ערב סוכות תש"ף

לחיות בחיסרון להשפיע –

קטעים נבחרים מהמקורות כהכנה לכנס אירופה

שיעור בוקר 13.10.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

להשפיע זה לא כמו בעולם שלנו שאני יכול לתת למישהו משהו, אפילו שאני לא רוצה לתת לו, אלא שיש איזה איום ואז אני מחזיר לו משהו, או מביא לו משהו, אחרת הוא יעשה לי איזה בעיות, צרות. זה לא נקרא "להשפיע". "להשפיע" נקרא, שאין לי לעצמי מזה שום רווח, אני לא מכסה בזה שום חיסרון שלי, שאז אני מרגיע את עצמי. נגיד אימא שהיא דואגת לתינוק, אז היא מרגיעה את עצמה, כי יש לה בצורה הטבעית דאגה לתינוק. אנחנו רואים את זה גם בחיות. בכל מקום, בכל דבר שיש דאגה טבעית זה לזה, אז כך מתייחסים. זאת לא השפעה כפי שחכמת הקבלה מתכוונת, לא השפעה רוחנית. אלא השפעה רוחנית היא בזה שאני לא ארגיש בזה שום רווח, שום רוגע גשמי, אלא כולי כמה שאפשר רק לתאר לעצמי, אני מתאר את זה שהכול הולך אך ורק למי שלו אני הולך להשפיע.

אם אנחנו מתעמקים בזה, אז אנחנו יכולים להרגיש עד כמה שזה רחוק מאתנו, שיש איזה גבול. וטוב להרגיש את הגבול הזה, וכל פעם לעשות תרגילים להרחיק את הגבול הזה עוד יותר, ועוד יותר, וכך להתקדם למצב שעל ידי התפילה, המאמצים, העבודה בקבוצה, בדוגמאות שאני אראה מאחרים, שאני בהחלט יכול להגיע להרגשה שזה הכול ממני החוצה.

ודאי שזה לא פשוט, ולא מיד. אבל לפי המאמצים שלי אני אקבל לזה תמיכת המאור המחזיר למוטב, וכך אנחנו יכולים להתקדם. צריכה להיות כאן תמיכה מהחברה, דוגמה מהחברה, יחד כולם "איש את רעהו יעזורו.", אחרת אי אפשר להגיע לאהבת הזולת. אם זה כבר זולת, אז זה כבר מחוצה לי, אז אני צריך כוח המושך, כוח הדוחה, והרבה כוחות והבחנות, התפעלויות שאני אקבל מבחוץ.

לכן עד שמגיעים לחיסרון להשפיע, זה לא פשוט. אז זה בדרך, כי החיסרון הזה הוא חיסרון חדש, הוא חיסרון רוחני. מהחיסרון שמובן לנו בגשמיות מה זה להשפיע, בצורה הגשמית, הבהמית, שאנחנו רוצים להשפיע לקרובים, למי שאנחנו אוהבים, מתוך פחד, מתוך חיבור או איזה התחייבות, מתוך פגיעה בכבוד ובמשהו. בקיצור, יש לנו כל מיני דוגמאות כאלה כביכול להשפיע, גם ברצון לקבל לעצמנו על מנת לקבל. ומכאן אנחנו יכולים בכל זאת, איכשהו לעשות גשר לרצון להשפיע שהוא אמנם שיוצא מאתנו, אבל לא תלוי במצבנו, הוא יותר ויותר נעשה כמנותק מרצון לקבל שלנו.

אנחנו נקרא פסוקים, ולאט לאט נתקדם כך. בינתיים ברור? לשאול, לחשוב, אבל לשאול וכך אנחנו נתקדם.

שאלה: אנחנו למדנו שהשפעה ואהבה גורמת שמחה. ואם השפעה בלי שום תועלת, איך זה גורם שמחה? מאיפה השמחה?

מזה שאני משפיע. מזה שאני אוהב את הזולת, אני שמח. מזה שאני מתעלה מעל לרצון לקבל שלי ודומה לבורא, אני שמח. למה אני שמח? שמחה זה תוצאה ממעשים טובים. אז היא נעשתה, היא מורגשת, ואני מקבל הארה מיוחדת שהיא מורגשת בי כשמחה, מפני שאני דומה לבורא.

שאלה: איזה תרגילים אני יכול לעשות, כדי להרחיק יותר את גבול ההשפעה שלי?

אנחנו נצטרך את זה לעשות. ולכן אנחנו עכשיו מדברים על עשירייה דינמית, מתרחבת, מורחבת, מתכווצת ומתרחבת, שבזה אנחנו נדע איך אנחנו יכולים להרחיב את גבול ההשפעה ולצמצם אותה, ושוב להרחיב. זאת אומרת, שכל כוחות ההשפעה ופעולות ההשפעה הם יהיו בידנו, בשליטתנו.

תלמיד: איזה תרגילים מעשיים אפשר לעשות בעשירייה, בחברה שלנו, כדי עוד קצת להרחיק, בפסיק את גבול ההשפעה?

צריכים לחשוב, כדי שלא תתבלבלו. אנחנו בסך הכול משפיעים גם לחברים, גם לכלי העולמי וגם לבורא, אז כאן צריכים להשתדל לחבר את כל הדברים האלה יחד. זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא.". שהכול יתקבץ יחד. כי אנחנו לא יכולים לתאר את הבורא, אלא רק בתוך הכלי, ואנחנו לא יכולים לתאר את הכלי, אלא שאנחנו באמת נכללים בתוך החברים, בלהרגיש את עצמנו כאחד. ובמידה שאדם נעלם שם בחיבור הזה מצד הרצון שלו, כלי שלו, אז הוא מתחיל לעבור מהרגשת עצמי להרגשת החברה, ומהרגשת החברה להרגשת הבורא. את זה בהדרגה אנחנו נצטרך לגלות ולהרגיש.

שאלה: מה זה נקרא ש"אין לי שום רווח מזה"?

אין לי שום רווח מזה. אם אני מדבר על השפעה בעולם הזה, אז יש לי רווח מזה שאני מרגיע את הרצון לקבל שלי. נגיד כמו אימא שמטפלת בתינוק, אז יש לה חיסרון טבעי. זו יכולה להיות אימא לביאה, ויכולה להיות אישה, ויכולה להיות אימא ציפור. זה לא חשוב. אנחנו רואים עד כמה שבמסירות פועלת כזאת אימא כלפי צאצאיה, כי לזה הטבע מחייב.

אז כאן אנחנו צריכים לתאר את האנשים שהם בעצם זרים לנו, כהכי קרובים עד כדי כך שאנחנו רוצים לא שהטבע יחייב אותנו. אבל שהטבע ייתן לנו דוגמאות איך אני יכול לטפל בכל הכלי, כדי ממנו לטפל בבורא.

וכאן יש ודאי כמה שלבים, שאני דואג לזה שיהיה לי חיסרון, כשאין חיסרון. חיסרון להשפיע. ושהוא יהיה ממש חיסרון כמו שיש דוגמאות מהעולם הזה. מהם הם כותבים על דוגמה כזאת? עד שלא מניח לי לישון.

דיברנו אתמול על הילד שמשתוקק לחשוב ולראות את הילדה, עד שלא מניח לי לישון. אז חיסרון מסוג זה אני רוצה שיהיה לי כלפי הבורא. ודאי שכאן זה צריך להיות בהתגברות על הדחייה, על הריחוק, על ההתנגשות. נדבר על זה, עד כמה שצריך להיות. אנחנו מתקרבים לבניית המצב, שנקרא "זיווג דהכאה", ואז נראה את זה. לאט, לאט.

קריין: אנחנו קוראים מתוך מסמך "לחיות בחיסרון להשפיע", קטעים נבחרים מהמקורות כהכנה לכנס אירופה. קטע מספר 1 מתוך "רב"ש" ב', "מהו "לחם רע עין" בעבודה".

"כל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."

(רב"ש - ב'. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)

זאת אומרת, אנחנו נמצאים במצב מאוד מיוחד, שיכולים לעשות פעולות פיזיות של העולם הזה ללא שום חשבון. נגיד אני מקבל דוגמה מאחרים, על ידי קנאה אני רוצה לעשות אותו דבר, ואני עושה. נגיד קוראים לי עכשיו לעבוד על הגג, לא בא לי, נכון? אני מסתכל על הפרצופים שלכם, אתם רק רוצים לישון. לא בא לי. אבל לא נעים לי מה יגידו, אני הולך לעבוד. זאת אומרת, אנחנו יכולים לעשות פעולות שהסיבה שלהם בעולם הזה היא כבוד, כבוד עצמי וכן הלאה ברצון לקבל. כשאני מתחיל לעבוד, אני מתחיל להתכלל עם אחרים, לקבל מהם דוגמה, לרצות להיות גדול בעיניהם, להראות להם שאני שווה, משפיע, וכולי.

