heb_o_rav_rb-shamati-155-nekiut-guf_2008-06-20_shiur_bb

מאמר קנ"ה

"נקיות הגוף"

ספר "שמעתי"

מאמר בוקר 20.06.08- אחרי עריכה

"נקיות הגוף מורה על נקיות הדעת. נקיות הדעת נקראת בחינת אמת, שלא יהיה מעורב בו בחינת שקר." ביסודות חוכמת הקבלה לומדים, שמה שנברא זה הרצון לקבל בלבד. הרצון הוא כוח. כשהרצון לקבל מתפתח, הוא מתחיל להרגיש את עצמו, ש"אני רוצה", ו"אני מרגיש מה ממלא את הרצון לקבל שלי", ואפילו "מי ממלא אותי". וכל ההתפתחות, כל ההרגשה, היא בתוך הרצון לקבל. אנחנו לא מרגישים יותר ממה שבפנים, בתוך הרצון, כי אין משהו מבחוץ.

כל הקליטה שלנו, כל ההרגשה שלנו, כל מה שנראָה לנו מבחוץ, הכל קורה לנו בפנים, בתוכנו. נראָה לנו שהעולם הזה גדול ונמצא מחוצה לנו, אבל זו פשוט אשליה, זו טעות אופטית, הכל בפנים. כך בעל הסולם מסביר ב"מבוא לספר הזהר", באות ל"ד, שיש לנו הרגשה פנימית בתוך המוח, ורק נראה לנו שזה קורה מבחוץ, ולפנינו יש דומם, צומח, חי, מדבר, שהעולם מלא, היקום גדול, ואנחנו מתארים את כל זה כנמצא מחוצה לנו. וזה לגמרי לא נכון, הכל נמצא בתוכנו.

ולכן בחוכמת הקבלה מדובר רק על הרצון לקבל. מציירים אותו כספל או כוס, שמה שנכנס לתוכו כך הוא מרגיש, ומה שמחוצה לו, הוא אף פעם לא יודע, ולעולם לא יידע. הרצונות האלו הם סך הכול רצון לקבל אחד, אבל יש בו הרבה רצונות, שבשילוב ביניהם, כולם יחד נקראים "גוף". והמילוי נקרא "מילוי" או "אור". לכן בכל מקום בחוכמת הקבלה שבו כתוב "גוף" מדובר על "גוף הפרצוף", "גוף הנשמה". ולא מדובר על הבשר שלנו, שאנחנו בדרך כלל חושבים שהוא הגוף.

בעל הסולם כותב על "נקיות הגוף" היינו, על נקיות הרצונות שלנו. "נקיות" ו"לכלוך" משמעותם, שאם הרצונות הם בעל מנת לקבל, זה נקרא מלוכלך, ואם הם בעל מנת להשפיע זה נקרא נקי. אז "נקיות הגוף מורה על נקיות הדעת." שיש לו דעת, שכל, מחוצה לו, לאחרים. "נקיות הדעת נקראת בחינת אמת, שלא יהיה מעורב בו בחינת שקר. ובזה לא כולן שוין. שיש מקפידין בהשיעורין. אבל בנקיות הגוף לא כדאי כל כך להקפיד. משום שענין הליכלוך, מה שאנו מואסין בו כל כך, הוא מטעם שהליכלוך הוא בחינת מזיק. ואנו צריכין לשומרו מפני המזיקין." לָמה הוא מזיק? כי כל הכוונה על מנת לקבל במקום על מנת להשפיע, שנקראת "לכלוך", מרחיקה אותי מהאור. היא לא נותנת לאור להאיר בי, ואז אני מרגיש את עצמי מוגבל, בייסורים, בכל מיני מצבים לא טובים. אך במידה ואני דומה לאור שמאיר, אז הוא ממלא אותי, ואני מרגיש את עצמי במצב הטוב. "לכן אצל הגוף, לא כדאי כל כך להקפיד עליו כל כך, מפני שסוף כל סוף הוא יתבטל, אפילו שנשגיח עליו עם כל מיני הקפדות.

מה שאין כן בעניני הנשמה, שהוא ענין נצחי, שם כדאי להקפיד עם כל מיני הקפדות, שלא יהיה שום בחינת ליכלוך, משום שכל ליכלוך הוא בחינת מזיק."

כאן בעל הסולם קצת שינה את הלשון. כי גם "נשמה" נקראת "גוף", אבל רק אם הוא מתוקן בעל מנת להשפיע. גוף שלא מתוקן בעל מנת להשפיע נקרא "גוף מלוכלך", וכשהוא מתוקן בעל מנת להשפיע הוא נקרא "גוף זך" או "גוף מתוקן" או "נשמה". בעל הסולם אומר, שהאדם לא צריך לשים לב לכל הרצונות הלא מתוקנים.

זאת אומרת, יש לי רצונות רבים לא מתוקנים, לא כדאי לי כלל לשים לב אליהם, כי מה שיש יש. אני צריך לשים לב רק לאותם הרצונות, שאני יכול לתקן בעל מנת להשפיע ולהשתמש בהם. והרצונות שעדיין אני לא מסוגל לתקן, שימתינו עד שיהיו לי כוחות ואני אתקן. בעל הסולם מסביר לנו באיזו צורה, באילו שלבים, באיזו הדרגתיות, אנחנו יכולים לנקות את הגוף שלנו.

שאלה: מה זה "בהשיעורין"?

"בשיעורין", זאת אומרת, בהדרגה, בכמה שאני מסוגל. שיעור זה מידה.

שאלה: האם כל פעם שאנחנו מדברים על דעת, על אמונה מעל הדעת או מתחת הדעת, האם זה גם מתקשר לספירת דעת?

לא, "ספירת דעת" זה משהו אחר. בחוכמת הקבלה יש מעט מילים, ולכל מילה יש תפקידים שונים בהתאם למצב, לדרגה, משתמשים באותה המילה בהגדרות שונות. "נקיות הדעת" נקרא שהרצון לקבל שלי רוצה להתמלא עם אור החוכמה, והמבנה הזה נקרא "דעת". "דעת" נקרא קבלת אור החוכמה. כמו שאצלנו.

שאלה: אומרים שעלינו לשים בצד רצונות לא מתוקנים. אבל יש להם כוחות, אז איך אפשר לשים אותם בצד?

