', אז הוא חושב, שעל ידי יגיעתו בתורה ומצות, ובהתגברות על אהבה עצמית שלו. והוא חושב, שזכה לזה רק על ידי העבודה שלו, שהיתה לו התמדה גדולה, ורק הוא, היה לו הכח לנצל עד תום, האפשרות שיש לנצל, עשה לו החיל הזה, שזכה למה שזכה.

על זה אומר הפסוק "ואני אחרון. היינו, כמו שאני הייתי הראשון, שנתתי לך את החסרון, כנ"ל. כמו כן, אני אחרון. זאת אומרת, אני נתתי לך המילוי להחסרון". כי החסרון נקרא "הכלי", והמילוי נקרא "האור". והיות שאין אור בלי כלי, לכן מקודם מתחילים לעשות את הכלי, ואח"כ נותנים השפע לתוך הכלי. לכן הבורא נתן קודם כל הכלי, שזה נקרא "אני ראשון". ואח"כ נתן השפע, שזה נקרא "אני אחרון".

ובזה נבין את השינוי, שיש בין עבודה, שהפועל עובד בעבודה גשמית, באיזה בית חרושת, לבין פועל שעובד עבודה רוחנית. שמסדר העולם הוא, כי פועל שאינו עובד, אינו מקבל שכר. אבל עונש הוא לא מקבל, אם הוא לא עובד.

מה שאין כן עבודה רוחנית. מי שלא עובד, היינו מי שלא מקיים חס ושלום תורה ומצות, הוא מקבל עונש, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק ה') וזה לשונו "בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להיפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקימין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות".

וכבר נתבאר זה במאמרים הקודמים, ותמצית הענין הוא, שענין "להיפרע מהרשעים" הוא, שיהיו היסורים, מה שיש לרשעים בחייהם. שפירושו הוא, כשהוא מסתכל על הרשעים של עצמו, היינו על הרצון לקבל שלו, ואם הוא רואה, שכל מה שהוא עובד עבור הרצון לקבל, אין לו סיפוק בחיים כאלו. ובשיעור שהוא רואה ומרגיש את כל האי נעימות מהחיים כאלו, על ידי זה הוא מקבל כלי וחסרון לרוחניות, משום שהאי נעימות, מה שהאדם מרגיש בחיים שלו, זה דוחף אותו שיחפש מקום, שיכול לקבל משם חיים.

נמצא לפי זה, העונש, שהוא מקבל על מה שהוא לא הולך בדרך הנכונה, הוא לא נבחן כנקימה ונטירה על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך ה', הנקרא, שצריכים לעבוד לשם שמים, אלא להיפך, זה סיוע, שדוחפים אותו להאושר ולהטוב.

לכן יוצא, מה שהוא רואה ענין העונש, מה שיש לרשעים, הוא בעצמו צריך להרגיש מיסורים שיש להרשעים. וזה סוד מה שכתוב (תהילים, צ"ד) "אשרי הגבר, אשר תיסרהו ה'". שפירושו הוא, היסורים, שהוא מרגיש, כשהוא הולך בדרך הלא נכונה, זה נקרא שהקב"ה נותן לו כלי, כנ"ל, שזהו "אני ראשון".

אבל לא לכולם הוא נותן להרגיש יסורים, בזמן שהולכים בדרך דשלא לשמה. אלא רק "את אשר יאהב ה', יוכיח". שזה נקרא, שמרגיש טעם של הרשעים, שמשוקעים באהבה עצמית. וזה דוחף אותו מדרך השקר לדרך האמת.

היוצא מזה, שבגשמיות, שפועל לא עובד, אינו מקבל שכר, אבל עונש לא נותנים לו על זה שלא רוצה לעבוד. מה שאין כן ברוחניות, שהתעצל בעבודה, מקבל עונש, כמו שאמרו חז"ל "להיפרע מן הרשעים", ששם לא נכנס בגדר שמענישים אותו, אלא שמעלים אותו ללכת בדרך הנכונה. לא נבחן זה לעונש, אלא זה נבחן לתיקון. זאת אומרת, שיש ב' אופני התיקון:

א. דרך התורה,

ב. דרך יסורים.

אבל זה לא נקרא "עונש", אלא זה נקרא "תיקון". והתיקון בא לו על ידי יסורים.

ואח"כ כשכבר יש לו כלי, הנקרא "כלי דהשפעה", במקום שהיה לו מקודם רק רצון לקבלה עצמית, מקבל עכשיו רצון, היינו שהוא מצפה לה', שיתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". וכשיש לו הכלי דרצון להשפיע, אז הוא זוכה להטוב והאושר, שהיה במחשבת הבריאה, שהיא נקראת "להטיב לנבראיו". וזהו כנ"ל "אני אחרון", שהכוונה על המילוי. שמה שהיה חסר לו מקודם, הוא ממלא עכשיו את כל חסרונותיו.

אבל זהו רק מבחינת השגחה פרטית. זאת אומרת, האדם מצד עצמו הוא צריך לומר, שהכל תלוי בו, כי רק לפי ערך התגברותו בעבודה, הוא יכול לזכות להמטרה, שבשבילה הוא נברא. וזהו נקרא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ויחד עם זה, לאחר שעשה את עבודתו, הוא צריך לומר, שהכל הוא בהשגחה פרטית, כנ"ל בפירוש "אני ראשון ואני אחרון".

וענין זה, שהאדם יגיע להמטרה, הוא צריך לדעת, כי העיקר הוא, שהוא צריך להגיע לכוון כל מעשיו ומחשבותיו, שיהיו לשמה, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו". ויש להבין במה שכתוב "כל הנקרא בשמי בראתיו", וכי מי שלא "הנקרא בשמי", לא ברא הקב"ה לכבודו. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש של "הנקרא בשמי".

ויש לפרש "הנקרא בשמי", היינו שהוא מתייחס אליו יתברך, כמו שכתוב "ישראל עמך", או "עמו ישראל", שהכוונה היא, שהוא מתייחס אל ה'. אז הוא צריך להיות בהשתוות הצורה לה', כמו שכתוב "מהו רחום, אף אתה רחום", שכוונתו הוא רק להשפיע לה', שכל מעשיו הם רק למען כבודו יתברך, ואינו דואג לתועלת עצמו.