זאת אומרת את כל זה אני מקבל מהרצון לקבל שלי, וכך עובדים הרבה אנשים שבעולם הזה שלא קשורים למטרה רוחנית. אבל אם אני עובד בחברה שבסך הכול היא רוצה להתכלל ולהגיע למטרה, לגילוי המטרה שבתוכה, אז לאט לאט על החברה הזאת שעובדת יחד פועל המקור העליון, ומאיר ממנו איזה אור, איזו הארה, משהו, והיא, ההארה הזאת, מתחילה לשנות אותנו ולמשוך אותנו קדימה למטרות האחרות. ואני רוצה או לא רוצה, אבל אני מתחיל לקבל כבר מחשבות השפעה, חיבור, מטרת החיים, מטרת הבריאה, אפילו שאני לא התכוונתי לזה. כי אני נמצא בהם, בתוך החברה הזאת, והם משפיעים עלי כך.

זאת אומרת יש כאן מתוך השינוי במבנה החברתי, יכולת להביא אותי לדרגה אחרת של הקיום. אני מתחיל מזה שאני נכלל מהם בעבודה פיזית נגיד, ומקבל דרך הפעולות האלו מהם איזה התעלות בדרגה רוחנית, חשיבות המטרה, חשיבות החיבור, חשיבות ההשקעה, יגיעה, וכך אנחנו יכולים להתעלות ממש על ידי הפעולות הפשוטות. אבל זה מפני שבמבנה שלנו יש את הכוח העליון, מזה שבורא אסף אותנו. אנחנו לא סתם פועלים שפועלים כאן כמו פועלים שעובדים בבניין, אלא אנחנו באנו מלכתחילה כי אספו אותנו עם הניצוצין, עם הנקודות שבלב, ולכן אם אנחנו מתחברים יחד אפילו בעבודה פיזית, ואפילו למטרה הגשמית האגואיסטית, בכל זאת האור העליון פועל עלינו ומתחיל לעבוד, עד שאנחנו מתחילים להגיע למצב שהנאה שלנו היא כבר מזה שאנחנו מחוברים, מזה שיש לנו בזה איזו התקרבות למטרה רוחנית.

וכך עוד קצת ועוד קצת בהדרגה אנחנו נתחבר, ונגלה שאך ורק בעוצמת החיבור בינינו אנחנו יכולים להגיע ממדרגה למדרגה. שבכל מדרגה יש לנו קביעת המצב החדש. שלא כמו קודם שחשבתי על איזה השגות רוחניות, אבל הם היו גשמיות. עכשיו הן באמת יותר רוחניות.

קריין: קטע מספר 1 מתוך "רב"ש" ב', "מהו "לחם רע עין" בעבודה".

"כל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."

(רב"ש - ב'. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)

זה כבר תחילת האהבה. אהבה תלויה בדבר, לא תלויה בדבר, יש כאן הרבה שלבים. אבל ככה זה. כמו שרב"ש היה נותן לדוגמה נגיד את מלכת אנגליה, שהיא רוצה להאכיל את התינוק שלה או את הנכד שלה, שזו עבודה. לאדם זר, לילד זר, לתינוק זר היא לא הייתה עושה את זה, אלא האהבה מחייבת אותה והיא רוצה, מקבלת תענוג מזה שהיא מאכילה אותו.

ככה אצלנו. אנחנו רוצים להיות בכזאת אהבה, שזה יחייב אותנו. אבל להגיע לאהבה אנחנו לכן צריכים להשקיע הרבה כוחות. מה שאנחנו אומרים, זה שאנחנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנחנו עוסקים בתורה ומצוות שאנחנו משמשים מלך גדול וחשוב, שתהיה לנו בזה אהבת ה', מזה שאנחנו מרגישים את רוממותו.

שאלה: באיזה כלי אני מרגיש את השמחה ממעשים טובים?

באותו הכלי שאני רוצה להשפיע.

תלמיד: אבל עוד אין לך את תכונת השפעה.

אז איך אני יכול להרגיש שמחה?

תלמיד: זאת השאלה. בן אדם עוד לא רכש את תכונת ההשפעה אבל הוא משתדל לעבוד.

לא יכול להיות. שמחה היא תוצאה מהמאמצים.

יש לנו רק ארגנטינה או יש לנו עוד מדרום אמריקה?

תלמיד: אין. בגלל שהחבר בנייד הוא לא יכול להתחבר למצלמה אז הוא ביקש שאני אשאל.

בסדר. תמסור ד"ש לכל הכלי הלטיני וגם ד"ש במיוחד לחברים שלנו מאקוודור. שם יש בעיות בקיטו ואני מבקש מהם שישמרו על עצמם, שלא ייצאו החוצה ולא יתחילו להתערב עם האנשים. אלא יש לנו מטרה רוחנית ובואו אנחנו נתרכז בה ולא נתערבב עם כל הפעולות הגשמיות שהעם שם עוסק בזה. נמתין עד שזה יעבור. אני מדבר במיוחד לתושבי קיטו ולאקוודור.

שאלה: בצורה טבעית כשאני משקיע במשהו, גם אם זה לגמרי טריוויאלי, אני לאט לאט מפתח יחס וזה נהייה חשוב לי. ואמרת שאם אנחנו עושים פעולות בשביל החברים אז באמת תוך כדי הזמן זה נהייה לך חשוב. זה לא פסיכולוגיה?

זה לא חשוב פסיכולוגיה. כמו שהוא אומר, אין תופעה שאדם לא יכול להרגיש אותה. אנחנו מפתחים את הכלים. מה זה פסיכולוגיה, לא פסיכולוגיה? אני לא רוצה להתבלבל עם כל מיני דברים שפסיכולוגים מבולבלים, אנחנו מדברים מצד אורות וכלים.

מה שאנחנו יכולים להגיד, שיש לנו ברשימות שלנו יכולת להרגיש את כל התופעות הרוחניות.

קריין: "שמעתי" ז', "מהו ההרגל נעשה טבע שני בעבודה":

"ע"י ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה."

תלמיד: זה רוחניות? אז אני משקיע בחברים, כבר שנה בזומים.

אנחנו נמצאים במערכת אחת שנקראת "אדם הראשון". במערכת הזאת ישנה דרגה כזאת נמוכה, שאלה שנמצאים באותה מערכת, לא מרגישים איפה הם נמצאים. נראה להם שנמצאים במשהו, זה העולם המדומה, אבל בכל זאת אנחנו נמצאים בזה. אל תחשוב שאתה מתרחק מהרוחניות חלילה וחס. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני", כל הזמן מטפלים בך. וכך אם תשים לב יותר אז תתקדם.

תלמיד: הוא כותב בקטע שאין לו שום הרגשה בדבר חוץ מהשכר שירגיש שהוא משמש למלך גדול. לי זה נשמע כמו שכר עצום להבין שאני משמש למלך גדול ואני עושה בשבילו דברים.

זאת אומרת, בעולם שלנו אם מאיר עלי כוח של המלך הגדול, או שאני רואה את המלך או שאני שומע עליו, אז ודאי מזה יש לי כוח להשפיע לו. זה נקרא להשפיע על מנת לקבל. איך זה ברוחניות? מה ההבדל בין מה שאני רואה ברוחניות או שומע ברוחניות שהמלך גדול או לא? אנחנו נצטרך לגלות איך זה קורה לנו ברוחניות.

זאת אומרת בינתיים אני רוצה שהבורא יורגש בי שהוא גדול. ואחר כך אני אקבל כל מיני הפרעות, ואז אני אצטרך להתגבר על זה ובכל זאת להחזיר לדמותו כגדול, ובדרך אני אצטרך לענות על השאלה, האם אני יכול להשפיע כשאני לא רואה אותו גדול, או שאני רואה אותו כגדול מזה שאני מתאר אותו לעצמי? או שאני מקבל כזאת התרשמות מאחרים, או שהוא בעצמו רוצה להראות לי את עצמו. ואז יכול להיות אני עושה מסך, אור חוזר, מי יודע איך.

אנחנו צריכים ללמוד את הדברים. לאט לאט, צריכים לחדד את החושים.

תלמיד: מה אם כרגע אין לי בורא בסיפור, אלא יש לי רק את החברים ואת העשירייה והם נראים לי גדולים ובגלל זה אני עובד איתם?