כשאומרים לשים בצד הכוונה היא, שאדם משתמש בהם, ושם לב אליהם כמה שפחות, ושם לב לרצונות שהוא כן יכול לתקן בכוונה על מנת להשפיע, בכך שמתחבר עם הקבוצה. נניח, שיש לאדם רצונות רבים, מכל מיני סוגים, ויחד עם זאת הוא מברר לאט לאט מהי מטרת החיים. בשביל מה הוא חי, מה הוא צריך להשיג במשך החיים, מה הגלגולים שהוא עובר, ובכל פעם בכל המקרים, הוא מברר בשביל מה ולמה כך קורה לו בחיים, לאן בעצם הם דוחפים אותו. וכך הוא מברר את הדרך.

האדם בירר קצת את הדרך, ורואה שמטרת הבריאה היא להגיע לדרגת הבורא, הבורא נקרא "השפעה", והוא צריך להגיע גם כן למידת ההשפעה, בעל כורחו או ברצונו, אין לו ברירה הוא חייב להגיע לזה. והוא יכול להגיע לזה עכשיו, כי יש לו קבוצה, לימוד, הפצה, שיטה, הכל נפתח לו. הוא רואה את עצמו מוכן.

וכשהאדם מוכן, אז ממה הוא מתחיל ואילו צעדים הוא עושה? בעל הסולם אומר, שעליו להתרכז באותם הרצונות, התכונות, הדחפים, הכישרונות, בכל מה שיש לו, כדי להתחזק בדרך, להתחבר עם הקבוצה, להשתתף בהפצה, להשתתף בלימוד. לעשות כל מיני דברים שבהם הוא יתקדם לאותה התכונה כמו של הבורא, כי אז הוא מגיע לאיזו מידת התאמה בינו לבין הבורא, ואז הוא נפתח לו. האדם צריך להגיע לאיזו דרגה, לעלות לאיזו רמה, ואז הבורא יפַתח.

ואת כל הדחפים, הרצונות, ההרגלים, התכונות, שרואים שהם לא כל כך מתאימים לדרך, אין להוציא אותם מיד מהמסתור ולהתחיל לעשות איתם משהו. זאת אומרת, יש להגדיל את הרצונות המתאימים, ולהקטין את אלו שאינם מתאימים.

ואחר כך לאט לאט על ידי זה שהאדם יתקדם, ויהיה לו כבר יותר קשר עם החברה, עם הלימוד, הוא יבין יותר וירגיש יותר, הוא יעבור כמה מצבים ויהיה לו גם ניסיון, כוחות, התרשמויות, כי קצת יתנסה במשהו, אז בהדרגה כל אותן הבעיות שעדיין לא נגע בהן מפחד שהן תיקחנה אותו לגמרי הצידה, תתחלנה בעצמן לצאת מהמסתור, והוא יוכל להשתמש בהן להתקדמות. כך עושים.

גם בכללות האנושות מתקנים מהקל לכבד. כי הבעיות, הרצונות, המחשבות, הכוונות המקולקלות קלות, הן קלות לתיקון, ולכן אותן מתקנים תחילה, ואחר כך על ידן נעזרים לתקן דברים כבדים וקשים יותר.

שאלה: כל הזמן למדנו, שאנחנו לא יודעים מה אנחנו אמורים לתקן. עכשיו אתה אומר לנו לעזוב את המזיקים בצד, אבל אני לא יודע מה אני צריך לתקן. האם יש שלב כלשהו שבו אנחנו מגיעים לתובנה מה עלינו לתקן?

בין בעל לאישה יש כל מיני יחסים, לפעמים בני הזוג נמצאים בחיכוך, ולפעמים באיזו רגיעה. יש כל מיני מצבים בכל משפחה. ומפני שלא רוצים לעורר כל הזמן את המצבים שבהם נמצאים בחיכוך, לכן מבליגים ושותקים, ואז אפשר להמשיך, ואולי אחר כך תהיה הזדמנות לברר ולתקן אותם. ואפילו שלא, יבוא הזמן לכך. ואם לא יבוא הזמן, אז בשביל מה להיות בחיכוך. כך גם במצב הזה.

אומרים "אל תפתח פה לשטן". אם אתה לא מסוגל לתקן את התכונות האלו תניח להן. למשל אתה בא לחברה, יש לך ביקורת עליה, יש לך מה להגיד, יש לך דחפים של שליטה, קנאה, וכו', יש הרבה דברים, אלא שבינתיים אל תיתן להם מקום. יכול להיות שאחר כך התכונות הללו ישמשו אותך להתקדמות גדולה באותה החברה, כי אלה דברים טובים. מהקנאה אתה תתקדם יותר טוב בלימוד. מהשליטה, אולי תארגן משהו ועל ידי זה תצליח בהפצה או במשהו. יש לנו כאן אנשים כאלה, שכבר מצליחים להשתמש בשליטה בצורה הנכונה לטובת החברה. וכן הלאה.

אדם שעדיין לא מחזיק במטרה, בינתיים, עד שיכנס, עד שיתכלל, עד שהמטרה תהיה חשובה לו יותר מהשימוש בכל הדחפים האלו, שלא יעורר אותם. כמו שנוהגים בחיי המשפחה. כי קודם כל צריכים לקלוט ולהתקשר לאותה העגָלה שנוסעת.

שאלה: באיזה רצון צריכים להתמקד תחילה על מנת לעבור את המחסום?

השיטה היא אותה שיטה אבל קצת שונה לגבר ולאישה.

הבורא מתגלֵה בקשר בין הנשמות, כי שם הייתה השבירה. היינו פעם נשמה אחת, הנשמה הזאת התרסקה, החלקים שלה התרחקו, כל אחד עטוף באגו שלו, מרגיש את האחרים כזרים ורק כדי לנצל אותם לעצמו, והוא היחידי שסביבו מסתובב כל העולם. כך רואים אצל האדם, מגיל הילדות ועד שהוא הולך לעולמו.

ולכן אנחנו צריכים להבין, שהתיקון יכול להיות רק במקום שהיה הקלקול, היינו, התיקון הוא בקשר בין הנשמות. ואנחנו צריכם להתרכז בקשר הזה, למרות שאנחנו עוד לא יודעים איפה הנשמה ומה הקשר בין הנשמות. אבל אומרים לנו להתרכז באותן הנקודות שבלב, שהן הרצונות שלנו עכשיו לאיזו רוחניות, שאנחנו עוד לא יודעים מהי בדיוק, אבל יש לנו רצון מיוחד מכל הרצונות שלנו.