ובזה נפרש "כל, הנקרא בשמי". זאת אומרת, מי מתייחס אלי. אלו אנשים, שאומרים, שכל הבריאה הוא רק בראה לכבודו יתברך, ולא לתועלת עצמו, אז הוא יכול לייחס את עצמו אלי, והוא נכנס בכלל, הנקרא "עמו ישראל", או "ישראל". ואז הוא יכול להרגיש את מה שכתוב "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

היוצא מזה, שהאדם צריך לקבל חסרון, שירגיש, שהוא זקוק, שה' יעזור להגיע "שכל מעשיו יהיו לשם שמים". ואז מתחיל סדר העבודה דלשמה. ואז זוכה לדברים, כדברי רבי מאיר."

שאלה: המאמר מדבר על "אני ראשון ואני אחרון", האם תוכל להסביר את החלק של האדם בתהליך הזה?

קודם כל אדם צריך להבין, להרגיש שכל מה שנברא, הכול נברא בשבילו. שאין אף אחד אחר חוץ ממנו במציאות, שכל המציאות עומדת לפניו, לטובתו. הוא חייב לעבוד עם כל המציאות, הוא חייב על ידי כל המציאות הזאת לשפר את עצמו, להתאים את עצמו למקור שלו, לבורא. לשם זה הוא נולד ולשם זה הוא קיים, ולכן כל העבודה שלו, כל הסביבה שלו, כל מה שקורה לו, הכול כדי לסייע לו לקיים את מטרת הבריאה, להתחבר עם כל הבריאה ודרכה להתחבר עם הבורא. 

שאלה: הרבה פעמים יש לנו חסרונות ואנחנו פועלים בצורה אינסטינקטיבית בהתאם לחיסרון ושוכחים לברר שמי שעורר בנו את החיסרון זה הבורא. איך מלכתחילה לשים לב שהבורא הוא זה שמעורר בי את החיסרון הזה?

זה לא קיים בנו, אלא אם כן אנחנו פועלים בחברה נכונה שמעוררת בנו את החיסרון הזה. יש כאן עוד נתון, עוד מרכיב שאני חייב להיות מחובר אליו ואז אני פותח את כל המציאות ויודע איפה אני נמצא ומה עליי לעשות. 

תלמיד: אם כך זה בעצם תוצר של ההתחברות? ככל שאני יותר מחובר כך אני אזהה יותר את החסרונות? 

כן.

תלמיד: אחרי שזיהיתי את החיסרון שהבורא הוא זה שעשה את זה ואני צריך להיכנס לבצע את הפעולה שלי, איך אני יודע איפה אני צריך לעצור ולהשאיר לו את המקום?

אחרי שאני מבין שכל העולם נברא כדי שאני אתקיים בו בצורה נכונה, כדי שאני אחבר את כל החלקים האלו למערכת אחת ואתן במערכת הזאת מקום לבורא, שהוא ברא ועשה ויצר את כל זה, אם אני מבצע את זה, אז סיימתי את התפקיד שלי. 

תלמיד: שמעתי ממך פעם עצה בעניין הזה, לפעול לא יותר ממה שצריך ולא פחות. 

כן.

תלמיד: התוצאה של הפעולה שלי צריכה להית שיש רצון שעדיין לא מילאתי ואני צריך שהבורא הוא שימלא אותו? 

כל העבודה שלי היא כדי לראות את כל הבריאה בצורה שלמה ואני מגלה שזה יכול להיות רק על ידי זה שהבורא מגלה אותה, את כל המערכת הזאת, שהוא גם מפעיל אותה ומסדר אותה בצורה סופית, נצחית, שלמה. 

תלמיד: בסופו של דבר ההרגשה צריכה להיות שאחרי שאני פועל, יש את החלק האחרון של הבורא שצריך לסיים את הפעולה הזאת? כלומר, אני לא יכול לסיים אותה עם הרצון שלי או עם הפעולות שלי, אלא הוא צריך לעשות, ואני צריך להשאיר לו את המקום הזה? 

אני לא יכול לעשות כלום אפילו מלכתחילה, רק לתת לבורא, אם אפשר כך להגיד שאני נותן לו, כי אין לי אפילו זכות לזה, אלא אני מצפה שהבורא ימלא את כל המציאות ואז כל המציאות תחזור למציאות שלמה. 

וזה שאני רואה מלכתחילה שהמציאות היא לא שלמה, הבורא עשה כך בכוונה, כדי שאני ארגיש שיש לי כאן מה לעשות, להיות שותף עם הבורא, שבכל פעולה ופעולה שלי אני צריך להתחיל ולתת לבורא שבלעדיו הפעולה הזאת לא תסתיים. 

שאלה: איך מגיעים להבנה שהעונש הוא לא עונש אלא תיקון?

על ידי כל מה שקורה לי אני צריך לגלות שהבורא הוא שמסובב אותי כל פעם בצורה מסוימת יותר נכון ויותר קרוב למטרת הבריאה. וכך אני מגיע להבנה שכל העונשים, שאני מרגיש שאני לא נמצא במקום, שהעולם לא נמצא במקום, הכול כדי שנבין שדווקא הגילויים האלה עוזרים לנו להגיע למצב המתוקן. לכן כל עונש, כשמרגישים חיסרון, זה בעצם תיקון. כי בלי להרגיש את החיסרון, לא היה לנו שום קשר לתיקון. 

שאלה: אני רוצה להגיד שהכול ברור ואפילו מוסכם והגיוני, עד שיש מחיר כבד לפי תפיסת העולם שלנו, למשל חס וחלילה מישהו מהיקרים לך מרגיש לא טוב, ואז זה כאילו סוג של מסלול התנגשות עם הבורא במובן של כל מה שאתה מכיר מהעולם הזה, ואתה למעשה צריך לוותר על כל מה שאתה מכיר, על כל מה שאתה חושב שהוא אמיתי ויקר ולקבל משהו שאני לא יודע בכלל אם יש לך את היכולת לקבל אותו.

אני מבין אותך, אתה צודק לפי ההרגשה שלך, אבל אין לנו מה לעשות אלא להבין שכנראה כך צריך להיות כדי שנשיג את כל המציאות ונגיע לשלמותה. 

תלמיד: אז אתה מגיע למעשה אברהם, שאתה מוכן להקריב את הבן שלך?

מה אני מקריב?

תלמיד: מי שעומד בפני מציאות קשה וצריך להצדיק את הבורא, זה כמו שאברהם הקריב את יצחק, זו התמסרות שאין למעלה ממנה. 

אני לא חושב שזה כך, אבל אני מסכים שכך אנשים מרגישים. 