איך אתה יכול ללמוד ביחס שלך עם החברים על גדלות הרוחניות? הבורא לא חשוב, גדלות הרוחניות. תנסה, איך אתה בונה איתם יחסים? אז יש לך חברה, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", תתחיל מאהבת הבריות. מה מפריע לך, באיזו צורה אתה יכול להגדיל את האהבה, באיזו צורה אתה יכול להיות מסור להם?

איזו התרשמות אתה צריך לקבל כדי להיות פשוט בכל לב ונפש מסור לחברה, בלי לשאול בשביל מה או למה, ככה, מה אתה צריך להרגיש מהם? תנסה.

תלמיד: האמת, מה שאתה אומר מאוד מורגש, לפחות בעשירייה. לא יודע איך זה באחרות, בעשירייה שלנו, כל הפעולות שאנחנו עושים ביחד הם הדבר הכי חשוב במהלך היום. ממש כך. חברים פשוט הופכים את כל החיים שלהם בשביל להצליח להיות בתוך הקשר שאנחנו עושים. אני מדבר על עצמי, אלה באמת הנקודות שאליהם אני מסובב את כל היום שלי כדי להצליח לעבוד שם. להגיד שזה רוחניות, לא יודע.

לא, כך מסורים אנשים גם בקומנדו, בכל מיני דברים. מלמדים אותם, מאלפים אותם ממש איך להיות כך מסורים. אבל בכל זאת מכאן אפשר לקחת דוגמאות.

שאלה: האם אני יכול למצוא תענוג בכך שאני משרת את החברים או את העשירייה שלי, האם אני יכול למצוא שכר בעולם הזה בעבודה הזאת?

ודאי שכן. אנחנו רואים כאלה הרבה חברות. אם יש קשר בין האנשים, יותר טוב, יותר קל להם בחיים. הם יותר מרגישים שכדאי לחיות כדי להגיע לאיזו מטרה. אנחנו רואים את זה, למה לא? אנשים מתאספים בכל מיני חוגים, קבוצות, משלמים על זה לפעמים הרבה כסף כדי להיות שייך לאיזה חוג. זה נותן לאדם הרגשת החיות.

תלמיד: האם אני יכול למצוא שכר בשרות העשירייה שלי? מכיוון שכאילו אני מחפש שכר בעבודה למען הבורא.

אנחנו עוד רואים אדם שמגיע לעשירייה, הוא רוצה להתכלל בה. נגיד, לא בעשירייה, בקבוצה, מבחוץ אם הוא נכנס הוא משקיע, עושה הכול, רוצה שיקבלו אותו, שהוא יהיה שם כמו אחד מכולם, שכולם יכבדו אותו, יחשיבו וכן הלאה. אז אנחנו רואים שזה בצורה טבעית כך קורה. אלא מה אתה שואל, בשביל מה עושה את זה?

אחר כך הוא מתחיל להיכנס לתקופה שלא אכפת לו מזה. הוא רואה שככה כולם מקבלים, אין בזה שום דבר. הרשימות שלו יותר ויותר עולות והוא מתחיל להיכנס כבר לחשבון אחר, בשביל מה לי ולמה לי, האם כדאי או לא. האגו שלו מתחיל לשאול, מה יש לך מזה?

אז הוא יורד לאט לאט מלהיות כמתחיל בחברה, לשרת את כולם, לעזור לכולם וכן הלאה. אז רואים עד כמה הוא מתחיל לזלזל בזה. למה עושים את זה מלמעלה? כדי שהוא יחליף את הסיבה למה הוא רוצה להתכלל בחברה, בשביל מה הוא רוצה לשרת אותם. הוא צריך עכשיו להבין שמטרת החברה היא כדי שהוא ישרת אותם, אבל כדי להגיע דרך השפעת החברה להשפעה לבורא.

אז יש אנשים שלא מבינים את זה, לא מרגישים את זה, לא מקבלים התרשמות נכונה ועוזבים, כי לא רואים שום דבר, איזה תועלת יש? הם לומדים, כל הזמן לומדים אותו דבר נגיד, אני באתי, רציתי להתכלל בהם, חשבתי יש ביניהם משהו, נכנסתי, עכשיו אני כמו כולם, הם מקבלים אותי גם כמו כולם. ומה הלאה?

אם אדם לא מגלה את המטרה האמיתית בשביל מה הוא נמצא בחברה, אז הוא עוזב, זה ברור. אלא, אנחנו צריכים להשתדל שתהיה בחברה רוח כזו שהוא כל הזמן יקבל דחף, יש לי עוד ויש לי עוד ויש לי עוד מה לעשות, איך להוציא תועלת מהחברה. איזה תועלת? להשפיע להם כדי להגיע להתקרב לבורא. השפעה בחברה והשפעה בבורא זה בעצם היינו הך, רק בינתיים אין לי את הכלים האלה שאני ארגיש שאני משפיע לבורא. וכשאני משפיע לחברה גם שאני משפיע, גם כשהם בתגובה עושים לי, זה נמצא באזור שכבר נמצא בהרגשה שלי, ואז אני יכול לפתח את הכלים שלי. אבל בכל זאת אני נמצא כבר בלהשפיע על מנת לקבל. זה כבר משהו. וכך הוא מתקדם.

שאלה: הוא כותב שהעבודה בעצמה היא השכר, מה זאת אומרת בדיוק, מה חומר הדלק שמאפשר לך שהעבודה תהיה השכר?

כמו [הדוגמה של] מלכת אנגליה. אם אני מזמין איזו מטפלת מבחוץ שתאכיל את התינוק שלי, אז אני צריך לשלם לה לכסף, וגם לדאוג שהיא תתייחס אליו יפה, נכון וכן הלאה. מה שאין כן עם מלכת אנגליה, אפילו שהיא מלכה היא עושה מעצמה אותה המטפלת ומאכילה את התינוק לפי הרצון שלה, ממש במסירות. אז היא כבר לא מלכה. מה התועלת, זאת אומרת מה היא מרוויחה מזה? אהבה, מממשת את האהבה הטבעית שיש לה, נגיד לילד או לנכד שלה.

תלמיד: מה הופך את זה לפעולה של השפעה?

זה שהיא לא מרגישה אותו כקרוב, ואז צריכה לעשות השקעה גדולה, לתת השקעה גדולה כדי להרגיש אותו קרוב, ובמידה שהיא מתארת אותו כקרוב יכולה להשקיע בו.

תלמיד: מה חומר הדלק שמניע אותך להתמלא רק מזה שיש לך הזדמנות לעבוד?

בשביל מה אני משקיע בחברה? יותר פשוט.

תלמיד: איך אתה מגיע למצב שעצם זה שאתה משקיע בחברה זה המילוי שלך, זה בשבילך להשפיע, אתה לא מחפש תוצאות אחרות, איך מגיעים לזה?

אם יש לך אהבה, אם יש לך קשר. זאת אומרת, כאן בחיים שלנו אנחנו מתחילים להרגיש שהשני נעשה קרוב. קרוב, זאת אומרת כמו שאני יכול להשפיע לעצמי, על זה אין שאלה, כך אני יכול להשפיע לו במידה שאני מרגיש שהוא חשוב לי, נגיד כחצי ממני, כרבע או בכלל עוד יותר ממני.

תלמיד: איך הוא מתחיל להיות חשוב לי?

על ידי זה שאני מתפלל, שאני רוצה את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אני רואה שאני יכול להפעיל את עצמי לעשות פעולות למען החברה. אבל אני עדיין לא מזהה שעצם זה שעשית פעולות זה בשבילך המילוי, זה בשבילך השכר. איך קורה השינוי של מה השכר שלי מהעבודה?

חסרה היום הרגשה כללית. זה יפה, זה טוב, התקדמנו קצת. יש תוספת עביות, אנחנו צריכים להתגבר על זה. בוא נקרא הלאה. זה יבוא עוד מעט, חכה, תן למאור לעשות את שלו. בואו נזמין אותו.

קריין: קטע מס' 2, מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר רי"א, "כעומד בפני מלך".

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון"."

(בעל הסולם. שמעתי. רי"א. "כעומד בפני מלך")

יש כאן הרבה שאלות.