כל הרצונות שלי הם לעולם הזה, להנות מכל העולם הזה, מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שליטה. ויש עוד רצון אחד, שהוא לא מהעולם הזה, שהוא למילויים עליונים. אז אותו הרצון, הוא זה שנקרא "הנקודה" הזאת "שבלב". "לב" זה כל הרצונות, ואותו הרצון לרוחניות הוא תחילת הנשמה. הוא כמו טיפת זרע שממנה תתפתח הנשמה על ידי האור שיאיר עליה.

אני צריך שהאור יאיר על הנקודה הזאת. איך? האור מאיר רק אם הנקודה הזאת רוצה להתחבר עם יתר הנקודות. אם הנשמות רוצות להתחבר, אז הן מגלות את האור שהיה בהן לפני החטא, לפני התרסקות הנשמה הכללית שנקראת "אדם" או "אדם הראשון". אז במידה שאנחנו נתחיל להימשך זה לזה על ידי לימוד, הפצה, כל מיני פעולות, ושזה יהיה בכוונה שלנו, במידה הזאת נזמין על עצמנו אור מקיף, האור המחזיר למוטב, אור שממלא אותנו בזמן המתוקן, והוא ישפיע עלינו ויביא אותנו לתיקון.

וכשהאור מושך אותנו זה לזה, ומביא לנו את הקשר בינינו, שנקרא "מסך", "מסך" זה שכל אחד יכול להתגבר על האגו שלו, ולהתחבר לאחרים, אז האור הזה שמתקין לנו את המסך, הוא גם ממלא אותנו. הוא ממלא את המסך ואור חוזר, זאת אומרת, כוונה על מנת להשפיע ליתר הנשמות, מכל אחד כלפי האחרים, וכך כל אחד ואחד מתמלא.

עלינו להגיע לחיבור בינינו, שזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". כי אם אנחנו מתחברים בפעולת ההשפעה זה לזה, שנקראת "אהבה", אז אנחנו בזה נותנים לאור שנקרא "תורה" להאיר בנו. ואנחנו נעשים "כלל", מלשון כולל, היינו כלי הכולל את כל האור הזה. אלו הפעולות שעלינו לעשות, וחוץ מזה אין לנו דבר. לכן זה נקרא "כלל גדול בתורה". כתוב על זה ש"זו מצווה אחת" ואין יותר, כי היא כוללת כל מה שאדם צריך לעשות.

שאלה: לילד שמתחיל ללמוד בבית ספר לא אומרים "אתה לומד כדי להמשיך אחר כך לאוניברסיטה", יכול להיות שהוא יברח מהלימודים. אבל אומרים לו "אתה לומד כדי לקבל אופניים בסוף השנה". אז מה אומרים לאדם שמתחיל? כי אם מתחילים לדבר איתו על חיבור בין הנשמות, הוא יברח מזה.

זה נכון. לפני כחמש עשרה שנה, לא דיברתי בכלל על זה שמטרת הבריאה היא להתחבר בנשמות. אנשים עדיין חיפשו מדע, או התעלות פנימית לעצמם, או שרצו להבין מה כתוב בפסוקים בתורה. אבל היו ממש נדחים מהחיבור, מאהבה, מכל מיני דברים.

במשך הזמן, מתגברות הצרות והבעיות שהאנושות רואה, ואנחנו מגיעים למשבר גלובלי, שבו אנחנו מרגישים יותר ויותר שקשורים זה לזה ולא יכולים להימנע מכך, כי כנראה יש כזה קשר מלמעלה, שאנחנו קשורים מצד אחד, אבל שונאים זה את זה. ועקב זאת הבעיה שאין קשר, אין הבנה, בעולם הקטן הזה, בכפר הקטן, נעשית מובנת יותר, שכנראה בזה הפיתרון.

היום כשאני משתתף בכל מיני פורומים בינלאומיים, אז מדברים בעיקר על זה. היה פורום גדול מאוד בצפון אמריקה, שהשתתפו בו אנשי עסקים גדולים, ופוליטיקאים גדולים, רק העילית של כל המדינות המפותחות. ובאמת הם הגיעו למסקנה, שהבעיה היא בחוסר החיבור ביניהם. ולא נתנו פיתרון לכך. זאת אומרת, גם הם הגיעו להבנה, שאין פיתרון בינתיים. אבל כבר ישנה המודעות לזה, שאפילו בעיות בינלאומיות קטנות אנחנו לא יכולים לפתור כמו קודם. כי עכשיו הקשר הבינלאומי כל כך מסובך ומורכב, שהבעיה הקטנה ביותר דורשת התכנסות וחיבור אמיתי. לא כמו שהיה קודם, כשעשו איזה הסכם והוא איכשהו היה מחזיק, היום זה כבר לא פועל. ועל זה דיברו אנשים גדולים באמת, כביכול "גדולים" בעולם הזה.

לכן היום אנחנו יכולים לדבר על בעיית האהבה, או לפחות על הקשר הפנימי שבין בני האדם, כי כבר ברור לכולם שללא הקשר הזה, בהתפתחות האגואיסטית שלנו, אנחנו מביאים את עצמנו להרס, לסכנת ההשמדה. לכן מותר לדבר.

אמנם אדם שמגיע ללמוד, הוא לא כל כך יכול לקשור את זה, אבל כשבעל הסולם רצה להפיץ את חוכמת הקבלה לעַם, הוא קודם כתב את המאמר "מתן תורה", שמדבר על "ואהבת לרעך כמוך", למרות שהעמךַ לא כל כך רואה בזה בעיה כביכול. אבל אם המקובלים לא ידברו על נושא זה, אז האדם לא יהיה מכוּון למטרה, ולכן שישמע בינתיים, ואם זה דוחה אותו, אז שידחה.