שאלה: רב"ש כותב כאן ""אשרי הגבר, אשר תיסרהו ה'". שפירושו הוא, היסורים, שהוא מרגיש, כשהוא הולך בדרך הלא נכונה, זה נקרא שהקב"ה נותן לו כלי".

הבורא מכוון אותו לדרך נכונה ולכן הוא מרגיש לחץ על עצמו מכל מיני צדדים ומרגיש את עצמו לא נוח ודאי, אבל על ידי זה הוא דווקא משנה את דרכו, גם בפנים וגם בחוץ.  

תלמיד: הוא כותב בהמשך שלא כולם זוכים להרגיש את הייסורים האלה, אז במה זה תלוי להרגיש את הייסורים האלה?

ככל שהאדם נמצא במצב קריטי, הפוך מהדרך שבה העולם מתגלגל, כך הוא מרגיש שהדברים האלה לוחצים עליו יותר. 

תלמיד: ואיך לא להיות כסיל שיושב ואוכל את בשרו באותו מצב, אלא להשתמש בייסורים כמנוף להתחברות?

זה תלוי בסביבה ובהכנה שלו אפילו מהגלגולים הקודמים. 

תלמיד: אז מה הוא עושה באותה נקודה שהוא מרגיש ייסורים?

לפי הטבע שלו כך הוא נמשך, או שנמשך ללימוד, או שנמשך לחברים, או שנמשך לכל מיני פעולות מיוחדות, או שבורח איכשהו. זה לפי הטבע של האדם, לפי הגורל שלו.

תלמיד: יש לו דרך לשלוט על הטבע הזה? הוא כבר בעשירייה, הוא כבר באיזה מצב של עבודה.

דרך השכל כן. אם הוא כבר נמצא בעשירייה, אז הוא יכול לשנות את צורת ההתקדמות. 

תלמיד: איך אני עושה את זה?

להתכלל בעשירייה. עשירייה היא כביכול אותו מנגנון שפועל עליך ובמקום להתקשר לכל המציאות האינסופית מי יודע במה, יש לפניך בדרגת המדבר בסך הכול כמה חברים שאתה יכול כלפיהם לבטל את עצמך ולקבוע קשר כזה, שכמו שאתה הולך להתכלל עם הבורא, כך אתה הולך להתכלל איתם. 

תלמיד: בדיוק בנקודה הזאת, שמתי לב שיש את המאמץ שאתה עושה מעצמך כדי להתחבר עם העשירייה, כדי להתבטל, כדי לתת להם להשפיע עליך, אבל יש גם איזו נקודה מסוימת שאתה כאילו לא מוכן לעבור אותה ועכשיו העשירייה צריכה לבוא ולמשוך אותך.

כן, יש גם את זה. 

תלמיד: איך בנקודה הזאת העשירייה משפיעה על החבר והוא לא בורח, או לא נותן להם לעשות עליו שום דבר, אלא מאפשר את ההשפעה שלהם?

כאן זו עבודה הדדית, בין האדם לעשירייה ובין העשירייה לאדם.

תלמיד: יש כאן מחסום שאני לא מצליח לעבור.

אני מבין, אבל אין ברירה, חייבים לדבר על זה וחייבים לשכנע זה את זה, שבלי זה אין התקדמות.

שאלה: מה זה בעצם חיסרון לאמת? רב"ש אומר שרק אחרי שאני מקבל כלי לחיסרון לדעת את האמת, אז אני בעצם מתחיל לעבוד ולתת יגיעה ומאמץ לדבקות בבורא.

כן.

תלמיד: אז מהו אותו החיסרון לגלות את האמת?

זה החיסרון להרגיש את השורש של עצמו. זה מה שמתגלה לאדם.

תלמיד: מה זאת אומרת לגלות את השורש, כמה אני באמת לא יכול?

לא, איפה אני צריך להיות ולא נמצא. והפער בין מה שאני צריך להיות, ולא נמצא בזה, הוא הנותן לי חיסרון.

שאלה: רב"ש כותב, "זאת אומרת, האדם מצד עצמו הוא צריך לומר, שהכל תלוי בו, כי רק לפי ערך התגברותו בעבודה, הוא יכול לזכות להמטרה, שבשבילה הוא נברא. וזהו נקרא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ויחד עם זה, לאחר שעשה את עבודתו, הוא צריך לומר, שהכול הוא בהשגחה פרטית, כנ"ל בפירוש "אני ראשון ואני אחרון"."

הוא היה אמור לכתוב כביכול "כנ"ל בפירוש אני ראשון והוא אחרון". הכול תלוי בי, כמו שהוא כותב, אבל אז הוא צריך להאמין בשכר ועונש שהבורא יסיים בעדו. אבל הוא עדיין כותב "אני ראשון ואני אחרון" זה לא ברור לי.

הכול תלוי בהשגחה עליונה, הבורא הוא הראשון והבורא הוא האחרון, ושתי הנקודות האלה אצלו הן כנקודה אחת, ואין ביניהן איזה מרחק של זמן, תנועה ומקום, והאדם צריך לקבל את זה.

שאלה: לגבי "אני הראשון", האם אפשר להבין שאת החיסרון הנכון מעוררים על ידי זה שהבורא נותן לטעום את מצב ההשפעה, לדוגמה דאגה לחבר?

"אני הראשון" זה הבורא מתחיל את העבודה ומייצר חיסרון לנקודה האחרונה, שהיא "אני האחרון". כך זה קורה.

שאלה: אם אני נמצא במסגרת אחרת, לא פה בשיעור, אז הרצונות שמתעוררים הם לפי הסביבה. אם אני נמצא פה, אז החיסרון שלי הוא ללמוד, חיסרון לרוחניות, אז מי זה "אני הראשון"?

כאן לא מדובר על זה שאתה משנה מקום. כאן מדובר על הבורא, שהוא הראשון, הוא האחרון והוא המעצב לך את כל הדרך.

תלמיד: אני שואל מבחינת היחס לעבודה שלנו, שמעתי אותך אומר שכלי זה בעצם, צמצום מסך ואור חוזר, זה לא כל חיסרון שמתעורר. אז עכשיו אנחנו נמצאים פה ומנסים לעשות עבודה, האם כל חיסרון שמתעורר, הבורא מעורר אותו?

ודאי, אין עוד מלבדו.

תלמיד: אז גם בסביבה אחרת הבורא מעורר לי את החיסרון?