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך." זאת אומרת, מי שנמצא בפני המלך אז ודאי שיש לו יכולת, רצון, כוח לעשות הכול למען המלך. "זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך." כך אנחנו צריכים להרגיש. אם אנחנו מרגישים כך, אז אנחנו יכולים לעשות הכול בעל מנת להשפיע. נוכחות המלך שאני עומד לפניו, היא מחייבת אותי. אבל כאילו שאנחנו לא מגלים את המלך, אלא רק חשיבות. "שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות." מתוך זה שהוא נמצא לפני המלך. "וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו," זאת אומרת, שכאילו שהוא נמצא, "לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו"," כי זה רק במידה שיש לו כזאת אמונה, הרגשה שהוא נמצא בפני המלך. אז הוא לא יכול לעשות שום פעולת השפעה, "ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל." זאת אומרת, רק את זה אני רוצה, להרגיש שאני נמצא מול הבורא. "והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני," זאת אומרת, כל הזמן כך בצורה כזאת לעבוד, "בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון"."

זאת אומרת, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כאילו שאנחנו נמצאים בנוכחות הבורא, ואז מה"כאילו" הזה יש לי יכולת לעשות את הכול. ואני עושה כל מיני פעולות "כאילו" שאני עושה את זה בשבילו, ו"כאילו" שהוא מקבל את זה ונהנה. ואין לי שום אפשרות לבדוק את זה, ואני לא רוצה, אני רוצה רק לתאר לעצמי שאני נמצא לפניו.

מה קורה לנו הלאה, מה זה נקרא שההרגל הזה נעשה טבע שני? איזה שינוי יש בזה שזה נעשה טבע השני? זאת אומרת, שאני יכול להשפיע באמת ללא שום סיבה אגואיסטית, שאני מתאר לעצמי שהבורא נמצא לפניי. או שאני לא יכול לצאת מהאגו שלי, אם אני מתאר אותו שהוא נמצא לפניי, אז אני פועל כמו שנמצא. מה זה נקרא ש"הרגל נעשה טבע שני"? מה זה ההיפוך הזה?

סדנה

אני מתאר לעצמי שאני נמצא מול הבורא ואני משפיע לו, או שכולנו משפיעים לו מטעם העשירייה, זה דבר אחד. ודבר שני, שמתוך ההרגל הזה שאני משפיע לו אני מגיע למצב שזה נעשה אצלי כהרגל, כטבע שני, שאני רוצה להשפיע לו וכל הזמן משפיע לו. למרות שאני לא רואה ולא מרגיש ו"כאילו" שאני עומד לפניו.

אז על ידי ה"כאילו" הזה, על ידי המאמצים האלו, כנראה שאני קיבלתי את המאור המחזיר למוטב בצורה מספקת. מצד אחד אני מקבל תמיכה מהעשירייה, ממני מלמטה, מלמעלה אני מקבל את המאור המחזיר למוטב, ואז אני רוכש בזה לאט לאט את היכולת להשפיע. למי, לֶמה, לָמה, בלי לָמה, יכולת להשפיע. שאם אני מחליט שאני משפיע, אני משפיע.

בבקשה, דברו על זה.

*

קריין: קטע מס' 3, רב"ש א', ענין השפעה".

"כל השכר שלנו, הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי, שנקרא "כח השפעה", שרק כלים חסר לנו ולא אורות. לכן יוצא מזה, שעיקר השכר הוא הכח השפעה. אבל בכדי להשיג את הכלי הזה, שנקרא "רצון להשפיע", צריכים גם כן רצון. היינו, שנרגיש, שחסר לנו את הכלי הזה. לכן צריכים לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה מקודם. וזוהי היגיעה שלנו. שאנו רואים, שכל מה שאנו עושים, הוא הכל לתועלת עצמית, ואין שום כוונה להשפיע. ואז רואים, שחסר לנו כח השפעה. ואנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, שהבורא יתן לנו את השכר הזה, שהוא הרצון להשפיע.

(רב"ש - א'. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)

שאלה: ממה הבורא נהנה יותר, מהדרך שאנחנו מתאמצים, או שממש לתת את השכר הזה?

מהמאמץ, עד כמה שאדם מחפש ומזיע הוא נהנה יותר. כמו שאנחנו רואים את זה בתינוק, כי מתוך המאמצים האלו הוא גדל, הוא מבין יותר. ראית את זה בילדים, כמה שהוא מתאמץ ולא נרגע, הוא צריך עוד ועוד, ועוד הוא יעשה, הטבע מחייב אותו. למה? זה מפתח אותו, בלי מאמצים אי אפשר להגיע לתוצאות.

תלמיד: אז מה קורה בסוף, מה התכלית של כל המאמץ?

הבורא סופר רק מאמצים, יגיעה. וכמות היגיעה הופכת להיות לאיכות, וכמות כפול איכות היא נותנת לך את ההשקעה, בוא נגיד, בסך הכול. ולפי ההשקעה הזאת אתה מקבל מלמעלה מאור שהוא כבר משנה אותך, בונה בך תבניות חדשות, שאתה מרגיש בהן ומבין למעלה ממה שהיה קודם. כמו בחיים שלנו, איך אנחנו יכולים להתקדם? רק על ידי המאמצים.

שאלה: מה התכלית של זה?

התכלית שאתה מעלה מ"ן. אמנם הילד לא יודע מה שהוא עושה, אבל הוא מעלה מ"ן. הוא רוצה לחבר דברים, רוצה לסדר כך וכך ומכל המאמץ הזה שהוא עושה, זה נקרא שהוא מעלה מ"ן.

תלמיד: אבל בסוף הוא מגיע.

ודאי שמגיע, כי הבורא מעורר אותו משני הכיוונים, גם בזה שנותן לו חיסרון, וגם בזה שיכול לתת לו שכר, אבל לא יכול להיות אחד ללא השני, וכך אנחנו מגיעים לרוחניות.

וגם עכשיו כשאתה יושב, אתה לא מודע שהבורא מחזיק לך את המיקרופון ומעורר בך את הכול, ואחר כך ייתן לך שכר.

תלמיד: אבל ברגע שהוא ייתן את השכר הזה, על מנת להשפיע, כבר לא יהיה המאמץ, לא תהיה היגיעה, לא יהיה את החיפוש, כי כבר מצאנו, מה שנקרא.

מה שיהיה אחרי גמר תיקון?

תלמיד: נניח.

זה עד גמר התיקון, על אחר כך אנחנו לא מדברים, אחר כך זה הופך להיות לכלי אחר, עד שאתה מגיע למצב שהמאמץ זה השכר.

שאלה: אנחנו מקבלים ממך דוגמאות, כמו שאתה חושב על החברים בקיטו ואתמול קראנו מכתב מחבר שיושב במקום אפל, ואתה מרגיש כל כך קרוב אליו, והחברים בתורכיה, שאני לא יודע כמה מאיתנו עדיין חושבים עליהם. צורת המחשבה הזו, הדאגה הזו הכללית, שאתה מראה לנו, זאת צורת מחשבה של עשירייה אחת?

כן. כמה שאנחנו מרגישים שאנחנו תלויים זה בזה, וחשוב לנו ממש, איך חושב ואיך מתקיים, כל חבר וחבר מכל הקבוצות שאתם רואים.

הם לא רואים את כל הקבוצות האלה על המסכים, הם רואים רק את המסך הראשי, עכשיו הם רואים אותי ועוד הרבה מאוד קבוצות לידי. אני מעוניין להרגיש את כולם, במיוחד כשאנחנו מתקדמים לכנס, שבו אנחנו רוצים לראות את כל אלו כעשירייה אחת.

עד כמה שאתה יכול לתאר לעצמך את כל החברים שלנו, זה הרחבת הכלי, ואני בזה מרחיב את עצמי, ובזה אני מתקרב לבורא, כמה שאני יכול להיות קשור ליתר הקבוצות, אני בונה בי חוש לגילוי הבורא.

תלמיד: איזו יגיעה יכולה לפתח דאגה כזאת מבחינתנו?

לעסוק בזה, כמו שנתתי דוגמה על הילד המאומץ. אתה עוסק בו, הוא נעשה קרוב לך, אכפת לך, הוא שלך, זהו.

תלמיד: ביקשת גם שהחברים מאירופה שיכתבו מכתבים. זה כדי להרגיש אותם יותר?

כן, לערבב אותם עם האחרים, ושירגישו אותנו ואת כל העולם, אנחנו צריכים כמה שיותר לעשות פעולות כאלה, במיוחד עכשיו לפני הכנס.

שאלה: מהי הרוח שצריכה להיות נוכחת בקבוצה ומאיפה להוציא אותה, איך לחולל אותה?

נגיד היום לעומת אתמול, אנחנו מרגישים שקצת יותר קשה לנו להתרכז, אין אותה חדות מחשבה, אין אותה חדות ההרגשה כמו שהייתה אתמול, וצריכים לשמוח בזה, כי זה תוספת הרצון לקבל שעכשיו התגלה, ואנחנו צריכים לצרף אותו היכן שאנחנו נמצאים ולהגיד שזה לטובתנו ושזו לא נסיגה, אלא זו התקדמות בקו שמאל.