כל חוכמה וכל דבר שאדם רוצה לרכוש, הוא עושה בזה פשרות. אני זוכר כשהגעתי לחוכמת הקבלה, הרגשתי שסוף סוף מצאתי כאן שיטה, מדע, כל מיני ציורים, גרפים. ראיתי את "ספר האילן" של בעל הסולם, וזה מאוד תפס אותי, כתוב בו על "עולמות", "פרצופים". הסתכלתי על זה, וראיתי שזה משהו רציונאלי. סוף סוף מצאתי מישהו שלא זורק לי פסוקים ומדבר על מצוות, אלא מדבר על משהו שאני רגיל לו, על בחינות, הבחנות, עולמות, פרצופים, מדרגות, אור ישר, חוזר. יש שאלות, תשובות והגדרות. וזה לא איזה ספר על מיסטיקה.

שמחתי למצוא דבר כזה, ומתוכו למדתי לקרוא עברית. כי לדבר עברית יכולתי איכשהו, אבל לא לקרוא. אחרת לא הייתי לומד לקרוא, כי לא היה מה לקרוא. הייתי כבן 29. ודחיתי את כל העניין של אהבה. חשבתי שכך מדברים אנשים יפים, שרוצים שהכול יהיה יפה. לא קיבלתי את זה, שמתי את זה בצד, כאילו יש עניין לדבר על אהבה. אבל כאן, זה מדע, חוכמה, מסכים, אור חוזר, מדובר על שילוב הכוחות שבטבע, ואיך הם פועלים. כי כוחות זה באמת כל מה שיש לנו במציאות. לאט לאט, וזה לקח כמה שנים, התחלתי להבין שהכוחות האלה של המשיכה, של הדחייה, הם הכוחות של השנאה והאהבה בדרגה שלנו, אבל בדרגה הרוחנית כך זה מתבטא, במילים האלו. למרות שלא מדברים על אהבה, כמו שהיא אצלנו, בעולם הרוחני זו לא אותה אהבה. אפשר להסביר את זאת בצורה אחרת, אבל אדם לא ירגיש שום קשר, עם מה שהוא משתמש בו בעולם הזה.

אדם לא יכול בנקודה שבלב, לקבל שום דבר, כי היא נקודה, והנקודה הזאת נשארת נקודה. אם אדם רוצה לקבל את האור, לגלות את העולם הרוחני, לגלות את האור, לרכוש את הידיעה, ההבנה, ההרגשה, של המציאות שלו בעולם הרוחני, להבין את הכוחות שפועלים בטבע, אם הוא רוצה לגלות את המציאות, את כל העולמות שמצוירים בספר, אז הוא צריך להתחבר עם הכלי.

אחרת אין לו נפח, אין לו מקום שבו זה יתגלֵה. באיזה מקום מתגלה העולם הרוחני? יש חלקים שאיתם האדם צריך להתחבר. כשהוא גומר את הפסיפס הזה, אז נעשָה הכלי, אפילו במידה הקטנה, לא חשוב. אבל אם הוא מחבר יחד את הכלים האלו, גם במידה הקטנה, עד עשר הספירות הראשונות, הוא מקבל משהו שבו הוא מגלה מלכות דעשיה. אם חיבר עוד קצת את הכלי הזה, חיבר קצת יותר נשמות, או חיבר את הקשר ביניהם חזק יותר, אז ממלכות הוא עולה לזעיר אנפין דעשיה, לבינה דעשיה, לחוכמה ולכתר דעשיה. וכך הוא עולה. אם יחבר יחד עוד נשמות, עוד כלים, שם בחיבור הוא יגלה עוד ועוד.

וכך יש חיבור של מאה עשרים וחמש מדרגות, שבהן הוא מגלה נרנח"י אורות. איפה יש כאן אהבה? בכך שהוא מחבר את הכלי, מתקן את הכלי שנמצא לרשותו, אוסף אותו ומחבר לנקודה שבלב שלו, לרצון שלו. מדובר רק על הרצונות, על האורות, על פעילות המסכים, על דחייה ושיקול איך וכמה לקבל, על ג' קוים. יש בפנים מכאניקה רבה, ובלי מילה על אהבה.

יכול להיות שבצורה כזאת זה ידבר לכמה אנשים, שהם כמוני, עם נטייה למדעים, שכלתניים ויבשים מלכתחילה. אבל רוב האנשים הם לא כאלה, רוב האנשים בכל זאת באים דרך הרגש ולא דרך השכל, ואליהם צריך לפנות. היום קל יותר לפנות, דרך הצרות והמשבר וכל הדברים.

שאלה: מה שאתה אומר זה בעצם מהפכני מאוד, כי סיפרת שבשיעורים עם רב"ש, בקושי אפשר היה להוציא ממנו איזה משפט על עבודה פנימית. ואילו היום אפשר לדבר בשפת הלב, הרגש והחיבור, ולהוציא את ההבחנות האלה מהכתוב.

כשאני הגעתי לרב"ש לא היו ספרים. ואפילו לא התכוונו להוציא דבר. לא היה כלום. היה רק "תלמוד עשר הספירות", "פירוש הסולם" לספר "הזוהר", וזהו. אחר כך הרב ברנדווין מירושלים הוציא את הספר "מתן תורה", שיש בו סך הכל ארבעה מאמרים. וגם צחקו ממנו או צעקו עליו לָמה עשה כך ולא כך, אבל הוא עשה את זה יפה.

ובספר "מתן תורה" יש המאמרים "מתן תורה", "ערבות", "השלום", שבהם מדובר שוב כאילו על אהבה, נושא שלא מדבר לאיש מהרחוב. ולא היה יותר. רק ההקדמות ל"זוהר", ל"תלמוד עשר הספירות", ל"עץ חיים". וגם עד שלועסים את כל ההקדמות האלו, עובר זמן.

כעבור כמה חודשים, כבר התחברתי לרב"ש והתחלתי להיות מאוד קרוב אליו, ולהסיע אותו לכל מיני מקומות. הוא פתאום נכנס לבית חולים ואני הייתי לידו, כי לקחתי אותו לרופא, הוא נשאר חודש ימים בבית חולים, ואני נשארתי איתו חודש ימים בבית חולים. התחלתי ללמוד בפברואר וזה קרה ב"שבועות", בחודשים מאי, יוני.

כשהייתי יחד איתו בבית חולים, הוא כבר נתן לי כל מיני כתבים שלו, כתבים של בעל הסולם, שהוא לקח איתו לבית חולים. שם הכרתי את הספר "שמעתי", שהוא לא ספר אלא מחברת שהוא כתב, כששמע את המאמרים האלה מאבא. היא נמצאת היום בארכיון שלנו.