כן.

תלמיד: ואני אחרון?

גם כן. את הנקודה הסופית של ההתפתחות, גם אותה הבורא מעצב.

תלמיד: אז מה העבודה שלי בכל התהליך הזה? בכל מקום שאני נמצא בו, בכל חיסרון שמתעורר בי?

לגלות שאתה מקבל את הדרך הזאת, שאתה מסכים לזה שהבורא הוא הקובע, שאין עוד מלבדו.

תלמיד: יש לי מקום של בחירה שאני מלכתחילה יכול לבחור והוא הסביבה, אני יכול להימנע מסביבה מסוימת ולא לקבל משם חסרונות. איפה העבודה שלנו כדי להיות ביחס מדיוק לאני ראשון ואני אחרון? כדי לא להתבלבל.

כדי לא להתבלבל אתה צריך להיות במרכז החברה שהבורא ייצב לפניך.

תלמיד: החיסרון מתעורר בי כשאני מגיע לסביבה שיש בה רצונות מסוימים, יש יחס מסוים. זאת אומרת יש לי בחירה להגיע לסביבה שבה יתעוררו חסרונות מסוימים.

אני ראשון ואני אחרון, מדובר על הבורא שמעצב לך את כל הנקודות בדרך. ככל שאתה ברצונך, רוצה להתקדם בהן, כך אתה מרגיש איך אתה מבצע את הרצון שלו. אין לי יותר מה להוסיף.

תלמיד: הוא מעורר אותי לבוא לסביבה הזאת, הוא מעורר אותי ללכת לעבודה, הוא מעורר אותי ללכת לשחק כדורסל?

כן. ואתה בוחר לאן ללכת.

שאלה: כתוב פה בסוף שהעבודה שלנו זה לבקש "שה' יעזור להגיע "שכל מעשיו יהיו לשם שמים"." אני עושה מעשים במהלך היום, איך אני יכול לדעת אם מעשה שאני עושה הוא לשם שמיים או לא?

לזה ניתנה לנו קבוצה, לימוד, הפצה, כל מיני אמצעים כדי שאנחנו נחזיק את עצמנו פחות או יותר לכיוון התיקון, ואנחנו צריכים להוסיף לכל הבירורים האלה עוד ועוד חסרונות, הייתי אומר תפילות משלנו.

תלמיד: זאת אומרת העשירייה היא בעצם מתווך ביני לבין הבורא?

כן.

תלמיד: איך אני יכול לאחוז בזה גם כשאני נמצא במצב גשמי, בעבודה?

מה זה חשוב איפה אני נמצא? אני נמצא בכל מקום בסביבה שהבורא ממלא, ואני רוצה בכל הרגעים האלה בחיים להיות קשור אליו.

תלמיד: אז אם אני נמצא בעבודה, עליי להתפלל עבור העשירייה גם שם?

כן.

שאלה: במשך היום אני פוגש מצבים ואני צריך להגיב כשותף של הבורא, איך אני מגיב כך שזה יקרא שאני שותף?

לפי ההרגשה שלך. האם אתה מרגיש שאתה נמצא בהסכמה עימו בכל רגע ורגע? שאתה נע בחיים שלך ממש לפי אותו המסלול שהוא פותח לפניך.

תלמיד: האם זה נכון שלהיות שותף של הבורא זה בעצם כשיש לי אותה מטרה כמו לבורא?

כן.

תלמיד: איך זה מתבטא ביחס שלי לחברים, לחברה?

אתה רוצה לקבל אותם כשותפים.

תלמיד: אם יש לי שותף שהוא שלם אבל אני לא שלם, אני רואה תמונה שבורה, איך אני יכול להיות שותף של משהו שלם?

אתה צריך לברר.

תלמיד: אם אני רואה בחברים שלי פגם זה נכון שבאותו רגע אני לא שותף עם הבורא?

אם אתה רואה פגם בחברים אתה רואה את הפגם שלך. ויש כאן הרבה דברים שצריכים לברר. לא פשוט.

שאלה: הוא כותב שבעצם כל התהליך הזה מוליד בי תפליה לעזרה מהבורא. האם העזרה שאני רוצה זה האפשרות להחזיק מעל הדעת?

כן.

תלמיד: אז זה גם מה שאני יכול לבקש מהעשירייה ומה שאני יכול לספק לה.

כן.

תלמיד: האם זאת התוצאה שעליה אנחנו מודים? עכשיו אנחנו מצליחים להיות בדבקות מעל הדעת, זאת כבר תוצאה רצויה.

כן.

שאלה: אמרת שבכל רגע אני צריך לברר איפה אני נמצא וזה בעצם לראות את המצב בין הרצוי לבין המצוי. להבין שהרצוי זה מה שהבורא נותן, כלי חיסרון שגורם לי, בתוך המצב שאני מברר דרך החברים, איך להיצמד אליו כל הזמן למצב הרצוי.

כן. כמו שאתה נוהג באוטו. אתה רואה איפה אתה נמצא ואיפה צריך להיות וכל הזמן וכך אתה מסובב את עצמך.

תלמיד: אם מתעוררת בי תפילה עבור החברים, זה הבורא עשה.

כן. ודאי.

שאלה: ואם תוך כדי התפילה הוא מבין שהבורא נתן לו כביכול עניית התפילה בזה שהזכיר לו שהוא מעורר בו את התפילה, זה קצת מרגיע. נתקלתי כמה פעמים שזה כאילו הרגיע אותי והוריד לי את התפילה. הבורא עורר בי תפילה, הוא עכשיו בקשר איתי, הכול בסדר, ושכחתי להמשיך להתפלל עבור החברים. מה עושים אם יש בעיה כזו?

לא יודע. תברר ותמשיך.

שאלה: עד היום אני מרגיש שההתקדמות הייתה בדרך הסבל, בעיתו. מה זה אומר ללכת בדרך התורה, אחישנה?

יכול להיות שכך נראה לך - הייתה התקדמות על ידי דרך הסבל ועכשיו זו התקדמות בדרך שמחה ואושר. הכול יחסי.

שאלה: מה זה אומר שהבורא נותן יותר מחלות וייסורים למי שהוא אוהב יותר?

הוא נותן להם יותר נקודות אחיזה בתוכנית הבריאה שלו כדי שהם יבינו ויסכימו, או יתנגדו, וכך יגדלו.