ואנחנו צריכים אז בחיבור בינינו, [שימו לב], להתגבר עכשיו על העביות הזאת שקיבלנו כתוספת, ואנחנו צריכים להגיע עכשיו להרגשה חדשה, עוד יותר גדולה, עוד יותר עמוקה, עוד יותר חדה, ממה שהיתה אתמול.

אני עכשיו מעורפל בחושים ובשכל ולא מרגיש, אני משתדל, אבל לא מתמצא ממש. אתמול היה לי הכל כל כך חד, כל כך יפה, כל כך ברור ומורגש והיום כאילו אני חצי ישן. אז כאן צריכה להיות ממש פעולה, מאמץ של כולם יחד, "בואו אנחנו נתחבר יותר, כי מה שהבורא עשה לנו זו התרחקות, או זה נקרא "התרחבות הכלי". הוא נתן לנו בתוכנו עוד טיפה מהרצון לקבל שלנו, ואנחנו צריכים לעשות התכווצות", וכך על ידי מאמצים כאלו, אנחנו נגיע למצב שזה כבר יהיה בידינו, בשליטתנו, ואנחנו בעצמנו נעשה את זה.

על ידי מה? על ידי העלאת מ"ן, שאנחנו נרצה לעשות לעצמנו עוד יותר עביות, ועוד יותר עבודה עליו, ושוב ככה.

לכן אנחנו צריכים לעשות עכשיו מאמץ, איך אנחנו יכולים לחשוב על כולם ולחבר את כולם, שנגיע עד כמה שאפשר יותר מהר, לפחות לאותה הרגשת חדות ברגש ובשכל, כמו שהייתה אתמול, ולא לחשוב על אתמול, אלא על מצב חדש, זה יותר כדאי.

שאלה: כשאני מתאר את עצמי באיזו השפעה, אז מצטיירים בי כל מיני דימויים כמו, קרני אור שמחברות בינינו, חוטי קשר שקושרים בינינו.

בסדר גמור, שיהיה, זה יעלם מעצמו.

שאלה: כדי שיהיה לי רצון להשפיע, והרצון הזה לא יעזוב אותי, מאיפה לקחת כוחות?

אם אתה מרגיש את עצמך פחות מהחברים, דרכם תקבל כוחות. רק מהחברים. דרך החברים הבורא ישפיע עליך, בתנאי שאתה מתכופף כלפיהם. דווקא הקטן שבחברה, מקבל יותר מכולם. את זה הרב"ש כותב במאמרי החברה.

שאלה: האם אפשר להגיד שכל המאמצים שאנחנו עושים בהכנות לכנס, בקשר בין הקבוצות, וגם בכנס עצמו, הם סוג של מ"ן, כמו שעושה הילד?

כן, הם סוג של מ"ן, אפילו שאנחנו לא [מפנים] אותם לבורא, אלא רוצים בעצמנו כך להתחבר ולהשיג משהו, הם בכל זאת נקראים מ"ן, כי אנחנו פועלים בתוך הקבוצה הכללית. הבורא משתתף בזה, הוא נמצא בתוכנו, בחיבור בינינו.

שאלה: הרגשת האהבה שאנחנו בונים בין החברים בעשירייה, באהבה הזו אנחנו שואפים להרגיש אהבה דומה לבורא? צריך לבנות אותה, להציב אותה, מעל לכל מה שקורה בחיים, מעל לכל רשימו שמתגלה?

כן, לדוגמה עכשיו, אני נמצא בכל זאת בעבודת השם, אני רוצה לחבר את כול החברים שלי, כמה שאני מסוגל, שהם יהיו מחוברים יחד בהרגשה שלי ואת זה להגיש לבורא, שיוכל להתלבש בזה ולהנות.

אז מה זה חשוב כמה אני מרגיש את זה היום, בצורה שלא כל כך מתעורר הרגש שלי? מה זה חשוב שאני לא צוחק ובוכה כמו אתמול, אלא נמצא באיזה ערפול, בגלל שיש לי תוספת כבדות מתוספת הרצון לקבל שלי, שמכביד עלי? אני צריך דווקא להיות שמח בזה ולרצות לא להרגיש, נותנים לי הזדמנות לא להרגיש, אלא לבצע, ללא הרגשה בחושים האגואיסטים שלי.

איך עושים את זה, איך מסדרים את זה?

תלמיד: רק בחיבור עם החברים. המתכון שלי הוא תפילה לחברים, אפילו מכאנית. היא נותנת איזו הארה, ולאט הלב מתחיל להתחמם ואתה מתחיל להרגיש את האהבה הזאת, והכוחות מגיעים.

יופי, אז בואו נעשה ככה, כולנו נרגיש את עצמנו מתחברים ופונים לבורא. מה אנחנו רוצים להגיד לו?

תלמיד: אנחנו רוצים להגיד לו, "הנה התאספנו, התחברנו, הנה הכלי שלנו, אנחנו מגישים אותו לך, אוהבים אותך".

בסדר טוב, בואו נעשה את זה ככה דקה אחת, שבה אנחנו חושבים, "אנחנו מתחברים בינינו, כולנו, כולנו יחד וזה החיבור שלנו ואנחנו מגישים אותו לבורא שיתלבש בזה". אנחנו לא רוצים שהוא יתגלה, אנחנו רוצים להגיש לו את זה שהוא יתלבש בזה.

עכשיו אנחנו יכולים להבין את ההבדל בין רשימות דהתלבשות ורשימות דעביות. רשימות דהתלבשות זה שאני רק מתאר לעצמי שהבורא מלובש, ורשימות דעביות שאני כבר יכול להרגיש אותו ולעבוד עימו. אז רשימות דהתלבשות למעלה מהרצון שלי, ורשימות דעביות בתוך הרצון שלי.

קריין: קטע מס' 4, מתוך רב"ש א', "אישה כי תזריע".

"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור." 

(רב"ש - א'. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)

שאלה: נתת הבחנה בדקת תפילה שאנחנו לא רוצים לגלות את הבורא, אלא אנחנו רוצים שהוא יתלבש בקשר בינינו, בחיבור שלנו.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין שני הדברים?

אני רוצה להרגיש את הבורא כשיפור היחסים בינינו. זאת אומרת שיש בינינו חיבור, אהבה, קשרים, עזרה הדדית, חום כזה מאחד לשני, זה מה שאני רוצה להרגיש, ולא אותו עצמו. אני רוצה לגלות אותו בחומר שלנו, בקשרים בינינו. וזה בעצם, למעשה כך אנחנו צריכים לצפות.

מה עכשיו הוא אומר לנו? "העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה," שאנחנו יכולים להשיג חיסרון להשפעה. "שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו." שלא חסר לי להשפיע, אבל אני רוצה שיחסר לי להשפיע.

"נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו." זאת אומרת חסר לי מה שלא חסר לי. זה מה שאני רוצה שיהיה לי. לא חסר לי להשפיע לאחרים, וזו בעיה שלי. אני רוצה שיחסר לי להשפיע לאחרים. כמו שאני רוצה נגיד לשתות, לאכול, משהו, שכך אני ארצה לתת, להשפיע. ושאני מרגיש כך, כמו שאני רעב ורוצה לאכול, שכך אני ארגיש שאני רוצה להשפיע ושזה ימלא אותי. דווקא שזה יהיה מילוי. כמה שאני רוצה להשפיע, כמה שאני משתוקק. כמו שבחור שחושב על הבחורה, ממלאה אותו המחשבה על הבחורה, הוא ניהנה. הוא לא מרגיש את עצמו שחסר לו. הוא דווקא ניהנה מזה. "חולת אהבה אני".

"נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה," שחסר לי. "היינו שלא מרגיש בחסרונו." זאת הבעיה שלי. אני רוצה להרגיש חיסרון, נטייה שלי אליו, ואני לא מרגיש שום נטייה אליו. לא חסר לי. זאת בעיה. "והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון." זאת אומרת במה אני רוצה להתמלא? בנטייה, בחיסרון, בהשתוקקות, בערגה לאהוב שלי. "שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור." 

שאלה: למה כל הזמן המקובלים כותבים, אנחנו צריכים להשפיע, כשאין לנו ציור מה זה להשפיע. זה סתם מבלבל את האנשים.