אבל ללא המאמרים האלה, מי היה יודע בכלל מה זו "עבודה פרטית". כי בחוכמת הקבלה מדובר על מבנה העולמות. מישהו עלה לשם, צייר, עשה חשבון, רשם והביא לנו. אנחנו יכול לקרוא על מבנה העולמות אבל מזה לא ייצא כלום, כי אנחנו לא יודעים מה זה.

אז כך זה התפתח לאט לאט. מתוך הקטעים המוקלטים מהשיעורים שלו עם תלמידיו, אנחנו שומעים עד כמה קשה היה להוציא ממנו משהו. בזמנו גם אי אפשר היה להקליט אותו. בשנת 1979 הבאתי טייפ עם קלטות, והוא פחד מכך. ולמרות שהבטחתי שלא אקליט, הוא אמר לי "קח את הטייפ לאוטו ואז נמשיך בשיעור". הוא היה פיקח. ובכל זאת הצלחתי לשכנע אותו שזה כדאי, כי יבואו אנשים וילמדו. אבל לקח הרבה זמן לשכנע אותו. זו היתה תקופה של יציאה מהמסתור.

ואז פניתי אליו בזהירות ושאלתי "ואם יבואו עוד אנשים כמוני?", הוא הסכים ואמר "בסדר, אבל מאיפה אפשר לקחת אותם?". והתחיל לספר לי, שפה ושם עברו דרכו מספר תלמידים וכולם נעלמו. אחרי שהוא הסכים, נכנסתי למכון של הרב ברג ונתתי כמה שיעורים, ואז חלק מהתלמידים עזבו את המכון והגיעו אלינו. איתם יחד הוא התחיל לכתוב מאמרים משלו, שבהם הוא כבר כתב על העבודה בקבוצה, על האדם עם עצמו, על הדרגות וכד'. זה לא היה לפני כן. אבל כשכבר היתה קבוצה, היא כאילו היתה "מחייבת אותו".

כשהגיעו האנשים הוא אמר לי לארגן קבוצה, ועניתי לו שאני לא יודע מה זה, ואז הוא התחיל להסביר לי. שאלתי אותו על מה לדבר איתם, אז הוא כתב על פיסת נייר על מה לדבר, ומזה התחילו המאמרים "שלבי הסולם", שיש לנו היום. הדברים האלו התגלו רק משנת 1984 עד 1991, בשש השנים האחרונות של חייו. לפני כן, היו מדברים בקבלה על עבודת האדם, אבל במילים שכמעט אף אחד לא הבין במה מדובר.

לכן אם היום אומרים, שלומדים לפי שיטת בעל הסולם יש לבדוק את החומר הכתוב שממנו לומדים. גם לפני מאתיים ושלוש מאות שנה כתבו ספרים, ואני עברתי עליהם לפני שהגעתי לרב"ש אבל אי אפשר ללמוד מהם, כתוב שם על "מאור" ו"שמש" וכד', וכל הספרים נמצאים אצלנו בספרייה.

לכן מה שעשה בעל הסולם, ואחר כך הרב"ש שהרחיב את שיטתו, זה כל מה שיש, ואין מה לעשות.

שאלה: אז איפה עובר היום הקו האדום, בין "גילוי טפח" לבין "כיסוי טפחיים" ?

"גילוי טפח וכיסוי טפחיים", זה לא שמדברים על אהבה ועל תיקון האדם, או על סתם איזו מכאניקה. גילוי וכיסוי הוא, במובן הפנימי של כל מילה ושל כל מושג. אפשר לפתוח, לחתוך פרוסה דקה מכל חוכמת הקבלה ולהציג אותה לכולם ללא שום הגבלה. אבל בפרוסה שחותכים, בכל מילה, בכל מושג, חייבים לשמור את הדברים ששייכים לג"ר של כל מדרגה, ולשמור על הקשר עם האדם, כדי שיבין במה המדובר, ולא יראֵה לו שהדברים האלה מבטלים את הבחירה החופשית שלו. כי זאת הסכנה.

אין סכנה בשום דבר, שפתאום אדם ייגע בכוחות רוחניים כלשהם, או באיזה "כפתור אדום" או משהו כזה. כך יכולים לתאר רק אנשים פשוטים, וזה לא נכון. הבעיה היא, לא לקטוע אדם מהדרך, לא לשים מכשול לפניו. כי אם נותנים לו הסבר עמוק יותר, הוא יכול להבין מזה, שהכל חתום, הכל כבר הוכן מראש, ואין לו אפשרות לזרז את הדרך, ובעצמו לפעול לחיבור. זו למעשה הסיבה העיקרית להסתרה.

ובנוסף כפי שבעל הסולם כותב, מדובר על "כבוד אלוקים". הכוונה ב"כבוד אלוקים" היא, לדאוג שהאדם לא ירגיש הבדל בין "קליפה" ל"קדושה", בין "טוב" ו"רע", ואז הוא כביכול יזלזל בכל התהליך של ההשפעה כתוצאה מהבנה לא נכונה, אם נגלה לו דברים לפני שהוא יכול לעבד אותם נכון. לכן מדובר רק כלפי האדם, ולא איך שזה באמת. אין סודות. כמו שאומרים לתינוק "אסור לצאת לחושך, כי בחוץ נמצא דוב", ואז הוא לא יוצא. רק לכך המקובלים מתכוונים.

שאלה: אם הכל קורה אצלי במוח, אז איך אתחבר לכל הנשמות שנמצאות מחוצה לי?

כל מה שקורה, קורה במה שנקרא ה"מוח" וה"לב". המוח והלב הם לא המוח והלב הגשמיים, זה הכלי שנקרא "נקודה שבלב" המתחבר עם יתר הנקודות שבלב, שנראָה לו שהן מחוצה לו, ומהחיבור ביניהן הוא מוצא את המוח, את השכל, כי הוא זה שצריך לחבר ביניהן.

בינתיים אין לו נשמה, יש לו רק נקודה. אבל בכלי שהוא מרכיב, הוא מתחיל להרגיש את עצמו קיים במרחב הרוחני, שלא שייך לגוף שלו ולכל העולם הזה, ולכל החיים האלה בכלום. עד כדי כך שאם הגוף חי או הגוף מת, זה לא נוגע ולא משפיע במאומה לנשמה, לְמה שהוא מרכיב עכשיו.