שאלה: אם הבורא נותן לי מצבים של קשיים בבית, במשפחה, בעבודה, האם הכול ניתן לי רק בשביל שאני אתקשר יותר לעשירייה, לקבוצה?

לא הכול ולא רק. יש לך גם משפחה, עשירייה, לימוד, בורא ועוד. אבל הכול נובע ממקור אחד - ממנו.

שאלה: כתוב שכל הבריאה היא רק לכבודו ולא לתועלת עצמו. האם הכוונה שכל המציאות ניתנה במטרה שכולם יגיעו לגלות כבוד לתכונת האהבה וההשפעה?

כן.

שאלה: ציטוט של רב בשיעור - הבורא הוא ראשון והוא אחרון ושתי הנקודות האלה צריכות להיות כנקודה אחת ולא שיש ביניהן איזה זמן, תנועה, מקום. אדם צריך לקבל את זה כך.

כן.

שאלה: מאיפה אדם יכול להתחיל להתקשר בצורה כזאת באמת?

האדם צריך לקשור את אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב יחד ואז יהיו לו שתי הנקודות של הבריאה כנקודה אחת.

שאלה: רב"ש כותב במקום שהיה לו מקודם רק רצון לקבלה עצמית מקבל עכשיו רצון שהוא מצפה לה' שייתן לו את הכלי הנקרא רצון להשפיע. נשמע שהציפייה היא מעין מעבר כזה בין רצון לקבל לרצון להשפיע, איך להגיע למצב כזה של ציפייה שהבורא יפעל עליי?

כנראה שזה צריך להיות רק בעשירייה, ככול שאנחנו עובדים יחד אז אנחנו מושכים את הבורא, מחייבים אותו כביכול שהוא יעזור לנו ויצבע לפנינו את הדרך הזאת סלולה.

תלמיד: מה הוא בדיוק המצב הזה של צפייה?

ציפייה היא כפי שאנחנו רואים, כמו שאנחנו מבינים מהחיים שלנו, שאני מצפה לצעד הבא ממני או לצעד הבא מהבורא.

תלמיד: ואם הוא ראשון והוא אחרון אז איפה אנחנו משתלבים בפעולות שלו עלינו?

בלקשור את שניהם.

תלמיד: מה קושר בין שניהם?

הנקודה הראשונה והנקודה האחרונה שאנחנו רוצים לקשור אותם יחד.

תלמיד: והקשר הזה הוא בעשירייה?

כן.

שאלה: בעבודה פרקטית עם העשירייה יש מצבים שאדם עושה איזו התחברות הוא לא עושה מאמץ, האם אפשר ללומר שהבורא מעורר אותו, זה "הבורא הראשון"?

כן.

תלמיד: "והבורא אחרון" זו הבקשה שלו לאדם? כי יש אותו מצב לפעמים שהאדם לא יכול לעשות אותו ואז הוא צריך לבקש מהבורא שיגמור.

כן, מה שייצא בסוף.

תלמיד: אז אפשר גם לומר שאני הראשון זה הודיה ואני האחרון זו התפילה?

כן, גם יכול להיות.

שאלה: למה אדם שלא עובד ברוחניות, מקבל עונש?

זה לא עונש, זה כדי לדחוף אותו קדימה כי אחרת הוא לא יזוז.

תלמיד: הוא כותב כאן שאם אדם בגשמיות אם הוא לא עובד אז הוא לא מקבל שכר, אבל עונש הוא לא מקבל, וברוחניות עצם זה שהוא לא עובד הוא כבר מקבל עונש.

כן. זה כדי לדחוף אותו לקבלת ההחלטה יותר קרובה למטרת הבריאה.

תלמיד: פשוט ברוחניות אדם שעובד העבודה עצמה היא השכר ולכן אם הוא לא עובד אז הוא לא מקבל את השכר?

אני לא חושב שהוא מרגיש שהעבודה עצמה היא השכר. אנחנו מדברים על מי שנמצא יחסית בתחילת דרכו.

תלמיד: אבל אם זה ממש ברוחניות אז העבודה היא השכר עצמה?

כן, אז הוא נמצא בזה כבר בשמחה ובמסירות נפש.

תלמיד: יכול להיות כזה מצב ברוחניות שאין לו אפשרות להשפיע לאדם, או שתמיד יש אפשרות לעבוד?

לא, לא תמיד יש לו אפשרות להשפיע.

שאלה: מאיפה יש לאדם הכוח להצדיק את פעולת הבורא עליו? כי כוח הפירוד תופס כל אחד בנפרד וההרגשה של אדם היא כל הזמן כואב לו, ייסורים זו כבר הרשעה. הוא כאילו מרשיע בהרגשה לו את פעולת הבורא עליו, אז כבר מרחיק אותו. איך להצדיק בפעולה הזאת את פעולת הבורא?

להצדיק בדרך כלל אנחנו מדברים על למעלה מהדעת, מה שלא קורה, לא חשוב, אני מצדיק את הבורא. כמו שכתוב "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו אל ימנע עצמו מרחמים".

תלמיד: מי שכתבו את כל המסרים, אלה היו אנשים בעלי השגה, מקובלים, הם נותנים לנו הכוונות. גם סיפרת לנו שהיית בבית חולים וסבלת ממש, שהעור נפרד ממך ולא יכולת לקבל את הייסורים האלה ורב"ש עזר לך להצדיק את הבורא, "אתה לא יודע איזה תיקונים אתה עושה", ואז באמת מצאת כוחות ויצאת מהמצב הזה בצורה שממש עשית תיקון גם על עצמך וגם על הבורא שהביא לך את המצב. איך לקחת נכון את הכוחות שיש לנו, להיעזר בכוחות של העשירייה ולהצדיק כל מצב ומצב שאנחנו עוברים?

בינתיים תברר עד כמה שאתה לא יכול להצדיק את הבורא. זו גם עבודה טובה, עבודה גדולה.

שאלה: כשאני מרגיש אי נעימויות בחיים ואין טעם ורצון לכלום, בכלל בעולם הזה כולם עושים יד נגדי. אז אני לא יכול לשייך אליו דברים רעים, לראות אותו כפועל רעות. איך מיישבים את הסתירה הזאת?

כל העולם נברא בשבילי, שאני אלמד מכל העולם איך אני צריך לסובב את עצמי כדי להצדיק את הבורא בכל פרט ושעל.

תלמיד: אז אתה לוקח את הדברים שהמורה שלך אומר לך ולא התלמידים, שם זה כנגד זה ותמיד רואה שכרו בהפסדו. אז מה עושים, לא משנה, הכול נגדי.