נכון, זה כדי שאתה תצטרך לעזרה מלמעלה. מלמעלה זה נקרא מהקבוצה ומהבורא. אתה נמצא בתוך הקבוצה ובתוך הבורא, אבל לא מרגיש אותם. אתה צודק שאתה לא יכול להרגיש, אבל יש לך אפשרות לפנות, גם לקבוצה וגם לבורא ולהתחיל להרגיש. לקבל הרגשה, לקבל התמצאות במערכת שאתה נמצא. אחרת אתה נמצא בעולם, אתה לא יודע איפה אתה נמצא.

אתה קיבלת איזו צורת חיות, אבל אתה לא מרגיש מה הם החיים שלי, מה יש לי, מה אני עושה, בשביל מה? אני כאילו נמצא בחלום, עובר עלי ככה, אני עושה איזה פעולות כדי להחזיק את עצמי, וכמה שפחות לסבול בצורה בהמית, וככה עוברים הזמנים וזהו?

אז נתנו לנו שתי אפשרויות, להשפיע לקבוצה או לקבל מהקבוצה, ולהשפיע לבורא או לקבל ממנו. זה סך הכול מה שיש לי. תשתמש בזה נכון ואז תגלה באיזה מצב אתה נמצא, אחרת אתה נמצא בשקר, אתה לא יודע איפה.

תלמיד: זה שאני נמצא בשקר זה ברור לי וזה שההשפעה היחידה שאני יכול להבין היא זו שנרווה נחת לבורא.

זה שיהיה לך חיסרון עליו.

תלמיד: בדיוק. זה משהו שאני יכול לצייר לי. אבל לעשות השפעה באופן כללי לאנשים אחרים אנחנו לא יודעים.

על זה לא מדברים. לא כתוב כאן שום דבר על זה. מה אתה פתאום מעלה דברים שלא כתובים?

תלמיד: כי הם כותבים באופן כללי.

לא. תעזוב אותי. אף אחד לא מחייב אותך להשפיע לכולם. אומרים לך אתה רוצה להגיע להכרת הכוח העליון? בבקשה, יש לך מערכת קטנה שנקראת עשירייה, תתכלל בה ותראה שבה אתה יכול לגלות הכול. נקודה.

שאלה: הוא כותב כל הזמן על הקטע שרוצים להשיג את הרצון להשפיע. מה זה רצון להשפיע, כאשר אני אפילו לא יודע מה זה להשפיע?

נכון.

תלמיד: אז איך רוצים דבר, רצון שאתה לא יודע מהו?

אז אני הסברתי לך, שנגיד בחור אוהב את הבחורה ואז הוא משתוקק אליה. וההשתוקקות הזאת אליה היא מתוקה לו, שיש לו אהבה בחיים. אהבה זה נקרא שאני משתוקק להתחבר, נכון או לא? יפה, זה מובן. אז השתוקקות הזאת זה חיסרון, אין לו אבל הוא משתוקק. אבל הוא רוצה להתפטר מחיסרון הזה או לא?

תלמיד: לא.

לא. יופי. זאת אומרת יש לנו דוגמה שהחיסרון יכול להיות מילוי. מעניין. עוד יותר מזה, אני מוזמן לאיזו ארוחה מיוחדת. פעם הזמינו אותי לטורקיה, לפני הרבה שנים, עוד לפני שהרכבתי את הקבוצה, ושם בארמון פדישָח¹ עשו ארוחה, היו כמה שרים ונעשתה ארוחה. זה היה מפואר והכול, ואמרו לי אתה חייב לבוא רעב, אז אני הלכתי לפני הארוחה הזאת, גם עם רב"ש עשינו כך, הלכתי ככה, שם היה גן ליד הארמון הזה, אז הלכתי והלכתי, רציתי להרגיש שאני רעב. לא הרגשתי, הייתי מתרגש. אבל מה אני רוצה להגיד? שאדם שהוא נמצא לפני קבלת התענוג הוא צריך לפתח רצון לתענוג הזה ואז התענוג יהיה מורגש יותר. אז אנחנו רואים שהחיסרון הזה הוא חלק מהמילוי, שבלי חיסרון לא תרגיש מילוי אתה חייב לדאוג לחיסרון.

אתה לא יכול, עכשיו השאלה ברוחניות, אנחנו מגלים אז מילוי איזה מילוי? חיסרון. אנחנו מרגישים חיסרון לאהבה. והמילוי? בעולם שלנו המילוי הוא מגיע שאני מתחבר למי שאני אוהב ואז האהבה שלי היא נכבית, אני קיבלתי מה שרציתי. ואז מתחילים להתקוטט אפילו. ברוחניות זה לא קורה כך מפני שאתה לא מגיע לחיבור עם מי שאתה אוהב, החיבור שלך לפי התכונות, כמה שהוא אוהב אותך וכמה שאתה אוהב אותו, ולכן הכלים לא נכבים, אלא מתרחבים. אז אנחנו צריכים להכיר בטכנולוגיה הזאת, הטכנולוגיה הזאת איך כל הזמן להתקדם באהבה יותר ויותר, השיטה הזאת היא נקראת "חכמת הקבלה", חכמה איך לקבל, שאתה מקבל וכל הזמן רוצה יותר.

תלמיד: הסברת את זה יפה מאוד, מה זה הדבר הזה, הרצון להשפיע, שאני רוצה הרצון להשפיע, מה זה, כלי? אני יכול ליצור את זה לבד? הרבה דברים לא ברורים.

רצון להשפיע כמו לילדים.

תלמיד: לא, ברמה שלנו, לא ילדים בגן ילדים, ברצון של פה, של אנשים מבוגרים.

במידה שאתה מרגיש אותם קרובים אתה רוצה להשפיע להם, או במידה לפחות שאתה מרגיש שאתה תלוי בהם, שהצלחתך תלויה בהצלחתם, אז אתה רוצה להשפיע להם.

תלמיד: איך אני מגיע לרמה הזאת, זה כלי? מה זה רצון להשפיע?

כן.

תלמיד: אז איך אני מגיע לכלי הזה?

תנסה.

תלמיד: איך?

תנסה. אין לי מה להגיד, לנסות כל הזמן. עכשיו יש לך הזדמנות, תתקשר לכל הכלי העולמי, תרצה להיות יחד, תעזור להם במה שהם רוצים, לא במה שאתה רוצה לקבוע. זו לא עבודה שלך, זו עבודה אחרת, שאתה עושה מה שהם רוצים כמה שיותר.

תלמיד: ואז אתה מקבל כלי להשתוקקות?

לא, אתה תרגיש אותם שהם קרובים לך, בכמה שאתה תתעסק בהם.

שאלה: אתה מסביר לנו כל בוקר שהחבר הוא כמו הבורא, שאני צריך להתייחס אליו בצורה הזאת. איך אני יכול לפתח את תחושת האחריות הזאת כלפי החברים?

אני צריך להשתדל לעצב תמונה כזאת, שהעתיד שלי תלוי בבורא והבורא עומד אחרי החברים, ואני לא יכול להגיע אליו אלא רק דרך החברים. בצורה אגואיסטית, אין לי ברירה. אני נמצא בבית סוהר ויש לי שומר ששומר את הדלת, ואני חייב שהוא יפתח לי את הדלת כדי שאני אצא לחופשי, והשומר הזה הוא הקבוצה שלי. הם מחזיקים אותי בבית סוהר, לָמה? ביחס שלי אליהם, ברגע שאני אוהב אותם, אני אצא לחופשי.

תעשו כאלה ציורים, שאתם חייבים חייבים להגיע לחיבור. מה אני אעשה, אין ברירה. אבל לא צריכים אפילו לעבוד על זה, תתחילו עכשיו להכין את הכנס יחד, אתם תראו כמה אתם קרובים, כי מתוך זה שאתם תעבדו יחד האור העליון ישפיע עליכם, על כולכם, ויקשור אתכם, הדבר הכי פשוט. גם לגברים, גם לנשים, ממש אותה עבודה.

אני שמח שהיום קצת יש לנו הכבדת הלב.

שאלה: הבקשה שלך לראות אותנו יותר ויותר מתחברים ומתגברים על השבירה, עכשיו אנחנו רואים ברומא שהצטרפו יותר ויותר חברים. איך אנחנו יכולים לגרום לכל הכלי העולמי להרגיש את הדוגמה הזאת ולעורר גם אותם?

אתם צריכים לחפש, איזה פעולות לעשות יחד כלפי הכנס כדי שתוכלו להרגיש שיש לכם עבודה משותפת. מתוך עבודה משותפת אנחנו מגיעים לחיבור. זה עניין הקבוצה. מצד אחד אני צריך להרגיש את עצמי מחובר עם אחרים, אבל על ידי מה להיות מחובר? אני לא מרגיש צורך בזה. כשיש לי איזו בעיה, נגיד עבודה שאני צריך לעשות, ואני עושה את אותה עבודה עם האחרים, אז בדרך אני מכיר אותם, מרגיש אותם יותר קרוב, דואג להם, כי בהם תלויה ההצלחה שלי. וכך מתקדמים, רק מתוך פעולה משותפת.