והמוח והלב, הרצונות, התענוגים, ההכנות, ההשגות, בכל זה מדובר בכלי הזה שהוא מרכיב. כמו שכתוב במאמר "השלום", שהרוחניות היא כוח ללא גוף, היא משהו שלא שייך ל"חומר". מה זה חומר? גם החומר לא קיים, גם העולם הזה לא קיים. הוא קיים בתפיסה שלי כדומם, צומח, חי, מדבר, החומרי. כי כך נראה לי, שיש כאן כל מיני דברים מוצקים, נוזלים, חיים שמתפתחים, וכן הלאה.

בדרגה התחתונה ביותר ברצונות שלי, כך אני מרגיש את הרצונות האלה, ואיך שהם מתמלאים, ואיך שהם מתפתחים. והם מתמלאים ומתפתחים וקיימים בעצמם, כי זו הנקודה הקטנה ביותר שבה אני יכול להתקיים, אפילו ללא הכנות וללא תיקונים. זאת אומרת, מכל סולם המדרגות אנחנו מתקיימים במדרגה התחתונה ביותר, הקטנה ביותר, הגרועה ביותר, שהיא דקה מאוד.

אנחנו מתקיימים בחמש ספירות, כמו פרצוף רוחני, ובמילוי שבחמש הספירות, אפילו ללא מסך. לא צריך אפילו מסך, כי נתנו לנו כך להתקיים. וזה נקרא היקום שלנו, עם הדומם, הצומח, החי והמדבר שבו. ועם כדור הארץ, וכל הדומם, הצומח, החי והמדבר שבכדור הארץ. עם האדם הגשמי, עם הדומם, צומח, חי, מדבר שבדרגות האדם. וזה קיים בתוך השכבה הזאת הקטנה ביותר בסוף כל המדרגות מלמעלה למטה, כדי שאנחנו נתקיים בזה. אבל כשאני מתקיים ויכול כך להתקיים בדרגה הזאת, ללא מסך, וללא כלום, כי נתנו לי את זה, אז מזה והלאה, מתעורר בי כלי למִדרגה יותר עליונה.

שרטוט מס' 1

מהאין סוף יורד סולם מדרגות עד העולם הזה. בעולם הזה יש גם חמש ספירות, (ראה "ה"ס" בשרטוט מס' 1) כמו שיש בכל כלי, אבל בכלי הזה אני יכול לקבל ישירות. גם בכלי הזה יש כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות, רק שאצלי זה נקרא אחרת. זה ה"שכל" שקולט דרך חמישה חושים, "ראיה", "שמיעה", "טעם", "ריח", "מישוש". בכלי הזה אנחנו מרגיש דומם, צומח, חי, מדבר. בזה אני מרגיש את העולם שלי.

כשאני הולך ומתפתח בכלי הזה, וכל הזמן חוטף מכות, אחר כך מתגלֵה אצלי רצון גבוה יותר מהכלי הזה, שנקרא "נקודה". לָמה אני מרגיש רע בכלי הזה, ואחר כך מתגלָה הנקודה? כדי שארצה לפתח את הנקודה הזאת. שארצה לשים לב אליה. אז כאן בעולם הזה נעשֵה רע, ובנקודה הזאת אני מרגיש שקדימה יכול להיות טוב. (ראה "טוב?" בשרטוט מס' 1). זה מה שאומר בעל הסולם ב"הקדמה לתע"ס", שהבורא מאיר לאדם איזו קרן אור מלמעלה, והאדם נמשך אליה.

בזה שאדם מתחיל לפתֵח את הנקודה שבלב, מעל הלב שלו (ראה "הלב" בשרטוט מס' 1), היינו מעל כל הרצונות שבהם הוא מרגיש כל העולם הזה, אז הוא צריך לפתח אותה כבר לפי חוקים אחרים, ולא לפי חוקי העולם הזה. לכן המקובלים מביאים לו את חוכמת הקבלה, שמביאה לו אור, (ראה "אור" בשרטוט מס' 1), היינו, כוח המֵפתח את הנקודה שבלב ואז הוא עובד בזה.

ועד שהאדם גומר את כל התהליך, הוא חייב בכל מדרגה ומדרגה להתחיל מהעולם הזה. כל פעם מכל מדרגה ומדרגה הוא נופל עד העולם הזה. כפי שמסופר בספר ה"זוהר", על רבי שמעון שהגיע לפֵני הדרגה האחרונה, שהיא האין סוף, הוא הגיע לדרגה מאה עשרים וארבע מתוך מאה עשרים וחמש, (ראה "124", "125" בשרטוט מס' 1) ואז הוא נפל לעולם הזה למצב כל כך גרוע, שהרגיש כ"שמעון מן מהשוק", ומתוך זה הבין שהדרגה האחרונה היא כבר גמר התיקון, ואז עלה אליה.

זאת אומרת, בנפילות אנחנו נמצאים כל פעם בעולם הזה, כאילו לא למדנו כלום, כאילו לא ראינו כלום ברוחניות, כאילו לא השגנו שום דבר. מדוע זה כך? כי יש חתך בין כל מדרגה ומדרגה, יש עשר ספירות, ואחר כך שוב עשר ספירות, ואחר כך שוב עשר ספירות, (ראה "ע"ס" בשרטוט מס' 1) ואין ביניהן קשר. כפי שכתוב ב"תע"ס", שיש פריצה מהדרגה העליונה לדרגה התחתונה, כאילו נגד החוק, שהאור פורץ מהחתכים שבין המדרגות.

בנוסף לכך גם כדי שתהיה לנו בחירה חופשית. כי רק כשאני עומד כאן בעולם הזה ממש על שתי הרגליים, כמו בהמה, כך בצורת האדם, אז מהמדרגה הזאת יש לי בחירה חופשית, רוצה כן, לא רוצה אז לא, וכן הלאה. לכן אנחנו חייבים להחזיק בעולם הזה, ובכל המציאות שבעולם הזה, במשפחה, בעבודה, בכל הדברים שאנחנו מחויבים אליהם, ויחד עם זאת, כל פעם עד גמר התיקון עלינו להיות בהתפתחות כזו, מהעולם הזה ומעלה.