זה סימן שהבורא מסדר לי אפשרויות ללמוד מכל פרט ופרט שבחיים.

תלמיד: הוא לא מלמד אותך, הוא נותן לך בעיטה בחיים.

לא, לא נכון. זו לא כוונתנו. הוא נותן לך אפשרויות ללמוד מכל פרט ופרט.

תלמיד: אתה אמור להבין מה הוא רוצה?

אני חייב להבין.

תלמיד: הדברים האלה שאתה עובר עושים לו נחת רוח?

גם כן.

תלמיד: איך תבין מה שהוא רוצה ללמד?

לכך יש לנו הכוונות, שאני צריך בכל מצב ומצב קודם כל לראות שאני מקבל את זה מהבורא, להאמין שאני מקבל את זה מהבורא ולהתקדם אליו.

תלמיד: זה העניין, אתה לא יכול לשייך אליו דברים רעים. אתה לא יכול לראות אותו כפועל רעות. את ההרגשות הרעות אתה לא יכול לשייך אליו.

נכון. למרות שאני רואה סביבי שזה הכול רע ולוחץ ופועל עלי בצורה כזאת אני צריך להאמין שזה מגיע מבורא הטוב. ואת הרע אני רואה מפני שאני בפנימיותי לא מתוקן עדיין.

תלמיד: אני עושה כל מה שאני מסוגל, כל מה שמבין ויכול אני עושה, אבל זה לא משתפר, הצ'ק ליסט של הקבוצה לא מתמלא בוי, הכול נשאר איקסים.

גם אני קצת ראיתי את החיים ועברתי כל מיני מצבים, אבל אם אנחנו רוצים דרך החיים להגיע לחיבור עם הבורא אין לנו ברירה, אנחנו צריכים ללמוד מהעצות של המקובלים ומהסימנים שאנחנו רואים בחיים שלנו.

תלמיד: אפילו כשהוא פועל להרחיק אותך מהקבוצה, כל מיני דברים כאלה ממש.

זה הכול נראה לי ואני צריך להבין שכל הדברים האלה הם לטובתי.

תלמיד: לא נראה לי, המורה אומר משהו והדבר הזה לא מתקיים. למה זה "נראה לי", זה לא נראה לי, זה חשב, בדק, למה זה נראה לי?

יש כאן כאלה דברים שבאמת אתה לא יכול להסכים ובכל זאת למעלה מהדעת תוכל לקבל את זה ומזה ללמוד את יחס הבורא הנכון אליך.

תלמיד: אז ללכת עם מה שהמורה אומר ולמעלה מהדעת, מתי יש איזה שביל המלך, איפה הדבר הזה?

כאשר תשבור את עצמך. אין מה לעשות. גיבור שבגיבורים נקרא מי ששובר את עצמו.

שאלה: אני מבין שהמצב הרצוי זה שאני כל הזמן אהיה בתפילה מעומק הלב לבורא. נכון לרגע זה בשביל שאני אהיה בתפילה, הסובב אותי חייב לסבול מאוד בשביל שאני כל הזמן אתפלל אליו ואני אהיה בקשר עם הבורא. איך אני לוקח את המצב הזה, משאיר את הסובב אותי בטוב, ובתוכי סובל את הדבר הזה? איך הם נשארים בטוב, ואני נשאר בתפילה פנימית כל הזמן?

אני לא יודע, ולא רוצה להיכנס לבירורים האלו. כי זה לפי השכל שלי, לפי השמיעה שלי, זה ייראה לי מסובב על מסובב. לכן מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק להתחבר ככל האפשר יותר צמוד זה אל זה בלב ובמוח, ומשם אולי נראה את הצעד הבא בצורה נכונה.

תלמיד: אם מצידי אני עושה כל מה שאני מרגיש שאני צריך לעשות מעל ומעבר, ואני מרגיש שהחרב החדה כל הזמן מונחת שם, ואני יודע שאת החרב מחזיק הבורא. אני עכשיו רוצה שהסובב אותי יפסיק לחיות את החיים האלה, שהוא יחיה בטוב, כי כאילו בגללי הם סובלים.

אתה שם תנאים? אתה שם תנאים לבורא?

תלמיד: אני מרגיש שאני הסיבה שבגללה הסובב אותי חי בצורה מסוימת שהיא לא טובה כרגע, אני מרגיש שהוא סובל מאוד. איך אני הופך את זה שהם יפסיקו לסבול בגללי?

תתפלל עבורם, שהבורא יתייחס אליהם טוב, כי נראה לך שעכשיו הוא מתייחס אליהם רע.

שאלה: מה קובע את היכולת של האדם לפרש נכון את מה שהבורא שולח לו?

אני לא חושב שזה בכלל תלוי בזה שאנחנו מפרשים נכון או לא נכון את הבורא, שאנחנו רוצים להבין אותו. זו בכלל לא מטרת ההתפתחות שלנו, מטרת ההתפתחות שלנו היא להגיב על מה שאנחנו מקבלים בצורה נכונה.

לא להבין אותו, אלא להגיב נכון. וזה הבדל גדול מאוד בין מה שהאגו שלנו רוצה, להבין, ולהיכנס עימו באיזה משחק, הוא אלי ואני אליו, אלא אנחנו צריכים להשתדל פשוט להתייחס נכון לכל מה שהוא מגלה. ואת מה שהוא מגלה אני לא הולך לפתור, ולא הולך להבין. את זה

תלמיד: אז מה זה להתייחס נכון?

להתייחס נכון, זה שאני אתייחס נכון למה שאני מרגיש.

תלמיד: אני מרגיש שאני מתאמץ בעבודה, אבל מתרחק מהבורא, שאני מאבד אפילו את גדלות החברים, את גדלות הבורא. איך אפשר לפרש דברים כאלו נכון?

תעשה כך שזה לא יקרה. אין לי מה להוסיף.

שאלה: אמרת להתייחס אליו נכון, והוא כותב "כל מתייחס אלי. אלו אנשים, שאומרים, שכל הבריאה הוא רק בראה לכבודו יתברך". אנחנו אומרים שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. ולזה אפילו אגואיסטים יכולים להסכים.