שאלה: מהו זמן בניית החיסרון בעבודה בעשירייה?

אני לא יודע מה זה זמן בניית החיסרון.

תלמיד: כשאנחנו מתחברים בינינו אנחנו כאילו מצפים לקבל איזשהו מילוי, כאילו זה זמן הסעודה. ואמרת שצריך לבנות את החיסרון, את התיאבון.

כן. עד שיהיה לכם באמת רצון, תיאבון, הרגשה כמו שאתם רוצים לאכול, שאתה מרגיש שריק כאן, שאני רוצה, אני רוצה למלאות את עצמי. זה חיסרון לחיבור.

תלמיד: איזה פעולות אפשר לעשות כדי לפתח את ההרגשה הזאת?

מה שאתה רוצה, כל מה שבידך תעשה. את זה אתם תחפשו, אבל ודאי שעבודה משותפת. הפצה זה הכי טוב, קבלת אנשים חדשים. בקיצור, טיפול בכלי, או פנימי או יותר חיצון.

קריין: קטע מס' 5 מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר קע"ב, "והיה כי ירחק ממך".

"אף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק. שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'."

(בעל הסולם. שמעתי. קעה. "והיה כי ירחק ממך")

טוב, זה ברור לנו.

קריין: קטע מס' 6, מתוך רב"ש א', "מעוז צור ישועתי".

"הענין של אהבת חברים, הוא שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו."

(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

יש לנו, בניצוץ שבנו, יש שם רצון להשפיע. לכן אנחנו מתאספים בקבוצות, בכל מיני מקומות, מחפשים איך להגיע למימוש. אנחנו לא יודעים איזה מימוש אנחנו רוצים, אבל כך הניצוץ הזה שיש בכל אחד מעורר אותנו להגיע למקום איפה שלומדים, איפה שמממשים את השיטה.

עכשיו השאלה היא, איך אנחנו מממשים? איך אנחנו מתחברים? אז רב"ש אומר, "הענין של אהבת חברים, הוא שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול," זאת אומרת שיכול להיות שיש לו רצון גדול מאוד מעצמו והוא רץ ומחפש והכול, אבל זה לגמרי לא מספיק לגילוי העולם הרוחני. שם הוא חייב לקבל מאחרים דווקא את הרצונות שלהם, ולכן הוא צריך להכניע את עצמו ולהתחבר איתם, לשרת אותם, כל מה שרב"ש כותב על התחברות אדם לסביבה.

כי אפילו שיש לו נשמה גדולה ביותר, עד שהוא לא יפנה כלפי חברים, עד שהוא לא יתבטל כלפיהם, עד שלא יתחבר כלפיהם, כמו רבי יוסי בן קיסמא, דוגמה ברורה, האדם הגדול שבעצמו נמצא כבר ברוחניות ובהשגה, אם הוא רוצה להתקדם יש לו קבוצה, קטנים, שום דבר, כלום, אבל הוא, אם מכניע את עצמו עוד יותר עמוק מהם, עוד יותר פחות מהם, אז מרוויח. תראו איזו עבודה הוא צריך לעשות כדי להתחבר איתם. וצריך מכל וכל לבטל את עצמו, עד כדי כך שאין לו רגש ואין לו שכל מהדרגה שלו, של רבי יוסי, אלא חייב להיות פחות מהם, לא כמו שהם, אפילו פחות מהם, רק אז הוא מרוויח. תראו איזה מאמץ צריך לעשות.

"הענין של אהבת חברים, הוא שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו"

)רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985(

שאלה: גם אם רכשתי מהחברים רצון להשפיע, מה זה שחסר לי להשפיע, מה יש לי להשפיע, מה יש לי לתת?

תמיד חסרה לחברים התעוררות לחיבור, כי בחיבור הנוסף שהם יכולים להשיג על ידי השתתפות שלך איתם, הם יכולים לקבל עוד התגלות הבורא. מה זה התגלות הבורא? זה עוד חיסרון לבורא, השתוקקות אליו, העלאת מ"ן אליו שיוכל ליהנות מזה.

תלמיד: במה מתבטא החיסרון שלי להשפיע?

גדלות הבורא.

תלמיד: שאני מספק גדלות הבורא לחברים?

כן.

שאלה: גם עכשיו וגם בציטוט הקודם רב"ש דיבר על זה שכל מה שחסר זה כוח דלהשפיע.

וודאי.

תלמיד: מה זה כוח להשפיע? כי מקודם הוא קרא לזה שזה הכלי.

מה אני עושה לאדם שאני אוהב? זאת השאלה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

מה אתה עושה למישהו שאתה אוהב? אתה עושה פעולות השפעה, זה מה שהאהבה מחייבת אותך. יש לך אז כוח להשפיע לזולת במידה שאתה אוהב אותו. מה זה נקרא אוהב אותו? אלו דברים שקיימים במציאות או לא? כן, כי כל המציאות היא רצון. אז אם הרצון של מישהו יותר חשוב לי מהרצון שלי, כי יש רק רצונות ורק בין הרצונות אנחנו עושים חשבון, אז אם הרצון של הזולת חשוב יותר מהרצון שלי, זה נקרא שאני אוהב אותו. אם הוא שווה לרצון שלי, נקרא שאנחנו סתם חברים. אם הרצון שלו פחות מהרצון שלי אז אני אוהב את עצמי לעומתו.

תלמיד: אז איפה פה נכנס הדבר הזה שנקרא כוח להשפיע?

במידה שהוא בעיניי יותר ממני, הרצון שלו מועדף על הרצון שלי, זה נקרא שאני אוהב אותו.

תלמיד: אם אני מעדיף את הרצון של החבר על פני הרצון שלי זה נקרא שאני משפיע לו?

אתה אוהב אותו ואתה משפיע לו. יכול להיות שאתה לא יכול להשפיע, אני לא יודע, זה תלוי כבר בעוד יכולות, אבל בעצם כן.

תלמיד: עצם המימוש של הרצון של החבר.

על פני הרצון שלך, זה נקרא שאתה אוהב אותו.

תלמיד: וזה נקרא כבר כלים דהשפעה או שזה עדיין לא נקרא כלים דהשפעה?

זה נקרא שאתה נמצא בכלים דהשפעה. הפער בין הרצונות, שאתה מעדיף רצון שלו במקום רצון שלך זה נקרא שאתה משפיע לו, ואתה לא יכול להשפיע אם אתה לא אוהב, אלא אם כן אתה עושה חשבון, צרות, בעיות, אחרת יתנו לי מכות וכן הלאה, ואז אתה משפיע בכל זאת, אז יוצא בכל מקרה שהרצון שלו יותר גדול, יותר חשוב מהרצון שלך.

תלמיד: איך אני מחליף את סולם החשיבות שלי במקום שיהיה חשוב הרצון שלי, שהרצון של החבר יהיה לי חשוב? איך קורה השינוי הזה?

השינוי הזה או שזה שינוי אגואיסטי על ידי ערכים שאתה רואה מה כדאי לך לפי כלים ארציים או שאתה מבקש שיביאו לך הערכה לרצון של הזולת שיהיה חשוב לך יותר מהרצון שלך, ואין לזה שום הצדקה ושום צורך. פשוט "רוצה אני".

שאלה: אם המלך לא קטן יותר ולא גדול יותר ממני, האם אנחנו הופכים לשותפים, האם זה נקרא שאני עומד בפני המלך?

נגיד שכן, מה זה חשוב?

תלמיד: אז האם ככה נתינה נהפכת לשכר?

איזו נתינה יש אם הוא שווה לי? אין דבר כזה שאנחנו שווים, מה זה שווים, מי בודק את זה ששווים? אני צריך לעשות אותו כל הזמן יותר חשוב ממני.

שאלה: בסדנה האחרונה דיברנו על ההרגל שהופך עם הזמן להיות לטבע שני ודנו במאמצים שנותנים תענוג לבורא בעצם, וגם התבלבלנו. מצד אחד הרגל זה דבר טוב, מצד שני זה כאילו מבטל את האפשרות לעשות יגיעה, זה כאילו גונב ממך את היגיעה. אז ההרגל זה דבר טוב, מקדם אותנו או עוצר אותנו בהתפתחות?