לכן כתוב, "בתוך עמי אנכי יושבת". זאת אומרת, אדם חייב להיות מעורב עם הקהל, חייב להרגיש את העולם, לא להתרחק ממנו, אלא ממש מתוכו והלאה לעלות כל פעם יותר גבוה ויותר גבוה.

תלמיד: אמרת שבעולם הזה יש אור קטן שממלא את הכלי ללא מסך.

מה זה "בעולם הזה"? הבורא לא ברא שום דבר חוץ מרצון. לרצון הזה נכנס האור, שברא אותו וממלא אותו. אחר כך האור מתחיל להסתלק מהרצון. כשהוא מסתלק מהרצון, הרצון נעשה פחות ופחות, ואז הוא נכבה, כאילו נעלם, עד שמגיע לעולם הזה רצון קטן מאוד עם האור הקטן מאוד שבו, שנקרא "חיים", "חיוּת". זה מה שיש.

בעולם הזה האור מחייה את החומר, את הרצון. בדומם, בצומח, בחי, באדם, יש כוחות שמחיים אותם, וזה נקרא "האור שמחייה את הרצון", רק שהוא בדרגת העולם הזה.

שאלה: זאת אומרת, גם בעולם אין סוף יש למעשה אותו מצב רק במימד גדול יותר?

לא.

שאלה: האם לפני הצמצום יש אותו המצב?

כן. לפני הצמצום האור ממלא את הכלי ללא שום הגבלה, במידה אינסופית וללא מסך.

שאלה: זאת אומרת, ההפרש הוא רק במאה עשרים וחמש מדרגות, שזה העניין של המסך?

בעולם אין סוף יש מצב ללא צמצום, וגם בעולם שלנו יש מצב ללא צמצום.

שאלה: כאשר רבי שמעון ירד לדרגה של שמעון מן השוק, בכל זאת היתה לו מודעות שהוא היה בדרגה גבוהה. האם המודעות הזאת, אלה רשימות שהוא אוסף מכל מדרגה ומדרגה?

אדם שנופל למטה, תמיד בכל נפילה יש לו רגעים שבהם הוא מאבד כל קשר עם הרוחניות, הוא עובר חתך בין המדרגות. יש מַדרגה אחת ומַדרגה שנייה, והאדם נמצא במדרגה אחת, ממלא את הכלי שלו בעשר ספירות מכתר ועד מלכות, ומסיים את העבודה בהן.

ואז הוא צריך לקבל רצון נוסף שאף פעם לא התגלָה לו, שיתגלה בדרגה גבוהה יותר. הרצון הזה הוא שונה לגמרי, כמו השוני בין צומח לחי, שזה חיה אחרת לגמרי מהתחלה ועד הסוף. גם בדרגה הזאת יש עשר ספירות מכתר עד מלכות, אבל הן שונות לגמרי, הכל שונה בהן. הפרצוף העליון הוא כתר, והתחתון פרצוף חוכמה, כשבפרצוף חוכמה, התפיסה, ההרגשה, האורות, הכלים, הקשר ביניהם, הכל שונה.

אם כך איך האדם עובר ממדרגה למדרגה? אחרי שהוא גומר לתקן את כל המדרגה, בא רצון חדש מקו שמאל, רצון חדש השייך למדרגה העליונה. הרצון הזה מקולקל (ראה "מקולקל" בשרטוט מס' 1), והרצון המקולקל הזה זורק את האדם למטה. ומפני שהוא חדש לגמרי, אז האדם מרגיש ניתוק מוחלט מהמצב הקודם. ואחר כך לאט לאט הרצון הזה, חוץ מזה שניתק את האדם, הוא מתחיל להתעורר ברשימות, ולהביא אותו למצב שיתחיל לעבוד עימו.

אבל הניתוק הוא כזה, שבין המצבים אין שום זכר לרוחניות. מקובל שעולה בין המדרגות נופל כך, שלא זוכר שהיה ברוחניות. תלוי כמה זמן זה נמשך, אבל זה חייב להיות.

שאלה: זאת אומרת, שבכל זאת יש בתוכו רשמים כלשהם?

ודאי שיש לו רשמים, עוד מזה שהנשמה שלו ירדה מהאין סוף לעולם הזה.

שאלה: לכן הוא מסוגל לעשות את הדרך הזו יותר מהר?

כן, אפילו שלא יהיה מקובל, הרי בכל אחד מאיתנו יש רשמים, כי אנחנו חייבים לעלות. וכל אחד מאיתנו, יצטרך לעלות חזרה באותו השביל שבו ירד, על זה אין ויכוח, בזה אין לנו בחירה. הבחירה שלנו היא בין לזרז את ההתפתחות ולעלות בדרך טובה, ברצון, או לחכות עד שהמכות יחייבו אותנו לרוץ. ואין יותר מזה.

שאלה: הנקודה שבלב היא לא איזו נשמה שמחכה לחבר'ה פה שיבואו וידליקו אותה? ואז במפגש היא מיד צריכה להידלק?

לא. הנקודה שבלב היא, נקודה שבלב האדם. ה"לב" נקרא הרצון הכללי של האדם. יש לי כל מיני רצונות, והלב אלה כל הרצונות הארציים שלי, לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ובתוך הלב יש נקודה.

שאלה: האם בכל אחד מעם ישראל יש נקודה כזאת?

בכל אחד מעם ישראל חייבת להיות הנקודה הזאת, מפני שהיה פעם ברוחניות.

שאלה: יש לי חבר, ולפעמים אני מנסה להסביר לו בכל מיני צורות על חוכמת הקבלה והוא לא "נדלק". האם מה שחסר לו זאת הנקודה?

הוא לא נדלק, כי הנקודה שלו עדיין לא יצאה מהמסתור. ולעומת זאת ישנם אנשים רבים בכל העולם, שכן בוערת בהם הנקודה והם לא שייכים לישראל. אנחנו לא יודעים מי ישראל ומי לא, אחרי שאיבדנו עשרה שבטים, בזמן המלכים הראשונים, לפני חורבן בית המקדש הראשון. יוצא, שאנחנו לא יודעים איפה ישראל ואיפה לא, כי הכוונה ב"ישראל" היא, אלה שכבר היו בתיקון הפרטי שלהם ואחר כך נפלו.