כן

תלמיד: זה טוב שהבורא הוא טוב ורוצה להיטיב, בוא נהנה מהעולם, גם המן אמר כך, בואו נשתה, נאכל, וניהנה. אז מה השינוי ביחס מזה שהבורא רוצה להיטיב, ושאנחנו משנים את היחס אליו? מה הכוונה שהעולם נברא עבור הבורא כאילו? "כל המתייחס אלי, שאומרים שכל הבריאה הוא בראה רק לכבודו".

זאת אומרת, לבצע את התוכנית שלו.

תלמיד: הבורא מתייחס לנבראים, הוא רוצה שיהיה להם טוב.

כנראה.

תלמיד: אז אנחנו רוצים להתקרב אליו. מה זה אומר שאני רוצה להתייחס חזרה אל הבורא?

שאתה רוצה להבין את התכונית שלו, שהוא טוב ומיטיב, לא כדי ליהנות מזה, אלא כדי להצדיק את הבריאה, להצדיק את הבורא.

שאלה: וכל השינוי הזה כשאתה הולך בדרך, אתה מתחיל בלא לשמה, ויש פה עניין של שכר ועונש בדרך, וזה יכול להביא אותך למצב שאתה תשנא גם את הלא לשמה. אני מבין שהלא לשמה זה עדיין ללכת ביחס שאני רוצה לקבל את הטוב שהבורא רוצה לתת, ליהנות ממה שהוא נותן לי, ועדיין לא בניתי אליו יחס. מה זה ללכת בתורה ומצוות בשכר ועונש שמביא אותי לקבל יחס חדש?

כשאני רוצה על ידי העבודה שלי בקבוצה, ועם הבורא להגיע למצב שאני מצדיק את הבורא, מצדיק את כל המציאות סביבי ולא רוצה כלום חוץ מלהיות באיזון עם כל המערכת הזאת.

תלמיד: כן, אבל יש איזו פעולה שאני רואה שכר ועונש ומגיע להרגשה שאני לא מאוזן עם המערכת, כי אני בלא לשמה.

כן.

תלמיד: אני שואל על המעבר הזה. מה גורם לשינוי, שפתאום יהיה שינוי ביחס.

אני לא כל כך מבין אותך.

תלמיד: כאילו צריך לקרות פה איזה נס, שבן אדם יעבור מזה שהוא סובל, שהוא לא מרגיש, שכל הזמן זה הוא והוא, ופתאום זה לא הוא, פתאום יש איזה שינוי ואני דואג על משהו חדש.

שמחוצה לך.

תלמיד: כן. מה נקודת מעבר שזה קורה? הוא תולה את זה בשכר ועונש, שהוא עובד בזה, וזה מה שמביא אותו לזה. מה הדבר הזה?

שכר ועונש מתחלפים. הם כל הזמן עולים במדרגה, מה זה שכר, ומה זה עונש.

שאלה: במאמר זה נשמע כאילו העבודה של האדם נגד הייסורים העבודה היא אישית, אבל אנחנו כעשירייה יכולים להצטער בצרת חברנו ולעבוד עם הייסורים של החבר?

ככל שאנחנו קרובים אליו, כך אנו יכולים לעשות, לקחת על עצמנו את הייסורים שלו במקצת.

תלמיד: ואיך לעבוד עם הייסורים של החבר ועם הבורא כעשירייה?

על ידי תפילה, כשאנחנו מתפללים במקומו, ועבורו.

תלמיד: שנוכל להפוך את זה להצדקה, לאין עוד מלבדו של כל העשירייה?

כשנתחיל לעבוד אז נראה שאנחנו מגיעים לזה.

שאלה: אמרת קודם לחבר שהוא צריך להגיע למצב שהוא שובר את עצמו. מה זה נקרא לשבור את עצמו?

יש כאן איזו נקודה שקשה לאדם להחליף את קרן הראייה שלו.

תלמיד: אז מה הוא צריך לשבור?

להשתדל לקבל שמה שקורה בבריאה, מגיע מהכוח העליון.

תלמיד: ואיך בתוך העשירייה עוזרים לחבר לשבור את עצמו, אפשר לעשות את זה?

על ידי דוגמאות. לא יותר.

שאלה: אני רוצה להגיד שבכיתי בכיתי וזכיתי לגילוי הבורא לנברא בעולם הזה, ואני מאחל לכל החברים שיבכו יבכו ויזכו לגילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

והשאלה, האם הרב"ש הקדוש במאמר הנפלא הזה, השיג את הבורא במלואו בהשתוות הצורה.

תשאל אותו.

תלמיד: שאלתי אותו והוא אמר לי כן.

בסדר, אז מה אתה שואל אותי?

שאלה: איך אני יכול להרגיש, שהחיים האלה והרצון לקבל שלי לא מספקים אותי, כדי לאזור כוחות להעלות את הרצון האמיתי להידבק בבורא?

אז מה השאלה, אם אתה מרגיש שאתה לא מסופק, אז תאסוף את כל החסרונות שאתה מרגיש ותעלה אותם לבורא ותדרוש למלא אותם.

שאלה: כשאני רואה פגם בחברים זה פגם בתוכי, אבל לצערי עובר הרבה זמן עד שאני באמת מרגיש את זה. איך לזרז את התהליך הזה, שאני ארגיש שהכול קורה בתוכי ואוכל לתקן את זה?

רק על ידי התפילה. אולי החברים יכולים קצת לעזור. אתה אומר דבר מאוד מאוד יפה ונכון והוא באמת נמצא בינינו. עלינו לבקש, שכולנו נבקש.

שאלה: "כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק ה') וזה לשונו "בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להיפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקימין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות"." למה הכוונה "להיברא בעשרה מאמרות", מה הם אותם עשרה מאמרות?

כדי שנגיע מהשפעת הבורא להרגשה בתוך הנברא, ההשפעה הזאת צריכה לעבור עשר מדרגות ואז היא תהיה מורגשת בנברא. אז אנחנו מברכים את ההעלמה הזאת שמתקיימת, כדי לעורר אותנו ולהעלות אותנו למעלה מעשר הדרגות האלו של ההסתרה.

שאלה: כתוב שהרגשה לא נעימה שאדם חווה בחייו, דוחפת אותו לחפש מקום שמתוכו הוא יוכל לקבל חיות. השאלה היא, מהו מקום ומהם אותם חיים? ומה זה חיפוש אחרי מקום שנותן חיות בעבודה?

זה מקום החיבור עם הסביבה הנכונה. אם אנחנו בסופו של דבר מרגישים שמצאנו מקום ששם אנחנו יכולים להתפתח עד כדי לגלות את הבורא, אז זו באמת ברכה.