הרגל זה דבר טוב כי בלי הרגל אני לא קובע את המדרגה שלי. אני צריך תמיד לרכוש מדרגה, להתרגל אליה, לכבוש אותה ממש בכל התנאים שמתגלים שם, זה נקרא כבר הרגל ונמשיך הלאה. כמו בעולם הזה. בינתיים שיהיה ככה. אבל זה הרגל בהשפעה.

שאלה: אני רואה שרצון של חבר לא יותר חשוב לי מהרצון שלי, אפילו יש לי התנגדות לרצון שלו, אבל אני לטובת ההתפתחות הרוחנית מוכן לעשות את רצונו, לממש את רצונו. אז אני מממש את רצונו על אף ההתנגדות ומה זה אמור לבנות בי, מה התוצאה של פעולות כאלה, אני אמור לאהוב אותו אחר כך יותר, מה אני אמור להרגיש מזה?

וודאי שזה מביא לאהבה אם אתה עושה פעולה נכונה.

שאלה: כאשר אנחנו מתייגעים בעבודה הרוחנית מי עוצר את זה אני או הבורא?

בדרך כלל הבורא. אני יכול לעזוב את זה, אבל לעצור כמו שאתה אומר, זאת פעולה שהיא מגיעה מלמעלה. הבורא יכול להריץ אותי ולחמם אותי ולעשות, לעשות, לעשות ואחר כך "בום", תוספת גרם אחד של רצון שלא היה קודם ואני כבר נעצר. ממש. זה כמו שיש לך רכבת גדולה, כבדה מאוד, אבל שמים שם על פסי הרכבת איזה בלוק, אפילו קטן, והיא נעצרת, לעומת רכבת גדולה מאוד. כך הבורא עשה. תראה, אתמול היינו בהתלהבות, התרוממות, לעומת היום. זהו. כל אחד בקושי בקושי מקשיב, פותח עיניים בקושי ובכלל קשה. יפה. אנחנו צריכים להודות שהבורא מטפל בנו, כי כל זה אך ורק על ידי הגברת הרצון. עכשיו נשקיע יותר, זה נקרא "עבודה בלילות", ונגיע ליותר הבנה, ליותר הרגשה. נקווה שבצהריים, או לפני זה, כבר נתעורר יותר, נעבד את העביות הזאת, אנחנו נעבד אותה כך שדווקא בה נתחיל להגיש תוצאות של אתמול ברמה עוד יותר גבוהה.

שאלה: כשאנחנו נמצאים בקשר, כשאנחנו בונים את הקשר, האם בזה אנחנו בעצם מבצעים את הפעולה הרוחנית?

כן. מה ששייך לקשר בינינו זה נטו רוחניות. כי הבורא הביא אותנו לקבוצה ואומר "קח לך" ואני לוקח אותם ואני משתדל להתחבר אליהם. זו ממש פעולה רוחנית. כל העבודה שלנו בקבוצה זאת עבודה רוחנית.

יופי, אני שמח, וינה היום נראית יפה, גדולה.

שאלה: בנוגע לרבי יוסי. אתה תמיד נותן את הדוגמה הזאת והייתי רוצה שהיא תהייה יותר מבוררת. רבי יוסי הפך להיות לרבי יוסי כאשר הוא היה תלמיד רגיל וכתוצאה מביטול עצמו הוא השיג את מדרגת רבי יוסי, או שבדוגמה הזאת הוא כבר היה רבי יוסי ובזה שהוא התחיל לבטל את עצמו בפני החברים בקבוצה הוא עלה במדרגה? כלומר לא בדיוק ברור איך ליישם את הדוגמה הזאת על עצמך.

הוא כבר היה מורה שלהם, זאת אומרת היה רבי יוסי לפני התרגיל הזה.

תלמיד: אם כך אז לא מובן איך ליישם את הדוגמה הזאת של רבי יוסי על עצמך אם אני בכלל לא רבי יוסי?

אתה מרגיש את עצמך יותר מרבי יוסי, אתה גדול, תראה עד כמה אתה כל הזמן משמין. אז אני אומר לך אתה יותר מרבי יוסי, קח דוגמה ממנו ותהייה גדול כמוהו.

שאלה: בעניין אותה הכבדה שהרגשנו היום אחרי אתמול, בדרך כלל בשיעור במוסקבה ביום ראשון מגיעים חמישים אנשים, היום שלושים, עשרה נסעו לפתח תקווה ועשרה קיבלו איזו הכבדת רצינית ולא הצליחו להגיע. אז איך החלק הנותר, השלושים שנשארו, איך לחלק ביניהם את אותו הכובד שבדרך כלל היה מתחלק בין חמישים?

אני מצטער מאוד לשמוע שאתם מרגישים את עצמכם מנותקים מכולם. אפילו שעשרה כאן ועשרה בבית ועשרה עוד משהו ושלושים נשארו. למה אתם מרגישים את עצמכם שאתם נמצאים שם מנותקים מאחרים, מסכנים, למה לא עם כולם? במה ההבדל איפה נמצאים אנשים? ההיפך, כל החברה שלכם שהגיעו לכאן ונמצאים איתנו יכולים עוד יותר להתכלל, אז אתם מקבלים מהם השראה, אתם צריכים להיות שמחים שעוד עשרה חברים שלכם נמצאים כאן ויכול להיות שהם יקבלו קצת יותר התקדמות, התקרבות ומה שיהיה בהם זה בטוח שיהיה שלכם.

למה להצטער? מה אתה מחלק את הקבוצות? אין שום הבדל, אנחנו עכשיו עובדים כולם בקבוצה אחת עולמית. איזה הבדל יש בין מה שקורה? נגיד שאני דיברתי על אקוודור, שאני דואג מה יכול להיות שם, שהחברה לא יצאו החוצה, שלא יתאספו, שלא ישתתפו שם במהומות, בשום דבר, יחכו, יש לנו במה לעסוק חוץ מזה. אז ככה אנחנו דואגים זה לזה.

שאלה: איך הקשר הזה שנוצר בינינו בקבוצה כאשר אנחנו עובדים על זה כל הזמן, מתייגעים, ונאמר חברים נסעו לפתח תקווה, הקשר הזה בינינו מה עלינו לעשות כדי שלא נאבד אותו ושהוא יורגש בקביעות כתוספת? אמרת שצריכים לשמוח על זה שהחברים נסעו, אנחנו מאוד שמחים מצד אחד, מצד שני אנחנו רוצים בכל זאת לשמור על הקשר. איך למרות המרחק אפשר להחזיק בקשר הזה יותר ויותר ורק להשיג מזה יתר תועלת?

אם אתה שואל אותי אז הייתי מכבה את כל המסכים האלו. הייתי מכבה אותם ושומע. ואחר כך גם מכבה את הרדיו ורק חושב. וכך הייתי מתקרב ליותר ויותר קשר פנימי בינינו. אבל בינתיים עוד מוקדם. נגיע לתרגילים האלה אחר כך.

שאלה: כשאתה ענית על השאלה הקודמת שלי, כשדיברנו על הרשימות דהתלבשות ורשימו דעביות כאשר אני מרגיש אהבה לבורא, שהיא עדיין לא מלובשת ברצון לקבל שלי, ואחר כך שזה כבר מלובש ברצון לקבל, האם אתה יכול להסביר בצורה יותר מפורטת מה זה אומר מלובש ברצון שלי לקבל?

שאתה שוקל את זה, האם זה לטובתי או לא ובכמה.

תלמיד: אז מה זה אומר? אני הרי לא עובד עם הרצון לקבל שלי, אני רק חושב עליו. אותו אני אוהב, לו אני רוצה להשפיע ואני לא משתמש ברצון שלי.

אז אני לא מבין על מה אתה מדבר. אני לא יודע מה אתה רוצה.

שאלה: דיברת על הרשימות דעביות ורשימות דהתלבשות בעבודה הזאת אחרי התפילה שהייתה לנו שהתפללנו דקה, למה התכוונת?

לא. לא נחזור לזה. זה יהיה קשה. האמת שזה נושא רחב ואנחנו נגיע לזה בשיעור בפני עצמו. אני לא חושב שכדאי כי אנחנו צריכים לפנות לבניית הפרצוף. לא כדאי.

שאלה: לא צריך לחשוב על הכוונה אלא לעשות את זה באופן מכאני?

ישנן פעולות שאם אני לא יכול לעשות על זה עם כוונה אני עושה אותן בצורה מכאנית ואז הצורה מכאנית הזאת מעוררת את הפעולה וכך אני מתקדם. אפילו פעולות כמו שהוא כותב, אפילו מעשים ללא כוונות מכשירים אותנו. כך כתוב.

(סוף השיעור)

---

1. התואר של הסולטן הטורקי והשח הפרסי בעבר↩