וחוץ מזה, אחרי שהנשמות התערבבו במשך אלפיים שנה, רואים שהרשימות האלה מתעוררות בכל העולם, וכבר אין אותו חוק, אלא שעל "ישראל" החובה לפרסם את העניין. אבל מתעוררים ללא שום חשבון, ואנחנו לא יכולים להסיק מזה שום מסקנות. עכשיו יוצא ספר בסין, ומי יודע מה יקרה. התופעה היא לא מובנת.

שאלה: חוץ מלימוד קבלה שמאיר את הרשימות, מה עוד יכול להאיר את הרשימות בעוצמה ולהגדיל אותן?

רק חיבור בקבוצה, כי שם אתה מממש בצורה מעשית את החיבור עם אותן הנקודות שבלב שיש בכל אחד ואחד, ולכן הם משתוקקים למטרה. ואם כל אחד רוצה לממש את זה, אז אתם כאילו לוקחים את הרצון הרוחני ועל ידי כל מיני פעולות גשמיות רוצים לחבר את הנקודות האלה יחד. למרות שבזה אתם לא יכולים לחבר, אבל בהשתוקקות, בנטייה הזאת, אתם מעוררים אור שפעם היה מחזיק את הנקודות האלה יחד והסתלק.

אתם מעוררים את האור, והוא מתקרב לפי הדחף שלכם להתחבר. היינו, האור הזה יורד, כי לפי הדחף שלכם להתחבר, אתם כאילו מושכים אותו, ואז הוא מחבר את הנקודות לכלי אחד.

שאלה: אנחנו כל הזמן שומעים, שהנקודה שבלב היא כמו הזרע של הנשמה, שאנחנו צריכים לפתח. האם היא הביצית שהזרע צריך להתפתח בו? האם זו הקבוצה או הרצון הנשי של הקבוצה?

לא, הנקודה שבלב זה הרשימו הרוחני הראשון שלי, שאם באיזו מידה אני מחבר אותו עם עוד נקודות, אז אני יוצר בזה את הכלי הרוחני הראשון שלי.

שאלה: האם הנקודה שבלב היא בעצם נקודה מהמסך שנשבר, היא רסיס של המסך?

לא. זה רצון, זה לא מסך. זה רצון שאני מכוֵון אותו לחיבור עם האחרים. הרצונות האלה שבנו הם עדיין אגואיסטיים, ואנחנו רוצים להתחבר כי אנחנו אגואיסטיים, ורוצים להשיג משהו, אבל בכל זאת זה עובד, זה פועל. עד שבא האור, והאור נותן לנו מסך.

שאלה: נקודת המודעות הזאת, שבה אני תופס את כל מה שאני קורא לו "המציאות", האם היא רסיס של המסך שאני צריך לחבר אותו עם עוד רסיסים כאלה?

לא.

שאלה: האם כשאנחנו מתחילים להרגיש שיש קצת התנתקות מהקשר עם הרוחניות, זה אומר שהכול כבר עומד להיעלם?

האדם מתקדם תמיד על שתי רגליים, ימין ושמאל. ובכל פרט, ובכל הבחנה ברוחניות, הוא חייב להרגיש אור וכלי ושוב אור וכלי. התרוקנות וקצת מילוי, ושוב התרוקנות וקצת מילוי, כמו שאנחנו מרגישים בכל רגע ורגע, בפעימות הלב ובכל מיני דברים. אין לנו הרגשה אם היא לא מחוברת לניתוק. אנחנו כל הזמן, מרגישים כל דבר מתוך יש ואין, יש ואין. כך זה בכל החושים שלנו. בזרם יש אלקטרונים, ויש הפֵסק ביניהם. אין דבר שהוא נמשך כאור הממלא את כל המציאות, לפני כל הפעולות בעולם אין סוף, או שיהיה בגמר התיקון.

כל המציאות שהיא מתחת לאין סוף תמיד משתנָה, בהתנתקות ובהתחברות, כל רגע, כל שנייה, ובכל מיני האופנים, ולכן יש לנו הרגשה. אם היה משהו ממושך ולא משתנה, לא היינו מרגישים. ההרגשות שלנו הן מפני שיש הפסקות או חיבור בין שחור ללבן, בין מר למתוק, בין טוב לרע, וכן הלאה. לכן אנחנו צריכים להבין, שיש התנתקויות וחיבור בתת ההכרה ויש בהכרה. ואם זה קורה בהכרה, זה נותן לנו גם הזדמנות להגיע לחיבור בהכרה. זהו העניין של העליות והירידות.

שאלה: דיברנו על כך, שאין הבדל בין העולם הפנימי שלי לעולם החיצוני, זאת אומרת, מה שאני רואה מחוצה לי, זה למעשה העולם הפנימי שלי. האם דברים שאני רואה מחוצה לי, כמו צרות של אנשים אחרים, דברים שקורים לאנשים אחרים, הם למעשה חלק מהרצון המתוקן שלי?

כתוב, "כל הפוסל במומו פוסל", האם העולם באמת נראה כמו שהוא נראה, או שהוא העתקה מהתכונות שלי, וכך אני רואה אותו? או שאני רואה בעולם, מה שאני גורם לעולם, ועלי להביא את דמות העולם שבי לצורה המתוקנת, כך שאני אראה שכולו מתוקן וכולם נמצאים ושרויים בטוב?

ניתן לקרוא על נושא זה ב"מבוא לספר הזוהר", ובמאמר "הסתר וגילוי פנים של השם יתברך". זה נושא מאוד לא פשוט, כי הוא דן בתפיסת המציאות, וגם בחיים שלנו, בתיקון שלנו וביחס שלנו לְמה שאנחנו הולכים לעשות עכשיו. האם הכל שקר, האם אתם קיימים או לא קיימים, איך אני צריך להתייחס אליכם, וכן הלאה.

לכאורה זאת הבעיה הגדולה ביותר לאדם. אבל למעשה אין כאן בעיה, כי מצב זה קיים כדי להוציא אותנו מהמימד הזה למימד עליון יותר, שבו אין "זמן תנועה ומקום". כי בדרגה עליונה יותר לא קיימות כל ההבחנות האלו, כמו שבעולם הזה.

(סוף מאמר בוקר)