שאלה: אנחנו לומדים שהכול עשה, עושה ויעשה הבורא. אז יוצא מזה שאחישנה ובעיתו לא קיים, אלא הכול הולך לפי תכנון ראשוני של הבורא. האם אחישנה ובעיתו אנו מרגישים אך ורק לפי התייחסות שלנו למתרחש?

אפשר להגיד.

שאלה: איך להצדיק את הבורא למעלה מהדעת שלי?

על ידי שאתה מתחבר לחברים ונכלל בהסתכלות שלהם. בכך אתה מתנתק מהדעה הקודמת שלך.

שאלה: מה הכוונה להאמין בהשגחה פרטית, שאני ראשון ואני אחרון? מה זה עושה לנו, למה זה מביא אותנו?

זה מביא אותנו למצב שאנחנו מגלים שיש כוח אחד שפועל וקובע את הגורל שלנו, שמייצב לנו את כל המציאות.

תלמיד: איך עובדים עם ההשגחה הפרטית בעשיריות?

את זה עוד נלמד, זה שדה שצרכים לחפור אותו טוב.

שאלה: איך אפשר להתגבר על האגו ולהגיד, שמה שבא מהבורא זה עזר כנגד הטבע שלי?

צריכים עוד ועוד להתחבר בעשירייה ויחד עם זה להרגיש שאנחנו נמצאים כנגד האגו שלנו, עד שנבין איך לעבוד עם זה.

שאלה: אמרת שבכל רגע בזמן צריך להצדיק את הבורא ולהביא אותנו לאיזון עם המערכת הכללית. מה זה אומר?

שאנחנו נמצאים עם כל החברים שלנו, עם כל הקבוצות שלנו במצב מאוזן.

שאלה: בסוף המאמר אומר רבי מאיר, שבן אדם זוכה להרבה דברים. מה זה אומר?

פקיחת עיניים לכל המציאות, זה נקרא שזוכה להרבה דברים.

שאלה: מה ההבדל בין ברכה לתפילה?

אלה שני דברים רחוקים זה מזה. את התפילה מעלה האדם מתוך חיסרון שהוא מגלה, וברכה להפך, הוא מעלה אותה כשהוא מברר את הברכה ששורה עליו מלמעלה.

תלמיד: אם מגלים חסרון בעשירייה, אפשר לפנות אישית לחבר אחד בתפילה?

כן אפשר, ודאי.

שאלה: כתוב "אני ראשון ואני אחרון" וכמו שאנחנו משתדלים תמיד לעשות, אנחנו מנסים ללכת דרך החברים אל בורא, אז החלק הראשון של המשפט "אני ראשון" כדי לגעת בחלק הזה של "אני ראשון", אני צריכה לראות שזה דרך מאמצי החברים שאם אני מצליחה איכשהו לגעת בזה, הסיבה היא שזה מקום העבודה?

"אני ראשון ואני אחרון" זה כשאנחנו מגלים את הבורא וכל מה שמתרחש איתנו בדרך אל המטרה, שהוא מתחיל כל פעולה והוא גם מסיים אותה. והרצון שלנו הוא רק להידבק בו בשתי הנקודות האלה.

תלמידה: אז רציתי לדייק את זה, כי האגואיזם כל הזמן ממסמס את הכול. הוא מראה דווקא את המומים שבחברים והוא לא מאפשר לך לראות את המאמצים שעושים החברים שמשתוקקים אל המטרה. אז האם אני יכולה להשתמש בתחבולה כזו שאני מגיעה איכשהו לנקודה הזאת של "אני ראשון", שהבורא ראשון, שזה תודות למאמצים של החברים?

לא, לא צריך לבלבל את עצמך בזה, תחשבי פשוט.

שאלה: הרב"ש כותב וכשכבר יש לו כלי שנקרא כלי דהשפעה במקום שהיה לו רק רצון לקבל למען עצמו, עכשיו הוא מחכה שהבורא ייתן לו את הכלי הזה, שייתן לו רצון להשפיע. הכלי הזה כלי דלהשפיע והרצון להשפיע, מה ההבדל ביניהם ואיפה זה בעשירייה?

הרצון להשפיע וכלי דהשפעה זה אותו דבר.

תלמידה: אז למה הוא כותב שכשיש כבר כלי השפעה הוא מצפה שהבורא ייתן לו כלי או רצון להשפיע?

לא יודע.

שאלה: "אני ראשון ואני אחרון", זה תכונה של האור או שזה השגה בכלי, או שזה ממש העבודה בתוך הכלי?

זה הבורא שפותח כך את עצמו לנברא.

תלמיד: זאת אומרת זו תכונה של האור?

כן.

שאלה: יש לנו בעשירייה חבר שסובל ייסורים נוראיים, אתה אמרת שצריך לקחת ייסורים כאלה על עצמנו, מה זאת אומרת, איך לעשות את זה?

להתקרב אליו, להשתתף בצערו, להתפלל לבורא עבורו, וכך אנחנו נראה שמצבו נעשה יותר קל.

שאלה: האם מטרת ההתפתחות שלנו זה להגיב נכון למה שמקבלים מהבורא? אז האם מה שמקבלים ממנו נוגע דווקא למה שקורה בעשירייה ובקבוצה או שזה נוגע במה שקורה באופן כללי לי ולחברים מעבר לקבוצה?

בעיקר בקבוצה.

שאלה: אנחנו לומדים שבעבודה הפנימית של החברים, הכוונה נסתרת, וכאן הוא כותב שאני רואה שהרבה חברים עובדים בלא לשמה ובזה הם מסתפקים, אבל לי זה לא נותן סיפוק. למה הוא מתכוון כאן?

לכך הם עוצרים איפשהו באמצע הדרך ואותו זה לא מספק.

תלמיד: כתוב כאן על שתי דרכים, דרך תורה ודרך ייסורים, נדמה לי שדרך ייסורים זה איזו הכנה, אז למה כאן זו כאילו איזו דרך שמובילה לתוצאה?

גם דרך הייסורים מביאה לתוצאה, רק שהיא דרך ארוכה מאוד.

שאלה: כשמגיעים להשתוות הצורה האם כל הבירורים האלה נעלמים?

לא, אנחנו מגיעים לסיכום ואז אנחנו לא צריכים את הבירורים האלה. הם נשארים אבל כמרכיבים של הבירור.

(סוף השיעור)